הדפסה

רובל נ' כלל חברה לביטוח בע"מ

בפני
כב' השופטת חגית מאק-קלמנוביץ

התובע

נגוסייה רובל
ע"י ב"כ עו"ד שמעון ביטון
וע"י ב"כ עו"ד שי כהן

נגד

הנתבעת

כלל חברה לביטוח בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד רחל הראל מצלאווי

פסק דין

העובדות ועיקרי טענות הצדדים

  1. זוהי תביעה לפיצוי על נזקי גוף בתאונת דרכים. על פי כתב התביעה התובע, יליד 1990, היה מעורב ביום 25.8.08 בתאונת דרכים כאשר נהג ברכב בכביש 2014, איבד את השליטה ברכב ופגע בעץ. כתוצאה מהתאונה נגרמו לתובע, לטענתו, חבלות בחלקי גוף שונים, בעיקר בראש, בגב ובכתפיים, ובגין נזקיו תבע התובע את מבטחת הרכב.
  2. הנתבעת טענה, בין היתר, כי בזמן התאונה התובע נהג ברכב ללא רשות בעליו, כשהוא מפר את תנאי רשיון הנהיגה שלו, ולפיכך פוליסת הביטוח הופרה ואין עליה חבות. שאלה זו עומדת במרכז המחלוקת בין הצדדים בשאלת החבות, והיא תידון להלן.
  3. אין מחלוקת על כך שהרכב שבו נהג התובע בזמן התאונה ושהיה מעורב בתאונה ( להלן: הרכב) נשכר על ידי מר שיקו פרץ. התובע בתצהירו טען כי זכור לו שהיה עובד אצל שיקו פרץ שהיה עוסק בעבודות ברזל בבניין. לטענת התובע בתצהירו הוא לקח את הרכב מיעקב סויסה, שהיה ראש צוות במקום העבודה, שכן בעל הבית, פרץ, אמר גם לו ( לתובע) וגם לסויסה שעל התובע לקחת את הרכב מסויסה. זאת לאחר שהתובע מונה כראש צוות והיה עליו להסיע פועלים מבית שמש לקרית גת ובחזרה.

התובע טען כי אנו זוכר את נסיבות התאונה, וכי הוא התעורר לאחר 28 ימים ובבית החולים נאמר לו שנפצע קשה בתאונה. הוא הוסיף שזכור לו שהתאונה ארעה לאחר שהרכב נמצא ברשותו כשלושה שבועות.

התצהירים
4. מטעם התובע הוגשו תצהירים של התובע עצמו וכן תצהירו של מר יעקב סויסה. מאוחר יותר הוגש גם תצהירה של אחות התובע, הגב' רובל טגוואד, והמשך תצהיר נוסף של מר ימר אסרס. שני האחרונים לא התייצבו לחקירה ולא העידו.
תצהיר העדות הראשית העיקרי בתיק, תצהירו של התובע, מחזיק פחות מעמוד אחד. בתצהיר טען התובע כי רב פרטי האירוע אינם זכורים לו שכן בשל התאונה זכרונו נחלש מאד. עם זאת התובע זכר, על פי הצהרתו, שהיה עובד אצל שיקו פרץ שעסק בעבודות ברזל בבניין.
5. המצהיר הנוסף היה חברו לעבודה של התובע, מר יעקב סויסה. סויסה הצהיר כי עבד אצל שיקו פרץ כאחראי על הפועלים במשך כשלושה חודשים. הרכב המעורב בתאונה היה ברשותו ושימש להסעת פועלים. ביום חמישי התקשר אליו שיקו ואמר לו שהוא רוצה לתת את הרכב לתובע ולעשות את התובע ראש צוות. סויסה השיב לו, לדבריו, שהתובע הוא פועל טוב מאד ושיעשה כרצונו, ושיקו הורה לו להעביר את הרכב לתובע באותו יום. במוצאי שבת התקשר אליו התובע והשניים תיאמו את העברת הרכב, העבירו אותו ודרכיהם נפרדו.
סויסה הוסיף ותיאר כי לאחר כשלושה שבועות התקשר אליו שיקו, ביקש ממנו לברר מדוע התובע אינו עונה לו, הוא הלך לביתו של התובע ושם נודע לו על התאונה שעבר התובע. סויסה הוסיף עוד ואמר כי לאחר התאונה שיקו ביקש ממנו לומר שהתובע לקח את הרכב ללא רשותו של שיקו, אולם הוא סירב לכך ואמר שאף פעם אינו נותן רכב בלי אישור של בעל הבית.
6. כאמור, בהמשך הוגשו תצהירים נוספים. אחותו של התובע רובל טגדאווה הצהירה כי לאחר התאונה כשהלכה עם אחיה לרופא, נסע אחריהם מישהו וקרא לאחיה. לאחר מכן אמר לה אחיה שאותו אדם הוא שיקו, וכי שיקו הציע לתת לו 30,000 ₪ כדי לבטל את התיק שנפתח נגדו.
כפי שציינתי, אחותו של התובע לא העידה ותצהירה אינו מתקבל כראיה. אולם העובדות הנטענות בו רלוונטיות כיון שהן הוצגו לתובע בחקירתו, כפי שיפורט להלן.
7. מטעם הנתבעת הוגש תצהירו של מר משה ( שיקו) ניסים פרץ. פרץ הצהיר כי העסיק את התובע זמן ארוך לפני התאונה כפועל על בסיס יומי בהתאם לצרכי העבודה, וכי יעקב סויסה ושלמה מלכה היו בזמן הרלוונטי עובדים קובעים שלו, הם עבדו כמנהלי צוותים והסיעו את הפועלים לאתרי העבודה, ולצורך עבודתם הועמד לרשותם רכב שנשכר על ידו (על ידי שיקו פרץ) בשכירות חודשית. פרץ הבהיר כי בתקופה שלפני התאונה וביום התאונה התובע לא עבד אצלו, ובתקופה זו כל עובדיו לא עבדו, כפי שקורה לעיתים בעבודה מסוג זה. לדבריו בתקופה שבה אין עבודה הרכב אמור לחנות על ידי ביתו של יעקב סויסה ורק לו מותר לעשות בו שימוש.
8. פרץ הבהיר כי הרכב נשכר ללא ביטוח לנהג צעיר או נהג חדש, כך שהיה ברור לסויסה שהוא מיוחד לצרכי עבודה בלבד ואין להעבירו לשימוש או חזקה של אף אחד ( סעיף 11 לתצהיר).
לטענת פרץ ( סעיפים 9-12 לתצהיר) נודע לו על התאונה על ידי המשטרה, והוא הופתע מכך. לדבריו הוא מעולם לא התיר לתובע לנהוג ברכב, התובע היה בחור צעיר שרק קיבל רשיון נהיגה, ובנסיבות אלה אין סיכוי שהיה מעסיקו כנהג ומרשה לו להסיע פועלים. פרץ הצהיר כי התובע לקח את הרכב ללא רשותו ואישורו תוך ששיקר לסויסה כשטען בפניו כי הוא עובד אצל פרץ וכי פרץ התיר לו לנהוג ברכב. לדברי שיקו פרץ הוא שוחח עם התובע מספר פעמים, כולל שיחה בנוכחות חוקר ששמע את השיחה הטלפונית ברמקול, והתובע הודה בפניו כי לקח את הרכב ללא רשותו.
9. בסעיף 13 לתצהירו הצהיר שיקו פרץ כי לאחר שיעקב סויסה הגיש תצהיר עדות ראשית שבו טען כי הוא ( פרץ) הרשה לו לתת את הרכב לתובע, הוא נפגש עם סויסה. סויסה הודה בפניו כי טעה ונתן את הרכב לתובע ללא רשות. הוא הסביר כי כואב לו על התובע שנפגע בתאונה והוא רוצה לעזור לתובע. כאשר המתינו בבית המשפט הודה סויסה בפניו כי שיקר בתצהירו, ואמר כי יאמר אמת כאשר יעיד בבית המשפט.
פרץ טען עוד ( סעיפים 14,15 לתצהירו) כי גם יתר עדי התביעה משקרים במטרה לסייע לתובע תביעתו, אולם לו עצמו אין כל אינטרס, שכן חברת הביטוח שילמה עבור הנזק והוא נשא בהשתתפות העצמית בלבד.
10. לאחר שנשמעו עדי התובע הוגש מטעם הנתבעת גם תצהירו של מר ליאור נחום, חוקר פרטי שביצע חקירה בנוגע לנסיבות התאונה. העד מסר כי שוחח עם מר שיקו פרץ, שאמר לו שלא התיר לתובע לנהוג ברכב וכי התאונה נעשתה ללא ידיעתו וללא אישורו, לאחר שהתובע שיקר ליעקב סויסה.
החוקר הצהיר עוד כי בתאריך 1.9.09 נפגש פעם נוספת עם שיקו פרץ, פרץ שוחח בנוכחותו עם התובע והוא שמע את התובע מודה בכך שנהג ברכב ללא רשותו. תמליל השיחה בין החוק לבין שיקו פרץ, הכולל גם את שיחת הטלפון בין פרץ לבין התובע, הוגש וסומן ת/1.
בנוסף העיד ( ללא תצהיר) מר שלמה מלכה.
עדות התובע
11. התובע טען וחזר וטען לאורך כל עדותו בנוגע לתאונה כי זכרונו נפגע בתאונה ואינו זוכר כמעט דבר. כך, לדוגמא, בעמ' 3 שורה 2 טען כי אינו זוכר שנתיים שלוש או ארבע שנים לפני התאונה. בעמ' 2 שורה 21 חזר פעמיים על טענתו שלאחר התאונה אינו יודע לקרוא. בעמ' 3 שורה 11 טען כי אינו זוכר דבר וחושבים שנהיה משוגע. עם זאת, התרשמתי כי התובע אינו דובר אמת, ודאי שאינו חושף את כל האמת.
טענות התובע בנוגע לאבדן הזיכרון לא גובו בחוות דעת מקצועית או בתמיכה אובייקטיבית כלשהי מלבד טענותיו של התובע עצמו. אמנם הדיון מתמקד בשאלת החבות בלבד, אולם אין בכך כדי לשלול הבאת ראיות רלוונטיות, אם ישנן, בנוגע ליכולתו להעיד, למצבו הקוגנטיבי של התובע ולפגיעה הנטענת בזכרונו וביכולותיו.
12. במהלך החקירה עלה כי הזיכרון וחוסר הזיכרון של התובע הם סלקטיביים. התובע בחר להימנע מלהשיב לשאלות שונות, חלקן שאלות שלא היו נוחות מבחינתו. אולם בהמשך החקירה גילה זיכרון תקין והבנה מלאה של העובדות הנדרשות, באופן המעורר חשש שעניין העדר הזיכרון, לפחות בחלקו, מהווה מניפולציה שנועדה לחמוק ממתן תשובות אמת.
אפרט ואדגים את הבסיס למסקנותי:
13. בחקירתו הנגדית, בעמ' 21 לפרוטוקול, התבקש התובע לזהות את חתימתו, והשיב שאינו קורא אלא רק מסתכל על החתימה. לאחר מכן הבהיר כי אינו יודע לקרוא " את המכתבים האלה", אבל " תביאי לי ספר של רבי נחמן, תראי איך אני קורא לך כמו מים", והבהיר במפורש כי הוא קורא " רק את הספרים של רבי נחמן" (עמ' 21 שורות 20-25).
14. בתשובותיו לחלק מהשאלות שנשאל ניכר אצל התובע ניסיון להציג את הזיכרון כאותנטי, חוזר ברגע העדות ממש, למרות שהעובדות שבהן נזכר כביכול מופיעות עוד בכתב התביעה ובתצהיר. כך, התובע נשאל אצל מי עבד לפני התאונה, והשיב: "אני לא זוכר, אני לא זוכר עם מי עבדתי אז. אבל תמיד זכור לי שהייתי עובד גם לפני זה. הייתי עובד במקום שגם מכירים את הבעל בית. אני זוכר שיקו. שיקו" (עמ' 3 שורות 15-18) . יצויין כי שמו שי שיקו פרץ הופיע בתצהיר העדות הראשית של התובע ובתצהירים נוספים, ולא היה כל חידוש או הארה באיזכור שם זה.
מאידך גיסא, התובע לא פירט ולטענתו לא זכר כל עובדה אחרת מלבד שמו של המעסיק: "אני יודע שיקו פרץ. זה מה שאני יודע" ( עמ' 3 שורה 31).
15. התנהלות דומה ניתן לראות גם ביחס לתאריכים. התובע התבטא באופן שיצר רושם שאינו מבין את משמעותם של תאריכים, אך במהלך החקירה התברר כי הוא מבין היטב את התאריכים ומשמעותם, כפי שעולה מהשתלשלות החקירה בעמ' 41, 42.
16. בשונה מהטענה הכללית בדבר חוסר זיכרון, את נסיבות קבלת הרכב לשימושו טען התובע כי הוא זוכר "כאילו אתמול זה היה, ישתבח הבורא" ( עמ' 48 שורה 16). דהיינו, את העובדה העיקרית התומכת בגירסתו ופועלת לזכותו, ודוקא אותה, טען התובע כי הוא זוכר היטב.
17. התובע נשאל אם עבד לפני התאונה בנעלי אמנון, והשיב שאינו יודע ואינו זוכר דברים אלה ( עמ' 5 שורות 13-17, עמ' 6, 7).
אולם לאחר מכן ידע התובע למסור פרטים על עבודתו ב"נעלי אמנון": הוא זכר היכן נמצאת החנות ( עמ' 7 שורה 22 ואילך), ואף ידע לפרט את שעות עבודתו בחנות כשעבד לפני התאונה, משעה 9:0 עד 13:30 ולאחר מכן משעה 16:00 עד 20:00. התובע זכר גם את ימי השבוע שבהם עבד ואת גובה השכר שהשתכר ( עמ' 8).
18. בהמשך עדותו של התובע התברר כי בעיית הזיכרון שלו מתייחסת לתקופה מוגבלת בלבד, לחמש השנים האחרונות בחייו. אולם מגיל חמש עשרה וקודם לכן הוא זוכר היטב ( עמ' 50 שורות 16-20).
19. באשר לעבודתו בנעלי אמנון, הוצגה בפני התובע הטענה שעבד בנעלי אמנון עובר לתאונה. הוא הכחיש וטען כי זהו שקר וכי התפטר מעבודתו בנעלי אמנון. אך עם זאת לא ידע להשיב באיזה תאריך התפטר ( עמ' 14 שורה 14 ואילך). באשר לסיבת ההתפטרות טען התובע כי עזב את נעלי אמנון כי הלך לעבוד, ולאחר מכן הבהיר כי הלך לעבוד אצל שיקו ( עמ' 14 שורות 30, 32, עמ' 15 שורות 10, 18). בנוגע לסיבה למעבר ממקום עבודה אחד לשני טען התובע כי עבר לעבוד אצל שיקו כי " בא לו" יותר כסף, אך הוא לא ידע כמה כסף הרוויח אצל שיקו וכמה היה אמור להרוויח, ואף הוסיף כי שיקו כלל לא שילם לו כיון שעבד אצלו רק שבועיים לפני התאונה ( עמ' 15, 16). בהמשך טען התובע כי עבד אצל שיקו גם " לפני", דהיינו בתקופה מוקדמת יותר, אך לא ידע מתי ולא מסר פרטים קונקרטיים כלשהם ( עמ' 17 שורה 5 ואילך). הוא חזר לטענה הכללית בדבר העדר הזיכרון ( עמ' 17 שורה 20, עמ' 19 שורות 19-30). לאחר מכן טען שוב שעבד אצל שיקו שבועיים לפני התאונה ( עמ' 20 שורה 3).
בשאלון שהועבר אל התובע ( נ/4) נשאל התובע אם עבד לפני התאונה כשכיר. הוא השיב בתשובות לשאלון ( נ/2) כי עבד כפועל שמונה חודשים וכנהג ארבעה חודשים. בחקירתו בבית המשפט הכחיש נתונים אלה וכינה אותם שקר ( עמ' 24 שורה 7). בהמשך התכחש לטענה שהחל לעבוד אצל שיקו שבועיים לפני התאונה, וכינה את דבריו טעות ( עמ' 39 שורה 6).
20. מכל האמור עולה כי התובע שינה את גרסתו תכופות בנוגע למקומות עבודתו בתקופה שקדמה לתאונה, כאשר לכיתים טען כי אינו זוכר פרטים מהותיים, ולעיתים זכר עובדות לפרטי פרטים.
21. באשר ל"מינויו" של התובע כנהג ומסירת הרכב, בעדותו בעמ' 42 לפרוטוקול טען התובע כי קיבל את הרכב יומיים אחרי תחילת העבודה אצל שיקו או בסמוך מאד לתחילת העבודה אצלו. כשנשאל מיד לאחר מכן מתי קיבל את הרכב ואם הדבר היה בתחילת תקופת העבודה, לא ידע להשיב, טען שאינו זוכר מתי היה הדבר וכל שזכר הוא שהדבר היה בלילה ( עמ' 43).
22. בהמשך העיד התובע כי הוא זוכר דוקא את נסיבות קבלת הרכב "כאילו אתמול זה היה, ישתבח הבורא" ( עמ' 48 שורה 16). על פי עדותו יעקב סויסה התקשר אליו בשעות הערב ואמר לו ששיקו דיבר איתו ואמר לו ( ליעקב) להביא לתובע את הרכב ( עמ' 48 שורה 13). יש לציין כי העובדה שאותה היטיב התובע לזכור היא העובדה המהותית ביותר מבחינתו, המצביעה על כך שנהיגתו ברכב נעשתה ברשותו של שיקו.
אולם התובע לא יכול היה למסור פרטים בסיסיים. כך, לדוגמא, לא זכר היכן קיבל מסויסה את הרכב. תחילה אמר שהדבר היה " במרכז", ולאחר מכן טען שאינו זוכר ( עמ' 54 שורה 26- עמ' 55 שורה 4). גם כשהוצגה לו אפשרות שסויסה הביא את הרכב לביתו, טען התובע כי אינו זוכר אם כך היה ( עמ' 55 שורה 19 ואילך). רק כשעומת עם העובדה שבתצהירו טען שסויסה הביא את הרכב לביתו, השיב כי " נראה לו" שכך היה ( עמ' 56 שורה 4).
23. אחותו של התובע רובל טגוואדה, מסרה בתצהירה כי התובע אמר לה ששיקו הציע לשלם לו 30,000 ₪ תמורת ביטול התיק שנפתח נגדו. האפשרות ששיקו הציע לו תשלום תמורת ויתור על התביעה הוצגה לתובע בחקירתו הנגדית, והוא שלל אותה מכל וכל תוך שימוש בביטויים קשים ( עמ' 63, 64, 65).
24. התובע העיד (עמ' 54 שורות 6-12 ) כי עם תחילת עבודתו אצל שיקו, סוכם מראש שיעבוד כנהג ויסיע פועלים. ואילו בעמ' 86 התובע העיד כי היה פועל, לאחר מכן נהג ולאחר מכן ראש צוות.

עדות יעקב סויסה
25. כבר בפתח עדותו של יעקב סויסה התגלתה סתירה מהותית בין גירסתו לבין גירסת התובע, כאשר התובע טען במהלך כל עדותו כי לא עבד מעולם תחת סויסה, וסויסה טען שעבד בצוות שבראשו עמד שלושה שבועות, עד עזיבתו של סויסה (עמ' 95 שורה 19 ואילך) .
26. גם בעדותו של סויסה התגלו סתירות בנושאים מהותיים:
בסעיפים 5, 6 לתצהירו תיאר סויסה כי שיקו התקשר אליו ביום חמישי, התייעץ איתו ושאל לדעתו אם לעשות את התובע ראש צוות. סויה השיב כי התובע פועל טוב מאד ושיקו הורה לו להעביר את הרכב לתובע באותו יום.
בהמשך בסעיף 7 תיאר כי התובע צלצל אליו במוצאי שבת, הוא אמר לתובע לבוא אליו, ולאחר שיחת טלפון נוספת ביניהם הוא נסע אל התובע, התובע החזירו לביתו ושם נפרדו דרכיהם.
בסעיף 9 לתצהיר נאמר כי לאחר שלושה שבועות התקשר אליו שיקו וביקש לברר מדוע התובע אינו עונה לו, ואז שמע על התאונה.
27. בעדותו בבית המשפט תיאר סויסה כי שיחת הטלפון שבה אישר לו שיקו להעביר את הרכב לתובע היתה ביוזמתו שלו, ולא ביוזמת שיקו ( עמ' 122 שורה 9). הוא אף תיאר כי שיחה זו באה לאחר שהתובע התקשר אליו פעם אחר פעם והפריע לו, ומתיאורו עולה שבאותו ערב התקיימו מספר גדול של שיחות טלפון, ולא שתי שיחות כנטען בתצהיר ( עמ' 121, 122). סויסה תיאר שם כי באותו ערב נפגש עם חברים, והדבר אינו תואם את התיאור בתצהיר, שלפיו יצא מביתו לקנות סיגריות כשהתובע התקשר אליו. על פי התצהיר התקיימה שיחת טלפון בין סויסה לשיקו מספר ימים לפני מוצאי שבת, ובעדות טען סויסה כי השיחה התקיימה במוצאי שבת לפני העברת הרכב.
גם לגבי פער הזמנים שבין מסירת הרכב לבין התאונה מסר סויסה גרסאות שונות. בעדותו טען כי מדובר בפער של כשבוע ימים, ובתצהיר טען כי עברו שלושה שבועות ( עמ' 109, 110). סויסה לא נתן הסבר מספק לשוני זה ( עמ' 111).
28. בסעיף 11 לתצהיר סויסה נטען כי שיקו ביקש ממנו לומר שהתובע לקח את הרכב ללא רשות, וכי הוא, סויסה, השיב לו שהוא יאמר רק את האמת וכי אינו מוסר אף פעם את הרכב ללא אישור בעל הבית.
בעדותו בבית המשפט הכחיש יעקב סויסה ששיקו ביקש ממנו לשקר ( עמ' 133 שורות 8, 9) ולא עמד מאחורי דברים אלו ( עמ' 134, 135). הוא טען שחתם על התצהיר מבלי לקרוא את פרטיו ( עמ' 135).
29. לעניין התאונה, סויסה טען נחרצות שקיבל את אישורו של שיקו למסירת הרכב לתובע והכחיש בתוקף כי אמר לשיקו שמסר בתצהירו דברים שאינם אמת בשל רחמיו על התובע ( עמ' 116-119 וכן 129, 132).
30. יעקב סויסה העיד על עצמו מספר פעמים במהלך העדות כי הוא מתמצא בבתי משפט, ובהמשך העדות הבהיר כי היה מעורב בפלילים, נשפט פעמים רבות על עבירות סמים ועבירות נוספות ובעברו " הרבה בית סוהר" (עמ' 136).
עדות משה ( שיקו) פרץ
31. עיקרי גירסתו של פרץ פורטו בתצהירו והובאו לעיל בפרק התצהירים. חקירתו של פרץ בבית המשפט עסקה בחלקה הגדול בנושאישם אינם רלוונטיים למחלוקת נשוא התביעה, כגון אופן העסקת העובדים בחברה.
בעמ' 161 שורה 6 לפרוטוקול אישר פרץ כי בזמן התאונה הרכב אמור היה להיות אצל יעקב סויסה. בעמ' 165 שורות 18, 19 העיד שיקו כי בחוזה ההשכרה היתה מגבלה שלא איפשרה נהיגה של נהג חדש. הדבר עולה גם מעדות החוקר בעמ' 175 שורות 5,6.
32. עדותו של פרת היתה עדות מהותית בשני נושאים עיקריים:
פרץ תיאר בתצהירו ואישר בעדותו, בעמ' 162 שורה 23 ואילך, שיחת טלפון שהתקיימה בינו ובין התובע בנוכחות חוקר הביטוח. בשיחה אמר שיקו לתובע כי שמע מהחוקר שהתובע טוען ששיקו נתן לו את הרכב כדי להביא פועלים, והתובע אמר שהחוקר שקרן ואלה סתם מילים, דהיינו הכחיש את הדבר. מדובר, איפוא, באמרת חוץ של התובע שהיא למעשה הודאת בעל דין בכך שגירסתו בנוגע לקבלת הרכב ברשות אינה אמת.
33. נושא נוסף שעלה בחקירתו של פרץ הוא אמרתו של יעקב סויסה, העד מטעם התובע. פרץ העיד בחקירתו החוזרת כי סויסה אמר לו מחוץ לאולם בית המשפט שמה שכתוב בפרוטוקול ובתצהיר אינו נכון, כי הוא לא אמר ששיקו אישר לתת לתובע את הרכב, וכי אינו יודע על מה החתימו אותו ( עמ' 168 שורות 14-19). סויסה חזר בו, איפוא, מגרסתו התומכת בטענת התובע. אמרה זו של סויסה נשמעה גם בנוכחות החוקר מטעם חברת הביטוח, ליאור נחום.
עדות החוקר ליאור נחום
44. גם החוקר ליאור נחום העיד כי בהמתנה במסדרון בית המשפט סויסה אמר שהוא מרחם על התובע, וכי מה שאמר אינו נכון. גם לגבי תצהירו אמר שאינו נכון. החוקר הביע את התרשמותו שהתובע שילם לסויסה והשניים " מסתדרים" (עמ' 169 שורות 16-21).
45. ליאור נחום שוחח עם המעורבים בתיק והקליט את שיחותיו.
באמצעותו הוגש תמליל שיחה בינו לבין שיקו פרץ – ת/1. במהלך השיחה התקשר שיקו טלפונית לתובע, והשיחה הוקלטה ומהווה חלק מהתמליל. להלן תוכן השיחה בין פרץ לבין התובע (עמ' 3 לתמליל, שורה 13 ואילך) :
"- הלו, הלו, הלו נוגוס
-כן
-מה עניינים זה שיקו
-אה
-תגיד לי אה התקשר אלי הבחור לא יודע מהביטוח של האוטו הוא סיפר לי שאמרת שהרכב לקחת באישור אני נתתי לךף הוא אמר שהלכת להביא פועלים
- מה זה, מה זה לא לא מה פתאום.
- למה ככה הוא אמר שאתה אמרת לו
-לא מה פתאום
-אתה אומר הוא שנהג
-כן
-אז לאיפה נסעת בשעה כזו
-סתם ל... מיעקב לא ידעת בכלל אמרתי לו הכל מצטער..."
46. הדברים מדברים בעד עצמם. בשיחת הטלפון התובע הכחיש את הטענה שנהג ברכב ברשותו של שיקו. לא היה כל הגיון שיעשה כך אילו נהג ברכב ברשותו ובידיעתו של שיקו פרץ.
47. ב"כ התובע טען בסיכומיו כי ההקלטה אינה קבילה מאחר שמדובר בהאזנת סתר אסורה. אולם ההקלטה בוצעה בידיעתו ובהסכמתו של פרץ שהיה צד לשיחה, ועל כן אין מדובר בהאזנת סתר אסורה.
48. שיחה נוספת שנערכה על ידי חוקר הביטוח ותומללה היא שיחה מיום 26.12.10 עם שלמה מלכה – נ/6, נ/6א.
בשיחה זו טען מלכה ש"לא היה דבר כזה ואני ראיתי" (עמ' 2 שורה21), ולאחר מכן הבהיר כשנשאל "מה שחשוב לנו שאתה לא, אתה יודע ששיקו לא אמר ליעקב לתת את הרכב לנוגוס" והשיב "כן אני יודע" (עמ' 3 שורות 25-27). מלכה אף הבהיר מספר פעמים כי הוא מסכים להעיד.
עדות שלמה מלכה
49. שלמה מלכה עבד אצל שיקו עובר לתאונה ולדבריו עזב את העבודה זמן קצר לפני התאונה. בנוגע לאירועי התביעה העיד מלכה כי יעקב סויסה אמר לו ששיקו לא אמר לו, ליעקב, לתת את הרכב לתובע ( עמ' 180 שורות 2, 3). התובע העיד כך על אף שהיה ידוע לו שסויסה לא העיד כך ( עמ' 179 שורה 20 ואילך). בחקירה הנגדית השיב כי יעקב סויסה נהג לתת את הרכב בלי אישורו של שיקו לבני משפחתו ולאנשים שונים ( עמ' 181 שורה 2 ואילך).
העד טען כי גם טענת סויסה שהתובע עבד אצל שיקו בתקופה בה עבד סויסה היא טענה שקרית, והוא הביע נכונות להתעמת עימו.
50. גירסה זו של מלכה לא הועלתה לראשונה בבית המשפט והיא מופיעה גם בתמליל שיחתו עם חוקר הביטוח, כמפורט לעיל.
51. מקור ידיעתו של מלכה את העובדות אינו ברור, ונראה כי מדובר בעדות שמיעה, ך שדבריו אינם מהווים ראיה לאמיתות תכנם. עם זאת, העד הבהיר, כאמור, כי יעקב סויסה עצמו אמר לו שלא קיבל רשות משיקו להעביר את הרכב לתובע. העדות קבילה כראיה לאמירת הדברים על ידי סויסה. כזכור, זהו עד שלישי המעיד על אמרות חוץ של סויסה הסותרות את עדותו בבית המשפט, כך שאין מדובר בעניין של מה בכך.
סיכום, ממצאים ומסקנות
52. עדותו של התובע אינה מהימנה בעיני. כפי שפירטתי לעיל, זכרונו של התובע סלקטיבי באופן מניפולטיבי. הזכרון נעלם ואז חוזר ומתגלה, בהתאם לאופי השאלות ולנוחותו של התובע. התובע טען לחוסר זיכרון גם לגבי נושאים שגילה בהם התמצאות רבה. אין בעדות התובע כדי לבסס ממצאים המהווים תשתית לתביעה.
53. בשיחה בינו לבין חוקר הביטוח, שהוקלטה ותומללה כחלק מת/1, נשמע התובע מכחיש את הטענה ששיקו נתן לו רשות לנהוג ברכב. דברים אלה עומדים בסתירה פוזיטיבית לגירסת התובע. אילו אכן ניתנה לתובע רשות לנהוג ברכב, כי אז לא היה כל צורך בהכחשת הטענות שהושמעו נגדו באותה שיחה.
54. תמיכה לעדות התובע ניתן למצוא בעדותו של יעקב סויסה. אולם בגירסת סויסה קיימות סתירות משמעותיות, בעיקר בין האמור בתצהיר לבין העדות בבית המשפט, כפי שפורט לעיל.
55. בנוסף, לא פחות משלושה עדים העידו על כך שבהמתנה במסדרון בית המשפט או בהזדמנות אחרת אמר סויסה שלא מסר את האמת בתצהירו ובעדותו, וכי נתן את הרכב לתובע ללא אישורו של פרץ. אכן, ניתן להעלות טענות שונות בנוגע לכל אחת מעדויות אלה, אולם לא ניתן להתעלם ממשקלן המצטבר.
שיקו פרץ הוא לכאורה בעל עניין בתוצאות ההליך, אולם הוא עצמו אינו נתון למעשה בסיכון בתביעה זו, שכן התביעה מופנית נגד חברת הביטוח בלבד. חוקר הביטוח הוא אמנם עד מטעם הנתבעת, אולם מדובר בבעל תפקיד שיש לו חובת אמון כלפי בית המשפט, אשר עדות שקר עלולה להעמיד בסיכון את רשיונו ועיסוקו במקצוע. האפשרות שהעד ישקר בעדותו, כאשר אין מדובר בתיק מהותי במיוחד או גדול במיוחד, אינה אפשרות סבירה. העד שלמה מלכה הוא חבר לעבודה ומכיר היטב את כל המעורבים, ולא הוכח שיש לו אינטרס כלשהו בתוצאות התביעה אשר יגרום לו להעיד עדות שקר.
לנוכח העובדות הללו אני מקבלת את העדויות לפיהןסויסה אמר שבתצהירו ובעדותו בבית המשפט לא אמר אמת.
56. יעקב סויסה העיד על עצמו כי הוא בעל רקע מפוקפק, לחובתו עבר פלילי והוא ריצה עונשי מאסר.
לאור האמור לא ניתן לתת אמון בעדותו של סויסה ואין לעדותו משקל של ממש.
57. העד שיקו פרץ הכחיש שאישר העברה של הרכב מיעקב סויסה לתובע. שלמה מלכה תמך בגירסתו של פרץ. הטענות בסיכומי התובע בנוגע לעדותו של פרץ מתייחסות רובן ככולן לנושאים שאינם רלוננטיים כלל למשפט – אופן העסקת עובדים והשאלה אם עבודתם דווחה ואם ניתנו להם תלושי שכר.
שלמה מלכה אמנם אינו עד לאירועים עצמם, אולם עדותו קבילה בנוגע לאמרת החוץ של יעקב סויסה, כראיה לעצם אמירתה ולא לאמיתות תכנה.
אני מעדיפה את עדויות עדי הנתבעת על פני עדי התובע.
58. ב"כ התובע העלה בפתח סיכומיו טענה טענה בדבר רשות מכללה שניתנה לתובע לעשות שימוש ברכב. הוא ביקש להחיל בענייננו את הלכת הרשות הראשונית, שלפיה די ברשות ראשונית שניתנה לשימוש ברכב כדי לזכות בפיצויים גם במקרה שהשימוש ברכב חרג מאותה רשות.
59. העלאת הטענה מהווה שינוי חזית, שכן היא הועלתה לראשונה בסיכומי התובע ועומדת בניגוד לטענותיו במהלך כל ניהול התיק. יש לדחות את הטענה ולו מטעם זה בלבד. אולם אני סבורה כי דין הטענה להידחות גם לגופו של עניין:
60. בע"א עא 494/89 סיגלית אסרף נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ, פ"מ מו(3) 397, עמ' 400, (ובמקורות נוספים) הוגדרה הלכת הרשות הראשונית:
"לפי הדוקטרינה בדבר " הרשות הראשונית", די במתן רשות ראשונית על-ידי בעל הרכב לשימוש ברכב, המכוסה על-ידי פוליסת הביטוח, וכל סטייה או חריגה מאוחרות מן הרשות שניתנה אינן גורעות ממהות הנהיגה ברשות במסגרת הפוליסה ( י' אנגלרד, פיצויים לנפגעי תאונות דרכים ( יהלום, מהדורה 2, תש"ן 80). על סמך הרשות הראשונית - שהיא כאמור המכרעת - מוכנה דוקטרינה משפטית זו להניח, שגם סטייה או חריגה מההרשאה הראשונית עדיין נכללות במסגרת אותה הרשאה ראשונית, ובלבד שאין מדובר בסטייה או בחריגה קיצוניות במיוחד. הנימוק המרכזי לכך, הכרוך גם בשיקולי מדיניות משפטית, הוא, כי אין זה רצוי שהנפגע יצטרך להתדיין עם המבטח על מהותם המדויקת של היחסים הפנימיים בין בעלי הפוליסה לבין הנוהג".
כפי שעולה מהגדרה זו, ואף משמה של הדוקטרינה, על מנת להחילה נדרש מתן רשות ראשונית לשימוש ברכב. בהינתן אותה רשות ראשונית, ניתן להרחיבה ולהחילה גם במקרים של סטיה מן הרשות. אולם הלכה זו אינה חלה מקום שלא ניתנה כל רשות.
61. עובדות פסקי הדין אליהם מפנה ב"כ התובע אינן דומות לנסיבות המקרה הנדון. כ, לדוגמא, בעא 214/81 מדינת ישראל נ' חנה פחימה, פ"ד לט(4) 821, נדונה תאונה שבה הנסיעה עצמה היתה ברשות, והעדר הרשות היתה רק לסטיה מהדרך. בעניין סיגלית אסרף הנ"ל הנהגת ברכב נהגה בו בניגוד לתנאי הפוליסה והחוזה עם חובת ההשכרה, אך בידיעתו ובהסכמתו של שוכר הרכב. ב ע"א 5436/95 "קרנית" – קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' צור שמיר – חברה לביטוח בע"מ ואח', פ"ד נא(3) 271, נקבע כי רוכש הרכב בא במקומו של בעל הפוליסה המקורית, ולכן היה מוסמך להרשות לאחר לנהוג ברכב. דהיינו, גם כאן נקבע כי בסופו של דבר מדובר בנסיעה ברשות.
62. מכל האמור כאן ובפסקי דין נוספים שאליהם הפנה ב"כ התובע עולה כי הלכת הרשות הראשונית חלה, כפי שמעיד עליה שמה, כאשר ניתנה רשות ראשונית כלשהי, במפורש או מכללא, לעשות שימוש ברכב. אולם במקרה זה הטענה בדבר רשות שניתנה לתובע לנהוג ברכב נדחתה מעיקרה. לא הוכח גם כי שיקו פרץ היה מודע לכך שהתובע נהג ברכב, ואין מדובר במתן רשות מכללא. על כן הלכה זו אינה יכולה לסייע לתובע.
63. מל האמור עולה כי התובע לא הוכיח את תביעתו והתביעה נדחית.
בקביעת סכום הוצאות המשפט אני מביאה בחשבון את אופן ניהול התיק על ידי ב"כ התובע, כפי שעולה מהפרוטוקולים, ולא אפרט בעניין. מאידך אני מתחשבת בתובע עצמו, אשר נפגע קשה בתאונת דרכים ותביעתו לפיצוי נדחית. לפנים משורת הדין יעמוד סכום ההוצאות שיושתו על התובע על 5,000 ₪ בלבד. ההוצאות ישולמו בתוך 30 יום מהיום.

ניתן היום, ב' טבת תשע"ד, 05 דצמבר 2013, בהעדר הצדדים.