הדפסה

קשת במות בע"מ נ' חברת החשמל לישראל בע"מ

בפני
כב' השופט בכיר צבי סגל

מערערים

קשת במות בע"מ
ע"י ב"כ עוה"ד עמוס תיבי

נגד

משיבים

חברת החשמל לישראל בע"מ
ע"י ב"כ עוה"ד שרון אורגיל

פסק דין

לפניי ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים ( כב' השופטת דורית פיינשטיין) בתא"מ 36138-01-11, מיום 1.4.14, בגדרו נדחתה תביעת המערערת לקבלת פיצויים בגין נזק. כן חויבה המערערת בהוצאות משפט בסך 5,000 ₪ ובשכר טרחת עורך דין בסך 15,000 ₪.
עם הגשת הערעור הוריתי על כך, שמתכונת ההכרעה בו תהא על דרך הגשת סיכומים בכתב, בהתאם לתקנה 448 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד– 1984 (הודעה על החלטה מיום 6.7.14). ביום 9.7.14 הגישה המערערת בקשה לקיום דיון בערעור לצורך השלמת טיעון. בהחלטתי מיום 10.7.14 נקבע, כי לאחר קבלת סיכומי הצדדים תישקל הבקשה ( החלטה מיום 10.7.14). לאחר עיון בסיכומי הצדדים הוריתי כי הצדדים יודיעוני תוך 7 ימים אם הם, או מי מהם, עומדים על קיום דיון בעל פה בעניינם ( החלטה מיום 11.11.14). ביום 17.11.14 הודיעה המשיבה, כי לעמדתה אין צורך בקיום דיון בעל פה . ביום 27.11.14 הגישה המערערת בקשה נוספת לקיום דיון בעל פה, אך זאת באיחור ו ללא בקשה נלווית להארכת המועד שנקבע על ידי בית המשפט בהחלטה מיום 11.11.14 . משהודעת המערערת לעניין קיום הדיון, שהתבקש מלכתחילה על ידה בלבד, הוגשה באיחור, איני רואה צורך בקיום דיון בעל פה, ואכריע אפוא בערעור על סמך סיכומי הצדדים המונחים בפניי וכל החומר הראייתי שהונח בפני בית משפט קמא עובר למתן הכרעתו.
העובדות הצריכות לעניין:
המערערת– חברה לייצור, שיווק והשכרה של במות וציוד לאירועים – מנהלת מפעל באזור התעשייה עטרות בירושלים, והינה לקוחה של המשיבה – חברת החשמל. ביום 1.8.09 בשעה 05:58 התרחשה הפסקת חשמל בקו מתח גבוה, אליו מחוברים בין היתר גם משרדי המערערת. הפסקה זו הייתה בת חלקיק שנייה והזרם חודש באופן אוטומטי. לטענת המערערת, משהגיעו עובדיה למפעל, נתגלה כי שורה ארוכה של מכשירי חשמל " נשרפו" ואינם עובדים יותר.
בגין הנזקים שנגרמו לה, לכאורה, הגישה המערערת תביעה בסדר דין מהיר לבית המשפט קמא. במסגרת תביעתה ביקשה המערערת לקבוע כי המשיבה תחויב בתשלום פיצויים על נזקיה, בסך של 37,882 ₪.
בית המשפט קמא, לאחר שמינה מומחה מטעמו, החליט לדחות את התובענה מהטעמים הבאים:
אמות המידה שנקבעו על ידי הרשות לשירותים ציבוריים – חשמל ( להלן: "הרשות"), מכוח סמכותה שבסעיף 30(2) לחוק משק החשמל, התשנ"ו–1996 (להלן: "אמות המידה" ו"חוק משק החשמל" בהתאמה), אינן בגדר הסכם בין חברת החשמל לצרכן ( פסק הדין, פסקה 10), אלא מהוות סטנדרטים להתנהגות ראויה ( שם, פסקה 14).
סעיף 48 לאמות המידה עוסק בנזקים למכשירי חשמל במצב יציב. תת-סעיף ( ב) עניינו באירועים המזכים בפיצוי, ואף לא אחד מתתי-סעיף זה מתאים לאירוע של ניתוק בודד וחיבור חזרה אוטומטי בתוך פחות משנייה. לעומת זאת, תת-סעיף ( ג) עוסק באירועים שאינם מזכים בפיצוי, וביניהם נכללת התקלה: "הפסקת חשמל וחיבור חשמל בודד מחדש בגמר ההפסקה"(תת-סעיף (2)). אמת מידה זו יכולה לחול גם על ניתוק שאינו יזום ( שם, פסקה 11). לפיכך, התקלה של ניתוק בודד וחיבור בודד, כפי שאירע בענייננו, אינה מזכה בפיצוי ללא שיקול דעת על פי אמות המידה.
לא זו אף זו, בית המשפט קמא קבע כי על אף שהמערערת יכולה הייתה, לכאורה, להוכיח את רשלנותה של המשיבה, היא לא הצליחה לעשות כן. המערערת לא הראתה כי אמצעי סביר למניעת נחשול המתח היה שטיפה של הקווים דווקא בחודש יולי ולא בחודש אוגוסט, כטענתה, וכלל לא ברור אם שטיפה אכן הייתה מונעת את הנחשול.
נוכח קביעותיו המפורטות לעיל, דחה בית המשפט קמא את תביעת המערערת. על פסק דין זה הוגש הערעור העומד כעת בפניי.
טענות הצדדים:
לטענת המערערת, שגה בית המשפט קמא משלא קיבל את חוות דעת המומחה מטעם בית המשפט, אשר סבר כי האירוע מושא המקרה דנא, איננו נמנה על האירועים הכלולים ברשימת האירועים המזכים בפיצוי על פי אמות המידה, אך גם לא על האירועים הכלולים ברשימת האירועים שאינם מזכים. לדידו של המומחה, סעיף 48( ג)(2) לאמות המידה מתייחס אך ורק להפסקת חשמל יזומה וחיבור מחדש, ולא לניתוק וחיבור אוטומטיים כפי שהיה במקרה דנא, ועל כן אינו נמנה על רשימת האירועים שאינם מזכים בפיצוי.
המערערת מוסיפה וטוענת, כי שגה בית המשפט קמא משלא קבע כי אמות המידה, בכל הנוגע לאירועים מזכים או שאינם מזכים בפיצוי, אינן קובעות את רף ההתנהגות הראויה של המשיבה, אלא קובעות מבחנים שהם תוצאתיים במהותם וניתנים למדידה בדיעבד. לדידה של המערערת, יש לראות את אמות המידה בגדר תנאים בהסכם ( הסכם מכוח דין או על דרך ההפניה), במערכת היחסים ההסכמית שבין הצדדים, ולא תניות פטור נזיקיות.
לבסוף, טוענת המערערת כי שגה בית המשפט קמא משלא קבע שהמשיבה התרשלה, וזאת משני נימוקים: ראשית, כי אי שטיפת המבדדים ( כפעולת מניעה) היא שגרמה לנחשולי המתח. שנית, כי בנסיבות אלו היה על בית המשפט להעביר את הנטל לכתפי המשיבה ולקבוע כי היה עליה להוכיח שנהגה בסבירות, והיא לא עשתה כן.
המשיבה מצידה סומכת ידיה על פסק דינו של בית המשפט קמא וטוענת כי נוכח היותו מנומק ומבוסס כדבעי, אין מקום להתערבותה של ערכאת הערעור.
לגופם של דברים, טוענת המשיבה כי בשורה ארוכה של פסקי דין נדחתה פרשנות המערערת בנושא מעמד אמות המידה, ונקבע כי אלו הינן למעשה תקנות בנות פועל תחיקתי.
לעניין חוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט, טוענת המשיבה כי בית משפט קמא קיבל את חוות דעתו המקצועית של המומחה, אך בחר שלא לאמץ את הפרשנות המשפטית שנתן לאמות המידה ( ההבחנה לעניין ניתוק יזום וניתוק שאינו יזום), שכן הדבר אינו בתחום מומחיותו.
לבסוף, טוענת המשיבה כי טענת המערערת בדבר העברת נטל ההוכחה מועלית לראשונה בשלב הערעור ולכן יש לדחותה על הסף. עוד טוענת המערערת, כי בית המשפט קמא קבע כממצא עובדתי חד משמעי שהמערערת לא הוכיחה רשלנות מצידה של חברת החשמל.
דיון והכרעה:
לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות. להלן יפורטו נימוקיי.
אמות המידה נקבעו, כאמור, על ידי הרשות לשירותים ציבוריים – חשמל, מכוח סעיף 30(2) לחוק משק החשמל, לפיו אחד מתפקידי הרשות הוא "קביעת אמות מידה לרמה, לטיב ולאיכות השירות שנותן בעל רשיון ספק שירות חיוני ופיקוח על מילוי חובותיו על פי אמות המידה". אמות מידה אלו מתפרסמות, מעת לעת, ברשומות, מכוח תקנות משק החשמל ( דרכי פרסום אמות המידה), התשס"ב–2002, ועומדות לעיון הציבור גם באתרי האינטרנט של הרשות, של חברת החשמל ועוד.
במספר פסקי דין נקבע כי אמות המידה הינן כתקנות-בנות-פועל-תחיקתי ( ראו: ת"א ( חי') 8674/02 חישולי כרמל בע"מ נ' חברת החשמל לישראל בע"מ, פסקה 2 ( פורסם בנבו, 6.5.10) (להלן: "חישולי כרמל"); ת"א ( י-ם) 16515/08 סרצ'י אלישע/ מכבסת לבנון נ' חברת החשמל לישראל בע"מ, פסקה 6 ( פורסם בנבו, 6.6.12)). אף מבלי להיכנס לעובי הקורה לעניין מעמד אמות המידה, מסכים אני עם קביעתו העקרונית של בית המשפט קמא, כי אמות המידה אינן מהוות הסכם בין חברת החשמל לצרכן ( ראו גם: בר"ע ( י-ם) 429/08 חברת החשמל לישראל בע"מ נ' מוחמד שושה מערוף ( פורסם בנבו, 5.1.09)), אלא מהוות סטנדרטים להתנהגות ראויה ( ראו גם: חישולי כרמל, פסקאות 53- 57). זאת, בהתבסס על אופיין של אמות המידה ופסיקת בתי המשפט הקיימת בנושא. משכך, הנני דוחה את טענות המערערת לעניין זה.
באשר לטענות המערערת ביחס לחוות דעת המומחה מטעם בית המשפט, נזכיר כי: "בית המשפט הוא הפוסק בעניין כוחה של חוות דעת של המומחה והוא הקובע מהי המידה, מהו האופן ומהו ההיקף של האימוץ על ידיו של האמור בחוות הדעת. לא למותר להוסיף, כי בנסיבות כאלה גם מצומצמת יכולת ההתערבות של בית המשפט שלערעור בפסק דינה של הערכאה הראשונה" [ ההדגשה אינה במקור- צ.ס.) (ע"א 680/87 המגן חברה לביטוח נ' יוסף אליהו, פ"מ מו(4) 154, בעמ' 160 (1992)).
מקובלת עליי, בנקודה זו, טענת המשיבה כי בית המשפט קמא קיבל את חוות דעתו המקצועית של המומחה מטעמו, אך בחר שלא לאמץ את הפרשנות המשפטית שנתן לאמות המידה ( ההבחנה לעניין ניתוק יזום וניתוק שאינו יזום), שכן הדבר אינו בתחום מומחיותו.
כאמור, בית המשפט הוא הקובע אם וכיצד לאמץ את חוות דעת המומחה, והתערבות ערכאת הערעור בקביעה זו תהיה מצומצמת. בענייננו, בית המשפט קמא נימק קביעתו כלהלן: "לא מצאתי ממש בטענה שהפסקת החשמל האמורה בסעיף 48( ג)(2) [לאמות המידה] היא רק הפסקת חשמל יזומה, שכן כאשר אמות המידה ביקשו לציין במפורש אם מדובר בניתוק אם לאו, עשו כן. על כן, אמת מידה זו יכולה לחול גם על ניתוק שאינו יזום" ( פסק הדין, פסקה 11).
איני מוצא כל סיבה להתערב בקביעה זו.
לבסוף, הנני דוחה את טענות המערערת בדבר התרשלותה של המשיבה.
לעניין זה קבע בית המשפט קמא, לאחר שהתרשם באופן בלתי אמצעי מהעדים שהעידו בפניו, כי פעולתה של חברת החשמל הייתה סבירה ( שם, פסקה 14), וכי לא הוכח שאמצעי סביר למניעת נחשול המתח היה שטיפה של הקווים דווקא בחודש יולי ולא בחודש אוגוסט, בין היתר כי לא ברור אם שטיפה בכלל הייתה מונעת את הנחשול ( שם, פסקה 15). עוד קבע בית המשפט קמא, כי המשיבה נקטה פעולות של " אדם סביר" למניעת הנזקים ( שם, פסקה 16). לאחר שעיינתי בכל החומר המונח לפניי, לא מצאתי כל נימוק להתערב בקביעותיו העובדתיות של בית המשפט קמא בעניין זה.
יתרה מכך, טענת המערערת בדבר העברת נטל ההוכחה לכתפי המשיבה הועלתה לראשונה בפני בית משפט זה, נטענה באופן שטחי, מבלי לפרט את העובדות המצדיקות את הפיכת נטל ההוכחה, ולא מצאתי ממש בטענה זו.
נוכח כל המקובץ לעיל, סבורני כי דין הערעור להידחות – והוא נדחה בזאת.
בהתחשב בסכום ההוצאות ושכר הטירחה הגבוה יחסית שפסקה הערכאה קמא ביחס לסכום התביעה שהוגשה, תישא המערערת בהוצאות המשיבה, בסך 7,500 ₪ בלבד, שיקוזז מסכום העירבון שהופקד על ידי המערערת, והיתרה תוחזר למערערת.
המזכירות תשלח עותק מפסק הדין לצדדים.

ניתן היום, ח' כסלו תשע"ה, 30 נובמבר 2014, בהעדר הצדדים.