הדפסה

קשת ליס בע"מ נ' גורה

בפני
כב' הרשמת הבכירה – יפעת אונגר ביטון

התובעת קשת ליס בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד ליאור פרי

נגד

הנתבע רונן גורה
ע"י ב"כ עו"ד פרדי גילדר

פסק דין

1. בפני תביעות שטריות לתשלום 30,831 ₪, כפיצוי על ביטול הסכמי השכרת רכב. הצדדים חלוקים בשאלה אם ההסכם בוטל בהסכמה; אם הייתה הטעייה; ומהו הפיצוי הראוי למידה שייקבע כי ההסכם בוטל שלא כדין.

2. התובעת הינה חברת ליסינג שערכה שני הסכמים עם שותפות בשם אמדאוס יבוא ושווק, בחודש מאי 2012 (ההסכמים ונספחיהם מצורפים כנספחים 1 ו-2 לתצהיר התובעת). הנתבע, שותף בשותפות, חתם לפי ההסכמים על צ'ק בסך 10,200 ₪ כמקדמה (נוסף על צ'ק מקדמה שנפרע) וכן על שטר חוב שהוגש לביצוע ע"ס 20,631 ₪. השטרות חוללו.

3. אין חולק שבטרם נחתמו ההסכמים, התקיים משא ומתן, במהלכו הוצעו לנתבע ולשותפו (להלן-גוטליב) מספר דגמים של כלי רכב. השותפים בחרו לקבל כלי רכב מסוג סיאט איביזה FLOW.
אין מחלוקת שלמרות האמור בהסכמים, כלי הרכב לא נמסרו חדשים, אלא לאחר שנעשה בהם שימוש ע"י לקוח קודם של התובעת. הלקוח החזיר את כלי הרכב לתובעת בטענה לצריכת דלק גבוהה.

4. אין חולק שההסכמים בוטלו וכלי הרכב הוחזרו לתובעת זמן קצר לאחר נמסרו לשותפים (כשלושה שבועות).

5. השותפים טוענים שמנהל התובעת (להלן-מלכה) ועובד נוסף (להלן-איתי) הציגו בפניהם מצג שווא, לפיו לכלי הרכב תצרוכת דלק נמוכה של ליטר ל-17 ק"מ. לשיטתם, לפי בדיקות שערכו בזמן הקצר בו השתמשו בכלי הרכב, צריכת הדלק הייתה גבוהה באופן משמעותי מהמובטח, עד כדי ליטר ל-10-11 ק"מ.

6. הנתבע טען כי בכל שלבי המו"מ הבהיר למלכה ולאיתי את חשיבות קבלת כלי רכב חסכוניים, בשל הנסיעות הרבות והמרחקים הגדולים שמייעדת השותפות לכלי הרכב.
לענין זה, אין חולק שמלכה אישר בפני הנתבע, כי הלקוח הקודם החזיר את כלי הרכב לתובעת בטענה לצריכה גבוהה. עם זאת, קיימת מחלוקת, אם נציגי התובעת ייחסו זאת לעובדה שאצל אותו הלקוח נהגים צעירים, שאינם נוהגים כראוי. לכן אין חשש שהתופעה תחזור על עצמה אצל השותפים, שהינם נהגים בוגרים, מנוסים ואחראיים.

7. התובעת מכחישה את טענות הנתבע. לשיטתה, השותפות ביטלה את ההסכמים באופן חד-צדדי, וגרמה לה נזק רב. התובעת טוענת כי השותפים בחנו היטב את הדגמים שהוצעו להם, ניהלו מו"מ ממושך ואף דרשו שינויים בתנאי ההסכם. לגרסתה, הם לא הוטעו כלל, אין בידם ראיה לאימות הבדיקות שערכו, כביכול, ותוצאותיהן. השותפות ביטלה את ההסכמים מטעמי כדאיות כלכלית גרידא ולא מחמת הטעייה.

אדון במחלוקות כסדרן:-

ביטול בהסכמה

8. לא שוכנעתי, מהראיות שהוצגו לפני, כי ההסכמים בוטלו בהסכמה. הנתבע סומך טענתו זו בעיקר על מפגש עם מלכה, בעת החזרת הרכב שהיה ברשותו, בסופו לחצו ידיים. הנתבע ראה בכך סימן להסכמתו של מלכה לקבלת כלי הרכב וביטול התחייבויות הצדדים.

הנתבע העיד:
"ש: איך הוא הסכים לבטל את העסקה?
ת: הוא אמר שאביא לו את הרכב, הוא לקח את הרכב ואפילו לחץ את ידי כשמסרתי לו את
הרכב" (עמ' 4 ש' 18-20 לפרוט' מיום 16.9.13).

מאידך, העיד מלכה:
"ביום 29.5.2012 יצר הנתבע קשר עם התובעת והודיע על ביטול העסקה באפן חד-צדדי ובניגוד להוראות ההסכם" (סע' 10 לתצהירו).

9. השותף גוטליב לא היה מעורב בהתנהלות מול התובעת והוא ניזון, לענין ביטול
העסקה, מהנתבע. לכן, אינו יכול לשפוך אור על השאלה אם מלכה הסכים לביטול העסקה, אם לאו.

10. התובעת צירפה העתק ממכתבים ששלחו הצדדים האחד למשנהו בדוא"ל (נספח 5 לתצהיר מלכה). העיון במכתבים אלה מעלה כי ביום 2.6.12 הודיע הנתבע למלכה:

"אני מציין שוב לאחר שיחות שקיימתי עם איתי ואיתך כי איננו מעוניינים בהמשך
השכירות. הרכבים אינם עומדים בקנה אחד עם הדברים שהוסברו לנו בעניין צריכת דלק".

לאחר שקיבל את תשובת מלכה מאותו יום, הודיע שוב, ב- 5.6.12:
"הנני מודיע לך כי אני מקפיא את התקשרותינו... הנכם מוזמנים למשוך את הרכבים מאיתנו באופן מיידי".

על כך השיב מלכה:
"...לגבי הודעתך על הקפאת ההתקשרות ואו התשלומים היא אינה קובלת עלי,
היא בניגוד להסכם בינינו".

11. בהמשך, חוזר הנתבע על כך שאינו מוכן להמשיך בעסקה והוא מקפיא את התשלום. מלכה משיב כי מדובר בבחירתו של הנתבע המהווה הפרה חד-צדדית של ההסכמים.

12. דומני כי התכתבות זו בין הצדדים (בכוונת מכוון נמנעתי מלצטט את כולה בשל
סגנון הכתיבה), מעידה יותר מכל שהצדדים לא הגיעו להבנה בדבר ביטול העסקה. עוד עלה ממנה שטענת הנתבע לביטול בשל מצג שווא בסוגית צריכת הדלק לא הייתה מקובלת על התובעת והוכחשה על ידה. מנגד, הצעתה לבחון את כלי הרכב במוסך לא הייתה מקובלת על הנתבע.

מכל מקום, ברור שהסכמה משותפת לבטל העסקה לא היתה כאן.

מצג שווא

13. הטעייה, שיש בכוחה להביא לביטול הסכם, היא מסירת מידע שגוי ביודעין של צד אחד לצד השני, במהלך מו"מ לכריתת החוזה, ולרבות אי גילוי. סע' 15 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג – 1973 קובע:

"מי שהתקשר בחוזה עקב טעות שהיא תוצאת הטעיה שהטעהו הצד השני או אחר מטעמו, רשאי לבטל את החוזה; לענין זה, "הטעיה" – לרבות אי גילוין של עובדות אשר לפי דין, לפי נוהג או לפי הנסיבות היה על הצד השני לגלותן".

14. נטל הוכחת הטעייה מוטל על הנתבע משני טעמים:-
הראשון, הנטל הכללי בהליך זה מוטל על הנתבע כמי שמתנגד לפירעון שטרות החתומים על ידו. השני, לפי הכלל שעל בעל דין להוכיח את העובדות עליהן הוא מבסס את טענתו.

15. כאמור, השותפים העמידו, לשיטתם, את נושא צריכת הדלק כסוגיה מרכזית בעסקה. עם זאת, אין חולק שקיבלו הצעות שונות, לא בדקו בפועל את כלי הרכב שבחרו לפני חתימת החוזים, וידעו שהלקוח הקודם הלין על צריכת דלק גבוהה. השותפים העידו כי מלכה ואיתי אמרו להם שהצריכה היא ליטר ל- 17-18 ק"מ, בעוד שבפועל היתה ליטר ל- 10-11 ק"מ. השותפים לא צירפו סימוכין לבדיקות שערכו.

16. מלכה שולל הטעייה ואיתי לא הובא להעיד. התובעת טענה שאיתי לא הוזכר עד לחקירה הנגדית ולא ניתנה לה האפשרות להזמינו להעיד מטעמה. איני מקבלת טענתה זו. הנתבע הזכיר את דברי איתי בסע' 9 לתצהיר התומך את ההתנגדות וכן בעת חקירתו הנגדית על אותו תצהיר בדיון בהתנגדות.

17. המצג שהוצג, כביכול, לא קיבל ביטוי בהסכמים או בנספחיהם. לפי סע' 4.7 להסכמים התובעת אינה אחראית לתכונותיו של הרכב או להתאמתו לצרכי השוכר. חרף תיקונים להסכם, לבקשת הנתבע, סעיף זה לא נמחק ולא תוקן.

18. הנתבע אישר בחקירתו שלא בדק את צריכת הדלק של הדגם שבחר באינטרנט. הוא הסביר זאת כך:
"אנחנו היינו די ירוקים ופתיים (צ"ל "פתאים" הח"מ) והאמנתי. רון מלכה במקרה גם אחיה של חברה של בת זוגי לשעבר ואני רציתי להאמין לדברים שאמר" (עמ' 6 ש' 9-10).

ובנוסף:
"באנו לעשות עסק עם רון מלכה. קיבלנו ממנו נתונים והצהרות חד משמעיות וברורות. הלכנו עם ההצהרות שלו ושל עובדיו (איתי), לקחנו את הרכבים מתוך הבנה ברורה שלא עובדים עלינו".

19. אולם, טענת הנתבע כי השותפים היו חדשים בתחום ולא בעלי ההבנה הנדרשת לבחון את הדברים, נשללה בעדותו של הנתבע, אשר העיד:
"ש: כלומר, האם נכון לומר שכל אמירה של רון מלכה היה אומר לך בקשר לטיב הרכב או
למאפיינים שלו, היית מקבל כזה ראה וקדש?
ת: כן. אני חושב שכן. אין סיבה שלא.
.....
ש: אם היה אומר לך שהתצרוכת 1/100, 1/60 היית מאמין?
ת: לא. גם לא מאמין ל-1/20. 1/17 כן. אני חי בתוך עולמי. יש את פן האמונה ויש
את פן ההבנה שהרכב הזה מתאים לצרכינו".

20. הנתבע ידע להעיד כי פרסומי היצרן באשר לצריכת הדלק מבוססים על תנאי מעבדה ואינם יכולים להעיד על הצריכה בפועל.
הנתבע לא הסביר מדוע לא פנה ללקוח הקודם על מנת לבחון את פשר החזרת הרכבים לתובעת. לו ביקשה התובעת להטעותו, מדוע חשפה לפניו את סיבת ההחזרה של כלי הרכב לרשותה? קשה להלום, לאור האמור, כי השותפים סברו באמת ובתמים שאצל אותו לקוח צריכת הדלק הייתה גבוהה משמעותית רק מחמת אופן הנהיגה בהם ע"י נהגיו, כפי שהוצג להם לכאורה ע"י איתי.

21. מן האמור יוצא, שהשותפים יכולים היו לבדוק בדרכים אחרות את תצרוכת הדלק
של כלי הרכב ולא עשו זאת, אלא בחרו לתת אמון במלכה. זאת, שעה שידעו על קיומה של
בעיה בתצרוכת הדלק, עד כדי כך שהלקוח הקודם החזיר לתובעת את כלי הרכב. הנתבעים לא הסבירו כיצד לא בדקו בעצמם את הנושא, למרות שמדובר בענין המהותי ביותר בעסקה מבחינתם ולמרות שהיתה להם ההבנה הדרושה לביצוע בדיקה כאמור. לא זו בלבד, אלא שגם לא ביקשו לציין את הדברים שהובטחו לכאורה בהסכם. הנתבע מעיד על עצמו שהיה בעל הבנה מספקת על מנת לעמוד על הדברים בכוחות עצמו, כי הסכים לבחור בכלי הרכב הנ"ל לאחר שמצא כי הם מתאימים לצרכי השותפות (ל"עצימת עיניים" וניתוק הקשר הסיבתי למצג השווא, ראו: דניאל פרידמן, נילי כהן, חוזים, כרך ב' תשנ,ג – 1992, עמ' 859).

22. כאמור, נטל הוכחת ההטעיה על כתפי הנתבע. על מנת לשכנע בקיומה יש צורך בראיות
משמעותיות. לא זו בלבד. "ועל מנת לכונן עילת ביטול מחמת פגם ברצונו של מבקש הביטול, נדרש כי יתקיים קשר סיבתי כפול בין הטעות שהייתה נחלת המתקשר לבין ההטעיה שננקטה נגדו, ובין ההטעיה לבין ההתקשרות בהסכם" (ת.א (חד') 45117-06-11).
אינני סבורה כי בנסיבות שתוארו לעיל, עלה בידי הנתבע להוכיח כי ההתקשרות במקרה זה היא "עקב טעות שהיא תוצאת הטעיה".

הפיצוי ההולם

23. לשיטת התובעת, עסקינן בהסכם הלוואה והתשלומים העיתיים הינם בגדר החזר הלוואה
והם כוללים גם את הריבית עבור ההלוואה. איני מקבלת טענתם זו. לכל אורך ההסכם מצוין במפורש כי מדובר בהשכרת רכבים. עוד מצוין שכלי הרכב נותרים בבעלות מלאה של התובעת. לא יעלה עלה דעת כי עסקינן בעסקה לרכישת כלי רכב באמצעות הלוואה בד בבד עם הותרת הטובין שנרכשו בידי המלווה.

24. הטענה כי מדובר בעסקה לרכישת כלי רכב באמצעות העמדת הלוואה אינה מתיישבת עם
האופציה שניתנה לשותפות לרכוש את כלי הרכב בתום התקופה. לו מדובר בהלוואה (בה תחת מתן כספים ללווה, ניתנים לו כלי רכב) אזי הלווה לא צריך לקבל אופציה לרכוש את מה שקיבל ממילא.

אם כלי הרכב מהווים את ההלוואה, והיא מוחזרת מדי חודש בחודשו (בנוסף למקדמה המשולמת בתחילת ההתקשרות), מדוע יש להשיבם לתובעת בתום ההתקשרות? דומה הדבר להלוואה שיעמיד בנק ללקוח, תפרע בתשלומים לפי לוח סילוקין שנקבע, ובתום התקופה ידרוש הבנק את סכום ההלוואה שנתן מראש.

25. למעשה, לפי ניסוחם של ההסכמים, ביקשה התובעת להרוויח בעסקה משולבת, שהיא גם
עסקת השכרת רכב וגם עסקת מכירת רכב. כל עוד לא ממומשת האופציה, מדובר בעסקת השכרה וכך הגדירו אותה הצדדים בהסכם (הרכב נותר בבעלות התובעת). במידה והאופציה ממומשת, מצטרפת לעסקת ההשכרה עסקת מכר. התמורה בעד המכר נפרשה מראש במהלך תקופת ההשכרה.
לפיכך, התשלומים הנדרשים מלקוחותיה של התובעת, כוללים בתוכם גם מרכיבים המתייחסים לשווי הרכב מצד אחד, ולירידת ערכו במהלך תקופת השימוש, מצד שני.

26. אלא, שהתובעת מבקשת ליהנות עתה מכל העולמות, מבלי שהיא נוטלת את הסיכון, שמא
האופציה לא תמומש, והיא דורשת, כפיצוי גם את התשלום שהיה על הנתבע לשלם לו הייתה האופציה ממומשת. לשיטתה, פרשנות אחרת, מביאה למעשה למצב שבו נתנה במסגרת ההלוואה ערך גבוה מכפי הערך שהוחזר לה והיא מפסידה באופן משמעותי.

27. עם כל הכבוד למשנתם הסדורה עד מאד של התובעת ובא-כוחה, אין בידי לקבל את הטענה. ראשית, כאמור, ההסכמים מנוסחים בלשון "שכירות". שנית, ההיגיון המסחרי-כלכלי של שני הצדדים מתייחס לעסקת שכירות, שהתשלום החודשי בה מגלם את הסיכון שנוטלת התובעת, למידה שהלקוח יבחר שלא לממש את האופציה. מנגד, הלקוח נוטל סיכון שאם יממש את האופציה, ישלם עבור רכישת רכב בן שלוש שנים, מחיר של רכב חדש (והדברים נאמרים למקרה דנא בהסתייגות, כיוון שבמקרה דנא לא נמסרו לשותפות כלי רכב חדשים).

28. זאת ועוד, התובעת נוטלת סיכון, בכל מקרה וללא קשר עם ביטול החוזה, לכך שהלקוח לא ירצה לממש את האופציה. במצב דברים זה, היא מובטחת בכך שהמקדמה, בתוספת התשלומים החודשיים, מכסים את הוצאותיה ואת הרווח שלה, עד אותו שלב. כאשר האופציה לא ממומשת היא מקבלת לידיה חזרה את הרכב ומשכירה אותו מחדש, או מוכרת אותו (לפי שיקול דעתה).
לו היה נכון שמדובר בעסקת הלוואה, הרכב היה נותר בידי הלקוח ואז הייתה מפסידה כביכול חלק מערכו. בעסקת השכרה, הרכב חוזר לחזקתה (כאשר הוא בבעלותה כל הזמן) ויש בכוחה להשיב לידה את יתרת ערכו, שאינה משולמת ע"י הלקוח (באי מימוש האופציה).

29. אינני סבורה שהתובעת יכולה לנצל את ביטול ההסכם בין הצדדים על מנת לזכות ביתרון שלא היה מובטח לה, לו היה ההסכם מקוים והשותפות הייתה מחליטה שלא לממש את האופציה. הנחת המוצא של התובעת (כמשתקף מדברי בא-כוחה בסיכומיו) שהאופציה היתה ממומשת בכל מקרה, משום שזו תכלית העסקה, איננה מקובלת עלי.

30. לו ייטען כי עסקינן בפיצוי, אותו קבעו הצדדים כפיצוי מוסכם למידה שההסכם יופר, אזי אינני מקבלת גם טענה זו. סע' 15 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א – 1970 קובע:
"(א) הסכימו הצדדים מראש על שיעור פיצויים (להלן – פיצויים מוסכמים), יהיו הפיצויים כמוסכם, ללא הוכחת נזק; אולם רשאי בית המשפט להפחיתם אם מצא שהפיצויים נקבעו ללא כל יחס סביר לנזק שניתן היה לראותו מראש בעת כריתת החוזה כתוצאה מסתברת של ההפרה".
לפי שיעור הפיצויים שדורשת התובעת (בקיזוז התמורה שקיבלה ממכירת כלי הרכב והמקדמה ששולמה עבור אחד מכלי הרכב) היא מעמידה למעשה את שיעור הפיצויים המוסכמים על מלוא התמורה שהיתה מקבלת לו קוימו ההסכמים במלואם, לרבות מימוש האופציה.
אינני סבורה כי פיצויים כאלה הינם ביחס סביר לנזק שניתן היה לראותו מראש בעת כריתת ההסכם משום שכאמור, לא ניתן לקבוע מראש רכיב שלא ברור אם היה ממומש בתום התקופה. קרי, שהשותפות רשאית היתה לסרב למימוש האופציה. הרשות נתונה בידה. לא ניתן לצפות באופן סביר, כי תסכים לכלול את אי מימוש האופציה כנזק ודאי שייגרם לצד שכנגד, בעת ביטול ההסכם.

31. ובמילים אחרות, הגם שהצדדים קבעו בהסכם, כי במקרה של ביטול ההתקשרות, תשלם
השותפות את מחיר האופציה, מדובר בסעיף פיצוי מוסכם שאינו סביר יחסית לנזק שניתן לראות מראש בעת כריתת ההסכם. ולמעשה אין מדובר בנזק, כיון שבכל מקרה כפופה התובעת לרצונה הבלעדי של השותפות אם לממש האופציה אם לאו. אי מימוש האופציה אינו בגדר הפרה, והעדר ה"זכייה" בכספים המשולמים עם מימוש האופציה אינו בגדר "נזק כתוצאה מסתברת של ההפרה".

32. לא זו אף זו, אין חולק שכלי הרכב נמכרו בסמוך להחזרתם לידי התובע. עפ"י התחשיב אליו
הפנה ב"כ הנתבע המלומד בסיכומיו, התמורה שהייתה התובעת מקבלת מצירוף כל הסכומים שהיה על השותפות לשלם נוסף למקדמה שנפרעה, נמוכה מהתמורה שהיא עתידה לקבל מהעסקאות שערכה עם השבת כלי הרכב לידיה.
התובעת לא סתרה תחשיב זה. כך יוצא, כי הערך הצפוי לתובעת כתוצאה מביטול ההסכם, עולה על השווי שהיה משולם לה, לולא בוטל.
במצב דברים כזה לא ניתן לטעון לנזק.
אוסיף, מעל לצורך, שטענת התובעת כי על הנתבע לשאת בעלות השתתפות עצמית כתוצאה מנזק לאחד מכלי הרכב, נסתרה לאור העובדה שפוליסת הביטוח לא הופעלה. לא ברור אם הנזק תוקן , מי תיקן אותו ומה עלות התיקון. ייתכן והרכב הושכר במצבו As Is.
סיכום
32. לאור כל המתואר לעיל, במקובץ, אני סבורה כי לא הוכח שההסכם בוטל בהסכמה, מצאתי כי הטעיה לא הוכחה ולפיכך ההסכם בוטל שלא כדין. יחד עם זאת, לא הוכח נזק. ההיפך הוא הנכון הוכח שהתובעת זכתה לתמורה גבוהה יותר בשל הביטול, מאשר היתה זוכה לו לולא הביטול. סברתי כי התובעת אינה זכאית לפיצוי בדמות התמורה שהיתה משולמת לה לו מומשה האופציה, כיון שמדובר במהלך היפוטתי הנתון כולו לשיקול דעתה של השותפות ואין התובעת רשאית להסתמך עליו. עוד סברתי כי בגדרם של פיצויים מוסכמים, אין לראות את הפיצוי שדרשה התובעת כנזק שניתן היה לראותו כתוצאה מסתברת של ההפרה.

33. התביעות נדחות.
התובעת תשא בהוצאות משפט וכן בשכר טרחת עורך-דין בסך 7,500 ₪.
השטרות המקוריים יוחזרו לנתבע תוך 7 ימים מיום קבלת פסק הדין.

המזכירות תמציא את פסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום, ב' ניסן תשע"ה, 22 מרץ 2015, בהעדר.