הדפסה

קצב ואח' נ' שרביב בעמ

לפני השופט יצחק כהן, סגן נשיא

  1. אלי קצב
  2. מרי קצב

ע"י ב"כ עוה"ד טל רבינוביץ וענת כהן

המערערים

נגד

שרביב בע"מ

ע"י ב"כ עו"ד אורי שילה

המ שיבה

פסק דין

1. ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה (כב' השופט מר ע' רוזינס) מתאריך 19.3.2015 בתיק א' 42295-10-11.

2. בתביעה שהגישו המערערים לבית משפט קמא, עתרו המערערים לכך שהמשיבה תחויב לפצותם בסכום של 110,000 ₪, עבור ליקויי בניה שונים שנתגלו בדירה, שהמערערים רכשו מאת המשיבה.

3. תביעת המערערים נסמכה על חוות דעת של מומחה, הוא מר יואל בן-עזרא, מהנדס אזרחי במקצועו. על פי חוות דעתו של מר בן-עזרא, עלות תיקון ליקויי הבניה, עליהם הצביע בחוות דעתו, מגיעה כדי סך 76,943 ₪, כערכו של סכום זה בתאריך 20.2.2011 (תאריך עריכת חוות הדעת).

בנוסף לסכום בו נקב מר בן-עזרא בחוות דעתו, עתרו המערערים לפיצוי בראשי נזק נוספים, המסתכמים כדי סך 60,000 ₪ (שכר טרחת המומחה, טרחה ועגמת נפש, ירידת ערך הדירה, איחור במסירת הדירה, פינוי הדירה ודיור חלופי בתקופת התיקונים), ובסך הכל 136,943 ₪. לצרכי שומת אגרת המשפט, העמידו המערערים את תביעתם על סכום של 110,000 ₪.

4. המשיבה הכחישה את טענות המערערים, ואת הגנתה סמכה על חוות דעת של מומחה מטעמה, הוא אינג' רפאל גיל. המשיבה הוסיפה וטענה, כי ביקשה לתקן ליקויים שונים בדירת המערערים, אך האחרונים הערימו קשיים על דרכה, ואת תביעתם הגישו משום רצונם להתעשר על חשבונה.

5. כמקובל בהליכים מסוג זה, ביקש בית משפט קמא למנות מומחה מטעמו, על מנת שיבדוק את דירת המערערים ויעריך את עלות תיקון הליקויים, ככל שקיימים בה כאלה. המערערים התנגדו למינוי מומחה מטעם בית המשפט, וביקשו להסתמך על חוות הדעת של המומחה מטעמם, ולעומתם, המשיבה הסכימה למינוי המומחה מטעם בית המשפט. חרף התנגדות המערערים למינוי המומחה מטעם בית המשפט, מינה בית המשפט את המהנדס דן לופו כמומחה מטעם בית המשפט. מר לופו בדק את דירת המערערים ואכן מצא בה מספר ליקויים, אשר את עלות תיקונם העריך בסכום של 6,400 ₪.

6. המערערים לא השלימו עם חוות דעתו של מר לופו, ועל כן מר לופו נחקר על ידי באת כוחם. כמו כן, שמע בית משפט קמא את המומחה מטעם התובעים, מר בן-עזרא, שנחקר על ידי בא כוח המשיבה.

בסופו של יום מצא בית המשפט לאמץ את חוות דעתו של מר לופו, וחייב את המשיבה לשלם למערערים פיצוי בסך 6,400 ₪ בצירוף מע"מ כחוק. בנוסף חייב בית המשפט את המשיבה לפצות את המערערים בסכום נוסף, בסך 1,000 ₪, וזאת בגין ליקוי בדלת חדר השינה. ואולם, חרף העובדה שהתובעים זכו בתביעתם, מצא בית המשפט לחייב אותם לשלם למשיבה הוצאות משפט בסכום "צנוע יחסית" (כלשון בית המשפט קמא) של 5,000 ₪. בסיכומם של דברים, חוייבה אפוא המשיבה לשלם למערערים סך 3,552 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית בסך 3,552 ₪.

7. נוכח ההפרש הגדול בין סכום הפיצוי לו עתרו המערערים בתביעתם והסכום שבסופו של דבר נפסק לזכותם, אין פלא שהמערערים אינם משלימים עם פסק הדין.

בהודעתם ערעור ארוכה ומפורטת, תוקפים התובעים כמעט אל כל קביעותיו של בית המשפט קמא, וטענותיהם מופנות כלפי העניינים הבאים: ליקויים בריצוף, ליקוי בדלת הכניסה לדירה, ליקוי בגובה אדן חלון הכביסה, ליקוי בנושא המקום שמיועד להצבת מכונת הכביסה, ליקוי בהתקנת דוד מים תלוי ומזגן אוויר, ליקוי בהתקנת מסתור הכביסה, ליקוי בכיוון הפתיחה של דלת הממ"ד, ליקוי בתריס ובחלון שהותקנו בממ"ד, ליקוי בדלת חדר השינה וליקוי בגין מרווח שנוצר בין דלת חדר האורחים למעקה המרפסת. כמו כן טוענים המערערים ל"היזק ראיה". ראש נזק אחרון זה מתייחס לכך, שלטענת המערערים חדר האורחים של דירתם חשוף, ושכנים מהבניין הסמוך יכולים לצפות עליו מחלון המטבח של דירתם, דבר הפוגע בפרטיותם של המערערים.

בנוסף לאלה טוענים המערערים, כי שגה בית משפט קמא בכך שחייב אותם לשלם הוצאות למשיבה. לטענת המערערים, בספו של דבר הרי נמצא שקיימים ליקויים בדירתם, ולמעשה הם זכו בחלק מתביעתם, ועל כן לא היה מקום לחייבם בתשלום הוצאות משפט למשיבה, שנמצאה חייבת בדין.

8. בבסיסם של דברים עומדת העדפתו של בית משפט קמא את חוות הדעת של המומחה שמונה מטעמו על פני חוות הדעת של המומחה שמונה מטעם התובעים.

בסעיפים 6 ו- 7 לפסק הדין, התייחס בית המשפט לחוות הדעת של המומחים, שכאמור, נחקרו בפני בית המשפט על חוות הדעת שערכו. ביחס למר לופו, אשר מונה כמומחה מטעם בית המשפט, קבע בית המשפט כי התרשם שמדובר במומחה "מקצועי ביותר בעל ניסיון עשיר ורב שנים, מאוזן מאוד, ללא אוריינטציה לחומרא או לקולא, ואובייקטיבי". בית המשפט הוסיף, כי בחן את ממצאיו אחד לאחד, ואכן הדבר ניכר בפסק הדין המפורט שניתן, ומצא כי הם הגיוניים וסבירים.

באשר לחוות דעתו של מר בן עזרא, בית המשפט לא מצא מקום לאמצה. בית המשפט ציין, כי חוות דעתו ועדותו של מר בן-עזרא הותירו בו רושם של "מגמתיות וחד צדדיות בניסיון לייצר לתביעה משקל כספי משמעותי". בית המשפט אף ציין, כי בקשר לליקויי הריצוף שנטענו, ואשר היוו הפריט המשמעותי ביותר מבחינה כספית, מר בן-עזרא לא יכול היה למסור מה היה סוג המרצפות שהותקנו בדירה, מה גודלן ומה שווין, והוא לא ערך תחשיב המבוסס על עלויות מול שטח הדירה, אלא "העריך את החלפת הריצוף בסכום סתמי ולא מבוסס".

9. שקלתי טענות המערערים, כי חוות דעתו של מר לופו מקפחת אותם, ולא מצאתי מקום להתערב בהחלטת בית המשפט קמא לאמץ את חוות דעתו של מר לופו על פני חוות דעתו של מר בן-עזרא.

בית משפט קמא נימק את החלטתו להעדיף את חוות דעתו של מר לופו על פני חוות דעתו של מר בן-עזרא, החלטה שנסמכה על התרשמותו הבלתי אמצעי של בית המשפט משני המומחים אשר נחקרו בפני. לכך יש להוסיף, שלהבדיל מחוות דעתו של מר בן-עזרא, אשר בדרך הטבע נשכר כדי לשרת את עניינם של התובעים, מר לופו הוא מומחה מטעם בית המשפט, וחזקה שחוות דעתו מאוזנת יותר ואובייקטיבית יותר מאשר חוות דעתו של מומחה שהגיש חוות דעת מטעם מי מהצדדים. בהעדר נסיבות המצדיקות זאת, ייטה בית המשפט לאמץ חוות דעת של מומחה שמונה מטעם בית המשפט, ויעדיף חוות דעת שכזו על פני חוות דעת אחרות.

בנוסף לאלה, לאחר שקראתי את חוות דעתו של מר בן עזרא, התרשמתי כי הוא נתפס לעניינים שונים אשר לא היה ראוי להיתפס בהם, והוא מציין כליקויים גם אלמנטים אשר נבנו על ידי המשיבה לפי התכניות אשר הוצגו למערערים בעת כריתת חוזה הרכישה עם המשיבה, כמו למשל, מידות חדר השירות, מיקום הדירה ביחס לבניין השכן, כיוון פתיחת דלת הממ"ד והמרווח בין דלת חדר האורחים והמעקה. נראה אפוא, שלא בכדי קבע בית משפט קמא, שחוות דעתו של מר בן עזרא לוקה במגמתיות, שנועדה ליצור לה נפח כספי.

10. כיוון שלפי חוות דעתו של מר בן-עזרא, ליקויי הריצוף היו הליקויים המשמעותיים ביותר בדירת המערערים, אתייחס אליו בנפרד משאר הליקויים שנטענו:

(א) המומחה מר בן עזרא קבע, כי ליקויי הריצוף פזורים בכל רחבי הדירה, ודרוש להחליף את כל הריצוף, בעלות של 30,000 ₪ (סכום המהווה כמחצית מעלות תיקון כל הליקויים שמצא מר בן-עזרא, ואשר עמד על סך 60,300 ₪). לעומת זאת, מר לופו מצא מספר אריחים עם "פגיעות מזעריות". מר לופו קבע בחוות דעתו, כי ניתן להחליף את האריחים "הפגומים" (המרכאות במקור) ממלאי האריחים שנותר בידי המערערים, אך להשקפתו, "חבל לבזבז" אריחים אלה בשל פגיעות מזעריות, ועדיף לשמור אותם לתיקון או החלפה, אם יתעורר לכך צורך ממשי בעתיד.

(ב) בית המשפט קבע, כי בפרוטוקול מסירת הדירה, לא הצביעו המערערים על ליקויים בריצוף. לטענת באת כוח המערערים, לא ניתן היה לראות את ליקויי הריצוף כיוון שהרצפה לא הייתה נקיה, ולעומתה טען בא כוח המשיבה, שהדירה נוקתה עובר למסירתה. מכל מקום, בסעיף 20 לפסק הדין ציין בית משפט קמא, שהמומחה מר לופו הציע למנות שמאי שיעריך האם נגרמה ירידת ערך לדירה כתוצאה מהפגמים בריצוף, ואולם המערערים התנגדו לכך. בית המשפט הוסיף, כי נוכח מהות הפגמים בריצוף, אין הוא מוצא מקום לעשות כן, ולדעתו "סביר מאוד להניח שלא קיימת ירידת ערך כלשהי בגינם".

(ג) לטענת באת כוח המערערים, אלמלא היו המערערים מתנגדים למינוי שמאי, כפי שהציע מר לופו, סביר להניח שבית המשפט היה ממנה שמאי מטעמו. כפועל יוצא מכך, ולאור העובדה, שאף המומחה מטעם בית המשפט הסכים לכך שקיימים ליקויים בריצוף, השמאי שהיה ממונה מטעם בית המשפט, היה קובע להם פיצוי כלשהו עבור ליקויי הריצוף. על כן, לטענת באת כוח המערערים, שגה בית המשפט בכך שלא פסק למערערים כל פיצוי בגין ליקויי הריצוף.

(ד) כאמור, לא מצאתי כל מקום להתערב בהחלטת בית המשפט לאמץ את חוות דעתו של המומחה מטעמו, והדברים יפים אף לטענותיהם של המערערים בעניין החלפת הריצוף בדירה. אף בנושא מינוי השמאי אינני סבור שיש מקום להתערב בקביעת בית המשפט. אין לדעתי מקום לספקולציות, מה היה קובע שמאי, אם בית המשפט היה ממנה כזה. משלא מונה שמאי, נשאלת השאלה, האם שגה בית המשפט בכך שלא מינה שמאי בסופו של דבר, ונראה הדבר שלא שגה. בית המשפט נסמך על כך, שהמומחה מטעמו מצא שהפגיעות בריצוף הן "פגיעות מזעריות", ומשכך, לא מצא מקום למינוי שמאי.

(ה) על כן, הנני דוחה את טענות המערערים ביחס לפגמים שלטענתם נמצאו בריצוף הדירה.

11. כאמור, רשימת הליקויים שלטענת המערערים נמצאו בדירה היא רשימה ארוכה, ובית משפט קמא התייחס לכל ליקוי וליקוי באופן מפורט. במסגרת פסק דין זה, לא אכנס לדון בכל אחד מהליקויים הנטענים. ואולם, אציין, שקראתי את טענות המערערים ביחס לכל ליקוי וליקוי, וכן קראתי את תשובת בא כוח המשיבה, והנני סבור שאין כל מקום להתערב בקביעותיו של בית המשפט.

12. נותר לדון עתה בעניין הוצאות המשפט:

(א) כאמור המערערים מלינים על כך שחוייבו לשלם לנתבעת הוצאות משפט, חרף העובדה שהם זכו בדין. בפסק הדין קבע בית המשפט, שאילו המערערים היו באים מלכתחילה בדרישה סבירה, בסדר הגודל של הסכום בו זכו לבסוף, ניתן היה להגיע להסדר שהיה מייתר את ניהול המשפט. ואולם, לצד עניין הליקויים בריצוף, שהיוו למעשה העניין העיקרי בתביעה, שאר הליקויים היו ליקויים קטנים, ואזכורם נועד לעבות את התביעה. בית המשפט אף ציין, כי המערערים נמנעו מלקיים בתום לב את הליך הגישור עליו הסכימו הצדדים עוד בשלב כריתת החוזה לרכישת הדירה. בית המשפט דחה טענות באת כוח המערערים, כי הייתה זו דווקא המשיבה אשר גרמה להתארכות ההליכים, ובהקשר זה הזכירה באת כוח המערערים את החקירה הארוכה שבא כוח המשיבה חקר את המומחה מטעם המערערים.

(ב) אין ספק, שחיוב המערערים, אשר למעשה זכו בפיצוי, לשלם הוצאות משפט למשיבה, שחויבה לשלם להם הפיצוי, הוא צעד חריג בפסיקת בתי המשפט. ואולם, עניין הוצאות המשפט נתון לשיקול דעתו של בית המשפט, וערכאת הערעור תתערב בכך רק במקרים יוצאים מן הכלל. עיון בפרוטוקול המשפט, ובהתנהלות המערערים לאורך כל המשפט, מצדיקה את החלטת בית המשפט לחייבם לשלם למשיבה סכום צנוע, אשר כלל אינו משקף את ההוצאות האמיתיות שנגרמו למשיבה כתוצאה מהתנהלות המערערים. ניכר הדבר, שמלכתחילה בחרו המערערים לתבוע מאת המשיבה סכומי כסף בלתי סבירים, כדי להבטיח לעצמם שוליים רחבים, בין אם לצורך פשרה ובין אם כדי שבסופו של דבר תביעתם "תתפוס" ככל היותר.

(ג) להתרשמותי, התנהלות המערערים לא הייתה עניינית, הם לא הסכימו לקיים כראוי את הליך הגישור, חרף הסכמתם לכך בחוזה הרכישה, ולא הסכימו למינוי מומחה מטעם בית המשפט, וזאת מתוך רצון לדבוק בחוות הדעת המגמתית של המומחה מטעמם.

(ד) אף טענת באת כוח המערערים, כי הייתה זו דווקא המשיבה אשר האריכה את הדיון, בכך שבא כוחה חקר ארוכות את המומחה מטעם המערערים, אין לה כל בסיס. נוכח התנהלות המערערים, שנאחזו לאורך כל הדרך בחוות דעת המומחה מטעמם, לא הייתה לבא כוח המשיבה ברירה, אלא לחקור את המומחה. אין פלא שהחקירה הייתה ארוכה, שכן היה עליו לעבור עם המומחה על כל הפרטים שנזכרו בחוות דעתו, שאם לא כן הייתה נטענת כלפי המשיבה הטענה, כי היא מסכימה לחוות דעתו.

(ה) על כן, על אף צעדו החריג של בית משפט קמא, לא מצאתי מקום להתערב בהחלטתו לחייב את המערערים בתשלום סכום מזערי למשיבה, סכום שהיה בו משום פיצוי, ולו מועט, למאמצים הרבים שהיה על המשיבה ובאי כוחה להשקיע בתביעתם של המערערים.

13. אשר על כל האמור לעיל, הנני מחליט כדלקמן:

(א) הנני דוחה את הערעור.

(ב) ראוי היה שאחייב את המערערים בהוצאות המשיבה בערעור. ואולם, לאור התוצאה אליה הגיע בית משפט קמא, חיוב המערערים בהוצאות הערעור עלול להתפרש כצעד עונשי. על כן, לפנים משורת הדין, ולא בלי היסוסים, ואולי תוך גרימת עוול מסוים למשיבה, הנני מחליט שלא לעשות צו לתשלום הוצאות בערעור.

(ג) ככל שהמערערים הפקידו עירבון להבטחת הוצאות המשיבה בערעור, תשיב המזכירות את העירבון למערערים באמצעות בא כוחם.

ניתן היום, י"א תשרי תשע"ו, 24 ספטמבר 2015, בהעדר הצדדים.