הדפסה

רווה ואח' נ' כריסי ואח'

בפני
כב' השופט יעקב שקד

תובעים

1.רפי רווה
2.שדמה רווה
3.כנען אביב
4.מריאנה אביב
5.אביב ירון
6.אביב מלכה
ע"י עו"ד אלי סבן

נגד

נתבעים

1.דורון כריסי
2.ציפורה פרנקו-כריסי
3.מרק עמיאל
ע"י עו"ד פז רימר

פסק - דין
בין הצדדים בתיק זה התגלע סכסוך שכנים מר, הנובע ממחלוקת בקשר לבנייה אשר מתכננים הנתבעים לבצע במגרש שרכשו, המצוי בצמידות למגרש השייך לחלק מהתובעים.
המחלוקת העיקרית בתיק זה הינה האם הנתבעים הסכימו להגביל את אופן הבנייה במגרש שנרכש על ידם, אם לאו. זאת, בנוסף לנזק נטען שנגרם לתובעת 6, שופטת מכהנת, בשל משלוח מכתב תלונה לנציב התלונות על שופטים ומחלוקת בין הצדדים הנוגעת למטרד לכאורה שגרמו הנתבעים לתובעים.
מבוא וטענות הצדדים בתמצית
התובעים 1-4 רכשו מחצית מזכויות הבעלות בחלקה 507 גוש 6558 המצויה ברחוב קיבוץ גלויות מספר 163 – 165 הרצליה ( להלן – "המקרקעין"). כאשר רכשו התובעים 1-4 את הזכויות הנ"ל, הבעלים של המחצית השנייה הייתה גברת אליאונורה יוחאי ז"ל ( להלן – "גברת יוחאי"). בחודש יוני 2009 נפטרה גברת יוחאי, וביום 30.6.2010 רכשו הנתבעים את זכויותיה, שעברו בירושה לילדיה.
הזכויות במקרקעין משותפות לכל הצדדים, דהיינו זכויות ב"מושע", אם כי בפועל התובעים 1-4 מחזיקים בחלק המזרחי ואילו הנתבעים מחזיקים בחלק המערבי, כאשר בין המגרשים חוצצת גדר ארוכה.
על המקרקעין ניתן לבנות ארבעה בתים, שניים בכל מגרש, אחד בחלק הצפוני ואחד בחלק הדרומי. התובעים 1-4 ניצלו את זכותם לבנות בחלק הדרומי, בשנת 2009, אך טרם בנו בחלק הצפוני. הנתבעים ביקשו לבנות על המגרש שרכשו. לאחר שהגישו תכניות לוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, הגישו התובעים התנגדות לתכניות אלה.
הוועדה המקומית דחתה את התכנית שהוגשה על ידי הנתבעים בהחלטה מיום 26.6.2011 וקבעה בין היתר כי ההגבהה המוצעת – שניים עד שלושה מטרים לאורך כל המגרש, כשבעים מטרים ( ראו חוו"ד אדריכל התובעים), נוגדת את תקנות התכנון והבנייה, יוצרת הגבהה בלתי סבירה לעומת המבנה השכן, וכי נכון מבחינה תכנונית שמפלס האפס של שני הבתים האחוריים במקרקעין יהא זהה. כמו כן נקבע כי הבינוי המוצע יוצר פגיעה בלתי סבירה בתובעים ( ראה נספח יח' לתצהיר התובעת 6).
הנתבעים לא השלימו עם החלטת הוועדה המקומית לתכנון ובנייה והגישו ערר בפני ועדת הערר המחוזית. במסגרת הדיון הראשון בערר הובהר על ידי הועדה כי זו תעסוק רק בהליכים התכנוניים ולא בטענות שהועלו על ידי התובעים לגבי התחייבות חוזית של הנתבעים לבנות על פי תכנית בינוי מוסכמת מסוימת. בישיבה השנייה, ביום 27.2.2012, נעתרה ועדת ערר לבקשת התובעים והורתה על עיכוב ההליכים בפניה עד לבירור התביעה שהגישו התובעים נגד הנתבעים לאכיפת ההסכם הנטען בין הצדדים ( נספח כג' לתצהיר התובעת 6).
בתובענה שבפניי עותרים התובעים לאכוף על הנתבעים ביצוע הסכם הכולל תכנית בינוי בקשר למקרקעין ולאסור עליהם לפעול בניגוד להם, ואלו צורפו כנספח א' לכתב התביעה המתוקן וסומנו נ/3 (להלן למען הנוחות – "הסכם השיתוף" ו-"תכנית הבינוי"). עוד מבוקש לאסור על הנתבעים לפעול לשינוי תכנית הבינוי או לבנות בניגוד להסכם השיתוף ותכנית הבינוי.
בנוסף מבוקשת רשימת סעדים, המבוססת על מטרדים לכאורה שביצעו הנתבעים ותלונה שהגישו נגד התובעת 6 לנציב התלונות על שופטים, הכוללת, בין היתר, איסור על הטרדה של התובעים, איסור על הפצת דברי שקר ובלע, וכן סעד כספי בסך 330,000 ₪, בחלוקה מסוימת בין התובעים.
בבסיס טענות התובעים כלפי הנתבעים עומדת הטענה לפיה במסגרת חתימת הסכם הרכישה מול יורשי הגברת יוחאי, חתמו הנתבעים על הסכם השיתוף ותכנית הבינוי, עובדה שהנתבעים לא חולקים עליה. התובעים טוענים כי תכנית הבינוי כוללת מספר הגבלות על אופן הבנייה במגרשם, כדלקמן:
מפלס האפס זהה בכל שני בתים סמוכים ( על מנת למנוע קירות תמך), בחלק הצפוני 59.3 מטר מעל פני הים ובחלק הדרומי 59.02 מטר מעל פני הים.
בבתים הדרומיים – המרחק יהא 3 מטרים מגבול המגרשים, דהיינו מרחק של 6 מטרים בין הבתים.
הבתים הסמוכים ייבנו במקביל זה לזה ( על מנת למנוע חסימת נוף ואוויר מול החצרות).
הנתבעים טוענים כי החתימה על תכנית הבינוי, שנעשתה במעמד חתימת הסכם הרכישה בשנת 2010, ביטאה את הסכמתם וכוונתם כי למרות שהבעלות במקרקעין הינה ב"מושע", הרי שהחלוקה בפועל תהא בהתאם לגדר הניצבת וחוצצת בין שני המגרשים, המזרחי והמערבי, באופן שהחלק המערבי יהא בשימוש בלעדי של הנתבעים והחלק המזרחי יהא בשימוש בלעדי של התובעים 1-4, הא ותו לא.
לשיטת הנתבעים, לא הייתה להם כל כוונה להגביל את אופן הבנייה על המגרש שרכשו, מבחינת מיקום הבתים, המרחק ביניהם או מפלס הבנייה.
הנתבעים הגישו תביעה שכנגד, במסגרתה נתבקש סעד הצהרתי לפיו הנתבעים רשאים לבנות על חלקת משנה 2 בהתאם לתכנית בינוי ובקשה להיתר שיאושרו כדין, וכי פעולות התובעים / נתבעים שכנגד ( הכוונה לתובעים 1-4) מהוות הפרה יסודית של הסכם השיתוף.
כמו כן מתבקש בית המשפט לקבוע כי פתיחת החלון על ידי התובעים 1-4 בחזית המערבית של המבנה הדרומי מהווה הפרת הסכם השיתוף והפרת חובה חקוקה ועל התובעים 1-4 לאטום אותו, וכי רישום הערת אזהרה על חלקת הנתבעים מהווה הפרה של הסכם השיתוף ויש להורות על מחיקתה או תיקונה.
בנוסף נתבקשו סעדים נוספים הנוגעים לגן הילדים שהופעל על ידי התובעים 1-4 או מי מהם ונתבקשה הפסקת הפעלת הגן.
בכתב ההגנה לתביעה שכנגד מוכחשות טענות הנתבעים / תובעים שכנגד. נטען בין היתר כי החלון שנפתח נבנה באופן חוקי, בהתאם לאישור הועדה המקומית ( נספח ה' לכתב ההגנה המתוקן בתביעה הנגדית). עוד נטען כי אין כל עילה למחיקת הערת האזהרה וכן מוכחשת הפעלת גן ילדים.
הערה מתודית: ראוי להדגיש כבר בפתח הדברים, כי בית משפט זה אינו רשות תכנונית, אין זה בסמכותו לדון ולבחון היבטים תכנוניים הנוגעים לבנייה המתוכננת של הנתבעים במקרקעין, נושא המסור להכרעתה הבלעדית של הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, לרבות ערכאות הערעור עליה. לכן, לא אזדקק לטענות הרבות שהעלו הצדדים ובעיקר התובעים, לגבי הנזק הרב וחוסר הסבירות התכנוני של בנייה באופן המבוקש על ידי הנתבעים במקרקעין.
הסוגיה המונחת לפתחו של בית משפט זה, בכל הקשור לבנייה, הינה אך ורק השאלה האם הנתבעים הסכימו להגביל את הבנייה במגרש שרכשו כנטען על ידי התובעים.
בנוסף, הצדדים הכבירו בהליך זה בהגשת ראיות רבות, חלקן שלא לצורך וכן האריכו בטיעוניהם במהלך ההליך ובסיכומים. לא ראיתי להתייחס לכל הטענות ולכל הראיות, שחלקן מיותר ולא רלבנטי ואזכיר את חוות דעת המומחים, עדותה של גב' ציונה צ'רני (שטיפלה בהליך קבלת היתרים במקרקעין), עדותו של מר בר לב מעיריית הרצליה ואת ההקלטות והתמלילים שהוגשו.
לדוגמא, בכל הקשור לחוות דעתו של אדריכל מאירי מטעם התובעים, זו מתייחסת להיבטים תכנוניים ומצדיקה את טענותיהם התכנוניות של התובעים כנגד הבנייה המתוכננת על ידי הנתבעים במקרקעין, ומובן כי אין לה, כאמור לעיל, כל רלוונטיות למחלוקת בדבר כוונתם הנטענת של הנתבעים להגביל את הבנייה מטעמם ( ראה עדותו של אדריכל מאירי בעמוד 40 לפרוטוקול, שורות 4-7 ובשורה 28 – "חוות דעתי היא בתחום התכנוני").
אנסה איפוא לבור את הבר מן התבן ולהתרכז בראיות ובטיעונים אשר רלבנטיים למחלוקות בין הצדדים.
האם הנתבעים הסכימו להגביל עצמם לגבי הבניה במגרש שרכשו ?
סקירת המסמכים הרלבנטיים
על מנת להכריע בסוגיה האמורה, ראוי לסקור בקצרה את המסמכים שנחתמו על ידי הצדדים הרלוונטיים.
תחילה להסכם השיתוף: מסמך זה, נספח ב' לתצהיר התובעת 6, נחתם ביום 26.8.2004 בין התובעים 1-4 לבין הגברת יוחאי.
לא הוברר האם בצוותא חדא עם הסכם זה נחתם תשריט, המוזכר בהסכם, כאשר לטענת התובעים תשריט זה לא נחתם במעמד חתימת הסכם זה אלא לאחר מכן ואף תוקן ( ראו ת/21 ונספח ב'1 וכן סעיפים 28-31 לסיכומי התשובה מטעם התובעים), אך ענין זה נעדר משמעות של ממש למחלוקת בין הצדדים, שכן הסכם זה נחתם בשל רצונם של התובעים 1-4 שהובע בהואיל השני לאותו מסמך, לבנות בית על המגרש שרכשו.
בהסכם השיתוף נקבעו הוראות שונות המתייחסות לביצוע הריסה של בית ישן שהיה מצוי במקרקעין, בצדם המזרחי, וזאת על מנת למנוע נזק לגברת יוחאי כתוצאה מההריסה ( סעיף 2). עוד נקבעו הוראות שיפוי ופיצוי אם ייגרם נזק כאמור, לרבות בשל בנייה ( סעיפים 3-8). בסעיף 11 לאותו הסכם נקבע כי הוראותיו יחולו בשינויים המחויבים גם אם גברת יוחאי תהא מעוניינת לבנות או להרוס על המגרש שבשימושה.
כמחצית השנה לאחר מכן, או למעלה מכך, חתמו התובעים 2-3 וגברת יוחאי על מסמך המכונה " תכנית העמדה", שסומן ת/6. המסמך הינו תשריט של המקרקעין, נושא תאריך בכתב יד 23.3.2005 ( מצוינים על המסמך תאריכים נוספים קרובים, 2.1.2005 ו-23.2.2005). מסמך זה הוגש לוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, כהכנה לכוונתם של התובעים לבצע בנייה של בית אחד מתוך שניים שהם רשאים לבנות על המקרקעין. כאמור, שנים ספורות לאחר מכן נבנה הבית האמור ומתגוררים בו התובעים 3-4 .
הוברר גם כי זמן קצר לפני כן נחתם על ידי התובעים 2-3 וגברת יוחאי תשריט נוסף שהוגש לוועדה המקומית, נ/5, הנושא תאריך 29.11.04, וזה הוחזר עם דרישה לתיקונים, כעולה מהכיתוב בכותרתו בכתב יד המציין שחסרות מידות, מרחקים בין הבתים ומפלס גובה. לאחר מכן, נחתם ת/6, הכולל מפלסי גובה ומרחקים בין הבתים וכיו"ב, כנדרש.
אין חולק כי ת/6 לא נחתם על ידי הנתבעים, אם כי התובעים טוענים כי המסמך עליו חתמו הנתבעים, נ/3, שכונה לעיל תכנית הבינוי, קובע הגבלות והוראות בינוי זהות לתשריט ת/6.
ראוי לציין גם כי בהסכם לפיו רכשו הנתבעים את הזכויות במקרקעין מאת יורשי גברת יוחאי, נספח ד' לכתב ההגנה המתוקן, צוין כי נכרת בין גברת יוחאי לבין התובעים 1-4 הסכם השיתוף והוא אף צורף על נספחיו להסכם הרכישה ( וכונה הסכם 2004). בסעיף 3.3 להסכם זה צוין כי הנתבעים קראו את הסכם השיתוף והם ייחשבו "לכל דבר ועניין כאילו חתם בעצמו על הסכם 2004 ובא בנעליי המוכר, לכל זכות וחובה שבהסכם 2004 ".
לא יכול להיות חולק כי הגבלת הבינוי הנטענת כלפי הנתבעים איננה נובעת מהסכם השיתוף ומהתשריט שצורף לו בעת שנחתם, וטענה זו גם לא נטענת על ידי התובעים. הסכם השיתוף כלל לא דן באופי הבנייה, לרבות מפלס בנייה או מיקום בתים, בכל הקשור למגרש של הגברת יוחאי, אלא אך ורק בבניית בית במגרש התובעים 1-4, וזאת כעולה מסעיפי הסכם השיתוף, שחלקם הארי נזכר לעיל בקצרה.
ההתחייבות להגביל את הבינוי נסמכת למעשה על חתימת מסמך עצמאי, שלא היה כלול בהסכם השיתוף משנת 2004, והוא נספח א'1 לתצהיר התובעת 6, נ/3, שכונה לעיל תכנית הבינוי.
ההלכה הפסוקה בכל הנוגע לחתימה על מסמכים
בע"א 2119/94 לנדאו נ' וין, פ"ד מט(2) 77, נקבע כך:
"אדם מוחזק כמי שיודע את תוכנו של מסמך שעליו הוא חותם, ולא תישמע מפיו הטענה, שלא כך הם פני הדברים מן הטעם שאין הוא מסוגל לקרוא את המסמך מסיבה כלשהי. מקורה של חזקה זו בכך שמי שאינו מסוגל לקרוא מסמך נושא בחובה להבטיח שתוכנו של אותו מסמך יובא לידיעתו, על-ידי פלוני המהימן עליו, לפני שיחתום עליו; ועל-כן הוא זה הנושא בתוצאות אי-קיומה של החובה" (עמ' 84).
ובע"א 6055/04 לנדאו נ' בנק לאומי לישראל בע"מ (2006) נפסק:
"כידוע, כלל הוא, כי מי שחותם על מסמך משפטי, ובכלל זה שטר משכנתא, מוחזק כמי שקרא, הבין והסכים לתוכנו, ובמיוחד כך הדבר כאשר המסמך נוגע לנכסיו, כדוגמת שטר משכנתא ... משמע, אדם מוחזק כיודע את תוכנו של מסמך שעליו הוא חותם".
(ראו גם ע"א 8800/04 שטיינר נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ (2004] עמ' 149; ע"א 9538/06 סגל נ' בנק ירושלים לפיתוח ומשכנתאות בע"מ, פיסקה 6 לפסק דינו של השופט אלון (2008) ).
הנה כי כן, ככלל, לא תישמע טענתו של אדם כי לא ידע את תוכנו של המסמך עליו חתם. קל וחומר הנתבעים, יודעי קרוא וכתוב, ואציין כי הנתבעת עורכת דין במקצועה.
טענת הנתבעים כי לא הבינו את משמעות המסמך נ/3
אציין בפתח הדברים, כי עיון בנ/3 מלמד כי משורטטים עליהם הבתים העתידיים בצורה ברורה ואף מפלסי הגובה מצוינים מפורשות.
לא נעלמה מעיני טענת הנתבעים כי כוונתם בעת חתימת נ/3 הייתה להגדיר את חלקם במקרקעין, קרי את " קו האמצע" במגרש ( עדות הנתבעת בעמ' 112 לפרוטוקול, ש' 3-11 ודברי בעלה הנתבע בעמ' 134 לפרוטוקול, ש' 8-11).
ראשית, אותו " קו אמצע" משורטט על המסמך בדיוק כפי שמשורטטים הבתים העתידיים ומפלסי הגובה, כך שטענת הנתבעים כי " נטלו" מהמסמך רק את אותו קו הפרדה, לא יכולה להתקבל. שנית, אף אם הדברים נכונים, ולכך אתייחס להלן, אין בכוונה שבלב זו כדי לסייע לנתבעים.
כאמור, הנתבעים מוחזקים כיודעים את תוכנו של נ/3 עליו חתמו ולא נטענה על ידם כל טענת הטעייה בהקשר זה. אם חפצו הנתבעים לטעון זאת היה עליהם לעשות זאת מפורשות, ובכל מקרה אין כל טענה כי התובעים או מי מהם הטעו את הנתבעים בענין, שהרי אין חולק כי לא באו עימם בדברים בענין נ/3 טרם חתימתו ולא השתתפו בפגישה בה נחתם נ/3.
זאת ועוד. שני הצדדים מבקשים בסיכומיהם לייחס לצד שכנגד את העבודה שיורשי גברת יוחאי ובא כוחם עו"ד גולדשטיין לא הובאו לעדות.
סבורני כי נטל זה מונח על כתפי הנתבעים, שהרי הם אלו החתומים על נ/3 ומבקשים לקבוע כי אין לכך כל נפקות, מבחינת הגבלת הבניה. הנתבעים לא הביאו עדים אלה לעדות, על מנת שישפכו אור על הבנת הנתבעים את נ/3. לכן, הימנעות זו פעולת לחובתם ( ראו ע"א 548/78 אלמונית נ' פלוני פ"ד לה(1) 736, 760 ).
טעם נוסף לדחית גרסת הנתבעים בנוגע להבנתם את נ/3 נעוץ בריבוי הגרסאות מטעמם בהקשר זה. בכתב ההגנה המקורי שהוגש לתיק טענו הנתבעים כי התשריט עליו חתמו הינו התשריט המוזכר בהסכם השיתוף משנת 2004 ( סעיף 2.8 ו-2.10).
בכתב ההגנה המתוקן הודו כי אין מדובר בתשריט שצורף במקור להסכם משנת 2004 אך הוטעו לחשוב כי כך הדבר ( סעיף 3.10). רק בתצהירים צצה הגרסה כי התשריט נועד להגדרת גבולות הגיזרה וחלוקת השימוש במקרקעין.
היה מצופה מהנתבעים כי גרסה זו, שהינה למעשה לב ליבו של המשפט, תעלה מפורשות כבר בכתבי ההגנה. המדובר למעשה בהרחבת חזית אסורה, ואם תאמר אחרת, הרי שמדובר בעדות כבושה שיש ליתן לה משקל מועט אם בכלל, והיא אף מחזקת את גרסת התובעים ( ע"פ 365/81 אושרי נ' מדינת ישראל פ"ד לח(1) 13, סעיף 18 לפסק הדין).
כאן המקום להתייחס לעדות עו"ד ארנון נגר, שייצג את הנתבעים בעסקה. פרקליט זה העיד לגבי נ/3 כי הבין שהמסמך צורף להסכם 2004 כמבטא את חלוקת המגרש ( עמ' 86 לפרוטוקול ש' 26).
עוד העיד כי " הוא נראה כמו קשקוש אחד גדול. אותנו עניינה החלוקה של אותה מושע מדוברת, אני מצביע על הקו מלמעלה למטה שמחלק את השטח" (שם, ש' 31-32). כאשר נשאל אם הבחין בסימונים טופוגרפיים השיב: "הבחנתי אבל לא התייחסתי" (עמ' 87 לפרוטוקול ש' 7).
כאשר נשאל אם לא ראה לנכון לבדוק עם איש מקצוע מה אומר התשריט, השיב: "כל עוד המסמך נשלח אלינו בתפיסה כמסמך שבא לבטא את החלוקה של המגרש, זו היתה השיחה עם עו"ד גולדשטיין, לא היה צורך לחקור בו מבחינתי...הקו החוצה הוא די ברור וזה מה שענין אותנו באותה נקודת זמן" (שם, ש' 14-18). כאשר נשאל אם לא חשב לבדוק בעייריה את משמעות המסמך השיב בשלילה ( שם, ש' 24).
אין בידי לקבל את דבריו של עו"ד נגר. בכל הכבוד, סימון הקו אליו מפנה העד ברור בדיוק כמו מיקומי הבתים ויתר הסימונים שעל המסמך. אחזור על החזקה לפיה אדם מוחזק כיודע את תוכנו של מסמך עליו הוא חותם, קל וחומר כאשר מדובר בתשריט ברור ובן בנו של קל וחומר כאשר הוא מיוצג בעיסקה על ידי פרקליט, המאשר כי נ/3 נחתם בנוכחותו ( עמ' 86 לפרוטוקול, ש' 21.
מכתב האזהרה שקיבלו הנתבעים טרם חתימת הסכם הרכישה
התובע 3 מר אביב כנען העיד כי ביום חתימת הסכם הרכישה, ולפני החתימה, שיגר מכתב ליורשים עם העתק לעו"ד גולדשטיין ולעו"ד נגר ( נספח יד'). במכתב זה מציין מר אביב בין היתר כך:
"נודע לי כי היום הנכם עומדים לחתום על הסכם למכירת חלקה בחלקה שבסימוכין...כפי שידוע לכם הרוכשים סרבו, ללא כל הצדקה סבירה, לחתום על הסכם שיתוף חדש עם רוה אני מבקש להזכירכם כי קיים הסכם שיתוף אשר נחתם עם אמכם ז"ל ביום 26.8.04 הכולל גם תשריט כאמור בהואיל האחרון בו, כמו כן אמכם ז"ל חתמה ואף אתם חתמתם על תוכניות הבניה, המפה טופוגרפית וכן על כל מסמך אחר שנדרש (הכל ביחד להלן " הסכם השיתוף התקף"). לאור האמור אני מעלה על הכתב את הדברים שאמרתי למר יוחאי יצחק לפני זמן קצר – הנכם נדרשים להבהיר לרוכשים כי הסכם השיתוף התקף מחייב אותם. כמו כן הנכם נדרשים כי הסכם השיתוף התקף יהיה חלק מההתקשרות עם הרוכשים וייחתם על ידי הרוכשים".
מר אביב העיד כי המכתב נשלח בפועל אם כי לא הציג אישור משלוח פקס ( עמ' 58 לפרוטוקול, ש' 1), ואף וידא עם עו"ד גולדשטיין שקיבל אותו ( עמ' 59 לפרוטוקול' ש' 3).
ראיתי להעדיף את עדותו על עדות עו"ד נגר שטען כי לא קיבל את המכתב, ממספר טעמים:
ראשית, התרשמותי הבלתי אמצעית מהעדויות.
שנית, מספר הפקס הנכון של עו"ד נגר רשום במכתב ( ראו אישור עו"ד נגר בעמ' 86 לפרוטוקול ש' 9).
שלישית, עובדה היא כי צוין בהסכם הרכישה דבר קיום הסכם השיתוף ( ההואיל השלישי) וכן כי הקונה בא בנעלי המוכר בעניין זה ( סעיף 3.3), כפי שנדרש במכתב.
אמנם, בהסכם הרכישה לא צוין כי מצורף נ/ 3 אך כדבר שבעובדה הוא נחתם בראשי תיבות כחלק מהסכם הרכישה, כך שאין ספק כי הוא מהווה חלק בלתי נפרד ממנו.
לפיכך, נקבע כממצא עובדתי כי המכתב האמור נשלח טרם החתימה לעוה"ד גולדשטיין ונגר.
כיוון שכך, עמד בפני הנתבעים ובא כוחם מכתב המתריע על קיומן של תוכניות בניה ומפה טופוגרפית עליהם חתומה גברת יוחאי, ודורש כי יצורפו להסכם הרכישה. פשיטא, מכתב זה היווה " נורת אזהרה" ולכן טענת הנתבעים כי לא ידעו את משמעות חתימתם על נ/3 דינה דחיה, והדבר מוביל למסקנה כי הנתבעים כבולים בהתחייבויות הגלומות בו.
ואם יטען הטוען כי המדובר בהסכם שיתוף שתוקפו מותנה ברישום, הרי שבספרו של פרופ' וייסמן דיני קניין – בעלות ושיתוף, תשמ"ז – 1977 בעמ' 211-212, מתייחס המלומד לתוקפו של הסכם שיתוף שלא נרשם:
"ובאחת, סבורים אנו כי מן העובדה שהחוק קובע שרישום הסכם שיתוף מביא לכך שהוא תקף כלפי צד שלישי, אין ללמוד את המשפט ההפוך, כי באין רישום אין ההסכם עשוי להיות תקף כלפי צד שלישי, מכוח דוקטרינות אחרות כגון, מניעות תום לב, שימוש לרעה בזכות".
דיעה זו אומצה על ידי בית המשפט המחוזי בע"א (ת"א) 7376-04-10 אנושי נ' שועה (פורסם ב"נבו") (2012) :
"בהתאם להלכות ודעות המלומדים הנ"ל אנו רואים עין בעין עם פסק דינה של הערכאה הדיונית והמסקנה אליה הגיע לפיה צד שלישי אשר ידע על הסכם הפשרה, ולא התנגד לו גם אם לא נרשם, יהיה כפוף לתנאי ההסכם".
בהינתן פסיקה זו, אין נפקא מינה אם נ/3 או ת/6 נרשמו בלשכת רישום המקרקעין אם לאו.
משמעות המסמך ת/6, זיקתו לנ/3 ומשמעותה של ידיעת הנתבעים אודות תוכנית הבינוי
חיזוק למסקנתי האמורה מצוי בת/6: כאמור, מדובר בתשריט דומה מאד, מבחינת עקרונות הבינוי, לנ/3, ואף בו משורטטים מיקומי הבתים המיועדים וכן מפלס הבניה, בדומה לנ/3. כותרת המסמך הינה " תכנית העמדה" וחתימת גברת יוחאי מתנוססת בתחתיתו.
גב' אניטה שטיבלמן ממחלקת ההנדסה בעירית הרצליה אישרה בתעודת עובד ציבור, כי מסמך זה הינו תוכנית ההעמדה של המקרקעין משנת 2005 שאושרה על ידי הועדה המקומית ( עמ' 71 לפרוטוקול ש' 12-16).
גב' שטיבלמן ציינה כי היתר הבניה לתובעים הוצא לפי תוכנית זו בשנת 2008 לאחר שינויים ( עמ' 72 לפרוטוקול ש' 2-6; ענין השינויים בואר בחקירתה הנגדית).
מעת הגשתה, נחה התוכנית בתיק הבנין ( ראו עדות גב' שטיבלמן בעמ' 71 לפרוטוקול ש' 12). לא היתה כל מניעה מצד הנתבעים לראות את התוכנית תוך עיון בתיק הבניין, דבר שמתבקש שיעשו טרם רכישת חלקם במקרקעין, במיוחד כאשר הם מקבלים את מכתבו של התובע 3 ערב החתימה, כפי שנקבע כממצא עובדתי לעיל.
לעניין זה יפים הדברים בה"פ ( מחוזי י-ם) 42532-06-12 דור בן דב נ' פאולה מרילין מאירוביץ ( פורסם ב"נבו") (2013):
"כך או אחרת, כאמור, ההצהרה היתה לפי "מיטב הידיעה", וככזו שיקפה נאמנה את המציאות. הקונים בחרו להסתמך על הצהרה זו, ולא למצות בדיקה בעירייה לגבי מכלול היבטי הרישוי והתכנון, ועליהם לשאת במחיר בחירתם. במצב זה הדין הוא כי: "מקום שצד ער לכך שאין לו ידיעה לגבי נתון מסוים בעל חשיבות או שידיעתו היא בלתי מושלמת, והוא מחליט בכל זאת לכרות את החוזה, אין הוא זכאי להעלות טענת טעות בקשר לנתון זה, שכן הוא נטל על עצמו את הסיכון לגביו" (דניאל פרידמן ונילי כהן, חוזים ב', ע' 741 (1992))".
זאת ועוד, בפש"ר ( ת"א) 2118/04 א.צ. ברנוביץ נכסים והשכרה בע"מ נ' חברה לתעשיית בלוקים בע"מ ( פורסם ב"נבו") (2006) אף נקבע כי:
"ניתן לראות באדם אחר כמי שהסכם השיתוף חל כלפיו, אם ידע או צריך היה לדעת עליו והתעלם ממנו בדרך שיש בה משום חוסר תום לב" ( בעמ' 8 לפסק הדין).

כן נזכר שם:
"על תחולת דיני תום הלב גם על דיני הקניין, כאחת מהדוקטרינות הכלליות החלות בכל תחומי המשפט, חזר ועמד כב' הנשיא ברק בע"א 2643/97 גנז נ' בריטיש וקולוניאל חברה בע"מ, פ"ד נז(2) 385 (להלן: "פס"ד גנז"), בסעיף 15 לפסק הדין. בסעיף 16 לפסה"ד התייחס כב' הנשיא ברק במפורש לקביעה קודמת שלו, על פיה " עקרון תום הלב חל בגדריו של חוק המקרקעין. אכן חוק המקרקעין אינו עומד בפני עצמו. הוא חלק מהחקיקה ( האזרחית) שלנו. עקרון תום הלב החל על החקיקה ( האזרחית) כולה, חל גם עליו. חוק המקרקעין הינו חוליה בשרשרת החקיקה הישראלית החדשה. הוא פרק חשוב בקודקס האזרחי... כל פעולה משפטית, כל חיוב וכל משא ומתן חייבים להתבצע בתום לב... העקרון הכללי של תום הלב מהווה מטריה נורמטיבית הפרוסה על כל הוראות חוק המקרקעין"" (בעמ' 8 לפסק הדין).
כפי שנקבע לעיל, כממצא עובדתי, הנתבעים ידעו אודות תוכניות הבניה והמפה הטופוגרפית שנזכרו במכתב מר אביב אליהם טרם החתימה, ולכן חלות עליהם ההלכות האמורות. למצער, היה על הנתבעים לבדוק היטב את תיק הבנין בעיריה טרם רכישת זכויותיהם במקרקעין. כך או כך, בנסיבות אלה, מנועים הנתבעים מלהעלות כל טענה בכל הנוגע לקיומה של הסכמה בין התובעים לגברת יוחאי, הסכמה שגובשה בת/6.
טענת העדר מסוימות ואי כריתת חוזה
לא חמקה ממני טענת הנתבעים כי לא נתקיימה מערכת חוזית בין הצדדים, כי נ/3 אינו מהווה הסכם ולא היו הצעה או קיבול.
לא נעלמה מעיני גם טענת הנתבעים כי בהתאם להלכה הפסוקה ויתור על זכות קניינית צריך שייעשה בצורה ברורה ומפורשת ( רע"א 5530/09 גולובנציץ נ' וידר ואח' (2009), בו דובר על גריעה מרכוש משותף, אליו מפנים הנתבעים).
לדידי, חתימת הנתבעים על נ/3 מהווה את הסכמתם ליטול על עצמם את התחייבות גברת יוחאי, שבאה לידי ביטוי בין היתר בת/6, לבנות בהתאם לתוכנית בינוי מסוימת שהוגשה לרשות המוסמכת ובעניין זה אין נפקא מינא כי מדובר במסמכים שונים במידת מה ( הבדלים שאינם מהותיים), שכן עקרונות הבינוי בהם זהים.
ת/6 הינו הלכה למעשה הסכם, ולמצער התחייבות, המחייבת את הצדדים לו לבנות על המקרקעין בצורה מסוימת ואין צורך בהסכם מפורט בהקשר זה, מעבר לאותה תוכנית העמדה. חתימת הצדדים על התוכנית היא-היא הסכמתם ההדדית ואין צורך בהסכם הכולל מלל או " הואיל".
לעניין זה ראו ת"א ( חי') 19240-04 ג'מאל חסון נ' סלימאן נאיף חסון ( פורסם ב"נבו") (2013), שקביעותיו מקובלות עלי ( סעיף 19 לפסה"ד):
"כעקרון, ניתן לראות בתשריט חלוקה החתום על ידי כלל השותפים בקרקע, כהסכם המבטא הסכמה לחלוקת המקרקעין בהיבט הקנייני, ומאידך, ניתן לראות בו הסכם המבטא הסכמה לחלוקת השימוש בקרקע וניהולם, ובדבר זכויותיהם וחובותיהם של השותפים בכל הנוגע למקרקעין כהוראת סעיף 29( א) לחוק. ברי הוא כי לשני ההיבטים הנ"ל ( חלוקה קניינית או חלוקה לצרכי שימוש), סממנים משותפים של חזקה בלעדית, ולפעמים אף ממושכת, בחלק מהמקרקעין על ידי מי מהשותפים ו/או כולם, מה שמקשה על האבחנה ביניהם. אף בתי המשפט נחלקו בהתייחסותם לתשריט חלוקה מוסכם בין שותפים. יש שראו בתשריט כאמור הסכם שיתוף ( ראה ת.א ( עכו) 1741/05 סנעאללה סעיד נ' נעמה חוסין אחמד ( כב' השופטת פיינסוד-כהן), פורסם בנבו 5.7.08), ויש שראו בו הסכם פירוק שיתוף לכל דבר ועניין ( ראה ת.א ( קריות) 139/06, חניפס האני סלאח ואח' נ' חניפס חסן חניפס ואח' (כבוד השופט דאוד), [פורסם בנבו] פורסם בתקדין שלום 2010 (1), 82108) ".
זאת ועוד. מצינו לעיל כי בהתאם לפסיקה, הסכם שיתוף מחייב את הצד השלישי שרכש את חלקו של אחד השותפים במקרקעין, אם ידע או היה צריך לדעת אודותיו. בענייננו, לא רק שהנתבעים הוזהרו כי קיימת תוכנית בינוי במכתב שנשלח אליהם ערב חתימתם על הסכם הרכישה, הם הוסיפו את חתימתם על תוכנית הבינוי גופא (כאמור, נ/3 דומה מאד לת/6, על כך אין חולק) כאות הסכמה, וזו צורפה כנספח להסכם.
ניתן אף לומר למצער, כי מדובר בחוזה לטובת צד ג', כמשמעות מונח זה בסעיף 34 לחוק החוזים ( חלק כללי), תשל"ג – 1973.
טעם נוסף מצאתי למסקנותיי האמורות. התובעים עצמם פעלו על פי נ/3 ובנו בית אחד מתוך שני הבתים שביכולתם לבנות לפי העקרונות הגלומים בו. מר אביב העיד בסעיף 59 לתצהירו, ובנקודה זו לא נחקר, כי בתחילה חפץ להגביה את מפלס הבית בכשני מטרים אך גברת יוחאי התנגדה ולכן הסתפק בהגבהה מינימלית כאמור בנ/3 (ראו גם תוכנית ההעמדה המקורית, הכוללת הגבהה משמעותית, ששונתה, נספח ט' לתצהירו).
צא ולמד, התובעים הסתמכו על חתימתה של גברת יוחאי על התוכנית ופעלו אף הם בהתאם וכעת יעמדו בפני שוקת שבורה אם הנתבעים, שנכנסו בנעלי גברת יוחאי, לא יכבדו תוכנית זו ויבצעו הגבהה של מספר מטרים של בתיהם, כפי שהם חפצים לעשות. הסתמכות זו של התובעים מהווה איפוא טעם נוסף לכבילת הנתבעים לעקרונות התשריט נ/3.
לא נשכחה ממני טענת הנתבעים כי לאחר חתימת הסכם הרכישה נוהל משא ומתן בין ב"כ הצדדים לשם חתימת הסכם שיתוף שיכלול, כך לבקשת התובעים במייל שנשלח על ידי בא כוחם, את הגבלת המפלס וכן מיקומי הבתים ( הטיוטות צורפו לתצהיר עו"ד נגר).
אין בכך כדי לשנות ממסקנתי האמורה. התובעים חפצו לעגן בצורה מפורשת יותר, בהסכם משפטי מוסדר, את ההתחייבויות הגלומות בנ/3 וכן עניינים נוספים, אך הדבר לא נסתייע.
סיכומו של דבר, מתקבלת טענת התובעים ונקבע כממצא עובדתי כי הנתבעים הסכימו והתחייבו להגביל את הבנייה במגרשם שבמקרקעין בהתאם לנ/3.
התלונה נגד התובעת 6
אחריות מי מהנתבעים למשלוח התלונה
כאמור לעיל התובעת 6 הינה שופטת מכהנת בבית משפט השלום בירושלים. התובעת 6 עותרת לחיוב הנתבעים בפיצוי מכוח חוק איסור לשון הרע התשכ"ה – 1965 ( להלן: "חוק איסור לשון הרע"), בסך 95,000 ₪ בשל תלונה שהוגשה כנגדה לנציב תלונות השופטים ( נספח ל"א). ייאמר מיד כי התלונה נדחתה, בהחלטת הנציב מיום 17/6/12 ( נספח ל"ה).
על מנת להכריע בטענת התובעת 6, יש לבחון את הנושא בשני מישורים:
ראשית, יש לבחון האם מדובר בהוצאת לשון הרע. שנית, בהנחה שהתשובה חיובית, יש לבחון האם עומדת לנתבעים ההגנה הקבועה בסעיף 15 (8) לחוק איסור לשון הרע הדן בפרסום הנובע מהגשת תלונה לממונה.
התלונה חתומה על ידי הנתבע 1 בלבד, אם כי מופיעים בה שמותיהם של שלושת הנתבעים. אשר לנתבע 3, הרי שזה לא העיד ואין כל ראיה כי התלונה הוגשה בשמו ולכן אינני רואה אותו כאחראי לאמור בתלונה זו.
אשר לנתבעת 2, אשתו של הנתבע 1, זו ציינה כי החתימה היא של בעלה וכי ידעה על עצם הגשת התלונה, אם כי לא היא זו שהגישה אותה ( עמ' 117 לפרוטוקול שורות 20-21).
בנוסף העידה הנתבעת 2 כי:
"המכתבים הוגשו ע"י דורון כריסי, ידעתי על הלך הדברים, ידעתי שדורון מגיש תלונה ולחלוטין התלונה מבחינתי מוצדקת..." (שם, שורות 24-25).
בתצהירה לא טענה הנתבעת 2 כי התלונה נשלחה שלא על דעתה. בהינתן האמור, הנני רואה את הנתבעת 2 אחראית ביחד עם הנתבע 1 לאמור בתלונה זו.
כלום מהווה האמור בתלונה לשון הרע?
וכעת לתלונה גופא ולתוכנה.
בתלונה מיום 2/2/12 נרשם בין היתר:
"במהלך בניית הבית ( הכוונה לבית בו מתגורר בנה של התובעת 6, התובע 3), נתפסו משפחת אביב על ידי מחלקת הפיקוח בעירית הרצליה, בליקויים וסטיות חמורות, בין היתר הבנייה ולבנייה בפועל, לרבות שינויים בפתחים, בניית חצר אנגלית, תוספת של כ-130 מ"ר למרתף, גובה מרתף ועוד. כיום ומזה למעלה מ-5 שנים ישנו תיק פיקוח פעיל מס' 200800658 מנוהל ע"י אגף הפיקוח בעירית הרצליה."
ובהמשך:
"במהלך השנים, נפגשה השופטת מלכה אביב, מס' פעמים עם מר דני גולדברג, מנהל אגף הרישוי והבנייה בעירית הרצליה במשרדו, כל זאת על מנת להכשיר את עברות הבנייה של משפחתה. השופטת ניצלה את מעמדה והשפעתה על עירית הרצליה, בכך שהצליחה לדחות הגשת כתבי אישום פליליים נגד משפחתה מס' פעמים. למרות שחלפו למעלה מ-5 שנים ממועד ביצוע עבירות הבנייה, ומשפחת אביב טרם הכשירו את חריגות הבנייה – עירית הרצליה נמנעת מלפתוח תיק אישום פלילי כנגד משפחתה למעט שליחת מכתבי סרק, וזאת בעקבות תלונותיי הרבות...
משפחות כריסי ועמיאל הגישו בשנת 2011 תוכניות בנייה לעיריית הרצליה, על מנת לבנות את ביתם בסמיכות לביתם של משפחת אביב. השופטת מלכה אביב בפגישותיה הרבות עם מר גולדברג ביחד עם האדריכלית שלה ( גב' ציונה צ'רני), שוב הפעילה את מרותה והשפעתה על ועדת מקומית ( השיבוש במקור, י.ש.) בכלל ועל מר דני גולדברג בפרט, על מנת שזו תדחה את בקשתנו לשינוי תוכניות הבינוי והיתר הבנייה שלנו.
הגדילה לעשות השופטת מלכה, אשר הופיעה יחד עם בנה ועו"ד דינם ( שוב, השיבוש במקור, י.ש.) בועדת ערר מחוזית אשר התכנסה ביום 26/12/2011. במהלך הדיון העבירה השופטת מלכה פתקים למר דני גולדברג על מנת שזה ישפיע על הלך הרוח של ועדת הערר ועל החלטותיה. לאחר העברת הפתקים מר דני, הסביר לועדת הערר המחוזית כי בית משפחת אביב נבנה עפ"י היתר בנייה כחוק, אין חריגות בנייה, החלון נפרץ, ובנוסף תיקן את דבריו: "אני מתקן את עצמי, בשינוי תכנית הבינוי הצפונית סומן גם הבית של השכן, שהם ביצעו את השינוי על דעת עצמם. ברגע שמשנים את זה זה משנה גם את ה-00 אז גם זה יהיה מורכב מאד לאשר"...
את העברת הפתקים ראינו אנוכי, אשתי ( עו"ד ציפי פרנקו), עו"ד שלי – ואז קלטנו את מלאכת עבודתה המלוכלכת והשפלה של השופטת מלכה. ביום 27/12/2012 תכונס ועדת ערר המחוזית שוב להחלטה סופית בעניין אישור שינוי תוכנית הבינוי המבוקשת וזאת לאחר הגעתה למגרשינו...
השופטת אף נעזרה בעו"ד מנשה שני ( אשר מקורב למר גולדברג, כך אמר לי בפגישה אישית עימו) על מנת להשפיע על אגף הפיקוח בעירית הרצליה, על הכשרת סטיות הבנייה ועל דחיית תוכניות הבינוי במגרשנו.
אבקשכם לפתוח בחקירה סמויה כנגד השופטת מלכה אביב לרבות דרכי פעולתה והשפעתה בעיריית הרצליה קשריה עם עיריית הרצליה בכלל ומר דני גולדברג בפרט."
תחילה אבחן האם יש באמור בתלונה משום לשון הרע. סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע קובע כי:
"לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול –
(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז, או ללעג מצידם;
(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;
(3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;
(4) ... "
בתלונה מיוחסים לתובעת 6 מעשים חמורים ביותר, פליליים לכאורה, וביניהם הפעלת מרותה והשפעתה על הועדה המקומית לתכנון ולבנייה ועל מנהל אגף הרישוי והבנייה בעיריית הרצליה, השפעה שהתבטאה לפי הטענה בדחיית כתב האישום נגד משפחת התובעת 6, וכן השפעה שהתבטאה בהטיית הנ"ל לדחות את הבקשה לשינוי תכנית הבינוי והיתר הבנייה שהתבקש על ידי הנתבעים, ובנוסף השפעה לצורך הכשרת סטיות הבנייה.
"שיאה" של התלונה היא כינוי פעולותיה הנטענות של התובעת 6 כ- "מלאכת עבודתה המלוכלכת והשפלה של השופטת מלכה".
אין ספק בעיני כי ייחוס מעשים כה חמורים לאדם, קל וחומר שופט מכהן במדינת ישראל, עשוי להשפילו, לבזותו, ולפגוע במשרתו.
התלונה גם מהווה " פרסום" שכן, היא נועדה לאדם אחר זולת הנפגע והוא נציב התלונות על השופטים, הממונה על התנהלותם האתית של שופטי ישראל מכוח חוק נציב תלונות הציבור על שופטים תשס"ב – 2002.
בידי נציב התלונות על השופטים סמכויות רבות המפורטות בחוק האמור, לרבות הבאת חשש למעשים פליליים של השופט לידיעת היועץ המשפטי לממשלה וכן לידיעת שר המשפטים ולנשיא בית המשפט העליון. הנציב גם רשאי להמליץ לשר המשפטים להגיש קובלנה לבית הדין המשמעתי לשופטים וכן להמליץ לוועדה לבחירת שופטים לסיים את כהונת השופט ( סעיף 22 לחוק האמור).
כעת אבחן האם היה ממש בטענות המוזכרות בתלונה כלפי התובעת 6.
תחילה אזכיר כי כאמור התלונה נדחתה, כאשר הנציב קובע, "נחה דעתי, כי אין בתלונה כל ממש, ואת הטענות שהועלו בה על התנהלות בלתי ראויה של כב' השופטת וניצול מעמדה כשופטת, יש לראות על רקע סכסוך השכנים. מסקנתי היא אפוא, כי דין התלונה להידחות" (נספח ל"ה).
דחיית התלונה מדברת בעד עצמה, אך אוסיף מספר מילים.
הנתבעים לא הוכיחו כי התובעת 6 פעלה לכאורה והפעילה את מרותה והשפעתה בוועדה המקומית ומול מר גולדברג, על מנת שכתב אישום לא יוגש נגד משפחתה ועל מנת שתידחה בקשת הנתבעים לשינוי תכנית הבינוי וקבלת היתר הבנייה.
בסעיף 9 לתצהירו, מציין הנתבע 1 כי התלונה הוגשה בתום לב, "מתוך תחושת צדק", אך איננו מפרט מתי נפגשה התובעת 6 עם מר גולדברג וכיצד בדיוק השפיעה על דחיית הגשת כתב האישום ודחיית הבקשה לשינוי תכנית הבינוי.
בעדותו נשאל הנתבע 1 מתי נפגשה התובעת 6 עם מר גולדברג, והשיב:
"תאריכים אני לא זוכר, אבל אני ראיתי אותה אישית מס' פעמים נכנסת למר גולדברג, אני ישבתי בחוץ. היא ישבה במשך שעה – שעה וחצי שם. אני לא שמעתי מה היה שם, פעמיים ראיתי אותה יחד עם כנען. זה היה קצת לפני ועדת ערר שהתכנסה בדצמבר, אחת הייתה בשעות הבוקר ואחת הייתה בשעות הצהריים...
אני נכנסתי ליועצת, הם באותה קומה, עם חדרים קרובים. אני ראיתי את הגב' אביב יוצאת מהחדר ולאחר מכן שאלתי את דני אם אוכל לדבר איתו משפט, הוא ענה לי בצורה שאינה משתמעת משני צדדים, הוא אמר לי: קח את התכנית שלך, אני לא אתן לך לעולם לבנות..., משהו בסגנון... ואז חשדתי שהיא פועלת לא כשורה" (עמ' 137 לפרוטוקול שורה 1-12).
כאשר נשאל מדוע גרסה זו לא פורטה בתצהיר ולו ברמז, לא הייתה בפיו תשובה ממשית ( שם, שורות 14-18).
אין בידי לקבל גרסה זו של הנתבע 1. המדובר בגרסה כבושה, וכפי שצוין לעיל, הנתבע 1 כלל לא פירט את הדברים האמורים בתצהירו, והיה ניכר בעדותו, כך התרשם בית המשפט, כי דברים אלה אינם אמינים ואינם משקפים את המציאות כהווייתה.
גרסה זו גם לא פורטה בתלונה ששלח הנתבע 1 לנציב התלונות על השופטים.
יתרה מזאת, אף אם הייתי מקבל את עדות הנתבע 1 כי התובעת 6 נפגשה עם מר גולדברג במשרדי העירייה, הרי שגם עניין זה לא מבסס הטחת האשמות כה קשות בתובעת 6, ולכל היותר מדובר בספקולציה.
גם הטענה שהתובעת 6 השפיעה על הועדה המקומית שלא להגיש כתב אישום הינה בגדר ספקולציה ולא הוצגה בפני כל ראיה לדבר.
ואכן, כאשר נשאל הנתבע 1 לגבי ההשפעה והמעמד המיוחסים לתובעת 6 בעיריית הרצליה, השיב:
"הגעתי בתחושה שהגב' מלכה אביב מנצלת את מעמדה ובצדק להשפיע על כל מיני דרכים" (עמ' 139 לפרוטוקול שורות 1-2)
ובהמשך:
" זאת התחושה שנוצרה אצלי" (שם, שורה 8).
עינינו הרואות, המדובר בתחושות סובייקטיביות בלבד ולא בראיות ממשיות המלמדות על המעשים החמורים שיוחסו לתובעת 6 בתלונה.
אציין כי התובעת 6 מכחישה כמובן את הטענות המיוחסות לה והדברים באו לידי ביטוי בתשובה שכתבה לנציבות התלונות על השופטים ( נספח ל"ב).
בחקירתה התייחסה התובעת 6 לישיבת ועדת הערר והעידה כי:
"אני אגיד מה רשמתי בפתק, דני גולדברג היה עסוק בכנען, כנען הוא הבית הדרומי. ואז הוא נשאל ע"י יו"ר הועדה שהוא נשאל משהו כמו, זה במסמכים פה, ולגבי הבית הצפוני אין בעיה או שיש משהו שאין התנגדות של השכנים, אמרו שכן, הבית הצפוני והם מוכנים לאשר ואז אני שלי יש אינטרס במגרש הזה, העברתי פתק לדני שאנחנו לא מסכימים גם לבית הצפוני, גם על התכנית על הבית הצפוני לא מוסכמת ואז דני תיקן את דבריו בפרוטוקול. הם כועסים על הפתק כי זה לא אפשר להם להטעות את הועדה והטעות תוקנה" (עמ' 33 לפרוטוקול שורות 13-19).
בהמשך העידה:
"כשהוא ענה לוועדה הוא דיבר מתוך השכנים, השכנים כאילו שאנחנו לא מתנגדים, וזאת הייתה הטעות... דיבר כביכול בשמי והטעה את הועדה, וכריסי מאד רצו את הטעות הזו" (שם, שורות 24-26).
עדותה זו של התובעת 6 מקובלת עלי, ומלמדת על כך שכל שעשתה היה להעמיד את מר גולדברג על טעותו בדבר עמדת משפחת אביב בכל הנוגע לבנייה המבוקשת, ולא להשפיע על עמדת הועדה המקומית או עמדתו של מר גולדברג לגוף העניין.
סיכומו של דבר, נקבע כממצא עובדתי כי המעשים החמורים שיוחסו לתובעת 6 בתלונה לא הוכחו על ידי הנתבעים, ולכן האמור בתלונה מהווה הוצאת לשון הרע.
בחינת טענות ההגנה של הנתבעים – כלום יכול שופט להגיש תביעה נגד מי שמתלונן נגדו בפני ממונה?
כעת אפנה לדיון בשאלה האם מוקנית לנתבעים 1-2 ההגנה הקבועה בסעיף 15 (8) לחוק איסור לשון הרע.
סעיף זה קובע כי תהא הגנה טובה לנתבע אם עשה את הפרסום בתום לב ואם:
"הפרסום היה בהגשת תלונה על הנפגע בעניין שבו האדם שאליו הוגשה התלונה ממונה על הנפגע מכוח דין או חוזה, או תלונה שהוגשה לרשות המוסמכת לקבל תלונות על הנפגע או לחקור בעניין המשמש נושא התלונה".
אין ספק כי המדובר בתלונה לממונה על התובעת 6, מכוח חוק, בכל הקשור להתנהגותה האתית. לכן, ניתן לומר כי עקרונית הנתבעים 1-2 יכולים לטעון להגנה מכוח סעיף זה, אך השאלה המרכזית הינה האם פעלו בתום לב כאשר שלחו את התלונה.
נוכח קביעותיי העובדתיות לעיל, סבורני כי החשד שהתעורר בליבם של הנתבעים 1-2 לא נסמך על עובדות של ממש, אלא על תחושות כפי שהעידו בעצמם.
אשר לשאלה האם פעלו בתום לב, סבורני כי התשובה לכך היא בשלילה. התרשמתי מכלל נסיבות העניין ומעדויות הנתבעים 1-2 כי מטרתם בהגשת התלונה לא הייתה הבאת חשדותיהם לנציב לשם בחינה עניינית של התנהלות התובעת 6 כשופטת, אלא לשם פגיעה בשמה הטוב ואף ניסיון להפעיל לחץ על התובעת 6 ומשפחתה, בכל הקשור לסכסוך שהתגלע בין הצדדים בנוגע למקרקעין.
אוסיף בהקשר זה כי התלונה הוגשה ביום 2.2.12 כאשר הצו הזמני בתיק זה ניתן נגד התובעים ביום 23.1.12 והתביעה הוגשה ביום 29.1.12. סמיכות האירועים מדברת בעד עצמה ומלמדת כי ההחלטה על הגשת התלונה גמלה בלב הנתבעים רק לאחר פתיחת ההליך המשפטי, ובעטיו, שהרי הפגישות המיוחסות עם מר גולדברג וכן ישיבת ועדת הערר (26.12.11) אירעו לפני כן ולמרות זאת לא הוגשה התלונה אלא בסמוך לאחר תחילת ההליכים המשפטיים.
חיזוק למסקנתי זו מצוי בלשונה של התלונה, בין היתר כאשר נרשם בה, "קלטנו את מלאכת עבודתה המלוכלכת והשפלה של השופטת מלכה".
אדם תם לב איננו נוקט בלשון גסה ומעליבה מעין זו, בתלונה על שופט בפני נציב תלונות הציבור על השופטים. לפיכך, נוכח קביעתי כי הפרסום לא נעשה בתום לב, הרי שלא עומדת לנתבעים 1-2 ההגנה הקבועה בסעיף 15 (8) לחוק איסור לשון הרע.
כאן המקום להוסיף מספר מילים במענה לטענת הנתבעים בסיכומיהם כי משיקולים של מדיניות משפטית ראויה יש לדחות תביעות בנזיקין של שופטים נגד מתלוננים בגין תלונות שהוגשו לנציב התלונות על שופטים.
ככל שידיעתי מגעת, טרם ניתן פסק דין בישראל המתייחס לתביעת נזיקין ( כולל בעוולת לשון הרע) של שופט כנגד אדם שהגיש נגדו תלונה לנציב תלונות על השופטים.
אומר בפתח הדברים: דמם של שופטים אינו סמוק מדמם של אחרים, אך אין פירושו שדמם הפקר. מערכת המשפט מבוססת בראש ובראשונה על אמון הציבור ושמם הטוב של שופטיה הינו מאבני היסוד של המערכת. קביעה נורמטיבית לפיה תישלל משופט האפשרות לנקוט בהליך משפטי נגד מאן דהוא המגיש נגדו תלונת סרק בלשון משתלחת, ועוד במטרה זרה, על מנת להפעיל עליו לחץ לוותר על זכותו החוקית של השופט ( ובמקרה זה בני משפחתו) בענין אחר, פוגעת הן בזכויות בסיסיות של השופט והן ביכולתו להגן על שמו הטוב, שכאמור משמעותו עצומה.
שופט הינו נושא משרה ציבורית, וכבר נפסק בהקשר זה כי:
"גופים ואנשים הנושאים במשרות ציבוריות או בתפקידים שלציבור ענין בהם, נוטלים על עצמם מעצם מעמדם ותפקידם סיכונים הקשורים בהתנכלות לשמם הטוב. כמובן, איך בכך כדי להצדיק פגיעה בשמם הטוב, שהוא היקר בנכסיהם, אך יש בכך כדי להחליש את המשקל שיש ליתן לשיקול זה ביחס לחופש הביטוי..." (ראו ע"א 214/89 אבנרי נ' שפירא, פ"ד מג(3) 840, 863 (1989)).
אכן, המחוקק מאפשר, במסגרת חוק איסור לשון הרע, הבעת דיעה על התנהגות אדם בתפקיד שיפוטי או בשירות ציבורי, אפילו אינו אמת, ובלבד שהפרסום ייעשה בתום לב ( סעיף 15(4) לחוק איסור לשון הרע), וזאת בנוסף לתלונה לממונה, כאמור לעיל.
בארצות הברית הלכה הפסיקה צעד אחד קדימה, בהגנה על חופש הביטוי בכל הנוגע לאנשי ציבור, ובמסגרתה נקבעה הגנה חוקתית של ממש לפרסום דברי ביקורת כלפי אנשי ציבור ובלבד שהמפרסם לא פעל מתוך ' ACTUAL MALICE' קרי זדון של ממש ( ראו N.Y. Times v. Sulliven 376 U.S. 254 (1964) ).
המשפט הישראלי הציע " שלא נלך שבי" אחרי הלכה זו ( ראו ד"נ 9/77 חברת החשמל לישראל בע"מ נ' הוצאת עיתון הארץ בע"מ, פ"ד לב(3) 337 (1978), אך עדיין, כאמור, האיזון הנערך בין חופש הביטוי לזכות לשם טוב, בעניינם של אנשי ציבור, שונה ו"מחמיר" עם איש הציבור, כפי שצוטט מפסק הדין בענין אבנרי הנ"ל.
לכך יש להוסיף מעמדם במיוחד של שופטים, המקנה להם גם חסינות מהגשת תביעות בכל הקשור לביצוע תפקידם השיפוטי ( סעיף 8 לפקודת הנזיקין ( נוסח חדש)), ולכן, כמפורט להלן, סבורני כי אותו איזון " מחמיר" נכון לגביהם ביתר שאת, שכן מדובר במעין " שטר ושוברו בצידו".
בנוסף, אין להתעלם מהשיקול החשוב והוא שלא להרתיע מתלוננים מהגשת תלונות על שופטים, בשל החשש כי תוגש נגדם תביעה על ידי השופט הנילון.
לכן, סבורני כי במקרה של בחינת תביעת לשון הרע של שופט נגד מתלונן בפני נציב תלונות על השופטים, הפרת חובת תום הלב מצד הנתבע, המנסה להסתמך על ההגנה של תלונה לממונה, צריכה להיות בוטה וחמורה, אם כי לאו דווקא הגשת תלונה בזדון.
במקרה הספציפי שבפניי, סבורני כי ההפרה אכן בוטה וחמורה, וניתן לומר כי הגשת תלונת הסרק הייתה בזדון, בהינתן שמטרתה של התלונה לא הייתה הבאת העניין בפני הממונה, אלא ניסיון להרתיע את התובעת 6 מעמידה על זכויותיה וזכויות בני משפחתה.
מעבר לדרוש אוסיף, כי בעבר התקבלו תביעות בנזיקין בעניינים שונים שנושאם תלונות לגופים שונים. לענין תלונה במשטרה, בית המשפט העליון פסק כי:
"המוסר תלונה למשטרה, על יסוד חשד בלבד, ללא בדיקה כלשהי של העובדות, אחראי בנזיקין לנזק שגרם" (רע"א 1808/03 יואב אגשם נ' רשות הדואר (2003) סעיף 3 לפסק הדין). כן ראו ע"א 337/81 בוסקילה נ' מדינת ישראל פ"ד לח (3) 337, 348.
לכן, סבורני כי ניתן וראוי לחייב את הנתבעים 1-2 גם מכח עוולת הרשלנות, שכן בנסיבות העניין קיימת חובת זהירות מושגית וקונקרטית, וזו הופרה בחוסר תום לב, כפי שנקבע לעיל.
וכעת לנזק. סעיף 7 א(ב) לחוק איסור לשון הרע מסמיך את בית המשפט לחייב בפיצוי ללא הוכחת נזק בסך של עד 50,000 ₪. סעיף 7 א(ג) מסמיך את בית המשפט לפסוק כפל הסכום האמור אם לשון הרע פורסמה בכוונה לפגוע. נוכח האמור לעיל, וביצוע הפרסום שלא בתום לב, ועל מנת להפעיל לחץ ולפגוע בשמה הטוב של התובעת 6, סבורני כי הפרסום נעשה בכוונה לפגוע בה.
בקביעת סכום הפיצוי, שכאמור תקרתו הינה 100,000 ₪ ( אם כי התובעת 6 העמידה את הסכום על 95,000 ₪), הבאתי בחשבון את כלל נסיבות העניין וטענות הצדדים.
כמו כן, אין להקל ראש בטענות התובעת 6 כי התלונה גרמה לה עוגמת נפש רבה וכי חששה שהתלונה עלולה להתקבל או שמא תיפתח חקירה משטרתית וכהונתה כשופטת תיפגע. לעניין זה, ראו התיאור בתצהיר עדותה הראשית בסעיפים 172-180.
בהקשר זה גם לקחתי בחשבון את טענת התובעת 6 כי הנתבעת 2 העבירה ללשכת עורכי הדין מידע על כך שהוגשה נגד התובעת 6 תלונה ( נספח כט'), מעשה בגינו עותרת התובעת 6 לחיובה בסך 15,000 ₪.
בנסיבות העניין, מועמד הפיצוי בגין כל האמור לעיל על סך 40,000 ₪.
לא ראיתי לנכון להיעתר לתביעת התובע 5 לפצותו בסך 3,000 ש"ח בגין עוגמת נפש בעניין זה, בין היתר, שכן כלל לא העיד והמכתב לא היה בעניינו אלא בעניין התובעת 6.
תביעות נוספות של התובעים
התובעים מפנים כלפי הנתבעים חיצים נוספים, בדמות פגיעה מכוונת ברכוש ומטרדים.
לטענת התובעים, הנתבעים חתכו במכוון צינור מים שלהם העובר בחלק המגרש של הנתבעים. לשיטתם החיתוך הינו מעשה אדם, נוכח צורתו.
התובעים מודים בסיכומיהם כי אין להם כל ראיה ישירה לכך שהנתבעים ביצעו את החיתוך ( סעיף 106 לסיכומיהם) אך טוענים לראיות נסיבתיות. לדבריהם, אין זה סביר שאדם אחר יבצע זאת והנתבעים הביעו זעם על כך שהצינור עובר בשטחם, במסגרת בקשה לביטול צו זמני בתיק ( סעיף 18 לנספח נב'). מובן כי הנתבעים מכחישים את המעשה מכל וכל.
אין בידי לקבל טענות אלה של התובעים. העובדה שלא מצא חן בעיני הנתבעים שהצינור עובר בשטחם אין פירושה שחתכו אותו. בית המשפט אינו קובע מימצאים על סמך ספקולציות ולכן התביעה בהקשר זה נדחית.
מעשה נוסף המיוחס לנתבעים הוא פיזור עכברים בסמוך לבית הקדמי במגרש התובעים, בחודש מאי 2012. גם כאן המדובר בקישור נסיבתי: לשיטת התובעת 4 כמפורט בתצהירה, הבחינה ברכב מסחרי לידי המגרש עומד עם מנוע פועל ואורות דולקים ואדם יוצא ממנו עם קופסא. לאחר מכן התגלו העכברים והיא קישרה בין האירועים ( סעיפים 31-68 לתצהירה). התובעת 4 חזרה על התיאור בעדותה ( עמודים 68-69 לפרוטוקול). גם בעניין זה מכחישים הנתבעים את המעשה מכל וכל.
גם במקרה זה, אין כל ראיה כי מי שפיזר את העכברים הוא הנתבעים או מי מטעמם ולכן התביעה בהקשר זה נדחית.
התובעים מייחסים לנתבעים מטרד בדמות לול תרנגולים שהוקם במגרש הנתבעים, בחודש פברואר 2012.
התובעים גורסים כי במקום נערכו קרבות תרנגולים, 10-12 במספר, על גבול המגרשים בסמוך לחלון המטבח של בית התובעים ( ראו התיאור בסעיפים 181 – 211 לתצהיר התובע 3, סעיפים 31 – 51 לתצהיר התובעת 4 ותמונות נספח נז', מא'-מז'). לדברי התובעים נגרם להם מטרד רב, כולל ריחות עזים, מראות קשים של ניקור עד מוות בקרבות ועוד.
הנתבעים טענו להגנתם כי הלול נבנה על ידי שוכרים ולא על ידם. הנתבעים הגישו תצהיר של מר עופר לוי שהצהיר כי הוא זה שבנה את הלול. אין בידי לקבל את טענת הנתבעים.
ראשית, בכתב ההגנה לא הוזכרה כל גרסה לפיה הלול הוקם על ידי מר לוי. ממילא, מדובר בגרסה כבושה והרחבת חזית. שנית, הנתבעים הקשו על הרשות המקומית שטיפלה בתלונת התובעים בעניין, להיכנס למגרש ולסלק את הפגרים ( ראו תיעוד התובע 6, נספח מח', עמוד שלישי וכן ההקלטה ת/19 עמ' 27 ועמ' 29).
שלישית וחשוב מכל: הנתבע 1 הקים את הלול במו ידיו וזאת כעולה מהתמונות נספח נז', בהם מופיעה דמותו יחד עם אדם נוסף אוחזים בקורות ששימשו להקמת הלול. דבריו בחקירתו, כאשר עומת עם התמונות, כאילו רק נקרא למקום על ידי מר לוי על מנת לראות את הלול ( עמ' 140 לפרוטוקול), לא מסבירים את התמונות הברורות שבהן הוא נראה אוחז בקורות ונראה מקים את המבנה, ולכן אינני מאמין לעדותו זו, שעשתה רושם מתחמק ובלתי אמין. מעבר לכך, הנתבעים אחראים לנעשה במגרשם והעובדה שהנתבע 1 הוא זה שפירק את הלול מחזקת את מסקנתי כי הוא זה שהקימו ( ראו תמונה נספח נג').
טוענים הנתבעים כי אין בידי התובעים כל עילה מוכרת בדין לקבלת סעד בהקשר זה. אינני סבור כמותם. מקובלת עלי טענת התובעים כי במקום נערכו קרבות תרנגולים וניתן לומר כי המדובר במחזה קשה המקים גם רעש רב. מעבר לכך, מן המפורסמות כי תרנגול קורא בקול רם מספר פעמים ביום, והרעש רב כאשר מדובר בעשרה תרנגולים, כפי בענייננו. התרנגולים והקרבות שערכו הסבו איפוא מטרד ועגמת נפש לתובעים ( והשוו: ת"א 62322-01-13 בן נתן נ' לוי, בקשה 2). גם העיריה אסרה על הקמת הלול ( נספח נו'). לכך יש להוסיף את העובדה שהלול הוקם ביום 17.2.12, כשבועיים לאחר הגשת התביעה, וההקשר ברור.
התובעים 3-4 הם אלה שגרים בבית באופן קבוע ולכן סבורני כי הם אלה שזכאים לפיצוי בגין עגמת נפש זו, ראיתי לנכון להעמיד את הפיצוי על סך 10,000 ₪.
עוגמת נפש: התובעים עותרים לחיוב הנתבעים בסך כולל של 84,000 ₪ ( שליש לכל אחד מזוגות התובעים) בשל הפרת ההסכמים, טירחה, טירדה וכיו"ב. בעלי הזכויות במקרקעין הינם התובעים 1-4 ולא התובעים 5-6 ולכן רק אלה זכאים לפיצוי. בנסיבות העניין, ונוכח התנהלות הנתבעים שהתכחשו להסכמה הגלומה בנ/3 ויתר הנסיבות כמובא לעיל, ישלמו הנתבעים יחד ולחוד לתובעים 1-4 סך כולל של 14,000 ₪ בגין עוגמת נפש.
סעדים נוספים:
ברישת כתב התביעה המתוקן מנו התובעים רשימה ארוכה של סעדים. אתייחס להלן לסעדים. אשר לסעדים המוזכרים בסעיפים 1-2, נוכח קביעתי כי הנתבעים כבולים בנ/3, הרי שהתובעים זכאים לסעד זה, מנוסח כאמור להלן.
אשר לסעדים בסעיף 3, הרי שהתובעים רשאים לרשום בלשכת רישום המקרקעין הערה אודות פסק דין זה.
אשר לסעיף 4, בו מתבקש לאסור על הנתבעים לעשות כל פעולה שתטריד את התובעים או תפגע ברכושם, מדובר בסעד תאורטי וערטילאי.
אשר לסעיף 5, בו מתבקש סעד של איסור הפצת דברי בלע, שוב, מדובר בסעד תאורטי.
אשר לסעיף 6, בו מתבקש סעד של העברת כל פניות הנתבעים לרשויות וחיוב במשלוח מכתב לרשויות שבו יצוין כי הפניות אינן אמת: לחלק הראשון, הרי שעסקינן בהליך גילוי מסמכים שבוצע בתיק זה. לחלק השני, אציין כי ההלכה הפסוקה קובעת כי לא ניתן לכפות בפסק דין על נתבע לפרסם התנצלות ( ראו ת"א ( מחוזי ת"א) 32235-03-10 ארגון המורים ואח' נ' עיתון ישראל היום ואח' (2011).
התביעה שכנגד
במסגרת התביעה שכנגד, נתבקש סעד הצהרתי לפיו הנתבעים רשאים לבנות על חלקת משנה 2 בהתאם לתכנית בינוי ובקשה להיתר שיאושרו כדין, וכי פעולות התובעים / נתבעים שכנגד ( הכוונה לתובעים 1-4) מהוות הפרה יסודית של הסכם השיתוף משנת 2004. כמו כן מתבקש בית המשפט לקבוע כי פתיחת החלון על ידי התובעים 1-4 בחזית המערבית של המבנה הדרומי מהווה הפרת הסכם השיתוף והפרת חובה חקוקה ועל התובעים 1-4 לאטום אותו, כי רישום הערת אזהרה על חלקת הנתבעים כהתחייבות להימנע מעסקה מהווה הפרה של הסכם השיתוף ויש להורות על מחיקתה.
בנוסף נתבקשו סעדים נוספים הנוגעים לגן הילדים שהופעל על ידי התובעים 1-4 או מי מהם ונתבקשה הפסקת הפעלת הגן.
כאמור לעיל, נקבע כי הנתבעים הסכימו לתוכנית הבינוי נ/3. ממילא דינו של הסעד לפיו הנתבעים רשאים לבנות בהתאם לכל תוכנית שתאושר, הסותרת את נ/3, דינה דחיה. לכן, גם הסעד לקבוע כי התובעים הפרו את הסכם השיתוף, דינו דחיה.
גם לעניין החלון דין העתירה להידחות, שכן בחודש לפני הגשת התביעה שכנגד, ביום 24.5.12, אישרה הועדה המקומית לתכנון ולבניה את פתיחת החלון ( ראו נספח ע'1 ואכן ב"כ הנתבעים זנח סעד זה בסיכומיו).
אשר לסעד של מחיקת הערת האזהרה: הסכם השיתוף משנת 2004 נרשם בלשכת רישום המקרקעין כהערת אזהרה אודות הימנעות מעשיית עסקה ( נ/9) והנתבעים טוענים כי רישום זה אינו נכון. עתירה בעניין זה יש להפנות לרשם המקרקעין בהתאם לתקנות המקרקעין (ניהול ורישום) תשע"ב-2011, ובמידת הצורך, ניתן להשיג על החלטתו בהתאם לפרק ד' לתקנות הנ"ל. ממילא, אין זה מסמכותו של בית משפט זה, בהליך שבפניי, שבו רשם המקרקעין אינו צד, להורות כמבוקש, ולכן העתירה בעניין זה נדחית.
התביעה בעניין הצהרון: אין חולק בין הצדדים כי הצהרון, ככל שהופעל, נסגר ( ראו גם נספח סט'2). בסעיף 16 לסיכומיהם אף מציינים הנתבעים עצמם כי נוכח הסגירה אין עוד צורך בסעד המבוקש.
אחרית דבר
סיכומו של דבר נפסק כדלהלן:
הנתבעים מחויבים לתוכנית נ/3 ועליהם לפנות לוועדה המקומית לתכנון ולבניה על פי עקרונות מסמך זה בלבד. המוצג נ/3 מהווה חלק מפסק הדין.
הנתבעים 1-2 יחד ולחוד ישלמו לתובעת 6 סך 40,000 ₪.
הנתבעים יחד ולחוד ישלמו לתובעים 1-4 סך 14,000 ₪ (מחצית לתובעים 1-2 ומחצית לתו בעים 3-4).
הנתבעים 1-2 יחד ולחוד ישלמו לתובעים 3-4 סך 10,000 ₪.
כמו כן, הנני מורה מכח סמכותי בהתאם לסעיף 130 לחוק המקרקעין תשכ"ט-1969, כי רשם המקרקעין ירשום הערה בדבר פסק דין זה וקיומו של נ/3 כמסמך שהוסכם על בעלי הזכויות במקרקעין.
אשר להוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד. ההליך עצמו היה מורכב, העידו בו עדים רבים והוגשו בקשות אינספור, אם כי חלקן הארי הוגש על ידי התובעים דווקא, לעתים מזומנות ללא צורך של ממש. זאת ועוד, התובעים הגישו תצהירים שחלקם בהיקף של למעלה מ-60 עמודים, היקף שאינו נדרש וכן הגישו סיכומים בגופן קטן שאינו מקובל. לאחר שהובאו כלל נסיבות העניין ונוכח התוצאה הסופית אליה הגעתי, הרי שבתביעה העיקרית ישלמו הנתבעים יחד ולחוד לתובעים 1 – 4 הוצאות ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 25,000 ₪ ולתובעת 6 ( לענין תביעה בנוגע לתלונה) סך 8,000 ש"ח. בתביעה שכנגד, אין צו להוצאות.

ניתן היום, י"א כסלו תשע"ה, 03 דצמבר 2014, בהעדר הצדדים.