הדפסה

קניבסקי ואח' נ' עירית חיפה

בפני
כב' השופט אייל דורון

התובעים
1.מוטי שמואל קניבסקי
2.שרה בילקר-קניבסקי
ע"י עו"ד מוטי קניבסקי

נגד

הנתבעת
עיריית חיפה
ע"י עוה"ד דליה בן אלעזר-יורן

פסק דין

זוהי תביעה כספית ע"ס 9,660.49 ₪ בגין תשלומי ארנונה אשר לטענת התובעים שולמו ביתר במסגרת שומות הארנונה לשנים 2009-2010.

התביעה הוגשה בהליך של סדר דין מקוצר והנתבעת הגישה בקשת רשות להגן. הבקשה נדונה תחילה בפני כב' הרשמת ש' פומרנץ. אולם, יום לאחר הדיון בבקשה, הגישו התובעים "בקשה לתיקון פרוטוקול" במסגרתה אף ביקשו כי כב' הרשמת תבהיר את קשריה עם מי מהצדדים לדיון ובמידת הצורך תפסול עצמה. בהחלטה מיום 17.4.11 דחתה כב' הרשמת פומרנץ את הבקשה לתיקון הפרוטוקול ואף את טענות התובעים בדבר קיומם של קשרים כאל ה או אחרים עם מי מהצדדים, אך על מנת ל הסיר את חששותיהם של התובעים פסלה עצמה מלדון בתיק.

ביום 22.6.11 ניתנה החלטת כב' הרשם (כתוארו אז) נ' זיתוני המקבלת את בקשת הרשות להגן.
ערעור על החלטה זו שהוגש ע"י התובעים נדחה ע"י כב' השופט א' שדה [ע"ר (שלום חיפה) 29313-09-11 בילקר-קניבסקי ואח' נ' עירית חיפה (7.8.12)].

התובעים, שלא היו שבעי רצון מתוצאת הערעור, הגישו (בתיק שבפניי) בקשה "לקביעת סמכות ו/או להעברה" שהופנתה אל כב' השופט שדה, בה נתבקש בית המשפט, אם הוא סבור שיש מקום לכך, להורות על העברת התבי עה לבית המשפט לעניינים מנהליים. בקשת התובעים נדחתה על ידי, תוך ש צויין כי אם התובעים סבורים שבית המשפט בו בחרו להגיש את תביעתם לסעד כספי נעדר סמכות לדון בה, יש באפשרותם להגיש בקשה להפסקתה, או כל בקשה אחרת שימצאו לנכון.

במסגרת מסכת הראיות בתיק הוגשו תצהיריהם של התובע ושל מר יוסף גדיאל- מנהל האגף לחיובי ארנונה בנתבעת. הצדדים ויתרו על חקירת המצהירים והגישו סיכומי טענותיהם בכתב.

רקע עובדתי כפי שעולה מן המסמכים

התובעים מתגוררים בדירת מגורים המצויה בשד' הנשיא 43 בעיר חיפה. התובעים מחוייבים בתשלום ארנונה בגין שטח של 79 מ"ר לפי סיווג מ'2 באזור א' לבניינים המשמשים למגורים כפי שנקבע בצו המיסים של עיריית חיפה לשנים הרלוונטיות.

בסמוך למקום מגורי התובעים החלו בשנת 2007 עבודות בניה אשר גרמו להם לטענתם למטרדים קשים בשל רעש, אבק ועשן שנוצרו כתוצאה מהבניה. זאת, בנוסף למטרדי ריח בשל תחנת דלק סמוכה. לאור זאת, במרוצת השנים שלח התובע לנתבעת מספר פניות באשר לחיובי הארנונה. כל הפניות הופנו אל: עיריית חיפה - המחלקה לחיובים.

ביום 16.9.07 נשלחה והתקבלה אצל הנתבעת פניה מהתובע שכותרתה "הנדון: חיוב ארנונה כללית לנכס ברח' הנשיא 43". בפניה זו פירט התובע את המטרדים מהם סובלים הוא ומשפחתו וטען כי על אף שאין ספק כי האזור מוגדר "כאזור מגורים" ולא "אזור תעשייתי", יש להעמיד את חיוב הארנונה על זה התואם "לאזורי מגורים הסמוכים לאזור תעשייתי", ומבדיקה שערך התובע "בסביבות 100 ₪ לחודש". התובע אף ציין כי הוא עו"ד במקצועו ויש באפשרותו להפנות לחקיקה ופסיקה רלוונטית שכן בקשתו מסתמכת על הדין הקיים. ביום 23.9.07 נשלחה הפניה האמורה בשנית לנתבעת.

ביום 10.10.07 השיבה גב' גלית בן חמו מהמחלקה לחיובים בנתבעת לפנייתו של התובע, וציינה כי אין בטענותיו בכדי להשפיע על חיובי הארנונה המגיעים על פי דין וכי קביעת אזורי השומה נעשית ע"י מועצת העיר ומחייבת כל עוד לא שונתה על ידה.

ביום 28.10.07 שלח התובע אל הנתבעת פניה נוספת שכותרתה "הנדון: השגה חוזרת על חיוב ארנונה כללית לנכס ברח' הנשיא 43" , בה הוא חוזר על דבריו וכותב בין היתר כי "בהחלט ייתכן וצריך לשנות את הסיווג של האזור".

בטרם נשלחה תגובת הנתבעת, הגיש התובע ביום 2.12.07 ערר לועדת הערר לענייני ארנונה כללית שליד עיריית חיפה במסגרתו חזר על דבריו כפי שקיבלו ביטוי בפניותיו לנתבעת.

ביום 25.12.07 השיבה מנהלת הארנונה אותה עת, גב' בת שבע קויתי, לפניית התובע מיום 28.10.07. בתשובתה ציינה מנהלת הארנונה כי המועד להגשת השגות על פי החוק חלף, ועל כן תשובתה תהא "שלא על דרך מתן תשובה להשגה". לגופו של עניין קבעה מנהלת הארנונה כי טענות התובע בדבר פגיעה באיכות החיים אינן מקימות זכאות להנחה על פי פסיקה אליה הפנתה , וכי קביעת אזורי השומה נעשית ע"י מועצת העיר ואין בסמכותה לשנות קביעה זו.
(יוער כי יש ממש בטענת התובעים כי לא היה זה ראוי שהנתבעת תצרף מסמך זה לסיכומיה ללא נטילת רשות, אך אין בו כדי להשפיע על התוצאה והדברים מובאים לצורך עמידה על הרצף הכרונולוגי של השתלשלות העניינים).

ועדת הערר דחתה את הערר שהגיש התובע [ערר (ועדת ערר לענייני ארנונה שליד עיריית חיפה) 6/08 קניבסקי נ' מנהלת הארנונה בעיריית חיפה (28.3.08)] וקבעה כי שאלת נפקות המטרדים השונים לחיובי הארנונה , אינה בגדר סמכותה. עוד קבעה הו עדה כי סמכותה לדון בערר מוגבלת לעילות המנויות בסעיף 3 לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה), התשל"ו-1976 (להלן: "חוק הערר") וכי טענה בדבר סבירות החיוב ביחס להנאה המופקת מהנכס איננה כלולה בעילות אלו. לבסוף קבעה הועדה כי ההשגה וממילא הערר הוגשו באיחור.

לא הוגש ערעור על החלטת ועדת הערר.

ביום 27.1.08 התקבלה אצל הנתבעת פניית התובע באשר לחיובי הארנונה לשנת 2008, נושאת תאריך 25.1.08, שכותרתה "הנדון: חיוב ארנונה כללית לנכס ברח' הנשיא 43". בפניה זו חזר התובע על טענותיו מן הפניות הקודמות אלא שהפעם החלה הפניה במילים הבאות: "אנו משיגים אל [כך במקור- א.ד.] חיוב הארנונה משום..." . כמו כן הוסיף התובע טענות בדבר סכנה בריאותית לו ולבני משפחתו הטמונה במטרדים השונים.

בתשובתה מיום 18.3.08 דחתה מנהלת הארנונה את פניית התובע. תשובתה נוסחה כתשובה להגשה לכל דבר ועניין, לרבות הכתרתה ככזו בכותרת ובסיפא ויידוע הפונה בדבר זכותו על פי דין להגשת ערר על החלטתה. לגוף העניין דחתה את פניית התובע מאותם הטעמים בגינם דחתה את פנייתו בשנת 2007 .

לא הוגש ערר על החלטת מנהלת הארנונה.

ביום 12.2.09 התקבלה אצל הנתבעת פניה של התובע באשר לשומת הארנונה לשנת 2009, נושאת תאריך 8.2.09, וכותרתה "הנדון: חיוב ארנונה כללית לנכס ברח' הנשיא 43". פניה זו לא כללה אפוא את המילה השגה בכותרתה, אף לא פתחה במלים "אנו משיגים ...". לגוף העניין חזר התובע על טענותיו מן השנים הקודמות בשינוי קל; התובע טען ב פניה כי "למעשה, חלה טעות בסיווג הנכס בשל המיקום הספציפי של הנכס בצמידות ובחופף לאתר הבניה וכן לאור הפסיקה." (להלן תכונה פניה זו: " הפניה הראשונה משנת 2009").

לטענת הנתבעת, הפניה הראשונה משנת 2009 נענתה במכתב מיום 29.3.09. המכתב נשלח ע"י גב' ענת פנסו מהמחלקה לחיובים ובקשת התובעים נדחתה . לטענת התובעים, כלל לא הוכח כי המסמך הבלתי חתום שצורף מהווה מכתב שאי-פעם נשלח ומכל מקום הוא לא התקבל אצלם.

ביום 10.5.09 התקבלה אצל הנתבעת פניה נוספת של התובע באשר לשומת הארנונה לשנת 2009, נושאת תאריך 6.5.09 וכותרתה "הנדון: הודעה על תשלוםל [כך במקור-א.ד.] תחת מחאה בגין חיוב ארנונה כללית לנכס ברח' הנשיא 43" (להלן: "הפניה השניה משנת 2009"). בפניה זו הודיע התובע כי שילם את חיוב הארנונה תחת מחאה וכי בכוונתו לפנות לבית המשפט לעניינים מנהליים על מנת לאלץ את מנהל הארנונה לפעול כפי שאול צו לפעול מקביליו במקומות אחרים בארץ במקרים דומים.

הפניה השניה משנת 2009 לא נענתה ע"י הנתבעת כלל.

ביום 25.3.10 התקבלה אצל הנתבעת פניה של התובע באשר לשומת הארנונה לשנת 2010, נושאת תאריך 16.3.10 , וכותרתה "הנדון: חיוב ארנונה כללית לנכס ברח' הנשיא 43" (להלן: "הפניה הראשונה משנת 2010"). בפניה זו, שאף היא לא הוגדרה כהשגה, חזר התובע על עיקרי הדברים מפניותיו הקודמות בשינויים קלים וטען כי "למעשה, יש לסווג את הנכס בשל המיקום הספציפי של הנכס בצמידות ובחופף לאתר הבניה וכן לאור הפסיקה ו/או לחילופין להתחשב בבניה זו בקביעת התעריף. לא יעלה על הדעת שאנו נשלם ארנונה מהגבוהות בארץ ונגור תוך סבל שכזה".

הפניה הראשונה משנת 2010 לא נענתה ע"י הנתבעת.

ביום 6.9.10 התקבלה אצל הנתבעת פניה נוספת של התובע באשר לשומת הארנונה לשנת 2010, נושאת תאריך 5.9.10 וכותרתה "הנדון: הודעה נוספת על תשלום תחת מחאה בגין חיוב ארנונה כללית לנכס ברח' הנשיא 43" (להלן: "הפניה השניה משנת 2010"). בפניה זו הודיע התובע על תשלום חיובי הארנונה לשנת 2010 תחת מחאה והודיע כי בכוונתו לפנות לבית המשפט על מנת שיאלץ את מנהל הארנונה לפעול כבמקומות אחרים ובהתאם לפסיקות הרבות הקיימות בנושא אשר לא מכובדות ע"י הנתבעת.

מיד בסמוך לאחר משלוח הפניה השניה משנת 2010 פנה התובע לבית משפט זה בתביעה זו.

לטענת הנתבעת, ביום 28.11.10 נשלחה תשובה לפניה השניה משנת 2010 (לשיטתה של הנתבעת מדובר בתשובה גם לפניה הראשונה משנת 2010). התשובה נשלחה ע"י ה גב' גלית בן חמו מהמחלקה לחיובים ובקשת התובעים נדחתה. לטענת התובעים, כלל לא הוכח כי המסמך הבלתי חתום שצורף מהווה מכתב שאי-פעם נשלח ומכל מקום הוא לא התקבל אצלם.

להשלמת התמונה - בחודש מרץ 2011, לאחר שהוגשה התביעה נשוא הליך זה, התקבלה אצל הנתבעת פניית התובע באשר לשומת הארנונה לשנת 2011, נושאת תאריך 28.2.11, שפעם נוספת אינה כוללת את המילה השגה בכותרתה, אך פותחת במילים "אנו משיגים אל חיובי הארנונה ...". בתשובתו מיום 1.3.11 דחה מנהל הארנונה, מר יוסף גדיאל, את פניית התובע מיום 28.2.11, תוך שהוא רואה בפניה השגה ומגדיר את תשובתו כהחלטה הדוחה את ההשגה, וזאת מאותם נימוקים בגינם נדחו טענות התובע בשנים 2007 ו-2008.
(יוער כי התובעים טוענים בסיכומים כי תשובה זו מעולם לא התקבלה אצלם, אך בתצהיר עדותו הראשית (סעיף 25) צירף התובע את התשובה ככזו שנשלחה ע"י מר גדיאל. כמו כן לפי שורת הפקס המופיעה על העתק תשובה זו שהוצג ע"י התובע בדיון בבקשת הרשות להגן וסומן "מש/1", הרי שהתשובה לכאורה נשלחה למספר הפקס של התובע כבר ביום 6.3.11).

טענות הצדדים

טענות התובעים

התובעים טוענים כי הפניות משנת 2009 ומשנת 2010 מהוות השגות כדין מאחר וכבר נקבע בפסיקה כי כל פניה למנהל הארנונה יש לראותה כהשגה. התובעים טוענים כי מאחר ומנהל הארנונה לא השיב להשגות בתוך הזמן הקבוע בסעיף 4 לחוק הערר, יש לראותן כאילו התקבלו. לאור האמור, ולאור העובדה כי התובעים שילמו את חיובי הארנונה כפי שנדרשו על ידי הנתבעת, טוענים התובעים כי עודף התשלום עומד ע"ס של 9,660.49 ₪ נכון ליום 1.7.09.
התובעים מוסיפים כי לצורך החלת הסנקציה האמורה בסעיף 4 לחוק הערר , אין משמעות לתוכן ההשגה, דהיינו אם היא נכונה ואפילו אם היא סבירה אם לאו, וכי התנאי היחיד לקבלת ההשגה הינו חלוף המועד הקבוע בסעיף 4 לחוק הערר.
התובעים מדגישים כי על פי הפסיקה אף איחור של יום אחד במענה להשגה מביא לקבלתה בהתאם לסעיף 4 לחוק הערר.
בנוסף טוענים התובעים כי טענותיהם בפניות עניינן בסוגיית השימוש והסיווג שהינה אחת העילות בגינן ניתן להגיש השגה כאמור בס עיף 3 לחוק הערר. מוסיפים התובעים וטוענים כי על פי הפסיקה, טענה באשר לטעות בשומת הארנונה הנובעת משימוש בנכס הינה בסמכות מנהל הארנונה וכי יש לפרש בהרחבה את הסמכות העניינית של מנהל הארנונה וועדת הערר.

לעניין המען לפניותיהם, טוענים התובעים כי הפניות נשלחו לגוף היחיד המטפל בארנונה בעיריית חיפה ואשר מקבל מכתבים במקום מנהל הארנונה וכי התובע שלח את הפניות לפי הנחיות שניתנו לו ע"י נציגי הנתבעת בטלפון. כמו כן טוענים התובעים כי הפניות שבמחלוקת נשלחו לאותו המען אליו נשלחו הפניות בשנים 2007 ו- 2008 להן ענתה מנהלת הארנונה דאז .

לבסוף טוענים התובעים כי לא הוכח שהתשובות אשר הנתבעת טוענת כי שלחה ביחס לפניה הראשונה משנת 2009 וביחס לפניה השניה משנת 2010 אכן נשלחו וכי ממילא הן לא נתקבלו אצל התובעים.

טענות הנתבעת

הנתבעת טוענת כי כל הפניות ביחס לשנים 2009-2010 אינן מהוו ת השגה , הן משום שאי נן כולל ות את המילה "השגה" (לא בכותרת ולא בפניה עצמה) , הן משום שאינן ממוענות למנהל הארנונה. הנתבעת מסכימה כי בחוק הערר לא נקבע נוסח מסוי ים להשגה וכי ככלל הנישום רשאי לערוך אותה כראות עיניו. עוד מסכימה הנתבעת כי אין מקפידים עם הנישום באשר לזהות הנמען בהשגה וכי אף פניה לרשות המקומית ולא למנהל הארנונה ישירות , ת יחשב בדרך כלל השגה. ואולם, טוענת הנתבעת, כי מאחר והתובע הינו עו"ד במקצועו חזקה עליו כי הוא יודע כיצד מגישים השגה ומהו המועד להגשתה , ובמיוחד נוכח העובדה כי מהליכים קודמים (ביחס לשנים 2007,2008) עולה כי התובע אכן מודע לפרוצדורה של השגה וכי הוא אכן נענה ע"י מנהלת הארנונה דאז . לאור האמור טוענת המשיבה כי כבר מטעם זה אין לראות בפניות שבמחלוקת כהשגות.

הנתבעת טוענת כי על פי ההלכה הפסוקה רק אם תוכנה ומהותה של פניה מצד הנישום מעלה השגה לפי הדין יש להתייחס אליה כהשגה. בענייננו, טוענת הנתבעת, טענות התובעים כפי שבאו לידי ביטוי בפניות שבמחלוקת, אינן מהוות עילה להשגה כאמור בסעיף 3 לחוק הערר מאחר וסעיף זה איננו מסמיך את מנהל הארנונה לדון בטענות שעניינן "אי התאמה" בין "איכותו" של האזור כפי שנקבעה בשומה לבין "איכותו האובייקטיבית" של המקום. עוד טוענת הנתבעת כי מועצת העיר היא זו אשר קובעת את אזורי השומה ורק לה הסמכות לשנות קביעה זו.

הנתבעת טוענת כי אי מתן תשובה במועד להשגה הכוללת טענות אשר אינן בסמכות מנהל הארנונה אינו מוביל לקבלתה. מנהל הארנונה ו כן ועדת הערר משוללים כל סמכות לדון בטענות שעניינן נוגע לחוקיות צו המיסים או לנכונות הקביעות בו. אין בצו המיסים כל הסמכה לשנות את חיובו של נכס בארנונה בשל קיומן של עבודות בניה בקרבת הנכס, והסיווג/התעריף לו טוענים התובעים איננו קיים.

עוד טוענת הנתבעת כי הסנקציה שבסעיף 4(ב) לחוק הערר נועדה לשרת נישומים המעלים טענותיהם בתום לב ובמטרה לבררן בהגינות, שלא כדוגמת התובעים כאן שכן ממילא להשגות לא היה סיכוי להתקבל.

הנתבעת טוענת, עובדתית, כי הפניה הראשונה משנת 2009 נענתה במכתב מיום 29.3.09 ע"י גב' ענת פנסו מהמחלקה לחיובים , ואילו הפניה השניה משנת 2009 לא נענתה מאחר ומדובר בהודעה אינפורמטיבית בלבד (הודעת התובעים על תשלום תחת מחאה), בה לא נתבקש למעשה מאומה, וככזו לא רק שלא היוותה השגה אלא גם לא הצריכה כל מענה. הנתבעת טוענת כי אף אם היתה הפניה השניה משנת 2009 מהווה השגה הרי שהיא הוגשה באיחור ולא יעלה על הדעת כי במצב דברים זה יוכלו התובעים לטעון כנגד הנתבעת כי השיבה לה באיחור.
הנתבעת טוענת, עובדתית, כי ביום 28.11.10 נשלחה תשוב תה לשתי הפניות משנת 2010, במכתב מאת גב' גלית בן חמו ממחלקת חיובים.

הנתבעת טוענת כי הפניות משנת 2009 ומשנת 2010 נענו כפניה רגילה וכי לא מוטלת עליה החובה לשלוח לציבור הנישומים דברי דואר בדואר רשום. על כן, טוענת הנתבעת, אין עליה חובה לצרף אישור משלוח בדואר רשום וכן כי עומדת לה חזקת התקינות המנהלית לפי סעיף 318 לפקודת העיריות [נוסח חדש].

עוד טוענת הנתבעת כי מאחר וטענות התובעים נדחו בעבר ע"י ועדת הערר והתובעים לא הגישו ערעור על החלטת הועדה הרי ש קיים מעשה בית דין ולכל הפחות התובעים מושתקים מלטעון טענות אלה שוב בהעדר שינוי נסיבות בעניינם.

הנתבעת טוענת כי התובעים פנו לבית המשפט בחוסר תום לב כאשר נמנעו מלציין כי במקביל לתביעה זו הם הגישו שתי תביעות כספיות נגד הנתבעת ונגד חברת אלון גלובל בע"מ שהינה הבעלים של הקרקע ומי שהקימה את המבנה החדש, בגין נזקים נטענים כתוצאה מהבניה [ת.א. 17905-05-10, 6324/08 (שלום חיפה) קניבסקי ואח' נ' אלון גלובל בע"מ ואח' (8.9.12)]. שתי התביעות אוחדו בפני כב' השופטת ת' נאות פרי. התביעה נגד הנתבעת נדחתה במלואה ונקבע כי לא הוכח שהנתבעת התרשלה בפיקוח על הבניה. התביעה נגד חברת אלון גלובל התקבלה בחלקה. ערעור על פסק הדין נדחה.

תשובת התובעים

בסיכומי התשובה טוענים התובעים כי הנתבעת הפרה את ההסכמה הדיונית והרחיבה חזית במסגרת סיכומיה, וכי יש למחוק מסיכומיה חלקים שאינם מתבססים על החומר הקיים בתיק.

באשר לטענת מעשה בית דין טוענים הנתבעים כי מדובר בטענה חדשה שאין להתירה ושמצריכה הוכחה. בנוסף טוענים הנתבעים (תוך העלאת טענות עובדתיות חדשות) כי ישנו שינוי נסיבות בין שנת 2007 לשנים שלאחר מכן, מאחר ובשנת 2008 נפתח אתר בניה נוסף.

דיון והכרעה

במרכז הדיון בענייננו עומד סעיף 4 לחוק הערר אשר קובע כי השגה שלא נענתה ע"י מנהל הארנונה בתוך 60 יום, יראו אותה כאילו התקבלה, אלא אם הוארך המועד ע"י ועדת הערר מטעמים מיוחדים שירשמו . וזו לשון ההוראה הרלבנטית:
"(א) מנהל הארנונה ישיב למשיג תוך ששים יום מיום קבלת ההשגה.
(ב) לא השיב מנהל הארנונה תוך ששים יום – ייחשב הדבר כאילו החליט לקבל את ההשגה, זולת אם האריכה ועדת הערר האמורה בסעיף 5, תוך תקופה זו, את מועד מתן התשובה, מטעמים מיוחדים שיירשמו, ובלבד שתקופת ההארכה לא תעלה על שלושים יום."

תכליתה של הסנקציה הבאה לידי ביטוי בהסדר האמור הינה לייעל את עבודת הרשות בבחינת השגות על חיובי ארנונה וזאת על מנת לאפשר לנישומים לכלכל את צעדיהם ולדעת בזמן אמת מה היקף החיובים המושתים עליהם.

השאלה המרכזית הרלבנטית להכרעה במחלוקת הינה, האם כל פניה לרשות המקומית באשר לסוגיית הארנונה מהווה השגה כאמור בסעיף 4 לחוק הערר?

אין חולק כי כותרתה של הפניה לרשות , או אי-עשיית שימוש במילה השגה בגוף הפניה, אינם בעלי משמעות מכרעת בשאלה האם מדובר בהשגה אם לאו, כל עוד תוכנה ומהותה של הבקשה מעלה השגה [ראו, למשל: ע"א (מחוזי י-ם) 4510/98 עיריית מעלה אדומים נ' החברה הכלכלית לירושלים (23.2.00) (להלן: "עניין מעלה אדומים")]. אין חולק גם שאף אם ה פניה נשלחת ע"י הנישום לרשות באופן כללי ולא למנהל הארנונה באופן ספציפי, אין הדבר שולל סיווגה כהשגה.

לעומת זאת, לתוכן הפניה יש חשיבות מכרעת . ראשית לכל, על מנת שפניה ת יחשב כהשגה עליה לכלול טענות אשר סותרות את בסיס החיוב עליו חולק הנישום [ראו, למשל: עת"מ (מחוזי ת"א) 2563/08 ריטרסקי נ' עיריית פתח תקווה (29.12.11) (להלן: "עניין ריטרסקי")]. פניה שאיננה כוללת טענות כלשהן לסתירת בסיס החיוב לא ת יחשב כהשגה.

ואולם, על פי ההלכה הפסוקה, לא כל פניה של נישום בעניין ארנונה אשר כוללת טענות לסתירת בסיס החיוב ת יחשב כהשגה לצורך סעיף 4 לחוק הערר. בעע"מ 1024/10 מלכא נ' מועצה מקומית כפר קמא (2.8.12) (להלן: " הלכת מלכא") קבע בית המשפט העליון כי כאשר פניה של הנישום לרשות איננה עומדת בדרישות הקבועות ב סעיף 3 לחוק הערר , היא לא תיחשב השגה וממילא לא ניתן יהיה לראות בה כהשגה שהתקבלה כאמור בסעיף 4(ב) לחוק הערר.

כדברי כב' המשנה לנשיא מ' נאור בהלכת מלכא, בפסקה 35: "אף בהנחה (ואין אני מביעה דעה לכאן או לכאן) שאין חריגים לתוצאה לפי סעיף 4(ב) לחוק הערר בהינתן "השגה" כהגדרתה בחוק, הרי תוצאה זו אינה מתחייבת כאשר לא מדובר בהשגה העומדת בהגדרה בחוק". ובהמשך (בפסקה 39): " אף בפסק דין טית בית שאליו הפנו המערערים, אין כדי לשנות את המסקנה לפיה כאשר לא מדובר בהשגה העומדת בדרישות סעיף 3 לחוק, לא רואים את ה"השגה" כהשגה שהחליט המנהל לקבל. ...".

הלכת מלכא אושררה לאחרונה ע"י בית המשפט העליון בעע"מ 3440/12 עיריית אשדוד נ' מכשירי תנועה בע"מ (2.6.14) (להלן: "עניין מכשירי תנועה"). אמנם, בפסק דין זה נקבע בדעת רוב כי אף "השגת סרק", קרי השגה שעל פניה צפויה להידחות משום שהיא חסרת בסיס, תיחשב השגה לצורך סעיף 4 לחוק הערר. ואולם בית המשפט העליון מ בהיר כי אם הטענות שמעלה הנישום בפנייתו לרשות אינן כלולות ברשימת הטענות שניתן להעלות במסגרת השגה לפי ס עיף 3 לחוק הערר, לא ת יחשב הפניה כהשגה וממילא לא תחול הסנקציה האמורה.

[ראו גם: עת"מ (מחוזי חיפה) 4217/07 האגם בטבע בע"מ נ' מנהל הארנונה במועצה המקומית פרדס חנה כרכור (21.10.07); עת"מ (מחוזי ת"א) 1088/09 נאור נ' עיריית ראשון לציון (29.2.12); עת"מ (מחוזי נצרת) 33303-04-11 מחאמיד נ' מועצה מקומית מעלה עירון (4.11.12), פסקה 19; עת"מ (מחוזי מרכז) 40228-12-10 א.ר דגש שרותי הנדסה (1999) בע"מ נ' סינה סוכנות לביטוח (2007) בע"מ (9.9.12) , פסקה 17; עת"מ (מחוזי י-ם) 14571-02-11 ורטהיימר נ' עיריית ירושלים (2.1.13) , פסקה 20 (להלן: "עניין ורטהיימר")].

יובהר כי אין באמור כדי לפטור את הרשות מחובתה להשיב לפניה הכוללת טענות שאינן מסוג הטענות הכלולות בסעיף 3 לחוק הערר. חובה זו נגזרת מן הדין הכללי. ואולם, התרופה במקרה כזה לא תהא לראותה כהשגה שהתקבלה, שכן תרופה רבת עוצמה זו שמורה על פי סעיף 4(ב) לחוק הערר רק להשגה בהתאם לחוק זה [הלכת מלכא, פסקה 36].

לאחר שבחנתי את הפניות משנת 2009 ו- 2010 לאור הפסיקה הנ"ל, סבורני כי אין המדובר בהשגות כאמור בחוק הערר ועל כן אין להחיל על המקרה הנדון את סעיף 4 לחוק זה.

אפתח בהערה ביחס לפניה השניה משנת 2009 ולפניה השניה משנת 2010. פניות אלה אינן כוללות כל טענה לסתירת בסיס החיוב בארנונה. כל אשר יש בהן הוא חזרה על טענות בדבר מטרדים כתוצאה מאתר הבניה, הודעה בדבר תשלום חיובי הארנונה תחת מחאה וכן הצהרה בדבר כוונת התובע לפנות בעניין לבית המשפט (בפניה השניה משנת 2009 – בית המשפט לעניינים מנהליים, ובפניה השניה משנת 2010 – "לבית המשפט") . אמנם פניות אלה כשלעצמן אינן מהוות השגה כבר מהטעם שאין בהן טענות לסתירת בסיס החיוב, כאמור לעיל [השוו עניין ריטרסקי]. עם זאת, נראה כי אין לבחון פניות אלה כשלעצמן ובמנותק מאלה שקדמו להן. אולם גם כשמתייחסים אל הטענות בפניות שקדמו להן (הפניה הראשונה משנת 2009 והפניה הראשונה משנת 2010) כנכללות בהן, אין בכך בכדי לסייע לתובעים שכן, כפי שאפרט להלן, גם טענות אלה אינן עולות לכדי "השגה" כחוק.

בפניה הראשונה משנת 2009 ובפניה הראשונה משנת 2010 מפרט התובע את המטרדים שנגרמו לו ולמשפחתו כתוצאה מקיומו של אתר בניה בסמוך לביתם וטוען כי לאור מטרדים אלו יש לשנות את סיווג הנכס לצרכי ארנונה ולסווגו "כפי שמסווגים נכסים המשמשים למגורים ואשר סמוכים לאזורי תעשיה" (סעיף 9 בשתי הפניות הנ"ל). טענה זו של התובעים איננה נכנסת לגדר אחת העילות הקבועות בסעיף 3 (א) לחוק הערר , אשר קובע:
"(א) מי שחוייב בתשלום ארנונה כללית רשאי תוך תשעים ימים מיום קבלת הודעת התשלום להשיג עליה לפני מנהל הארנונה על יסוד טענה מטענות אלה:
(1) הנכס שבשלו נדרש התשלום אינו מצוי באזור כפי שנקבע בהודעת התשלום;
(2) נפלה בהודעת התשלום שמשיגים עליה טעות בציון סוג הנכס, גדלו או השימוש בו;
(3) הוא אינו מחזיק בנכס כמשמעותו בסעיפים 1 ו-269 לפקודת העיריות;
(4) היה הנכס עסק כמשמעותו בסעיף 8(ג) לחוק הסדרים התשנ"ג – שהוא אינו בעל שליטה או שחוב הארנונה הכללית בשל אותו הנכס נפרע בידי המחזיק בנכס".

כבר נפסק כי סמכותו של מנהל הארנונה, כמו גם של ועדת הערר, מוגבלת לרשימת העילות המנויות בסעיף 3 לחוק הערר [ למשל: עניין ורטהיימר, פסקה 20]. בענייננו, התובע איננו טוען בפנייתו כי הוא אינו המחזיק בנכס , או שהנכס אינו מצוי באזור המצוין בהודעת התשלום, או שנפלה טעות בסוג הנכס, גודלו או השימוש בו. התובע טוען כי בשל נסיבות עובדתיות מסויימות , הקמתו של אתר בניה בסמוך לנכס ופגיעה באיכות החיים של התובעים ומשפחתם, יש לשנות את סיווג הנכס. שינוי סיווגו של נכס בשל מטרד נטען איננו מצוי בסמכותו של מנהל הארנונה. מנהל הארנונה מוסמך לפעול בדלת אמותיו של צו המיסים בלבד. דרישתו של התובע משמעותה למעשה שינויו של צו המיסים, דבר שאיננו מצוי בסמכות מנהל הארנונה אלא הוא עניין למועצת העיר לענות בו [השוו: עת"מ (ת"א) 1068/02 קלר נ' עירית תל אביב (29.7.02), אליו הפנה התובע בפניותיו לנתבעת, שם עתרו העותרים לשינוי סיווג הנכס לצורך חיובי ארנונה מאחר והנכס היה מצוי באתר בניה שמרבית הבניה בו לא הושלמה וכן לא נעשה פיתוח של השטחים הציבוריים. בית המשפט קבע כי העתירה תובא בפני מועצת העיר שתשקול את הבקשה לשינוי הסיווג].

עניין דומה נדון בעמ"נ (מחוזי ת"א) 106/04 כלוף נ' עיריית תל אביב (15.8.07) שם טען המערער כי יש לשנות את סיווג הנכס לצורך חיובי ארנונה וזאת בשל בניית בית אבות בסמוך לביתו שגרם לו נזק המתבטא בחוסר יכולת להשתמש בגג הבית, בפגיעה בפרטיות, בזרימת האוויר, בנוף ובסדרי התנועה וכן ירידה בערך הדירה. בערעור על החלטת ועדת הערר קבע בית המשפט:
"בנסיבות המקרה שבפני, ברי כי העילה עליה מסתמך המערער- 'פגיעה באיכות השימוש', חורגת מגדר העילות המנויות בסעיף 3 לחוק, ואף המערער אינו טוען אחרת. זאת ועוד, מהאסמכתאות שהובאו בפני נמצא כי אין דרך להכשיר דיון בעילה זו בפני מנהל הארנונה. מטבע הדברים, מסגרת הערעור מוגבלת לעילות המנויות בחוק, ולפיכך בדין דחתה ועדת הערר את הערעור, ואף דין הערעור שבפני להידחות. מקובלת עלי טענת המשיבה כי 'למעשה, מבקש המערער לרוקן מכל תוכן את סמכות מועצת העירייה בהתקנת צו הארנונה, ולהסמיך את מנהל הארנונה לקבוע סכום אינדיבידואלי לכל נישום בהתאם ל'איכות השימוש' של אותו נישום בנכס ... משמעות קבלת טענה זו של המערער היא ריקון מכל תוכן של סמכות המועצה בהתקנת צו הארנונה, שכן בסופו של דבר, אליבא דשיטתו של המערער, הסמכות הסופית לקבוע את החיוב השנתי של כל נישום היא של מנהל הארנונה'. גישתו של המערער יוצרת מצב בלתי מתקבל על הדעת. היא מחייבת את מנהל הארנונה לדון בסבירותו של כל חיוב וחיוב, בהתאם למידת השימוש שנעשה בנכס. ההלכה מקדמת דנא היא כי עניין זה אינו נתון לסמכותו של מנהל הארנונה או לסמכותה של ועדת הערר, וכן אינו נתון לסמכותו של בית משפט זה שעה שהוא דן בערעורים על החלטותיה של ועדת הערר."

לאור האמור ומשטענות התובעים בפניותיהם אינן בסמכות מנהל הארנונה מאחר והן אינן נכללות בעילות הקבועות בסעיף 3 לחוק הערר, הרי שאין המדובר בהשגה כד ין ואין תחולה לסנקציה הקבועה בסעיף 4 (ב) לחוק הערר.

יוער כי מאחר ובפניותיו של התובע לאורך השנים חזר הוא על אותן הטענות, הרי שאין בעובדה כי בפניה הראשונה משנת 2009 השתמש התובע במילה "טעות" וטען כי מדובר בטעות בסיווג, כדי לשנות את המסקנה הנ"ל, שכן ברי כי אין המדובר בטעות אלא בטענה כי יש לשנות את הסיווג הקיים. עצם השימוש במילה טעות כשלעצמו אינ נו מכניס את הטענה לגדר אחת העילות הקבועות בס עיף 3 לחוק הערר, כאשר הטענה במהותה איננה מצביעה על "טעות" אלא על דרישה לשינוי סיווג.

התובעים מפנים לפסיקה אשר לשיטתם תומכת בטענותיהם, ואולם מעיון בפסיקה האמורה עולה כי לא ניתן לקרוא לתוכה את אשר מבקשים התובעים. בבג"צ 351/88 טית בית בע"מ נ' עיריית פתח-תקוה , פ"ד מב(3) 441 (1988), נקבע כי יש לפרש את העילות הקבועות בסעיף 3 באופן רחב על מנת לאפשר גישה לערכאות ולא לצמצמה. ואולם, אין ב גישה האמורה כדי לאיין לחלוטין את הגבולות שהותוו לסמכותו של מנהל הארנונה, במסגרת סעיף 3 לחוק הערר, ולהעניק לו סמכויות הנתונות בידי מועצת העיר. כפי שעולה מהלכת מלכא, פס"ד טית בית אינו גורר אחריו מסקנה לפיה אין משמעות לדרישות סעיף 3 לחוק הערר, בכל הנוגע למהותה של השגה. בעניין עיריית מעלה אדומים הנ"ל לא הוחלה הסנקציה הקבועה בסעיף 4(ב) לחוק הערר אלא ניתנה למשיבה שם האפשרות להגיש השגתה מחדש כאילו הוגשה במועד וניתנה למנהל הארנונה האפשרות להשיב עליה במועדים הקבועים בחוק הערר. בה"פ (מחוזי ת"א) 864/80 תל אביב הילטון בע"מ נ' עיריית תל אביב יפו (13.9.81), נתן מנהל הארנונה תשובתו להש גה בחלוף 4 חודשים מיום הגשתה. בית המשפט קבע כי מאחר ויש לרשות טענות כבדות משקל לדחיית ההשגה לא יראו אותה כאילו התקבלה אלא תינתן לתובעת האפשרות להגיש ערר בתוך 30 יום מיום מתן פסק הדין. לבסוף, בה"פ 30151/97 (מחוזי חיפה) שטראוס מחלבות בע"מ נ' מנהל הארנונה בעיריית נהריה (21.12.98) כלל לא היתה מחלוקת בדבר היות ההשגה כדין וכן כי תשובת מנהל הארנונה ניתנה בחלוף למעלה מ-60 יום. לאור כל האמור הרי שאין בפסיקה האמורה בכדי ל סייע לטענות התובעים בענייננו.

איני רואה לנכון להידרש לטענות הנתבעת בדבר קיומו של מעשה בית דין מכוח החלטת ועדת הערר ( אף שמדובר בערר בנוגע לחיוב בגין שנים אחרות), וזאת לאור המסקנה דלעיל כי הפניות ביחס לשנים 2009-2010 למעשה אינן השגות. עם זאת אעיר כי טענות התובעים לפיהן מדובר בהרחבת חזית – אינן במקומן. הטענה הועלתה ע"י הנתבעת בשלבים דיוניים קודמים. דווקא התובע ים, אשר הלינו על הרחבות חזית מצד הנתבעת, הרחיק ו לכת והעל ו בסיכומי תשובה מטעמ ם טיעון עובדתי מפורט בדבר שינוי נסיבות כביכול מאז הדיון בשנים 2007-8, בשל הקמת אתר בניין נוסף סמוך, טיעון שראוי היה להעלותו לכתחילה .

עם זאת, אני רואה לנכון להידרש, אף לקבל, טענות אחרות של הנתבעת לפיהן לאותה תוצאה - כי אין מקום להחיל את הסקנציה הקבועה בסעיף 4(ב) לחוק הערר - ניתן להגיע בנסיבות העניין גם דרך עקרון תום הלב. גם בהנחה שמדובר היה בהשגות כדין, על פני הדברים נראה כי מדובר ב"השגות סרק". התובעים דרשו בפניותיהם לחייבם בתעריף של כ- 100 ₪ לחודש, קרי 1.26 ₪ למ"ר, תעריף ש לכאורה כלל איננו קיים בצו הארנונה, לפי סיווג של בניין מגורים הסמוך לאזור תעשיה, סיווג שלכאורה ומעיון בצו המיסים של עיריית חיפה אף הוא כלל לא קיים. בעניין מכשירי תנועה , כאמור, קבע בית המשפט העליון כי אין להחריג "השגות סרק" מתחולת ס עיף 4 (ב) לחוק הערר, ואולם זאת רק כל עוד לא מדובר בהתנהגות מכשילה או זדונית מצד הנישום או בחוסר תום לב מובהק. נזכיר כי התובע הוא עו"ד במקצועו וחזקה עליו כי הוא יודע מהי הדרך הנכונה להגיש השגות ומהן העילות בגינן ניתן להשיג על חיוב הארנונה. בוודאי לאחר שנדחו פניות התובעים לשנים 2007 ו- 2008, שהוצגו ע"י התובעים כהשגות ומנהלת הארנונה דאז דחתה אותן, וכן נדחה הערר שהוגש בשנת 2007, תוך שנקבע במפורש בתשובות להשגות ובהחלטת ועדת הערר והובהר לתובעים כי טענותיהם אינן בסמכות מנהל הארנונה ואינן בסמכות ועדת הערר, ולאחר ש התובעים בחרו שלא להגיש ערעור על החלטת ועדת הערר. למרות זאת, בחרו התובעים להמשיך ולשלוח פניות לנתבעת תוך שימוש באותן הטענות בדיוק ומבלי שהיה כל שינוי נסיבות רלבנטי (יודגש כי קיומו של אתר בניה נוסף איננו מעלה או מוריד לעניין סמכותו של מנהל הארנונה לדון בטענות התובעים). בנוסף, בחרו התובעים להשמיט את המילה "השגה" מפניותיהם החוזרות, ולהציגן כפניות כלליות תחת כותרת שאינה מרמזת על טענה להיותן השגות. למרות זאת הם טוענים כיום כי ראוי להחיל על העדר המענה לפניות אלה כהשגה את הסנקציה השמורה להעדר פניות להשגה. סבורני כי האמור עולה כדי חוסר תום לב מובהק, כאמור בעניין מכשירי תנועה, השולל את תחולת סעיף 4(ב) לחוק הערר.

סוף דבר

נתתי דעתי לשאלת החיוב הוצאות בתיק זה. אף שקבעתי כי דין תביעתם של התובעים להידחות, והתנהלותם מול הנתבעת עוד בטרם הגשתה היתה טורדנית ולא התאפיינה בתום לב, הגעתי למסקנה כי אין מקום לפסוק הוצאות לטובת הנתבעת. זאת, מארבעה טעמים בהתנהלות הנתבעת , שאמנה אותם בסדר חשיבות עולה לטעמי, מן הקל אל הכבד. ראשית, צירוף מסמכים לסיכומים ללא נטילת רשות, אינו במקומו, בוודאי לא מצד גוף כדוגמת הנתבעת. שנית, נשאלת השאלה אם דרך אחרת של מתן מענה מצד הנתבעת לתובעים עשויה הי תה לחסוך במחלוקות ולייתר התדיינויות. תשובתה של מנהלת הארנונה הקודמת לפניית התובעים ביחס לשנת 2008, בה נדחתה פנייתם, נוסחה כהחלטה בהשגה. זאת, אף שנקבע כי ההשגה נדחית מאחר וקבלתה כלל אינה מצויה בסמכות מנהלת הארנונה. מנהלת הארנונה בחרה להשיב לתובע כי פנייתו אינה מהווה השגה כדין וכלל אינה מצויה בסמכותה, כאשר היא מכנה תשובתה זו כהחלטה בהשגה, ומבהירה לתובע את המועד להגשת ערר בנוגע להחלטתה זו. בנוגע לפניית התובע ביחס לשנת 2007 ציינה מנהלת הארנונה כי דין השגתו להידחות מהטעם שהמועד להגשתה חלף, ולכן התייחסותה לפנייתו תהא שלא על דרך תשובה להשגה, אך לגוף העניין היה תוכן תשובתה דומה לזה של 2008. גם תשובתו של מר גדיאל להשגה ביחס לשנת 2011, ניתנה כתשובה להשגה. והעובדה שהפניה ביחס לשנה זו כללה שוב את המילה השגה בכותרתה, כאמור אין בה כדי לשנות שכן מעמדה נקבע לפי תוכנה ותוכנה לא היה שונה מזה של קודמותיה. אילו היה מנהל הארנונה משיב לפניה הראשונה משנת 2009 ולפניה הראשונה משנת 2010 ברוח זו, דומה כי היתה נחסכת כל מחלוקת או התדיינות בנוגע למעמדה של התשובה. היתרון מבחינת הרשות שבמתן מענה ברוח זו, במיוחד נוכח הסנקציה החריפה הקבועה בסעיף 4(ב) לחוק הערר – ברור. לאזרח הנישום נותן מענה כזה וודאות ומיידיות . ובנוסף, בדרך זו יכולה ועדת הערר לבקר את החלטת מנהל הארנונה כי אין מדובר בהשגה ואין לו סמכות לדון בה. לחילופין, לכל הפחות מתבקש היה כי מנהל הארנונה ישיב לפניות בעצמו ויקבע כי המבוקש בהן אינו מצוי בסמכותו. אולם ביחס לפניה הראשונה משנת 2009 ולפניה הראשונה משנת 2010, לא זו בלבד שלא ניתנה תשובה אשר הוכתרה כתשובה להשגה, אלא מנהל הארנונה כלל לא השיב בעצמו. כלל לא נטען, בוודאי לא הוכח, כי מנהל הארנונה בחן את הפניות והגיע למסקנה כי הן אינן מהוות השגה. נראה כי "החלטה" זו, שאין מדובר בהשגה, התקבלה ע"י דרג זוטר יותר שבכל הכבוד ספק אם הוא מוסמך לכך.

שלישית, האופן בו צורפו ע"י הנתבעת לתיק מסמכים מטעם הנתבעת, לרבות מכתביהן של גב' פנסו וגב' בן חמו המתייחסים לפניות התובעים העלולות להוות השגה, ולרבות מכתביה של מנהלת הארנונה הקודמת המהווים תשובות והחלטות בנוגע להשגה, איננו במקומו, לשון המעטה. לא צורפו עותקי המסמכים עצמם, אלא צורפו תדפיסים שנשלפו מן המחשב והם לא יותר מאשר קבצים של מעבד תמלילים, שאין לדעת אם הם משקפים טיוטה או גרסה סופית, אם נשלחו אם לאו, וכו'. הצירוף באופן זה נעשה ללא כל התייחסות בתצהיר מטעם הנתבעת לסיבה (ככל שקיימת כזו) בגינה לא ניתן לצרף העתקי המסמכים החתומים עצמם, ויש צורך להסתפק בצירוף תדפיסים בלתי חתומים, על גבי דף לבן חלק שכלל אינו נחזה להיות נייר רשמי של הנתבעת. מצופה מגוף כדוגמת הנתבעת כי ישמור בידיו עותקים חתומים, לכל הפחות זהים למקור, מהתכתבויותיו עם האזרח בכלל, ובפרט כאשר מדובר בהתנהלות הנוגעת (ואפילו רק משיקה) להפעלת סמכויות הנתבעת על פי דין. אם בעבר היה הדבר כרוך בהכבדה בשל כמויות הניירת הכרוכות בכך, עם התקדמות האמצעים הטכנולוגיים השונים בשנים האחרונות, לרבות האפשרות לסריגת מסמכים ואחסון דיגיטלי , הפכה עמידה בציפיה זו לפשוטה יותר. ודוק; בתיק זה זו לא ראיתי לנכון להידרש להכרעה בטענות הצדדים אם הומצאו מסמכים, משלא נערך בירור עובדתי בנושא ומשלא היה צורך בכך על מנת להגיע לתוצאה. אילו היה הדבר נדרש, יכול ולא היה מנוס מליתן את מלוא המשקל הראייתי המתבקש לאופן צירוף המסמכים ע"י הנתבעת והדבר עשוי היה לפעול לחובתה ואף להכריע את הכף.

רביעית, אף אם אני יוצא מנקודת הנחה כי כל התדפיסים הבלתי חתומים שצירפה הנתבעת אמנם נשלחו לתובע, עדיין משמעות הדבר כי ישנן פניות של התובעים אשר לא זכו למענה. מתן מענה ביום 28.11.10 לפניה מיום 16.3.10 (הפניה הראשונה משנת 2010) בגדרי מענה לפניה נוספת מיום 5.9.10, איננו סביר כלל ועיקר, ומבחינת האזרח, פנייתו השניה מיום 5.9.10 נשלחה למעשה לאחר שהרשות לא השיבה תשובה כלשהי לפנייתו.

התוצאה – לאור כל האמור לעיל, התביעה נדחית ללא צו להוצאות .

ניתן היום, ג' אלול תשע"ד, 29 אוגוסט 2014, בהעדר הצדדים.