הדפסה

קליין נ' המוסד לביטוח לאומי

ניתנה ביום 04 דצמבר 2014

נועה קליין
המבקשת
-
המוסד לביטוח לאומי
המשיב

החלטה

השופטת רונית רוזנפלד
1. לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בבאר שבע (השופט צבי פרנקל; בל' 18171-12-13). בפסק הדין, דחה בית הדין האזורי את ערעור המבקשת על החלטת הוועדה הרפואית לעררים (נפגעי עבודה) מיום 17.11.13 (להלן גם: הוועדה). בהחלטתה קבעה הוועדה, כי למבקשת דרגת נכות יציבה בשיעור 5%. בבקשתה טוענת המבקשת כי הוועדה לא מילאה אחר הוראות פסק דין קודמים שניתנו בעניינה, ולא התייחסה כדבעי לבדיקת ה-BERA שנערכה לה.

2. המבקשת, ילידת 1984, נפגעה בתאונת דרכים ביום 2.5.07 ופגיעתה בגב ובצוואר הוכרה כפגיעה בעבודה. ביום 27.3.11 קבעה ועדה רפואית לעררים כי "עיינה בבדיקת BERA אשר אינה מושלמת בהעדר ש"פ של התובעת מחליטה שבהתאם למנגנון הועדה הועדה [כך במקור, ר.ר.] ותלונותיה גם בהעדר ממצא ברור תקבל 5% לפי ס. 72(4)ב'I במחציתו ". עניינו של סעיף ליקוי זה הוא "אוזן פנימית – פגיעה בחלק הוסטיבולרי - בצורה קלה". על כך הגישה המבקשת ערעור לבית הדין האזורי.
ביום 22.2.14 ניתן תוקף של פסק דין להסכמת הצדדים לפיה יוחזר עניינה של המבקשת לוועדה הרפואית לעררים "אשר תתבקש להתייחס לשתי הסוגיות הבאות: 1. שאלת הנכות הזמנית, ככל שקיימת, בעקבות הפגיעה מיום 2.5.07 ובמסגרת זו תתייחס לבדיקת האי.אם.ג'י שנערכה בסמוך לאחר התאונה. 2. הוועדה תבחן מחדש ותנמק את החלטתה בהפעלת הסעיף שעניינו פגיעה באוזן הפנימית, מקום שבדיקת ה-BERA על פניו איננה מלמדת על חוסר שיתוף פעולה מצד התובעת בבדיקה" (בל' 36036-04-11, להלן: פסק הדין הראשון).

3. בהתאם להוראת פסק הדין הראשון התכנסה הוועדה ביום 3.6.13 וקבעה כדלקמן:
"לגבי טענות בא כוחה של התובעת על הפחתה לכאורה של נכות בגין מצב קודם לא היא והנכות ניתנה ע"פ שיקול קליני של הבודק בהתייחס לתלונות ולממצאי הבדיקה ובעת קיום הבדיקה בועדה הרפואית במל"ל, לפיכך בהיבט הזה, הוועדה אינה משנה את דעתה. בסיפא של הדברים בדיקות העזר והדימות נועדו לסייע לבודק ולנבדק לאשש את תלונותיו וכאן למרות היעדר תמונה "דימותית" לתלונות, ניתנה הנכות כפי שהבודק מצא לנכות על פי שיקול קליני.
הועדה עיינה שוב בבדיקות ה-EMG מתאריכים 1.9.08 ו 1.6.09 וכמו שציינה בפרוטוקול קודם בהתאם לבדיקה הקלינית. לא נמצא ביטוי קליני לממצאים הקלים ב- EMG. הממצאים אינם תואמים את הממצאים בבדיקתנו. לא נמצאה מגבלה בצואר או בגב התחתון ולא נמצא קיפוח נוי' בבדיקה הקלינית. לגבי ההיבט של הנכות הזמנית יתקבל מתום ד.פ. ל-3 חודשים 20% נז' ל-3 חודשים נוספים 10% נז' ומתום מועד זה כפי שנקבע בועדה קודמת."

משכך הותירה הוועדה את קביעתה כי למבקשת דרגת נכות יציבה בשיעור 5% לפי סעיף ליקוי 72(4)(ב)(I) בגין פגיעה באוזן הפנימית.

4. על כך הגישה המבקשת ערעור נוסף לבית הדין האזורי, במסגרת אותו הליך, בו טענה כי הוועדה אינה מוסמכת לקבוע לה נכות מותאמת לפי סעיף ליקוי זה. בית הדין האזורי דחה את טענת המבקשת, וקבע כי הוועדה מוסמכת לעשות כן מכוח תקנה 14 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956 (להלן: התקנות). לאחר שבחן את החלטת הוועדה בעניינה של המבקשת קבע בית הדין כי לא נפלה טעות משפטית בהחלטת הוועדה, ודחה את הערעור.
על כך הגישה המבקשת בקשת רשות ערעור לבית דין זה. ביום 28.8.13 ניתן פסק דין על יסוד הסכמת הצדדים, לפיו הוחזר עניינה של המבקשת לוועדה "על מנת שתבחן ותנמק את החלטתה בעניין הפעלת הסעיף שעניינו פגיעה באוזן הפנימית, וזאת בהתאם לפסק הדין מיום 22.2.12" (בר"ע 48833-05-13, להלן: פסק הדין המחזיר).

5. הוועדה התכנסה ביום 17.11.13 בהתאם להוראת פסק הדין המחזיר, ולאחר ששמעה את דברי בא כוח המבקשת קבעה כדלקמן:
"הועדה אינה מבינה את מהות הערער ומציינת שבשתי הפעמים שקדמו קרי 2 הועדות הקודמות נימקה נמק וחזור שהשיקול היה קליני והחלקיות הינה בהתאם לאומדנה לגבי התסמינים של התובעת. לגבי הפלפול המשפטי – לא נהיר הדבר.
הועדה משאירה את ההחלטה על כנה."

נוכח זאת, הגישה המבקשת ערעור שלישי לבית הדין האזורי.

6. בפסק דינו קבע בית הדין האזורי כי בפסק הדין המחזיר נדרשה הוועדה לבחון מחדש ולנמק את החלטתה בעניין הפעלת הסעיף שעניינו פגיעה באוזן הפנימית. הוועדה פעלה על פי פסק הדין מכוחו התכנסה והסבירה שעל פי התסמינים הקליניים המבקשת זכאית להפעלת הסעיף במחצית. בית הדין האזורי פירט עוד שאם הוועדה מוצאת על סמך בדיקה קלינית שהנבדק סובל מהגבלה קלה מאוד, אין פסול בכך שתקבע את מחצית הנכות הקבועה באותו סעיף ליקוי לפי תקנה 14 לתקנות. לפיכך קבע בית הדין האזורי כי לא נפלה טעות משפטית בהחלטת הוועדה, ודחה את הערעור.

7. בתמצית, טוענת המבקשת בבקשתה כי הוועדה לא מילאה אחר הוראות פסק הדין המחזיר, לא הסבירה את קביעתה והתעלמה מן האופן שבו יש ליישם את סעיף הליקוי המתאים בעניינה ומבדיקת ה-BERA שנערכה לה. המבקשת טוענת כי בית הדין האזורי והוועדה לא התייחסו לטענותיה בעניין הפרשנות הראויה להוראת סעיף ליקוי 72(4)(ב)(1) לרשימת הליקויים שבתוספת לתקנות. לגישתה, משקבע המחוקק שבסעיף ליקוי זה אין דרגה קלה מאוד, לא ניתן להפעיל את התקנה במחציתה ואין לוועדה שיקול דעת במקרה זה. לפיכך, היה מקום לקבוע לה דרגת נכות בשיעור 10%. לפיכך מבקשת המבקשת כי נקבע שדרגת נכותה היציבה היא בשיעור 10%, ולחלופין, שנורה על החזרת הדיון בעניינה לוועדה בהרכב אחר.

8. לאחר שעיינתי בבקשה על נספחיה, בפסקי דינו של בית הדין האזורי, בפרוטוקול הוועדה הרפואית לעררים ובכלל המסמכים שבתיק, הגעתי לכלל החלטה כי דין הבקשה להידחות. זאת, מן הטעמים כמפורט להלן.

9. בפסק הדין המחזיר נדרשה הוועדה לבחון ולנמק את החלטתה בעניין הפעלת הסעיף שעניינו פגיעה באוזן הפנימית, בהתאם לפסק הדין הראשון. כאמור, בפסק הדין הראשון נאמר שהוועדה "תבחן מחדש ותנמק את החלטתה בהפעלת הסעיף שעניינו פגיעה באוזן הפנימית, מקום שבדיקת ה-BERA על פניו איננה מלמדת על חוסר שיתוף פעולה מצד התובעת בבדיקה". פסק הדין הראשון לא דרש מן הוועדה להתייחס לבדיקת ה-BERA, אלא ציין כי בדיקה זו אינה מלמדת על חוסר שיתוף פעולה מצד המבקשת. הוועדה הבהירה פעמיים שדרגת הנכות המותאמת שנקבעה למבקשת נקבעה על פי שיקול קליני, והחלקיות הינה בהתאם לאומדנה לגבי התסמינים של המבקשת. משכך, מילאה הוועדה אחר הוראות פסקי הדין שניתנו בעניינה של המבקשת.

10. בנוגע לטענות המבקשת כי נוכח לשון סעיף הליקוי היה על הוועדה לקבוע לה דרגת נכות בשיעור 10%. משמצאה הוועדה כי התסמינים הקליניים של המבקשת אינם מתאימים לקביעת דרגת נכות בגין פגיעה קלה בחלק הוסטיבולרי של האוזן הפנימית כפי שקבוע בסעיף ליקוי 72(4)(ב)(1), ובהיעדר ממצא ברור אחר, יכלה הוועדה להעניק למבקשת דרגת נכות יציבה בשיעור 0%. משמצאה הוועדה כי בכל זאת ניתן ללמוד מן הממצאים הקליניים על פגיעה מסוימת ממנה סובלת המבקשת, אין פסול בכך שהוועדה הפעילה את שיקול דעתה הרפואי בהתאם לתקנה 14(ב) לתקנות וקבעה למבקשת דרגת נכות יציבה בשיעור מחצית הנכות הקבועה בסעיף הליקוי. משכך, לא מצאתי כי נפלה טעות משפטית בהחלטת הוועדה להותיר על כנה את קביעתה כי למבקשת דרגת נכות בשיעור 5%.

11. הנה כי כן, קביעת הוועדה היא קביעה רפואית, המבוססת בחומר כפי שהונח לפניה. לא מצאתי כי נפלה בה או בפסק דינו של בית הדין האזורי טעות משפטית שיש בה כדי להצדיק מתן רשות ערעור.

12. סוף דבר
הבקשה למתן רשות ערעור נדחית.

ניתנה היום, י"ב כסלו תשע"ה (04 דצמבר 2014) בהעדר הצדדים ותישלח אליהם .