הדפסה

ראובן נניקשוילי נ' חברת קרד גרד השרדות מדעית בע"מ ואח'

22 אפריל 2014

לפני:

כב' השופט אילן איטח
נציג ציבור (עובדים) מר מעוז הלוי
נציג ציבור (מעבידים) מר עמירם מילר

התובע
ראובן נניקשוילי
ע"י ב"כ עו"ד הילה פורת ועו"ד עדי ביבר לקואה
-
הנתבעים

  1. חברת קרד גרד השרדות מדעית בע"מ
  2. יעקב גבע

ע"י ב"כ עו"ד זאב שרף ועו"ד מירי קליין

פסק דין

התובע, עובד לשעבר של הנתבעת 1 (להלן – החברה), הגיש כנגדה תביעה ובה טען לזכויות שונות בגין תקופת העבודה וסיומה. התביעה הופנתה גם נגד הנתבע 2 (להלן – הנתבע) בטענה להרמת מסך.

המסגרת העובדתית והתובענה בתמצית
ואלה עובדות המסגרת הרלוונטיות לעניננו, כפי שהן עולות מהעדויות והראיות שלפנינו:

החברה עסקה בתקופות הרלוונטיות לתובענה בפיתוח, יצור ושיווק של מכשור רפואי. החברה היתה בתקופות הרלוונטיות לתובענה בבעלות חברת Card Guard AG, המאוגדת בשוויץ ומניותיה נסחרות בבורסה לניירות ערך בשוויץ (להלן – חברת האם).

הנתבע מהנדס מכונות, בעל תואר דוקטור במנהל עסקים ובעל ניסיון בתחום הטכנולוגיה, ייסד את החברה בשנת 1986 והחלה לפעול בתחילת שנות ה-90. הנתבע משמש כיו"ר מועצת המנהלים של החברה, וכמנכ"ל ויו"ר מועצת המנהלים של חברת האם.

לטענת התובע, לנתבע מניות בחברה. טענה זו לא הוכחה, ולא נסתרה טענת הנתבע לפיה כבר משנת 1999 – עת הונפקה חברת האם אינו בעל מניות בחברה, אלא בחברה האם. גם אם צודק התובע כי תדפיס רשם החברות הנוגע לחברה ואשר הופק בשנת 2011, אינו יכול ללמד על מצב האחזקות במניות בשנים הרלוונטיות לתובענה, עדין עליו הנטל להוכיח כי הנתבע הוא בעל מניות בחברה ונטל זה לא הורם.

התובע, יליד 1960, מהנדס חשמל, מהנדס מחשבים ובעל ניסיון בחברות היי-טק וטכנולוגיה. התובע הועסק על ידי החברה כסמנכ"ל פיתוח הכפוף למנכ"ל החברה – שהיה הנתבע.

ביום 16.8.01 נחתם בין החברה לבין התובע הסכם העסקה (להלן – הסכם 2001).

הצדדים נחלקו בנוגע למועד תחילת עבודת התובע. לטענת התובע הוא החל לעבוד בשלהי חודש אוגוסט 2001 עת החל בחפיפה, ולטענת החברה – התובע החל לעבוד בחודש ספטמבר 2001 . למחלוקת זו אין חשיבות מהותית.

בהסכם 2001 נקבע כי תחילת העסקתו של התובע תהיה ביום 9.9.01, אך בתלושי השכר של התובע צוין כי מועד תחילת העבודה הוא 1.9.01. בשים לב למצוין בתלושי השכר (שהם מאוחרים להסכם 2001) ולכך ששולם לתובע שכר חודש עבודה מלא בגין חודש ספטמבר 2001, נקבע כי התובע החל לעבוד בחברה ביום 1.9.01.

לא נעלם מעינינו כי ב"הואיל" השני במבוא לתוספת להסכם 2001 (ראו ס"ק ז' להלן) צוין כי התובע החל לעבוד ביום 16.8.01, אך בשים לב לכך שנסיבות רישום זה לא הובררו לפנינו לכך שהתובע לא נסמך על עניין זה כראיה לתמיכה בגרסתו (ואף בסיכומיו לא הפנה לכך), נראה לנו נכון להעדיף את הנקוב בתלושי השכר.

החל ממחצית שנת 2002 חוותה החברה את תוצאות המשבר העולמי בחברות ההיי-טק. במסגרתו צומצם כוח העבודה בחברה, בלפחות מחצית, וצומצם שכר הנותרים, בין היתר כנגד הקצאת אופציות של חברת האם.

הקצאת האופציות לרכישת מניות של חברת האם נעשתה לתובע במספר סבבים. בסך הכל הוקצו לתובע 150,000 אופציות, מתוכן 20,000 אופציות הוקצו בשנת 2006. הבשלתן של האופציות התפרסה על פני מועדים שונים, בכפוף לקיומם של יחסי עובד ומעביד. לפי תכנית האופציות וכתבי ההענקה, לתובע היתה זכות למימוש אופציות עד לפרק זמן של 90 ימים ממועד סיום יחסי העבודה.

האופציות הוחזקו בחשבון נאמנות על ידי גאון בית השקעות בע"מ (להלן – הנאמן). חשבון הנאמנות נוהל על ידי תמיר פישמן ניהול השקעות בע"מ (להלן – הברוקר).

ביום 7.5.04 נחתם הסכם שותפות אסטרטגית בין החברה לבין חברת סמסונג. אין חולק כי לתובע היתה מעורבות והשפעה על חתימת ההסכם. תוספת להסכם עם סמסונג נחתמה ביום 23.12.05. ליחסים עם סמסונג נדרש בהמשך.

במשכורת חודש יולי 2004 שולם לתובע מענק השווה ל- 50,000$. בהמשך, נחתם בין הצדדים הסכם המהווה תוספת להסכם 2001 (להלן – התוספת להסכם 2001), ובו עוגנה זכותו של התובע לקבלת תמריץ חצי שנתי של 50,000$ כנגד התחייבותו להמשיך ולעבוד שלוש שנים בחברה. לטענת התובע, אין לתוספת להסכם 2001 תוקף משפטי והוא נעשה לצורכי ביקורת חשבונאית חיצונית בחברה. עוד כופר התובע באותנטיות של המסמך שהוצג. לטענתו המענקים החצי שנתיים היו מקדמה על חשבון התחייבות החברה להגדיל את שכרו ב- 10,000$ לחודש. לטענת החברה, אין שחר לדברים.

מוסיף התובע וטוען כי הסכם 2001 בוטל עוד בשנת 2002. גם טענה זו מוכחשת על ידי החברה.

בשלהי שנת 2004 החליט הנתבע להעתיק את מקום מושבו ומושב משפחתו מישראל לארה"ב. לטענת הנתבע, היה הדבר על מנת להיות קרוב למרכזי קבוצת החברות שתחת חברת האם (להלן – הקבוצה) ולסייע בשיקומה לאחר המשבר העולמי בתחום ההיי-טק.

לטענת התובע, עקב כך קודם התובע, בתחילת שנת 2005, לתפקיד מנכ"ל החברה (CEO), ולטענת הנתבעת תפקידו הרשמי היה של President החברה בלבד ולא מנכ"ל. יהיה אשר יהיה המעמד הרשמי של התפקיד אליו קודם התובע, הלכה למעשה, קיבל התובע חלק מסמכויות הניהול התפעוליות של החברה – אשר יש המכנים אותן סמכויות של President או של COO, ולא את כולן - כגון: כספים, מאזן וחלק מהשיווק , אשר בדרך כלל מצויות אצל ה- CEO. התובע היה כפוף לדירקטוריון, בראשות הנתבע. לטעמינו, מבחינה מעשית אין חשיבות עקרונית לתואר התפקיד הרשמי. תהיה אשר תהיה הגדרת תפקידו, אין מחלוקת כי התובע קודם בהיררכיה של החברה והפך להיות הדרג הבכיר ביותר הכפוף לדירקטוריון. לצורך העניין והנוחות נקבל את עמדת התובע כי היה הלכה למעשה מנכ"ל החברה.

אין חולק כי במקביל לתפקיד האמור, מילא התובע גם תפקיד של סמנכ"ל טכנולוגיות (CTO) של חברת האם.

לטענת התובע, לאור השינוי בתפקידו התחייב הנתבע כי לתנאי עבודתו עד לאותו מועד תווסף הזכאות לתמלוגים מכלל מכירות החברה, בונוסים שנתיים, וכן אופציות נוספות. לטענת התובע, הנתבע התחייב כלפיו כי מכירות של מוצרים שהיו פרי פיתוחו או פרי יוזמתו אף יזכו את התובע בתמלוגים "ללא מגבלת זמן", קרי – גם לאחר סיום יחסי עובד ומעביד. לטענת החברה, להד"מ.

במשכורת חודש יולי 2006 קיבל התובע סכום של 60,000$. אין מחלוקת כי סכום זה שולם בקשר לפרוייקט סמסונג. לטענת החברה מדובר מענק (בונוס) בגין ההסכם. לטענת התובע מדובר בתשלום של 5% משווי העסקה וזאת במסגרת זכאותו ל"תמלוגים" בשיעור זה, בין היתר, ממכירות שמבצעת החברה. לטענת החברה, אין שחר לדברים.

בשיחה מיום 12.2.07 הודיע הנתבע לתובע כי החליט לחזור ולתפקד כמנכ"ל החברה וכי התובע ימשיך לתפקד כסמנכ"ל טכנולוגיות של החברה וחברת האם. התובע סרב להצעה ולפיכך, באותו מעמד פוטר התובע על ידי הנתבע. הצדדים חלוקים על הסיבות לפיטורים. הודעת פיטורים בכתב נמסרה לתובע ביום 4.3.07 והמועד לסיום יחסי העבודה היה 12.5.07.

בשלב שבין הפיטורים לבין המועד הצפוי לניתוק יחסי העבודה, ניהלו הצדדים משא ומתן הנוגע לתנאי סיום יחסי העבודה. לטענת התובע בתצהירו, המשא ומתן הבשיל לכדי הסכם חלקי שקיבל ביטוי בהודעת דואר אלקטרוני מיום 20.5.07 (להלן – הדוא"ל) אשר שלח לתובע מר קובי בן אפרים – סמנכ"ל הכספים של החברה ושל חברת האם משנת 2003 וקודם לכן חשב החברה (להלן – הסמנכ"ל), עם העתק לנתבע, ובו נכתב כך:

"בהמשך לשיחתנו הטלפונית מהבוקר, הריני להעלות על הכתב את אשר סוכם:

  1. תהא זכאי לשלושה חודשי עבודה נוספים אשר יסתיימו ביום 12.8.2007, במועד זה יתנתקו יחסי עובד-מעביד.
  2. החברה תעניק לך 30,000 אופציות נוספות (בכפוף לאישור מועצת המנהלים של החברה) ובמחיר שיקבע ביום האישור כאמור. תקופת ההבשלה של האופציות הנ"ל תהא עד לתקופה של חצי שנה מיום הענקתן.
  3. 150,000 אופציות הקיימות כיום בידך, יהיו ניתנות למימוש מיידי ותקופת הבשלתן תסתיים במועד הבשלתן של האופציות המנויות בסעיף 2 לעיל.
  4. הסיכום הנ"ל, בהתאם לסעיפים 1, 2, ו - 3 לעיל, כפוף לקבלת הדו"ח של סמסונג לשביעות רצונה של החברה.

ברצוני לציין בפניך, כי כאמור עד אשר לא תעביר את הדו"ח הנ"ל לאישורה של החברה, לא יתקיים הסיכום כאמור והצעתנו תפקע."

לטענת החברה, הדוא"ל היה חלק מהמשא ומתן שלא הבשיל, ובכל מקרה לסמנכ"ל לא היתה סמכות להתחייב בשם החברה.

ביום 31.5.07 העביר התובע לחברה דו"ח על סמסונג כאמור בסעיף 4 לדוא"ל להלן – הדו"ח). לטענת התובע, בכך הוא מילא את חלקו בהסכם האמור בדוא"ל. לטענת החברה, הדו"ח לא היה לשביעות רצונה של החברה, וגם מטעם זה אינו זכאי לתנאים המפורטים בדוא"ל.

שכר חודש מאי 2007 שולם במלואו. ביום 12.6.07 העביר מר בן אפרים לתובע קובץ ובו "כתב התחייבות, ויתור וסילוק" ובו ההסכמות במסגרת הדוא"ל (להלן – כתב הסילוק). במסגרת כתב הסילוק הוסף סעיף העדר תביעות. בשל תקלה, רק ביום 15.6.07 הצליח התובע לפתוח את הקובץ שצורף, לאחר שהודעת הדוא"ל נשלחה בשנית. התובע התנגד לחתום על כתב הסילוק.

לאור עמדת התובע, פעלה החברה כאילו אין הסכם ובכלל זה, בין היתר, הנפקת תלוש שכר מתוקן לחודש 7/07 וניכוי סכומים שונים ממנו – לכך נדרש בהמשך; ניתוק קו הטלפון הנייד של התובע; ביום 18.6.07 שלחה החברה הודעה לברוקר על סיום עבודתו של התובע ועוד. מכאן התביעה.

במסגרת התביעה מעלה התובע מספר עניניים, שאת חלקם נפרט: הראשון, חיוב החברה לשלם לו את התנאים הנגזרים מההסכמות בדוא"ל; השני, הטענה כי בינו לבין החברה סוכם בחודש מאי 2004 על העלאת שכרו ב- 10,000$ לחודש. לטענתו, החברה נותרה חייבת לו הפרשי שכר וכן הפרשי זכויות סוציאליות בגין רכיב זה; השלישי, טענה לאופציות שהובטחו לו בשנת 2006; הרביעי, טענות לזכות לקבל תמלוגים, בונוסים ואופציות נוספות ממכירות שבוצעו ושיבוצעו על ידי החברה והקבוצה ובכלל זה על ידי חברת הבת - Life watct Corp. (להלן – חברת הבת). במסגרת זו אף הוגשה תביעה למתן חשבונות; החמישי, טענה לזכאות לקבלת אופציות בשיעור של 2% מהון המניות של חברת הבת; שישית, טענה לפיטורים שלא כדין, גרימת עגמת נפש ופגיעה בפרטיות; בהמשך יפורטו יתר הענינים המתעוררים בתובענה.

הצדדים הגישו סיכומים בכתב. במסגרת שלב הגשת הסכומים התגלו מחלוקות שונות לגבי נספחים שצורפו ונוסח פרוטוקול הישיבה הראשונה. בסופו של יום, בעקבות הדיון מיום 28.10.12, הגישו הצדדים נוסח מוסכם של הפרוטוקול המתוקן וכן נוסחים מתוקנים של סיכומיהם – דצמבר 2012 – ינואר 2013.

לאחר הגשת סיכומי התשובה מטעם התובע הוגשה בקשת התובע למחיקת סעיף 85 לסיכומי הנתבעים, מן הטעם שהנטען שם מסתמך על קטע שלא נכלל בפרוטוקול המאושר. לגופו של עניין אכן צודק התובע בטענה, אך גם צודקים הנתבעים שלא היה מקום לבקשה, מן הטעם שהיתה הסכמה דיונית באשר לאופן תיקון הפרוטוקולים ומצופה היה מהתובע כי יעלה את בקשתו קודם לכן. לכל היותר רשאי התובע לטעון בעניין זה בסיכומי התשובה. כך או כך, לא מצאנו כי האמור בסעיף 85 לסיכומי הנתבעים מהותי להכרעה.

טרם שנפנה להכרעה במחלוקות נציין, ממעוף הציפור, כי בעיקרו של דבר נשענת התביעה על עדות התובע אודות הבטחות והתחייבויות שניתנו לו, לטענתו, על ידי הנתבע. התובע אדם מוכשר לכל הדיעות, אינטליגנטי, מתוחכם, יודע ומודע לאינטרסים שלו, אך התרשמותינו מעדותו אינה מאפשרת לנו לבסס ממצאים על יסוד עדותו בלבד, ככל שאין לה סיוע או חיזוק ממשיים בראיות.

הסכמי העבודה
תחילה נדרש למחלוקת מרכזית הנוגעת לתוקפם של הסכם 2001 והתוספת להסכם 2001. לאחר ששקלנו את הראיות שוכנענו שיש לדחות את טענת התובע כאילו הסכם 2001 בוטל ופג תוקפו בשנת 2002. כן שוכנענו כי נחתמה התוספת להסכם 2001 ואנו דוחים את טענת התובע כאילו המסמך שהוצג לנו אינו אוטנטי או כי הוא היה חוזה פיקטיבי. עדותו של התובע בעניין זה היתה לא אמינה ומתחכמת. להלן נבאר את טעמינו:

טענות התובע כאילו הסכם 2001 בוטל, פג, התבטל וכיוצ"ב - כבר בשנת 2002 נוכח אי מימוש סעיף כזה או אחר או נוכח הסכמה על שינויים מאוחרים (הפחתת השכר, הגדלת כמות האופציות, שינוי התפקיד, מעבר לרכב יקר יותר ועוד) – היא טענה שאין לקבלה ותמוהה בלשון המעטה.

ראשית, מושכלות יסוד במשפט העבודה כי הסכם עבודה מטיבו ומטבעו נתון לשינויים, ובהעדר קביעה אחרת אין בקיום שינויים, לכשעצמם, כדי להוביל למסקנה כי ההסכם המקורי בוטל. על מהותו של חוזה העבודה כבר נפסק כי:

"ממהותו של חוזה כזה הוא, שעיקרו יציב ופרטיו נתונים לשינויים ולהשלמות באופן מתמיד, בבחינת ענפים חדשים של אותו גזע. כל שינוי ושינוי וכל השלמה והשלמה יש להם נפקות חוזית, אך יש לראותם, ליישמם ולפרשם בהקשר לחוזה שבמסגרתו באו. בפירוש שינוי והשלמה כאמור ניתן להיעזר בדיני חוזים, ובלבד שלא יתעלמו מהעיקר. העיקר הוא שאין מדובר בחוזה חדש, אלא בחוזה קיים ונמשך, המתמלא לפרקים תוכן מחודש, בין על- ידי הסכמים קיבוציים ובין בהסכמה הדדית-אינדיבידואלית - תופעה שהיא כמעט מיוחדת לחוזה העבודה ונוהגים לכנותה – revision."

שנית, התובע כלל לא הוכיח שנמסרה הודעת ביטול להסכם 2001- לא בשנת 2002 ולא במועד אחר. ואם נמסרה הודעת ביטול כלל לא הוכח מה היה ההסכם שהחליפו. יתרה מזאת מהתנהגות הצדדים ניתן ללמוד על ההיפך מאשר ביטול הסכם 2001:

בתוספת להסכם 2001 יש הפניה להסכם 2001. אילו בוטל הסכם 2001, מדוע נעשתה הפניה אליו ללא כל הסתייגות. הטענה כאילו התוספת להסכם 2001 היא פיקטיבית לכשעצמה, אין בה כדי להועיל – שכן אם מדובר בהסכם פיקטיבי מדוע היה צורך לקשור בינו לבין הסכם שבוטל?!!!

זאת ועוד, בסעיף 187.2 לתצהירו מפרט התובע את רשימת התיקונים וההערות לנוסח של התוספת להסכם 2001. ברשימה זו לא נמנתה הערה לפיה אין לקשור בין ההסכם החדש להסכם 2001 שבוטל. אנו ערים לכך שבסעיף טען התובע כי הרשימה שפרט היתה "בין היתר". אך לא סביר בעיננו שדבר כה יסודי, כמו קיומו או אי קיומו של הסכם 2001, יכלל במסגרת "שאר הירקות".

התובע קיבל הודעה מוקדמת של שלושה חודשים, בדיוק כפי שנקבע בהסכם 2001, ללמדך כי הסכם זה לא בוטל.

הטענה כאילו התוספת להסכם 2001 היא פיקטיבית או שההסכם שהוצג אינו אוטנטי – דינה להדחות:

אין בעובדה כי ההסכם נחתם בדיעבד, כחלק מרצון להסדיר בכתב זכויות ו"לצרכי ביקורת חשבונאית", כדי ללמד כי מדובר בהסכם פיקטיבי שאינו משקף הסכמות אמיתיות של הצדדים.

טענת התובע כאילו במעמד החתימה ביקש לתקן את ההסכם ולשנות את הסכום ל- 60,000$ כל חצי שנה ולהבהיר כי מדובר בשכר עבודה רגיל (10,000$ לחודש) היא טענה שלא הוכחה ואיננו נותנים בה אמון. לו זה היה המצב, ברור לנו - על יסוד התרשמותינו מהתובע, כי התובע היה פונה מאוחר יותר כדי לקבל את הנוסח המתוקן של התוספת להסכם 2001, ובטח לא היה מאפשר למצב בו במשך כמעט שלוש שנים משולמת לו מקדמה נמוכה ב- 10,000$ ממה שלטעמו מגיע לו.

הצדדים פעלו במשך כשלוש שנים בהתאם להוראות התוספת להסכם 2001 – כל חצי שנה שולם לתובע מענק של 50,000$, והדבר מלמד על היותו הסכם אמיתי המשקף את רצון הצדדים. כך למשל, בשלהי שנת 2006 פנה בן אפרים לתובע וטען כי ההסכם הסתיים ושעל מנת להמשיך ולשלם את המענק יש צורך בחידוש ההסכם. התובע השיב כי למיטב זכרונו ההסכם מסתיים בסוף יוני 2007 ומכסה את התשלום בינואר 2007. לאחר בדיקתו של בן אפרים השיב האחרון לתובע "צדקת, ההסכם מסתיים ב- 30/6/07 כלומר תשלום המענק האחרון עפ"י הסכם זה יהיה ב- 1/07". דהיינו, ב"זמן אמת" פעלו שני הצדדים לפי התוספת להסכם 2001 וב"זמן אמת" – התובע שטען כי לא קיבל העתק של ההסכם ואף העיר שיש לתקן את תקופת תוקפו זכר להגיד שאותו הסכם "פיקטיבי" מסתיים ב- 30.6.07 !!!

זה המקום להתייחס לשתי טענות של הנתבעים: הראשונה, כאילו מסעיף 18.4 להסכם 2001 למדים שאין כל תוקף לשינוי או לתקון הסכם 2001 אלא אם נעשו בכתב. התנהגות הצדדים מלמדת אחרת. כפי שכבר צויין, להסכם 2001 הוכנסו שינויים מבלי שעוגנו בהסכם בכתב. מכאן למדים כי הצדדים הסכימו בהתנהגות לסטות מהוראות סעיף 18.4 להסכם 2001; השניה, כאילו מהתוספת להסכם 2001 למדים כי העסקתו של התובע הפכה להעסקה לתקופה קצובה. בטענה זו אין כל ממש. התוספת להסכם 2001 קצבה את תשלום ה"תמריץ" ותו לא, ולא הפכה את העסקתו של התובע להעסקה לתקופה קצובה.

לאור האמור, אנו קובעים כי הסכם 2001 והתוספת להסכם 2001 משקפים הסכמי עבודה שנכרתו בין הצדדים ומשקפים את ההסכמות שלהם, כל עוד הסכמות אלה לא שונו בהסכמה מפורשת או בהתנהגות.

הגדלת שכר העבודה ב- 10,000$
לטענת התובע, בחודש מאי 2004 – לאחר סגירת העסקה מול סמסונג, התחייבה החברה, באמצעות הנתבע, לשלם לו תוספת שכר של 10,000$ לחודש שתשולם במקדמות חצי שנתיות. לטענת התובע, תחת לשלם לו את התוספת האמורה שולמו לו מקדמות חצי שנתיות בשיעור של 50,000$ ולפיכך חבה לו החברה הפרשי שכר בשיעור של 60,000$ וכן הפרשים הנובעים מזכויות סוציאליות בגין סכום זה.

טענת התובע בעניין זה לא הוכחה, בלשון המעטה. אכן התובע דרש תוספת שכר של 10,000$ לחודש, אך הנתבע אישר לו תוספת שכר בעלות של 100,000$ לשנה בלבד - שהם עלות של 8,333$ לחודש. מעבר לזה שגרסת התובע לא נתמכת במאום, אנו מעדיפים את גרסת הנתבעים, ונסביר:

מר בן אפרים הפנה לתרשומת בכתב ידו מזמן אמת ובה הוצגו לתובע המשמעויות של תוספת חודשית בעלות של 8,333$, ולפיהן בשים לב לזכויות הסוציאליות, התוספת לשכר תהיה 6,333$ לחודש. התובע העדיף לקבל את התוספת ללא הפחתת העלות, ובשל כך הגיעו הצדדים להסדר שנקבע בתוספת להסכם 2001.

בסעיף 12.2 למכתב הדרישה של ב"כ התובע מיום 7.8.07 נטען כי התובע זכאי לתנאים סוציאליים על תוספת השכר של 8,333$, וכך נכתב בסייפת הסעיף:

"12.5. הפרשי הפרשות לקרן ההשתלמות, ביטוח המנהלים וקרן הפנסיה, בגין אי הפרשה על שכר בסך של 8,333$ לחודש, החל מחודש יולי 2004 ועד ליום 12.8.07.
.....
יובהר לענין זה, כי הסכום של 8,333$ לחודש (וסה"כ 300,000$ עד היום), אשר השתלם למרשי כהעלאת שכר, עפ"י התחייבויות החברה מחודש מאי 2004, מהווה שכר לכל דבר וענין ויש לקחת אותו בחשבון, בחישוב מלוא זכויות מרשי, לרבות בתשלום פיצויי פיטורים, בהפרשות לסוציאליות ובפדיון חופשה." (הדגשה במקור – א.א.)

דהיינו, אז המחלוקת נגעה לשאלה האם הסך של 8,333$ כלל את הזכויות הסוציאליות אם לאו. אין זכר לטענה כאילו קיים הפרש שכר עבודה. הסברו של התובע בחקירתו הנגדית כאילו זו טעות של באי כוחו הוא דחוק, בלשון המעטה, ואיננו מקבלים אותו.

עיון בחלופת דוא"ל שנעשתה בין התובע לבין הנתבע במסגרת המשא ומתן לסיום יחסי העבודה מעלה כי הדרישה להשלמה לסך של 10,000$ לחודש עלתה רק בשיחה מיום 12.2.07. טענת התובע כאילו עניין זה עלה קודם בשיחות בעל פה לא הוכחה, ואנו דוחים אותה.

לאור האמור, אנו דוחים את טענת התובע כאילו החברה התחייבה לשלם לו תוספת שכר של 10,000$ לחודש. אכן, התובע קיווה, יחל או ציפה לקבל תוספת שכזו – אך תקוותיו לא התגבשו לכלל הסכם מחייב. לפיכך, התביעה להפרשי שכר של 60,000$ נדחית.

לאור האמור גם נדחות תביעות התובע להפרשי זכויות סוציאליות בגין שכר גבוה יותר (פיצויי פיטורים, חופשה, קופות גמל). תביעות אלה התבססו על הטענה כאילו הגיעה לתובע תוספת שכר של 10,000$ לחודש, וכאמור טענה זו נדחתה.

אף כי עולה שהתוספת להסכם 2001 נערכה כדי להלום תשלום תוספת שכר שלא תשא עלויות סוציאליות, לא מצאנו מקום לפסוק הפרשי זכויות סוציאליות בגין תוספת שכר של 8,333$ (כנטען במכתב הדרישה של התובע), וזאת משני טעמים עיקריים: הראשון, התובע לא תבע תביעה חליפית שכזו; השני וזה העיקר – כעולה מהעדויות ההסכמה על סך של 8,333$ היתה הסכמה על עלות חודשית. התובע בחר לקבל את התוספת כולה מבלי להפריש לזכויות סוציאליות ואין כל מקום לאפשר לו כעת לאחר שהתוספת שולמה לפעול בחוסר תום לב ולדרוש על העלות גם עלות נוספת. מידת ההגינות חייבה לחזור לתחשיב של מר בן אפרים שתוצאתו קיזוז ואיפוס הזכויות הסוציאליות.

תמלוגים
כאמור, לטענת התובע לאור השינוי בתפקידו בראשית שנת 2004 התחייב הנתבע כי לתנאי עבודתו של התובע עד לאותו מועד תווסף הזכאות לתמלוגים בשיעור של 5% מכלל מכירות החברה, וכי מכירות של מוצרים שהיו פרי פיתוחו או פרי יוזמתו של התובע אף יזכו אותו בתמלוגים "ללא מגבלת זמן", קרי – גם לאחר סיום יחסי עובד ומעביד. בקשר לרכיב תביעה זה אף הוגשה תביעה למתן הצהרה על זכות התובע לקבלת חשבונות.

לטענת התובע, במסגרת יישום ההתחייבות זו אך נערכו פעולות בחברה, במסגרת ייעוץ אסטרטגי חיצוני בעזרתו של מר שור ובמסגרתו נבחן וסוכם תשלום התמלוגים כאמור.

חיזוק לתביעתו זו מוצא התובע במענק בסך של 60,000$ שקיבל בחודש יולי 2006 בגין עסקת סמסונג. לטענתו, המענק משקף 5% מהמכירות לסמסונג.

טענות התובע בעניין זה לא הוכחו כלל וכלל. למעט טענות התובע לא הובאו כל ראיה לסיוע או חיזוק. טענתו אף מנוגדת לאמור בהסכם 2001, ובלתי מתקבל על הדעת כי התחייבות בסדר גודל שכזה במשך זמן כה רב לא תקבל כל ביטוי בכתב ב"זמן אמת", אפילו לא במסגרת מסמכים שהוכנו בתקופת היועץ ובמסגרתם נדונה הענקת עמלה בשיעור של 5% לאנשי המכירות (התובע לא היה איש מכירות). אפילו במסגרת המשא ומתן לסיום יחסי העבודה לא ניתן כל ביטוי לדרישה כה "פעוטה".

זאת ועוד, טענת התובע כי המענק בסך של 60,000$ נגזר משווי עסקת סמסונג לא הוכחה. כך למשל, על מנת לתמוך בטענת התגמול בשיעור של 5% היה על התובע להוכיח כי שווי עסקת סמסונג הוא 1.2 מיליון $ - דבר זה לא הוכח, והעיקר – כלל לא הוכח כי החברה מכרה לסמסונג מוצר או מוצרים. כל שדובר באותה עיסקה היה שיתוף פעולה בפיתוח מוצרים.

למעשה, מן הראיות הוכחה גרסת הנתבעים לפיה בעקבות עסקת סמסונג החליט הנתבע להקצות סך 100,000$ שישולם כ"בונוס" לגורמים המעורבים בעסקה. הנתבע הותיר לתובע להחליט כיצד לחלק את הסכום הנ"ל. התובע החליט לחלק לאנשי הצוות סך 40,000$, ומכאן - את היתרה לשלם לעצמו. הנתבע אישר לתובע חלוקה זו.

טרם שנחתום רכיב תביעה זה שגזל רבות מן המשאבים הדיוניים נציין כי לטעמינו טענות התובע בעניין זה, כמו גם הטענה כאילו הסכם 2001 בוטל, נטענו רק כחלק מהמאבק המשפטי המתנהל בין התובע לבין החברה בקשר לזכויות בפטנטים שונים של החברה, אשר מטעם כזה או אחר (ולא נכנס לעובי הסכסוך בקשר לכך) נרשם התובע כממציא של פטנטים אלה. מדובר בסכסוך שחורג ממסגרת התובענה הנוכחית, ולפיכך גם לא מצאנו מקום להזקק לטענות הצדדים בקשר אליו, מעבר למפורט בפסקה זו. למען הסר ספק יובהר כי התביעה שלפנינו מבוססת על התחייבות לתמלוגים (התחייבות חוזית), ולא על זכאות ממקור אחר כגון מכוח הדין, ובכלל זה חוק הפטנטים, התשכ"ז - 1967.

לאור האמור התביעה לתמלוגים בגין מכירות, על הסתעפויותיה (ס' 17.1 – 17.3 ו- 66.6 לכתב התביעה המתוקן), לרבות התביעה למתן חשבונות בקשר לכך (ס' 28 ו- 67 לכתב התביעה המתוקן), נדחית.

2% מהון המניות המונפק של חברת הבת (Life watct Corp.)
לטענת התובע, הוא זה שעמד ביסוד הפיתוחים והפטנטים של מוצרים שהחברה משווקת ובגינם היא עמדה להיות מונפקת, ובכללם מוצר ATC שהוא זה שיזם. לטענתו, הוא הציע כי מוצר ה- ATC יועבר לשיווק באמצעות חברה שהוא יהיה בעל מניות בה, והנתבע הבטיח שתחת זאת יקבל התובע 2% ממניות חברת הבת.

גם טענה זו לא הוכחה כלל וכלל. נציין כי לא נסתרה טענת הנתבע כי ברשימת מקבלי האופציות של חברת הבת לשנת 2006 התובע לא נמנה, וכך גם לא ברשימה לקראת הנפקתה הצפויה בשנת 2007 .

התחייבות משנת 2006 ל- 30,000 אופציות של חברת האם
לטענת התובע החברה התחייבה שיקבל בשנת 2006 50,000 אופציות של חברת האם, ותחת זאת – ובשל תקלה טכנית - קיבל רק 20,000 אופציות, תוך שמובטח לו, בחודש יוני 2006, כי בהזדמנות הראשונה תושלם הענקת 30,000 אופציות נוספות.

אכן התובע ציפה לקבל 50,000 אופציות, אך הטענה כאילו ההקצאה של 20,000 היתה בשל "תקלה טכנית" וכי הובטחו לו 30,000 אופציות לא הוכחה ודינה להדחות. מעבר לאמירות של התובע לא הובאה כל ראיה תומכת, ואין לנו כל טעם להסתמך על עדות התובע לבדה.

כאן המקום להתייחס ל"טענות סף" של הנתבעים, בקשר לאופציות – טענות הרלוונטיות גם לרכיבי תביעה נוספים בקשר לאופציות של חברת האם:
הראשונה, הטענה לפיה בית דין זה אינו מוסמך "ענינית" לדון בסוגיית האופציות בשל תנית שיפוט זר הקבועה בכתבי ההענקה של האופציות ובהם נקבע כי סמכות השיפוט מסורה לבית המשפט השוייצרי. טענה זו אין לקבל. לבית דין זה יש סמכות לדון ענינית בטענה, ולו מן הטעם שעסקינן בהתחייבויות של החברה כי התובע יקבל אופציות של חברה האם. תניית השיפוט הזר רלוונטית לסכסוך הנוגע לאופציות שכבר הונפקו ולא אופציות שטרם הונפקו וטרם הונפק בגינן כתב הענקה.

השניה, הטענה לחוסר יריבות בין התובע לחברה. גם טענה זו אין לקבל, שכן מי שנטען כי התחייבה בקשר להענקת האופציות של חברת האם היתה החברה, וזאת במסגרת תנאי העבודה של התובע בחברה. לפיכך, מקום בו נטען כי המעסיק (במקרה זה החברה) הפר את תנאי העבודה וכתוצאה מכך נגרם לעובד (במקרה זה התובע) נזק, הרי שה"יריב" של העובד, בכל הקשור לנזק שנגרם, הוא המעסיק. שונה הדבר בכל הנוגע לסעד האכיפה של הענקת אופציות (או מניות) בעין. במקרה זה – די בכך שחברת האם לא צורפה כדי להוביל לחוסר יכולת להושיט סעד של אכיפה "בעין".

התביעה ל- 30,000 אופציות בגין התחייבות משנת 2006 נדחית.

פיטורים שלא כדין
ביום 12.2.07 הודיע הנתבע לתובע כי הוא מעוניין לחזור לתפקידו כמנכ"ל החברה, וכי התובע יוכל להמשיך ולתפקד כסמנכ"ל טכנולוגיות. התובע סרב להצעה ולפיכך, הוא פוטר.

התובע טוען כי פיטוריו נעשו בחוסר תום לב, שכן התובע לא יכול היה להסכים להצעה המבזה להיות רק סמנכ"ל טכנולוגיות; פיטוריו נעשו בסמיכות להנפקת חברת הבת; מעילה שאינה העילה אמיתית – טענות לבעיות תפקוד כאשר הטעם לפיטורים אחר (ההנפקה); וללא שימוע.

דין טענות התובע בקשר לפיטוריו, למעט לענין השימוע אליו נתייחס בנפרד – להדחות.

לא הוכח כלל שפיטורי התובע היו קשורים להנפקה של חברת הבת (שבכלל בוטלה מאוחר יותר). למעשה, כלל לא הוכח שלתובע היו זכויות בקשר לאותה הנפקה או כי פיטוריו היו שוללים אותן זכויות, ככל שהיו קיימות. טענה זו של התובע גם אינה מתיישבת עם האפשרות שניתנה לתובע להמשיך ולתפקד כסמנכ"ל טכנולוגיות.

לא הוכח כי הנתבע פעל בחוסר תום לב כאשר החליט לחזור וליטול לידיו את מושכות הניהול של החברה. לא הוכח כי טענות הנתבע לפיהן ניהול החברה לא היה משביע רצון נטענו בחוסר תום לב. יש לזכור כי הנתבע כגורם דומיננטי בקבוצה, עדין היה מעורב בניהול השוטף של החברה. יהיה אשר יהיה תואר המשרה אליה קודם התובע עם העתקת מושבו של הנתבע, חלק מסמכויות הניהול השוטף נותרו בידי הנתבע ובפועל הוא היה המנהל הבכיר על פיו ישק דבר בחברה.

טענת התובע לפיה ההצעה להשאר כסמנכ"ל טכנולוגיות היתה מבזה, מוקשית. אכן – יש בכך משום ירידה במעמדו הפורמלי של התובע שבכך היה הופך למקביל ליתר הסמנכ"לים, אך מכאן ועד לתואר "מבזה" רחוקה הדרך. לא נעלם מעינינו כי החברה לא מינתה CTO תחת התובע, אלא מאוחר יותר ולפרק זמן קצר, אלא שבכך אין למצוא חיזוק לטענת התובע. שכן, הכהונה בתפקיד הותאמה לתובע ולכישוריו.

אשר לשימוע - אכן להחלטת הנתבע ליטול לידיו בחזרה את מושכות הניהול השוטף של החברה לא קדם שימוע, ודאי לא שימוע כדין. אכן, צודקים הנתבעים כי התובע היה במעמד שיכול היה להשמיע את עמדתו בכל עת, אלא שעדיין אין באפשרות זו כדי לאיין את חובת השימוע ואת הפרתה. הוא הדין אשר לשימוע שלא נערך קודם לפיטורים.

לאור האמור, אנו קובעים כי התובע פוטר שלא כדין במובן שלפיטוריו לא קדם שימוע כדין.

הדוא"ל – האם הסכם?
כאמור, לאחר הודעת הפיטורים ניהלו הצדדים משא ומתן בקשר לתנאי סיום העבודה. חלק מחילופי הדברים קיבל ביטוי בתכתובת דוא"ל. ביום 20.5.07 שלח מר בן אפרים לתובע, עם העתק לנתבע, את הדוא"ל.

הצדדים נחלקו בשאלה האם הדוא"ל התגבש לכלל הסכם. לאחר ששקלנו את טענות הצדדים נחה דעתנו כי התשובה לכך חיובית. לאחר משא ומתן שהתנהל, ובמסגרתו אכן נטען על ידי התובע כי הדו"ח על פרוייקט סמסונג יוכן ללא תנאי, הגיעו הצדדים להסכמות שקיבלו ביטוי בדוא"ל. במסגרת הסכמות אלה, לא נכלל תנאי של סילוק תביעות, ולפיכך נוסח כתב הסילוק היווה סטיה מההסכמות אליהן הגיעו הצדדים בדוא"ל.

לא שוכנענו בטענת החברה לפיה מר בן אפרים לא היה מוסמך לסכם עם התובע או כי הסיכום נעשה שלא על דעתו של הנתבע. לעניין זה נפנה לכך שהדוא"ל נשלח במקביל לנתבע, ולא הגיעה ממנו הסתייגות. זאת ועוד, החברה שילמה את שכר חודש מאי 2007 כאילו לא נותקו היחסים ביום 12.5.07; רק ביום 18.6.07 שלחה החברה לברוקר הודעה על סיום העסקתו של התובע. מכאן למדים כי ב"זמן אמת" החברה הבינה כי האמור בדוא"ל משקף את ההסכמות של הצדדים, ורק לאחר שהתובע הודיע כי אינו מוכן לחתום על סעיף סילוק חזרה בה החברה מההסכמות בדוא"ל.

לאור האמור, אנו קובעים כי הדוא"ל גיבש הסכם, ולא היה צורך בחתימה על כתב הסילוק כדי לשכלל אותו.

כאן המקום לציין כי אנו דוחים את טענת התובע כאילו הדוא"ל שיקף הסכמה ראשונית, שלאחריה- כך הוסכם - יפתח משא ומתן על יתר הסכומים והזכויות שבמחלוקת. טענה זו אין לה יסוד בראיות.

האם התובע זכאי לזכויות הקבועות בדוא"ל?
משקבענו כי הדוא"ל השתכלל לכל הסכם, יש לבחון האם מולאו חיובי התובע לפיו. החיוב היחידי היה הגשת הדו"ח, זה הוגש ולא הוכח כי אכן הדו"ח אינו עונה על הציפיות או כי הוא בבחינת הפרת ההתחייבויות. זאת ועוד, עצם העברת נוסח כתב הסילוק מלמד כי נכון לאותו מועד נחה דעתה של החברה בכל הנוגע לדו"ח שהיה על התובע להכין ולהמציא לה.לפיכך, הגענו לכלל מסקנה כי התובע זכאי לזכויות לפי הדוא"ל.

סעדים בגין הפרת הדוא"ל – למעט אופציות
לאור קביעותינו בנוגע לדוא"ל התובע זכאי לסעדים הבאים (לסוגיית האופציות נדרש בנפרד):

שכר עבודה עבור שלושה חודשים סך של 115,800 ₪ (= 38,600 X 3);

חלק מעביד בביטוח מנהלים (5%) וב קרן השתלמות (7.5%) – 14,475 ₪ (= 12.5% X 115,800);

פיצוי בגין ניתוק הטלפון הנייד ביום 25.6.07 ובגין נטילת הרכב ביום 4.7.07 – בסך של 5,778 ₪ ;

הפרש פיצויי פיטורים בסך של 9,650 ₪ (= 3/12 X 38,600);

הפרש דמי הבראה בסך של 464 ₪ ;

סעדים בגין הפרת הדוא"ל – סוגיית האופציות
30,000 אופציות
בסעיף 2 לדוא"ל נקבע כי:

"החברה תעניק לך 30,000 אופציות נוספות (בכפוף לאישור מועצת המנהלים של החברה) ובמחיר שיקבע ביום האישור כאמור. תקופת ההבשלה של האופציות הנ"ל תהא עד לתקופה של חצי שנה מיום הענקתן."

לפי הפירוש הסביר של סעיף זה, התובע היה צפוי לקבל הטבה בדמות של 30,000 אופציות שניתן לממשן עד חצי שנה מיום הענקתן. דהיינו לתקופה העולה על הקבוע בתכנית האופציות – 90 יום ממועד סיום יחסי העבודה (12.11.07, 90 יום לאחר יום 12.8.07 - מועד סיום היחסים כאמור בדוא"ל).

התובע עותר לסעדים בקשר ל- 30,000 האופציות האמורות. לאחר ששקלנו את טענות הצדדים בקשר לאופציות אלה הגענו לכלל מסקנה כי דין התביעה של התובע ברכיב זה להדחות, ואלה טעמינו:

ראשית, בדוא"ל צויין כי הקצאת האופציות הנוספות כפופה לאישור מועצת המנהלים "של החברה". הפירוש הסביר הוא – אישור של מועצת מנהלים של חברת האם שאת האופציות שלה מקצים. במקרה זה לא ניתן אישור של מועצת המנהלים. בנסיבות בהן בדיעבד מסתבר כי הסכסוך בין הצדדים אינו מסתיים, לא יהיה זה חוסר תום לב שלא ליתן את האישור.

שנית, אפילו אם נתעלם מעניין אישור מועצת המנהלים, עדיין ההתחייבות בדוא"ל בקשר לאופציות לא היתה מספיק מסויימת מן הטעם שלא נקבע לאופציות מחיר המימוש.

שלישית, גם אם נשלים את מחיר המימוש באמצעות מחיר המימוש שנקוב בכתב הסילוק – 10.65 פרנק שוויצרי (להלן – פר"ש) לא הוכח נזק, ונסביר:

לפי הדוא"ל התובע יכול היה לממש את אותן 30,000 אופציות תוך חצי שנה מיום הענקתן. לפי כתב הסילוק – יום ההענקה (גם היום לפיו נקבע מחיר המימוש) הוא יום 11.6.07. על כל פנים, ההענקה היתה צריכה להתבצע לא יאוחר מיום 12.8.07 (מועד סיום יחסי העבודה לפי הקבוע בדוא"ל).

עיון בשערי המניות של חברת האם לתקופה שעד ליום 11.12.07 או אף עד ליום 12.2.08 – חצי שנה לאחר המועד החדש לניתוק יחסי העבודה, מעלה כי מחיר המימוש היה מ"חוץ לכסף". דהיינו, ממחיר מימוש האופציה היה נמוך ממחיר המניה עצמה . משכך, אין כל הגיון כלכלי במימוש האופציה וככל שהתובע רצה לאחוז במניות החברה, יכול היה לקנות ישירות מניות בעלות נמוכה יותר.

ביסוד תחשיבי התובע, הוא מניח מחיר מימוש של 7.30 פר"ש, לפי שער המניה ביום 12.8.07. לא ברור מדוע דווקא יום זה נבחר לקביעת מחיר המימוש. כאמור, ההענקה יכולה היתה להתבצע בכל מועד שבין יום 20.5.07 ליום 12.8.07. נוכח הספקולטיביות של בחירת היום, נכון לטעמינו להתייחס ליום הנקוב בכתב הסילוק כמשקף טוב יותר את המועד בו היתה מתבצעת ההענקה אלמלא הופרה ההתחייבות בדוא"ל.

למעלה מן הדרוש נציין שגם בהנחה כי מחיר המימוש היה נקבע על 7.30 פר"ש, הרי שכמעט בכל התקופה (למעט "חלון הזמן" שבין הימים 15.10.07 – 5.11.07) מחיר מימוש זה היה גם הוא מ"חוץ לכסף". בתקופה שמחיר מימוש זה (7.30 פר"ש) היה ב"תוך הכסף" הנזק היה, לכל היותר, 21,000 פר"ש [= 30,000 אופציות X (7.30 – 8.00 )], שהם כ- 72,000 ₪ (לפי השער היציג של הפר"ש ביום מחיר השיא של המניה באותו "חלון זמן" – 15.10.07).

כאן המקום להתייחס ל"מבנה" הסעד הנתבע בגין האופציות המדוברות.

בפתיח לסעיף 14.4 לכתב התביעה המתוקן עותר התובע לסעד של "קבלת 30,000 אופציות של הנתבעת, לפי ערך מנית הנתבעת ביום 12/8/07, עם זכות למימוש מיידי במועד קבלת פסק הדין ועד לתקופה של 5 שנים". סעד שכזה אינו אפשרי מכמה טעמים: ראשית, לחברה אין אופציות; שנית, וככל שהכוונה היתה לאופציות של חברת האם (ואין אפשרות אחרת) – כבר התייחסנו לכך שלא ניתן להעניק סעד אכיפה המופנה כלפי חברת האם מבלי שהיא צד להליך; שלישית, ממילא האפשרות למימוש האופציות היה יכולה להיות קיימת לכל המאוחר ביום 12.2.08, ורק יחסית למועד זה ניתן לכמת את הנזק הכספי (וכאמור אין נזק שכזה). לא ברור מדוע מועד מתן פסק הדין או 5 שנים שלאחריו רלוונטיים לכימות הנזק. התובע טען בסיכומים לזכות למימוש תוך 10 שנים. גם טענה זו אין לקבל. לפי תכנית האופציות, והתובע הזכיר זאת כמה פעמים בסיכומיו, זכות המימוש היא 90 ימים ממועד סיום יחסי העבודה. מכאן "ההטבה" לה ציפה התובע במסגרת הדוא"ל – תקופה ארוכה יותר למימוש (חצי שנה מההענקה ולא 90 ימים מניתוק היחסים).

זאת ועוד, בהמשך הסעיף עותר התובע לפיצוי בגין "השלמה לרווח". התובע טוען כי לו היו ניתנות לו האופציות, היה רוכש את המניות ומחזיקן עד ליום 12.5.09 – מועד בו מחיר המניה עמד על שער של 18.15 פר"ש, ואז היה מממש את המניות. לפיכך, התובע מכמת את אובדן הרווח יחסית לשער זה (פער של 10.85 פר"ש לכל מניה כפול 30,000 מניות). בכל הכבוד, מדובר בחישוב נזק ספקולטיבי, שכן כלל לא ברור שהתובע היה מחזיק במניה עד ליום 12.5.09. למעשה, לאור האופן בו נהג התובע ביתר האופציות – לא סביר הדבר בעיננו. נזכיר שלגבי האופציות שכבר הבשילו מתוך 150,000 אופציות שהוקצו לתובע, התובע מימש את האופציות בשיטת SDS ( SAME DAY SALE), קרי – מכירת המניה ביום רכישת האופציה. מכאן, שטענת התובע לפיה היה מחזיק את המניות לאורך זמן מתוך "אמונה" שבזכות המוצרים והטכנולוגיה החדשים מחיר המניה היה עולה, אינה משכנעת בלשון המעטה.

השלמה ל- 150,000 אופציות
בסעיף 3 לדוא"ל נקבע כי:

"150,000 אופציות הקיימות כיום בידך, יהיו ניתנות למימוש מיידי ותקופת הבשלתן תסתיים במועד הבשלתן של האופציות המנויות בסעיף 2 לעיל."

דהיינו, לתובע הוענקה הטבה נוספת שמשמעותה היא הבשלת כלל האופציות מתוך 150,000 אופציות שהוקצו. ונסביר: עד ליום 12.5.07 הבשילו לתובע רק 111,250 אופציות. עד ליום 12.8.07 היו מבשילות לתובע לכל היותר עוד 12,500 אופציות. מכאן שבסעיף 3 גולמה הטבה נוספת של הבשלת אופציות שהיו פוקעות, וכן הארכה של המועד הקצוב למימוש (בדומה להארכת מועד המימוש ביחס ל- 30,000 האופציות מושא סעיף 2 לדוא"ל). מכאן, שסעיף 3 עוסק באופציות שטרם הובשלו או שלא היו מבשילות עד ליום 12.8.07.

התובע טוען כי מספרן של אופציות אלה שיכול היה לממש לפי סעיף 3 לדוא"ל הוא 60,000 אופציות. דין טענת התובע בעניין זה להדחות. המספר 60,000 אופציות הוא מספר מוערך. מספר זה לא יכול להתקבל, התובע לא יכול לעתור לאופציות בשיטה של אומדנא או הערכה, לא היתה כל מניעה כי התובע ינקוב במספר המדויק של אופציות שטרם מימש. לסיכומיו צרף התובע נספח – נספח א'3 – שלפי הטענה מהווה ריכוז/עיבוד של הנתונים בתצהירו של מר שריון ולפיו עולה כי התובע מימש אך ורק 89,375 אופציות. בהחלטה מיום 5.1.12 נקבע כי הנתבעים יהיו רשאים לטעון לדיוק של ריכוז/עיבוד זה. הנתבעים טענו בעניין זה בסיכומיהם. לאחר השוואה בין נספח א'3 לסיכומי התובע לבין תצהיר מר שריון עולה כי מנספח א'3 נשמט המימוש של 25,375 אופציות מיום 25.6.07. לא ברור לנו הטעם לכך. משכך ומשעיבוד זה אינו ברור, אנו דוחים את נספח א'3 האמור.

למעשה, לא עלה בידי התובע לסתור את ראיות הנתבעים, ובמיוחד את העולה מתצהירו ועדותו של מר שריון, מהם עולה כי בחודש יוני 2007 מימש התובע 127,250 אופציות – 16,000 אופציות יותר ממספר האופציות שהבשילו עד ליום 12.5.07. בשלב זה איננו נדרשים להכנס ל"תקלה" שאפשרה מימוש אופציות מעבר למספר שהבשיל – 111,250 אופציות, ונסתפק בכך שנקבע כי התמורה שקיבל התובע בגין 16,000 אופציות אלה (42,450 פר"ש) משקפת תמורה, שהגם שהיא פרי תקלה של הברוקר, זו תמורה שהתובע זכאי לה מהחברה. מכאן, שלכל היותר יכול היה התובע לעתור לפער של 22,750 אופציות.

הסעד שביקש התובע ביחס לאופציות המשלימות ל- 150,000 אופציות דומה במבנהו לסעד שהתבקש ביחס ל- 30,000 אופציות כאמור בסעיף 2 לדוא"ל. סעד זה לא ניתן להעניק לתובע מהטעמים שפורטו לעיל. למעשה, יש קושי בהענקת סעד בנוגע לאותן 22,500 אופציות שכן התובע לא הוכיח כיצד מורכבות אותן אופציות – ולכך חשיבות שכן יש שוני במחיר המימוש של האופציות. חככנו בדעתנו האם משמעות הדבר היא שיש לדחות את תביעת התובע במלואה ברכיב זה, והגענו לכלל מסקנה שמן הדין ומן הצדק שלא לעשות כך, ונסביר:

מחיר המכירה של מניה - מהוראות המכירה שנתן התובע לאופציות שכן הבשילו עולה כי בפרק הזמן שמיום 15.6.07 ועד ליום 25.6.07 הורה התובע לממש, בשיטת SDS, את כלל האופציות שהבשילו עד אז (כאמור, בשל תקלה נמכרו אף למעלה מכך, ב- 16,000 אופציות). עיון במוצג נת/108 מלמד כי התובע פעל כך נוכח הירידה הקבועה בשער המניה של חברת האם - מרמה של כ- 11 פר"ש למניה בתחילת חודש מאי 2007 לרמה ממוצעת של כ- 8 פר"ש בפרק הזמן של המימוש, כאשר המגמה היא כלפי מטה (מכירה אחרונה בוצעה במחיר של 7.50 פר"ש). בהמשך (עד ליום 12.2.08 – שהיא התקופה המקסימאלית הרלוונטית) אף הגיעה המניה לרמות נמוכות יותר (אחרי התרוממות חלקית וזמנית).

בנסיבות אלה, כאשר עולה מהתנהלות התובע כי ביום 25.6.07 הוא מימש את "יתרת" האופציות, יהיה סביר להניח כי לו החברה היתה מקיימת את ההסכמות בדוא"ל היו כלל האופציות ברות מימוש ביום 25.6.07, והתובע היה מממש את כלל האופציות באותה שיטה של SDS. משכך, נכון יהיה להניח כי המימוש היה נעשה במחיר מכירה של 7.50 פר"ש.

מחיר המימוש של האופציות – כעולה מהנספחים לתצהיר מר שריון התובע לא מימש את האופציות שהוקצו לו ביום 7.6.06 – 20,000 אופציות שמחיר מימושן הוא 4.95 פר"ש. אשר ל- 2,500 אופציות נוספות - משהתובע לא פרט מהן האופציות הפנויות, אין לנו אלא להניח כי נותרו האופציות בעלות מחיר המימוש הגבוה (סביר להניח כי התובע מימש קודם לכן את האופציות בעלות מחיר המימוש הנמוך יותר), כלומר האופציות במסגרת ההקצאה מיום 15.3.04 שמחיר מימושן הוא 5.85 פר"ש.

מן המקובץ עולה כי הנזק של התובע בגין אין קיום ההסכמות בדוא"ל הוא 55,125 פר"ש [2,500 אופציות X (5.85 פר"ש – 7.50 פר"ש) + 20,000 אופציות X (4.95 פר"ש – 7.50 פר"ש), שהם – לפי השער היציג במועד הגשת כתב התביעה המתוקן בו כומת הנזק , 202,860 ₪.

אשר על כן, אנו קובעים כי בגין הפרת החברה את ההתחייבות בדוא"ל לאפשר לתובע לממש את כלל 150,000 האופציות שהוקצו לו זכאי התובע לפיצוי בסך של 202,860 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 13.7.09 ועד למועד התשלום בפועל.

התובע תבע פיצוי בגין אובדן הטבת מס בקשר למימוש אותן אופציות. אנו דוחים רכיב פיצוי זה, שכן כלל לא הוכח שמס הכנסה ישום את הפיצוי בגין אובדן רווח ההון לפי שיעורי המס של הכנסת עבודה.

עיכוב כספים בחשבון נאמנות בגאון השקעות
כאמור, אצל הנאמן (גאון השקעות) נוהל חשבון נאמנות באצעותו בוצעו פעולות בקשר לאופציות (מימוש ומכירה). חשבון הנאמנות הופעל באמצעות הברוקר. לטענת התובע, החברה הורתה לברוקר לעכב כספים המגיעים לתובע בסכום של כ- 350,000 ₪, נכון ליום 15.7.07. לפיכך, עותר התובע לחייב את החברה לשלם לו סכום זה וכן פיצוי בסך של 100,000 ₪ בגין עיכוב בתשלום סכום זה.

לטעמינו דין רכיב תביעה זה להדחות. ראשית, ככל שהתובע לא קיבל מהנאמן או מהברוקר סך של 350,000 ₪ שמגיעים לו הרי שה"כתובת" לכך הם הנאמן או הברוקר, ולא החברה; שנית, התובע לא הוכיח שהוא קיבל מהנאמן או מהברוקר תמורה מופחתת בסכום של כ- 350,000 ₪. לסיכומיו צרף התובע נספחים שעשויים ללמד על קבלת תמורה מופחתת (נספח א'2), שנחזה להיות דף חשבון הנאמנות אצל הנאמן. אלא שבניגוד לנטען על ידי התובע - מדובר בראיה חדשה שלא הוגשה, ועל פני הדברים היא נראית כראיה חלקית. כך למשל, דף החשבון מסתיים ביום 1.7.07, בעוד שדף החשבון שצורף לתצהירו של מר שריון מתייחס גם לתקופה שלאחר מכן. התובע נבנה בתצהירו על קבלה שקיבל מהנאמן . אלא שמדובר בראיה חלקית, ובכל מקרה אין בכך כדי לסתור את עדות מר שריון לפיה הרישום של ניכוי בסך של כ- 350,000 ₪ (למעשה, 349,743.97 ₪) מחשבונו התאפס ביום 15.7.07, ובכך חזרה יתרת החשבון לסך של 39.47 ₪ - כפי שהיה ערב הניכוי. ללמדך, ש"הניכוי" האמור אינו משקף נטילת כספים מהתובע אלא פעולה לתיקון הרכישה העודפת של האופציות.

לאור האמור גם דין רכיב תביעה זה להדחות.

עגמת נפש ופגיעה בפרטיות
התובע טוען לפיצוי בגין עגמת נפש מכמה טעמים:

הראשון, בגין פיטוריו שנעשו בצורה לא מכובדת, תוך שהתובע נאלץ להסביר לעובדים את פיטוריו המיידיים. לא שוכנענו כי פיטורים כאמור מצדיקים פיצוי, לרבות בגין עגמת נפש.

השני, בגין השבתתו של הרכב ביום 4.7.07. לטענתו, ביום 4.7.07 בצהריים כאשר ניגש להניע את הרכב גילה שהרכב אינו מניע, שכן הוא הושבת דרך מערכת הפוינטר. בהמשך היום, בשעה 22:00 לערך, הגיעו לביתו שני חוקרים על מנת לקחת את הרכב. התובע חש חוסר אונים ומסר להם את הרכב. לטעמינו אין מקום לפסוק בגין כך עגמת נפש. במסגרת מכתבי ב"כ החברה נדרש התובע להחזיר את הרכב נוכח עמדת החברה לפיה לא השתכלל הסכם בין הצדדים. בנסיבות אלה, היה על התובע לצפות כי החברה תפעל על מנת להחזיר לידיה את הרכב. אין לטעמינו לפסוק בגין כך עגמת נפש.

השלישי, בגין ניתוק קו הטלפון ביום 25.6.07. לטענת החברה הדבר נעשה משהתובע סרב להחזיר את הטלפון (כמו גם את הרכב). מן הראיות עולה כי ביום 31.5.07 חתם התובע בחברה על מסמכים להעברת קו הטלפון על שמו בסיום יחסי העבודה. באותו מועד, הסיום צפוי היה להיות ביום 12.8.07. בעקבות "הפיצוץ" בקשר לדוא"ל דרשה החברה את החזרת הטלפון, ומשלא נענתה הורתה על ניתוק הקו. נקל לשער כי בימינו ניתוק אדם מטלפון נייד המשמש אותו מהווה פגיעה משמעותית ועגמת נפש, ודאי בנסיבות בהן ממילא היתה הסכמה להעביר את קו הטלפון על שם התובע. בנסיבות אלה אנו מקבלים את התביעה ומחייבים את החברה לשלם לתובע פיצוי בגין עגמת נפש בסך של 1,000 ₪, נכון למועד פסק הדין.

בנוסף עותר התובע לפיצוי בגין עגמת נפש ופגיעה בפרטיות בכך שהחברה סרבה לאפשר לתובע להוציא ממשרדו את חפציו ומסמכיו האישיים. ביום 12.8.07 הגיע התובע למשרדי החברה להוציא את חפציו כאמור, אך כעבור כחצי שעה הוא התבקש על ידי מר בן אפרים לעזוב ולחזור למחרת לאסוף את הדברים בנוכחות מנהל משאבי אנוש. בערב הודיע מר בן אפרים לתובע כי האחרון לא יוכל להכנס למשרדי החברה וכי נציגי החברה ימיינו את הדברים במשרדו וישלחו אליו את חפציו. בכך, נפגעה פרטיותו של התובע ונגרמה לו עגמת נפש. מר בן אפרים לא חלק על תאור זה בתצהירו. יתרה מזאת גרסת החברה בסעיף 94 לתצהירה לא גובתה בראיות, ומשכך אין אלא לקבל את גרסת התובע.

אף אנו סבורים כי מניעה מעובד מלערוך סדר בחפציו בעת סיום העבודה ומתן אפשרות לעובדים אחרים של החברה לעבור על מסמכים, שעשויים להיות אישיים, מהווה הפרת החובות ביחסי עבודה ופגיעה בפרטיות. בנסיבות אלה אנו סבורים כי יש לחייב את החברה לשלם לתובע פיצוי בגין עגמת נפש ופגיעה בפרטיות בסך של 5,000 ₪, נכון למועד פסק הדין.

פיצוי בגין העדר שימוע
בנסיבות העניין ונוכח הטבות הפרישה שהתובע קיבל, אנו סבורים כי אין לפסוק לתובע פיצוי בגין העדר שימוע.

ניכויי שכר
בתלוש חודש מאי 2007 המתוקן ניכתה החברה מהתובע את הסכומים הבאים: בגין שכירת רכב – סך של 7,418.04 ₪; בגין המחשב הנייד סך של 7,894.32 ₪; בגין הטלפון הנייד – שני סכומים – האחד, 517.29 ₪; השני, 2,178.12 ₪.

בתצהיריה לא סיפקה החברה ראיות לסכומים שנוכו הן ביחס לשווי מכשיר הטלפון והן ביחס לשווי המחשב הנייד שלא הוחזר. משכך לא הוכח סכום הניכוי. זאת ועוד, אשר לרכב, נוכח מסקנותינו לגבי הדוא"ל – אין מקום לנכות את עלות שכירת הרכב.

לפיכך, אנו מחייבים את החברה לשלם לתובע הפרשי שכר בסך של 18,008 ₪. על אף קיומה של מחלוקת של ממש לגבי סכומים אלה, החלטתנו שלא לבטל כליל את פיצויי הלנת השכר ולהפחיתם לשיעור של הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.6.07 ועד למועד התשלום בפועל, בתוספת של סכום של 10,000 ₪, נכון למועד מתן פסק הדין.

פדיון חופשה
כאמור, משדחינו את הטענה הנוגעת לתוספת של 10,000$ לשכר, סוגיית הפדיון נותרה מצומצמת למספר הימים שנפדו. בתלוש המתוקן לחודש מאי 2007 עמדה לרשות התובע יתרה של 114.21 ימי חופשה. באותו תלוש שכר נפדו לתובע 81.73 ימי חופשה.

בכתב ההגנה טענה החברה, על יסוד סעיף 10.2 להסכם 2001, כי התובע אינו זכאי לפדיון חופשה העולה על שתי מכסות שנתיות – קרי, 43 ימי חופשה. טענה זו אין לקבל מן הטעם שעם רישום היתרה הצבורה העולה על הקבוע בסעיף 10.2 להסכם 2001 הסכימה החברה לסטיה מהוראות הסעיף. לראיה, פדיון החופשה ששולם עלה אותה תקרה.

לאור האמור התובע זכאי לפדיון 32.48 ימי חופשה נוספים (=81.73 – 114.21). לפי הנקוב בתלוש מאי 2007 המתוקן – שווי יום חופשה הוא 1,781.26 ₪. לפיכך, זכאי התובע לפדיון חופשה בסך של 57,855 ₪.

חיוב הנתבע 2 – הרמת מסך וגרם הפרת חוזה
התובע מבקש לחייב את הנתבע באופן אישי בחיובי החברה משתי עילת: הראשונה הרמת מסך התאגדות והשניה גרם הפרת חוזה. טענות התובע בעניין זה חסרות יסוד. התובע לא הוכיח כל עילה שבדין להרמת מסך, גם אם נתעלם מכך שהנתבע אינו בעל מניות בחברה. התובע לא הוכיח את יסוד עילת גרם הפרת חוזה, משלא נסתרה טענת הנתבעים כי הנתבע פעל מתוקף היותו אורגן של החברה.

אשר על כן, התביעה כנגד הנתבע נדחית.

סוף דבר
התביעה כנגד הנתבע 2 נדחית.

התביעה כנגד החברה נדחית בעיקרו של דבר, למעט חיוב החברה לשלם לתובע, תוך 30 ימים ממועד קבלת פסק הדין, את הסכומים הבאים:

שכר עבודה עבור שלושה חודשים בסך של 115,800 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.9.07 ועד למועד התשלום בפועל;

פיצוי בגין אי הפרשת חלק מעביד בביטוח מנהלים (5%) וב קרן השתלמות (7.5%) בסך של 14,475 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.9.07 ועד למועד התשלום בפועל;

פיצוי בגין ניתוק הטלפון הנייד ביום 25.6.07 ובגין נטילת הרכב ביום 4.7.07 – בסך של 5,778 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.9.07 ועד למועד התשלום בפועל;

הפרש פיצויי פיטורים בסך של 9,650 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.9.07 ועד למועד התשלום בפועל;

הפרש דמי הבראה בסך של 464 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.9.07 ועד למועד התשלום בפועל;

פיצוי בגין השלמה ל- 150,000 אופציות בסך של בסך של 202,860 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 13.7.09 ועד למועד התשלום בפועל.

פיצוי בגין עגמת נפש בשל ניתוק הטלפון הנייד ובשל הפגיעה בפרטיות בסך של 6,000 ₪;

הפרשי שכר חודש מאי 2007 בסך של 18,008 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.6.07 ועד למועד התשלום בפועל.

בנוסף, פיצויי הלנת שכר עבודה בגין הפרשי השכר הנ"ל בסך של 10,000 ₪, נכון למועד מתן פסק הדין.

פדיון חופשה בסך של 57,855 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.9.07 ועד למועד התשלום בפועל;

הוצאות משפט
אשר ליחסים שבין התובע לבין הנתבע – לטעמינו התביעה כנגד הנתבע היתה סתמית ונועדה לפגוע בנתבע. בנסיבות אלה אנו סבורים כי יש הצדקה להשית על התובע תשלום הוצאות משפט ריאליות שישקפו את הרצון להרתיע מפני ניצול ההליך המשפטי לצרכים אחרים כמו גם את סכום התביעה שהופנה כלפי הנתבע. לפיכך, אנו מחייבים את התובע לשלם לנתבע הוצאות משפט בסך של 5,000 ₪ ושכר טרחת עו"ד בסך של 25,000 ₪.

אשר ליחסים שבין התובע לחברה – בעיקרו של דבר תביעת התובע נדחתה בסוגיות המרכזיות ששוויים מתבטא במיליונים רבים (בעיקר בסוגיית התמלוגים). סוגיות אלה גררו הליכים דיוניים מרובים עתירי סיכון לחברה וחייבו את החברה להשקעה חריגה על מנת להתגונן. אמנם התובע זכה בסכום לא קטן – כ- 450,000 ₪, אך סכום זה מהווה כ- 5% מסכום התביעה, ואם נביא בחשבון כי שווי התביעה בגין התמלוגים היה אף עשרות מונים גבוה מסכום התביעה, הרי שהתובע זכה בחלק מזערי מתביעתו. לבית הדין ברור, שלו צומצמה התביעה לחלקיה הסבירים כי אז היקף ההתדיינות היה קטן עשרות מונים.

בשים לב לכל אלה ולכך שעסקינן בתביעת זכויות שאינה מתחום משפט העבודה המגן, מצאנו לנכון לחרוג ממדיניות שכר הטרחה הנוהגת בבתי הדין לעבודה. יש לזכור כי העמסת הליכים מיותרים על בתי הדין, בידי מי שהאמצעים מצויים בכיסם, פוגעת בציבור המתדיינים האחר. לפיכך החלטתנו לחייב את התובע לשלם לחברה הוצאות משפט בסך של 10,000 ₪ ושכר טרחת עו"ד בסך של 80,000 ₪.

על פסק הדין ניתן לערער בזכות בפני בית הדין הארצי לעבודה בירושלים. הודעת ערעור יש להגיש לבית הדין הארצי תוך 30 ימים ממועד קבלת פסק הדין.

ניתן היום, כ"ב ניסן תשע"ד, (22 אפריל 2014), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .

מר מעוז הלוי
נציג ציבור עובדים

אילן איטח, שופט

מר עמירם מילר
נציג ציבור מעבידים