הדפסה

ריימן נ' אבאלון נט בע"מ ואח'

לפני:

כב' השופטת אביטל רימון-קפלן
נציג ציבור (עובדים) מר מרדכי רון
נציגת ציבור (מעבידים) גב' אבינע פדידה

התובע
מתן ריימן, ת.ז.: XXXXXX561
ע"י ב"כ: עו"ד אהוד אלוני
-
הנתבעים

  1. אבאלון נט בע"מ, ח.פ.: 513022152 (חברה בפירוק)
  2. סמואל לוין, ת.ז.: XXXXXX915

שניהם ע"י ב"כ: עו"ד ויטולד אוראני

פסק דין

בפנינו תביעתו של מר מתן ריימן (להלן - התובע) כנגד מעסיקתו לשעבר, חברת אבאלון נט בע"מ (להלן – החברה או הנתבעת לפי העניין), אשר בינתיים ניתן צו לפירוקה, לתשלום הפרשי שכר עבודה, הפרשי עמלות, הפרשי שווי הפרשות מעביד לביטוח מנהלים ולקרן השתלמות, הפרשי ניכויים משכרו שלא הועברו לביטוח מנהלים וקרן השתלמות, שווי הפרשות מעביד לביטוח מנהלים ולקרן השתלמות בגין עמלות למשך תקופת עבודתו, הפסד זיכוי מס בגין רכיב התגמולים לביטוח מנהלים, פדיון ימי חופשה, דמי הבראה ופיצויי פיטורים בגין תקופת עבודתו בחברה וסיומה, והכל בצירוף פיצויי הלנת שכר ופיצויי הלנת פיצויי פיטורים, לפי העניין.

כמו כן, לטענת התובע התקיימו במקרה זה הנסיבות המצדיקות את הרמת מסך ההתאגדות מעל החברה וחיובו של בעל המניות ומי שהיה בעל השליטה בחברה כטענתו – הוא הנתבע מס' 2 – מר סמואל לוין (להלן – הנתבע) באופן אישי, בחובות החברה, כלפיו.

העובדות
ואלו העובדות שביסוד המחלוקת נשוא תביעה זו:
1. החברה הינה חברה פרטית שנוסדה בשנת 2000 ומתמחה בפיתוח מערכות מחשב לשליטה ובקרה על מערכי תשתיות של חברות.

2. אין חולק כי הנתבע היה דירקטור ובעל המניות בחברה, ובכפוף למחלוקת בין הצדדים, האם היה בעל המניות והדירקטור היחיד בחברה, היה הלכה למעשה הרוח החיה ובעל השליטה העיקרי בחברה.

3. התובע הועסק על ידי החברה בתפקיד סמנכ"ל מכירות ופיתוח עסקי החל מיום 15.7.07 ועד ליום 12.7.10 מועד בו התפטר מעבודתו בהתראה מראש של 60 ימי הודעה מוקדמת, לטענתו, בנסיבות המקימות לו זכות לפיצויי פיטורים.

4. על פי הסכם העבודה שנחתם בין הצדדים ביום 12.7.07 או בסמוך לכך (להלן-הסכם העבודה), נקבע כי משכורתו של התובע תהיה בסך של 30,000 ₪ ברוטו ובנוסף, יהיה התובע זכאי לעמלות בשיעור של 5% מהתקבולים בגין מכירת מוצרי החברה מעבר לסכום מסוים, ובתנאים שנקבעו בהסכם העבודה.
כמו כן, נקבע על פי הסכם העבודה כי התובע יהיה זכאי להפרשות לביטוח מנהלים ולקרן השתלמות, ל- 20 ימי חופשה בשנה, לדמי הבראה ולהחזרי הוצאות שונות.

5. לטענת התובע החל משנת 2009 שילמה החברה את שכרו באיחור ניכר, והחל מחודש יוני 2010 או בסמוך לכך חדלה לחלוטין מלשלם את שכרו.
לטענתו, החברה אף הוסיפה חטא על פשע, כאשר הפסיקה לשלם את העמלות המגיעות לו בניגוד לחובתה על פי הסכם העבודה.
וכך, לטענת התובע, ביום 12.7.07 משחלפו חודשיים להלנת מלוא שכרו החודשי, ולאחר פניותיו המרובות להסדיר את תנאי העסקתו, לרבות תשלום העמלות המגיעות לו בגין עבודתו בחברה - הוא נאלץ להודיע במכתבו לחברה כי אין באפשרותו להמשיך ולעבוד בצורה כזו, כאשר מחד הוא משקיע את כל זמנו ומרצו לטובת החברה, ומאידך, החברה איננה משלמת כלל את שכרו הדרוש לו לפרנסתו ופרנסת בני משפחתו.
על כן לטענתו, לא נותר לו אלא להודיע על סיום עבודתו, תוך שהוא נותן לחברה 60 ימי התראה מראש.
לטענת התובע כאמור, התפטרותו בנסיבות אלה מהווה התפטרות בדין מפוטר, המזכה אותו בתשלום פיצויי פיטורים.

6. זאת ועוד, לטענת התובע, התנהגותו של הנתבע עולה כדי הפרת חובת האמון המוטלת על מעסיק או בעל שליטה ביחסיו עם עובדיו, והיא לוקה בשורה של פגמים, והכל באופן אשר מצדיק את "הרמת מסך" ההתאגדות מעל החברה וחיוב הנתבע באופן אישי בחובות החברה כלפי התובע.

7. אי לכך, במסגרת תביעתו שבנדון עתר התובע לחייב את הנתבעים ביחד ולחוד, לשלם לו את הסכומים הבאים:
א. שכר עבודה לחודשים 6/10 עד מחצית 9/10 בסך כולל של 105,000 ₪.
ב. העמלות בגין תקופת עבודתו בנתבעת בסך כולל של 260,943 ₪.
ג. הפרשי שווי הפרשות מעביד לתגמולים לביטוח מנהלים
בגין תקופת עבודתו בסך כולל של 28,219 ₪.
ד. הפרשי ניכויים משכרו שלא הועברו לביטוח מנהלים
בגין תקופת עבודתו בסך כולל של 23,751 ₪.
ה. שווי הפרשות מעביד לתגמולים לביטוח מנהלים
בגין עמלות למשך תקופת עבודתו בסך כולל של 13,047 ₪.
ו. הפסד זיכוי מס בגין רכיב התמולים לביטוח מנהלים בסך של 22,756 ₪.
ז. הפרשי שווי הפרשות מעביד לקרן השתלמות
בגין תקופת עבודתו בסך כולל של 53,250 ₪.
ח. הפרשי ניכויים משכרו שלא הועברו לקרן השתלמות
בגין תקופת עבודתו בסך כולל של 750 ₪.
ט. שווי הפרשות מעביד לקרן השתלמות
בגין עמלות למשך תקופת עבודתו בסך כולל של 19,570 ₪.
י. פדיון ימי חופשה בסך כולל של 78,322 ₪.
יא. דמי הבראה למשך כל תקופת עבודתו בסך כולל של 6,211 ₪.
יב. פיצויי פיטורים בסך של 116,745 ₪.
והכל בצירוף פיצויי הלנת שכר ופיצויי הלנת פיצויי פיטורים, לפי העניין.

דיון והכרעה
8. מטעם התובע הוגש תצהיר עדות ראשית של התובע.
מטעם הנתבעים הוגש תצהיר עדות ראשית של הנתבע, ואולם משהתברר כי הנתבע עזב זה מכבר את הארץ והעדיף שלא התייצב לחקירה על תצהירו (גם לאחר שבקשתו להשמיע את עדותו באמצעות ווידאו קונפרנס, נדחתה) - הוצא תצהירו מתיק בית הדין .

אי לכך, בישיבת ההוכחות נחקר בפנינו רק התובע בחקירה נגדית על תצהירו.

לאחר תום פרשת ההוכחות, ניסו הצדדים, בהמלצת בית הדין לגשר על הפערים ביניהם ולהגיע לפתרון מוסכם בעניין תביעה זו, אך הדבר לא צלח, ועל כן בהמשך לכך הוגשו סיכומיהם בכתב.

9. כאמור, לא היה חולק שתוך כדי ההליך שבנדון, ניתן צו פירוק כנגד החברה, ועל כן אין אנו מעכבים את ההליכים כנגדה, כך שאין בידינו לדון בעניינה של החברה, או לחייבה בתשלום כלשהו.
אי לכך, נותרו להכרעתנו המחלוקות שבין הצדדים, בדבר עצם זכאותו של התובע לרכיבים כנתבע על ידיו ובדבר "הרמת המסך" כלפי הנתבע.

10. נפנה להלן לדון תחילה בזכאותו של התובע לרכיבי התביעה כנתבע על ידו ולאחר מכן נדון בשאלת הרמת מסך ההתאגדות כלפי הנתבע .

התביעה להפרשי שכר עבודה
11. ברכיב זה לכתב התביעה עתר התובע לתשלום שכר עבודתו בסך כולל של 105,000 ₪ ברוטו, בגין 3.5 חודשים: יוני, יולי אוגוסט ומחצית ספטמבר 2010 (עד ליום 12.9.10), אשר אין חולק כי לא שולם לידיו, וזאת בצירוף פיצויי הלנה.

12. מנגד, הנתבעים הודו כי לתובע מגיע שכר עבודה בגין החודשים הנ"ל, אך זאת עד ליום 7.9.10, בלבד, וזאת בסך כולל של 55,696 ₪ נטו, שכן לטענתם, תלושי שכר לחודשים אלו הופקו לתובע ונוכו מהם כבר מס הכנסה ותשלומי חובה.

13. לציין, כי לא הוצגו בפנינו תלושי שכר לחודשים אלו מהם ניתן ללמוד אלו ניכויים בוצעו מהם ואף לא פורש די הצורך מדוע לשיטת הנתבעים, התובע זכאי לשכר עבודה רק עד ליום 7.9.10 ולא עד ליום 12.9.10.

14. משכך, בהינתן כי אין חולק על כך שהתובע זכאי לשכר עבודה עבור חודשים אלו, ומשלא פורש מדוע לשיטת הנתבעים, התובע זכאי לשכר עבודה רק עד ליום 7.9.10 ולא עד ליום 12.9.10 – המועד הנקוב במכתב התובע מיום 12.7.10, אנו קובעים כי התובע זכאי לשכר עבודה בגין החודשים יוני, יולי אוגוסט וספטמבר 2010 עד ליום 12.9.10.
זאת ועוד, משלא הוצגו בפנינו תלושי השכר לחודשים אלו מהם ניתן ללמוד אלו ניכויים בוצעו מהם, הרי שהשכר שהלן נפסק בערכי ברוטו, וממנו יש לבצע ניכויים בשל תשלומי חובה ומס הכנסה. ברי שככל שתשלומי החובה ומס הכנסה בגין חודשים אלו כבר הועברו ליעדם, אין מקום להעבירם פעם נוספת.

15. אשר על כן ולאור כל המבואר אנו קובעים כי התובע זכאי לשכר עבודה בגין החודשים יוני, יולי אוגוסט וספטמבר 2010 עד ליום 12.9.10, בסך כולל של 102,000 ₪ ברוטו, על פי החישוב שלהלן:
3.4 חודשים (מיום 1.6.10 עד ליום 12.9.10 ) X 30,000 ₪ משכורת חודשית = 102,000 ₪.

התביעה לפדיון חופשה
16. ברכיב זה לכתב התביעה עתר התובע לתשלום הסך הכולל של 78,322 ₪ בגין 43.78 ימי חופשה שנותרו לזכותו ולא נפדו מחושבים לפי ערך יום עבודה בסך של 1,789 ₪.
ודוק, לעניין זה לא היה חולק כי על פי הסכם העבודה זכאי היה תובע ל-20 ימי חופשה לשנה עם זכות צבירה של שתי שנות חופשה בהיקף של 40 ימי חופשה, ואף לא היה חולק כי בתלוש השכר האחרון שהומצא לידי התובע לחודש 5/10 צוין כי נצברו לזכות התובע 38.8 ימי חופשה.

17. הנתבעים מצידם לא חלקו על זכאותו של התובע לפדיון חופשה בגין 39.6 ימים, אך טענו כי שווי יום עבודה של התובע עומד על 1,379 ₪ בלבד ולא כנטען על ידי התובע.
18. במסגרת סיכומיו, העמיד התובע את התביעה ברכיב זה לכתב התביעה על הסך של 55,160 ₪ ברוטו בלבד, שהוא הסכום שלא היה במחלוקת בין הצדדים.

19. אשר על כן ומשלא היה חולק בסופו של יום, באשר לשיעור פדיון החופשה המגיע לתובע, אנו קובעים כי התובע זכאי לפדיון חופשה בסך של 55,160 ₪ ברוטו, על פי החישוב שלהלן:
40 ימי חופשה X 1,379 ₪ = 55,160 ₪ ברוטו.

התביעה לדמי הבראה
20. ברכיב זה לכתב התביעה עתר התובע לתשלום הסך הכולל של 6,211 ₪ בגין דמי הבראה למשך שלוש שנות עבודתו בנתבעת, שכן לטענתו, התביעה הוגשה תוך כדי תקופת העבודה של התובע.

21. מנגד, הנתבעים לא טענו כי שולמו לתובע דמי הבראה ולא כפרו בזכאותו של התובע לדמי הבראה, אך לטענתם התובע זכאי לדמי הבראה בסך של 4,830 ₪ בגין שתי שנות עבודתו האחרונות בנתבעת, בלבד.

22. הואיל ותביעה זו הוגשה ביום 2.9.10, הרי שאף לשיטת הנתבעים, הוגשה היא בתוך תקופת עבודתו של התובע ועל כן לא חלה על זכאותו של התובע לדמי הבראה המגבלה הקבועה בצו ההרחבה, לעניין הגשת תביעה לדמי הבראה, לאחר סיומם של יחסי עובד ומעביד.
אי לכך, התובע זכאי לדמי הבראה בגין מלוא תקופת עבודתו בנתבעת.

23. אשר על כן משלא היה חולק לגבי זכאותו של התובע לדמי הבראה, והואיל וכפי שקבענו לעיל, התובע זכאי לדמי הבראה בגין מלוא תקופת עבודתו בנתבעת, אנו קובעים כי התובע זכאי לדמי הבראה בסך של 6,205 ₪ ברוטו, על פי החישוב שלהלן:
שנה ראשונה = 5 ימי הבראה.
שנה שנייה = 6 ימי הבראה.
שנה שלישית = 6 ימי הבראה.
סה"כ: 17 ימי הבראה.
17 ימי הבראה X 365 ₪ (תעריף יום הבראה במועד סיום העבודה) = 6,205 ₪ ברוטו.

התביעה לפיצוי בגין הפרשות וניכויים לביטוח מנהלים
24. רכיב זה לכתב התביעה, חולק כאמור למספר רכיבי משנה הנובעים מאי ביצוע הפרשות וניכויים לביטוח מנהלים, כדלקמן:
פיצוי בגין הפרשי שווי הפרשות מעביד לתגמולים ביטוח מנהלים בסך כולל של 28,219 ₪.
הפרשי ניכויים משכרו של התובע בגין ביטוח מנהלים שלא הועברו לחברת הביטוח, בסך כולל 23,751 ₪.
לאור טענת התובע כי הוא היה זכאי להפרשות לביטוח מנהלים, גם על רכיב העמלות שלא שולם לו, עתר הוא לתשלום שווי הפרשות מעביד לתגמולים לביטוח מנהלים בגין עמלות, למשך כל תקופת עבודתו בסך כולל של 13,047 ₪.
כמו כן, לאור אי ביצוע ההפרשות לתגמולים, עתר התובע לחיוב הנתבעים לפצותו בשווי הפסד זיכוי מס בשיעור של 35% בגין רכיב התגמולים בסך של 22,756 ₪.
עוד טען התובע כי הואיל ועוד קודם לעבודתו בנתבעת, הוא בוטח בחברת הביטוח "מגדל", אליה הועברו גם ההפרשות והניכויים מהנתבעת, נזקיו עקב מחדלי הנתבעת רק התעצמו, הגם שלא פירט את מהותם ולא כימת אותם.
ודוק, בנוסף עתר התובע במסגרת כתב התביעה למתן צו שיורה לשחרר לזכותו את הסכומים שנצברו על שמו בפוליסת ביטוח המנהלים בחברת מגדל. במסגרת סיכומיו חזר התובע על עתירה זו, תוך שהפנה לכך שהנתבעים אישרו כי אין לנתבעת התנגדות לשחרור
הסכומים שנצברו על שמו בפוליסת ביטוח המנהלים בחברת מגדל.

25. מנגד, הנתבעים שלא חלקו על כך שעל פי הסכם העבודה שנחתם עם התובע הוא היה זכאי להפרשות לביטוח מנהלים, טענו כי החל מיום 1.4.09 הוסכם עם כלל עובדי החברה לרבות התובע, שהחל מיום 1.4.09 יופסקו ההפרשות לביטוח מנהלים הואיל ומצבה של החברה אינו מאפשר זאת וכי במידה ומצבה של החברה יאפשר זאת בהמשך, יוסכם על כך בעתיד.
עוד טוענים הנתבעים כי על פי הסכם העבודה, התובע לא היה זכאי להפרשות לביטוח מנהלים מחלק העמלות.
מכל מקום, לטענת הנתבעים על פי הסכם העבודה לא נאמר דבר לגבי ביצוע ההפרשות לחברת מגדל, כך שאין כל יסוד לטענות התובע בעניין זה.
לחילופין טענו הנתבעים כי חברת מגדל הגישה תביעה כנגד הנתבעת בסך כולל של 65,762 ₪ בגין הפרשות וניכויים לתובע לחודשים 3/09 עד 2/10, ועל כן התובע אינו יכול להיפרע את אותו סכום פעמיים, ואם בכלל, עליו לתבוע את זכויותיו, מחברת הביטוח.
ובאשר לתביעה לפיצוי בגין הפסדי מס טוענים הנתבעים כי הואיל והוצאו לתובע תלושים, הרי שהוא זוכה במסגרתם בכל הטבות המס האפשריות, כך שאין הוא זכאי לפיצוי נוסף בגין רכיב זה.
מכל מקום, באשר לעתירת התובע למתן צו שיורה לשחרר לזכותו את הסכומים שנצברו על שמו בפוליסת ביטוח המנהלים בחברת מגדל, חזרו הנתבעים בסיכומיהם והבהירו כי אין לנתבעת התנגדות לשחרור הסכומים שנצברו על שמו של התובע בפוליסת ביטוח המנהלים בחברת מגדל, אלא שלטענתם הואיל ובינתיים ניתן צו לפירוק הנתבעת, הרי שעל התובע להפנות דרישה זו למפרק החברה ולא אליהם.

26. עד כאן טענות הצדדים, זה בכה וזה בכה. ואשר לדעתנו, נקדים ונבהיר כי מעבר לכך שהנתבע לא התייצב לחקירה על תצהירו, הרי שהנתבעים לא הביאו כל עד אחר מטעמם להוכיח שהחל מיום 1.4.09 הוסכם עם כלל עובדי החברה, לרבות התובע, על הפסקת ההפרשות לביטוח מנהלים. הנתבעים אף לא הציגו כל קצה של אסמכתא בכתב להראות כי כך הוסכם, למצער, בין החברה לבין התובע, ואם בכך לא סגי, הרי שבחקירתו הנגדית על ידי ב"כ הנתבעים, כלל לא נשאל התובע לעניין זה, וזאת בניגוד לחקירה ממושכת בנושא ביטול ההפרשות לקרן ההשתלמות.

27. בהינתן כי מדובר בזכות מכח הסכם בכתב שבין הצדדים, עליו לא היה חולק והואיל ולא עלה בידי הנתבעים להביא ולו ראשית ראשיתה של ראיה להראות כי הוסכם, למצער עם התובע, שהחל מיום 1.4.09 או בכל מועד אחר, יופסקו ההפרשות לביטוח מנהלים - אנו קובעים כי התובע היה זכאי להפרשות וניכויים לביטוח מנהלים עד ליום עבודתו האחרון ביום 12.9.10.

28. עד כאן קביעתנו לפיה דחינו טענת הנתבעים כאילו הוסכם עם התובע על הפסקת ההפרשות לביטוח מנהלים, ואולם, שונים הם פני הדברים בכל הנוגע לטענת הנתבעים לפיה על פי הסכם העבודה, התובע לא היה זכאי להפרשות לביטוח מנהלים מחלק העמלות.
עיון בהסכם העבודה שבין הצדדים (נספח ג' לכתב התביעה) מעלה כי בסעיף 5.1 להסכם הוגדרה המשכורת שיקבל התובע בסך של 30,000 ₪ תחת הכותרתSALARY , כאשר בהמשך לכך בסיפא לסעיף 5.1 (d) להסכם, הובהר כי בנוסף ל- SALARY , התובע יהיה זכאי גם ל"בונוס" בגין מכירות.
בסעיף 5.5 להסכם שבו נדונו ההפרשות לביטוח מנהלים, נקבע במפורש כי ההפרשות לביטוח מנהלים תהינה מה- SALARY , וזאת במובחן מה- SALARY בתוספת הבונוס, ללמדך כי על פי הוראות ההסכם, לא סוכם על הפרשה מתוך המשכורת כולל הבונוס בגין עמלת מכירות.
ואמנם, כאשר נשאל התובע לעניין זה בחקירתו הנגדית בפנינו, אישר כי לפי הוראות ההסכם אכן נאמר כי ההפרשה תהיה מהמשכורת, ולא ממשכורת בתוספת הבונוס (ראה: בעמ' 6 לפרוטוקול ש': 5-10).
מכל מקום, במענה לשאלת בית הדין, לא ידע התובע לומר האם אי פעם בוצעו הפרשות לביטוח מנהלים מהבונוס (ראה: בעמ' 6 לפרוטוקול ש': 19-23).
בנסיבות אלו בהן על פי הוראותיו המפורשות של הסכם העבודה, המשכורת המבוטחת לביטוח מנהלים אינה כוללת את רכיב העמלות (הבונוס) ולא הוכח בפנינו כי היתה ההסכמה אחרת במועד כלשהו, לבצע הפרשות מרכיב העמלות (הבונוס) - אין בידינו לקבוע שהתובע הוכיח את זכאותו לביצוע ההפרשות לביטוח מנהלים גם מרכיב העמלות.
אי לכך, אנו קובעים שהתובע היה זכאי להפרשות לביטוח מנהלים מהמשכורת בסך של 30,000 ₪ בלבד, ולא מרכיב העמלות.

29. באשר לטענת הנתבעים לפיה חברת מגדל הגישה תביעה כנגד הנתבעת בגין ההפרשות והניכויים עבור התובע לחודשים 3/09 עד 2/10, הרי שלא הוצגה בפנינו כל ראיה לכך ולא הופנינו לכל הליך שמתקיים בעניין זה.
מטבע הדברים שאף לא הוצגו בפנינו ראיות לגבי תוצאות אותו הליך, אם אמנם התקיים.
אי לכך אין לנו אלא לדחות את טענות הנתבעים בעניין זה, ואולם מובהר בזאת, כי התובע אינו זכאי להיפרע פעמיים בגין הפרשות וניכויים לביטוח מנהלים לאותו חודש קלנדארי, כך שככל שהתקבלו בחברת מגדל סכומים עבור ביטוח מנהלים לתובע לתקופה מסוימת, אלה יקוזזו מהסכומים שייפסקו להלן בגין אותה תקופה.

ובאשר לטענת הנתבעים לגבי זיכויו של התובע בהטבות מס, הגם שהנתבעים לא הוכיחו באילו הטבות בדיוק מדובר, ממילא דין הטענה להדחות, ונבאר.
הטבות המס המוענקות בגין הפרשות לקופות גמל, מוגבלות בתקרה מסוימת לכל עובד על פי נתוניו האישיים. יתרה מכך, על מנת לדעת אילו הטבות מס מגיעות לתובע בגין הפרשה מסוימת לקופת גמל, יש לבחון מה היו כלל ההטבות שניצל התובע באותה שנה, כדי לוודא שהטבה זו נכללת במסגרת התקרה המותרת לאותה שנת מס.
בענייננו לעומת זאת, מעבר לתחשיב גורף לפיו הוא זכאי להטבה בגובה 35% משיעור ההפרשות שתבע, לא הציג התובע בפנינו כל אסמכתא להראות, מה היתה התקרה שנקבעה לו לכל שנה, ומהן ההטבות האחרות שנוצלו על ידו, אם נוצלו, בגין כל אחת מהשנים בגינם תבע הפרשות כאמור.
משכך הם פני הדברים, עתירת התובע לפיצוי בגין אובדן הטבות מס – נדחית בזאת.

30. משאלו קביעותינו, נפנה להלן לקבוע מהם הסכומים המגיעים לתובע בגין רכיב זה לכתב התביעה.
כאמור, קבענו כי השכר הקובע של התובע לצורך ביצוע ההפרשות והניכויים לביטוח מנהלים הוא 30,000 ₪ למשך כל תקופת עבודתו של התובע.
אי לכך, במשך כל תקופת עבודתו, היה על הנתבעת לנכות בגין תגמולים: 1,500 ₪ לחודש משכרו של התובע עבור 5% חלק העובד בתגמולים, ובנוסף לכך, להפריש עוד 1,500 ₪ לחודש על חשבונה עבור 5% חלק המעביד בתגמולים.

הנתבעים לא צירפו כל אסמכתא להראות אלו סכומים הועברו על ידי הנתבעת לביטוח מנהלים, כך שכל בפנינו הן האסמכתאות שצירף התובע, דהיינו: תלושי השכר של התובע לחודשים 7/07 עד 5/10 (נספחים ב1-ב35 לכתב התביעה) מהם ניתן ללמוד אלו סכומים נוכו מהתובע לביטוח מנהלים; דו"ח תנועות לביטוח מנהלים לשנים 2007 וחלק משנת 2008 (נספח י1 לכתב התביעה); דו"ח שנתי למבוטח לשנת 2008 לחודשים 1/08-11/08 (נספח י'2 לכתב התביעה); דו"ח שנתי למבוטח לשנת 2009 (נספח ח1 לכתב התביעה); דו"ח שנתי למבוטח לשנת 2010 לחודשים 1/2010 עד 31/3/2010 (נספח ח2 לכתב התביעה).

31. נפנה איפוא לבחון את ההפרשות והניכויים שבוצעו עבור התובע לביטוח מנהלים, במהלך השנים, לפי סידרן.

לשנת 2007 החל מחודש 8/07 ועד לחודש 12/07 כולל
כעולה מתלושי השכר של התובע לשנת 2007, החל מחודש 8/07 ועד לחודש 12/07 כולל, מדי חודש נוכה ממנו הסכום של 1,500 ₪ ואולם כעולה דו"ח הפקדות לביטוח מנהלים לתקופה זו שצירף התובע, בכל אחד מהחודשים הנ"ל שוייכו רק 750 ₪ בגין חלק העובד לתגמולים, ובנוסף לכך נרשמו מדי חודש עוד 1,500 ₪ בגין חלק המעביד.
ודוק, אין ציון כי סכומים כלשהם בשנה זו הופרשו או שוייכו לפיצויי פיטורים.

משכך הם פני הדברים, אין זאת אלא ש-750 ₪ לחודש מתוך הסכומים שנוכו מהתובע, נרשמו שלא כדין כחלק המעביד לתגמולים, באופן שהנתבעת שילמה רק 750 ₪ לחודש בגין תגמולי מעביד, ועל כן התובע זכאי לפיצוי בשווי 750 ₪ לחודש בגין חלק תגמולי מעביד לחודשים 8/07 ועד 12/07 כולל, ובסה"כ לשנת 2007: 3,750 ₪ ברוטו, על פי החישוב שלהלן:
5 חודשים X 750 ₪ לחודש = 3,750 ₪ ברוטו.

לשנת 2008 חודשים 1/08 עד 11/08 כולל
כעולה מתלושי השכר של התובע לשנת 2008, החל מחודש 1/08 ועד לחודש 11/08 כולל, מדי חודש נוכה ממנו הסכום של 1,500 ₪ לביטוח מנהלים, ואולם כעולה מהדו"ח השנתי למבוטח שצירף התובע לתקופה זו, בכל אחד מהחודשים שוייכו רק 750 ₪ בגין חלק העובד לתגמולים, ובנוסף לכך נרשמו מדי חודש עוד 2,250 ₪ בגין חלק המעביד לתגמולים.
ודוק, אין ציון כי סכומים כלשהם בשנה זו הופרשו או שוייכו לפיצויי פיטורים.

משכך הם פני הדברים, אין זאת אלא ש-750 ₪ לחודש מתוך הסכומים שנוכו מהתובע, נרשמו כחלק המעביד לתגמולים, באופן שהנתבעת שילמה הלכה למעשה רק 1,500 ₪ לחודש בגין תגמולי מעביד, שהוא הסכום שהיה עליה להעביר בגין חלק המעביד לתגמולים.

אי לכך, והואיל ובתקופה זו שילמה הנתבעת את מלוא הסכומים המגיעים ממנה בגין חלקה לתגמולי מעביד ואף העבירה את חלק העובד לתגמולים שנוכה מן התובע (הגם שזה שוייך לחלק המעביד), אין זאת אלא שבגין תקופה זו התובע אינו זכאי לכל החזר בגין חלקו שלו לביטוח מנהלים או לפיצוי בגין חלק המעביד לתגמולים.

לשנת 2009 וחודש 12/08
כעולה מתלושי השכר של התובע לשנת 2009 ותלוש השכר לחודש 12/08, החל מחודש 12/08 ועד לחודש 12/09 כולל, נוכו מן התובע הסכומים הבאים:
12/08 – 1,500 ₪.
1/09 – 1,500 ₪.
2/09 – 1,500 ₪.
3/09 – 1,500 ₪.
4/09 – 1,500 ₪.
5/09 – לא נוכה כל סכום.
6/09 – לא נוכה כל סכום ואף זוכה התובע בסך של 6,000 ₪ בגין חלק זה.
7/09 – לא נוכה כל סכום.
8/09 – לא נוכה כל סכום.
9/09 – לא נוכה כל סכום.
10/09 – 4,642 ₪.
11/09 – לא נוכה כל סכום.
12/09 – 14,225 ₪.
מנגד, כעולה מהדו"ח השנתי למבוטח שצירף התובע לתקופה זו, הרי שנכון ליום 1/1/10 ובמשך כל אותה תקופה לא בוצעה אף העברה כספית לפוליסת ביטוח המנהלים של התובע, לרבות לא של הסכומים שנוכו מן התובע בגין שנה זו.

משכך הם פני הדברים, והואיל ודחינו את טענת הנתבעים לפיה כביכול הוסכם על הפסקת ההפרשה לביטוח מנהלים, אין זאת שבגין חלק תגמולי מעביד לחודשים 12/08 ועד 12/09 כולל, זכאי התובע לפיצוי בסך כולל של 19,500 ₪ ברוטו, על פי החישוב שלהלן:
13 חודשים X 1,500 ₪ לחודש - חלק מעביד לתגמולים = 19,500 ₪ ברוטו.

זאת ועוד, הואיל ובתקופה זו נוכו מן התובע כספים לביטוח מנהלים, אך לא הועברו ליעדם, אין זאת אלא שבגין חלק תגמולי עובד לחודשים 12/08 ועד 12/09 כולל שנוכו ממנו ולא הועברו ליעדם, זכאי התובע להחזר בסך כולל של 20,397 ₪ נטו, על פי החישוב שלהלן:
1,500 ₪ X 5 חודשים (12/08 עד 4/09) = 7,500 ₪.
בהפחתת ההחזר מחודש 6/09 = 6,000 ₪ -
ניכוי בחודש 10/09 = 4,642 ₪.
ניכוי בחודש 12/09 = 14,225 ₪.
סה"כ : 20,397 ₪ נטו.

לשנת 2010 חודשים 1/10 עד 5/10 כולל
כעולה מתלושי השכר של התובע לשנת 2010, החל מחודש 1/10 ועד לחודש 5/10 כולל, מדי חודש נוכה ממנו הסכום של 1,632 ₪.
התובע לא צירף תלושים לתקופה שלאחר מכן שכן לטענתו לא קיבלם, ואף הנתבעת לא הציגה את התלושים לתקופה שעד ליום 12.9.10, הגם שלשיטתה הפיקה תלושים כאמור.

מכל מקום, כעולה מהדו"ח השנתי למבוטח שצירף התובע לתקופה שהחל מחודש 1/10 ועד ליום 31.3.10, הרי שנכון ליום 31.3.10 ובמשך כל אותה תקופה לא בוצעה אף העברה כספית לפוליסת ביטוח המנהלים של התובע, לרבות לא של הסכומים שנוכו מן התובע בגין שנה זו, ודוק, גם הנתבעים לא טענו שביצעו העברה כלשהי בתקופה זו.

משכך הם פני הדברים, והואיל ודחינו את טענת הנתבעים לפיה כביכול הוסכם על הפסקת ההפרשה לביטוח מנהלים, אין זאת אלא שבגין חלק המעביד לתגמולים לחודשים 1/10 ועד 5/10 כולל, זכאי התובע לפיצוי בסך כולל של 7,500 ₪ ברוטו, על פי החישוב שלהלן:
5 חודשים X 1,500 ₪ לחודש - חלק מעביד לתגמולים = 7,500 ₪ ברוטו.
זאת ועוד, הואיל ובתקופה זו נוכו מן התובע כספים לביטוח מנהלים, אך לא הועברו ליעדם, אין זאת אלא שבגין חלק תגמולי עובד לחודשים 1/10 ועד 5/10 כולל שנוכו ממנו ולא הועברו ליעדם, זכאי התובע להחזר בסך כולל של 8,160 ₪ נטו, על פי החישוב שלהלן:
1,632 ₪ X 5 חודשים (1/10 ועד 5/10) = 8,160 ₪.

לשנת 2010 חודשים 6/10 ועד ליום 12.9.10
הואיל וכמבואר לעיל קבענו כי התובע זכאי לשכר עבודה עד ליום 12.9.10, אין זאת אלא שבהתאמה לכך הוא זכאי לפיצוי בגין חלק תגמולי מעביד לתקופה 6/10 ועד ליום 12.9.10
בסך כולל של 5,100 ₪ ברוטו, על פי החישוב שלהלן:
3.4 חודשים X 1,500 ₪ לחודש - חלק מעביד לתגמולים = 5,100 ₪ ברוטו.

הואיל ולא הובאו בפנינו ראיות לניכויים לביטוח מנהלים בגין תקופה זו, אין בידינו לפסוק לתובע החזר עבור סכום שלא הוכח כי נוכה. עם זאת מובהר זאת כי אין לנכות מסכומי השכר ברוטו שפסקנו כאמור בסעיף 15 לעיל, כל סכום שהוא בגין ניכויים לביטוח מנהלים.

32. סיכומם של דברים לעניין פרק זה.
אשר על כן ולאור כל המבואר לעיל, התובע זכאי לפיצוי בגובה הפרשות המעביד לתגמולים בביטוח מנהלים, בסך כולל של 35,859 ₪ ברוטו, לפי הפירוט שלהלן.
לשנת 2007 חודשים 8/07 ועד 12/07 כולל, סך כולל של 3,750 ₪ ברוטו.
לשנת 2009 וחודש 12/08, סך כולל של 19,500 ₪ ברוטו.
לשנת 2010 חודשים 1/10 עד 5/10 כולל, סך כולל של 7,500 ₪ ברוטו.
לשנת 2010 חודשים 6/10 ועד ליום 12.9.10, סך כולל של 5,100 ₪ ברוטו.
דא עקא, שבגין רכיב זה לכתב התביעה עתר התובע לתשלום הסך של 28,219 ₪ בלבד, ועל כן אין בידינו לפסוק לו מעבר לכך.
אי לכך, אנו קובעים שהתובע זכאי לפיצוי בגובה הפרשות המעביד לתגמולים בביטוח מנהלים, בסך כולל של 28,219 ₪ ברוטו.

כמו כן התובע זכאי להחזר בגין חלק העובד לתגמולים שנוכה ממנו ולא הועבר ליעדו, בסך כולל של 28,557 ₪ נטו, על פי החישוב שלהלן:
לשנת 2009 וחודש 12/08, סך כולל של 20,397 ₪ נטו.
שנת 2010 חודשים 1/10 עד 5/10 כולל, סך כולל של 8,160 ₪ נטו.
דא עקא, שבגין רכיב זה לכתב התביעה עתר התובע לתשלום הסך של 23,751 ₪ בלבד, ועל כן אין בידינו לפסוק לו מעבר לכך.
אי לכך, אנו קובעים שהתובע זכאי להחזר בגין חלק העובד לתגמולים שנוכה ממנו ולא הועבר ליעדו, בסך כולל של 23,751 ₪ נטו.

33. זאת ועוד, משהבהירו הנתבעים כי אין לנתבעת התנגדות לשחרור הסכומים שנצברו על שמו של התובע בפוליסת ביטוח המנהלים בחברת מגדל, אין מניעה להורות על העברת מלוא הכספים שנצברו על שמו של התובע בפוליסת ביטוח המנהלים בחברת מגדל, לבעלות התובע.
בהינתן כי בינתיים ניתן צו לפירוק הנתבעת, אנו מחייבים את מפרק הנתבעת ואת חברת הביטוח "מגדל", ביחד ולחוד לנקוט בכל האמצעים כדי להבטיח שמלוא הכספים שנצברו על שמו של התובע בפוליסת ביטוח המנהלים בחברת מגדל, יועברו לבעלות התובע, וזאת ככל האפשר בתוך 30 יום מקבלת פסק הדין לידיהם.
באחריות התובע לבצע מסירה אישית של פסק דין זה למפרק הנתבעת ולחברת הביטוח "מגדל".

התביעה לפיצוי בגין הפרשות וניכויים לקרן השתלמות
34. כמו בתביעה בעניין ההפרשות והניכויים לביטוח מנהלים, הרי שגם רכיב זה לכתב התביעה, חולק למספר רכיבי משנה הנובעים מאי ביצוע הפרשות וניכויים לקרן השתלמות עבור התובע, כדלקמן:
הפרשי שווי הפרשות מעביד לקרן השתלמות בגין תקופת עבודתו של התובע בסך כולל של 53,250 ₪.
הפרשי ניכויים משכרו של התובע שלא הועברו לקרן השתלמות בגין תקופת עבודתו בסך כולל של 750 ₪.
לאור טענת התובע כי הוא היה זכאי להפרשות לקרן השתלמות גם על רכיב העמלות שלא שולם לו, עתר הוא לתשלום שווי הפרשות מעביד לקרן השתלמות בגין עמלות למשך כל תקופת עבודתו בסך כולל של 19,570 ₪.

זאת ועוד, כמו בעניין התביעה לביטוח מנהלים, גם ברכיב זה עתר התובע במסגרת כתב התביעה למתן צו שיורה לשחרר לזכותו את הסכומים שנצברו על שמו בקרן ההשתלמות בחברת כלל. במסגרת סיכומיו חזר התובע על עתירה זו, תוך שהפנה לכך שהנתבעים אישרו כי אין לנתבעת התנגדות לשחרור הסכומים שנצברו על שמו בקרן ההשתלמות.

35. מנגד, הנתבעים שלא חלקו על כך שעל פי הסכם העבודה שנחתם עם התובע הוא היה זכאי להפרשות לקרן השתלמות, טענו כי החל מחודש 4/09 הוסכם על הפסקת ההפרשות לקרן השתלמות שכן מצבה של החברה אינו מאפשר זאת וכי במידה ומצבה של החברה יאפשר זאת בהמשך, יוסכם על כך בעתיד.
כמו לעניין ביטוח המנהלים, טוענים הנתבעים כי על פי הסכם העבודה, התובע לא היה זכאי להפרשות לקרן השתלמות מחלק העמלות.

מכל מקום, באשר לעתירת התובע למתן צו שיורה לשחרר לזכותו את הסכומים שנצברו על שמו בקרן ההשתלמות, חזרו הנתבעים בסיכומיהם והבהירו כי אין לנתבעת התנגדות לשחרור הסכומים שנצברו על שמו של התובע בקרן ההשתלמות, אלא שלטענתם הואיל ובינתיים ניתן צו לפירוק הנתבעת, הרי שעל התובע להפנות דרישה זו למפרק החברה ולא אליהם.

36. עד כאן טענות הצדדים, זה בכה וזה בכה. ואשר לדעתנו, נקדים ונבהיר כי כאמור, מעבר לכך שהנתבע לא התייצב לחקירה על תצהירו, הרי שהנתבעים לא הביאו כל עד אחר מטעמם להוכיח שהחל מחודש 4/09 הוסכם עם התובע על הפסקת ההפרשות לקרן השתלמות. הנתבעים אף לא הציגו כל קצה של אסמכתא בכתב להראות כי כך הוסכם, ואם בכך לא סגי, הרי שבחקירתו הנגדית על ידי ב"כ הנתבעים, נחקר התובע ממושכות לגבי אותה הסכמה נטענת וחזר והכחיש אותה מכל וכל (ראה עדותו: בעמ' 4 לפרוטוקול ש': 10 עד עמ' 5 ש': 10).

37. בהינתן כי מדובר בזכות מכח הסכם בכתב שבין הצדדים, עליו לא היה חולק והואיל ולא עלה בידי הנתבעים להביא ולו ראשית ראשיתה של ראיה להראות כי הוסכם עם התובע, שהחל מחודש 4/09 או בכל מועד אחר, יופסקו ההפרשות לקרן השתלמות - אנו קובעים כי התובע היה זכאי להפרשות וניכויים לקרן השתלמות עד ליום עבודתו האחרון ביום 12.9.10.

38. עד כאן קביעתנו לפיה דחינו את טענת הנתבעים כאילו הוסכם עם התובע על הפסקת ההפרשות לקרן השתלמות, ואולם, שונים הם פני הדברים בכל הנוגע לטענת הנתבעים לפיה על פי הסכם העבודה, התובע לא היה זכאי להפרשות לקרן השתלמות מחלק העמלות.

כפי שקבענו לעיל לגבי ביטוח מנהלים, הרי שגם לגבי קרן השתלמות נקבע בסעיף 5.6 להסכם העבודה במפורש כי ההפרשות לקרן השתלמות, תהינה מה- SALARY , וזאת במובחן מה- SALARY בתוספת הבונוס, ללמדך כי על פי הוראות ההסכם, לא סוכם על הפרשה לקרן השתלמות מתוך המשכורת כולל הבונוס בגין עמלת מכירות.
גם לעניין זה לא הוכח בפנינו שאי פעם בוצעו הפרשות לקרן השתלמות מתוך רכיב הבונוס, ועל כן, אין בידינו לקבוע שהתובע הוכיח את זכאותו לביצוע ההפרשות לקרן השתלמות גם מרכיב העמלות.
אי לכך, אנו קובעים כי התובע היה זכאי להפרשות לקרן השתלמות מהמשכורת בסך של 30,000 ₪ בלבד, ולא מרכיב העמלות.

39. משאלו קביעותינו, נפנה להלן לקבוע מהם הסכומים המגיעים לתובע בגין רכיב זה לכתב התביעה.
כאמור, קבענו כי השכר הקובע של התובע לצורך ביצוע ההפרשות והניכויים לקרן השתלמות הוא 30,000 ₪ למשך כל תקופת עבודתו של התובע.
אי לכך, בהתאם להוראות הסכם העבודה שבין הצדדים, בגין כל תקופת עבודתו, היה על הנתבעת לנכות 750 ₪ לחודש משכרו של התובע בגין חלק העובד לקרן השתלמות בשיעור של 2.5% להפריש עוד 2,250 ₪ לחודש על חשבונה בגין 7.5% חלק המעביד לקרן השתלמות.

הנתבעים לא צירפו כל אסמכתא להראות אלו סכומים הועברו על ידי הנתבעת לקרן השתלמות, כך שכל בפנינו הן האסמכתאות שצירף התובע, דהיינו: תלושי השכר של התובע לחודשים 7/07 עד 5/10 (נספחים ב1-ב35 לכתב התביעה) מהם ניתן ללמוד אלו סכומים נוכו מהתובע לקרן השתלמות; דו"ח שנתי לעמית בקרן השתלמות של חברת כלל לשנת 2008 (נספח י'2 לכתב התביעה); דו"ח שנתי לעמית בקרן השתלמות של חברת כלל לשנת 2009 (נספח י'3 לכתב התביעה) דו"ח שנתי לעמית בקרן השתלמות של חברת כלל לשנת 2010 עד ליום 30.6.10 (נספח י'4 לכתב התביעה).

40. נפנה איפוא לבחון את ההפרשות והניכויים שבוצעו עבור התובע לקרן השתלמות, במהלך השנים, לפי סידרן.

לשנת 2007 החל מחודש 8/07 ועד לחודש 12/07 כולל
כעולה מתלושי השכר של התובע לשנת 2007, החל מחודש 8/07 ועד לחודש 12/07 כולל, מדי חודש נוכה ממנו הסכום של 750 ₪.
כאמור הנתבעת לא צירפה כל אסמכתא להראות אילו סכומים הועברו על ידיה לקרן השתלמות בתקופה זו, ואף התובע לא צירף דו"ח לשנת 2007.
עם זאת, מהדו"ח השנתי לשנת 2008, שצירף התובע עולה כי יתרת הפתיחה ליום 1.1.08 עמדה על 3,747 ₪ בגין חלק העובד ו-7,495 ₪ בגין חלק המעביד.

משכך הם פני הדברים, אין זאת אלא שבגין חלק העובד הועברו לקרן השתלמות מלוא הסכומים שנוכו מהתובע בתקופה זו, ואולם ככל שהדברים נוגעים לחלק המעביד, הועבר לקרן רק חלק מהסכום כמפורט להלן:
הסכום שהיה על הנתבעת להעביר: 5 חודשים X 2,250 ₪ לחודש = 11,250 ₪ ברוטו.
הסכום שהועבר: 7,495 ₪ ברוטו.
יתרה לתשלום: 3,755 ₪ ברוטו.

אי לכך התובע זכאי לפיצוי בגין חלק המעביד לקרן השתלמות לחודשים 8/07 ועד 12/07 כולל, בסך כולל של 3,755 ₪.

לשנת 2008 חודשים 1/08 עד 11/08 כולל
כעולה מתלושי השכר של התובע לשנת 2008, החל מחודש 1/08 ועד לחודש 11/08 כולל, מדי חודש נוכה ממנו הסכום של 750 ₪.
מהדו"ח השנתי לשנת 2008, שצירף התובע עלה כי מדי חודש בחודשים 1/08 ועד 11/08 כולל, הועבר לקרן ההשתלמות הסך של 750 ₪ בגין חלק העובד והסך של 2,250 ₪ בגין חלק המעביד לקרן השתלמות, והכל בהתאם למתחייב מהסכם העבודה שבין הצדדים.

משכך הם פני הדברים והואיל ובתקופה זו שילמה הנתבעת את מלוא הסכומים המגיעים ממנה בגין חלקה לקרן השתלמות ואף העבירה במלואו חלק העובד לקרן השתלמות שנוכה מן התובע, אין זאת אלא שבגין תקופה זו התובע אינו זכאי לכל החזר בגין חלקו שלו לקרן או לפיצוי בגין חלק המעביד לקרן השתלמות.

לשנת 2009 וחודש 12/08
כעולה מתלושי השכר של התובע לשנת 2009 ותלוש השכר לחודש 12/08, החל מחודש 12/08 ועד לחודש 4/09 כולל, נוכה מן התובע מדי חודש הסך של 750 ₪; בחודש 5/09 לא נוכה כל סכום; גם בחודש 6/09 לא נוכה כל סכום כאשר בנוסף זוכה התובע בסך של 3,000 ₪ בגין חלק זה; והחל מחודש 7/09 ועד לתום תקופת עבודתו לא נוכו עוד מן התובע סכומים לקרן השתלמות.
ואולם כעולה מהדו"ח השנתי לשנת 2009, שצירף התובע, במשך כל אותה תקופה לא בוצעה אף העברה כספית לקרן ההשתלמות של התובע, לרבות לא של הסכומים שנוכו מן התובע בגין שנה זו.

משכך הם פני הדברים, והואיל ודחינו את טענת הנתבעים לפיה כביכול הוסכם על הפסקת ההפרשה לקרן השתלמות, אין זאת אלא שבגין חלק המעביד לקרן השתלמות עבור החודשים 12/08 ועד 12/09 כולל, זכאי התובע לפיצוי בסך כולל של 29,250 ₪ ברוטו, על פי החישוב שלהלן:
13 חודשים X 2,250 ₪ לחודש - חלק מעביד לקרן השתלמות = 29,250 ₪ ברוטו.

זאת ועוד, הואיל ובתקופה זו נוכו מן התובע כספים לקרן השתלמות, אך לא הועברו ליעדם, אין זאת אלא שבגין חלק העובד לקרן השתלמות לחודשים 12/08 ועד 12/09 כולל זכאי התובע להחזר בסך כולל של 750 ₪ נטו, על פי החישוב שלהלן:
750 ₪ X 5 חודשים (12/08 עד 4/09) = 3,750 ₪.
בניכוי החזר מחודש 6/09 = 3,000 ₪ -
סה"כ יתרה : 750 ₪ נטו.

לשנת 2010 חודשים 1/10 עד 5/10 כולל
כאמור לא נוכה משכרו של התובע כל סכום במהלך תקופה זו. כמו כן, כעולה מהדו"ח השנתי לשנת 2010 עד ליום 30.6.10 שצירף התובע, במשך כל אותה תקופה גם לא הועבר כל סכום בגין חלק המעביד לקרן השתלמות וכאמור הנתבעים אף לא טענו שביצעו העברה כלשהי בתקופה זו.

משכך הם פני הדברים, והואיל ודחינו את טענת הנתבעים לפיה כביכול הוסכם על הפסקת ההפרשה לקרן השתלמות, אין זאת אלא שבגין חלק המעביד לקרן השתלמות לחודשים 1/10 ועד 5/10 כולל, זכאי התובע לפיצוי בסך כולל של 11,250 ₪ ברוטו, על פי החישוב שלהלן:
5 חודשים X 2,250 ₪ לחודש - חלק מעביד לתגמולים = 11,250 ₪ ברוטו.

לשנת 2010 חודשים 6/10 ועד ליום 12.9.10
הואיל וכמבואר לעיל קבענו כי התובע זכאי לשכר עבודה עד ליום 12.9.10, אין זאת אלא שבהתאמה לכך הוא זכאי לפיצוי בגין חלק מעביד לקרן השתלמות לתקופה 6/10 ועד ליום 12.9.10 בסך כולל של 7,650 ₪ ברוטו, על פי החישוב שלהלן:
3.4 חודשים X 2,2500 ₪ לחודש - חלק מעביד לקרן השתלמות = 7,650₪ ברוטו.

הואיל ולא הובאו בפנינו ראיות לניכויים לקרן השתלמות בגין תקופה זו, אין בידינו לפסוק לתובע החזר עבור סכום שלא הוכח כי נוכה. עם זאת מובהר זאת כי אין לנכות מסכומי השכר ברוטו שפסקנו כאמור בסעיף 15 לעיל, כל סכום שהוא בגין ניכויים לקרן השתלמות.

41. סיכומם של דברים לעניין פרק זה.
אשר על כן ולאור כל המבואר לעיל, התובע זכאי לפיצוי בגובה הפרשות המעביד לקרן השתלמות, בסך כולל של 51,905 ₪ ברוטו, לפי הפירוט שלהלן.
לשנת 2007 חודשים 8/07 ועד 12/07 כולל, סך כולל של 3,755 ₪ ברוטו.
לשנת 2009 וחודש 12/08, סך כולל של 29,250 ₪ ברוטו.
לשנת 2010 חודשים 1/10 עד 5/10 כולל, סך כולל של 11,250 ₪ ברוטו.
לשנת 2010 חודשים 6/10 ועד ליום 12.9.10, סך כולל של 7,650 ₪ ברוטו.

כמו כן התובע זכאי להחזר בגין חלק העובד לקרן השתלמות שנוכה ממנו ולא הועבר ליעדו, בסך כולל של 750 ₪ נטו.

42. זאת ועוד, משהבהירו הנתבעים כי אין לנתבעת התנגדות לשחרור הסכומים שנצברו על שמו של התובע בקרן השתלמות בחברת כלל, אין מניעה להורות על "שחרור" הכספים שנצברו על שמו של התובע בקרן השתלמות בחברת כלל, לזכות התובע.
בהינתן כי בינתיים ניתן צו לפירוק הנתבעת, אנו מחייבים את מפרק הנתבעת ואת חברת כלל, ביחד ולחוד לנקוט בכל האמצעים כדי להבטיח שהכספים שנצברו על שמו של התובע בקרן השתלמות בחברת כלל, "ישוחררו" לזכות התובע, וזאת ככל האפשר בתוך 30 יום מקבלת פסק הדין לידיהם.
באחריות התובע לבצע מסירה אישית של פסק דין זה למפרק הנתבעת ולחברת כלל.

התביעה לתשלום עמלות
43. ברכיב זה לכתב התביעה, עתר התובע לתשלום עמלות המגיעות לו לטענתו, בגין תקופת עבודתו בנתבעת בסך כולל של 260, 943 ₪.

וכך, לטענת התובע, על פי הוראות הסכם העבודה שבין הצדדים, הוא זכאי כחלק בלתי נפרד מתנאי עבודתו ושכרו לעמלות בגין מכירות של מוצרי החברה בשיעור 5% עבור עסקאות שבוצעו בישראל ו-1% עבור מכירות בחו"ל (רוסיה לטביה ואוקראינה).
לטענתו, החברה שילמה לו בפועל רק חלק קטן מהעמלות המגיעות לו. למיטב זכרונו, עד לחודש מרץ 2008.
לטענתו, הוא פנה פעמים רבות לנתבעת בדרישה להסדיר תשלום העמלות, אלא שפניותיו נותרו ללא מענה או הסדר הולם.
התובע צירף לכתב תביעתו (ראה: נספח ה1 לכתב התביעה) רשימה שהכין של עסקאות שבוצעו וסכומן, ואשר ממנה גזר את סכומי העמלות המגיעים לו לטענתו.

44. מנגד, לטענת הנתבעים עקב הירידה במצב העסקאות של החברה, בעיקר בשל תפקודו הלקוי של התובע, סוכם בין הצדדים עוד בחודש יולי 2008 כי התובע לא יהא זכאי לעמלות כל עוד לא ישתפרו המכירות בצורה דרסטית ועל כן לא קיבל התובע עמלות מאז.
לטענתם, ביום 8/1/09 מסר התובע על דעת עצמו חשבונית מס של חברת זאב ריימן בע"מ ובה דרישה לתשלום הסך של 91,791 ₪ כולל מע"מ בגין עמלות, ללמדך כי אילו סבר התובע שמגיעות לו עמלות באופן אישי לא היה מוציא חשבונית של חברה חיצונית בגין כך.
מכל מקום, לטענת הנתבעים, זכאות התובע היא לעמלות רק החל ממכירות בסך של 100,000 $ ועל כן בכל מקרה יש להפחית סכום זה מתחשיביו המוכחשים ממילא של התובע.
כך או כך, לטענת הנתבעים, התובע לא הוכיח את גובה העמלות המגיעות לו ולא הביא כל לביסוס גובה העמלות כנתבע על ידו וזכאותו להן.

45. דין תביעתו של התובע ברכיב זה לכתב התביעה להדחות, גם אם לא בהכרח מכל טעמיהם של הנתבעים, ונבאר.
כמו לעניין ה"סיכום" בנושא הפסקת ההפרשות לביטוח מנהלים וקרן השתלמות, גם לעניין ההסכמה הנטענת בדבר הפסקת תשלום העמלות, לא הובאה על ידי הנתבעים כל ראיה, לרבות לא עדות בעל פה.
עם זאת, במובחן מן ההפרשות לביטוח מנהלים וקרן השתלמות, שניתן לראות כי הופסקו בחודש 4/09 בסמוך למועד שבו הוחל לשלם את השכר באיחור כפי שיבואר להלן בהמשך, הרי שלשיטת התובע, הפעם האחרונה ששולמה לו עמלה היתה כאמור בחודש 3/08 (ולטענת הנתבעים בחודש 8/07), בתקופה שעדיין בוצעו תשלומים סדירים לביטוח מנהלים וקרן השתלמות ועדיין לא היו איחורים בתשלום השכר, ללמדך כי הסיבה לאי תשלום אותן עמלות, לא היתה נעוצה באילוצים של תזרים מזומנים אלא בכוונת מכוון.
ודוק, בתלושי השכר שהגיש התובע, אין כל ציון של תשלום בגין עמלות, לרבות לא עד לחודש 3/08, כטענת התובע.

46. הנה כי כן, כבר בשלב זה מתעוררת תהיה באשר למוסכם בין הצדדים לעניין תשלום עמלות לתובע.
אלא שבכך לא סגי, והעיקר טמון בכך שלצורך פסיקת סכום קצוב בגין עמלות, על התובע להציג בפנינו אסמכתאות, אפילו חלקיות, מהן ניתן יהיה ללמוד לגבי העסקאות שבוצעו ושולמו בפועל.
התובע לא הציג ולו אסמכתא אחת כאמור, למעט אותה רשימה, שהוא ערך בעצמו.
בנסיבות אלו, אין בידינו לקבוע כי התובע הרים או החל להרים את הנטל המוטל עליו לבסס תביעה מסוג זה לתשלום סכום קצוב, בגין תקופת עבודה כה ממושכת, ועל כן תביעת התובע לתשלום עמלות, נדחית בזאת.

התביעה לפיצויי פיטורים
47. ברכיב זה לכתב התביעה, עתר התובע לתשלום פיצויי פיטורים בסך כולל של 116,745 ₪ מחושבים לפי משכורת קובעת של 36,867 ₪ לחודש (כולל עמלות) בגין 38 חודשי עבודתו בנתבעת.
אין חולק שהתובע התפטר מעבודתו בנתבעת אלא שלטענת התובע כאמור החל משנת 2009 שילמה החברה את שכרו באיחור ניכר, והחל ממשכורת יוני 2010 חדלה לחלוטין מלשלם את שכרו, ואף הפסיקה לשלם את העמלות המגיעות לו בניגוד לחובתה על פי הסכם העבודה; הפסיקה להעביר עבורו הפרשות לביטוח מנהלים וקרן השתלמות ואף הגדילה לעשות כאשר נמנעה אפילו מלהעביר את חלקו שנוכה ממנו לביטוח מנהלים וקרן השתלמות.
משכך לטענתו, כחלוף חודשיים להלנת מלוא שכרו החודשי, ולאחר פניותיו המרובות להסדיר את תנאי העסקתו, לרבות תשלום העמלות המגיעות לו בגין עבודתו בחברה - הוא נאלץ להודיע במכתבו לחברה מיום 12.7.10 כי אין באפשרותו להמשיך ולעבוד בצורה כזו, כאשר מחד הוא משקיע את כל זמנו ומרצו לטובת החברה, וזו מאידך איננה משלמת את שכרו. על כן, לדבריו, לא נותר לו אלא להודיע על סיום עבודתו, תוך שהוא נותן לחברה 60 ימי התראה מראש.
לא למותר לציין, כי כאמור אין חולק שגם לאחר שהתריע התובע בנתבעת על כוונתו להתפטר מעבודתו בתום 60 יום ממועד משלוח מכתבו, לא שולם שכרו כלל ועיקר ואף לא בוצעו עבורו הפרשות לביטוח מנהלים וקרן השתלמות.

48. מנגד, לטענת הנתבעים הסיבות הנקובות במכתב ההתפטרות של התובע מיום 12.7.10, אינן קשורות לטענותיו הנ"ל ואינן עילה להתפטרות בדין מפוטר; התובע הודיע כבר בחודש יוני 2010 על כוונתו להתפטר עוד בטרם הולן שכרו לחודש יוני 2010 ואף את מכתבו שלח רק כעבור יומיים מהמועד האחרון לתשלום שכר חודש יוני 2010.
אי לכך, התובע אינו זכאי לפיצויי פיטורים בנסיבות התפטרותו.
לחילופין, וככל שיקבע שהתובע זכאי לפיצויי פיטורים, הרי שאין לקחת בחשבון את העמלות במסגרת השכר הקובע לפיצויי פיטורים וכן יש לקחת בחשבון כי בביטוח מנהלים עומדים לזכות התובע 58,883 ₪ בגין פיצויי פיטורים, כך שככל שייפסקו לתובע פיצויי פיטורים, יש לקזז מהם סכומים אלו שנצברו על שם התובע בביטוח מנהלים.

49. נקדים ונבהיר כי דין התביעה ברכיב זה להתקבל, ונבאר טעמינו להלן.
כפי שניתן להיווכח מהפרק הדן בהפרשות וניכויים לביטוח מנהלים לעיל, כמו גם מהפרק הדן בהפרשות וניכויים לקרן השתלמות לעיל, דחינו את טענת הנתבעים לפיה כביכול הוסכם עם התובע בחודש 4/09 להפסיק את ההפרשות לביטוח מנהלים וקרן השתלמות.
לא זו אף זו, אפילו היינו מקבלים את טענת הנתבעת לעיל, הרי שניתן להיווכח כי כבר החל מחודש ינואר 2009 הפסיקה הנתבעת להפריש כל תשלום שהוא עבור התובע לביטוח מנהלים וקרן השתלמות וחרף זאת הגדילה לעשות, עת המשיכה לנכות ממנו תשלומים לביטוח מנהלים וקרן השתלמות ולא העבירה אותם ליעדם.

זאת ועוד, אמנם מעבר לנייר שהכין התובע בעצמו בכל הנוגע לאיחורים בתשלום שכרו (נספח ד' לכתב התביעה), לא הוצגו בפנינו אסמכתאות בעניין האיחור בתשלום שכרו של התובע החל משנת 2009, ואולם, די לעיין בתלושי השכר של התובע, שהפיקה החברה עצמה, כדי להיווכח שעד לחודש 4/09 הודפסו אלו בתוך זמן סביר שלאחר החודש בגינו הופקו, אך החל מחודש זה ואילך, אפילו תלושי השכר הודפסו באיחור של חודשיים ויותר.
וכך, אם תלושי השכר הודפסו באיחור כה ניכר, ברי כי השכר הנקוב בהם, שולם אף הוא באיחור של מעל חודשיים.
אי לכך, וגם אם לא הובאו בפנינו ראיות לגבי מועד התשלום המדויק של משכורות התובע, בתקופה שהחל משנת 2009 – הרי שמתוך מסמכי הנתבעת עצמה, ברי לנו כי אלו שולמו באיחור לא מבוטל.

50. עד כאן, די בנסיבות כמבואר לעיל כדי להקים לתובע עילה להתפטרות בדין מפוטר, מפאת נסיבות אחרות שביחסי עבודה לגבי אותו העובד שבהן אין לדרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו, כהגדרתן בסעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג-1963 (להלן – חוק פיצויי פיטורים), אלא שבכך לא סגי, וחשוב לא פחות לענייננו הוא, שגם לאחר שהתובע התריע בכתב על כוונתו להתפטר בתוך 60 יום ממועד הודעתו בכתב, לא נקפה הנתבעת אצבע כדי לתקן ולו באופן חלקי את הסיבות שבעטיין ביקש התובע להתפטר.
לא רק שהנתבעת לא טרחה לשלם לתובע את משכורת חודש יוני 2010, גם לא בחודש ספטמבר 2009, אלא שאף לא טרחה לשלם לתובע את משכורות החודשים יולי ואוגוסט 2010 שזמן פירעונן חל לפני שהתפטרות התובע נכנסה לתוקף. לא למותר יהיה להזכיר עוד, כי הנתבעת אף לא נקפה אצבע כדי, למצער, להחזיר לתובע את הסכומים שנוכו ממנו ביתר לביטוח מנהלים וקרן השתלמות (אם אמנם לשיטתה סוכם כי ההפרשות לביטוח מנהלים וקרן השתלמות יופסקו).
על פי הפסיקה, התכלית של משלוח מכתב ההתרעה הינה לאפשר למעביד לתקן את הטעון תיקון ובכך למנוע את הצורך של העובד להתפטר.
בענייננו, הגם שניתנה לנתבעת ארכה ממושכת לתקן את הטעון תיקון, ולו באופן חלקי היא לא נקפה אצבע לשם כך, ועל כן וגם מטעם זה התקיימו בתובע הנסיבות המצדיקות התפטרות בדין מפוטר.

51. ובאשר לסברת הנתבעים לפיה הסיבות הנקובות במכתב ההתפטרות אינן קשורות לטענות התובע ואינן מקימות עילה להתפטרות בדין מפוטר, נעיר כי אמנם במכתב זה מקדיש התובע חלק לא מבוטל מהמכתב לטענותיו כנגד קיצוץ סמכויותיו והצרת צעדיו מבחינה מקצועית (נסיבות, שהן כשלעצמן עולות כדי נסיבות ביחסי עבודה בהן לא ניתן לדרוש מעובד כי ימשיך בעבודתו), ואולם, גם במכתב זה מלין התובע על העיכוב בתשלום שכרו, אי תשלום העמלות המגיעות לו ואי ביצוע תשלומים לקרן השתלמות וביטוח מנהלים, ללמדך שבניגוד לסברת הנתבעים אכן אלו היו הסיבות בגינן התפטר התובע וכאמור קבענו כי הן מצדיקות התפטרות בדין מפוטר.

משכך, אין לנו אלא לדחות את סברת הנתבעים לפיה נסיבות התפטרותו של התובע אינן עולות כדי להתפטרות בדין מפוטר.

52. סיכומם של דברים.
אשר על כן ולאור כל המבואר לעיל, אנו קובעים כי הוכח בפנינו שהתובע התפטר מפאת נסיבות אחרות שביחסי עבודה לגבי אותו העובד שבהן אין לדרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו, כהגדרתן בסעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים, ועל כן הוא זכאי לפיצויי פיטורים.

53. ובאשר לשיעורם של פיצויי הפיטורים, הרי שכמבואר לעיל דחינו את תביעתו של התובע לתשלום עמלות שלשיטתו הן חלק מהשכר הקובע לצורך חישוב פיצויי פיטורים.
אי לכך, המשכורת הקובעת לצורך חישוב פיצויי הפיטורים המגיעים לתובע, היא משכורת היסוד של התובע בסך של 30,000 ₪.

משכך הם פני הדברים, התוצאה היא שבגין 38 חודשי עבודתו, התובע זכאי לפיצויי פיטורים בסך של 95,000 ₪, על פי החישוב שלהלן:

38 חודשי עבודה X 30,000 ₪ משכורת קובעת = 95,000 ₪.
12 חודשים

54. באשר לעתירת הנתבעת לקזז מכל סכום שייפסק, אם ייפסק, לתובע בגין פיצויי פיטורים את הסכומים שנצברו לזכותו בביטוח מנהלים בגין פיצויי פיטורים, הרי שלא הוצגה בפנינו כל אסמכתא לסכומים אלו שנטען כי נצברו לזכות התובע בגין פיצויי פיטורים בביטוח מנהלים.
יתרה מכך, לאור המבואר לעיל בפרק הדן בביטוח המנהלים של התובע, ספק בליבנו אם נצברו עבור התובע סכומים בגין פיצויי פיטורים בביטוח המנהלים (וזאת במובחן מסכומים שנצברו לזכותו בגין רכיב תגמולים אשר אותו הורינו כאמור ללהעביר לבעלות התובע).
מכל מקום ולהסרת כל ספק אפשרי, מובהר בזאת, שאם וככל שנצברו לזכות התובע סכומים בביטוח מנהלים בגין רכיב פיצויי פיטורים, הרי שסכומים אלו, ככל שישוחררו לזכות התובע, יבואו על חשבון הסכום הנ"ל של 95,000 ₪ אותו פסקנו לעיל ולא בנוסף לו.

התביעה לפיצויי הלנת שכר ופיצויי הלנת פיצויי פיטורים
55. במסגרת תביעתו שבנדון, עתר התובע לחיוב הנתבעים בתשלום פיצויי הלנת פיצויי פיטורים ובתשלום פיצויי הלנת שכר על חלק נכבד מרכיבי התביעה כאמור לעיל.

56. מנגד לטענת הנתבעים, התובע אינו זכאי לפיצויי הלנת שכר או פיצויי הלנת פיצויי פיטורים שכן הוא אינו זכאי לאף לא אחד מהרכיבים כנתבע על ידו; לחילופין, התביעה לפיצויי הלנה בגין רכיבים אלו התיישנה; ו/או לחילופי חילופין, התובע ויתר ו/או מנוע ו/או מושתק מלתבוע פיצויי הלנה, לרבות בשל שיהוי ו/או חוסר תום לב; לחילופי חילופין, הסכומים הנתבעים, כולם ו/או בחלקם, לא שולמו עקב טעות כנה ו/או בגלל נסיבות שלנתבעים לא הייתה שליטה עליהם ו/או עקב חילוקי דעות בדבר עצם החוב הנטען והמוכחש לכשעצמו.

57. נקדים ונבהיר כי מבין הרכיבים שנפסקו כאמור לעיל, רק שכר העבודה, פיצויי הפיטורים וניכויי השכר לביטוח מנהלים וקרן השתלמות (במובחן משווי הפרשות המעביד לקרן השתלמות) הם רכיבים שבגינם קיימת זכאות לפיצויי הלנה.
זאת ועוד, בכל הנוגע לניכויי השכר לביטוח מנהלים וקרן השתלמות, הרי שהזכות לפיצויי ההלנה בגין רכיבים אלו לתקופה שקדמה ליום 2.9.09, התיישנה מבחינה המהותית, כך שממילא לא ניתן לפסוק בגינם פיצויי הלנה.

58. באשר לעתירה לתשלום פיצויי הלנת שכר בגין שכר עבודה ובגין ניכויי השכר לביטוח מנהלים וקרן השתלמות לתקופה שלאחר ה-2.9.09, נזכיר כי מעסיקתו של התובע היא חברה, שאין חולק בין הצדדים כי פורקה בינתיים.

סעיף 19 לחוק הגנת השכר, תשי"ח-1958 קובע לגבי חברה שפורקה, כי המפרק לא ישלם פיצויי הלנה.
על הרציונאל שביסוד הוראה זו לחוק, עמד בית הדין הארצי עוד בדב"ע מד/73-3 טל - שרותי כימאויר אגודה שיתופית חקלאית בע"מ (בפירוק), פד"ע טז, עמ' 203, בקובעו:
"פיצוי הלנה מכוח חוק הגנת השכר, באים להרתיע מעביד מהלנת שכר עובד - הם באים לעשות את ההלנה ללא כדאית מבחינה כספית; הם אינם ריבית או פיצוי על נזק במשמעות החוזית או בנזיקין; הם למעשה פיצויםin terrorem. משכך הדבר, קל לעמוד על המניע אחרי סעיף 19(א) לחוק הגנת השכר: עת מדובר במעביד, במקרה שלנו - אגודה שיתופית - שהיא על סף פירוק, והראיה להיותו במצב כזה היא בכך שתוך ששה חודשים אכן יגיעו לפירוק, ההנחה היא שמצבו הכלכלי היה כזה שאי תשלום השכר במועד לא היה נמנע על ידי ה"סנקציה" של פיצוי הלנה ואולי הניחו מראש, כי במצב כזה מאליו מתקיים האמור בסעיף 18 לחוק, כי אי תשלום שכר במועד "בגלל נסיבה שלמעביד לא הייתה שליטה עליה" שימש עילה לביטול פיצוי הלנה. אם זה היה השיקול לפטור מפיצוי הלנה, מכוח סעיף 19(א) לחוק - מובנת ומוצדק - התייחסות למועד המוקדם ביותר שבו ניתן ביטוי חיצוני לפירוקה של אגודה שיתופית - הוא "יום מתן" צו הפירוק, ולא היום שבו מקבל הצו תוקף" (ההדגשה הוספה – א.ר.ק.).

אכן לא נעלם מעינינו, כי ההוראה שבסעיף זה מתייחסת לחובות המפרק כלפי העובדים ולא לחובות החברה שפורקה כלפי עובדיה, בהכרח, אך בנסיבות המקרה שבפנינו, בהן כבר פורקה החברה – יש קושי לדון בזכאותו של התובע לפיצויי הלנה מהחברה, גם אם עתירה זו נועדה אך לצרכי הרמת מסך ההתאגדות של החברה וחיוב הנתבע באופן אישי בחוב זה.
מכל מקום וגם אם נתעלם מקושי זה, הרי שניתן ללמוד לענייננו מאשר נפסק בע"ע 150/07 ח.א. בוני חיפה - עאמר ח'ורי ( פסה"ד מיום 26/8/08 ), לגבי פסיקת פיצויי הלנה בנסיבות של פירוק חברה והרמת מסך .
באותו מקרה הורה בית הדין האזורי על הרמת מסך ההתאגדות של החברה הנתבעת וחיוב אחד מבעלי המניות בחובות החברה, ובכלל זה בפיצויי הלנת שכר והלנת פיצויי פיטורים, בגין שכר עבודה ופיצויי פיטורים שפסק.
בית הדין הארצי, ביטל את קביעתו של בית הדין האזורי בדבר הרמת מסך ההתאגדות וכפעל יוצא מכך ביטל גם את חיוביו של בעל המניות בסכומים שנפסקו.
החשוב לענייננו, הוא אשר נקבע ע"י בית הדין הארצי, ביחס לחיובו של בעל המניות בפיצויי הלנה, כדלקמן:
"משקבענו, כי אין לחייב את חגי סמולניק בחיובי החברה באשר לא היה מקום להרים את מסך ההתאגדות בינו לבין החברה, מתייתר הצורך להתייחס לחיובו בפיצויי הלנת שכר, ופיצויי הלנת פיצויי פיטורים כפי שחויב על ידי בית הדין האזורי . נציין אך כי לטעמנו, בהיותו של חגי סמולניק בעל מניות ומנהל בחברה (שאף לא הייתה חברה משפחתית) לא היה מקום לחייבו בפיצוי הלנת שכר. זאת מן הטעם שבנסיבות אלו, הייתה בין הצדדים מחלוקת שיש בה ממש אודות עצם חיובו האישי בחובות החברה"(ההדגשה הוספה – א.ר.ק.).

משכך הם פני הדברים, הרי שבין אם נורה בהמשך על הרמת מסך ההתאגדות, ובין אם לאו, ברי כי בנסיבות אלו, אין מקום להשית על בעל מניות בחברה פיצויי הלנה.
59. ובאשר לעתירה לתשלום פיצויי הלנת פיצויי פיטורים, הרי שסעיף 20 לחוק הגנת השכר משווה את הדין החל על פיצויי הלנת שכר עבודה לדין החל פיצויי הלנת פיצויי פיטורים, ועל כן, כל המבואר לעיל, באשר לתביעה לפיצויי הלנת שכר, נכון הוא אף לגבי העתירה לתשלום פיצויי הלנת פיטורים.

60. אי לכך, ולאור המבואר לעיל אין לנו אלא לדחות את עתירתו של התובע לתשלום פיצויי הלנת שכר או הלנת פיצויי פיטורים, ואנו מורים כי הסכומים שפסקנו לעיל, ישאו הפרשי הצמדה וריבית בלבד.

סיכום ביניים
61. עד כאן, התוצאה היא שתביעות התובע מתקבלות באופן חלקי, ואנו קובעים כי התובע זכאי לתשלומים הבאים בגין תקופת עבודתו בנתבעת וסיומה:
א. שכר עבודה לחודשים 6/10 עד 12.9.10 בסך כולל של 102,000 ₪ ברוטו.
ב. פדיון חופשה בסך כולל של 55,160 ₪ ברוטו.
ג. דמי הבראה למשך כל תקופת עבודתו בסך כולל של 6,205 ₪ ברוטו.
ד. הפרשי שווי הפרשות מעביד לביטוח מנהלים
בגין תקופת עבודתו בסך כולל של 28,219 ₪ ברוטו.
ה. החזר ניכויים מהשכר שלא הועברו לביטוח מנהלים
בגין תקופת עבודתו בסך כולל של 23,751 ₪ נטו.
ו. הפרשי שווי הפרשות מעביד לקרן השתלמות
בגין תקופת עבודתו בסך כולל של 51,905 ₪ ברוטו.
ז. החזר ניכויים מהשכר שלא הועברו לקרן השתלמות
בגין תקופת עבודתו בסך כולל של 750 ₪ ₪ נטו.
ח. פיצויי פיטורים בסך של 95,000 ₪ ברוטו.

הסכום כאמור בס"ק קטן א' לעיל, ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממחצית התקופה נשוא החוב, היינו מיום 1.8.10 ועד לתשלום המלא בפועל; הסכומים כאמור בסעיפים קטנים ב', ג', ו-ח' לעיל ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 13.9.10 ועד לתשלום המלא בפועל; והסכומים כאמור בסעיפים קטנים ד', ה', ו' ו-ז' לעיל ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממחצית התקופה נשוא החוב, היינו מיום 15.12.09 ועד לתשלום המלא בפועל.

העתירה להרמת מסך ההתאגדות של החברה וחיוב הנתבע באופן אישי
62. עד כאן דיוננו בזכויות המגיעות לתובע בגין תקופת עבודתו בחברה וסיומה, ומכאן נפנה להלן לדון בעתירתו של התובע להרים את מסך ההתאגדות של החברה, כלפי הנתבע וחיובו באופן אישי בחובות החברה כלפי התובע.

63. וכך, לטענת התובע הנתבע היה מנהל יחיד בנתבעת, בעל מניות ומורשה החתימה היחיד בנתבעת כעולה מתדפיס רשם החברות (נספח א' לכתב התביעה), והיה בעל השליטה המוחלטת למעשה (דה יורה וגם דה פקטו) בחברה, המוציא והמביא בחברה שעל פיו ישק דבר.
הנתבע העביר את עיקר פעילותה של הנתבעת לחו"ל, באמצעות חברה אחרת ו/או גופים אחרים והוא האחראי הישיר- אישית ובלעדית להתמוטטותה של הנתבעת לאחר שרוקן אותה מנכסיה.
לטענת התובע, כל אחת מהפעולות כמבואר להלן שעשה הנתבע, מצדיקה את הרמת מסך ההתאגדות וחיובו באופן אישי בתובענה זו:
העברת פעילות החברה לחו"ל (בעיקר רוסיה), באופן הדרגתי - בחוסר תום לב, שלא לומר בזדון או במרמה ומימון ההוצאות הכרוכות בנסיעות לחו"ל ע"ח החברה, לרבות מימון שכר והוצאות נלוות לעובדי החברה שנשלחו לעבוד בחו"ל; למרות הפעילות העניפה בחו"ל, לא הועברו תקבולים או הכנסות כלשהן מפעילות זו לחשבון הבנק של החברה בישראל וכתוצאה מכך הפכה החברה לחדלת פירעון; ניצול עבודתו של התובע, עד לרגע האחרון, מבלי לדאוג או להבטיח זכויותיו הבסיסיות כמו שכר עבודה, לא כל שכן פדיון כל הזכויות האחרות; חמורה במיוחד העובדה שהנתבע נתן הוראה מפורשת בכתב ממקום שהותו ברוסיה: "לא לשלם משכורות...", כעולה מהודעת דוא"ל מיום 13.7.10 (נספח ז' לכתב התביעה); הנתבע ניכה משכר העובדים באופן שיטתי וממושך ניכויים לפנסיה לגמל, לפיצויים בביטוח מנהלים ולקרן השתלמות, מבלי להעביר את הניכויים ליעדם, התנהגות שלכשעצמה גובלת, לכאורה, בפלילים; הנתבע פגע פגיעה מתמשכת בזכויותיהם הסוציאליות של העובדים, כפועל יוצא מכך; הנתבע נטל סיכונים בלתי סבירים באשר ליכולת החברה לפרוע חובותיה, דבר שהוביל אותה בסופו של דבר להליכי פירוק.
ואם בכל האמור לא סגי, טוען התובע, כי הנתבע, בעל השליטה העיקרי, אם לא היחידי בחברה, בחר להתחמק מהופעה בבית-הדין, התעלם במפגיע ובמופגן מהדיון והעדיף שלא להגן על עצמו מפני הבקשה להרמת מסך על כל הכרוך והמשתמע מכך.
לא זו אף זו, אלא שהסתבר כי הנתבע - הנמצא בחו"ל - מסרב להתייצב בפני נושיו העובדים, שמא יעכבו יציאתו חזרה לחו"ל בעקבות הליכים משפטיים שננקטו נגדו באופן אישי, וחשש זה מדבר בעד עצמו.
כך או כך בעקבות התנהלות זו של הנתבע, נותר התובע בפני שוקת שבורה ללא יכולת להיפרע את זכויותיו בגין תקופת עבודתו בחברה וסיומה.
על פי הפסיקה כפי שפורטה בהרחבה בסיכומי התובע, טוען התובע כי זהו בדיוק מסוג המקרים שבגינם הורחבה ההלכה של "הרמת המסך" על ידי בית הדין לעבודה ביחסי עובד ומעביד, ועל כן יש להרים במקרה זה את מסך ההתאגדות מעל הנתבעת ולחייב את הנתבע באופן אישי בחובותיה כלפי התובע.

64. מנגד, לטענת הנתבעים התובע לא הוכיח כל עילה המצדיקה את הרמת מסך ההתאגדות. לטענתם, התובע היה עובד בכיר בנתבעת שהיה בקיא בכל ענייניה לרבות ענייניה הכספיים ולמרות זאת המשיך לעבוד בנתבעת ועל כן אינו יכול לטעון שהולך שולל; כל הפעולות שבוצעו על ידי הנתבע בוצעו לטובת הנתבעת ולצורך שגשוגה לרבות מאמצים שהושקעו כדי להבטיח שהנתבעת תעמוד בכל התחייבויותיה, ובוודאי שלא נעשה שימוש לרעה במסך ההתאגדות שלה.
מכל מקום, הנתבע איננו בעל המניות היחיד בנתבעת והתובע לא הסביר מדוע תביעתו הוגשה רק כנגד הנתבע בפרט כך שעה שהוכח שהחלטות בענייני עבודה התקבלו בישיבות דירקטוריון החברה; התובע לא הוכיח מעשי תרמית או עירוב נכסים או הברחת נכסים שיכולים להצדיק הרמת מסך ההתאגדות וכל טענותיו בעניין זה מבוססות על שמועות; התובע לא הוכיח שהנתבע היה אחראי באופן אישי לתנאי העסקת העובדים; המועד הקובע לבחינת הרמת המסך הוא במועד העסקת התובע ועל כן אין רלוונטיות לאירועים שהתרחשו לאחר מכן לרבות הימצאותו של הנתבע בחו"ל.
וכך, לטענת הנתבעים, על פי הפסיקה נקודת המוצא היא שיש לתת תוקף לקיומה המשפטי העצמאי של החברה והרמת מסך תעשה במקרים חריגים ובמשורה; התובע לא הוכיח שבענייננו מתקיימים התנאים כפי שנקבעו בפסיקה בכלל ואף לא התנאים כפי שנקבעו על ידי בית הדין לעבודה לגבי הרמת מסך ביחסי עובד מעביד. לעניין זה מבחינים הנתבעים בין כל אחד מפסקי הדין אליהם הפנה התובע בסיכומיו לבין ענייננו.

אי לכך לטענת הנתבעים דין עתירת התובע להרמת מסך ההתאגדות להדחות. לחלופין ומטעמי זהירות עותרים הנתבעים לכך שגם אם יחליט בית הדין להרים את מסך ההתאגדות כלפי הנתבע, שיעשה כן באופן חלקי ומוגבל רק ביחס לחובות שתקבע לגביהם אחריות אישית של הנתבע.

65. בטרם נדרש לטענותיו של כל צד בענייננו, נפנה להלן לבחינת הוראות הדין והפסיקה החלים, על סוגיית "הרמת המסך" ויישומה במשפט העבודה במיוחד.
אכן, כטענת הנתבעים, נקודת המוצא בסוגיית הרמת מסך ההתאגדות היא שיש לתת תוקף לקיומה המשפטי העצמאי והנפרד של החברה, שהיא יציר המשפט, וכי לא ייתכנו חיי מסחר ומשק תקינים מבלי שיוקפד על הפרדה בין התאגיד לבין בעליו ומנהליו [ראה: דב"ע נג/205-3 מחמוד וגיה - גלידות הבירה, פד"ע כ"ז 350].
ברם, בצדו של כלל יסודי זה, קיימת דוקטרינה המאפשרת להרים את מסך ההתאגדות ולייחס לבעלי מניות ולנושאי תפקידים בחברה את חובות החברה, כאשר העילה המוכרת להרמת המסך מתייחסת לאותם מקרים של שימוש לרעה במסך ההתאגדות לטובת בעלי העניין השולטים בחברה ונהנים מפירותיה, במקרים כגון כגון תרמית, ערבוב נכסי החברה עם הנכסים הפרטיים של בעלי המניות, מימון עצמי קטן, הברחת נכסים, חוסר תום לב מובהק של בעל המניות, וכו'.
במקרים שכאלה קיימת הצדקה להרים את מסך ההתאגדות ולייחס את חובות החברה לבעלי מניותיה.
בצד הגישה המקובלת, הרואה בהרמת המסך מהלך יוצא דופן וחריג, התפתחו בשנים האחרונות דוקטרינות משפטיות המרחיבות את מעגל המקרים והעילות להרמת המסך [ראה: דר' א. חביב-סגל, "מגמות חדשות בהלכות הרמת המסך", עיוני משפט י"ז (1), 197; דר' א. חביב-סגל, דיני חברות לאור חוק החברות החדש, הוצאת אל- טן הפקות בע"מ, כרך א', עמ' 245 ואילך ].
אפשרות זו, אף מוצאת את ביטוייה בחוק החברות החדש, אשר קובע בסעיף 6 (בנוסחו כפי שתוקן בשנת 2005), כדלקמן:
"(א)
(1) בית משפט רשאי לייחס חוב של חברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות הענין צודק ונכון לעשות כן, במקרים החריגים שבהם השימוש באישיות המשפטית הנפרדת נעשה באחד מאלה:
(א) באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה;
(ב) באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה, ובלבד שבעל המניה היה מודע לשימוש כאמור, ובשים לב לאחזקותיו ולמילוי חובותיו כלפי החברה לפי סעיפים 192 ו-193 ובשים לב ליכולת החברה לפרוע את חובותיה.
(2) לעניין סעיף קטן זה, יראו אדם כמודע לשימוש כאמור בפסקה (1)(א) או (ב) גם אם חשד בדבר טיב ההתנהגות או בדבר אפשרות קיום הנסיבות, שגרמו לשימוש כאמור, אך נמנע מלבררן, למעט אם נהג ברשלנות בלבד.
(ב) בית משפט רשאי לייחס תכונה, זכות או חובה של בעל מניה לחברה או זכות של החברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות הענין, צודק ונכון לעשות כן בהתחשב בכוונת הדין או ההסכם החלים על הענין הנדון לפניו.
(ג) בית משפט רשאי להשעות זכותו של בעל מניה לפירעון חובו מאת החברה עד לאחר שהחברה פרעה במלואן את כל התחייבויותיה כלפי נושים אחרים של החברה, אם מצא כי התקיימו התנאים לייחוס חוב של החברה לבעל המניה כאמור בסעיף קטן (א)."

66. עד כאן לגבי ההלכה הכללית, ובאשר למיוחד למערכת יחסי העבודה, נשוא דיוננו - הרי שבדונו בסוגיית הרמת מסך במסגרת יחסי עבודה, איבחן בית הדין הארצי לעבודה בין מעמדם של כלל הבאים במגע עם החברה, לבין עובדיה, וקבע:
"מבין מיגוון המתקשרים עם החברה, יש לעובדים בה מעמד מיוחד. העובדים אינם מתקשרים רגילים. הם אינם פועלים כגורמים עסקיים. נהפוך הוא: העובדים מתייחסים אל החברה כמעסיק. הם רואים אותה כמשענת בטוחה ויציבה לאורך זמן. מעמדו המיוחד של העובד כמתקשר עם החברה יוצר רמת אחריות מיוחדת ומוגברת של החברה כלפיו שמקורה בחובת תום הלב המוטלת על החברה במסגרת היחסים החוזיים עם העובד. העובד אינו עוד נושה "וולונטארי". העובד הוא מתקשר מיוחד אשר כלפיו קיימת אחריות מוגברת מצד החברה ובעלי השליטה בה" (ההדגשה הוספה – א.ר.ק.).
 [ראה: ע"ע 1170/00 מרים פרידמן – יוניוב ירחמיאל ובניו חברה קבלנית בע"מ, עבודה ארצי, כרך לג [88], 34, בסעיף 7 לפסה"ד].

בפסק הדין בע"ע 1201/00 יהודית זילברשטיין - ערב חדש (עיתונות) אילת בע"מ ואח' (פסה"ד מיום 17/12/02) שניתן לאחר מכן, אף חידד בית הדין הארצי את האבחנה, כדלקמן:
"בכלל בעלי דברה של חברה קיימת קטגוריה מיוחדת של מתקשרים ונושים, שהם עובדי החברה. מתקשרים אלה אינם "מתקשרים" רגילים בשוק המסחרי. העובדים מתקשרים עם החברה כדי ליצור לעצמם מקום עבודה, מקור פרנסה. העובדים מבקשים לעצמם משענת בטוחה ויציבה לאורך זמן. מצד אחד הם נותנים שרותים לחברה ומצד שני הם יוצרים לעצמם תשתית של בטחון כלכלי. העובדים נותנים אמון בחברה, סומכים על יציבותה ועל הבטחון שהיא משרה עליהם ועל משפחותיהם. העובד אינו "נושה וולונטארי" אלא הוא מתקשר ונושה מסוג מיוחד אשר כלפיו מוטלת על החברה אחריות מוגברת וחובת אמון מיוחדת (א' פלמן, דיני חברות בישראל הלכה למעשה, כרך א' עמ' 103). חובה זו מקורה לא רק בהוראות הסכם העבודה - בין אם אישי הוא או קיבוצי - אלא גם, ואולי בעיקר, נגזרת היא מחובת תום הלב המוגברת הקיימת ביחסי העבודה (ראה אלישבע ברק, עקרון תום הלב במשפט העבודה, ספר ברנזון, עמ' 499 ואילך וכן מיכל הורוביץ, בחינת מעמדה הנורמטיבי של זכות העובדים לבטחון תעסוקתי, עבודה חברה ומשפט, כרך ח' עמ' 127, 143 ואילך)" (ההדגשה הוספה – א.ר.ק.) [שם, בסעיף 15 לפסה"ד].
לנוכח אבחנה זו קובע בית הדין הארצי באותו סעיף לפסה"ד:
"בבואנו לבחון את שאלת הרמת המסך, שומה עלינו אפוא לתת את הדעת לא רק לדין הכללי היפה לתחום העסקי המובהק, אלא גם - ובמיוחד - ליישומו והשלכתו של דין זה על היחסים בין חברה - מעסיקה לבין עובדיה."

67. לגופם של דברים הגיע בית הדין הארצי, בעניין זילברמן הנ"ל, למסקנה כי הצטברותם של כל המרכיבים העובדתיים מקימים עילה להרמת מסך ההתאגדות על פי העילות ה"קלאסיות". אך בכך לא סגי, וכאן העיקר, מוסיף בית הדין וקובע בסעיף 23 לפסה"ד:
"וקיים היבט נוסף, עליו עמדנו בחלק הכללי (סעיף 14 לעיל). עניין לנו ביזם כלכלי המפעיל עסק ומעסיק עובדים.
לא ניתן להתייחס להעסקת עובדים כאל רכישת ציוד או התקשרות עם ספק או קבלן חיצוני. העסקת עובדים יוצרת קירבה מיוחדת בין המעסיק לעובד. קירבה זו מקורה ביחסים החוזיים ובדרישת תום הלב הנובעת מהם. קירבה זו מקורה גם - ואולי בעיקר - ביחסי התלות הכלכלית של העובד במעסיק. קירבה זו יוצרת אחריות מוגברת וחובת אימון מיוחדת ביחסי המעסיק עם עובדיו וכלפיהם. אחריות המעסיק אמורה לבוא לידי ביטוי בניהול ענייני העסק לא רק מנקודת המבט של האינטרסים שלו עצמו אלא גם תוך ראיית עניינם של העובדים התלויים בו. הקלות שבעלי עסקים מקימים מיזם עסקי ולימים סוגרים את עסקיהם תוך שהם מעמידים את עובדיהם - לעתים במפתיע - אל מול שוקת שבורה, היא בלתי נסבלת ובלתי ראויה. אחריות זו לא מן הראוי שתעצר למרגלות מסך ההתאגדות ובנסיבות המתאימות יצא בית הדין להגנת העובדים, ירים את מסך ההתאגדות ויחשוף את הגורם הכלכלי האמיתי המסתתר מאחורי המסך. אכן, סבור אני שבכל הנוגע לזכויות של עובדים, עקרונות תום הלב ותקנת הציבור מחייבים להגמיש את הדרכים להגיע אל המעסיק האמיתי, אל בעל השליטה, אל אותו גורם - כמו בענייננו - שבמהלך העסקים מפעיל למעשה את החברה, תוך שימוש לא מתאים ולא מסודר בחברת האם או בגופים כלכליים אחרים שלו".(ההדגשות הוספו – א.ר.ק.).

על הלכה זו חזר בית הדין הארצי לעבודה בע"ע 1192/02 חב' סברס שירותי קייטרינג בע"מ – ריאד עבדל רחמן, עבודה ארצי, כרך לג [63], 38 וכן בע"ע 1137/02 יולס אדיר – החברה לפתוח ולמלונאות רחביה בע"מ, עבודה ארצי, כרך לג [94], 35.

68. כפעל יוצא מן ההכרה במעמדם המיוחד של יחסי עובד ומעביד וחובות האמון המיוחדות הנגזרות מהם, הורחבו הנסיבות בהן הורם המסך מעל פעילות החברה בתביעות של עובדים למימוש זכויותיהם.
כך, בע"ע 1137/02 יולס אדיר לעיל, נקבע כי אי העברת ניכויי העובד לקופת גמל, הינה עילה להרמת מסך, ובלשונו של בית הדין הארצי:
"...בכך המעסיק נוהג כלפי עובדיו בחוסר תום לב מובהק ותוך הפרה בוטה של חובת האמון המוטלת עליו ביחסיו עימהם. זהו מקרה מובהק של מעשה תרמית של חברה כלפי נושיה – עובדיה, המצדיק הרמת מסך ההתאגדות כלפי בעלי המניות, גם אם אין מתקיימות עילות אחרות להרמת המסך. מכאן, שעילת התביעה של העובד כלפי החברה המעסיקה עומדת לו, במקרה זה, גם כלפי המשיב מס' 2". [שם, בסעיף 23 לפסה"ד].
וכן ראה באותו עניין ע"ע 185/08 אופיר סטרוגו סוכנות לביטוח (1990) בע"מ נ' דליה ברגר (פסה"ד מיום 14/10/09) בו נפסק:
"צדק בית הדין האזורי בהצביעו על כך שעל פי הפסיקה, אי העברת ניכויים משכר העובד ליעדם, מהווה עילה מספקת להרמת מסך [ראו לעניין זה ע"ע 1137/02 יוליוס אדיב - החברה לפיתוח ולמלונאות רחביה בע"מ (לא פורסם,19.1.03)]. משכך, ולו מטעם זה בלבד, התקיימו במקרה הנדון נסיבות המצדיקות את הרמת מסך ההתאגדות כלפי אלי ויעקב" (ההדגשה הוספה – א.ר.ק.).
כך, גם הפסקת פעילותה של חברה בלא שהובטחו זכויותיהם של העובדים, מהווה עילה להרמת מסך, כפי שנפסק בע"ע 1192/02 חב' סברס לעיל:
"המערערים 2 - 3 הפעילו עסק של מסעדה באמצעות חברה. החברה לא שילמה את מלוא הזכויות המגיעות לעובדים. לימים מחליט היזם ובעל המניות להפסיק את פעילות החברה והעובד נותר מול שוקת שבורה, בלא יכולת להיפרע מן החברה. בנסיבות בהן בעלי השליטה בחברה פועלים תוך התעלמות מזכויות העובדים, הם פועלים בחוסר תום לב, ומסך ההתאגדות לא יעמוד להם כמגן" (ההדגשה הוספה – א.ר.ק.).
ברוח דומה נפסק בע"ע 1170/00 פרידמן הנ"ל כי:
"מצטיירת בפנינו תמונה של מעסיק שהיא חברה משפחתית המנהלת את עסקיה תוך התעלמות מהיותה גוף משפטי נפרד. רכוש החברה וכספיה עוברים לבעלי עניין, תשלומי החברה משולמים ממקורות חיצוניים לחברה, החברה מתפרקת אט אט מנכסיה ובעלי העניין מנהלים, במקביל, עסקים המתחרים בה. ומעבר לכל זה - וחמור במיוחד- קיים גילוי מובהק של חוסר תום לב בכך שהחברה חדלה מלפעול והיא נמחקת מרישומי רשם החברות בשל אי תשלום אגרה, כל זאת מבלי שנעשה נסיון- ולו למראית עין - לדאוג לזכויותיה של המערערת שהיתה העובדת שלה. יותר מכך, העובדה שהחברה נמחקה ולא פורקה מונעת מן המערערת לקבל מן המוסד לביטוח לאומי חלק מזכויותיה. טענותיהם של המשיבים 3 - 5 כי אין להם כסף לתשלום אגרות החברה נשמעו לנו מן הפה ולחוץ. אכן, בעניינה של המערערת פעלו המשיבים 3 - 5 תוך עצימת עיניים ואטימות לב מובהקים. כל אלה - קל וחומר בהצטברותם יחדיו - מצדיקים להרים את מסך ההתאגדות ולחייב את המשיבים 3 5- באופן אישי בחובות המשיבה מס' 1 כלפי המערערת" (ההדגשה הוספה – א.ר.ק.).
כמו כן, בהתייחסו לפסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה, אשר אושר על ידו, קבע בית הדין הארצי בעניין ע"ע 185/08 אופיר סטרוגו לעיל:
"בית הדין קבע כי יש להרים את מסך ההתאגדות נגד אלי ויעקב. על פי קביעת בית הדין, לא הוכח שהשניים פעלו לעירוב נכסי החברה או להברחתם למטרות תרמית והונאה. עם זאת, בית הדין מצא כי למרות שהם היו מודעים למצב הכלכלי הקשה אליו נקלעה החברה בשנותיה האחרונות, הם המשיכו להפעילה תוך התעלמות מן הקושי בתשלום התחייבויותיהם לעובדי החברה. בכך שנמנעו מלפעול לפירוק החברה, מנעו מן העובדת אפשרות לקבל חלק מזכויותיה באמצעות המוסד לביטוח לאומי"
זאת ועוד, מן הראוי לשים לב כי על פי ההלכה, אין צורך בהצטברות כל העילות המוכרות מדיני החברות או מן הנסיבות שנקבעו על ידי בית הדין הארצי, על מנת שבית הדין לעבודה ירים את מסך ההתאגדות, ודי בחלק מהן, ודוק אף בהתקיימותה של אחת מהן [ראה: ע"ע 1201/00 - יהודית זילברשטיין; ע"ע 1137/02 יולס אדיר לעיל; ע"ע 1170/00 פרידמן לעיל].

69. הנה כי כן, מעבר לעילות הקלאסיות המוכרות בדין הכללי כמצדיקות הרמת מסך ההתאגדות - במסגרת משפט העבודה הושם הדגש על אחריותו המוגברת וחובות האמון המיוחדות שחב מנהל בחברה כלפי עובדיו, ועל התוצאה הנובעת מהפרתן, היינו הותרת העובד בפני "שוקת שבורה" עת החברה חדלה מכל פעילות ואינה יכולה לעמוד בהתחייבויותיה כלפי העובד מבלי שהובטחו זכויותיו.

70. עד כאן הכלל, ומן הכלל לענייננו.
נקדים ונבהיר כי אין בידינו לשעות לטענת הנתבעים לפיה קיימים בעלי מניות נוספים בנתבעת ועל כן על התובע להסביר מדוע הגיש את התביעה כנגד הנתבע בלבד.
ראשית, עצם העובדה שקיימים בעלי מניות נוספים, אינה פוטרת את הנתבע מאחריותו, ככל שייקבע כי קיימת כזו, כלפי התובע, ואם סבר הנתבע כי יש בעל מניות אחר שהאחריות רובצת לפתחו, יכול היה לבקש להגיש הודעה צד ג' כלפיו, אך הוא לא עשה כן. שנית, לגופם של דברים ובניגוד לסברת הנתבעים לא הוכח בפנינו כי החלטות בנושא עובדים התקבלו בדירקטוריון החברה, מה גם שעל פי רישומי רשם החברות, רק הנתבע רשום כדירקטור בחברה. ושלישית, והעיקר לענייננו, הוא שהתובע העיד בתצהירו כי הנתבע היה בעל השליטה העיקרי והמוציא והמביא היחיד בחברה, לכל דבר ועניין, וגרסתו זו לא נסתרה, ואולם גם אלמלא כן הרי שהיה זה הנתבע שהתגונן באופן בלעדי מפני התביעה שבנדון כנגד החברה וכנגדו באופן אישי, ואפילו כאשר נדחתה בקשתו להעיד באמצעות ווידאו קונפרנס לא נמצא שום גורם אחר מטעם החברה שיכול היה להעיד במקומו, ללמדך כי אכן הנתבע הוא הרוח החיה בחברה ומנהלה בפועל.
כך גם באשר לטענת הנתבעים לפיה הנתבע השקיע מאמצים כדי להבטיח שהנתבעת תעמוד בכל התחייבויותיה, הרי שלא הוכחה בפנינו פעולה אחת שעשה הנתבע לצורך הבטחת עמידת הנתבעת בהתחייבויותיה בכלל, לא כל שכן התחייבויותיה כלפי עובדיה.
מה שכן התברר בפנינו, וזאת מתוך בקשת הנתבע להעיד באמצעות ווידאו קונפרנס, הוא, שכאשר הנתבעת קרסה, הנתבע ביכר להעתיק את מקום מושבו לחו"ל ונמנע מלהתייצב בפני נושיו בארץ, לרבות לצורך עדות בתיק זה, כאשר לשיטתו הוא עצמו, הסיבה לכך היא הנימוק המקומם ולפיו, אם יעשה כן קיים חשש שנושיו יוציאו נגדו צו עיכוב יציאה מהארץ.
דבר נוסף שהתברר בפנינו הוא הודעת הדוא"ל ששלח הנתבע מחו"ל ביום 13.7.10 (ראה: נספח ז' לכתב התביעה) שלא הוכחשה ולא נסתרה, ולפיה כאשר נשאל הנתבע על ידי מנהלת החשבונות של החברה לגבי סכומים שניתן לשלם, השיב בצורה קטיגורית "לא לשלם משכורות".
הנה כי כן, לא רק שהנתבע הסתלק מהארץ ונמנע מלשוב אליה כדי להתמודד עם המצב אליו נקלעה הנתבעת, אלא שאפילו ממקום מושבו בחו"ל הוא ממשיך לקפח את העובדים שעבדו למענו.

71. ודוק, צודקים הנתבעים כי התובע לא הציג ראיות מוחשיות לביסוס טענותיו בדבר הברחת נכסים מהחברה, אלא שבכך אין כדי להביא לדחיית העתירה להרמת מסך ההתאגדות על פי הפסיקה.
כפי שבואר לעיל [ראה: ע"ע 1201/00 - יהודית זילברשטיין; ע"ע 1137/02 יולס אדיר לעיל; ע"ע 1170/00 פרידמן לעיל] אין צורך בהצטברות כל העילות המוכרות על מנת שבית הדין לעבודה ירים את מסך ההתאגדות, ודי בחלק מהן, ודוק אף בהתקיימותה של אחת מהן.
בענייננו, מתוך אשר התברר והוכח בפנינו, התקיימו במקרה זה מספר נסיבות מובהקות שמצדיקות "הרמת מסך" במישור יחסי עובד ומעביד, עד שדי בכל אחת מהן בפני עצמה כדי להצדיק את הרמת מסך ההתאגדות מעל החברה, לא כל שכן בהצטברן.
כך, למרות שמצבה הכספי של הנתבעת היה קשה כבר החל מחודש 4/09 המשיך הנתבע להפעיל את הנתבעת ולהעסיק את התובע, תוך שהוא נמנע מלהעביר את ההפרשות של כספי התגמולים עבור התובע לחברת הביטוח ולקרן ההשתלמות. לא זו אף זו, אלא שהניכויים משכרו של התובע לקופות הנ"ל ממשיכים מבלי שהם מועברים לחברת הביטוח או לקרן ההשתלמות.
כך גם נמנע הנתבע מלשלם את שכרו של התובע לחודש יוני 2010 ולא שכן את שכרו לחודשים יולי עד ספטמבר 2010, כאשר כעולה מהודעת הדוא"ל ששלח ממקום הימצאו בחו"ל ביום 13.7.10, המדובר היה בהחלטה מודעת של הנתבע שהורה במפורש שלא לשלם את משכורות העובדים.
ומעל הכל, הסתלקותו של הנתבע מהארץ בשלב קריסתה של הנתבעת, תוך הותרת העובדים ובכלל זה את התובע בפני "שוקת שבורה" מבלי יכולת להיפרע את זכויותיהם בגין שכר עבודה או אף פיצויי פיטורים, הינה אחת הדוגמאות המובהקות לחוסר תום לב ביחסי עובד ומעביד שמצדיקה את הרמת מסך ההתאגדות.

72. סיכומם של דברים.
הנה כי כן, כפי שהתברר בפנינו, הנתבע אשר גם אם לא היה בעל המניות היחיד בנתבעת, היה המנהל היחיד בנתבעת והרוח החיה בה, ניהל את החברה תוך זלזול מופגן בזכויות התובע.
כפי שהוכח בפנינו מצבה הכספי של הנתבעת היה קשה כבר החל מחודש 4/09 ולמרות זאת המשיך הנתבע להפעיל את הנתבעת ולהעסיק את התובע, תוך שהוא מגלה חוסר אכפתיות ועצימת עיניים מוחלטת כלפי זכויותיו של התובע.
ואמנם, התנהלות זו הובילה בסופו של דבר לקריסתה המוחלטת של הנתבעת עד שלא יכלה לפרוע את חובותיה, לרבות לא כלפי התובע והוצא נגדה צו פירוק.
הנתבע נמנע מלשלם את שכרו של התובע לחודשים יוני 2010 עד ספטמבר 2010 וכעולה מהודעת הדוא"ל ששלח ממקום הימצאו בחו"ל הורה במפורש שלא לשלם את משכורות העובדים, כאשר בדיעבד התברר שבמשך מעל שנה לא העביר את ההפרשות של כספי התגמולים עבור התובע לחברת הביטוח ולקרן ההשתלמות, ואף הגדיל לעשות עת נמנע מלהעביר אפילו את החלק שנוכה משכרו של התובע לחברת הביטוח ולקרן ההשתלמות, למרות שהמשיך לנכותם משכר התובע.
לא למותר לציין, כי מחדלים אלו מחווירים לעומת הדרך בה נהג הנתבע כלפי התובע ועובדים אחרים בעת קריסתה של הנתבעת, עת נטש את הארץ לחו"ל, נמנע מלחזור להתייצב בפני נושיו, והותיר את העובדים ובכלל זה את התובע בפני "שוקת שבורה" מבלי יכולת להיפרע את זכויותיהם בגין שכר עבודה או אף פיצויי פיטורים.

בהתנהלותו כמבואר לעיל, נהג הנתבע תוך קיפוח זכויותיו החוזיות והקוגנטיות של התובע מכח דין.
לא זו אף זו, אלא שבעשותו כן הפר הנתבע את חובת תום הלב המוגברת כלפי התובע, החלה עליו במסגרת יחסי העבודה בין הצדדים ואת האחריות המוגברת וחובת האימון המיוחדת החלות עליו ביחסיו עם עובדיו בכלל וכלפיהם.
כפי שהובהר על ידי בית הדין הארצי לעבודה, אחריות המעסיק אמורה לבוא לידי ביטוי בניהול ענייני העסק לא רק מנקודת המבט של האינטרסים שלו עצמו אלא גם תוך ראיית עניינם של העובדים התלויים בו, ואילו הנתבע בענייננו הוכיח בהתנהלותו, כי נקודת המבט היחידה שהנחתה אותו היתה האינטרסים שלו עצמו, תוך גילוי אטימות וחוסר אכפתיות מוחלטים כלפי זכויות עובדיו, ובכלל זה התובע.

73. בנסיבות כמבואר לעיל, וכפי שפסק בית הדין הארצי לעבודה, אין זה מן הראוי כי אחריות בעל המניות תיעצר למרגלות מסך ההתאגדות ויש להרים את מסך ההתאגדות ולחשוף את הגורם הכלכלי האמיתי המסתתר מאחורי המסך, הוא הנתבע.
ודוק, הבעיה בענייננו אינה נעוצה בעצם התמוטטותה הכספית של הנתבעת, אלא בהתנהלות הנתבע לאורך כל התקופה שקדמה להתמוטטותה של הנתבעת, במהלכה ולאחריה, התנהלות הנושאת בחובה את כל העילות עליהן עמד בית הדין הארצי כמצדיקות את הרמת מסך ההתאגדות של המעבידה וחשיפת הגורמים האמיתיים הפועלים מאחוריה.

74. אי לכך, ולאור כל המבואר לעיל, אנו מורים על הרמת מסך ההתאגדות של הנתבעת כלפי הנתבע וחיובו של הנתבע בחובות הנתבעת כלפי התובע.
ודוק, בהתחשב בנסיבות העניין ולאור רכיבי התביעה שהתקבלו ואשר יש להם כולם זיקה ישירה להתנהלותו של הנתבע המבואר לעיל, אף לא מצאנו לנכון להיענות לעתירתם החלופית של הנתבעים להורות על הרמת מסך חלקית ומוגבלת.

75. סוף דבר -
אשר על כן, ולאור כל המבואר לעיל בפסק דיננו, התוצאה היא שעתירתו של התובע להרמת מסך ההתאגדות של הנתבעת 1 כלפי הנתבע 2 - מתקבלת, ועל כן אנו מחייבים את הנתבע 2 לשלם לתובע את הסכומים כמפורט להלן:
א. שכר עבודה לחודשים 6/10 עד 12.9.10 בסך כולל של 102,000 ₪ ברוטו.
ב. פדיון חופשה בסך כולל של 55,160 ₪ ברוטו.
ג. דמי הבראה למשך כל תקופת עבודתו בסך כולל של 6,205 ₪ ברוטו.
ד. הפרשי שווי הפרשות מעביד לביטוח מנהלים
בגין תקופת עבודתו בסך כולל של 28,219 ₪ ברוטו.
ה. החזר ניכויים מהשכר שלא הועברו לביטוח מנהלים
בגין תקופת עבודתו בסך כולל של 23,751 ₪ נטו.
ו. הפרשי שווי הפרשות מעביד לקרן השתלמות
בגין תקופת עבודתו בסך כולל של 51,905 ₪ ברוטו.
ז. החזר ניכויים מהשכר שלא הועברו לקרן השתלמות
בגין תקופת עבודתו בסך כולל של 750 ₪ ₪ נטו.
ח. פיצויי פיטורים בסך של 95,000 ₪ ברוטו.

הסכום כאמור בס"ק קטן א' לעיל, ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממחצית התקופה נשוא החוב, היינו מיום 1.8.10 ועד לתשלום המלא בפועל; הסכומים כאמור בסעיפים קטנים ב', ג', ו-ח' לעיל ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 13.9.10 ועד לתשלום המלא בפועל; והסכומים כאמור בסעיפים קטנים ד', ה', ו' ו-ז' לעיל ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממחצית התקופה נשוא החוב, היינו מיום 15.12.09 ועד לתשלום המלא בפועל.
מובהר בזאת שככל שבינתיים שולמו לתובע במסגרת הליכי הפירוק, סכומים כלשהם בגין איזה מן הרכיבים כאמור בסעיפים קטנים א'-ח' לעיל, יבואו סכומים אלו על חשבון הסכומים שפסקנו כאמור בסעיפים קטנים א'-ח' לעיל, ולא בנוסף להם.

בנוסף, ישא הנתבע 2 בהוצאות התובע בסך כולל של 10,000 ₪ לתשלום תוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין לידיו, שאם לא כן ישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפעל.

ניתן היום, א' אלולא' אלול תשע"ג, (0707 אוגוסט 2013), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .

מרדכי רון
נציג ציבור (עובדים)

אביטל רימון-קפלן
שופטת

אבינע פדידה
נציגת ציבור (מעבידים)