הדפסה

קריית טבעון. נ' שם טוב ואח'

בקשה מס' 1

בפני
כב' השופטת אילת דגן

המבקשת/נתבעת 1
לורי שם טוב

נגד

המשיבה/תובעת
מועצה מקומית קריית טבעון.

החלטה

בפניי בקשה לסילוק התביעה על הסף מחמת העדר עילה, העדר יריבות ואי קיום של התנאים המקדמיים להגשתה.

עסקינן בתביעה בגין לשון הרע.

לטענת המבקשת, יש למחוק את התביעה על הסף מאחר ולא התקיימו התנאים המקדמיים להגשתה. בהתאם לחוזר מנכ"ל 06/04 מיום 16/06/04 של משרד הפנים בעניין תביעות לשון הרע המוגשות ע"י רשות מקומית בגין פגיעה בשמו הטוב של נבחר ציבור או עובד. בהתאם לחוזר יש לקיים הליך אישור בקשה למימון הוצאות משפטיות, תחילה יש לקבל את אישור מועצת הרשות המקומית, ולאחר מכן יש לקבל אישור ועשה ארצית קבועה שתמונה ע"י שר הפנים. האישור צריך להינתן עובר להגשת התביעה.

בהתאם, פנתה המבקשת למבקר המועצה המקומית, מבקר משרד הפנים ומבקר המדינה בדרישה למחיקת כתב התביעה שהוגשה בניגוד לחוזר מנכ"ל משרד הפנים. בהתאם ב"כ המשיבה הודיע למבקשת כי הוא מקפיא את ההליך לשם דיון בוועדה המייעצת ולאחריו במליאת המועצה. המבקשת מפנה לפסק דין שניתן בעניין עיריית הוד השרון נגד העיתון "הירוק" בו כב' השופטת ניצה מימון שעשוע מחקה כתב תביעה בגין אי קיום התנאים המקדמיים (המבקשת אינה מצרפת את פסק הדין / או את מספר ההליך )

לדידה של המבקשת, התביעה, תביעת סרק, חסרת בסיס שמטרתה לפגוע בעיתונאים.

לטענת המשיבה, ביחס לטענת העדר יריבות, המבקשת אינה מפרטת מדוע אינה הנתבעת הנכונה, ומדוע אין בינה לתובעת יריבות.

ביחס לטענת העדר עילה, עילת התביעה פורטה בכתב התביעה, בין היתר הוצגו הפרסומים הפוגעניים, היכן פורסמו ותפוצתם.

המשיבה סבורה כי במקרה דנן חוזר משרד מנכ"ל הפנים אינו רלוונטי. הנוהל עוסק במימון הוצאות משפטיות של עובדי השלטון המקומי ונבחריו ולא הוצאות המשפטיות של הרשות עצמה, דבר אינהרנטי לתפקוד הרשות המקומית והייעוץ המשפטי בה מוסדר בחוק. סעיף 8 בחוזר אליו הפנתה המבקשת מתייחס למימון הוצאות משפטיות של נבחר/עובד ציבור. כך נדרש העובד לצרף לבקשה את הסכם שכה"ט בינו לעורך דינו רק כשהשתתפות המבוקשת גבוהה יותר מהשיעור שקבע שר הפנים. סעיף 12 לנוהל עוסק בהגשת תביעות בגין לשון הרע מטעם נבחר ציבור / עובד. הרשות המקומית יכולה להגיש בשם העובד / נבחר הציבור תביעה במידה וקיים אינטרס ציבורי המחייב זאת. במקרה כזה על הרשות לפעול בהתאם לנוהל. לעומת זאת כשהרשות המקומית מוצאת כי יש להגיש תביעה בגלל הפגיעה עצמה אין היא נדרשת לפעול בהתאם למתווה האמור.

המבקשת מציינת כי בשנת 2004 נמחקה על הסף תביעה שהגישה עירית הוד השרון, אך אינה מציינת כי התובע בתביעה הנ"ל היה ראש העירייה בעצמו שהיה מיוצג ע"י עו"ד פרטי והתביעה הוגשה בניגוד לדעתה של היועצת המשפטית של העירייה.

לתובעת אינטרס ציבורי לפעול נגד הנתבעים לא בגין הפגיעה בעובדיה, אלא בגין הפגיעה בתובעת עצמה. הפרסומים עלולים לערער את אמון הציבור במעשיה, ביושרה ובכל פעולותיה. עם זאת, לאור פניית המבקשת למבקר המועצה, ולשם הזהירות בלבד, הודיע היועץ המשפטי של המועצה לנתבעים כי יקפיא את ההליך עד קבלת אישור מליאת המועצה להגשת התובענה. המליאה החליטה פה אחד בישיבתה מיום 01/03/15 כי התביעה ראויה וראוי להמשיך בהליכי התביעה.

בתשובה לתגובה טוענת המבקשת, התובעת לא ריפאה את הפגם בהגשת התביעה בניגוד לחוזר מנכ"ל. עם קבלת החלטת המליאה, ועובר להגשת התביעה יש לקבל את אישור הועדה הארצית, התובעת לא עשתה כך וביצעה הטעייה ותרמית של בית המשפט.

דיון והכרעה

לאחר שעיינתי בבקשה בתגובה לבקשה ובתשובה לבקשה דין הבקשה להידחות ואפרט:

ביחס לטענת העדר עילה והעדר יריבות, לא רק שהטענות לא פורטו בבקשה. הלכה פסוקה היא כי סעד של דחייה על הסף הוא סעד דרסטי ואין להיזקק לו אלא אם ברור מלכתחילה ומעל לכל ספק כי אין לתביעה שום סיכוי להצליח גם אם יוכחו כל רכיביה. כאשר למצב העובדתי והמשפטי כפי שהוא משתקף מכתבי הטענות שהוגשו על ידי בעלי-הדין, יש פנים לכאן ולכאן וישנו סיכוי כלשהו, אפילו קלוש, שהתביעה תתקבל, אזי אין לסלק תביעה שכזו על הסף (ראו ע"א 335/78 שאלתיאל נ' שני פ"ד לו(2) 151, ע"א 35/83 חסין נ' פלדמן, פ"ד לז(4) 721 , ע"א 693/83 שמש נ' רשם המקרקעין, פ"ד מ (2) 668, 671). בענייננו יש לקיים בירור עובדתי.

ביחס לחוזר מנכ"ל-הוראות חוזר המנכ"ל הינה בתחום המשפט המנהלי, ביחסים הפנימיים בין הרשות המקומית למשרד הפנים, גם כותרת החוזר "נוהל מימון הוצאות משפטיות בשלטון המקומי", מעיד על כך שהחוזר עוסק במימון התביעות והחזר הוצאות ואין באי קיום בנוהל כדי להביא מניה וביה למחיקת/ דחיית התביעה.

ראו בעניין דומה , החלטת כב' השופט טישלר בת"א 18869-06-11 עיריית אשדוד נ' גלילי : "חוששני ששני הצדדים נתפסו לכלל טעות. הוראות מנכ"ל משרד הפנים, הן נורמה המצויה בתחום דיני המינהל הציבורי. מבחינת מידרג הנורמות – היא מצויה בדרגה הנמוכה.
אין בכוחן של הוראות אלה כדי להביא למחיקת התביעה, גם לא כשהשימוש בהן נעשה במסגרת "תקיפה עקיפה". הוראות מנכ"ל משרד הפנים, לא נועדו לטובתו של בעל דין פרטי בתביעת דיבה שהוגשה על ידי רשות מקומית . מבחינה זו, המצב בענין דנא שונה מהמצב שהתקיים בעניינים שנדונו בעניינים שלהלן: בג"צ 16/50 איגרא רמא נ' מועצת עירית תל-אביב פד"י ה', 229. ע"א 416/58 נאצר עיסא גדעון נ' סאלם כליל סלימאן פד"י יג' 916, ע"א 140/153 אדמה חברה בינלאומית בישראל נ' לוי ואח' פד"י ט' 1666 וע"א 120/60 הלפרין נ' קוצינסקי פד"י טו' 705.
בפסקי הדין האלה, התקיימה השקה בין המשפט המינהלי למשפט הפרטי. אבל, באותם פסקי דין נקבע, כי "הדין" (תכנית בנין ערים) – נועד, בין השאר, גם לטובתם של מי שנמצאו נפגעים מהיתר בניה שניתן שלא כדין.
לענין זה ראו במיוחד: ד"נ ש. שפירא ושות' חברה קבלנית בנתני נבע"מ נ' מדינת ישראל פד"י לו' (3), 655,645.
כאן, בענין דנא, הוראת מנכ"ל משרד הפנים מצויה כל כולה בתחום המשפט המינהלי, כשאין בכוחה לגרום למחיקת התביעה. כוחה יפה רק ביחסים ה"פנימיים", שבין שר הפנים או מנכ"ל משרדו, לבין "הרשות המקומית".
כאמור לעיל, האינטרס המוגן המתקיים בה, אינו מכוון להגנת מי שהוגשה נגדו תביעת דיבה שלא על פי ההוראה, אלא האינטרס המוגן הוא, שהגשת תביעות מהסוג האמור, תהיה במסגרת הליך מבוקר ומסודר, ולא כתוצאה של גחמה, או "תגובת עווית" של מי שנפגע מפרסום כזה או אחר.
ההוראות העוסקות באפשרות של מחיקת תביעה על הסף, נטועות במשפט האזרחי.
כאן, בענין דנא, לא ניתן להביא למחיקתה של תובענה מכוחה של אותה הוראת מנכ"ל.
כוונתי אינה חלילה לומר, שהמשפט המינהלי והמשפט האזרחי, הן בבחינת שתי מלכויות, ואין מלכות אחת נוגעת ברעותה. ראינו לעיל, שאכן קיימות נקודות השקה בין תחומי המשפט הנ"ל, אלא שמקרה זה אינו בכללן.

5129371
54678313

אשר על כן אני דוחה את הבקשה. הנתבעת תשא בשכ"ט התובעת בסך 2,000 ₪.

אני קובעת לקדם משפט ליום 22/06/15 שעה 08:30.

ניתנה היום, ד' ניסן תשע"ה, 24 מרץ 2015, בהעדר הצדדים.