הדפסה

רוזן נ' חב' קבוצת השומרים שמירה וביטחון בע"מ ח.פ. 510623085

בפני השופט חיים ארמון

בענין:
מאור רוזן

ע"י עו"ד סאמר נג'אר

התובע

קבוצת השומרים שמירה וביטחון בע"מ (ח"פ 510623085 )

ע"י עו"ד אוראל נדב
הנתבעת

ה ח ל ט ה
בבקשה להעברת התובענה בשל העדר סמכות מקומית

1. בכתב התביעה עותר התובע לחייב את הנתבעת לשלם לו פיצויי פיטורים, תמורת הודעה מוקדמת, פדיון חופשה ופדיון דמי הבראה.

הנתבעת ביקשה להורות על העברת התובענה להתברר בבית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע, בטענה כי בית הדין בבאר שבע הוא זה המוסמך לדון בתובענה.

התובע הגיב על הבקשה. בתגובתו, נטען כי בית הדין בנצרת הוא המוסמך לדון בתובענה, וכי לחלופין - נכון להעביר את התובענה להתברר בבית הדין האזורי לעבודה בחיפה.

2. בהתאם להחלטה מיום 12/9/12, ניתנת החלטה זו בלא דיון בעל פה בבית הדין.

3. מכתב התביעה, מהבקשה ומהתגובה על הבקשה מסתבר כי אין בין הצדדים מחלוקת על כך שמאז תחילת עבודתו של התובע אצל הנתבעת ועד כ-10 חודשים מאוחר יותר, עבד התובע במסוף הגבול נהר הירדן (שמצוי בתחום שיפוטו של בית הדין לעבודה בנצרת), וכי בשאר תקופת העבודה (כשנתיים נוספות) עבד התובע במסוף הגבול בטאבה (שמצוי בתחום שיפוטו של בית הדין לעבודה בבאר שבע).

4. תקנה 3(א)(1) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991, כי הסמכות המקומית לדון בתובענה מעין זו שהוגשה על ידי התובע, נתונה לבית הדין האזורי:
"אשר באזור שיפוטו נמצא מקום העבודה של העובד שהיא העבודה נושא התובענה, או שבאזור שיפוטו בוצעה העבודה".

5. בטרם אדון בבקשה לגופה, אביא תמצית של מספר הוראות פרשניות של התקנה האמורה, כפי שהן עולות מההלכה הפסוקה:
א. המונח "מקום העבודה" אינו זהה למונח "מקום ביצוע העבודה". יש מקרים שבהם "מקום העבודה" שונה מהמקום שבו בוצעה העבודה. (ראו למשל: דב"ע 3-106 שילוח בע"מ - אנייס, פד"ע כח 237). על כן, בהתאם להלכה הפסוקה, מי שמגיש תובענה מעין זו במצב שבו "מקום העבודה" היה בתחום שיפוטו של בית דין אזורי אחד, ואילו המקום שבו בוצעה העבודה היה בתחום שיפוטו של בית דין אזורי אחר - זכאי לבחור את בית הדין האזורי הנוח לו, על פי החלופה המתאימה לו. (ראו למשל: ע"ע 103/09 נומיקוב - רשת בטחון בע"מ, פס"ד מיום 24/3/09).
ב. כאשר העבודה שהיא נושא התובענה בוצעה במקומות שונים בתחומי שיפוטם של בתי דין אזוריים שונים, יש לבחון את הסמכות המקומית על פי המקום שבו בוצע "עיקר העבודה". (ראו למשל: "דב"ע 2-230/98 חורי - הנדל ואח', פס"ד מיום 19/11/98).

6. התוצאה מהאמור לעיל היא שניתן לקבוע שבית דין זה (בנצרת) יהיה מוסמך לדון בתביעה אם יתברר שעיקר עבודתו של התובע בוצעה בתחום שיפוטו או אם יתברר שנכון לראות את "מקום העבודה" כמצוי בתחום שיפוטו של בית דין זה.

7. על סמך הנתונים האמורים בסעיף 3 לעיל, ניתן - לדעתי - לקבוע ש"עיקר העבודה" של התובע בוצע במסוף הגבול בטאבה כך שעיקר העבודה בוצע בתחום שיפוטו של בית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע.

8. בנוסף, ראוי להביא בחשבון שעילות התביעה, כולן, נולדו עם סיום יחסי העבודה. כך, בבירור, לגבי רכיבי התביעה לפיצויי פיטורים ולתמורת הודעה מוקדמת, אך כך גם בקשר לרכיבי התביעה בענין פדיון חופשה ופדיון דמי הבראה, באשר הזכות ל"פדיון" רכיבים אלה, נולדת עם סיום העבודה. אין מדובר בתביעה לשכר עבודה בעבור תקופה כלשהי שבה עבד התובע בתחום שיפוטו של בית הדין האזורי לעבודה בנצרת, אלא בעילות תביעה שכולן נולדו בעת סיום עבודתו של התובע, בתחום שיפוטו של בית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע.

9. על כן, אם אבחן את הסמכות המקומית על פי מקום ביצוע העבודה, אגיע למסקנה כי הסמכות היא של בית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע, שבתחום שיפוטו בוצע עיקר עבודתו של התובע.

10. גם בחינת "מקום העבודה" (במובחן מהמקום שבו בוצעה העבודה), אינה יכולה להביא לקביעה ש"מקום העבודה" היה בתחום שיפוטו של בית הדין האזורי לעבודה בנצרת. למעשה, גם התובע אינו טוען לכך, אלא טוען - בטענתו החלופית - כי יש להעביר את התובענה להתברר בבית הדין האזורי לעבודה בחיפה, מאחר שלנתבעת יש משרדים בחיפה ומאחר ששם חתם התובע על חוזה העבודה וקיבל תדריכים.

אכן, למקום הימצאות משריו של המעביד יכולה להיות רלוונטיות לבחינת שאלת "מקום העבודה" ((ראו בענין זה את ע"ע 103/09 נומיקוב - רשת בטחון בע"מ, פס"ד מיום 24/3/09, שהוזכר כבר לעיל). אלא שלדעתי, לא ניתן לקבוע זאת בעניינו של התובע, מאחר שאין מדובר בתובע שיצא מהמשרדים וחזר אליהם, אלא בתובע שעבד במקומות מרוחקים מהמשרדים. ממסמכיה של הנתבעת אשר צורפו לכתב התביעה, עולה שהמשרד הראשי של הנתבעת הוא בתל אביב דווקא. אמנם, אחד מסניפי הנתבעת מצוי בחיפה (בנוסף לסניפים שבירושלים, בכפר סבא, באשקלון, בבאר שבע, בראשון לציון, ובאילת), אך אין בעובדת קיומו של סניף מסויים בעיר מסויימת כדי להספיק לשם ראיית "מקום העבודה" כמצוי באותה עיר.

אוסיף כי נראה שגם התובע לא ראה את סניף הנתבעת בחיפה כמקום מרכז מפעלה של הנתבעת, כפי שניתן להסיק מהעובדה שבכתב התביעה ציין התובע את כתובתה של הנתבעת דווקא על פי משרדיה בתל אביב.

בניגוד לשאלת מקום השיפוט לפי תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, הרי שלמקום חתימת החוזה, אין רלוונטיות לשם קביעת "מקום העבודה".

11. על כן, גם כשאני בוחן את שאלת הסמכות המקומית על פי "מקום העבודה", אני מגיע למסקנה שהסמכות היא של בית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע, ולא של בית הדין בחיפה, כמבוקש בבקשתו החלופית של התובע.

12. התוצאה מהאמור לעיל היא שאני קובע שהן על פי מבחן מקום ביצוע העבודה (עיקר העבודה) והן על פי מבחן "מקום העבודה", הסמכות המקומית לדון בתובענה נתונה לבית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע.

לפיכך, אני מקבל את בקשת הנתבעת, ומורה על העברת התובענה להתברר בבית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע.

13. מאחר שלדעתי לא היה מקום לכך שהנתבעת תטען כנגד התובע כאילו הוא הסתיר את מקומות העסקתו (טענה שבמפורש אינה נכונה), איני מוצא לנכון לחייב את התובע בהוצאות משפט בגין הבקשה, אף שקיבלתי את הבקשה. על כן, איני עושה צו בדבר הוצאות.

14. כל אחד מהצדדים זכאי לבקש, בבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, רשות לערער על החלטה זו תוך 15 ימים מהיום שבו ההחלטה תומצא לו.

ניתנה היום, ט' בתשרי תשע"ג, 25 בספטמבר 2012, בהעדר הצדדים.

חיים ארמון, שופט