הדפסה

רע"א 3581/13 דוד בראל נ. מדינת ישראל - באמצעות מכו...

החלטה בתיק רע"א 3581/13
בבית המשפט העליון

רע"א 3581/13

לפני:
כבוד השופט צ' זילברטל

המבקש:
דוד בראל

נ ג ד

המשיבה:
מדינת ישראל - באמצעות מכון הלייזר בבית החולים אסף הרופא

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע בתיק ע"א 32013-01-13 שניתן ביום 21.04.2013 על-ידי כב' ס' הנשיא שרה דברת; כב' השופטת רחל ברקאי וכב' השופט אריאל ואגו

בשם המבקש: עו"ד צפריר אושרי

החלטה

בקשת רשות ערעור על פסק דינו מיום 21.4.2013 של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (כב' סגנית הנשיא ש' דברת והשופטים א' ואגו ו-ר' ברקאי) שניתן ב-ע"א 32013-01-13, בגדרו נדחה ערעור המבקש על פסק דינו מיום 5.12.2012 של בית משפט השלום בבאר-שבע (כב' השופטת מ' וולפסון) ב-ת"א 4613/06, שקיבל בחלקה תביעת נזיקין שהגיש המבקש בגין נזקי גוף שנגרמו לו כתוצאה מטיפול רפואי אותו קיבל בבית חולים של המשיבה.

רקע והליכים קודמים

1. ביום 7.6.1999 עבר המבקש ניתוח אלקטיבי לתיקון ראיה בשתי עיניו במכון הלייזר בבית החולים "אסף הרופא", בשל קוצר ראיה משמעותי. שתי העיניים נותחו באותו יום. כעולה מפסקי הדין, אין מחלוקת, כי הניתוח לא בוצע במרכז הקרנית, כנדרש. כתוצאה מכך נותר המבקש עם דה-צנטרציה - סטיה מהמרכז של 2-1.5 מילימטר בכל עין לכיוון האף. התוצאה היא שהמבקש סובל מראיה לקויה בעין שמאל שאינה ניתנת לתיקון פשוט (ישנה מחלוקת לגבי אופן התיקון), וראיה שמחייבת תיקון בעין ימין, אך היא אפשרית בעזרת משקפיים.

2. בבית משפט השלום טען המבקש, כי הסיבוך המתואר לעיל נגרם עקב רשלנות של המנתח. עוד נטען, כי לא ניתנו למבקש הסברים נאותים כדי לגבש הסכמה מודעת לניתוח ולסיבוכים האפשריים כתוצאה ממנו. בית המשפט דחה את הטענה להתרשלות בביצוע הניתוח. נקבע, כי לא הונחה תשתית לקבוע, כי המנתח סטה מסטנדרט רפואי או מפרקטיקה רפואית מקובלים. נקבע, כי בזמן הניתוח לא היה קיים מידע, אשר נודע רק לאחר מכן בקרב המטפלים בתחום ובספרות המקצועית, לפיו יש קשר בין עיניים גדולות (כשל המבקש) לבין תזוזת "טבעת שאיבה" המורכבת בעת הניתוח. כמו-כן, מיכשור שתפקידו למנוע תזוזה זו הוכנס אף הוא לשימוש רק לאחר הניתוח. עוד נקבע, שלא היה פסול בכך שהמנתח לא ביצע הפסקה בטיפול בין שתי העיניים. נפסק, כי הנטל להוכיח שלא היתה התרשלות לא עבר לשכמי המשיבה, שכן את טענתו בכל הנוגע לכיול המכשירים העלה המבקש לא בסמוך לאירועים, אלא עם הגשת התביעה, כשבע שנים לאחר הניתוח, ועל כן לא התקיים התנאי הקבוע בסעיף 41 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) (להלן: הפקודה) – שבית המשפט יתרשם שאירוע המקרה שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שכן. לעומת זאת, נקבע כי נפגעה האוטונומיה של המבקש, שכן לא הוסבר לו באופן מלא ומפורט מהם הסיכונים והסיבוכים האפשריים כתוצאה מן הניתוח. בגין כך נקבע למבקש פיצוי, על דרך האומדן, על סך של 150,000 ש"ח. המבקש ערער על פסק הדין לבית המפשט המחוזי.

3. עיקר ערעור המבקש לבית המשפט המחוזי נסב אודות הקביעה לפיה לא היתה התרשלות, ובפרט – אי העברת נטל ההוכחה לשכמי המשיבה לפי סעיף 41 לפקודה. הערעור נדחה. נקבע, כי המבקש ביסס בתחילה את תביעתו על טענת כשל טכני במכשיר ובהמשך, באופן "מתפתח", החל להעלות סברות אחרות לסיבת הכשל בניתוח. הודגש, כי לא רק שאת הטענה בדבר הכשל הטכני במכשיר העלה המבקש שנים רבות לאחר הניתוח, אלא שהוא לא פעל במישור ההוכחתי-ראייתי לביסוס ראשוני ולו מינימאלי של טענתו, למצער ברמה שהיתה מצדיקה העברת הנטל לכתפי המשיבה. משהמערער לא פעל במישור ההוכחתי-ראייתי כלל ומשהמומחה מטעמו היה איתן בדעתו כי מקור התקלה הוא במישור הטכני – נקבע, שאין המבקש יכול ליהנות מהיתרונות הדיוניים העשויים לצמוח, בנסיבות בהן תובע זכאי וראוי לכך, מהחלתו של הכלל "הדבר מדבר בעדו" הקבוע בסעיף 41 לפקודה. באשר לטענה "המתפתחת" לפיה מקור התקלה בתזוזת עיניו של המבקש ולא בכשל במכשיר עצמו, נקבע שאין בכך כדי להועיל למבקש. ראשית, משום שאין סיבה להתערב בקביעות העובדתיות של בית משפט השלום; ושנית, בשל כך שטענת המבקש לפיה התרחשה תזוזה של עינו במהלך הניתוח מבוססת על עדותו לפיה גער בו המנתח על כך במהלך ניתוח העין הראשונה (הימנית) וסרב להמתין בין ניתוחי שתי העיניים – עדות יחידה שבשל ההשתהות הרבה שבהגשת התביעה, לא יכולה עוד להיסתר על-ידי עדות המנתח שנפטר בינתיים לבית עולמו. לבסוף, באשר לטענה לפיה די במחדל המשיבה לעניין קבלת ההסכמה מדעת כדי להביא לחיובה במלוא התוצאות הנזיקיות, נפסק שבית משפט השלום לא קבע שהוכח שהסבר כזה, אילו ניתן, היה מביא, בסבירות הנדרשת, לכך שהמבקש היה נמנע מלעבור את הניתוח; אלא אך שהעדר ההסבר הוא כשלעצמו פגיעה באוטונומיה. נוכח האמור נדחה הערעור. על כך הבקשה הנוכחית.

הבקשה

4. בבקשה נטען, כי בית משפט השלום לא דן, וממילא לא קבע כל ממצא בשאלה כיצד היה המבקש נוהג לוּ היה ניתן לוֹ הסבר אודות הסיכונים לפני הניתוח, כך שאין לקביעת בית המשפט המחוזי בעניין על מה שתסמוך. נטען, כי יתרה מזאת – בית המשפט המחוזי קבע שלא מתקיים במקרה דנא קשר סיבתי בין אי היידוע לבין נזקי המבקש, אך מנגד אישרר את זכאות המבקש לפיצוי בגין פגיעה באוטונומיה – שתי קביעות שלטענת המבקש אינן מתיישבות. עוד נטען, כי הדין קובע שתנאי לפיצוי ניזוק על נזקיו (מלבד הפגיעה באוטונומיה) הוא הוכחת קיומו של קשר סיבתי בין הפרת חובת הגילוי לבין הנזק. נטען, שבמקום בחינת קיומו או היעדרו של קשר סיבתי זה, קבע בית המשפט המחוזי שממילא לא צריך היה ליידעו, כך שלמעשה אין "חובת גילוי" במקרה הנוכחי ומשכך לא צריך לבחון את סוגית הקשר הסיבתי. ואולם, נטען, לפי ההלכה קיימת חובת גילוי, שכן מדובר בניתוח אלקטיבי בגדרו חובת הגילוי היא מוגברת, ובמצב דברים כזה היה על בית המשפט לבחון את נושא הקשר הסיבתי – אשר לא נבחן לא על-ידי בית משפט השלום ולא על-ידי בית המשפט המחוזי. נטען, כי סתירה זו בין ההלכה לבין פסיקת בית המשפט המחוזי מעוררת שאלה חשובה המצדיקה מתן רשות ערעור.

דיון והכרעה

5. לאחר העיון, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. זאת, אף מבלי להורות על הגשת תשובה. הלכה מושרשת היא, כי רשות ערעור ב"גלגול שלישי" תינתן אך במקרים בהם מתעוררת שאלה משפטית, ציבורית או חוקתית בעלת משקל, החורגת מעניינם הישיר של הצדדים להליך (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982)). מקרה זה, במובהק, אינו נמנה על מקרים אלו. כלל טענתיו של המבקש הן טענות ערעוריות, ועניינן השגה על קביעות בית המשפט קמא, בעיקר בכל הנוגע לקביעה לפיה לא צריך היה ליידע את המבקש על הסיכון האפשרי של דה-צנטרציה בשתי העיניים, מחלוקת הנוגעת אך ורק לצדדים הישירים להליך. די בכך להביא לדחיית הבקשה.

6. מעבר לצורך יצוין, כי גם לגופה דין הבקשה להידחות. טוען המבקש, כי בתי המשפט קמא נקטו בעמדות שונות בשאלה בדבר החובה ליידע את המבקש לגבי הסיכון הספציפי (שלבסוף התממש) של דה-צנטרציה בשתי העיניים. בית משפט השלום קבע, כי היתה חובת יידוע. בית המשפט המחוזי לעומתו קבע, כי בהיות הסיכון "כה נדיר ורחוק" הרי ש"לא היה מקום לקבוע שהיה מחדל רשלני בכך שאינפורמציה זו לא ניתנה ולא הובאה לידיעת [המבקש]". עיקר טענת המבקש בבקשה זו היא כי קיימת חובת יידוע. משקבע בית המשפט המחוזי אחרת, הרי שממילא הוא לא דן בשאלת קיום הקשר הסיבתי. אך לו היה פוסק שיש חובת יידוע, או-אז היה עליו לבחון את שאלת הקשר הסיבתי – שאלה שלא הוכרעה, לטענתו, בפסיקת בית משפט השלום.

אף מבלי להידרש לעניין חובת היידוע (שהיתה או לא היתה קיימת בעת הניתוח) בכל הנוגע לסיכון הדה-צנטרציה, דין הבקשה להידחות. בית משפט השלום שקבע כי חלה חובת יידוע שכזו, לא קבע שהעדר היידוע היה מביא לכך שהמבקש היה נמנע מביצוע הניתוח. בית המשפט המחוזי קבע, ואיני רואה להתערב בפסיקתו, כי משמעות קביעתו של בית משפט השלום לפיה יש לפצות בגין פגיעה באוטונומיה אך לא מעבר לכך, היא שבית משפט השלום פסק (למצער במשתמע) שלא הוכח קשר סיבתי ברמה הנדרשת בין אי מסירת המידע, ככל שהיתה חובה למסרו, לבין הנזק. וכך הם דברי בית המשפט המחוזי: "פסק הדין קמא [...] ראה לפצות את ה[מבקש] אך בשל עצם הפגיעה באוטונומיה של הרצון, ולא מעבר לכך, ובהעדר קשר סיבתי לנזק שנגרם". מן האמור יוצא, שבית משפט המחוזי סבר שבית משפט השלום הכריע בסוגית הקשר הסיבתי ושלל את קיומו בהעדר הוכחה. זאת, אף בגדרי הסברה שחלה חובת יידוע. מכאן, שקביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה לא חלה בנסיבות דנן חובת יידוע (וממילא אין צורך להידרש לשאלת הקשר הסיבתי), אינה מעלה ואינה מורידה משנקבע שהכרעת בית משפט השלום היא שקשר סיבתי לא הוכח, והכרעה זו עומדת בעינה. איני רואה, כאמור, להתערב במסקנה זו של בית המשפט המחוזי.

באשר לשאלת הזכות לפיצויים בגין עצם הפגיעה באוטונומיה (ובה בלבד), אף מבלי להידרש לדעות השונות בפסיקה בדבר סיווג הפגיעה באוטונומיה – אם כראש נזק ואם כעילה או עוולה נפרדת (וראו: ע"א 1303/09 קדוש נ' בית החולים ביקור חולים (5.3.2012) בפסקי דינם של המשנה לנשיאה א' ריבלין והשופט י' עמית; ע"א 980/09 פלונית נ' משיח (15.3.2012) בפסק דינו של המשנה לנשיאה א' ריבלין; ע"א 4576/08 בן-צבי נ' היס (7.7.2011)), הרי שהמשיבה לא ערערה על כך בפני בית המשפט המחוזי וממילא הוא לא נדרש לסוגיה זו, שמטבע הדברים גם לא הועלתה על ידי המבקש. לא הועלתה להכרעה ישירה השאלה אם קיימת למבקש זכות לפיצוי בגין הפגיעה באוטונומיה בלבד, גם כאשר אין הוכחה שהוא היה נמנע מלקבל את הטיפול אילו נמסר לו המידע המלא על הסיכונים האפשריים (בהנחה שקיימת חובה למסרו). בפועל נפסקו למבקש פיצויים בגין כך, אך אין עובדה זו, כשלעצמה, מחייבת את המסקנה כי התקיים קשר סיבתי בין אי מסירת פרטים, ככל שחובה היה למסרם, לבין הנזק שנגרם בטיפול, כפי שטוען המבקש.

7. נוכח האמור, הבקשה נדחית. משלא נתבקשה תשובה, אין צו להוצאות.

ניתנה היום, ‏כ"ח בסיון התשע"ג (‏6.6.2013).

ש ו פ ט

_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 13035810_L01.doc סח
מרכז מידע, טל' 077-XXXX333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il