הדפסה

רע"א 2047/16 חברת אולמי אחים סעיד אל - דהאהוד בע"מ...

החלטה בתיק רע"א 2047/16

בבית המשפט העליון

רע"א 2047/16

לפני:
כבוד השופט י' דנציגר

המבקשים:
1. חברת אולמי אחים סעיד אל - דהאהוד בע"מ

2. טארק סעיד

3. תאמר סעיד

נ ג ד

המשיבה:
אולמות ומסעדות דאוד (2001) בע"מ

בקשת רשות ערעור ובקשת עיכוב ביצוען של החלטות בית המשפט המחוזי בחיפה (השופטת א' ויינשטיין) מיום 10.1.2016 ומיום 27.02.2016 בתא 16910-01-16

בשם המבקשים: עו"ד ויקטור מנסור
בשם המשיבה: עו"ד רמי שקור

החלטה

לפנַי בקשת רשות ערעור על החלטות בית המשפט המחוזי בחיפה (השופטת א' וינשטיין) בת"א 16910-01-16 מיום 10.1.2016 ומיום 27.2.2016, בהן ניתנו סעדים זמניים לטובת המשיבה. לצד הבקשה הוגשה בקשה לעיכוב ביצוע ההחלטות הנ"ל עד להכרעה בבקשת רשות הערעור.

רקע והליכים קודמים

1. המשיבה הוקמה בשנת 2001 והפעילה עסק של אולמי חתונות ואירועים תחת שם המסחר "אולמי דאוד" (להלן: שם המסחר). עסקה של המשיבה הופעל במבנה בכפר יאסיף, אשר הוקם בשנת 1997 והיה בבעלותו של מר עפיף דאוד (להלן: מר דאוד), בעל מניות במשיבה. ביום 1.1.2012 נחתם הסכם שכירות בין המשיבה ומר דאוד לבין המבקשים 2 ו-3 והמבקשת 1 – בשמה כפי שהיה באותה עת, "אולמי אחים סעיד בע"מ" – לפיו השכירה המשיבה למבקשים את המבנה בו הופעל עסקה לתקופה של שלוש שנים. סעיף 17 להסכם השכירות התיר למבקשים לשאת את שם המסחר למשך כל תקופת השכירות. עוד נקבע בסעיף כי המבקשים מנועים מלעשות שימוש בשם זה "בכל מקום מחוץ למושכר", וכי שם המסחר שייך "למשכירה בלבד אשר בתום תקופת השכירות ו/או ביטול החוזה מכל סיבה שהיא, יהא השוכר ו/או מי מטעמו מנועים מלעשות שימוש כלשהו בשם 'אולמי דאוד'". סעיף 2.4 להסכם השכירות קבע כי אם יקיימו המבקשים את תנאי ההסכם במלואם, תוענק להם זכות קדימה לרכישת הקרקע והמבנה הבנוי עליה. יוער כי אל הסכם השכירות צורף הסכם מכר חתום בין מר דאוד למבקשים, לרכישת "כל זכויותיו בנכס" של מר דאוד. עוד יוער כי מעל המבנה מתנוסס שלט ניאון הנושא את השם "אולמי מסעדת דאוד" (להלן: השלט). עם התקרב תום תקופת השכירות, ביום 18.12.2014 נחתם הסכם למכר המבנה בין המבקשים למר דאוד. סמוך לאחר מכן, הוסיפו המבקשים לעשות שימוש בשם המסחר של המשיבה, כך לטענת המשיבה.

2. ביום 3.6.2015 שלח מר דאוד למבקשים דרישה להסיר באופן מיידי את השלט, וכן להפסיק מיידית "כל שימוש בשם כלשהו הקשור לאולמי דאוד". זאת, כיוון שבהתאם לסעיף 17 להסכם השכירות, היה על המבקשים להפסיק את השימוש בשם "אולמי דאוד" בתום תקופת השכירות. בתגובתם מיום 6.6.2015, טענו המבקשים כי רכשו את "מלוא זכויותיו של המוכר בנכס שהנו עסק 'חי'". עוד צויין כי המבקשת 1 "אינה משתמשת בשם אולמות ומסעדות דאוד"; כי "הנכס כולל שלט מקולקל מעל לגג האולם, אשר מואר בחלקו באופן אוטומטי בלילה"; וכי השלט עומד לרשות המשיבה, ואם ברצונה להסירו, הינה מתבקשת לתאם זאת מראש.
3. ביום 24.11.2015 שונה שם המבקשת 1 באופן שנוספה לו המילים "אל-דאהוד" (שמה המלא כיום הוא "אולמי אחים סעיד אל-דאהוד בע"מ"). ביום 10.1.2016 הגישה המשיבה נגד המבקשים תביעה לבית המשפט המחוזי בגין "גניבת עין, גזל מוניטין, עשיית עושר ולא במשפט" ו"הפרת סימן מסחר". לצד פיצויים כספיים, עתרה המשיבה במסגרת תביעתה, בין היתר ל"נתינת צווים מתאימים [...] להפסקתה של העוולה" של גניבת עין; "לצוות על הפסקת ההפרה לאלתר" של סימן המסחר; וכן לתת צו המורה למבקשת 1 "לשנות את שמה לשם העולה בקנה אחד עם דרישת החוק". בד בבד עם הגשת התביעה, ביקשה המשיבה לקבל שני סעדים זמניים: ראשית, צו מניעה המורה למבקשים (להלן: הסעד הראשון):
"לחדול ולהימנע מכל פניה, שיווק, פרסום ו/או הפצה, במסמך לרבות מעטפה, בתמונה, בשילוט, בקול ו/או בכל דרך אחרת, לרבות באמצעות פרסום באמצעי התקשורת השונים, ובכלל זה בעיתונות הכתובה, באינטרנט, בהודאות דואר אלקטרוני, ברדיו, בטלוויזיה, בעלונים ובמעטפות, בקשר עם כל שירות, מוצר, פעילות, יוזמה עסקית ו/או כל מיזם אחר, הנושא את השם: 'אולמי ומסעדת דאוד' ו/או 'אולמי דאוד' (ההדגשה במקור – י.ד.) (ובכלל זה, כל צירוף מילים הכולל את הביטוי 'אולמי דאוד') [...] וכן לחדול לאלתר ולהימנע מכל פניה לכל אדם ו/או גוף, ציבורי ו/או פרטי, תוך שימוש בשם 'אולמי דאוד', וכל זאת במסגרת כל פעילות ו/או יוזמה, הקשורה באספקה ו/או מכירה בכל הנוגע לאירועי חתונות, שמחות, שירותי הסעדה (קייטרינג) וכנסים".

שנית, צו המורה למבקשים לפרק ולהוריד את השלט, ולמסור אותו לידי המשיבה (להלן: הסעד השני). עוד באותו היום ניתן צו מניעה ארעי בהתאם למבוקש בסעד הראשון.

4. ביום 27.2.2016 נעתר בית המשפט המחוזי לבקשת המשיבה והורה על מתן שני הסעדים הזמניים. יוער ביחס לסעד הראשון, כי בית המשפט אימץ כלשונו את צו המניעה שביקשה המשיבה, תוך שהוסיף על איסור השימוש בשם "אולמי דאוד" גם: "כל סימן הדומה לו עד כדי הטעיה, לרבות הסימן 'אל דאהוד'". עוד יוער ביחס לסעד השני, כי נקבע שעל המבקשים לפרק, להוריד ולמסור את השלט למשיבה תוך 14 ימים. זאת, מאחר שכפי העולה ממכתבם מיום 6.6.2015, ממילא לא התנגדו להסרתו. עוד נקבע כי המבקשים יישאו בעלויות הפירוק וההובלה שלו.

בהחלטתו, בחן בית המשפט המחוזי את סיכויי התביעה, וכן את מאזן הנוחות. את עיקר דבריו הקדיש בית המשפט לשאלת סיכויי התביעה, ובפרט לתנאים המצטברים להוכחת עוולת גניבת עין: קיומו של מוניטין בעסקו של התובע; וחשש סביר להטעיית הציבור. ביחס לתנאי הראשון, קבע בית המשפט כי המחלוקת האמיתית בין הצדדים איננה בשאלת קיומו של מוניטין בשם המסחר, אלא בשאלה אם הוא נמכר למבקשים במסגרת הסכם המכר. לאחר שעיין בהסכם המכר, קבע בית המשפט כי המשיבה הרימה את הנטל הנדרש – לצורך מתן סעד זמני – כדי להוכיח כי לא מכרה את שם המסחר. אשר לתנאי השני, בחן בית המשפט את "המבחן המשולש" שהתוותה הפסיקה – המראה והצליל; סוג הסחורה וחוג הלקוחות; ושאר נסיבות העניין – וקבע כי קיים חשש סביר להטעיית הציבור. אשר על כן, נקבע כי המשיבה עמדה, על פני הדברים, בתנאים הנדרשים להוכחת עוולת גניבת עין. יוער כי במסגרת הדיון, ציין בית המשפט כי העיתוי של שינוי שמה של המבקשת 1 – במועד שבו כבר היה ידוע לה שהמשיבה חולקת על טענתה כי רכשה את השם המסחרי "אולמי דאוד" כחלק מהסכם המכר – "הינו תמוה, ויש בו כדי להצביע על התנהלות שלא בתום לב ומתוך מטרה לנסות 'לקבוע עובדות בשטח'".

באשר למאזן הנוחות; קבע בית המשפט המחוזי כי טענת המבקשים שמאזן הנוחות נוטה לטובתם, מבוססת על השימוש בשם "אולמי דאוד" להכוונת לקוחות, כלומר שהשימוש בשם "נועד רק לצורך נקיבה בכתובת העסק". משכך, קבע בית המשפט כי באיזון בין זכותה של המשיבה לעשות שימוש בשם המסחר, ובין אינטרס המבקשים לעשות שימוש בשם כאמצעי הכוונה ללקוחות, גוברת זכותה של המשיבה. עוד צויין כי המבקשים יוכלו לכוון את לקוחותיהם, ללא קשיים מיוחדים, אף בלא שימוש בשם המסחר.

5. אוסיף כי מתגובת המשיבה עולה כי ביום 2.3.2016 הורה בית המשפט המחוזי למבקשים, לדאוג בתוך 48 שעות "להסיר מכל אמצעי פרסום דיגיטלי או אחר, כל שיוך של השם אולמי דאוד לעסק המתנהל על ידם. כך גם באשר לשימוש בשם אולמי אל-דאהוד". זאת, עקב בקשת המשיבה לאכיפת צו המניעה הזמני שניתן. לטענת המשיבה, המשיכו המבקשים לעשות שימוש בשם המסחר באמצעות פרסום באתרי אינטרנט ובשלט בכיכר המרכזית של כפר יאסיף.

6. ביום 11.3.2016 הגישו המבקשים את הבקשה שלפנַי. בד בבד עם הגשת הבקשה, ביקשו המבקשים לעכב את ביצוע החלטת בית המשפט המחוזי. ביום 13.3.2016 הורתי על מתן צו ארעי המעכב את ביצוע הסעד השני – פירוק והורדת השלט – עד להחלטה אחרת, וביקשתי את תגובת המשיבה לבקשות.

תמצית טענות הצדדים

7. המבקשים סוקרים את הסכם השכירות ואת הסכם המכר, טוענים כי בהסכם המכר רכשו גם את שם המסחר של המשיבה וכן טוענים כי יסודות עוולת גניבת עין אינם מתקיימים במקרה דנן. עוד טוענים המבקשים כי מאזן הנוחות נוטה לטובתם. זאת, כיוון שצו המניעה אוסר את השימוש בשם "אולמי דאוד" ובכך מונע את השימוש בציוד המשמש אותם, ששם זה מוטבע עליו, וכן את השימוש במבנה כיוון ששם זה חקוק באבן שמעל לפתחו. לעומת זאת, ניתן יהיה לפצות את המשיבה בפיצוי כספי אם תתקבל תביעתה. עוד טוענים המבקשים כי בצו המניעה יש משום שינוי המצב הקיים, כאשר משמעותו בפועל הוא הסרת כלל הכיתובים הנושאים את השם "אולמי דאוד". משכך אין מדובר, לטענתם, בצו מניעה "במובן המקובל" אלא ב"צו עשה זמני", שאין הצדקה לתתו בשלב כה מוקדם של ההליך.
8. בתגובתה, חוזרת המשיבה וטוענת כי מעולם לא מכרה את שם המסחר, וכי מתקיימים התנאים להוכחת עוולת גניבת עין, כך שקיימים סיכויים לכאוריים לקבלת תביעתה. אשר למאזן הנוחות, טוענת המשיבה כי קיים חשש כבד כי ייגרמו לה נזקים בלתי הפיכים, אם לא יינתן צו המניעה. זאת, כיוון שככל שהמבקשים ינהגו "לא כשורה" בעסקם, עלול הכתם לדבוק במשיבה עקב "טשטוש התחומים" בינה לבין המבקשים. בהקשר זה, מטעימה המשיבה כי במסגרת הסכם השכירות הייתה לה שליטה וביקורת על עבודתם של המבקשים, בכדי שישמרו על העסק והמוניטין. משתמה תקופת השכירות אין לה שליטה על התנהלות המבקשים, דבר שעלול "לפגוע ואף להרוס לחלוטין" את המוניטין שרכשה, ובכך לחסל את "המשאב הכי חשוב" שלה, כאשר לטענתה שום פיצוי כספי לא יועיל לה.
דיון והכרעה

9. לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה על נספחיהן, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לדון בבקשה כבערעור ולקבל את הערעור לגופו.

10. ככלל, ערכאת הערעור לא תתערב בשיקול דעתה של הערכאה הדיונית בכל הנוגע למתן סעדים זמניים, אלא במקרים חריגים [ראו למשל: רע"א 1760/15 הנדלניסט ייעוץ ניהול ושיווק נדל"ן בע"מ נ' פרש קיטשן (2012) בע"מ, פסקה 9 (2.4.2015); רע"א 2881/15 קנפלר נ' אברהם, פסקה 8 (11.5.2015); רע"א 3285/13 ד.כ חנויות להשכרה בהרצליה הצעירה בע"מ נ' חברת אברהם כהן ושות' חברה קבלנית בע"מ, פסקה 14 (3.7.2013)]. עם זאת, שוכנעתי כי במקרה דנן קיימת הצדקה להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי, ולהימנע ממתן סעד זמני בשלב זה.
11. כידוע, בבואו לדון בבקשה למתן סעד זמני, על בית המשפט לשקול שני שיקולים עיקריים, בכפוף לשיקולי יושר, שבכוחם למנוע את מתן הסעד: סיכויי התביעה ומאזן הנוחות [ראו למשל: רע"א 8716/15 מימון נ' רייטר, פסקה 23 וההפניות שם (28.12.2015) (להלן: עניין מימון); רע"א 5982/14 יהודה נ' חוגי, פסקה 9 (27.11.2014)]. בהחלטתו מיום 27.2.2016, התייחס בית המשפט המחוזי בהרחבה לשאלת סיכויי התביעה, אך לעניין מאזן הנוחות הסתפק בקביעה קצרה לפיה:
"באיזון שבין זכותה של המבקשת [המשיבה – י.ד.] לעשות שימוש מסחרי במוניטין ובשמה המסחרי, [...] ובין האינטרס של המשיבים [המבקשים – י.ד.] הטוענים כי הם זקוקים לשם 'אולמי דאוד' כאמצעי הכוונה ללקוחות – גוברת ללא ספק זכותה של המבקשת [המשיבה – י.ד.]" (פסקה 48 להחלטה).

נראה כי בדברים אלו, אין כדי לבטא כיאות את הנזק שעשוי להיגרם למבקשים אם יינתן צו המניעה הזמני. בדבריו, התבסס בית המשפט המחוזי הנכבד על עדותו של המבקש 2 כי "נכון שחשוב לי בשביל הכתובת אולמי דאוד" (עמוד 11 שורה 16 לפרוטוקול הדיון). עם זאת, נדמה כי אמירה זו מתייחסת לשלט בלבד, כאשר הפגיעה העיקרית במבקשים – אשר לא זכתה למשקל מספק בהחלטת בית המשפט – נגזרת דווקא מהאיסור הכללי להשתמש בשם המסחר. אין ספק כי הפגיעה הנוצרת מאיסור זה, איננה מסתכמת אך בשאלת הכוונת לקוחותיהם של המבקשים. כבר בתגובתם לתביעת המשיבה, ציינו המבקשים את העובדה שמתן צו המניעה יפגע בהם. גם בבקשת רשות הערעור, פירטו המשיבים את הנזק שייגרם להם כתוצאה ממתן הסעד הזמני. האיסור הגורף על כל שימוש בשם "אולמי דאוד" או "אולמי דאהוד", משמעו בפועל איסור להשתמש בציוד ובמבנה העומדים ביסוד עסק הפקת האירועים של המבקשים, כך שעל פניו נאסר עליהם כליל לעשות כל פעילות עסקית תחת שמות אלו, דוגמת התקשרות עם לקוחות או ספקים. אל מול פגיעה קשה זו, עומדת טענתה של המשיבה לפגיעה בשם המסחר מצד המבקשים. אף אם יתברר למפרע כי המבקשים אכן פגעו בשם המסחר – נוכח העדר הפיקוח מצד המשיבה, כטענתה – וכי לא היו רשאים לעשות בו שימוש, הרי שניתן יהיה לפצות את המשיבה בפיצוי כספי על נזק זה, אם אכן תזכה בתביעה. על כן, בניגוד לעמדת בית המשפט המחוזי, אני סבור כי במקרה דנן מאזן הנוחות נוטה דווקא לטובתם של המבקשים.

12. שיקול משמעותי בהחלטתי זו נעוץ בכך שהסעד הזמני שהתבקש הוא צו עשה, המשנה את המצב הקיים. יש לזכור כי תפקידו המרכזי של הסעד הזמני, הניתן במקביל להליך העיקרי, הוא לדאוג לשמירת המצב הקיים, על מנת למנוע מהנתבע לנצל לרעה את תקופת הביניים שעד למתן פסק הדין. רק במצבים חריגים יוענק סעד זמני שיש בו משום שינוי של המצב הקיים [ראו: עניין מימון, פסקה 22 וההפניות שם; רע"א 10076/07 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' ICC Industries Inc, פסקה 6 (28.11.2007)]. בנסיבות דנן, נדמה כי הסעדים הזמניים שעליהם הורה בית המשפט המחוזי, יש בהם משום שינוי של המצב הקיים, שהרי כאמור משמעותם בפועל היא, על פניו, הקפאה של עסקם של המבקשים במתכונתו הנוכחית. זאת ועוד, הלכה היא כי בית המשפט ינקוט משנה זהירות בטרם יורה על צו עשה זמני, המשנה את המצב הקיים ואשר חופף לסעד שנדרש בתביעה גופה, עוד לפני שניתנה בה ההכרעה הסופית. בית המשפט יורה על צו עשה זמני, אך במצבים חריגים בלבד, כאשר התערבותו נחוצה למניעת תוצאה קשה ביותר [ראו למשל: רע"א 9213/12 רשת נגה בע"מ נ' ישראל 10 - שידורי הערוץ החדש בע"מ, פסקה 32 (20.1.2013); רע"א 910/15 Societe des Produits Nestle נ' אספרסו קלאב בע"מ, פסקה 33 (12.5.2015); רע"א 478/16 מושב תלמי יפה - מושב שיתופי להתיישבות חקלאית נ' רשות מקרקעי ישראל, פסקה 5 (2.2.2016)]. בסעדים הזמניים שניתנו – שמשמעותם הסרת כל כיתוב הנושא את השם "אולמי דאוד" ו/או "אולמי דאהוד" מציוד המבקשים ומהמבנה; והסרת השלט – אכן יש משום צו עשה. יתרה מכך, סעדים אלו חופפים לסעדים העיקריים שנתבקשו בתביעה, וניתנו בשלב מוקדם של ההליך בטרם התבררו טענות המשיבה נגד המבקשים. כזכור, לצד פיצויים כספיים, עתרה המשיבה ל"הפסקת העוולה" ו"ההפרה" לכאורה. למעשה, ההבדל היחיד בין הסעדים הזמניים שניתנו על ידי בית המשפט לבין הסעד העיקרי, נעוץ אך בעניין הפיצוי הכספי.

13. אשר לסעד השני – שעניינו הסרת השלט – בית המשפט המחוזי התבסס בהחלטתו, בין השאר, על מכתב התגובה של המבקשים למשיבה מיום 6.6.2015, בו נאמר כי "השלט עומד לרשות מרשך, היה וברצון מרשך להסיר את השלט הנו מתבקש לתאם מראש עם מרשתי". קביעה זו אף חזרה ועלתה בדיון בבית המשפט המחוזי ביום 26.1.2016, בפי המבקש 2 באומרו: "אהיה מוכן להוריד אותו אם תחזיר לי את הכסף" (עמוד 12 שורה 19 לפרוטוקול). נוכח העובדה כי המבקשים לא התנגדו להסרתו של השלט – ומבלי לקבוע מסמרות בשאלת הבעלות עליו – איני רואה מניעה כי המשיבה תסיר את השלט בעצמה ועל חשבונה. מובן שככל שתתקבל תביעתה, תוכל המשיבה לחזור אל המבקשים ולדרוש מהם פיצוי גם בגין עלויות הפירוק וההובלה.

14. אוסיף לעניין סיכויי התביעה; בשים לב לנאמר עד כה ביחס למאזן הנוחות, לא התרשמתי שבנסיבות העניין ובשלב הנוכחי, יש בסיכויי התביעה כדי להצדיק את מתן הסעדים הזמניים שביקשה המשיבה.

15. סוף דבר, הבקשה מתקבלת וכך גם הערעור. משכך, בקשת המבקשים למתן זכות תגובה מתייתרת. הסעדים הזמניים שנתן בית המשפט המחוזי בטלים. בנסיבות העניין, ובשים לב לאמור בפסקה 5 לעיל, איני רואה לעשות צו להוצאות בערכאה זו.

ניתנה היום, ‏ג' בניסן התשע"ו (‏11.4.2016).

ש ו פ ט

_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 16020470_W03.doc רת
מרכז מידע, טל' 077-XXXX333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il