הדפסה

רע"א 38/16 עמוס ליכט נ. איל בר לב

החלטה בתיק רע"א 38/16 בבית המשפט העליון

רע"א 38/16

לפני:
כבוד השופט ע' פוגלמן

המבקש:
עמוס ליכט

נ ג ד

המשיבים:
1. איל בר לב

2. ציון ירום

בקשת רשות לערער על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (כב' השופטות מ' נד"ב, ו' פלאוט ומ' עמית-אניסמן) בע"א 11514-04-15 מיום 4.12.2015

בשם המבקש:
בעצמו

החלטה

1. המבקש הוא מנהל חברה בבעלות המשיב 1 וביתו של המבקש (להלן: החברה), המחזיקים במניות בחלקים שווים. עניינו של הסכסוך שלפניי הוא בתביעה בסדר דין מקוצר שהגישו המשיבים כנגד המבקש וביתו. ביום 9.2.2015 קיבל בית משפט השלום בכפר סבא (כב' השופטת מ' בן ארי) את התביעה באופן חלקי. נקבע כי המבקש חייב למשיב 1 סכום של 353,000 ש"ח – בתוספות הפרשי ריבית והצמדה ובתוספות שכר טרחת עורך דין – בגין שתי עילות תביעה. הראשונה, תשלום מחצית הסכום שנפסק לחובת המבקש והמשיב 1 ביחד ולחוד בפסק דין בת"א 5216/06 מיום 7.9.2007 עבור החזר חוב, שמקורו בשני הסכמי הלוואה שנערכו בין המבקש והמשיב 1 לבין התובעים דשם (להלן: תביעת החוב). יצוין כי המבקש לא ערער על פסק דין זה, וכי ערעור המשיב 1 על פסק הדין הסתיים בפשרה; השנייה, החזר מחצית הסכום ששילם המשיב 1 למשיב 2 – הוא חמו של המשיב 1 – עבור פירעון הלוואה שהלווה המשיב 2 למבקש ולמשיב 1 (להלן: ההלוואה).

2. המבקש לא השלים עם תוצאת פסק הדין וערער לבית המשפט המחוזי. ביום 4.12.2015 דחה בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (כב' השופטות מ' נד"ב, ו' פלאוט ומ' עמית-אניסמן) את הערעור אשר לעילת התביעה הראשונה; וקיבל את ערעור המבקש אשר לעילת התביעה השנייה. נקבע – בין היתר – כי אין ממש בטענת המבקש, שלפיה יש לקזז מחובו בעילה הראשונה סכומים שהמשיב 1 משך לכאורה שלא כדין מהחברה, זאת לאחר שלא נמצאה עילה להתערב בקביעת בית משפט השלום כי לא הונחה תשתית ראייתית מינימלית לטענת הקיזוז; וכי טענה זו הייתה צריכה להתברר בתביעה בין בעלי המניות בחברה או בתביעה נגזרת. בהתייחס לעילת התביעה השנייה, קיבל בית המשפט את טענת המבקש, שלפיה המשיב 1 לא הוכיח שפרע את ההלוואה למשיב 2, ושלפיכך לא היה מקום לחייב את המבקש בהשבה למשיב 1.

3. מכאן הבקשה שלפניי. המבקש טוען כי נגרם לו עיוות דין, זאת משום שכלשונו "הן בית משפט השלום והן בית המשפט קמא התייחסו בזילות מופגנת כנגד המבקש". בהקשר זה נטען כי בית המשפט המחוזי לא נתן דעתו למכלול הטענות שהעלה המבקש. בנוסף, טוען המבקש כי שגה בית המשפט המחוזי כשקבע שלמבקש לא קמה זכות להעלות טענת קיזוז; וכי נפלו טעויות רבות בפסק הדין שבמסגרתו נדונה תביעת החוב.

4. לאחר שעיינתי בבקשה מצאתי כי דינה להידחות. כידוע, רשות לערער ב"גלגול שלישי" תינתן אך במקרים שבהם עולה סוגיה רחבה החורגת מעניינם הצר של הצדדים (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123, 128 (1982)). המקרה שלפניי אינו בא בגדר אמת מידה זו. טענות המבקש אשר לקיזוז הוכרעו בבית משפט השלום על יסוד פסק דין מנומק, שבית המשפט המחוזי לא מצא מקום להתערב בו. בבקשה שלפניי מעלה המבקש טענות גם באשר לפסק הדין בתביעת החוב. מקומן של טענות אלו הוא כידוע בערעור על פסק הדין בתביעת החוב – שכאמור לא הוגש על ידי המבקש מעולם – ושהמועד להעלותן חלף זה מכבר. על יסוד דברים אלה, לא מצאתי כי יש לאפשר בירור נוסף – שלישי – של עניינו של המבקש לפני בית משפט זה.

הבקשה נדחית אפוא. משלא התבקשה תשובה, אין צו להוצאות.

ניתנה היום, ‏ב' בניסן התשע"ו (‏10.4.2016).

ש ו פ ט

_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 16000380_M03.doc דצ
מרכז מידע, טל' 077-XXXX333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il