הדפסה

קשירין(המנוח) ואח' נ' רשות הפיתוח ו/או מינהל מקרקעי ישראל - מחוז צפון ואח'

בפני כב' השופטת אסתר הלמן
התובעים

  1. עיזבון המנוח סרגיי קשירין
  2. מרינה קשירין
  3. קטרינה קשירין
  4. בסיה קשירין
  5. ניקול קשירין

נגד
הנתבעים

  1. רשות הפיתוח ו/או מינהל מקרקעי ישראל - מחוז צפון
  2. מועצה אזורית הגליל העליון
  3. קיבוץ מחניים
  4. עיזבון המנוח ישי זיסקינד (המנוח)
  5. חברת החשמל לישראל בע"מ

ובעניין: קיבוץ מחניים (שולח ההודעה)
נגד

  1. עיזבון המנוח ישי זיסקינד
  2. רן זיסקינד
  3. טל זיסקינד
  4. גיא ארזי
  5. יוסף זיסקינד
  6. ביטוח חקלאי אגודה שיתופית מרכזית בע"מ

ובעניין:
עיזבון המנוח ישי זיסקינד (שולח ההודעה)
נגד
ביטוח חקלאי אגודה שיתופית מרכזית בע"מ

ובעניין:
מועצה אזורית הגליל העליון (שולחת ההודעה)
נגד

  1. קיבוץ מחניים
  2. עיזבון המנוח ישי זיסקינד
  3. רן זיסקינד
  4. טל זיסקינד
  5. גיא ארזי
  6. יוסף זיסקינד
  7. ביטוח חקלאי אגודה שיתופית מרכזית בע"מ

פסק דין

מבוא

1. חייו של המנוח סרגיי קשירין ז"ל (להלן: "המנוח"), קופחו עקב תאונה, שארעה ביום 16.05.09, לאחר שחכה, באמצעותה דג בבריכה לגידול דגים, פגעה בקווי חשמל, שהיו תלויים מעליו, וכתוצאה מכך התחשמל למוות (להלן: "התאונה"). תביעה זו הינה תביעת יורשיו ותלויו של המנוח; התובעת 2, אלמנת המנוח, הגברת מרינה קשרין (להלן: "האלמנה") ושלושת בנותיו (התובעות 3 - 5), לפצותם בגין הנזקים שנגרמו להם בעקבות התאונה.

2. התובעים 1 - 5 (להלן: "התובעים"), הגישו את התביעה כנגד כל הגורמים אשר לעמדתם נושאים באחריות לתאונה; הנתבעת 1 (להלן: "המדינה" או " מנהל מקרקעי ישראל"), כבעלת המקרקעין, בהם נמצאת בריכת הדגים, בה התרחשה התאונה; הנתבעת 2, המועצה האזורית הגליל העליון, (להלן: "המועצה האזורית"), אשר בריכת הדגים נמצאת באזור שיפוטה; הנתבע 3, קיבוץ מחניים (להלן: "הקיבוץ"), החוכר מאת המדינה את המקרקעין, שבתחומם נמצאת בריכת הדגים; הנתבע 4, עיזבון המנוח ישי זיסקינד ז"ל (להלן: "עזבון המנוח זיסקינד"), בשל אחריותו הנטענת של מר זיסקינד, אשר הלך לעולמו ביום 9.2.10, כמי שהפעיל את בריכת הדגים במועד הרלוונטי לתביעה, מכוח הרשאה, על פי הסכם בינו לבין הקיבוץ, והנתבעת 5, חברת החשמל לישראל (להלן: "חברת החשמל").

3. להליך זה צורף כתובע, על פי בקשתו, המוסד לביטוח לאומי, (להלן: "המל"ל"), התובע את זכויותיו להחזר גמלאות וקצבת שאירים, (בסך 692,565 ₪, נכון למועד הגשת סיכומיו), אשר שולמו לתובעים 2 - 5 עקב מותו של המנוח.

4. המדינה שלחה הודעת צד ג' כנגד הקיבוץ, הקיבוץ שלח הודעת צד ג' נגד עזבון המנוח זיסקינד, נגד ילדיו ויורשיו של המנוח זיסקינד, וכן נגד ביטוח חקלאי אגודה שיתופית מרכזית בע"מ (להלן: "הביטוח החקלאי"), אשר על פי הנטען, ביטחה בעת הרלוונטית את הקיבוץ ואת המנוח זיסקינד בפוליסות נפרדות. בכל הנוגע להודעה שהוגשה על ידי הקיבוץ כנגד המבטחת הושג הסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין חלקי (ביום 14.3.12), שבו הוצהר כי אין מחלוקת לגבי הכיסוי הביטוחי ואחריות מבטחת לחבות הקיבוץ, אם תקבע אחריותו.

עזבון המנוח זיסקינד, שלח אף הוא הודעת צד ג' נגד הביטוח החקלאי.
בנוסף, המועצה האזורית שלחה הודעת צד ג' נגד הקיבוץ, נגד עזבון המנוח זיסקינד, ילדיו ויורשיו, ונגד הביטוח החקלאי.
דיון בשאלת האחריות

5. לכל אחד מן הנתבעים מייחסים התובעים אחריות לגרם התאונה בשל רשלנותם ו/או תוך הפרת הוראות חקוקות.

לטענת התובעים, נסיבות התרחשות התאונה מתיישבות יותר עם העובדה שקיימת הייתה רשלנות גסה ומובהקת מצד הנתבעים, ולכן חלה עליהם החובה להוכיח כי לא הייתה רשלנות מצדם.

עוד טענו התובעים בכתב התביעה, כי בנסיבות העניין, חל הכלל " הדבר מדבר בעד עצמו", מאחר והמנוח נפגע על ידי רכוש שהיה בחזקת הנתבעים ו/או בבעלותם, או באחריותם או בשליטתם או תחת פיקוחם, ונסיבות המקרה מצביעות יותר על קיום רשלנות מאשר על העדרה, כך שנטל ההוכחה עבר אל כתפי הנתבעים.

מבלי לפגוע באמור לעיל, פרטו התובעים בכתב התביעה את פרטי הרשלנות שהם מייחסים לכל אחד מן הנתבעים.

בסיכומי המל"ל הוא מצטרף לטענות התובעים באשר לאחריותם של הנתבעים, פרט לנתבעת מס' 1 (מדינת ישראל), אשר לעמדתו, אין להחיל עליה כל אחריותם לגרם התאונה והנזקים הנובעים ממנה.

הרקע העובדתי

6. המנוח יליד 27/01/76, אב לשלוש בנות (התובעות 3 - 5).

ביום האירוע, שבת ה-16/05/09, הגיע המנוח, יחד עם חברו דימיטרי שטלוב (להלן: "שטלוב" או "החבר") אל בריכת הדגים, השוכנת בשטחו של קיבוץ מחניים (להלן: "האתר" או "הבריכה") , כדי לדוג, באמצעות חכות דיג, שהביאו עמם.

בשעה 09.30 לערך, הניף המנוח את החכה, וזו פגעה בחוטי חשמל שהיו מתוחים מעל. המנוח מצא את מותו, כתוצאה מהתחשמלות.

7. העד היחיד לאירוע, שאף הוא לא ראה את רגע התאונה עצמה, היה חברו של המנוח, שטלוב, אשר העיד בבית המשפט לגבי הנסיבות שהובילו לאירוע הטראגי.
שטלוב תיאר בתצהירו כיצד ארעה התאונה:

"האירוע הטראגי היה ביום שבת 16/05/09, לשם הגענו מוקדם בבוקר, תחילה התיישבנו ליד אחת הבריכות ולאחר מכן, בסביבות שעה 7:30 בבוקר עברנו לבריכה הכי צמודה לכביש 90, בה אירע האסון. (...) אציין כי בבריכה אני התיישבתי מצידו השמאלי של סרגיי ז"ל וכל אחד מאיתנו דג עם חכה. אני הייתי במרחק מה מסרגיי כי צריך שקט וריכוז לדייג, ולא יכולתי לראות את סרגיי בשל שיחים וקני סוף שהפרידו בינינו והסתירו את ראייתנו אחד לשני.

באיזה שהוא שלב, בסביבות השעה 09:30 שמעתי רעש של קצר (פיצוץ-"טראח") והבנתי שקרה משהו, ואז ראיתי את הנשים (צ"ל, ככל הנראה - אנשים - א.ה.) שיושבים מולנו, מצביעים ומסתכלים לכיוון סרגיי, מיהרתי מיד לראות את מה שקרה ואז ראיתי את סרגיי שרוע על הגב וממצב הנפילה ניתן היה להבין שהוא נפל מהכיסא, ואז לא היה לי ספק, לאור הרעש ולאור הנפילה, כי סרגי קיבל מכת חשמל ".

8. מר שטלוב לא ראה במו עיניו כיצד התחשמל המנוח, אך הסיק זאת מן הנסיבות, לאחר שראה שמעל המקום בו ישב המנוח לדוג, היו מתוחים תילי החשמל, ולאחר ששמע רעש, אותו תיאר כפיצוץ של קצר חשמלי וראה את חכתו של המנוח שבורה לצידו (עמ' 31 לפרוטוקול).

9. למעשה, אין חולק כי המנוח מצא את מותו, כתוצאה מהתחשמלות (ראה חוות דעתו של המומחה לרפואה משפטית, ד"ר זייצב, (ת/1)), עקב פגיעה או מעבר של החכה, שאחז בידו, באחד מתיילי רשת החשמל, שהיו מתוחים בגובה של 7.4 מטרים מעל לשפת הבריכה, כאשר החכה הייתה עשויה מחומר מוליך, מסוג קרבון ובאורך של 7.5 מטרים.

10. כוחות הצלה שהוזעקו אל המקום, ניסו לבצע במנוח פעולות החייאה, אולם נאלצו לקבוע את מותו.

זירת האירוע

11. האירוע התרחש סמוך לישוב יסוד המעלה, באזור בריכות הדגים, הנמצאות במקרקעין המהווים חלק מ"משבצת" קיבוץ מחניים. מדובר במקרקעין, שבבעלות המדינה, שהוחכרו לקיבוץ, בהתאם לחוזה חכירה לדורות, מיום 18.03.96 (ת/8(1)). (להלן: "הסכם החכירה").
12. במשך שנים הפעיל קיבוץ מחניים את מדגה בריכות הדגים שבתחומו, בשותפות עם קיבוץ איילת השחר, ובשנת 2006 הוחלט לפרק את השותפות מסיבות כלכליות (עדותו של אליעזר חודרוב, מרכז המשק בקיבוץ מחניים, (להלן: "מר חודרוב"). עם סגירת הענף נותרו 4 בריכות ללא שימוש.

13. על פי בקשתו של מר זיסקינד המנוח, שעיסוקו היה בדיג, נאות הקיבוץ לאפשר לו להתפרנס מגידול דגים בבריכות. ביום 01.07.07 נחתם בין הקיבוץ לבין המנוח זיסקינד, שהיה חבר הקיבוץ, חוזה הרשאה לשימוש בקרקע למטרת גידול דגים, (נ/7(א)), לפיו נמסרו לשימושו של זיסקינד כ-32 דונם משטח המדגה, הכולל בריכות לגידול דגים, ובכלל זה גם הבריכה בה התרחשה התאונה, למשך תקופה מוגבלת, החל מיום 1.7.07.

14. הבריכה הרלוונטית, שסמוך לה התרחשה התאונה, נמצאת במרחק של כעשרה מטרים מזרחית לכביש 90, מול הכניסה למתקן מקורות "מתקן עינן", גודלה 50 על 50 מטר, לערך, וסביבה קני סוף. (ראה דף פרטי טיפול באירוע של משטרת ישראל, (נ/16)). בזירה נמצאו כיסא מתקפל, מוט בצבע צהוב המשמש להרמה, וחכה בצבעים בורדו שחור, שאורכה נמדד על ידי טכנאי הזיהוי ונמצא כי הוא 7 וחצי מטרים.

15. ביום האירוע, בסביבות השעה 11:00 נתקבל במוקד ההשגחה של חברת החשמל דיווח על התחשמלות אדם בבריכת דגים נשוא התביעה. זמן קצר לאחר מכן, הגיע אל המקום העד אריה אליהו, העובד כמשגיח מטעם חברת החשמל. (להלן: "אליהו"). מתצהירו של אליהו עולה, כי הוא הבחין בגופת המנוח כשהיא מונחת על חלקה הצפוני של סוללת העפר, המקיפה את בריכת הדגים, כשמעל אותו המקום מתוחים שני קווי מתח גבוה, המוליכים 22 א' וולט.

16. אין חולק, כי מעל בריכת הדגים מתוחים שני קווי מתח גבוה, שנבנו עוד בשנים 1957 ו-1972 (תצהירו של מר דוד ועקנין - מנהל אזור צפת בחברת החשמל). תיילי הרשת היו מתוחים בגובה של 7.4 מ' מעל לשפת הבריכה (עדותם של מר דוד ועקנין ואריה אליהו וכן חוות דעתו של דר' ביקלס – ת/2). גובה התיילים מעל סוללת עפר סמוכה היה 6.5 מ'.

כאמור לעיל, אורך חכתו של המנוח היה 7.5 מ' ומחומר המוליך חשמל. על פי חוות דעתו של דר' ביקלס, אין צורך לגעת בתיל חשמלי חשוף על מנת להתחשמל. די בהתקרבות אליו, ההשראה של השדה החשמלי דיה כדי לגרום להתחשמלות.

17. במקרה זה, נוכח אורכה של החכה, אין מחלוקת כי אדם העומד או יושב מתחת לתיילים, באזור סוללת העפר (דרך העפר), או על שפת הבריכה ומניף את החכה, עלול להתחשמל עקב מגע עם התיל החשוף או אף חדירה של קצהה הגבוה של החכה לתחום ההשראה החשמלית.

18. המנוח ישב, כאמור, על שפת הבריכה, בין קני הסוף, במקום שאיננו עביר לכלי רכב (עדותם של מר אליהו ותשובותיו של המומחה מר ביקלס בעמ' 69 לפרוטוקול). על פי כללי הרשת הארצית שהיו בתוקף בזמן האירוע נשוא התביעה, (נ/18(2)) ובהתחשב בכך שהשטח, במקום בו ישב המנוח איננו עביר לכלי רכב, גובה התיילים המינימאלי הנדרש הינו 5 מ' מעל לפני הקרקע. כללים אלו עולים בקנה אחד עם דרישות שר האנרגיה והתשתיות בזמנו (נ/18(3)).

19. כלומר, גובה התיילים - הן מעל סוללת העפר והן מעל שפת הבריכה, עלה על הגובה המינימאלי הנדרש.
נתונים אלו לא נסתרו בדרך כלשהי על ידי התובעים ואף קיבלו חיזוק מעדות המומחה מטעמם, ד"ר ביקלס, (בעמ' 69 לפרוטוקול).
יתרה מכך, דומה כי בסיכומיהם זנחו התובעים כל טענה בכל הנוגע לגובה התיילים.

20. על סמך כל האמור, ניתן לקבוע כבר כעת כי התיילים, שגרמו להתחשמלות המנוח, נמתחו בגובה העולה על המינימום הנדרש.

השימוש בבריכה לשם דיג בחכות בתשלום

21. כאמור, כל עוד הופעל המדגה על ידי הקיבוץ, במשך שנים, שימשו הבריכות לגידול דגים. הדיג מתוך הבריכות בוצע באותה תקופה באמצעות רשתות, להבדיל מדיג באמצעות חכות, לשם הנאה ובילוי.

22. השימוש בבריכות לצורך דיג בחכות, החל בשלב כלשהו לאחר שזיסקינד קיבל הרשאה להשתמש במקום ולהפעילו. כפי שיפורט להלן, העסק במתכונתו זו, דיג בחכות תמורת תשלום, פעל תקופה קצרה מאד, לפני שהתרחש האירוע הטראגי.

23. התובעים בסיכומיהם, (סעיפים 27- 29), טוענים כי כל הנסיבות מצביעות על כי מדובר באתר מוסדר ומוכרז ברבים לעניין הדייג בחכות. לטענתם, בכניסה לאתר היה שלט, המזמין את העוברים בכביש 90 להיכנס ולדוג, הכניסה הייתה בתשלום של 50 ₪, באתר ביקרו מדי יום עשרות אנשים, ובשל קרבת המקום לכביש 90, האדם הסביר מניח כי אין סיכוי שאדם יסתכן בהפעלתו ללא רישיון ואישורים.
24. יחד עם זאת, מכלול הראיות והעדויות שהובאו בפני מעלה כי אין מדובר באתר מוסדר ומוכרז לרבים, אלא בעסק חדש שפעל לתקופה קצרה מאד עובר לתאונה. משך הזמן המדויק אינו ידוע, אך מהעדויות עולה כי מדובר בחודשים ספורים בלבד, בהם עסק זיסקינד, לצד עיסוקו העיקרי בגידול דגים, גם בגביית תשלום עבור דיג בחכה, לאחר שנוכח לדעת כי אנשים נוהגים לדוג בבריכות, ממילא, ללא הרשאה;

א. אין חולק כי לא היה למנוח רישיון עסק במועד התאונה או לאחריה, להפעלת עסק של דיג בתשלום (הצדדים חלוקים בשאלה האם נדרש רישיון כזה).

ביום 16.08.09, שלושה חודשים לאחר התאונה, הגיש זיסקינד בקשה לרישיון עסק לדייג חכות בבריכות, (ת/13) ובקשתו נדחתה. בגוף הבקשה צוין תחת סיבת הבקשה: "עסק חדש", ותחת מהות העסק המבוקש: "חניון-שטח המשמש לחניית טיילים, חניון יום -המשמש לדייג חכות".

ב. למרבה הצער, מר זיסקינד נפטר ממחלה, כשמונה חודשים לאחר שהתרחשה התאונה בבריכות הדיג. גרסתו לאירוע נלמדת מתוך ההודעה שמסר במשטרה עוד באותו היום (נ/11(ב')). ההודעה הוגשה, ללא התנגדות, כאחד מנספחי תצהירו של מר רן זיסקינד (כחלק מתיק המשטרה ת/8(3)), ובה מסר זיסקינד כי מדובר בעסק חדש וניסיוני, המהווה עיסוק משני בלבד לעיסוק העיקרי שלו, שהוא פיטום דגים לבריכות.

ג. בסיכומי הנתבע מס' 4 הוא איננו מפרט את משך הזמן שבו הופעל במקום עסק של דיג בחכות, אך מודה כי אף לו פעל המנוח זיסקינד לקבל רישיון עסק (שאיננו דרוש לעמדתו), לא היה מספיק להשלים את התהליך לפני שארעה התאונה (סעיף 12.2 לסיכומים). כלומר, מדובר היה בתקופה קצרה מאד.

ד. המסקנה כי לא היה מדובר בעסק מוסדר מתחזקת גם נוכח עדויותיהם של עדי התביעה: שטלוב (עמ' 24 לפרוטוקול) , אלברט גרינצר (עמ' 40 לפרוטוקול), ואיוון וולדובסקי (עמ' 42 לפרוטוקול). עדים אלה העידו, כי לא ראו כל פרסום לאתר הדיג בעיתונים או באינטרנט, ונודע להם על המקום דרך שמועות, שעברו מפה לאוזן בין הדייגים. עוד העידו הדייגים כי הם נדרשו לשלם ושילמו דמי כניסה, אך לא ניתנו במקום שירותים, המאפיינים מקומות דייג מוסדרים. לדוגמא: לא היו במקום שמשיות וכסאות, הדייגים לא קיבלו פיתיונות.

יתרה מכך מתוך העדויות (ראה עדותו של וולדובסקי בעמ' 43), הדייגים נהגו להעביר מפה לאוזן שמועות לגבי מיקומן של בריכות דיג, ונהגו לדוג גם במקומות שבהן הכניסה איננה מוסדרת ואיננה בתשלום.

ה. בכניסה לאתר או במהלך השהיה במקום, נגבו מהדייגים דמי כניסה בשיעור של 50 ₪ לאדם (ראה עדויות שלושת הדייגים - שטלוב, גרינצר וולדובסקי), אולם לא נמסרה להם כל קבלה או חשבונית עבור התשלום.

בנו של זיסקינד, מר רן זיסקינד, (שהעיד על עצמו כי איננו מתגורר בקיבוץ במשך קרוב לשלושים שנה), העיד כי ידוע לו שאביו ניהל פנקסים והיה נותן קבלה/חשבונית לאנשים ששילמו לו, אולם לא ידע לומר מה רשום בפנקסים ואלו הכנסות דווחו ונרשמו בהם (עמ' 113- 114 לפרוטוקול).
העד לא סיפר כי נכח בהזדמנויות בהן שולמו למנוח כספים עבור דיג בחכות, או בעת שזיסקינד מסר למאן דהוא חשבונית או קבלה.

מעבר לכך שמדובר בעדות כללית, שלא גובתה באסמכתא כלשהיא (אף שניתן היה לאתר את הפנקסים, כפי העולה מעדותו של הבן), הרי עצם העובדה שזיסקינד ניהל פנקסים, איננה מעידה דבר, בפרט שהעסק העיקרי שלו היה פיטום וגידול דגים למכירה, ולא גביית תשלום עבור דיג בחכות.

יתרה מכך, במסגרת מוצגי התביעה הוגש תיק המשטרה (ת/8(3)), ובתוכו אישור על ניהול פנקסי חשבונות ורשומות, אשר תוקפו מיום 4.5.08 ועד 31.03.09, בלבד.

25. באשר להיקף הפעילות, טוענות המדינה והמועצה האזורית בסיכומיהן כי העסק פעל רק בסופי השבוע. מנגד, השלט שנתלה בכניסה לבריכות, לא הגביל את הפעילות במקום רק לסופי השבוע. ייתכן שמטבע הדברים עיקר הפעילות התרחשה בסופי השבוע. אך גם אם נצא מנקודת הנחה כי הפעילות התרחשה בכל ימות השבוע, הוכח כי המקום פעל לתקופה קצרה ביותר כאשר עיקר הפעילות התרחשה בסופי השבוע.

26. רן זיסקינד, בנו של המנוח זיסקינד, העיד כי אביו החל לגבות את התשלום מדייגים שהיו מגיעים באופן פיראטי לבריכות על מנת לדוג באמצעות חכות, לאחר שנואש מלנסות למנוע מהם להגיע למקום (עמ' 118 לפרוטוקול). עדות זו עומדת בסתירה לניסיונם של התובעים להראות, כי הכוונה לפתח עסק של דיג בחכה עלה כבר בשלב המו"מ עם הקיבוץ, ועוד לפני שנחתם הסכם ההרשאה. לעניין זה ארחיב בהמשך, אולם ניתן ללמוד מן האמור לעיל, כי העסק במתכונתו זו לא החל לפעול מיד לאחר שקיבל זיסקינד הרשאה להשתמש במקרקעין, אלא בשלב מאוחר יותר, סמוך לפני שהתרחשה התאונה.

בחינת אחריותם של הנתבעים בעוולת הרשלנות

27. כידוע, כדי שתקום אחריות בגין עוולת הרשלנות, נדרש קיומם של שלושה יסודות- חובת זהירות, הפרת החובה וגרם נזק (ע"א 145/80 שלמה ועקנין נ' המועצה המקומית ( 9.11.82)) (להלן: " פסק דין ועקנין")).

28. חובת הזהירות נחלקת לשתיים: חובת הזהירות המושגית וחובת הזהירות הקונקרטית, כאשר שתיהן גם יחד נקבעות על-פי מבחן הצפיות. הצפיות אינה מושג טכני, אלא היא "צפיות מהותית". הצורך לצפות, ולא רק היכולת לצפות, הם המקור לתשובה על השאלה העקרונית, אם בקטגוריה הכללית אליה משתייכים הצדדים, הפעולה והנזק, עשויה להתקיים חובת הזהירות.

29. במסגרת בחינת קיומה של חובת הזהירות המושגית נשאל, האם אדם סביר צריך היה לצפות להתרחשות הנזק, בהתייחס למערכת היחסים שבין המנוח לכל אחד מהנתבעים.

30. משנקבע כי מתקיימת חובת זהירות מושגית המוטלת על סוג מסוים של מזיקים כלפי סוג מסוים של ניזוקים, יש לבחון אם קיימת גם חובת זהירות קונקרטית, כלומר: אם בין המזיק הספציפי לבין הניזוק הספציפי, בנסיבותיו המיוחדות של המקרה, קיימת חובת זהירות קונקרטית בגין הנזק הספציפי שהתרחש.

"חובת הזהירות הקונקרטית בוחנת האם, בנסיבותיו המיוחדות של כל מקרה ומקרה, היה על אדם סביר השייך לאותה קטגורית מזיקים לצפות את התרחשות הנזק" (ע"א 1068/05 עירית ירושלים נ' מימוני (14.12.06) (להלן: " פסק דין מימוני")).

חובת הזהירות הקונקרטית, נקבעת אף היא על-פי מבחן הצפיות. "השאלה היא, אם אדם סביר יכול היה לצפות - בנסיבותיו המיוחדות של המקרה - את התרחשות הנזק, ואם התשובה על כך היא בחיוב, אם אדם סביר צריך היה, כעניין שבמדיניות, לצפות את התרחשותו של אותו נזק. השאלה הראשונה היא טכנית באופיה. תשובה שלילית עליה מסיימת את הבחינה, שכן באין אפשרות צפייה בפועל, אין חובת זהירות. אנחנו בתחום הרשלנות ולא בתחום החובות המוחלטות. השאלה השנייה היא נורמאטיבית באופיה, וקשורה בהכרעה ערכית באשר למה צריך לצפות בנסיבותיו של המקרה הקונקרטי" (פסק דין ועקנין, פסקה 7).

31. בשלב השני, משנקבע כי מתקיימת חובת זהירות מושגית וקונקרטית, יש לבדוק אם זו הופרה ואם הייתה מצד המזיק התרשלות. בעוד שחובת הזהירות עניינה ביצירת סיכון, הרי שהתנאי של הפרת חובת הזהירות עוסק במניעת סיכון.

32. מזיק, החב חובת זהירות קונקרטית לניזוק, אינו אחראי כלפיו בכל מקרה, שבו בשל התנהגותו של המזיק נגרם נזק לניזוק. חובתו של המזיק היא לנקוט אמצעי זהירות סבירים, ואחריותו מתגבשת, רק אם לא נקט אמצעים אלה (ראו פסק דין ועקנין, בעמ' 131).

השאלה שיש לשאול היא, אם נקט המזיק אמצעי זהירות סבירים כדי למנוע את הנזק.

33. בעת בחינת השלב השלישי של גרימת נזק, לא נותר אלא לדון בשאלה אם הפרת החובה היא הסיבה העובדתית והמשפטית לקרות הנזק.
רק באם נקבע כי הוכח קיומו של קשר סיבתי עובדתי אז בוחן בית המשפט את השאלה האם משיקולים משפטיים יש לשלול את אחריותו של המזיק לנזק כזה. שיקול משפטי כזה קיים כאשר למשל אשמו של אדם אחר הוא הגורם המכריע להתרחשות הנזק.

ומן הכלל אל הפרט

אחריות המדינה- מנהל מקרקעי ישראל

34. טענות התובעים כלפי המדינה נובעות מהיותה הבעלים של המקרקעין בהן ארעה התאונה.

35. ככלל, חלה חובת זהירות מושגית על בעלים של מקרקעין כלפי המבקרים בהם. לטענת הנתבעים, העובדה שהחזקה במקרקעין הועברה לקיבוץ בהסכם החכירה לדורות, איננה פוטרת את הבעלים מחובת הזהירות המושגית כלפי צדדים שלישיים. המדינה, לעומת זאת, מפנה לסעיפי ההסכם, ומבקשת לקבוע, כי לא הייתה במקרה זה חובת זהירות מושגית או קונקרטית.

36. הסעיפים הרלוונטיים בהסכם, המבטאים את העברת האחריות לחוכר הם סעיפים 10ג' ו- 10ה'.

סעיף 10 ג' להסכם משנת 1996 קובע כי: "הקיבוץ אחראי כלפי המינהל ו/או הבעלים בגין כל נזק שיגרם למוחכר ו/או לגוף או לרכוש של צד שלישי לרבות שליחי המינהל, בעקבות החזקה והשימוש במוחכר."

סעיף 10 ה' להסכם החכירה קובע בזו הלשון:

"לעניין הוראות כל דין המטילות חובות על הבעלים של המקרקעין או אחריות כלשהי לכל מעשה או מחדל, לרבות אחריות בנזיקין, יראו את הקיבוץ כבעלים והוא בלבד ישא בכל התוצאות וההוצאות בשל אי מילוי אותה הוראה או בשל אותו מעשה או מחדל ....".

37. לטענת המדינה, בעלות במקרקעין שהוחכרו לאחר בחכירה לדורות, הינה מופשטת, ונוכח פיזורם הגאוגרפי הרב של מקרקעי הציבור, לא ניתן לצפות לפיקוח ושליטה כדרכו של היחיד, אפילו במקרקעין שטרם הוחכרו.

38. המדינה מוסיפה, כי חכירה לדורות קרובה במהותה לבעלות, ותכונות בעלות אלה מוענקות לחוכר בהתחייבות חוזית. עמדה זו מכתיבה את מידת הפיקוח שבו נוקט המנהל כלפי מקרקעין שהוחכרו לדורות - המדינה איננה מפקחת עליהם באופן הדוק ושוטף, אלא רק על פי דרישה או תלונה ספציפית. אין ביקורת יזומה כדי לבדוק אלו פעילויות מבוצעות במתחם המשבצת שהוחכרה לדורות (עדותה של הגב' דבורה נפתלי, מפקחת על המקרקעין באזור הרלוונטי, בעמ' 74 ואילך, ועדות הגב' מרי פוקס, מנהלת מדור במחלקת החוזים חקלאיים במנהל מקרקעי ישראל, בעמ' 77 ואילך).

39. הבעלות במקרקעין מטילה חובת זהירות מושגית על הבעלים גם אם החזקה בהם הועברה לאחר (רע"פ 4348/08 מאיר נ' מדינת ישראל (8.7.10)):

"מתן זכות חזקה לאחר בנכס של הבעלים אינה גורעת, אפוא, מאחריותו המושגית של הבעלים כלפי מבקרים בנכס לקיומם של סיכונים הטמונים בו, העלולים לפגוע בשלומו או בבטחונו של אדם. עם זאת, העברת החזקה בנכס לאחר מעלה שאלה ביחס לקיומה של חובה קונקרטית על הבעלים ביחס לסיכונים הנובעים מהנכס והיקפה. שאלה זו נענית בהתאם למבחן הזיקה של הבעלים לנכס, ויכולתו וחובתו לצפות קיומם של סיכונים הטמונים בו שבתורת בעלים עליו לשאת באחריות להסירם. העובדה בלבד כי אחריות קונקרטית דומה עשויה לחול גם על המחזיק בפועל בנכס אינה גורעת בהכרח מחובתו הקונקרטית של הבעלים, ומקום שחובה זו קיימת, לא ניתן להסירה על ידי גלגולה לשכמו של גורם אחר. האחריות הקונקרטית של בעלים לסיכונים בנכס שהושכר לאחר תחול בדרך כלל על עניינים הקשורים בבטיחות הבסיסית והיסודית של המבנה, שהבעלים אחראי לה הן לפני השכרת הנכס והן לאחר השכרתו, ככל שהוא יכול וצריך לדעת על קיומם של סיכונים מובנים בו, ועליו לנקוט אמצעים להסרתם כדי להבטיח את שלומם של באי המקום. אחריות זו אינה ניתנת לגלגול לכתפיו של האחר, וגם אם המחזיק בפועל בנכס אחראי באחריות דומה מכח החזקה הנתונה בידיו, אין הדבר גורע מאחריותו של הבעלים, ובלבד שאין מדובר באותם סיכונים שהמחזיק יצר במו ידיו, בלא ידיעתו של הבעלים, ומבלי שזה האחרון יכול וצריך היה מבחינה נורמטיבית לדעת אודותם (השוו: ע"א 3124/90 סבג נ' אמסלם, פ"ד מט(1) 102, 110 (1995))."

הצידוק לקביעה זו מושתת על ההנחה כי הבעלות במקרקעין יוצרת לעתים אפשרות למנוע סיכונים, גם לאחר שהשליטה בהם הסתיימה (פסק דין ועקנין בעמ' 124 - 125).

40. כל עוד הותיר הבעלים בידיו סמכויות פיקוח ושליטה על הנעשה במקרקעין, כמו במקרה דנן, לא ניתן לשלול קיומה של חובת זהירות מושגית, ביחסים בינו ובין מבקר במקרקעין.
יחד עם זאת, במישור קיומה של חובת זהירות קונקרטית נקבע, כי "בעלים שלא יצר סיכון ושאין בכוחו למנעו אינו נושא באחריות בגין אותו סיכון, שכן לא הופרה חובת זהירות קונקרטית" (פסק דין ועקנין, בעמ' 125).

41. בענייננו, קיימת אם כך, חובת זהירות מושגית, עם זאת לא שוכנעתי כי הוכחה קיומה של חובת זהירות קונקרטית.

אין חולק, כי הסיכון לא נצפה בפועל. בנוסף, לא הוכח כי ניתן היה לצפותו, שכן השימוש החריג בבריכות לשם דיג בחכות החל חודשים ספורים לפני התאונה.
בשים לב להיקף המקרקעין המצויים בבעלות המדינה והמוחכרים לאחרים, בפרט כשמדובר בחוזי חכירה ארוכי טווח, המאפשרים לחוכרים לבצע בהם מגוון פעילויות, לא ניתן לצפות ממנה כי תהא מסוגלת לקיים זיקה הדוקה ביחס לכל קרקע. זיקה כזו שתאפשר לה להיות מודעת לכל השימושים הנעשים במקרקעין, גם אם הם אינם תואמים את מטרות ההחכרה או יוצרים סיכונים חריגים, בטח לא בטווח מידי.

42. לטענת הנתבעים, מחלקת הפיקוח של המנהל התרשלה בכך שלא עשתה דבר, כבעלי מקרקעין סביר, לבדוק לכל הפחות את קיומן של הוראות החוזה עליו חתומים הבעלים (נוכח הטענה כי השימוש על ידי זיסקינד היווה הפרה של ההסכם שנערך עם הקיבוץ).

מעדויות נציגי המנהל עלה, כי באחריותם שטחי קרקע עצומים, שאין אפשרות לבקר בכולם ולוודא כי נשמרים כל תנאי ההסכם עם המנהל. אין ספק כי מוטב היה לו המדינה הייתה מסוגלת להקצות משאבים לפיקוח הדוק יותר על חוכרים באדמות המדינה, כדי לוודא שהם מקיימים את תנאי ההסכם שנערך עימם. יחד עם זאת, לא ניתן לומר שבמסגרת תקציבית סבירה, ניתן היה לצפות כי המדינה תוכל לקיים פיקוח הדוק ושוטף על כל חוכר או שוכר של מקרקעין, על מנת לוודא כי הוא מקיים את כל התנאים שנקבעו בחוזה ההתקשרות עמו.

43. במקרה הנדון, גם אם ההרשאה למנוח, לעשות שימוש במקרקעין, עמדה בניגוד לסעיף 12 להסכם החכירה, וזאת גם אם מטרתה הייתה לגידול דגים ופיטום, כנטען, ספק רב האם ביקור של מפקח מטעם המנהל בשטח יכול היה לחשוף את העובדה שתנאי ההסכם הופרו, כל עוד נעשה בבריכות שימוש דומה לזה שנעשה בהן קודם לכן, על ידי הקיבוץ.

44. העיסוק העיקרי של זיסקינד היה גידול דגים, תוך דיג ברשתות, כפי שנעשה קודם לכן על ידי הקיבוץ. זיסקינד עצמו היה אחד מחברי הקיבוץ שעבד בענף הדיג כדיג, עד לסגירתו.
בנוסף, הפרה נטענת זו של תנאי ההסכם, על ידי מתן הרשאה למנוח להשתמש בקרקע לשם גידול דגים, לא היא שיצרה את הסיכון החריג, אם כי תרמה לו. הסיכון החריג נוצר רק כאשר זיסקינד החל להפעיל במקום עסק של דיג בחכות. יתרה מכך, לא ברור עד כמה היה העסק של דיג בחכות פעיל במהלך ימי השבוע. כפי שניתן ללמוד מן הראיות, הדייגים הגיעו לאתר בעיקר בסופי השבוע (בהם ממילא אין עובדי המנהל עובדים בפיקוח בשטח).

45. הצטברות הגורמים דלעיל - פרק הזמן הקצר שבו הופעל העסק במתכונת זו והעובדה שמרבית הפעילות הייתה בסופי שבוע, מלמדים כי לא הופרה חובת זהירות קונקרטית על ידי המנהל.

46. נוכח כל האמור, אני קובעת כי המדינה לא חבה חובת זהירות כלפי המנוח ולא התרשלה כלפיו ולפיכך, דין התביעה כנגדה להידחות.

אחריות המועצה האזורית

47. לטענת התובעים הפרה המועצה האזורית את חובת הזהירות שהיא חבה כלפי המנוח, הנובעת מן השליטה והפיקוח המוענקים לה, בהיותה הגוף הסטטוטורי המאשר והמפקח על רישוי העסקים בתחום שיפוטו.

בסיכומיהם, טוענים התובעים כי המועצה התרשלה בשתיים: מינוי מנהל מחלקת רישוי שאיננו כשיר לתפקיד זה וכן באחריות שילוחית לרשלנותו של מנהל המחלקה במילוי תפקידו.

לטענת התובעים התרשלה המועצה האזורית ונושאי המשרה בה, בה בקיום תפקידם לפי חוק לרישוי עסקים, התשכ"ח- 1968 (להלן: "חוק רישוי עסקים"), עת לא מנעה את פעילות עסק דייג בחכות הפועל בתחומה, ללא רישיון עסק כדין. עוד לטענתם, לא נערכה ביקורת באתר, למרות שהעסק עבד ללא רישיון מאז שנת 2004.

48. בפסק הדין מימוני הכיר בית המשפט העליון בחובת הזהירות המושגית של רשות מקומית כלפי המשתמשים בשירותי העסקים שבתחומה (סעיף 22 לפסק הדין):

"במקרה שלפנינו, מקובלת עלי הטענה כי סמכויות הפיקוח שהוקנו לעירייה על רישוי עסקים בתחומה, לצד סמכויות ההסדרה שהוקנו לה, מקימות חובת זהירות מושגית כלפי המשתמשים בשירותי אותם עסקים, שעניינה זיהוי פעילות עסקית הפועלת שלא ברישוי ומניעת סכנות לשלום הציבור הנובעות ממנה (באותן הקטגוריות בהן הרישוי נדרש גם להבטחת שלום הציבור, ובפרט בעסקים מסוג "עינוג ציבורי"). בקביעה זו, אין אני נדרש להכריע בשאלה האם יש להכיר בכל מצב בהסתמכות סבירה של המשתמשים בשירותי עסקים על תקינות הרישוי העירוני. חובת הזהירות בין הרשות למשתמשים בשירותי עסקים מסוג "עינוג ציבורי" בתחומה עולה מיכולת הצפייה של העירייה את הנזקים שעשויים להיגרם מהתרשלותה בפיקוח על פעילות אותם עסקים ומהכוחות שהקנה לה הדין למניעתם (ראו פרשת סוהן, עמ' 736-740). זאת בפרט מקום שהנזק הצפוי עשוי לעלות כדי פגיעה בחיי אדם."

שם אמנם דובר על חובת זהירות מושגית של עירייה כלפי המשתמשים בעסקים שבתחומה, אך הדברים יפים גם ביחס לחובתה המושגית של מועצה מקומית, כבענייננו.

49. בבואי לבחון האם מתקיימת חובת זהירות קונקרטית בין המועצה האזורית לבין המנוח בגין הסיכון הספציפי – קרי סכנת התחשמלות שיש בדייג חכות בבריכת הדגים, יש לבחון האם יכולה הייתה וצריכה המועצה האזורית, בנסיבותיו המיוחדות של המקרה, לצפות את הסיכון שהמנוח הועמד בו.

50. העד אבי גור, מנהל מחלקת רישוי עסקים במועצה האזורית (להלן: "גור"), העיד, כי המועצה האזורית לא ידעה אודות קיומו של העסק עובר לאירוע הטראגי.
כפי שקבעתי לעיל, הוכח בפני כי עסק חכות הדייג הופעל למשך זמן קצר ביותר עובר לאירוע ההתחשמלות, וזאת מבלי שקדמה לפתיחתו של העסק פניה מצד מר זיסקינד אל המועצה האזורית, בבקשה לקבל אישור או רישיון עסק.

51. זיסקינד הגיש בקשה לרישיון עסק לדייג רק ביום 16.08.09 (ת/13) - (לאחר התאונה).
על פי תצהירו של מר גור והנספחים לו (נ/8(ג)) הבקשה נדחתה ביום 19.08.09 בשל התנגדותה של הוועדה המקומית, מהטעם שהשימוש המבוקש הינו תיירותי מסחרי, שאינו תואם את ייעוד הקרקע.

52. התרשלות מועצה - לפי הנטען, מבוססת על שני נימוקים. הטעם הראשון הוא שהמועצה מינתה לתפקיד מנהל מחלקת רישוי עסקים בתחומה, אדם שאיננו מתאים למלא תפקיד זה, איננו בקי בהוראות החוק ושאיננו בעל השכלה וניסיון כנדרש. טענה זו מתבססת, בין היתר, על התנהלותו של מר גור בטיפול בבקשה המאוחרת שהגיש זיסקינד לקבלת הרישיון.

53. דין הטענה להידחות מכמה נימוקים:

א) כפי שטוענת המועצה ובצדק, מדובר בהרחבת חזית.
בכתב התביעה ייחסו התובעים למועצה רשלנות, בכך שהנפיקה רישיון זמני למקום שאיננו עומד בדרישות הבטיחות (טענה שלא הוכחה ונזנחה), ובכך שלא אכפה את דרישות חוק רישוי עסקים ולא פיקחה במידה מספקת על עסקים שאינם מורשים.

לא הועלתה כל טענה בנוגע להתרשלות במינוי מנהל מחלקת הרישוי, כך שמדובר בטענה שהיא בגדר הרחבת חזית, שהנתבעת מתנגדת לה, ואין לשמוע לה.

ב) אין טעם לדון בטענות בכל הנוגע להתנהלות מחלקת הרישוי, לאחר התאונה, הואיל ואפילו יימצא כי יש ממש בהן, ואינני קובעת כך, הרי שלא מתקיים כל קשר סיבתי בין התנהלות זו לקרות התאונה.
מעבר לכך, לא מצאתי ממש בטענה כי ניתן ללמוד מהתנהלות זו על כשירותו והתאמתו של מר גור לשמש כמנהל המחלקה.

ג) התובעים מבססים טענתם, לאי התאמתו של מנהל המחלקה לתפקידו גם על העובדה שלא היה ער לסמכותו ולחובתו לפקח על העסקים שבתחום סמכותו ולאכוף את החוק בעניין זה.
להוכחת האמור, הם מפנים לתשובותיו באשר לקיומו של עסק דומה בקיבוץ דפנה ללא רישיון, ובכל הנוגע לשאלה מי צריך לאכוף קיום החוק על עסקים שאינם מקיימים את תנאי הרישיון.

לטענת המועצה, הטענה באשר לעסק המתנהל בקיבוץ דפנה, הועלתה לראשונה בחקירתו הנגדית של העד, לא הונח לה בסיס עובדתי קודם לכן, ולכן לא הובאו גם ראיות נוספות כדי לברר האם מדובר במצב עובדתי זהה או דומה ולא ניתן להקיש מכך דבר לענייננו.

כפי שיפורט בהמשך, מר גור היה מודע לחובת המועצה לאכוף את החוק בתחומה ולפקח על העסקים טעוני הרישוי. מר גור לא נשאל אודות אמצעי הפיקוח שמפעילה המועצה באופן רציף, ואין אינדיקציה לכך שלא בוצעו כדרך שגרה פעולות אכיפה ופיקוח.

הוא אמנם העיד כי מתנהל עסק דומה, (בקיבוץ דפנה), ללא רישוי, ומבלי שהמועצה נוקטת בהליכים לסגירתו, אולם הבהיר כי מתנהלים שם הליכים לקבלת הרישיון. הטענה כי מתנהל עסק דומה, שגם כלפיו לא בוצעו פעולות אכיפה הועלתה לראשונה במהלך חקירתו הנגדית של העד, ולא התבררה עובדתית במידה שמאפשרת לקבוע על פיה ממצאים.
כאמור, מר גור לא נחקר מפורשות אודות צעדי הפיקוח האכיפה שמבצעת המועצה לאכיפת חוק רישוי עסקים ומתשובותיו ניתן היה להבין כי ככל שמדובר באכיפה, הרי זו מנוהלת על ידי היועץ המשפטי של המועצה (עמ' 98 לפרוטוקול).

מתוך האמור, בהעדר פרטים מלאים באשר למהות העסק הדומה והמצב החוקי שם, לא ניתן להסיק כי המועצה התרשלה במינוי מנהל מחלקה שאיננו בקי בחוק ואיננו מודע לסמכויותיו ותפקידיו, כפי שנטען.

54. הטענה השנייה, הינה כי המועצה התרשלה משלא פעלה לפיקוח ואכיפת החוק בתחומה.
בתגובה טוענת המועצה, כי טענות התובעים, לפיהן התרשלה המועצה, מאחר והיה עליה לדעת בכל רגע נתון, בשטח המוניציפלי שברשותה, אלו עסקים פועלים ללא רישיון עסק ומהווים סכנה למשתמשים בהם, כמו גם הטענה כי הפעלת העסק של דיג בחכות הייתה ידועה לכל, הופרכו. הוכח כי העסק עבד זמן קצר בלבד, בסופי שבוע, כאשר אין פיקוח שוטף של הרשויות, קיומו של העסק לא פורסם באמצעי התקשורת, והופרכה הטענה כי ניתן היה להבחין בו בנסיעה בכביש 90.

במצב דברים זה, טוענת המועצה, כי לא ניתן לייחס לה כל חבות, ובוודאי שאין זה סביר להטיל עליה חבות בנזיקין, ביחס לתאונות שקרו בעסקים טעוני רישוי בתחומה, ואשר לגביהם לא נתבקש ולא ניתן רישיון, כאשר תחומה המוניציפלי של הרשות משתרע על כ- 300,000 דונם.

55. לשם הכרעה בשאלה האם התרשלה המועצה והפרה חובת זהירות קונקרטית, החלה עליה בנסיבות המקרה, יש לבחון האם המועצה יכולה וצריכה הייתה לצפות את העובדה שבמקום נוהל עסק ללא רישיון, מקום שבו נדרש רישיון כזה, כך שבאי נקיטת הליכים להפסקת הפעילות הלא חוקית הפרה המועצה את חובתה והתרשלה כלפי המבקרים במקרקעין.

56. אין חולק, כי למועצה סמכות לפקח ולאכוף את החוקים הרלבנטיים לפתיחה וניהול עסקים הטעונים רישוי (מנהל המחלקה היה מודע לכך - ראה תשובתו של מר גור בעמ' 96).
לא הייתה מחלוקת גם, כי לו הייתה המועצה מודעת להפרת החוק היה עליה לפעול למניעת המפגע (עמ' 98 לעדותו של מר גור, שורות 11-10).

57. לעמדת המועצה, העובדה שהעסק נוהל במקום נתגלתה לה רק בעקבות התאונה.
הטענה כי למועצה לא הייתה ידיעה על קיומו של העסק לא נסתרה ולא הופרכה. לכן, יש לבחון האם הייתה המועצה יכולה וצריכה לצפות את הסיכון שבניהול העסק והאם יכולה הייתה למנוע אותו באורח סביר.

58. מן הטעמים המפורטים לעיל ביחס לחובת מנהל מקרקעי ישראל לצפות את הסיכון שבהפעלת בריכות הדגים כעסק לדיג בחכות, אין גם להטיל חבות על המועצה.
לו פעל העסק במשך תקופה ממושכת, יכול והיה מקום לקבוע כי על המועצה היה לצפות קיומם של עסקים שאינם פעילים על פי החוק, בהתאם לרישיון עסק ולפקח כיאות על העסקים שבתחומה, כך שבתוך פרק זמן סביר, תתגלה פעילות כזו.

אלא שכפי שנקבע לעיל, העסק של דיג בחכות החל לפעול זמן קצר לפני התאונה, ועיקר פעילותו הייתה בסופי שבוע, כך שלא ניתן לקבוע כי המועצה התרשלה באי פיקוח נאות, שבעטיו לא הייתה מודעת לפעילות זו.

בעניין זה, אף שהדברים לא נטענו כנגד המועצה בסיכומי התובעים, ניסו התובעים להראות, כי ניתן היה להבחין בפעילות העסק ובשלט שהוצב בכניסה, תוך נסיעה בכביש 90. טענה זו הופרכה מתוך העדויות, כאשר העדים שנשאלו על כך, (ראה עדותו של מר אבי גור, לרבות עד התביעה (דר' ביקלס), השיבו כי בזמן נהיגה הם מתרכזים בנעשה בכביש ולא יכולים היו להבחין בנעשה בתחום שטח הבריכות.

מן הטעמים לעיל, לא שוכנעתי כי הוכח שיש עילה לחייב את המועצה בפיצויים מכוח עוולת הרשלנות.

אחריות קיבוץ מחניים:

59. כלפי קיבוץ מחניים, חוכר המקרקעין, הועלו בסיכומי התובעים מספר טענות:

א. הקיבוץ התקשר עם זיסקינד בהסכם הרשאה, תוך הפרה של תנאי החוזה עם מנהל מקרקעי ישראל, והתיר לו לעשות שימוש במקרקעין בסטייה מייעודם.

ב. הקיבוץ התרשל בבחירת בעל החוזה, כאשר בחר להתקשר עם צד לא אמין ורשלן.

ג. הקיבוץ לא דאג לפקח ולוודא כי תנאי הסכם ההרשאה קוימו במלואם.

ד. הקיבוץ ידע או היה עליו לדעת את שהתרחש בבריכות הדגים ובעצם הפעלתן כאתר תיירות ונופש ופתיחת הבריכות בפני הציבור הרחב, כאשר התרבו המבקרים באתר. הפעלת הבריכות גם ניתנת לצפייה מכביש 90 הסמוך.

ה. הקיבוץ היה אמור לצפות כי בבריכות, שמהוות דבר מסוכן, שהותר ללא גידור וללא פיקוח, עשויות לקרות תאונות. היה על הקיבוץ לצפות כי מיקום הבריכות, בתוך השטחים הפתוחים של מרחב הקיבוצים, עם שלט כניסה ותשלום דמי כניסה, יצור רושם ומצג אצל המבקרים, כי מדובר במקום מסודר ומוסדר, תקין ובטוח, והם יפעלו בהתאם.

ו. הקיבוץ לא הציב שלטים ואמצעי אזהרה שיתריעו ויזהירו את המבקרים מקווי מתח גבוהים ו/או יזהירו ו/או יאסרו שימוש בחכות מתכת ו/או קרבון ו/או יגבילו את אורכן.

ז. הקיבוץ העלים עין ו/או עצם את עיניו מפעילות עסקית הפועלת שלא ברישוי ושלא כדין, על אף שהיו בידיו אמצעים שלא דרשו מאמצים כבירים בכדי לפקח על הנעשה.

60. טיעוני הקיבוץ:

לטענת הקיבוץ האשם היחיד בתאונה המצערת הוא המנוח, שעשה מעשה רשלנות חריג, שהביא למוות הטרגי. הקיבוץ מבקש לקבוע, כי על פי הראיות שהובאו, המנוח נהג להגיע לבריכה עוד לפני מיסוד הדיג במקום, כדייג חובב, ללא קשר לזיסקינד, הוא היה דייג ותיק בבריכה ולמרות זאת התיישב מתחת לחוטי החשמל שהיו גלויים לעין (לטענות בנוגע לרשלנותו ואשמו התורם של המנוח אתייחס בפירוט בהמשך).

עוד טוען הקיבוץ, כי אם יש אשם נוסף בפרשה זו מלבד המנוח, הרי זהו זיסקינד, אשר שכר את הבריכה על מנת לגדל דגים, ובמקום להילחם בתופעה של דייג פיראטי, החליט לגבות כסף מהדייגים.

לעומת זאת, לעמדת הקיבוץ, לקיבוץ אין שום אחריות בפרשה. הוא לא ידע ולא צריך היה לדעת על הדיג בחכות בבריכה. במקרקעין אין פגם כלשהו - גלוי או נסתר, לקיבוץ אין כל קשר לשימוש יוצא הדופן שנעשה בבריכה וממילא אין לו כל קשר לאירוע.

61. הקיבוץ מבקש לדחות את הטענות שהועלו כנגדו:

א. באשר להתנהלותו עד למסירת הבריכות לזיסקינד, נטען כי אין כל קשר בין הדברים לבין התאונה. מעבר לכך, הטענה כי הקיבוץ ניהל את הבריכות עד שנת 2006, ללא רישיון עסק, לא הוכחה ואף התבררה כחסרת שחר, בחקירתו של מר גור.

ב. באשר לכשרות מסירת הבריכה למר זיסקינד, נטען כי אין כל קשר בין התאונה לבין הטענה, שממילא לא הוכחה. אפילו נאסר על הקיבוץ מבחינה חוזית, ביחסיו מול המנהל, לבצע את העסקה, זהו עניין הנוגע אך למערכת החוזית בין המתקשרים ואיננו נוגע לתאונה. לטענת הקיבוץ, אכן נאסר עליו להשכיר את השטח בשכירות משנה, אך הוראות ההסכם אינן אוסרות ליתן הרשאה לחברי הקיבוץ להשתמש במוחכר (סעיף 12(ה) להסכם).

הואיל וזיסקינד היה חבר הקיבוץ, הרי לא היה נדרש אישור או הסכמה מוקדמת של המנהל כדי להרשות לו לבצע שימוש במקרקעין.
ג. בכל הנוגע לטענה לקיומה של הגבלה בשימוש במקרקעין לשם עיסוק חקלאי - הקיבוץ מסכים כי נאסר עליו לעשות שימוש בבריכה לצרכים לא חקלאיים או להרשות לזיסקינד לעשות שימוש כזה. אלא שלטענתו, הסכם ההרשאה התיר לזיסקינד לגדל בבריכה דגים והוא התחייב לעשות שימוש זה בלבד.

ד. לטענת הקיבוץ- הוא לא ידע ולא יכול היה לדעת על הפעילות בבריכות.
החוזה עם זיסקינד נחתם ביום 01/07/07. סוכן הביטוח, מרדכי כנעני, העיד כי אחד משותפיו של זיסקינד דיווח לו שזיסקינד מנהל בבריכה עסק של דיג בחכות, רק בסוף אפריל 2009, כלומר, שבועיים לפני התאונה. גם מהודעתו של זיסקינד במשטרה עולה כי העסק היה חדש וניסיוני.
מתוך הראיות ניתן ללמוד, שהעסק במתכונת זו עבד כשבועיים עד חודש וחצי בלבד.

מר חודורוב העיד, כי לא ידע על הפעילות שהתנהלה בבריכה. בנסיעתו בכביש הסמוך הוא לא הבחין בדייגים עם חכות, (נסיעותיו היו בימי חול), גם לא הובאה אליו שמועה כזו, ולו היה הדבר מגיע לידיעתי היה מזמן את זיסקינד ודורש ממנו להפסיק את הפעילות.

בעניין זה מבקש הקיבוץ לדחות את הטענה, כי הקיבוץ ידע או יכול היה לדעת על הדיג בחכות משום שמטעיו סמוכים למקום. הובהר מעדותו של מר חודורוב, שהבריכות אינן סמוכות לשטחי המטעים של קיבוץ מחניים, והחקלאים של הקיבוץ לא נוהגים להגיע לאזור הבריכות. על פי המפה שצורפה לתצהירו, ניתן לראות כי כדי להגיע מן הקיבוץ לבריכות צריך לנסוע מרחק רב על כביש 90 ולחלוף על פני 3 יישובים.

הקיבוץ מבקש לדחות גם את הטענה, כי יכול היה לדעת על עיסוקו של זיסקינד מתוך הנהלת החשבונות שלו. לטענתו, גם אם התנהלו חשבונותיו של זיסקינד דרך הקיבוץ, הוא לא אמור היה לבדוק אותם. בנוסף, עלה מן העדויות כי זיסקינד נהג לגבות כסף במזומן, ולא הוציא חשבוניות מס, כך שההכנסות הללו לא היו מופיעות ממילא בחשבונותיו.

ה. הקיבוץ מוסיף וטוען, כי אין עליו חובה לערוך ביקורת בבריכות, ולבדוק במה עסק זיסקינד, והתובעים לא הצביעו על מקורה של חובה כזו. במקרה זה, לא היה פגם במקרקעין, חוטי החשמל מעל הבריכה היו בגובה חוקי, והנזק נגרם כתוצאה מפעילות חריגה שנעשתה במקום, שאיננו מיועד לדיג כזה.

ו. הקיבוץ מבקש לדחות את טענת התובעים, כי מדובר במקום "מסוכן מטבעו", שהיה צורך לגדרו. מעבר לכך, בנסיבות התאונה כאן, שאלת הגידור כלל איננה מתעוררת.

ז. הקיבוץ מבקש לדחות את הטענה כי לא היה רישיון עסק למדגה עד שנת 2006, לאחר שהובהר במהלך העדות, כי המידע הנ"ל איננו מתייחס לקיבוץ מחניים ובהעדר רלבנטיות. כך גם הטענה כי הקיבוץ התרשל בבחירת בעל חוזהו, איננה רלבנטית. בנוסף, הוכח כי השוכר, זיסקינד, היה דיג מקצועי, שעבד בבריכה הנדונה במשך שנים רבות, ולכן היה בחירה טובה לשם קבלת הבריכות לטיפולו ולפרנסתו.

62. ביחסים בין הקיבוץ, כחוכר זכות החזקה במקרקעין לבין המבקרים בנכס, קיימת חובת זהירות מושגית. כפי שהובהר לעיל, העברת זכות החזקה והשימוש לאחר, איננה גורעת מחובת הזהירות המושגית, אלא מעוררת שאלה בדבר הפרתה של חובת זהירות קונקרטית.

63. במסגרת הסכם ההרשאה, הרשה הקיבוץ לזיסקינד לעשות שימוש בקרקע למטרות גידול דגים. המורשה - זיסקינד, התחייב לעשות שימוש בקרקע למטרה הנקובה בהסכם עמו בלבד. בהסכם הותיר בידו הקיבוץ את הפיקוח על הנעשה במקרקעין (למשל כל שינוי בקרקע מותנה בהסכמת הקיבוץ - סעיף 4.5 להסכם).
המורשה התחייב לדאוג לקבלת כל האישורים הנדרשים לשם ביצוע פעולות בקרקע, לרבות רישיון עסק (למלא אחרי כל הדרישות החוקיות (סעיף 4.7 להסכם). כן התחייב לדאוג ולקיים את כל תנאי הביטחון, הבטיחות וגהות, בהתאם להוראות כל דין ורשות מוסמכת ולשביעות רצונו המלאה של הקיבוץ (סעיף 4.8 להסכם).

לקיבוץ גם נשמרה הזכות להיכנס למקרקעין כדי לעמוד על מידת קיום הוראות החוזה.

64. הצדדים חלוקים בשאלה האם מתן ההרשאה לזיסקינד מהווה הפרה של הסכם החכירה עם המנהל. עמדת המנהל הינה, כי על פי הנהלים, היה על הקיבוץ לדווח לו על הפעילות העסקית ולקבל אישורו.

בעניין זה אומר, כי הסתמכות הקיבוץ על הוראת סעיף 12(ה) להסכם החכירה, המתירה לקיבוץ להרשות לחברי הקיבוץ לעשות שימוש במוחכר, מעוררת קושי.
סעיף 12(א) אוסר במפורש על הקיבוץ להעביר לאחר את זכות החכירה או להחכיר את המוחכר או להרשות את השימוש או את החזקה בו לאחר, למעט הגופים המפורטים שם.
סעיף 12(ב) מאפשר לקיבוץ בתנאים מסוימים, להעביר בדרך של החכרת משנה ובהסכמת המנהל, שטח המיועד למפעל, לתאגיד הנמצא בשליטתו.
סעיף 12(ה) קובע, כי האמור בס"ק 12(א) איננו בא לפגוע בזכות הקיבוץ להרשות לחברי הקיבוץ שימוש במוחכר.

על פני הדברים, מדוב בשימוש ידי חברי הקיבוץ, ככאלה, בשטח שהוחכר לקיבוץ, למטרותיו, ולא לצורך הקמת עסק נפרד ועצמאי. אם כך הדבר, יצר הקיבוץ במתן ההרשאה, סיכון מוגבר, והוא חב גם בשל כך באחריות כלפי המבקרים במקרקעין.

65. גם בהנחה שמתן ההרשאה לזיסקינד היה בגדר ההסכם עם המנהל, יכול וצריך היה הקיבוץ לצפות את הנזק, בהיותו בעל הזיקה הברורה יותר למקרקעין, כחוכר לדורות, מי שתנאי הקרקע ותכונותיה ידועות לו היטב, וכך גם זהות המורשה ונתוניו מוכרים לו.

הקיבוץ היה יכול וחייב לצפות כי המורשה ישתמש במוחכר למטרות החורגות מן השימוש המוסכם, ולשם כך היה עליו לוודא, כי המורשה מנהל את עסקיו בהתאם לחוקי רישוי העסקים, כך שתובטח מידה של פיקוח על ידי הרשויות על הנעשה במקרקעין.

הגם שהעסק במתכונתו המסוכנת יותר פעל זמן קצר, הרי גם ללא ידיעה ממשית אודות הפעלתו, היה על הקיבוץ לצפות כי המורשה ינהל במקום עסק החורג מן ההרשאה, באופן שתכונות המקרקעין (קיומן של בריכות הדגים), אף אם אינן טומנות בחובן סכנות מן הסוג הנדון בשימוש הרגיל על פי ההסכם, תחייבנה נקיטת אמצעים למניעת הסכנות הצפונות בהן בשימושים אחרים.

66. הקיבוץ התרשל באי נקיטת אמצעים לעקוב ולפקח, כי המורשה, זיסקינד, מנהל את עסקיו בהתאם לחוקי הרישוי, ותוך הבטחת תנאי בטיחות הולמים, כשהוא מתמודד בדרך בטוחה עם תופעות, כמו הדייגים הפיראטיים. בכך אפשר הקיבוץ לזיסקינד לפעול ללא רישיון עסק וללא פיקוח של הגורמים, שאישורם היה נדרש, לו פעל זיסקינד כדי לקבל רישיון לאיזה מן העסקים שהפעיל.

67. מסקנה זו איננה משתנה גם בהנחה שהקיבוץ לא היה מודע לטיב העסק שניהל זיסקינד במקום (תצהירו של מר חודורוב סעיפים 8- 9) ולטענתו, כי אילו ידע על כך, כי אז היה דורש הפסקה מידית של הפעילות, המהווה הפרה בוטה של ההסכם עם הקיבוץ, שכן לקיבוץ היו כלים להפחית את הסיכון כך שבמקום יופעל עסק המסכן את שלום הציבור, ולטעמי, ביחסים בינו ובין החוכר, ובפרט שהקיבוץ קיבל את החכירה מאת המנהל למטרות מסוימות ומוגדרות, חלה גם חובה על הקיבוץ לפעול לכך שהפעילות בתחום המקרקעין תהא בהתאם לדרישות החוק ולמטרה המוגדרת בהסכם.

אחריותו של זיסקינד:

68. לטענת התובעים, אחריותו של זיסקינד לגרם התאונה, לעומת הגורמים המוסדיים, הינה זניחה ביותר. אמנם הוא פעל מתוך בצע כסף, והתרשל בכך שפעל ללא רישיון עסק, אך הוא עשה זאת בידיעת כולם ותחת עיניהם הפקוחות של הגורמים שהיו אמורים לפקח על הנעשה.

עוד נטען, כי זיסקינד התרשל באי מתן הוראות פעולה והנחיות בטיחות למשתמשים, בכך שלא הזהיר את המשתמשים מפני הסכנות באתר, לא פיקח כיאות על פעילות המבקרים, לא העסיק ממונה בטיחות או מפקח עבודה שיפקח על המקום, לא הציב שלטי אזהרה ולא דאג לקבלת רישיון עסק.

69. דומה שלא יכולה להיות מחלוקת אודות קיומה של חובת זהירות מושגית ביחסים בין זיסקינד, כבעל חוזה ההרשאה לשימוש בקרקע, מפעיל העסק, ומי שאפשר לדייגים לבצע את השימוש בבריכות, כלפי המבקרים באתר, והדייגים בפרט. כמו כן, זיסקינד יכול וצריך היה לצפות את הנזק שנגרם כתוצאה מדיג בחכות במקרקעין, שנמסרו לו למטרה שונה לחלוטין. היה עליו, ראשית, לוודא כי המקום מתאים ועונה על כל התנאים הבטיחותיים הנדרשים לשם הפעילות שהתיר במקרקעין, ואף גבה תמורתה כסף. היה עליו להזהיר מפני הסכנות הנשקפות לציבור המשתמשים במקום, באמצעות הצבת שלטים וגידור האזורים בהם הדיג איננו בטוח. בנוסף היה עליו, כפי שיפורט להלן, להצטייד ברישיון עסק. יש להניח כי לו עשה כן, היו נבדקים באופן יסודי יותר תנאי הבטיחות הנדרשים להפעלת העסק.

70. התרשלותו של זיסקינד איננה זניחה, כנטען על ידי התובעים, אלא מצויה ברף הגבוה יותר של החומרה, שכן מבין כל הנתבעים, הוא היחיד שידע בבירור מה סוג הפעילות הנעשית בבריכות ויכול היה למנוע אותה, לו רצה, או להזהיר את המשתמשים מפני הסכנות הכרוכות בה. בכך שלא דאג לקבל רישיון עסק, הפר זיסקינד גם חובה חקוקה, שנועדה להגנתו של המנוח.

71. לטענת עזבון המנוח זיסקינד, לא הונחה כל ראיה לכך שהפעלת עסק הדייג בחכות הינה פעילות המצריכה רישיון עסק או כי קיים בצו רישוי עסקים פריט ספציפי לדייג חכות או פארק דייג. עוד נטען כי אפילו היה מתחיל זיסקינד, בד בבד עם התרת הדייג חכות בתשלום, בהליך של קבלת רישיון עסק, לא היה עולה בידו להשלים את התהליך בטרם ארעה התאונה.

72. טענות אלו דינן להידחות.

ראשית, גם אם פעילות זו לא הצריכה רישיון עסק כנדרש, הוכחה רשלנותו של זיסקינד, כמפורט לעיל. מעבר לכך, אין מחלוקת כי עסק גידול הדגים, העסק העיקרי בו עסק המנוח זיסקינד, היה טעון רישוי, (ראה לדוגמא נ/10(א) בו צוין תחת מהות העסק: בעלי חיים - גידולם אחזקתם, טיפול בהם, ותחת תיאור העסק: לרבות ימיים, עופות בקר דגים. הגדרות אלו תואמות את פריט 3.2 לצו רישוי עסקים (עסקים טעוני רישוי), התשנ"ה- 1995 שהיה בתוקף בעת הרלוונטית לתביעה זו. רישיון כזה לא היה לזיסקינד ולו היה בידו יכול והיה מקפיד לנהל את עסקו בהתאם לרישיון ולדאוג לבקש רישיון מתאים לעסק הדיג בחכות.

73. במסגרת הסכם הרשאת השימוש קובע סעיף 4.7 כי זיסקינד יפעל ויקיים את השימוש במקום בהתאם לכל חוק או תקנה החלים על המקרקעין. בין היתר צוין כי "על המורשה להשיג ולהחזיק בתוקף על חשבונו ועל אחריותו, בכל עת בתקופת החוזה, את כל הרישיונות וההיתרים הדרושים לביצוע פעילותו בקרקע, לרבות רישיון עסק, ולדאוג ולקיים תנאי הרישיונות וההיתרים על אחריותו ועל חשבונו המורשה מתחייב לקבל אישורים, היתרים ורישיונות אלה כתנאי מוקדם לתחילת שימוש בקרקע..".

74. אין חולק כי מהמועד בו קיבל זיסקינד את זכות השימוש במדגה לידיו, ועד למועד בו ארעה התאונה, פעל המקום ללא רישיון עסק כדין. כך שגם אם נלך לשיטת עזבון המנוח זיסקינד, שעסק חכות הדייג אינו טעון רישוי, מה שאין דעתי כך, הרי שלעסק גידול הדגים שפעל במקום במקביל, ודאי לא היה רישיון עסק תקף.

75. בבקשה המאוחרת שהגיש זיסקינד לקבלת רישיון עסקו (נ/8 (ג)) צוין תחת מהות העסק "חניון - שטח המשמש לחניית טיולים, חניון יום המשמש לחכות דייג". בקשה זו מעידה כי זיסקינד הכיר בחובתו לקבל אישור לפעילות שהוא מקיים בבריכות הדגים, וגם משום כך, מושתק העיזבון מלטעון היום אחרת. ממילא, לא יכול להיות חולק כי פתיחת המקום לציבור הרחב וגביית תשלום עבור דייג בחכות מהווה שימוש מסחרי הנוגד את הייעוד החקלאי של המקרקעין, ולשימוש זה לא נתקבל היתר כדין.

76. באשר לקשר הסיבתי בין רשלנותו של זיסקינד לבין קרות התאונה, הרי שנזקיו של המנוח, מצויים בתחום הסיכון שיצרה התנהגותו של זיסקינד. זיסקינד חייב היה לצפות שכתוצאה ממחדליו יכול וייגרם הנזק. פתיחת המקום לרבים מבלי לקבל אישורים מתאימים, יצירת תחושה מטעה כלפי הדייגים כי לכאורה מדובר באתר מוסדר, אי-התקנת שילוט הולם בסמוך לכבלי החשמל אשר יזהיר מפני הסכנה, או לחלופין גידור האזור המצוי תחת חוטי החשמל, כל אלה, על-פי מבחני ההיגיון והשכל הישר, מובילים למסקנה כי התאונה המצערת שארעה, אינה בגדר מאורע בלתי רגיל או מעשה רצוני של אחר המנתק את הקשר הסיבתי.

77. לאור האמור ובניגוד לעמדת התובעים המבקשים לייחס לזיסקינד אחריות זניחה ביותר ביחס לאחריותם של הנתבעים האחרים, אני מוצאת כי מכלול הראיות מלמד כי זיסקינד חב באחריות נזיקית כלפי המנוח בהיותו מי שהחזיק במקרקעין והפעיל את עסק חכות הדייג מבלי לנקוט באמצעים הסבירים כדי למנוע את הסיכון העולה מפעילות זו ואחריותו לא הייתה מנורית או זניחה.

אחריותה של חברת החשמל

78. חברת החשמל אינה כופרת בקיומה של חובת זהירות מושגית מצידה כלפי הציבור בכל הקשור למתקנים שהוקמו על ידה.

79. לטענת התובעים, אחריותה של חברת החשמל איננה מתמצה בקביעת גובה תקין של הכבלים, אלא היה עליה להראות כי נקטה באמצעים מתאימים, בשים לב להיותו של החשמל "דבר מסוכן", כהגדרתו בהוראת סעיף 38 לפקודת הנזיקין, וכי לא התרשלה. במקרה זה, נטען כי התרשלותה נובעת, בין היתר, מכך שלא הוצב שילוט מתאים, המזהיר מפני הסכנה, אלא לאחר התאונה.

80. בבואי לקבוע אם קמה לחברת החשמל חובת זהירות קונקרטית יש להכריע בשאלה האם על חברת החשמל היה לצפות כי מיקום כבלי החשמל מעל בריכת הדגים מהווה סכנת התחשמלות לבאים לדוג בחכות בבריכה? אני סבורה כי גם אם ניתן לומר, כי חברת החשמל יכולה הייתה לצפות פעילות שבמסגרתה יניף אדם חפץ מוליך חשמל לגובה העולה על הגובה התקני של הכבלים, לא ניתן לומר כי הייתה עליה חובה לצפות זאת בנסיבות העניין כאן.
81. העד וקנין העיד כי לעניין היכולת והחובה לצפות את הסיכון שארע, אין שונה ענינה של בריכת הדגים הנדונה מכל בריכת דגים אחרת ברחבי הארץ "יש לנו מאות בריכות בכל הארץ, אותם חוטים עוברים מעל הבריכות בכל הארץ. אין שום סיבה שנחשוב שפה צריך להיות שונה מאשר בכל מקום אחר". (עמ' 129 לפרוטוקול).

העובדה שהכבלים הם מעל אזור הבריכות, כשלעצמה, לא חייבה פיקוח וצפייה מוגברת של אפשרות קרות הנזק. ראשית, לאורך שנים, הפעילות שהתקיימה בבריכות לא הייתה כרוכה בסיכונים דומים. שנית, תאונה בעלת אופי דומה יכולה להתרחש בכל מקום אחר. כפי שנקבע בפסק דינו של כב' השופט ר. שפירא בע"א (חי') 1838/05 אברג'יל נ' חברת החשמל לישראל בע"מ (20.12.2006):

"למעשה, אירוע התאונה יכול היה לקרות בכל מקום, וגם אם חברת החשמל הייתה מרימה את העמודים והכבלים לגבהים אחרים. בכל מקום הנגיש לציבור יכול אדם להרים מוט מוליך חשמל כלפי מעלה ואם עובר במקום קו מתח גבוה, גם אם הוא בגובה התקני ואף גבוה יותר, יכול שהמוט יגע בו או יגיע לקרבתו, באופן שיגרום להתחשמלות האוחז במוט. כך למשל יכולה להיגרם תאונה כתוצאה ממשחק ילדים ברחובו של ישוב, או מפעילות של חקלאי המעביר צינורות השקיה בשדה פתוח שמעליו עובר קו חשמל, זאת גם אם קו המתח הגבוהה תקני ואף עובר בגבהים מעל לתקן הנדרש.

תקנים נקבעים כדי לשם יצירת תנאים המנחים כיצד לפעול כאשר התקנים מביאים בחשבון סיכונים מקובלים וקובעים תנאים שמטרתם חיוב הגורמים השונים בנקיטת זהירות סבירה. לשם כך נקבעו תקנים הקובעים את הגובה שמעליו על חברת החשמל להעביר מעליו את הכבלים. אם התקן לא יהווה אמת מידה לנקיטת אמצעי זהירות סבירים מה תכלית התקינה.

בנסיבות שבפנינו סבור אני כי לא ניתן ליחס לחברת החשמל, לא כל שכן לנשר, את האחריות לכל חוסר זהירות של כל אדם שמסיבה כל שהיא יגיע אל מתחת לכבלי החשמל ויניף אל על מוט בעל מוליכות חשמלית. הטלת אחריות במקרה זה על חברת חשמל ועל חברת נשר מותחת את גבולות האחריות בנזיקין מעבר למידה הסבירה והראויה. כך לטעמי."

(ראה גם ת.א (שלום נצרת) 6314/07 עזבון המנוח חסן עלי מוסא ז"ל נ' חברת החשמל לישראל בע"מ (19.2.12) בו נדחתה תביעה שהוגשה בנסיבות דומות.

82. גם אם אצא מתוך הנחה כי קיימת חובת זהירות זהירות קונקרטית, בנסיבות המקרה, לא שוכנעתי כי חברת חשמל התרשלה במילוי חובת הזהירות המוטלת עליה.

בהיות "חשמל" דבר מסוכן, מבקשים התובעים להחיל על המקרה את הוראות סעף 38 לפקודה, המעביר את נטל הראיה לנתבעת, להוכיח שלא הייתה לגבי הדבר המסוכן התרשלות שתחוב עליה.

83. ההתרשלות הנטענת כלפי חברת החשמל צומצמה בסיכומי התובעים לטענה בדבר אי הצבת שלטים, וכן הפרת החובה שבתקנות 29 ו- 30 לתקנות החשמל (התקנת מוליכים), התש"ל –1970, (להלן: "תקנות החשמל") בדבר הגנה מפני מוליך חשוף במתקן חשמלי.

84. בעבר כבר נקבע בפסיקה כי חשמל הוא "דבר מסוכן" (ע"א 437/87 צחי כהן (קטין) נ' חב' החשמל לישראל, (13.2.90) (להלן: "פסק דין צחי כהן") ; ע"א 7877/02 זיאד נ' חברת החשמל מזרח ירושלים בע"מ ((28.12.03)), ואולם שוכנעתי כי חברת החשמל הרימה את הנטל שעבר אליה, והוכיחה שלא התרשלה.
כפי שנקבע בפסק דין צחי כהן :

"... שמירת נורמה הנדרשת בתקנות או על ידי הרשות הממונה לא תמיד תכריע בשאלה, אם הצעדים שננקטו די היה בהם מבחינת סבירותם. אך העובדה, שהאמצעים שננקטו תואמים את דרישות הרשות הממונה, יש בה תימוכין לטענה שאמצעי הזהירות שננקטו היו סבירים. ואמנם, בהתחשב בכלל הנסבות, הנני סבור שהמשיבה נקטה באותם אמצעים סבירים, שניתן היה לצפות מספק ומחזיק רשת חשמל שינקוט בהם. אין, אמנם, באמצעים אלה לשלול כליל אפשרות של פגיעה על ידי כבל החשמל הנידון. אך על המשיבה אינה מוטלת אחריות מוחלטת לכל נזק שיגרם על ידי כבל חשמל שבהחזקתה. מה שמוטל עליה הוא רק לנקוט באמצעי זהירות סבירים למניעתו של נזק כזה, ובכך עמדה".

במקרה זה, הוכח כי חברת חשמל נקטה באמצעים מקובלים בהתקנת קווי החשמל ואין כל סיבה לקבוע כי חרגה מרמת הזהירות הנדרשת.

85. מקבלת אני את טענת חברת החשמל לעניין אי הצבת השלטים על ידה; כי אין כל אפשרות מעשית לתלות שלטי אזהרה על קווי חשמל (במובדל מעמודי חשמל); כי אין זה מקובל לתלות שלטי אזהרה על קווי חשמל; וכי קיימת מגבלת זכויות בקרקע להצבת שילוט מסוג זה כעולה מחקירתו הנגדית של וקנין, לפיה חברת החשמל אינה תולה שלטי אזהרה על קרקע פרטית (עמ' 129 לפרוטוקול). מה גם שלא ברור כיצד היה בתליית שלטים להועיל במניעת התאונה, כאשר הכבלים עצמם היו גלויים ותלויים מעל ראשי הדייגים.
86. גם הטענה בדבר הפרת חובה חקוקה, דינה להידחות לאור סעיף 22 (2) לתקנות החשמל לתקנות החשמל הקובע כדלקמן:

"מוליך חשוף ניתן להתקין בהתקנה גלויה במקומות המפורטים להלן:
(1) במקום שבו תנאי הסביבה עלולים לגרום לקלקול או לבלאי מואץ של הבידוד, או אם אין אפשרות אחרת לתת זינה למיתקן; הגישה למוליך חשוף כאמור תתאפשר לחשמלאי בלבד והתקנתו תמנע גישה באקראי אליו או נגיעה בו;
(2) ברשת עילית בכל מתח שהוא".

87. במקרה הנדון, התיילים החשופים הותקנו ברשת עילית, דהיינו, נמתחו באוויר בין עמודים מעל לבריכות הדגים, ולפיכך התקנתם נעשתה בהתאם לתקנות, וממילא אין מקום לטעון להיעדר גידורם או רישותם.

88. נוכח האמור אני דוחה את התביעה בעילת הרשלנות ככל שהיא מתייחסת לחברת החשמל.

הפרת חובה חקוקה

89. התובעים מבססים את טענתם לאחריות חלק מן הנתבעים גם על העולה שעניינה הפרת חובה חקוקה, לפי סעיף 63 לפקודת הנזיקין, המורה כי:
"(א) מפר חובה חקוקה הוא מי שאינו מקיים חובה המוטלת עליו על פי כל חיקוק - למעט פקודה זו - והחיקוק, לפי פירושו הנכון, נועד לטובתו או להגנתו של אדם אחר, וההפרה גרמה לאותו אדם נזק מסוגו או מטבעו של הנזק שאליו נתכוון החיקוק; אולם אין האדם האחר זכאי בשל ההפרה לתרופה המפורשת בפקודה זו, אם החיקוק, לפי פירושו הנכון, התכוון להוציא תרופה זו.
(ב) לענין סעיף זה רואים חיקוק כאילו נעשה לטובתו או להגנתו של פלוני, אם לפי פירושו הנכון הוא נועד לטובתו או להגנתו של אותו פלוני או לטובתם או להגנתם של בני-אדם בכלל או של בני-אדם מסוג או הגדר שעמם נמנה אותו פלוני."
90. ביחס לקיבוץ - נטען כי הקיבוץ הפר חובה חקוקה בכך שלא דאג לקבלת רישיון לניהול העסק של הפעלת המדגה, בזמן שהעסק נוהל על ידו. בכך מסתמכים התובעים על עדותו של מר אבי גור, מנהל מחלקת רישוי עסקים, במועצה האזורית גליל עליון (בעמוד 103).
דין הטענות להידחות.
ראשית הובהר מתשובותיו של העד בחקירה החוזרת (בעמוד 105), כי תשובתו התייחסה לעסק המדגה של קיבוץ אחר ולא של קיבוץ מחניים, כך שלא הונחה כלל תשתית עובדתית בכדי לקבוע כי העסק נוהל על ידי הקיבוץ ללא רישיון כנדרש.
שנית, אין כל קשר סיבתי בין הדרך והאופן בו נוהל העסק שנים קודם לכן, כשהיה בניהולו של הקיבוץ, לבין התאונה המצערת שגרמה למות המנוח, בעת שהעסק הופעל על ידי זיסקינד.

91. ביחס למועצה האזורית - נטען כי הפרה חובה חקוקה בכך שלא פעלה לסגירת העסק שפעל ללא רישיון. כפי שהובהר לעיל, העסק פעל במתכונתו זו במשך שבועות בודדים, מבלי שהיה למועצה כל מידע לגביו. בנסיבות אלה, לא ניתן לקבוע כי המועצה הפרה את חובתה לפקח ולפעול לסגירתו.

92. ביחס למנוח זיסקינד - כמפורט לעיל, דומה כי יורשיו של זיסקינד אינם יכולים לטעון כנגד החובה לקבל רישיון להפעלת עסק מן הסוג שניהל במקום – נוכח העובדה שבסמוך לאחר התאונה, פנה זיסקינד בבקשה לקבל רישיון כזה.
מעבר כך, אינני מקבלת את הטענה כי צו רישוי עסקים (עסקים טעוני רישוי), התשנ"ה – 1965, איננו מחייב קבלת רישיון עסק להפעלתו של פארק דיג, במסגרתו ניתנה אפשרות לקהל לדוג, תמורת תשלום, דגים, להוציאם מן הבריכות ולקחתם.
פעילות זו נכנסת הן לתחום פריט 4.4, העוסק באיסוף בשר, עופות, דגים, בעלי חיים ימיים או חלקיהם, והן לפריט 7.1 ח' (שלפיו הגיש זיסקינד את בקשתו לקבל אישור לאחר התאונה).
מדובר בחיקוק שנועד לטובתו של הניזוק, והפרת החובה המוטלת בו גרמה לנזק, שכן לו נתבקש רישיון להפעלת העסק, והיו נבדקים תנאי המקום וכשירותו לשמש למטרה זו, סביר להניח כי הרישיון לא היה מתקבל ותשומת לב המנוח זיסקינד הייתה מופנית לכך שתנאי השטח אינם מאפשרים קיומה של פעילות דיג באמצעות חכות.
לפיכך, אחריותו של זיסקינד מתבססת, הן על רשלנותו והן על הפרת חובה חקוקה, שעניינה ניהול העסק תחת רישיון כדין.

כפי שהובהר לעיל, חברת חשמל איננה חבה באחריות בשל הפרת חובה חקוקה.

חבות המבטחת

93. אין מחלוקת כי הכיסוי הביטוחי מכסה את אחריות הקיבוץ.
המחלוקת נוגעת לשאלה האם ישנו כיסוי ביטוחי לפעילותו של זיסקינד במקרקעין.

94. לטענת עזבון המנוח זיסקינד, קיים ביטוחי לפעילותו של זיסקינד במקרקעין בהתאם לשתי פוליסות נפרדות מטעם הביטוח החקלאי.

האחת פוליסה מס. 10135010/09 (להלן: "פוליסת מחניים") ( נ/11(ה))
והשנייה פוליסה מס' 90998260/09 (להלן: "פוליסת מססימו") (נ/11(ו))

ביחס לשתי הפוליסות הנזק אירע בתוך תקופת הביטוח (1.1.09 עד 31.12.09).

פוליסת מחניים:

95. אין מחלוקת שזיסקינד מבוטח בפוליסה זו בהיותו נכלל בקטגוריות הנמנות תחת הכותרת "הרחבת שם המבוטח" בפוליסה, בהיותו חבר הקיבוץ. גדר המחלוקת ביחס לפוליסה זו הוא בשאלה האם התאונה מבוטחת בפוליסת מחניים, בשל כך שארעה בעת פעילותו העסקית הנפרדת של זיסקינד.

96. הביטוח החקלאי טען בסיכומיו כי בעוד שפוליסת מחניים מכסה כל עיסוק שמבצע הקיבוץ, אין היא מכסה עיסוק ספציפי של מי מחברי או תושבי הקיבוץ, כדוגמת השימוש שעשה זיסקינד במדגה. הרחבה מעין זו ניתן לרכוש בנפרד, כפי שאכן עשה זיסקינד במסגרת פוליסת מססימו.

מנגד, טוען עזבון המנוח זיסקינד, כי הפעילות בה עסק זיסקינד, ואשר במסגרתה ארעה התאונה, מבוטחת בפוליסת מחניים, שכן היא לא הוצאה מהכיסוי בהתאם למפורט בחריגי הפוליסה, וכי לא צוינה בפוליסה אבחנה כלשהי בין הגדרת העיסוק של הקיבוץ לבין זו של חבריו. כן נטען, כי בסעיף 8.4 להסכם הרשאת השימוש, נקבע כי על זיסקינד לרכוש כיסוי ביטוחי בסך נמוך באופן יחסי לכיסוי הקבוע בפוליסת מחניים, ויש להניח כי היקף הכיסוי הנמוך נקבע מאחר והקיבוץ לקח בחשבון את קיומו של הכיסוי הביטוחי של זיסקינד במסגרת פוליסת מחניים.

97. הכיסוי בפוליסת מחניים הינו בהתאם לתנאי פוליסה לביטוח אחריות כלפי צד שלישי משק וגידולי שדה מהדורה 01/09. (נ/11(ט2)).
תחת העיסוק המבוטח בפוליסת מחניים מופיע: "פוליסה זו מכסה את המבוטח בהיותו ישוב קהילתי חקלאי שיתופי (להלן "המשק") בכתובת הנקובה העוסק בפעילות כלשהי בתחום מדינת ישראל והשטחים המוחזקים פרט למוצא מכיסוי בהתאם למפורט בחריגי הפוליסה".

עיון ברשימת החריגים מעלה כי אכן פעילותו של זיסקינד במדגה אינה נכללת תחת ההחרגות. יחד אם זאת אין להסיק מכך שהפעילות במדגה, ובפרט עסק חכות הדייג כלול בפוליסת מחניים.
תחת כותרת הרחבת שם המבוטח מופיע "שם המבוטח על פי פוליסה זו מורחב לכלול את מוסדות האגודה השיתופית החקלאית אשר שמה נקוב במבוטח הראשי וכן חבריה ותושביה (בין קבועים ובין ארעיים)".

בתיאור הכיסוי מפורטים ענפי הקיבוץ לצד פעילויות מסחריות אחרות, שחלקן מבוצע על ידי חברי קיבוץ תוך התייחסות שמית לחבר הרלוונטי ועלות הפרמיה הרלוונטית. פעילותו של זיסקינד במדגה לא מופיעה תחת רשימה זו ולא שולמה כל פרימה בגינה. לשם השוואה, בפוליסה מופיע עסק עצמאי מסוג רפלקסולוגיה שנפתח על ידי אחת מחברות הקיבוץ, תוך ציון שמה והפרמיה המשולמת בגין הביטוח של פעילותה.

98. פרשנות זו עולה בקנה אחד עם המפורט בתצהירה של העדה חנה הררי, המשמשת כחתמת בביטוח החקלאי, (להלן: "הררי"), והנספחים לתצהירה (נ/13). לפי תצהירה של הררי, ההרחבה הכוללת, בין היתר, את החברים והתושבים בקיבוץ, הינה בגין פעילות של הקיבוץ בלבד, פעילות עליה מצהיר הקיבוץ לביטוח החקלאי בעדכון הנתונים השנתי.
בסעיף 6 לתצהיר נהוסיפה גב' הררי כי: " בעידן ההפרטות הנוכחי אכן קורה, שחברי הקיבוץ או תושביו מבקשים להקים עסק משל עצמם, בין בקיבוץ ובין מחוצה לו. ברור לגמרי, שהפוליסה איננה מתכוונת לכסות עסק כזה, עליו אין הקיבוץ מצהיר, ועליו איננו יודעים דבר".

בהמשך הסבירה העדה כי חבר קיבוץ המקים עסק משל עצמו דואג לעיתים לבטחו באופן עצמאי ולעיתים הוא מבקש לכלול את פעילותו בביטוח של הקיבוץ. במקרה כזה, נבדקת באופן ספציפי הפעילות של העסק, סוג הביטוח המתאים לו והפרמיה המגיעה בגין הביטוח. להמחשת הדרך בה פועל הביטוח כשהוא מתבקש לבטח פעילות עסקית מעין זו צרפה העדה אסופת מסמכים התומכת בגרסתה. כאמור, עיון בפוליסה מלמד כי אכן חלק מן הפעילויות העסקיות של חברי הקיבוץ מפורטות באופן מפורש בפוליסה ונגבית עבורן פרמיה בנפרד.

99. גב' הררי חזרה על האמור בתצהירה גם בחקירתה הנגדית (עמ' 119 ואילך לפרוטוקול) ועדותה לא נסתרה. בעדותה הדגישה כי לצורך הרחבה של פעילות כמו פארק מים או דגים, נעשית הערכת סיכונים בשל הסיכונים הטבועים לפעילות במקום כזה (עמ' 121 לפרוטוקול), והרחבת הכיסוי לעסק כזה לא נעשית כלאחר יד.

100. בנוסף, וכאמור, זיסקינד התקשר בחוזה ביטוחי נפרד עבור הפעילות שקיים בבריכות הדגים, עובדה המחזקת את הטענה כי פעילותו לא כוסתה במסגרת הפוליסה שהוצאה לקיבוץ.

101. נוכח כל האמור מצאתי לקבוע כי התאונה אינה מכוסה בפוליסת מחניים.

פוליסת מססימו:

102. על פי תצהירו של מנהל סוכנות הביטוח כנעני ביטוח - מרדכי כנעני (להלן: "כנעני") פוליסת מססימו הוצאה לטובת חברה בשם "מססימו בע"מ", שהשותפים בה הם יוסף ממסה וסימו טובול (להלן:"סימו"), שניהם דייגים שניהלו בקיבוץ חולתה עסק של גידול דגים והפוליסה נעשתה למטרת "הפעלת המדגה". בשלב מסוים, לבקשתו סימו, הורחבה הפוליסה, על ידי צירופם של זיסקינד ועסק המדגה שלו לפוליסה, כנגד הגדלת הפרימה, וזאת בטענה כי קיים שיתוף פעולה בין שני העסקים.

103. הכיסוי במסגרת פוליסה זו הינו בהתאם לתנאי פוליסה לביטוח אחריות כלפי צד שלישי עסקית/מוסדית מהדורה 01/09.

לטענת המבטחת, מבלי לפגוע בטענותיה להעדר חבות מכוח הפוליסה, גבול האחריות לפי הפוליסה הוא 500,000$ וההשתתפות העצמית הינה 2,500$ כך שגם אם יפסק כי הפוליסה מכסה את אחריותו של זיסקינד בגין התאונה, ניתן יהא לפסוק כנגד הביטוח סך השווה ל- 497,500 דולר.

גדר המחלוקת בנוגע לפוליסה מססימו הינה:

א. האם הפוליסה מכסה פעילות של דיג חכות בתשלום על ידי זיסקינד?
ב . האם הפוליסה בוטלה לפני אירוע הנזק, כך שביום 16.05.09 היא לא היתה בתוקף.
להלן אבחן שתי סוגיות אלו:

104. פוליסת מססימו הינה פוליסה לביטוח אחריות כלפי צד ג' ועל פי רשימתה, העיסוק המבוטח הינו "הפעלת מדגה". עיסוק זה הורחב כדלקמן:

ל - "פעילויות מסחריות אחרות:
מוסכם ומוצהר בזה כי הביטוח לפי פוליסה זו מורחב לכסות את אחריותו החוקית של המבוטח כלפי צד שלישי בגין:
קיום אירועים במדגה עד כ- 100 איש.
שטח בריכות מדגה מחניים.

שם המבוטח בגין הרחבה זו: מססימו בע"מ ו/או ישי זיסקינד וזאת בגין אחריותו, רשלנותו ו/או מחדליו של ישי זיסקינד בלבד".

105. על פי הנטען בסיכומי הביטוח החקלאי, ההרחבה לא נועדה לבטח כל פעילות מסחרית אחרת אלא את הפעילויות המפורטות שם. לטענה זו ניתן להסכים.
מוסיפה המבטחת וטוענת כי ההרחבה הראשונה מכוונת לאירועים שטח מדגה חולתה בלבד - שהוא העסק שהופעל על ידי מססימו וההרחבה השנייה מכסה את זיסקינד ואיננה נוגעת לקיום אירועים, לכן אין לה משמעות במקרה זה.
עסק הדייג בחכות בתשלום הינו עסק תיירותי שאינו כלול בהגדרת "מדגה" ומשכך אינו מכוסה. המבטחת מבקשת להקיש וללמוד על העדר הכיסוי גם מתוך ההתנהלות שהביאה לבקשה לביטול הפוליסה ולהצעת הביטוח שמילא המנוח זיסקינד יומיים לאחר התאונה.

106. בעניין פרשנות הפוליסה, עדיפה עלי עמדת עזבון המנוח זיסקינד, העולה בקנה אחד עם כללי הפרשנות של פוליסה (ע"א 1051/14 ‏‏ עדן בריאות טבע מרקט בע"מ נ. המוסד לביטוח לאומי (30.8.15).
ראשית, כפי שטען העיזבון, הגב' הררי, שהעידה מטעם הביטוח החקלאי הצהירה בסעיף 10א לתצהירה, בהסבירה מדוע אין לפרש את פוליסת מחניים כמבטחת את זיסקינד, כי "פעילות זו כוסתה בנפרד ע"י זיסקינד בפוליסה אחרת במסגרת שותפות מססימו ...". גם בחקירתה הנגדית (עמ' 120 לפרוטוקול), השיבה ברוח זו:

ש. אני מפנה אותך לנספח ו' לתצהירו של מר זיסקינד. לגבי הפוליסה הזו, אתם מכירים בחבות שלכם, למעט זה שאתם טוענים שהפוליסה הזו בוטלה בהתאם למכתב שכביכול חתום עליו מר סימו מיום 01/05?
ת. כן. אנחנו קיבלנו את מכתב הביטול.
ש. שאלתי אותך האם אתם מכירים באחריות שלכם לגבי הפוליסה, היות והמכתב הזה מנתק את האחריות שלכם.
ת. כן".

שנית, עיון בלשון הפוליסה מעלה כי בניגוד לטענת הביטוח החקלאי, ניתן לקרוא את הפוליסה גם באופן שההרחבה כולה, על שני הפריטים הכלולים בה, חלה על זיסקינד. על כל פנים, הפריט השני בהרחבה הוא הרלוונטי לענייננו, ולפיו, לזיסקינד כיסוי ביטוחי כלפי צד שלישי בגין אחריותו בשטח בריכות מדגה מחניים, ולא רק בעסק המדגה. לפיכך, אין משמעות לטענה הצודקת של המבטחת, כי הפעלת עסק של דיג בחכות איננו מדגה.

הביטוח הורחב לכל פעילות מסחרית אחרת בשטח הבריכות של מדגה מחניים.
הפרשנות המוצעת על ידי המבטחת כי ההרחבה חלה רק על עסק של מדגה איננה פרשנות לגיטימית וסבירה של הוראות הפוליסה, שכן העיסוק העיקרי המבוטח "הפעלת מדגה" לא צומצם לבריכות חולתה, כנטען, וההרחבה הינה לפיכך לפעילות מסחרית "אחרת", שאיננה מדגה. בנוסף, העובדה שהמבטחת נקטה במונח "שטח בריכות מדגה מחניים" ולא הפעלת מדגה מחניים, כלשון הפוליסה בעיסוק העיקרי, מלמדת כי אין זהות בין המונחים.

107. העובדה שסוכן הביטוח סבר כי קיימת בעיה בכיסוי הביטוחי איננה מכריעה בסוגיית הפרשנות הנכונה של תנאי הפוליסה. יתרה מכך, על פי תצהירה של הגב' נורה קנר, (להלן:"קנר"), העובדת בסוכנות הביטוח, מר סימו טובול פנה אליה בבקשה להוציא את זיסקינד מהפוליסה לאחר שהתברר לו שזיסקינד מנהל במקום עסק של דיג בחכות. אם הפוליסה איננה מכסה פעילות זו, אין צורך להוציא ממנה את הכיסוי הביטוחי של זיסקינד ולבטל את ההחרגה. יוצא, שגם טיעון זה, איננו מסייע למבטחת. גם העובדה שבדיעבד ביקש זיסקינד לערוך ביטוח חדש, בנסיבות שיפורטו בהמשך, לא מועילה לפרשנות המוצעת על ידי המבטחת.

108. המסקנה היא כי הרחבת הפוליסה חלה על הפעילות העסקית שעשה זיסקינד בשטח הבריכות ואשר לא צומצמה או הוחרגה בפוליסה לסוג מסוים של פעילות.

109. ומכאן לבחינת סוגיית מועד ביטול הפוליסה:
לטענת עזבון זיסקינד, פוליסת מססימו לא בוטלה כדין בטרם התרחשה התאונה, חברת הביטוח לא העידה את מר סימו טובול, אשר חתם, על פי הנטען, על מכתב הביטול והימנעות זו יש לזקוף לחובתה. חברת הביטוח גם נמנעה מהגשת מכתב הביטול המקורי, למרות שזה נמצא ברשות סוכן הביטוח ואף שידעה כי לעזבון המנוח זיסקינד יש טענות בנוגע למועד הרשום על המסמך.

עוד נטען, כי גם בהנחה מקילה עם המבטחת, כי סימו אכן חתם על בקשת הביטול, היה זה ביום 14.5.09 ובקשת הביטול נשלחה לחברת הביטוח רק ביום 17.5.09, יום לאחר התאונה.

110. אין מחלוקת כי בשלב כלשהו בוטלה ההרחבה בפוליסה המתייחסת לזיסקינד. שינוי זה הוכנסו בפוליסת מסיסימו שהודפסה ביום 4.6.09 (נ/19(ב)). בנוסף, יומיים לאחר התאונה, ביום 18.05.09 זיסקינד הגיש בקשה חדשה לעריכת פוליסת ביטוח למדגה ( נ/20(א)). בפוליסה החדשה, שהוצאה למדגה של זיסקינד (( נ/20(ג)) מגדירה את העיסוק המבוטח כ"גידול דגים בבריכות".

111. המחלוקת נוגעת למועד בו בוטל הכיסוי המתייחס לזיסקינד, שכפי שנקבע לעיל, כיסה את הפעילות בבריכה, ללא החרגה. בעוד שלטענת הביטוח החקלאי בוטל הכיסוי ביום 1.5.09, לטענת עזבון המנוח זיסקינד לא היה ביטול כדין של הפוליסה לפני התאונה.

112. המבטחת לא עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח את גרסתה באשר למועד הביטול ומן הראיות שהובאו ניתן אף לקבוע כי יש לדחות את גרסתה. הבקשה המקורית לביטול ההרחבה, שנחתמה על פי הנטען על ידי סימו, לא הוגשה כראיה אלא הוגש ההעתק שנתקבל בפקס (נ/19, נספח א') אשר זו לשונו: " אבקשכם לבטל כיסוי למדגה של מחניים ולבטל את ההרחבה: שם המבוטח מססימו בע"מ ו/או ישי זיסקינד".

113. העתק מכתב הביטול נושא תאריך 1.5.09 אך עזבון המנוח זיסקינד מטיל ספק באמיתותו של נתון זה, נוכח יתר הראיות, כפי יפורטו להלן, ולעמדתו אין המדובר בתאריך המשקף נכונה את המועד בו נחתם המסמך. משלא הוגש המסמך המקורי ומשנמנעה חברת הביטול מלגבות תצהיר או לזמן לעדות את אלי סימו, ובשים לב ל"כלל הראיה הטובה ביותר", (ע"א 1172/13 ‏ שרוט נ. וינר (15.3.15), יש לזקוף זאת לרעת חברת הביטוח.

114. בהקשר זה יש לומר כי סוכן הביטוח העיד (בעמ' 131 לפרוטוקול), כי סימו חתם על המכתב במשרדו והוא העביר אותו בפקס לחברת הביטוח, כך שהמכתב המקורי אמור להיות במשרדו, כך שלא הובא הסבר מניח את הדעת לאי הגשת הראיה הטובה ביותר.

115. זאת ועוד, עדותו של סימו, שהביטוח החקלאי בחר שלא להעידו, היה בה כדי לשפוך אור על הפרשה כולה ועל מועד החתימה על מסמך הביטול והנסיבות שהביאו את סימו לבקש ביטול ההרחבה, בפרט. אי העדתו של סימו, גם היא פועלת לחובת חברת הביטוח.

116. מעבר לאמור, הגעתי למסקנה כי גם על פי הראיות שהובאו בפני, ניתן לקבוע כי במועד בו ארעה התאונה הייתה פוליסת מסיסמו בתוקף, ואפרט דברי:

א. על פי תצהירו של כנעני השיחה בינו לבין סימו, אודות היקף הביטוח של זיסקינד התקיימה בסוף חודש אפריל 2009, אז פנה אליו סימו וסיפר לו כי זיסקינד מנהל במדגה שלו עסק צדדי ומאפשר לדייגים לדוג בבריכה שלו בתשלום ובעקבות כך הסביר לו כנעני כי יש בעיה בביטוח של העסק הצדדי הזה. לפי התצהיר, ביקש לשוחח על כך עם זיסקינד.

"5. מאוחר יותר חזר אלי, מסר לי ששוחח עם זיסקינד, וסוכם ביניהם לבטל את הכיסוי הביטוחי למדגה של זיסקינד, ולפעילות של זיסקינד.
ביקשתי שיכנס אלי, הוא אכן הגיע ביום 1.5.09 ואז חתם על המסמך, המצורף ומסומן "א".
6. חשבתי שנכון לודא עם זיסקינד, שהוא יודע על הביטול, כדי שלא יווצר מצב, שהוא לא מכוסה בלי ידיעתו. גם רציתי להחתים אותו, כדי שלא יטען אח"כ שלא ידע.
ביקשתי מנורה קנר ממשרדי להתקשר לזיסקינד. התאונה התרחשה באותה השבת". (סעיפים 5 - 6 לתצהירו של כנעני).

117. בסופו של דבר הבקשה נשלחה בפקס אל הביטוח החקלאי רק ביום 17.05.09 (כפי שניתן ללמוד מרישומי הפקס על המכתב, מעדותו של כנעני (עמ' 132 לפרוטוקול) ומתצהיר תשובות לשאלון שניתן מאת הגב' הררי (נ/14)) וזאת ללא חתימתו של זיסקינד. כנעני הסביר כי שלח את המכתב רק לאחר שזיסקינד הגיע למשרדו ביום ראשון – כלומר יום לאחר התאונה.

גרסה זו, מעבר לקושי לקבלה, מבלי שיש בפי הסוכן הסבר מניח את הדעת לכך שהמתין עד להגעתו של זיסקינד, במשך 17 יום כדי לטפל בבקשה, עומדת בסתירה לעדותה של עדה אחרת מטעם המבטחת- הגב' נורה קנר, העובדת כאמור, בסוכנות הביטוח כנעני, אשר מעדותה ניתן ללמוד בבירור כי המכתב נערך בתאריך מאוחר יותר וסמוך לפני התאונה.

ראשית, לפי עדותה, סימו חתם על המסמך, שנכתב על ידי העדה עצמה בכתב ידה בפניה. (עמ' 134 לפרוטוקול). נתון שבגינו יש חשיבות גדולה יותר לברר מתי נכתב התאריך בראש המסמך.

יתרה מכך, הגב' קנר העידה כי התקשרה לזיסקינד בו ביום שבו הגיע אליה סימו לחתום על מכתב הביטול – יום חמישי שקדם לשבת בה ארעה התאונה:
כשנשאלה הגב' קנר מתי התקשרה לזיסקינד השיבה: "ביום חמישי כשכתבנו את הבקשה להוציא את הכיסוי" (עמ' 133 לפרוטוקול). מתצהירה של קנר עולה כי לבקשת כנעני היא התקשרה לזיסקינד בכדי לוודא עמו שהוא יודע על השינוי בפוליסה, זיסקינד השיב לה שהוא נמצא באותו זמן באילת ויבוא לחתום ביום ראשון ובאותה השבת ארעה התאונה.

118. מן האמור, עולה בבירור כי הבקשה לביטול ההרחבה נכתבה ונחתמה רק ביום חמישי 14.05.09 ולא ביום 1.05.09, והיא נשלחה למבטחת רק ביום 17.5.09, לאחר התאונה. ממילא, לא ראה הסוכן לנכון לטפל בה ולבטל את הכיסוי הביטוחי לזיסקינד, מבלי שזה ידע ואישר זאת, והשיחה עימו התקיימה רק לאחר התאונה.

119. על פי סעיף 10 לחוק חוזה ביטוח תשמ"א - 1981, כהוראתו בעת הרלוונטית, על ביטול החוזה הביטוח חלה ההוראה לפיה:

"ביטל אחד הצדדים את החוזה על פי תנאיו או על פי חוק זה, מתבטל החוזה כעבור 15 ימים מהיום שבו נמסרה הודעת הביטול לצד השני".

120. חברת הביטוח מבקשת לקבוע כי לסעיף זה אין תחולה, מקום שבהו לא בוטל ההסכם אלא רק שונה. אני דוחה טענה זו. מהות השינוי המבוקש הוא ביטול החוזה, בכל הנוגע לזיסקינד, ובמובן זה, המבוטח הרלוונטי יותר, הוא דווקא זיסקינד, שבעקבות הבקשה, נותר ללא כיסוי ביטוחי, ויש להניח כי לו היה מודע לרצון להסיר את הכיסוי הביטוחי מפעילותו לפני התאונה, היה נערך ודואג לביטוח חלופי, כפי שביקש לעשות בהצעת הביטוח המאוחרת יותר.

121. גם בהנחה מקילה עם המבטחת, לפיה זיסקינד לא היה בגדר צד להסכם, אשר נדרשה גם הסכמתו, או לכל הפחות ידיעתו אודות אפשרות הביטול, הרי לא חלפו 15 הימים הנדרשים לשם השתכללות הביטול. מרגע שסימו חתם על הבקשה, כל שכן מעת שהומצאה לחברת הביטוח, ועד שארעה התאונה.
מעבר לכך, ספק רב, האם ניתן היה להעביר את בקשתו של סימו ללא הסכמת זיסקינד וללא ידיעתו, וכך גם סבר סוכן הביטוח כאשר עיכב את העברת הבקשה לחברת הביטוח.

122. כך גם דין הטענה כי סעיף 10 לחוק חוזה ביטוח חל רק כאשר מדובר בביטול חד צדדי, ולא בביטול שהוסכם על שני הצדדים, להידחות. סעיף 10 הנ"ל עוסק במקרה בו מעוניין אחד הצדדים לעשות שימוש בזכותו על פי תנאי החוזה או החוק לבטל את ההסכם. קבע החוק, כלשונו אז, כי במקרה כזה החוזה מתבטל רק כעבור 15 ימים. הטענה כי מדובר בהסכמה ולא בהודעת ביטול, ולכן הסעיף איננו חל ואין צורך בהמתנה של 15 יום, אלא היא נכנסת לתוקפה מיד, איננה עולה בקנה אחד עם העובדה שהסוכן עיכב בידו את ההודעה כל עוד לא קיבל הסכמתו של זיסקינד וגם מתעלמת מן העובדה שבלשון הפוליסה: "שם המבוטח בגין הרחבה זו: מססימו בע"מ ו/או יש סיזקינד...", כלומר לצורך ביטול ההרחבה, היה על המבטחת לקבל את הסכמת המבוטח, וזאת לא נעשה, לפני התאונה.

123. לסיכום סוגיית הביטוח: אני קובעת כי פוליסת מחניים אינה מכסה את התאונה מושא התביעה, ואילו פוליסת מססימו מכסה את האירוע והייתה בתוקף בעת האירוע. אין מחלוקת שגבול אחריות המבטח בפוליסה זו עומד על 500,000 $. מכאן, שעל הביטוח החקלאי לכסות את חבותו של עיזבון המנוח זיסקינד לפי שיעור חבותו זיסקינד (בניכוי השתתפותו העצמית), בהתאם לפוליסת מססימו.

אשם תורם

124. אשם תורם הוא, כידוע, אשמו של ניזוק, אשר תרם בהתנהגותו לגרימת הנזק.  תוצאתו היא, על פי סעיף 68 ו- 69 לפקודת הנזיקין הפחתה בשיעור הפיצויים בהם מחויב המזיק, על-פי מה שנראה לבית-המשפט "נכון וצודק", תוך התחשבות במידת אשמו התורם של התובע. כלומר, חלוקת האחריות בין המזיק לבין הניזוק, הנושא באשם תורם, תעשה ע"פ המבחן של 'מידת האשמה'.

125. לצורך קביעת קיומו של אשם-תורם, נקבע זה מכבר בפסיקת בית המשפט העליון (ע"א 542/87 קופת אשראי וחסכון אגודה הדדית בע"מ נ' עוואד (4.2.90):

"שניים הם המבחנים העיקריים אשר הוצבו בפסיקת בית המשפט לבחינת האשם התורם:
א. האם אדם סביר היה נזהר יותר (מבחן האדם הסביר).
ב. מבחן חלוקת האשמה: בית המשפט ישקול מבחינה מוסרית את מעשי הרשלנות של המזיק והניזוק בהצבתם זה מול זה "'כדי להשוות ולהעריך, מבחינת האשמה המוסרית, את מידתם ומשקלם של מעשיו ומחדליו של כל צד "...".

126. דהיינו, יש לבחון, אם נהג הניזוק באופן סביר ובזהירות ראויה, ואם יימצא כי לא נהג כך, אזי יש להכריע מה מידת אשמו המוסרי ביחס לאשם המוטל על המזיקים.

127. במקרה דנן, טוענים התובעים כי אין מקום לייחס אשם תורם כלשהו למנוח, אשר הגיע לבריכת דייג, שלעמדתו הייתה, מוסדרת ומפוקחת, ואין לייחס לו צפיית הסיכון שנוצר ממחדלי הנתבעים.

128. טענה זו יש לדחות. הוכח כי למרבה הצער, המנוח נהג ברשלנות במידה גבוהה מאד, דווקא בשל היותו דיג מנוסה, אשר הביא עימו, חכה שבשל אורכה, השימוש בה היה מסוכן במיוחד, הוא יכול וצריך היה לצפות כי מגע או קרבה בין החכה לתילי החשמל תהיה הרת אסון.

129. המנוח היה דיג מקצועי ומנוסה, אשר הכיר היטב את שטח הבריכות, מביקוריו הקודמים במקום, ככל הנראה עוד בטרם הוסדרה הכניסה למקום באמצעות גביית התשלום על ידי זיסקינד.

אמו של המנוח, הגב' נינה קוברינצ'וק (להלן: "האם"), הצהירה (בסעיף 4 לתצהירה) כי היא עצמה ביקרה בבריכה בה ארעה התאונה יחד עם בנה, פעמים רבות, במשך מספר חודשים, לפני התאונה.
בחקירתה הנגדית סיפרה כי המנוח היה נוהג לצאת לדוג עוד מילדותו: "מילדות הוא אהב לדוג. הוא למד לדוג מספרים, מאינטרנט, מאבא שלו , והוא השתתף בתחרות פה בישראל, בדייג. יש אתר של דייגים ושם כתוב עליו". לשאלה אם בנה היה דייג מקצועי, השיבה בחיוב. (עמ' 46 לפרוטוקול).

כך גם עלה מתצהירו של שטלוב, אשר סיפר כי הוא נהג לצאת בשבתות בעיקר לדוג, וכי לעיתים קרובות, (כעשר פעמים), הם דגו בבריכה הנדונה.

130. הוכח שהמנוח פעל בניגוד לאזהרה מפורשת, המתרה מפני שימוש בחכה העשויה מקרבון בסביבת חוטי חשמל. תיק המשטרה שהוגש במסגרת ראיות התביעה ( ת/8(10)) כולל בתוכו מזכר משטרתי ממנו עולה כי על גבי חכתו של המנוח, שנתפסה במקום האירוע, מופיע כיתוב באנגלית אשר תורגם במזכר בזו הלשון: "אזהרה! אין להשתמש באיזור חוט/כבל חשמל או סופות חשמל", אזהה המופיעה על כל החכות העשויות מחומר זה (ראה עדותו של איוון בעמ' 42 לפרוטוקול).

131. ממילא, הוכח, ולא יכול להיות ספק בכך, שכל דייג מקצועי ומנוסה, כמו המנוח היה מודע לכך שחכה העשויה מקרבון, שהוא חומר מוליך, עלולה לגרום להתחשמלות.
בחקירתו הנגדית, סיפר מר שטלוב בגילוי לב, בניגוד לתצהירו (שמחקירתו עלה כי לא היה מודע לכל האמור בו), על מידת הערנות הנדרשת מדיג והיקף הצפייה של הסיכונים הרלוונטיים.

שטלוב העיד כי כדיג מקצועי הוא מודע לאורך החכות שלו ולסוג החומר ממנו הן עשויות, נתונים שמהווים קריטריון לבחירת החכות ולמחיריהן (עמ' 28 לפרוטוקול).

שטלוב העיד כי למיטב זכרונו מעולם הוא לא ישב מתחת לחוטי חשמל, כי "זה לא הגיוני להתיישב מתחת לחוטי חשמל" (עמ' 28 לפרוטוקול שורה 29), בשל סכנת ההתחשמלות.
בהמשך, התנער ממה שנרשם בסעיף 14 לתצהירו (כביכול דיג ממקד את הפוקוס שלו רק בדיג, בשל כך שהוא צריך שקט וריכוז, איננו דואג ולא צריך לדאוג לבטיחותו, מעבר לסכנה שיטבע בבריכה), ואישר, כפי שמורה גם ההיגיון הפשוט, כי דייג צריך לשים לב לכל סכנה האורבת בסביבתו, לרבות סכנת ההתחשמלות (עמ' 32 לפרוטוקול).

גם מעדותו של העד איוון ניתן ללמוד כי דיג סביר, כל שכן דיג מקצועי ומנוסה, מודע לטיב החומר שממנו עשויה החכה שברשותו ולאזהרה המופיעה על החכות המוליכות חשמל.

אין ספק, כי המנוח היה מודע לסיכון זה, וכן היה מודע לאורך החכה, ולכך שהיא עשויה מחומר מוליך, ולכן צפה, או לכל הפחות צריך היה לצפות את הסכנה, ממנה נגרם, בסופו של דבר, מותו.

132. עוד הוכח כי חוטי החשמל התלויים באוויר, נראו היטב לעין מהמקום בו בחר המנוח להתיישב ולדוג. בחקירתו הנגדית אישר שטלוב שאכן ראה את חוטי החשמל (עמ' 30 לפרוטוקול), אף אמו של המנוח העידה "ראיתי את חוטי החשמל, אך לא נכנס לי ספק בראש שזה יכול להיות מסוכן" (עמ' 47 לפרוטוקול) הדבר אף עולה מן התמונות (ת/3, ובפרט תמונה מס' 11 אשר סומנה גם כ- נ/2), אותן צילם העד יבגני קוברנצ'וק (להלן: "יבגני"), אחיו של המנוח, אשר צילם אותם מהמקום בו נפגע המנוח.

עוד עולה מהתמונות כי מהלך חוטי החשמל היה מקביל לכיוון ישיבתו של המנוח, דהיינו חוטי החשמל עברו מעל ראשו מכיוון צפון לדרום, כך שהם גלויים ובולטים לעין בכיוון מבטו של המנוח בזמן בו ישב לדוג. דבר זה נלמד גם מן מעדותו שטלוב בחקירתו הנגדית, לפיה המנוח ישב כשפניו דרומה לכיוון הבריכה וכביש 90 נמצא מאחוריו. (עמ' 25 לפרוטוקול).
133. גם עד התביעה ד"ר ביקלס, שביקר במקום בו ארעה התאונה, אישר שהמנוח ישב מתחת החוטים, כשפניו לדרום, בדרך שהתיילים מתוחים מעל ראשו לכיוון קדימה- כיוון האופק, באופן שלא מותיר ספק שהמנוח ראה אותם (עמ' 60 לפרוטוקול).

כפי שהובהר לעיל, הוכח כי דיג סביר, כל שכן, דיג מנוסה וותיק כמו המנוח, יודע מה אורך החכה בה הוא משתמש וממה היא עשויה; (שטלוב מסר בחקירתו הנגדית שדייג בוחר לקנות את חכתו בהתאם לאורכה, לסוג החומר ממנו היא עשויה ובהתאם לכך גם נקבע מחירה (עמ' 28 לפרוטוקול). איוון גם מסר כי אורכה של החכה מצוין על גבה (עמ' 42 לפרוטוקול)). נוכח זאת איני מקבלת את עמדתו של העד ביקלס, כאשר נשאל אודות התנהלות המנוח:

"ש. אתה יכול להבין למה דייג עם חכה מוליכת חשמל לאורך 5 או 7 מטר, מתיישב מתחת לחוטי חשמל שרואים אותם מכל הכיוונים?
ת. אני לא דייג, ולא יכול לומר. אני רק יכול לומר לך שהחכה עשויה מקרבון ולא בטוח שאדם מן היישוב מבין שזה חומר מוליך, יכול להיות שאדם מן היישוב לא מבין שמדובר בחכה שהיא בעצם מוליך חשמלי, ולכן אם הוא לא חושב שזה מוליך חשמלי, אין לו סיבה לחשוש". (עמ' 60).

העד ביקלס, כפי שהשיב, איננו דיג. דיג מנוסה מבין היטב כי החכה שבידו, עלולה לגרום להתחשמלות, ובהתנהלות סבירה ולא רשלנית, לא יתיישב מתחת לחוטי חשמל, כפי שהעיד גם מר שטלוב.

יתרה מכך, עדותו של ביקלס בעניין זה גם איננה מתיישבת עם האמור בחוות דעתו. בעמ' 7 לחוות הדעת מסתמך המומחה על כללי הביטוח לדייג שפרסם פורום הדייג הישראלי (מתבסס על פרסום באינטרנט), כבסיס לכך שהמחזיק היה אמור לדעת את הסיכונים הכרוכים בשימוש בחכות קרבון וגרפית, שהם מוליכי חשמל מעולים. על סמך פרסום זה הוא קובע כי: "משידוע שחכות קרבון עשויות מחומר מוליך חשמל ומשידוע שגם חכות שעשויות מחומר שעצמו אינו מוליך חשמל, אלא שהיותן רטובות הן הופכות למוליכות, היה על המחזיקים במקום והמפעילים אותו, כמו גם הרשויות שבתחומן הוקם ופעל האתר הנדון, היה לבחון את מיקום הבריכות ולמנוע אפשרות של דייג תחת או בקרבת תילי המתח החשמל...".

פרסום זה מופנה לעוסקים בדיג ומתריע מפניהם על הסכנות שהיו ידועות היטב לכל דיג סביר, ודאי לדיג שנהג להתעדכן מהאינטרנט וללמוד על הדיג, באופן רציני ומקצועי, כפי שהוכח בעניינו של המנוח.
למרבה הצער, המנוח, חרף ניסיונו ומקצועיותו, התרשל בבחירת מקום הישיבה שלו, והניף את החכה הארוכה מתחת לחוטי חשמל גלויים, מבלי לשים ליבו לסכנה הברורה, ומידת אשמו, כמי שכל הנתונים הרלוונטיים בנוגע לאורך החכה ומידת המוליכות שלה, היו בידיעתו, הינה גבוהה ומוערכת בשיעור של 50%.

134. לסיכום פרק האחריות- שוכנעתי כי הקיבוץ וזיסקינד אחראים לקרות התאונה. אחריותם מכוסה על ידי חברת הביטוח, עד גבול האחריות החוזית. למנוח אשם תורם בשיעור 50% בשל רשלנותו המשמעותית שתרמה לגרם התאונה.
חלוקת האחריות בין הקיבוץ וזיסקינד, על פי מידת האחריות המוסרית של כל אחד מהם הינה: 30% על הקיבוץ ו- 70% על זיסקינד.

שיעור הנזק:

בסיס השכר וכושר השתכרות המנוח:

135. המנוח היה בהכשרתו המקצועית טכנולוג גרפיקה ממוחשבת, ובעבר עבד כאחראי מחלקת פיתוח במפעל לייצור בגדי ספורט, בקרית שמונה, אשר לאורך שנות עבודתו של המנוח פעל תחת מספר שמות - "גילון הלבשת ספורט בע"מ", "גבור ספורט אקטייב וייר" "גרבי גבור ספורט אלפא בע"מ", (להלן: "המפעל"), באופן שנשמרה רציפות עבודתו.

136. המנוח עבד ברציפות החל מיום 27.12.00 ועד ליום 23.11.08, (המנוח החל לעבור כשהיה בן 24 וסיים לעבוד כשהיה כבן 32) אז הופסקה עבודתו עקב סגירת המפעל בקרית שמונה. (ראו מכתב הפיטורים- ת/7 (20))

137. העד אלון מני, מנהל טכנולוגי ראשי במפעל בשנים 1999- 2006 (להלן: "אלון") העיד כי המנוח עבד כטכנולוג בכיר במחלקת הפיתוח בקריית שמונה, החל את דרכו בתור סורג ובהמשך לאחר שזיהו את כישרונו, הוא הועבר למחלקת פיתוח ובמסגרת עבודתו נשלח להשתלמויות באיטליה. (עמ' 17 לפרוטוקול, וכן ראו (ת/7(17)).

138. כמו כן, נשמעה עדותו של איגור גוסין, מנהל אבטחת איכות בענף הטקסטיל, (להלן: "איגור"), אשר הכיר את המנוח במסגרת עבודתם במפעל בקרית שמונה. איגור העיד כי המנוח היה מקצועי מאד ובעל הבנה מעמיקה בענף התעשייה אשר ידע לתת לו ולמערכת כולה פתרונות טובים. (עמ' 35 לפרוטוקול).

139. כאמור, עבודתו של המנוח הופסקה בנובמבר 2008 עם סגירת המפעל.
מתצהירה של האלמנה עולה כי בתחילת חודש ינואר 2009 החל המנוח לעבוד בסניף אחר של המפעל, הממוקם בכפר סבא, אולם נוכח קשיי הנסיעה אל מקום העבודה המרוחק ממקום מגוריו, הפסיק את עבודתו שם לאחר מספר ימים ונרשם כמובטל בלשכת התעסוקה (ראו גם עדותה של האלמנה בעמ' 50 לפרוטוקול). עוד על פי תצהירה של האלמנה (סעיף 31 לתצהיר), משנגמרה זכאותו של המנוח לקבל דמי אבטלה, הוא החליט לנסות שוב לעבוד בכפר סבא.

140. לטענת התובעים (בסעיף 178 לסיכומיהם) המנוח שב לעבוד במפעל בכפר סבא ביום 10.5.09, הספיק לעבוד 5 ימים בלבד לפני התאונה, וקיבל תלוש שכר בסך 1,913 ₪, אשר לטענתם הוגש במסגרת ההודעה על הגשת הראיות. ברם, לאחר עיון קפדני בכל הראיות שהוגשו מטעם התביעה, לא עלה בידי למצוא את תלוש השכר אליו מתייחסים התובעים, בין מוצגיהם. התלוש גם לא צורף לסיכומיהם, כפי שנאמר בהם. יתרה מזאת, הנתון המדויק המתייחס לשכרו של המנוח במאי 2009 מובא לראשונה בסיכומי התובעים, זאת חרף העובדה שבתצהירה של האלמנה קיימת התייחסות מפורטת לנתוני השכר של המנוח. התביעה אף לא הביאה לעדות את המעסיק במפעל בכפר סבא, בכדי לברר את מסגרת העסקתו של המנוח. לעניין זה, ראה גם סעיף 32 לתצהירה של האלמנה, שם פורטו אסמכתאות השכר שצורפו רק עד לשנת 2008.

141. על פי הנתונים בתלושי השכר השונים של המנוח מהשנים עובר לתאונה (הוגשו תלושים החל משנת 2004 ואילך), לצד נתוני המוסד לביטוח לאומי, במהלך 8 השנים בהן עבד המנוח במפעל, חלה עליה ניכרת בשכרו. יוער כי הנתבעים לא חלקו על הנתונים שהובאו ביחס להכנסתו של המנוח בעבר, אלא מיקדו טיעוניהם כנגד החישובים שהובאו באשר לכושר השתכרותו של המנוח בעתיד, אלמלא מצא את מותו בנסיבות טראגיות אלו. (ראו סעיף 24 לסיכומי חברת החשמל, אליה מצטרף עזבון המנוח זיסקינד בסעיף 4 בסיכומיו, וכן סעיפים 112 - 117 לסיכומי הביטוח החקלאי). יתר הנתבעות לא הגישו כלל טיעונים ביחס לשיעור הנזק.

142. משכך, לצורך החישוב, ולאור המפורט בסיכומי התובעים, אסתמך על הנתונים הבאים:

שכרו החודשי המוצע של המנוח לשנת המס 2005 עמד על סך 13,500 ₪; בשנת 2006 עמד על סכום של 14,977 ₪; בשנת המס 2007 עמד על סכום של 16,270 ₪; ובשנת המס 2008 על סכום של 17,031 ₪.

כאמור, לא הוכחה הכנסתו מעבודה משנת 2009.
מעבר לבסיס השכר הנ"ל, טענו התובעים להטבות שכר המנוח שכללו הפרשות לקופות גמל והשתלמות ביטוחים אישיים (ראו סעיפים 183-184 לסיכומי התובעים), המהווים שיעור נוסף של 13% משכרו החודשי של המנוח.

143. באשר לכושר השתכרותו בעתיד, התובעים ביקשו להסתמך על מגמת העלייה בשכרו של המנוח, כדי ללמוד על פוטנציאל הקידום בשכרו בעתיד, על רקע היות המנוח אדם שאפתן ובעל כישורים מקצועיים מיוחדים שעבר קורסי השתלמות. על בסיס כל הנ"ל מבקשים התובעים (סעיף 185 לסיכומיהם) לקבוע לצורך חישוב הפסדי שכרו של המנוח שלוש תקופות הדרגתיות:
הראשונה, עד ליום 1.8.2015 - סכום של 17,500 ₪.
השנייה, עד ליום 1.8.2025 - סכום של 22,000 ₪.
והשלישית, לאחר יום 1.8.2025 – סכום של 26,000 ₪.

144. מאידך, לטענת הנתבעים, הפסדי השכר הם נמוכים בהרבה, מאחר ולא הוכח פוטנציאל השתכרות גבוה, בין היתר, מאחר והתובע הגיע למיצוי פוטנציאל קידומו. לטענת הביטוח החקלאי (סעיף 117 לסיכומים) אילולא פיטוריו הייתה הצדקה לטעון שיש לחשב את בסיס השכר החודשי של המנוח לפי 20,000 ₪ ברוטו בערך הנוכחי, ואולם לנוכח פיטוריו תמונת המצב השתנתה לאין ערוך. כן נטען, כי מקצועו הייחודי של המנוח יכול להוות חיסרון במציאת עבודה חלופית, ולראיה, העידה האלמנה כי המנוח שקל ללכת לעבוד במשטרה וסיים קורס במשטרה.

145. הביטוח החקלאי מבקש לערוך את החישוב על בסיס משכורת חודשית בסך 8,600 ₪ ברוטו נומינלית בלבד, בהסתמך על שכרו בשנת 2009, כפי שנטען על ידי התובעים. אף אם אצא מנקודת הנחה כי זה אכן זה היה שכרו של המנוח לחודש מאי 2009, איני מקבלת את טענת הנתבעים כי יש לחשב על בסיס נתון זה את שכרו העתידי של המנוח. יש לזכור כי המנוח לא פוטר בשל טיב עבודתו, אלא עבודתו הופסקה לאחר מספר שנות עבודה, מסיבות שאינן תלויות בו. האלמנה העידה כי המנוח היה אדם חרוץ ומוכשר וכי היא בטוחה שהמנוח היה מוצא את הדרך למצוא עבודה ולהרוויח היטב, בכדי לספק את צורכי המשפחה (ראו עמ' 50 לפרוטוקול) עדותה זו של האלמנה מהימנה עלי, ועולה בקנה אחד עם יתר העדויות באשר לחריצותו, כישוריו, מסירותו ושאפתנותו של המנוח להתקדם ולהתפתח, ועם נתוני שכרו שעלו בהתמדה בשיעור לא מבוטל.

הוכח כי למנוח הוצע לעבוד במפעל בכפר סבא, אלא שהוא התקשה לעמוד בנסיעות הארוכות. לא מן הנמנע שהמנוח היה בוחר להעתיק את מקום מגוריו לצורך מציאת עבודה שתהיה קרובה למקום מגוריו (ראו עדות האלמנה בעמ' 53).

146. בנוסף, עד התביעה אלון מני העיד כי היה בכוחה של הכשרתו המקצועית של המנוח לסייע לו במציאת עבודה מקבילה במפעל דלתא שבכרמיאל. בעניין זה נשאל אלון בחקירתו הנגדית כמה היה מרוויח המנוח אילו היה מתקבל לעבוד במפעל דלתא בכרמיאל והשיב "אם היה מתקבל, הוא היה מתחיל בסביבות ה- בין 15,000 ל- 18,000 ₪, אם הוא היה מצליח להשתלב, אני מאמין שהוא היה מגיע ל- 25- 30 אלף שקל". (עמ' 17 לפרוטוקול).
יחד עם זאת, לעדות זו יש ליתן משקל מוגבל. אלון התקשה להסביר מדוע אם כך, נמנע המנוח מלהשתלב במפעל דלתא, היה מובטל כחצי שנה ובחר לנסות שוב לנסוע עד כפר סבא, באם מקומו היה כמעט מובטח בדלתא. עוד יאמר, כי העד איננו הגורם המוסמך לקבל עובדים במפעל דלתא. למרות האמור, יש בעדותו כדי להשליך על רמת השכר הנהוגה בתפקידו של המנוח וסיכויי השתלבותו במקומות עבודה אחרים.

147. המנוח סיים השתלמות במשמר האזרחי והאלמנה אף העידה כי הוא שקל לעבור לעבוד במשטרה, אך לאור האמור לעיל ועל רקע גילו הצעיר של המנוח, לא ניתן לשלול את האפשרות שהוא היה מוצא עבודה בתחומו. איני מקבלת את טענת הנתבעים כי הגיונם של דברים מביא למסקנה בלתי נמנעת שלולא מצא את מותו, היה המנוח נאלץ לעבור הסבת מקצוע.

148. שוכנעתי כי חרף העובדה שעובר לאירוע בו מצא את מותו בטרם עת, לא עבד המנוח משך כחצי שנה, לא הגיע המנוח למלוא פוטנציאל השתכרותו. המנוח היה אדם צעיר חרוץ ומוכשר שכל עתידו המקצועי עוד היה מונח לפניו. עם זאת, בקביעת בסיס השכר, אין מנוס ממתן משקל, גם לעובדה, שעובר למותו, במשך כחצי שנה, היה המנוח מובטל, ולא מצא עבודה באזור מגוריו, עד כי שקל לעשות הסבה למקצוע אחר והחל לפעול לשם הכשרתו למקצוע חלופי.

149. סיכומם של דברים: לגבי תקופת העבר, משמע, ממועד אירוע התאונה (16.05.09) עד היום, תקופה של 78 חודשים, אני מעריכה את הפסד השתכרותו החודשית הממוצעת של התובע בסכום של כ - 17,300 ₪ לחודש, נכון להיום, וזאת על דרך האומדן, לאחר שלקחתי בחשבון את כל המפורט לעיל, לרבות, כישוריו המקצועיים, קצב התקדמותו בעבודה עובר לתאונה, וכן את גילו הצעיר של המנוח ביום התאונה ומנגד את בסיס שכרו האחרון, כפי שנטען על ידי התובעים.

150. באשר לכושר השתכרותו העתידי, אני סבורה שיש להעריך כי המנוח היה ממשיך ומתקדם בעבודתו בה היה נקלט, צובר ניסיון וותק, ולכן נראה לי שאת הפסד ההשתכרות לעתיד בממוצע יש לחשב, על דרך האומדן, על בסיס השתכרות של 22,000 ₪ לחודש.

גיל הפרישה על פי חוק, עומד היום ביחס לגבר על גיל 67.

בסיס השכר של האלמנה:

151. אלמנת המנוח, הגב' מרינה קשרין, ילידת 25.06.1972, עברה קורס הכשרת מטפלות סיעודיות בארץ, ולדבריה, יצאה לעבוד רק לאחר שבנותיה גדלו.
מתצהירה של האלמנה עלה כי טרם פטירת המנוח, בין השנים 2006 -2008 עבדה היא באופן חלקי, תחילה דרך חברת כוח אדם "תגבור בע"מ" ולאחר מכן כמטפלת סיעודית בחברת "שי חברה לסיעוד בע"מ". שכרה השנתי בגין השנים 2009 ו- 2010 עמד על 31,000 ₪.

152. התובעים מציעים לחשב את שכר האלמנה על פי שלוש תקופות. בעניין זה, נראה לי לנכון לחשב את שכרה, כפי שהציעו הנתבעים על פי שכר ממוצע של 3,500 ₪.

היחס בין תביעת העיזבון לתביעת התלויים:

153. "מותו של אדם עקב מעשה עוולה עשוי להקים עילת תביעה הן לתלויים והן לעיזבון. תביעתם של התלויים באה בשל הנזק שהוסב להם עקב מות הנפגע, והיא נסבה על הפסדי הממון שנגרמו להם. תביעתו של העיזבון היא בגין נזקיו של המנוח עצמו. העיזבון בא בנעליו של המנוח, ובשל כך נפסק כי "משקבענו כי יש להכיר בזכות התביעה של הניזוק – החי בגין אובדן יכולת ההשתכרות ב'שנים האבודות', יש להכיר, מניה וביה ובהיעדר הוראה סטטוטורית אחרת, גם בזכות התביעה של העיזבון באותה עילה" (עניין אטינגר, בעמ' 553). התביעות של התלויים מזה של העיזבון מזה הן, כאמור, תביעות מובחנות ומובדלות, אך יש ביניהן גם תחום של חפיפה." (ע"א 4641/06 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ. עזבון המנוח חנא כרכבי ז"ל (19.12.07)).

154. כאשר קיימת חפיפה מלאה בין מוטבי תביעת התלויים לבין מוטבי תביעת העיזבון, יש לפסוק בשתי התביעות גם יחד ולקזז את ראשי הנזק שבמתחם החפיפה בין שתי התביעות. באשר לראשי הנזק שאינם במתחם החפיפה, אלה יפסקו לעיזבון או לתלויים בהתאם לראש הנזק ( ראו ע"א 2739/06 עיזבון המנוח דוביצקי נ' רזקאללה (01.06.08); ע"א 3045/07 מנורה חב' לביטוח בע"מ נ' רות מאיר (07.09.10)).

155. אופן חישוב הפסד השתכרות בשנים האבודות נקבע בע"א 10990/05 דוד פינץ נ' הראל חברה לביטוח בע"מ (11.4.06).

נתוני יסוד לחישוב:

156. המנוח יליד 27.1.1976, נפטר ביום 16.05.2009 בהיות בן 33 , אלמנתו ילידת 25.6.72; בתו הבכורה, קטרינה, ילידת 6.12.94; בתו השנייה בסיה, ילידת 17.08.97 בתו הצעירה ניקול, ילידת 4.9.02 .
את הפסדי התמיכה בבנות יש לחשב עד הגיען לגיל 20 כאשר במהלך שנתיים בעת שירותן הצבאי חושבה להן שליש ידה.

157. בהתאם לנתונים לעיל, חושבו ההפסדים בהתאם לתקופות הרלוונטיות כדלקמן:

התקופה הראשונה מיום מותו של המנוח, מאי 2009 (16/5/09) ועד מועד גיוס הבת קטרינה יולי 2013 (50חודשים):
הקופה המשותפת – 20,800 ₪
מספר ידות – 7 ידות
שווי כל ידה – 2,971 ₪
ההפסד החודשי – 14,329 ₪
פיצוי עבור התקופה – 716,450 ₪
ובצירוף ריבית עבור מחצית התקופה – 755,876 ₪.

התקופה השנייה מועד גיוסה של הבת קטרינה לצבא באוגוסט 2013 ועד אוגוסט 2015 (24 חודשים):
הקופה המשותפת – 20,800 ₪
מספר ידות – 6.33 ידות
שווי כל ידה – 3,286 ₪
ההפסד החודשי – 14,014 ₪.
פיצוי לתקופה – 336,336 ₪
ובצירוף ריבית עבור מחצית התקופה – 340,819 ₪ .

התקופה השלישית - מועד שחרורה של הבת קטרינה מן הצבא באוגוסט 2015 שהוא גם מועד גיוסה של הבת בסיה, ועד היום (4 חודשים):

הקופה המשותפת –20,800 ₪
מספר ידות – 5.33 ידות
שווי כל ידה – 3,902 ₪
ההפסד החודשי –13,398 ₪
פיצוי לתקופה – 53,592 ₪.
ובצירוף ריבית עבור מחצית התקופה – 53,634 ₪.

התקופה הרביעית מהיום ועד מועד שחרורה של בסיה מהצבא באוגוסט 2017 (1/8/17) (20 חודשים):

הקופה המשותפת – 25,500 ₪
מספר ידות – 5.33 ידות
שווי כל ידה – 4,784 ₪
ההפסד החודשי – 17,216 ₪
פיצוי לתקופה מהוון 335,536 ₪.

התקופה החמישית מועד שחרורה של הבת בסיה, באוגוסט 2017 (1/8/17), ועד למועד גיוסה של הבת ניקול לצבא בספטמבר 2020 (4/9/20) (37 חודשים):

הקופה המשותפת – 25,500 ₪
מספר ידות – 5 ידות
שווי כל ידה – 5,100 ₪
ההפסד החודשי – 16,900 ₪
פיצוי לתקופה מהוון, ולאחר היוון כפול (מעוגל) – 563,000 ₪.

התקופה השישית ממועד גיוסה של הבת ניקול לצבא, בספטמבר 2020 (4/9/2020) ועד למועד שחרורה מהצבא בספטמבר 2022 (4/9/2022) (24 חודשים):

הקופה המשותפת- 25,500 ש"ח
מספר הידות – 4.33
שווי כל ידה- 5,889 ₪
ההפסד החודשי- 16,111 ₪
פיצוי לתקופה מהוון, ולאחר היוון כפול (מעוגל)- 325,800 ₪.

התקופה השביעית ממועד שחרורה של הבת ניקול מהצבא, בספטמבר 2022 (4/9/2022), ועד לפרישת האלמנה מעבודה ביוני 2036 (25/06/2036) (165 חודשים):

הקופה המשותפת- 25,500 ש"ח
מספר הידות – 4
שווי כל ידה- 6,375 ₪
ההפסד החודשי- 15,625 ₪

פיצוי לתקופה מהוון ולאחר היוון כפול (מעוגל) - 1,715,976 ₪.

התקופה השמינית ממועד פרישת האלמנה ביוני 2036 ועד למועד הגיע המנוח לגיל 67 (27.1.2043) –( 79 חודשים ) :

הקופה המשותפת- 23,537 ₪ = 22,000+ 1,531 ₪קצבת זקנה לאלמנה
מספר הידות – 4
שווי כל ידה- 5,884 ₪.
ההפסד החודשי- 16,116 ₪

פיצוי לתקופה - 1,155,437 ₪ וב היוון לאחר היוון כפול 628,730 ₪.

סך כל נזקיהם של התובעים בגין אובדן השתכרות שנגרם להם עקב מותו של המנוח, כפי שנאמד לעיל, מצטבר לסכום של 4,719,371 ₪.

תקופת הפנסיה :

158. התובעים הציגו מסמכים לפיהם המנוח ומעבידיו הפרישו עבורו סכומים לקופת פנסיה וקרן השתלמות. יחד עם זאת, מספר חודשים לפני התאונה זיכתה קרן פנסיה מנורה מבטחים את המנוח, בהתאם לבקשתו, בסך של 102,251.15 ₪. ( ראה ת/8(9)) האלמנה העידה כי המנוח משך סכום זה מקרן הפנסיה מבטחים לצורך רכישת רכב וכיסוי הלוואות אחרות. (עמ' 53 לפרוטוקול). יתרת ערכי הפדיון עבור 01/2009 הינה 182.45 ₪ בלבד (ראה ת/8 (8 ) .

המנוח נפטר בהיותו בן 33, מספר השנים בהן יכול היה לעבוד עד גיל הפרישה יכול היה לזכות אותו בפנסיה המרבית של 70% משכרו. חישוב ההפסד ייעשה לפי 22,000₪ לחודש X 70% פנסיה X מקדם היוון 129.0454 X מקדם היוון כפול 0.4371 (הואיל ותקופת הפנסיה תתחיל רק בגיל 67) = 868,648 ₪.
הואיל והמנוח חייב היה אף הוא להפריש סכומים ממשכורתו לצורך הבטחת זכות הפנסיה יש להעמיד את הפיצוי המגיע בגין הפסד פנסיה על סכום של 374,968 ₪, על דרך האומדן.

הפסדי זקנה:

159. לחישוב הפסדי העיזבון יש להוסיף גם את קצבת הזקנה שהיה המנוח זוכה לקבל עם הגיעו לגיל הפרישה, בדרך של הוספת הסכום בגין קצבת הזקנה לקופה המשותפת בשנים הרלוונטיות. ראה לעניין זה סעיף 13 לפסק הדין בע"א 9209/03 עזבון המנוח יניב ניסן ז"ל נ' הכשרת הישוב, חברה לביטוח בע"מ (16.11.08)

"קבענו אם כן, כי אובדן קיצבת הזיקנה של ניזוק בשל עוולה הינו נזק בר פיצוי הן בגדר תביעתם של התלויים והן בגדר תביעת עיזבונו של ניזוק אשר נפטר כתוצאה ממעשה העוולה. אופן חישוב הפיצוי בגין קיצבת הזיקנה ייעשה, בשני המקרים, באמצעות השיטה המשמשת לקביעת הפיצוי בגדר תביעות תלויים ותביעות עיזבון, הלוא היא שיטת הידות. זאת, על דרך הוספת הסכום שייקבע בגין קיצבת הזיקנה לקופה המשותפת בשנים הרלוונטיות, במסגרת "החישוב הדינאמי" (ראו, פרשת כרכבי, פרשת צרור) ובהיוון המתבקש מן התשלום החד פעמי. השימוש בשיטת חישוב זו יבטיח, כי הפיצוי אשר ייפסק לתלויים או ליורשים ישקף אך את אותו חלק של קיצבת הזיקנה המהווה הפסד מבחינתם של התלויים או של היורשים. בהקשר זה נעיר, כי יש ליתן את הדעת לשוני ביישום שיטת הידות בין תביעת התלויים לתביעת העיזבון, הנובע מהוספתה של "יד חיסכון" בגדר תביעת העיזבון (לעניין זה ראו האמור בפרשת כרכבי)."

לטענת התובעים, אלמלא נפטר המנוח, הוא היה צפוי לקבל קצבת זקנה מהמוסד לביטוח לאומי בסך של 81,369 ₪ לאחר היוון. אלא שהתובעים שכללו נתון זה בתוך התקופה האחרונה בחישובם את הפסד שנים האבודות, כך שהתובעים מבקשים למעשה פיצוי כפול.
בהיעדר הוכחה אחרת, ומאחר והצדדים לא פרשו את התשתית העובדתית והמשפטית המלאה בעניין אובדן קצבת הזקנה, יחושב ראש הנזק על פי ההנחות הבאות:

תוחלת חייו של המנוח תיקבע על פי תוחלת החיים הממוצעת לגבר בישראל העומדת לערך על גיל 80, ותוחלת חיי האלמנה תיקבע על פי זו הממוצעת של האישה העומדת על 84 שנים.
סכומי הקצבה יחושבו לפי סכומי הקצבה החודשית הבסיסית ליחיד 1,531 ₪ ולזוג 2,301 ₪.

לפיכך יש להעמיד רכיב זה, על פי החישוב הבא:
סכום הקצבה הזוגית: 2,301 ₪
מספר ידות: 4
שווי כל ידה: 575 ₪
סה"כ הפסד: 1,726 ₪ לחודש

מההפסד יש להפחית את קצבת היחיד: 1,531 ₪
סה"כ הפסד בפועל: 195 ₪

פיצוי לתקופה מהוון, ולאחר היוון כפול (מעוגל)- 9,210 ₪.

הפסד הטבות רכב, פלאפון וכיו"ב:

160. התובעים דורשים סך של 400,000 ₪ בגין ראש נזק זה, המופיע כאחד הרכיבים הנטענים בתביעת העיזבון, אך באין כל התייחסות או פירוט לגופן של טענו אין ביכולתי לפסוק כל פיצוי.

הפסד שירותי בעל ואב:

161. התובעים מבקשים כי יפסק פיצוי בגובה של 800,000 ₪ בגין אובדן שירותי אב ובעל יחד. לטענתם, המנוח נטל חלק פעיל ומרכזי בחיי משפחתו.
לא ניתן להתעלם מכך שהאלמנה נותרה לבדה בגידול שלושת בנותיהם. מעדותה בפני עולה כי נוכח הקרבה של המפעל בו עבד המנוח אל מקום מגוריו, נהג המנוח לקחת מדי יום את בנותיו לבית הספר ואף להחזירן הביתה במהלך הפסקה בעבודתו. (עמ' 49 לפרוטוקול).
מתצהירה של האלמנה עולה כי בתקופה שקדמה למותו של המנוח שהה זמן רב עם ילדיו בבית, סייע בגידולם ובחינוכם ועזר בעבודות הבית ובתחזוקתו. יחד עם זאת, כמפורט לעיל, עבודתו האחרונה הצריכה נסיעה ארוכה ויש להניח כי אם היה ממשיך בעבודתו זו, היה בכך להשליך על מידת העזרה והתמיכה שיכול היה להעניק למשפחה.

לעניין הסכומים הנפסקים בראש נזק זה, כבר נפסק כי:

"כאשר כללים אלה נקוטים בידינו בעניין נשוא הערעור כאן - ובוחנים אנו את פסקי הדין שנתגבשו במהלך עשרות שנים בערכאות הראשונות, אין להתעלם מן הכלל שמשמש את בתי המשפט, כי ברגיל, ובאין נסיבות מיוחדות, כמו נישואיו מחדש של בן הזוג שהתאלמן – מכאן, או גיל צעיר במיוחד של הילדים שנותרו – מכאן, נעה מטוטלת הפיצוי בגין אבדן שירותיו של בן הזוג – בסכומים שבין 200,000 ש"ח ל-300,000 ₪". (ע"א 9788/07 עיזבון המנוחה הדיל מרמש נ' ד"ר אילנה שלזינגר (30.5.10)).

על הלכה זו חזר בית המשפט העליון גם בע"א 4574/11 עיזבון ויורשי המנוח נזאל אג'וד נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ ( 19.5.13)

162. בענייננו, בשים לב להיקף התמיכה, העובדה שהאם היא שמילאה את התפקיד המרכזי בניהול משק הבית וגידול הבנות ובהתחשב בגיל בנותיו של המנוח בעת מותו, וגודל התא המשפחתי, ראיתי להעריך את הפיצויים בגין אבדן שירותי אב ובעל בסך של 250,000 ₪.

הפסדי תמיכה עד גיל 24

163. עבור ראש נזק זה נתבע בסיכומי התובעים סך של 100,000 ₪ עבור כל אחת מהבנות ובסך הכל 300,000 ₪.
תמיכה בילד בוגר, בעת לימודיו במוסד להשכלה גבוהה, טעונה הוכחה ספציפית על דבר יכולתו של הילד ורצונו לעשות כן בתום שירותו הצבאי. על בסיס ראיות אמינות רשאי בית המשפט לקבוע כי המנוח היה תומך בילדיו גם לאחר הגיעם לגיל בגרות ולאחר שחרורם מהצבא לשם השלמת לימודים לרכישת מקצוע או מטעמים אחרים. (ע"א 4/84 רחל יחזקאל נ' אליהו חברה לביטוח (3.6.91))

164. בסעיף 17 לתצהירה של האלמנה נטען, כי המנוח מימן לבנותיו מורים פרטיים כדי לדאוג שהן תמשכנה ללימודים גבוהים ואלמלא נפטר, הוא היה ממשיך לתמוך בהן גם לאחר בגרותן על ידי עזרה בתשלום שכר הלימוד, דמי מחיה עד להשתלבותו במעגל העבודה ואף מעבר לכך. בחקירתה הנגדית מסרה שהבנות נזקקו לשיעורים פרטיים באנגלית (עמ' 54 לפרוטוקול).
מנגד נטען, כי במקרה זה לא הובאו ראיות שיש בכוחן להצדיק סטייה מההנחה שהורים תומכים כלכלית בילדיהם עד לאחר סיום שירותם הצבאי, כן נטען כי אף אם נתכוון המנוח לתמוך כספית בבנותיו, הרי שמהראיות שהציגו התובעים עולה כי לא היו בידו האמצעים הכספיים לכך.
לאחר ששקלתי את טענות הצדדים לעניין ראש נזק זה, אני פוסקת פיצוי כולל בסך של 50,000 ₪.

הוצאות קבורה ואבל:

165. התובעים בסיכומיהם אמדו את הוצאות הקבורה והלוויה בסך של 25,000 ₪ עבור, רכישת מצבה והוצאת טקסי אזכרה.
התובעים לא הציגו כל אסמכתאות לעניין ההוצאות הנטענות, ואולם כאשר אין מחלוקת על הוצאתן את ההוצאות על לוויה וקבורה ניתן לפסוק אותן לפי אומדן (דוד קציר פיצויים בגין נזקי גוף, (2003) (להלן: "קציר") בעמ' 108). משכך, זכאים התובעים לקבל סך של 15,000 ₪ בגין הוצאות קבורה ומצבה, על דרך האומדן.

הפסד לא ממוני - קיצור תוחלת חיים וכאב וסבל:

166. התובעים מבקשים סך של 1,000,000 ₪ עבור כאב וסבל וסכום זהה עבור קיצור תוחלת החיים.

לאחר ששקלתי את טיעוני הצדדים, נתתי דעתי לנסיבות הספציפיות של המקרה ולגילו של המנוח שהיה אדם צעיר, בן 33 ביום פטירתו, אני פוסקת הפסד לא ממוני בשיעור 700,000 ₪.

ניכויים - תביעת המוסד ביטוח הלאומי:

167. המוסד לביטוח הלאומי זכאי לשיבוב מלא בגין גמלת השארים ששולמה לתובעים על ידו.
על פי תעודת עובד ציבור מטעם לשכת האקטואר של הביטוח הלאומי (תא/2) סכום ההיוון של גמלאות השארים (כולל היוון דמי מחיה) עומד על סך של 488,561 ₪.
סכום הגמלאות נכון ליום הגשת התביעה הינו 672,676 ₪, ובתוספת הפרשי ריבית והצמדה מיום הגשת התביעה ועד היום סך ש ל 741,642 ₪)

סוף דבר:

סכום הפיצויים כפי שנפסק לעיל מסתכם בסך של 6,118,549 ₪
מסכום זה יש להפחית 50% בשל האשם התורם שנקבע למנוח, כך שסך הכולל לפיצוי יעמוד על סכום של 3,059,275 ₪.
מסכום זה ישולם לתובע 6, המוסד לביטוח לאומי סך של 741,642 ש"ח .

על יסוד כל האמור לעיל, אני מחייבת את הנתבע מס' 3 קיבוץ מחנים לשלם לתובעים 30% מהנזק ואת הנתבע מס' 4, עיזבון המנוח זיסקינד ז"ל לשלם לתובעים 70% מהנזק.
אני מחייבת את הביטוח החקלאי לשלם לנתבעים הללו, החזר הפיצוי, עד גבול הכיסוי החוזי.

הנתבעים 2 ו- 4 ישלמו לתובעים בשכר טרחת עורך דין בשיעור 23.4% מן הסכומים שנפסקו להם בצירוף מע"מ כדין, והוצאות משפט על פי שומה שתוגש לאישורי.

הסכומים לעיל, ישולמו בתוך 30 יום מהיום, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

ניתן היום, י"ח כסלו תשע"ו, 30 נובמבר 2015, בהעדר הצדדים.