הדפסה

קיי.אס.פי. מחשבים (תל אביב) בע"מ ואח' נ' גלובס פבלישר עתונות (1983) בע"מ ואח'

לפני
כב' השופטת הבכירה ריבה ניב

תובעות

1.קיי.אס.פי. מחשבים (תל אביב) בע"מ
2.קיי.אס.פי. מחשבים (ירושלים) 2004 בע"מ
3.קיי אס פי בע"מ
4.קיי.אס.פי. מחשבים תלפיות בע"מ
5.קיי.אס.פי. מחשבים (אשדוד/אשקלון) בע"מ
6.קיי.אס.פי. מחשבים וציוד הקפי 2003 בע"מ
7.קיי.אס.פי. מחשבים (ראשל"צ) בע"מ
8.קי.אס.פי. מחשבים פתח תקוה בע"מ
9.קיי.אס.פי. מחשבים נהריה בע"מ
10.קיי.אס.פי מחשבים חדרה בע"מ
11.קי.אס.פי. מחשבים באר שבע בע"מ
12.קיי.אס.פי מחשבים רמת גן בע"מ
13.קיי.אס.פי. מחשבים נצרת בע"מ
14.קיי.אס.פי. מחשבים נתניה בע"מ
15.קיי.אס.פי. מחשבים צומת ביל"ו בע"מ
16.קיי.אס.פי. מחשבים רמת אביב בע"מ
17.קיי.אס.פי. מחשבים כרמיאל בע"מ
18.קיי.אס.פי. מחשבים דיזינגוף סנטר בע"מ
19.קי.אס.פי. מחשבים (2002) בע"מ

נגד

נתבעים

2.גלובס פבלישר עתונות (1983) בע"מ
3.צחי הופמן
4.דורון אביגד
5.חגי גולן

פסק דין
התביעה שלפני הינה תביעה לחיוב הנתבעים בתשלום פיצוי בגין לשון הרע.
1. העובדות הצריכות לעניין-
התובעות הינן 19 חברות המוכרות לציבור כרשת KSP לממכר מחשבים וציוד נלווה.
הנתבעת 1 (שאינה חלק מפסק דין זה) הינה חברת DELL Inc- חברה בינלאומית לייצור מחשבים. הנתבעים 2-5 הינם גלובס פבלישר עתונות (1983), מר צחי הופמן- עורך הכתבות (להלן ייקרא: "הופמן"), מר דורון אביגד- עורך מהדורת החדשות וכן מר חגי גולן- העורך הראשי של העיתון.
2. על פי כתב התביעה, ביום 12.8.09 שלחה הנתבעת 1 לתובעות מכתב התראה בו יוחסו להן מספר עוולות, ובכללן- הטעיית הציבור ביחס למפרטי המחשבים הנמכרים בחנויות הרשת וכן התנערות מן האחריות המוטלת עליהן והטלתה על הנתבעת. המכתב נשלח למפיצים נוספים של מחשבי הנתבעת.
משנודע הדבר לאחד ממפיצי הנתבעת, נטל זה על עצמו את האחריות באשר לטענה 8 ובתגובה השיבה הנתבעת 1 כי חוזרת זה מטענה זו (להלן: "מכתב ההבהרה") עם זאת, הבהירה כי עומדת היא על שאר הטענות שבמכתבה.
3. ביום 18.8.09 הופיעה באתר האינטרנט של גלובס ובהוצאה המודפסת שלו (הנתבעת 2) דיווחים באשר למכתב ההתראה. בכתבה לא אוזכרה העובדה כי הנתבעת 1 חזרה בה מן הטענה בעניין זה, עוד לא אוזכר מכתב ההבהרה. בימים 19.8.09 ו- 20.8.09 הופיעו פרסומים נוספים בגלובס.
בכתב התביעה, עותרות התובעות לפיצוי סטטוטורי בגין הכתבות, אשר לטענתה- הוציאו דיבתה שכן ייחסו לה הטעיית צרכנים.
4. טענות התובעים, בתמצית-
לטענת התובעים, הכתבות אשר פורסמו הוציאו דיבתם וגרמו לפגיעה בשמם הטוב. הנתבעים 2-5, אשר פרסמו את הכתבות, עשו זאת מבלי לבדוק כראוי את המידע אשר נמסר להם. כן, לא פרסמו כל הודעת הבהרה או התנצלות אף לאחר שהתברר כי אין בכתבות אמת.
5. עוד טוענות התובעות, כי יש להטיל אחריות אישית על הנתבעים 3-5 מכוח סעיף 11 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה- 1965 (להלן: "החוק"), וכי על אף שמכתב ההתראה של DELL לא נקב בשמן של כל חברות התובעות, כי אם של שתיים בלבד- לא נעשו בכתבה הבחנות בין החברות השונות, והדברים יוחסו לכל הרשת. על כן, עותרות הן לפיצוי בסך 450,000 ₪ בגין הפרסומים.
במהלך ניהול ההליך, הגיעו התובעות להסכם פשרה עם חברת DELL .

6. טענות הנתבעים- בתמצית-
הנתבעים טוענים כי אין לייחס את הפרסום לכל אחת מן התובעות באופן נפרד, שכן הינן מזוהות כרשת אחת. עוד טוענים הן כי בהיות התובעות תאגידים, אין הן זכאיות לפיצוי סטטוטורי ללא הוכחת נזק. בהקשר זה, מוסיפים הנתבעים וטוענים כי הואיל והתובעות כבר פוצו בגין הפרסומים, במסגרת הסכם הפשרה אל מול DELL, אין הן זכאיות לקבל בגינם פיצו נוסף.
לגופו של פרסום, טוענים הנתבעים כי מדובר בדיווח אודות מכתב ההתראה ששלחה DELL , אשר היה עניין לפרסמו לציבור ואשר נעשה "תוך כדי דיון", ולפיכך, אין בפרסום משום הוצאת דיבה.
7. עוד טענו הנתבעים להגנת "אמת בפרסום" ולהגנות תום הלב- סעיפים 15(4) או 15(6) לחוק איסור לשון הרע, אשר עניינם הבעת דעה המוגנת מכוח החוק- שכן, הופמן, אשר כתב את הכתבות, ערך בירור ראוי של המידע, בטרם פרסומן.
8. ביום 31.10.13 ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי, בערעור שהגישו התובעות על פסק הדין. נקבע בו כי בנסיבות העניין לא עומדת לנתבעים ההגנה שבסעיף 14 לחוק (הגנת "אמת בפרסום") ולפיכך, הוחזר התיק לבחינת יתר טענות הצדדים.
9. בהחלטת ביניים קודמת לכך קבעתי (מיום 07/11/11) כי - "תקנות 44 ו-45 עוסקות בחובת התובע לכלול את כל הסעדים העומדים בגין עילת התביעה שביסוד תובענה שהגיש, אלא אם כן ניתן היתר מיוחד לפצל את הסעדים" (ר' גורן, סוגיות בסד"א מהדורה עשירית, עמ' 126)
הנני מקבלת את עמדת הנתבעים כי התביעה מפרטת עילות רבות, אולם בסופו של דבר הסעד הנתבע בה הינו פיצוי סטטוטורי בגין הוצאת לשון הרע- ללא הוכחת נזק.
בסעיף 133 לכתב התביעה, בסיכום, כתבו התובעים: 'כאמור בסעיפים 101-103 לעיל התובעות מעמידות את סכום התביעה לצרכי אגרה ע"ס 950,000 ₪'.
סעיפים 101-103 עוסקים בסכום הפיצוי הנובע ממכפלת הפרסומים במספר התובעות, דהיינו, 50,000 ₪ כאמור בסעיף 7(א) לחוק המוכפלים בשניים (בגין כוונת הזדון המקנה את כפל הפיצוי), ומוכפלים בשנית במספר החברות, דהיינו, מספר התובעות.
נכון שסעיף 133 מצמצם לכאורה את סכום התביעה מטעמי אגרה, אולם אין הוא מספק בכך ומפנה באופן מפורש לעילת התביעה הנטענת בפרק ט', דהיינו עתירת התובעות לפיצוי סטטוטורי ללא הוכחת נזק.
כתב התביעה מפרט עילות רבות, אולם מכיוון שאין סעד סופי בגין עילות אלו, צודקים הנתבעים כי לכאורה עליהם להתגונן רק מפני מה שמונח בפניהן, דהיינו סעיפים 101-103".
לפיכך, הרי שאין צורך לבחון קיומו של נזק לתובעות, שכן כבר נקבע כי מדובר בפיצוי ללא הוכחת נזק.
10. דיון והכרעה-
כאמור, בפסק הדין מיום 22.4.12 כבר הכרעתי, כי "ברי כי כתבה ממנה עולה הרושם הכללי כי חברה מסחרית המטעה את ציבור הצרכנים- היא כתבה הטומנת בחובה לשון הרע". משכך, אינני נדרשת לכך בשנית ונקודת המוצא הינה כי אכן יש בכתבה משום הוצאת לשון הרע על התובעות.
לפיכך, יש לבחון כעת האם עומדת לנתבעים אחת מן ההגנות להן טענו. בהמשך, וכפועל יוצא מן התשובה לשאלה זו- יש לבחון האם קמה לנתבעים 3-5 אחריות אישית מכוח סעיף 11 לחוק וכן האם יכול תאגיד לתבוע פיצוי סטטוטורי מכוח חוק לשון הרע. עוד יש לבחון האם מוסמך בית המשפט ליתן סעד של התנצלות וכן במידה ותהינה התובעות זכאיות לפיצוי- יש לבחון האם זכאיות הן לפיצוי אחד בגין כל פרסום, נוכח היותן רשת, או שמא לפיצויים מרובים בשל היותן של התובעות 19 חברות.
11. פרסום בהליך שיפוטי-
סעיף 13 לחוק קובע כי-
"13. לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי-
...
(5) פרסום ע"י שופט, חבר של בית דין דתי, בורר, או אדם אחר בעל סמכות שיפוטית או מעין שיפוטית על פי דין, שנעשה תוך כדי דיון בפניהם, או בהחלטתם, או פרסום על ידי בעל דין, בא כוחו של בעל דין או עד, שנעשה תוך כדי דיון כאמור.
12. בפסיקה נקבע כי ההגנה תחול גם על "כל צעד הננקט בקשר עם הליך בכל שלב משלביו השונים, לרבות כל פניה בכתב ומסמך הנדרש במהלך הרגיל של המשפט והמשמשו כהלכה" (עפ 364/73 שלמה זיידמן נ' מדינת ישראל, פ"מ כח (2) 620, 624)
13. הנתבעים מבקשים לבסס את הגנתם בסעיף זה על רע"א 43/11 עו"ד רועי הרם נ' יצחק זקס, (פורסם במאגרים) (להלן: "פסד הרם") בו דן בית המשפט העליון בשאלה האם יכול ותחול ההגנה אף על מכתב המתריע מפני הליכים משפטיים. פס"ד הרם קבע כי פסיקת בית המשפט המחוזי אינה חורגת מהפרשנות המרחיבה שניתנה למונח "הליך משפטי": "בית המשפט המחוזי קבע כי הדברים שנאמרו במכתב הם "פרסום מותר" לפי סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה- 1965 (פרסום תוך כדי הליך משפטי). בית המשפט עמד על כך שהפסיקה פירשה את המושג "דיון" כמשתרע גם מעבר לדיון הפיזי בפני בית המשפט, ועל כך שכבר נקבע כי "החיסוי משתרע על כל צעד הננקט בקשר עם ההליך בכל שלב משלביו השונים, לרבות כל פניה בכתב ומסמך הנדרש במהלך הרגיל של המשפט והמשמשו כהלכה" (ע"פ 364/73 זיידמן נ' מדינת ישראל, פ"ד כח(2) 620, 624 (1974)). בית המשפט המחוזי קבע כי יש מקום להחיל את אותה חסינות גם על מכתבי התראה הקשורים להליך משפטי או שנשלחו לקראת פתיחתו, ובלבד שמתקיימים כל התנאים שנקבעו בהלכת זיידמן".
14. יחד עם זאת, סבורני כי הגם שאכן הורחבה ההגנה, כך שחלה אף מכתבי התראה שנשלחו טרם נקיטה בהליכים משפטיים, אין בכך כדי לסייע לנתבעים בענייננו. זאת מאחר ועוד נקבע בפס"ד הרם הנ"ל, מהו המבחן לצורך קביעת תחולת ההגנה, בהאי לשינא:
"עוד בעניין זיידמן נקבע כי אפשר שחסינות זו תחול גם על "סיפור המעשה לעורך הדין לשם הכנת עדות שתוגש במשפט עתיד- לבוא" (שם, בעמ' 624; ההדגשה הוספה). משמע- גם בעבר לא הוגבלה תחולתו של סעיף 13(5) לפרסומים שהם מאוחרים לפתיחת ההליך. המבחן המתאים אינו מבחן הזמן, כי אם מבחן מהותי הבוחן האם הפרסום הוא בגדר "צעד הננקט בקשר עם ההליך בכל שלב משלביו השונים, לרבות כל פניה בכתב ומסמך הנדרש במהלך הרגיל של המשפט והמשמשו כהלכה".
15. קרי, ברי כי תנאי סף לצורך תחולת הגנה זו הינה קיומו של הליך משפטי אשר לצרכו נשלח מכתב ההתראה. אין חולק כי בין התובעות לחברת DELL לא התנהל כל הליך משפטי ביחס לאמור במכתב ההתראה, ומכאן שלא יוכלו הנתבעים לחסות תחת הגנה זו.
הואיל וקבעתי כי אין הגנה זו יכולה לחול במקרה דנן, אינני נדרשת לטענות הנוספות אותן מעלות התובעות באשר לזהות הצדדים החוסים תחת הגנה זו וכן הטענה אודות היעדר האבחנה בין החברות המוזכרות במכתב ההתראה לבין כלל הרשת.
16. סעיפים 15(4) ו- 15(6) לחוק איסור לשון הרע-
סעיף 15 לחוק איסור לשון הרע קובע כי-
"15. במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו:
(4) הפרסום היה הבעת דעה על התנהגות הנפגע בתפקיד שיפוטי, רשמי או ציבורי, בשירות ציבורי או בקשר לענין ציבורי, או על אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה התנהגות;
...
17. סעיף 16 לחוק איסור לשון הרע קובע-
"16. (א) הוכיח הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום באחת הנסיבות האמורות בסעיף 15 ושהפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות, חזקה עליו שעשה את הפרסום בתום לב.
(ב) חזקה על הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום שלא בתום לב אם נתקיים בפרסום אחת מאלה:
(1) הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא האמין באמיתותו;
ׁ(2) הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא אם לא;
(3) הוא נתכוון על ידי הפרסום לפגוע במידה גדולה משהיתה סבירה להגנת הערכים המוגנים על ידי סעיף 15."
18. וסעיף 17- "17. (א) פורסמה לשון הרע באמצעי תקשורת לא תעמוד הגנת תום לב לערכו, למי שהחליט בפועל על הפרסום או לאחראי על אותו אמצעי תקשורת אם הנפגע, או אחד הנפגעים, דרש ממנו לפרסם תיקון או הכחשה מצד הנפגע ולא פרסם את התיקון או ההכחשה בכותרת מתאימה במקום, במידה, בהבלטה ובדרך שבה פורסמה אותה לשון הרע, ותוך זמן סביר מקבלת הדרישה ובלבד שהדרישה היתה חתומה בידי הנפגע, שהתיקון או ההכחשה לא היה בהם משום לשון הרע או תוכן בלתי חוקי אחר וארכם לא חרג מתחום הסביר בנסיבות.
(ב) היה הפרסום בעיתון המופיע בתדירות פחותה מאחת לשבוע, יפורסמו התיקון או ההכחשה, לפי דרישת הנפגע, גם בעיתון יומי." הגנתו של נתבע הטוען להגנת תום הלב, תיבחן לאורם של שלושה סעיפים אלה.
19. הבעת דעה-
סעיף 15 לחוק איסור לשון הרע קובע מספר נושאים החוסים תחת הגנה זו. על מנת שתתקבל הטענה, על הנתבע להראות תחילה כי הפרסום מהווה הבעת דעה- זהו תנאי אשר בלתו אין. החוק איננו קובע אימתי ייחשב פרסום כהבעת דעה.
"השאלה אם פרסומים שונים "מהווים תיאור עובדתי או שיש בהם משום הבעת דעה גרידא של הכותב, איננה פשוטה. האבחנה נעשית "על פי השכל הישר וכללי ההיגיון" ותוך שימוש בכללי הפרשנות של פרסומי לשון הרע, כפי שאלה פותחו בפסיקה. בית המשפט יקבע כי פרסום הוא בגדר הבעת דעה אם זהו מובנו הטבעי והרגיל של הפרסום, כפי שאדם רגיל היה מבין אותו, או במילים אחרות, פרסום יוגדר כהבעת דעה, אם יהיה כזה שהאדם הסביר יבין את האמור בו כדעתו של הכותב ולא כהצגת עובדות מצידו. האבחנה בין עובדה לדעה תיעשה על פי "הרושם הכללי שיוצר מירקם הכתבה בעיני הקורא הסביר", כאשר ההנחה היא שהקורא הסביר אינו "מנתח ניתוח מדוקדק של כל אמרה ואמרה..." (אורי שנהר דיני לשון הרע (1997), 310)
אינני נדרשת לבחינת התקיימותם של תנאים נוספים, הנדרשים במסגרת ההגנה- כי הפרסום ייעשה באחת מארבע הנסיבות הקבועות בסעיפים 15(4) עד 15(7) לחוק; כי הבעת הדעה תושתת על עובדות, אשר ברובן הינן אמת; כי ההגנה תחול אך כאשר הדעה המובעת היא כזו שניתן היה להסיק אותה באופן סביר מהעובדות עליהן היא מסתמכת (ע"א 831/86 מאור נ' מיכאלי ואח' פ"ד מד(1), 762, 774-775); ושנערכה הבחנה בין העובדות לדעות;- זאת מאחר וכפי שיפורט- אין ההגנה יכולה לחול בענייננו, כבר מן הטעם הראשון.

20. ומן הכלל אל הפרט-
כאמור, על מנת שתחול על הנתבעים הגנת הבעת הדעה, עליהם להראות בראש ובראשונה על היותה פרסום של דעה , המשקף הליך מחשבתי סובייקטיבי. הרושם הכללי הוא הקובע והוא מושפע מסדר הדברים ומרוח הכתבה.
21. מעיון בכתבות אשר פורסמו ומרוח הדברים העולה מהן, נראה כי אין הקורא הסביר יכול לפרש את הכתבה כהבעת דעה, כי אם דיווח עובדתי אודות מכתב ההתראה. כך, מביאה כותרת הכתבה את הדיווח העובדתי הבא:
"DELL: רשתות המחשבים KSP ואייבורי מטעות את הצרכנים", תיאור אשר אין בו משום הבעת דעתו של הכתב אודות תוכן הפרסום.
המשך הפרסומים מהווה אף הוא דיווח עובדתי מדויק וכלל לא עולה ממנו כי מדובר בהבעת דעה. סבורני כי מרוח הכתבה כולה עולה, כי בבואו של "האדם הסביר" לקרוא את הפרסום, לא יתרשם כי מדובר בהבעת דעתו של הכתב אודות מכתב ההתראה או האמור בו, כי אם בתיאור עובדתי של תוכן מכתב ההתראה.
משכך- אין הנתבעים יכולים להיבנות מהגנה זו.
מצאתי כי אין הפרסומים חוסים תחת הגנות סעיפים 13 ו-15 לחוק.
22. למעלה מן הצורך והגם שקבעתי כי לא עמדה לנתבעים הגנת תום הלב, שכן אין המדובר בהבעת דעה, מוצאת אני לנכון לציין כי אינני מקבלת את עמדת התובעות ביחס להיעדר פרסום ההתנצלות על ידי הנתבעים. התובעות, אשר התקשרו בהסכם פשרה חסוי עם חברת DELL, לא בקשו מן הנתבעים מפורשות כי יתנצלו. משכך, אין הן יכולות לטעון כי הדבר נרמז וכי היה על הנתבעים להבין את הרמז ולהתנצל.
23. באשר להגנת סעיף 14 קבע כב' בית המשפט המחוזי כי אין ההגנה חלה ביחס לפרסומים בהם יוחסה בכותרתם האמירה כי התובעות מוכרות מחשבים משומשים כחדשים. עם זאת, בפרסום מיום 18.8.09 לא חרגה הכותרת מרוח מכתב ההתראה. על כן- שבה וחוזרת אני על הדברים מפסק דיני, אשר יפים לעניין הפרסום הראשון-
"הנני סבורה כי הכתבה שיקפה את רוח הדברים שעלו במכתב ההתראה (בעוד הטענה השלילית שנזכרה בסעיף 8- ממנה היתה חזרה- כלל לא הוזכרה בה). המקום בו חרגה ממנו היה כותרת הפרסום (נספח ו' לכתב התביעה ) לפיה 2 החברות: אייבורי (חברה נוספת שאליה נשלח מכתב ההתראה) ו- KSP מוכרות מחשבים ניידים משומשים, בעוד שבגוף הכתבה ההתייחסות בהקשר זה היתה לאייבורי (שבינה לבין DELL לא התנהל הליך משפטי)- בלבד".
אשר על כן, הריני קובעת כי הפרסום הראשון, מיום 18.8.09, אשר בכותרתו לא יוחסה לתובעות מכירת מחשבים מזויפים , חוסה תחת הגנת סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע. שני הפרסומים המאוחרים לו, אין ההגנה חלה עליהם והם מזכים בפיצוי, כאמור בחוק.
לאחר שבחנתי קיומן של ההגנות ומצאתי כי אינן חלות, יש להמשיך ולבחון האם זכאיות התובעות לפיצוי מכוח החוק, בהיותן תאגידים-
24. האם תאגיד זכאי לפיצוי סטטוטורי מכוח החוק-
לעמדת התובעות- התשובה לשאלה זו הינה בחיוב. מנגד, טוענים הנתבעים כי אין תאגיד זכאי לפיצוי ללא הוכחת נזק.
בתי המשפט חלוקים ביחס לשאלה זו והיות וטרם ניתנה הכרעת בית המשפט העליון בעניין, הרי שאין עומדת לפתחינו כיום הלכה מחייבת בעניין.
יחד עם זאת, לטעמי, יש להשיב על שאלה זו בחיוב.
25. בת"א 18725/05 קי אס פי מחשבים נ' ברלב גיל (פורסם במאגרים) דן בית המשפט בשאלה זו בקבעו-
"הנתבע טוען כי מקום שמדובר בנפגע שהוא תאגיד, אזיי אין מקום לפסוק פיצוי ללא הוכחת נזק, משום שכביכול אימץ החוק את הוראת ס' 10 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] לפיה תאגיד לא ייפרע פיצויים בשל עוולה אלא אם גרמה לו נזק. טיעון זה מבוסס על הוראת ס' 7 לחוק, הקובע כי פרסום לשון הרע הוא עוולה אזרחית, " ובכפוף להוראות חוק זה יחולו עליה הוראות הסעיפים 2(2) עד 15 ... לפקודת הנזיקים האזרחיים, 1944."
אין לקבל טענה זו. ס' 10 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] הוא אמנם חליפו של ס' 6 לפקודת הנזיקים האזרחיים, 1944 ולכן הוא נמנה על הסעיפים בפקודת הנזיקין שסעיף 7 לחוק החיל על עוולה של פרסום לשון הרע, אלא שאימוץ הוראותיה של פקודת הנזיקין נעשה " בכפוף להוראות חוק זה". פשיטא שמקום בו קיימת סתירה בין הוראות החוק לבין הוראות פקודת הנזיקין, גוברות הוראותיו של החוק. הוראת ס' 7א' לחוק נחקקה במסגרת תיקון התשנ"ט והיא מאוחרת איפוא להוראת ס' 7 לחוק. היא מתייחסת לתשלום פיצויים ל"נפגע". אמנם המחוקק לא הגדיר מיהו נפגע, אך ברור שהחוק מכיר גם בתאגיד כמי שעלול להיות נפגע מחמת פרסום לשון הרע (ראה ס' 1 לחוק וכן ס' 4 לחוק). הוראת ס' 7א(ג) לחוק היא הוראת דין ספציפית, ועל כן היא גוברת על ההוראה הכללית של ס' 10 לפקודת הנזיקין. והרי כל מטרתו של ס' 7א' לחוק היא שהנפגע יהיה זכאי לתשלום פיצויים גם בלא הוכחת נזק, ואין לעקר את הסעיף מתוכנו מקום שמדובר בנפגע שהוא תאגיד. אמור מעתה: מצוות המחוקק היא שגם תאגיד זכאי לפיצויים בגין פרסום לשון הרע בלא הוכחת נזק. ראה גם ת"א (תל-אביב-יפו) 1645/97 קריב מערכות בניה (תל אביב) בע"מ נ' נוריאל אמנון ואח' תק-מח 2004(3), 1783 ,עמ' 1785, שם הגיע בית המשפט למסקנה דומה."
26. ואילו בת.א. 2430/58 שכון עובדים בע"מ נ' הוצאת עיתון "הארץ" בע"מ ואח', פ"מ כג, 151, 175, דן בית המשפט בשאלת זכאותו של ת אגיד לפיצוי כאמור והגיע לתוצאה זהה, בדרך שונה, המתייחסת למהות הפרסום- "המסקנה מהאסמכתאות האלה היא שאם מוכיחים כי הדיבה נוגעת לעסקי אדם או חברה, הרי שבכך יש כבר הוכחה על נזק. נווכח לדעת שהחוק שלנו אינו שונה בשאלה זו מהמשפט האנגלי. קשה למצוא עיוולה בחוק שלנו שעליה יחול סעיף 6 מחוץ לסעיף הדיבה, הוא סעיף 16. נשמיט מגוף ההגדרה של "נזק" את אותם סוגי הנזק שאינם יכולים לחול על גוף מאוגד, נבוא למסקנה כי סוג הנזק שגוף מאוגד עלול לסבול הוא רק נזק לרכוש או לעסקים. אם כך הדבר, מותר להסיק כי פגיעה בשם הטוב של חברה, איננו מהווה הוכחה לכאורה של נזק זה וזה בגלל קיומו של סעיף 6, אולם אם הפגיעה בשם הטוב של חברה משפיע על הפחתת עסקיה או רכושה של החברה, הרי שבכך יש כבר הוכחה על נזק ואין צורך בהוכחה נוספת. באשר לרפוטציה של חברה, אמר סלמונד בספרו הוצאה 10, ע' 375, כי לחברה אין רפוטציה שתוכל להנזק וכל נזקה איננו אלא ברכושה ובעסקיה.
סכום המצב הוא כדלקמן:
54. פגיעה בשמו הטוב של אדם טבעי, היא הוכחה על גרימת נזק; פגיעה בשמה הטוב של חברה בלבד איננה הוכחה על גרימת נזק והחוק בסעיף 6 התכוון לשלול מחברה את הזכות לקבל פיצויים אלא אם הפגיעה היא מסוג הדיבות העשויות, עקב הפגיעה בשמה הטוב של החברה, להסב נזק לרכוש החברה ולעסקיה.
נגיד למשל שעתון פרסם דיבה בה נאמר שחברה פלונית עשתה עיסקות בניגוד לתקנות הכספים כדי שתוכל לשלם דוידנדנה יותר גבוהה לחבריה, ואם דוגמא זאת אינה מוצלחת, הנה דוגמאות נוספות: נגיד שפורסמה דיבה שהאשימה עיריה בקבלת שחד או במתן שוחד, או נגיד שפורסמה דבה על החברה אשר איננה מנהלת עסקים בכלל ואין לה כל רכוש. בכל אלה לא נגרם כל נזק במובן ההגדרה של נזק בסעיף ההגדרות כפי שסננתיה לגבי חברה ולכן בא סעיף 6 ללמדנו שאין חברה כזו יכולה לקבל פיצויים כל שהם. אילולא סעיף 6, היתה יכולה חברה אף שלא נגרם לה "נזק" ממש לתבוע פיצויים רק אם פורסמה דבה שפגעה כאילו בשמה הטוב.
65. במקרה זה הדיבה התייחסה להתנהגותה של התובעת כחברת שכון ובכך צפון נזק לעסקי החברה. ראה את המטרות המנויות לעיל ואת ת/2. המאמר ייחס לתובעת גם מרמה וגם פגע בשמה הטוב באופן אחר. אלו פגיעות ברפוטציה שלה ומכיוון שהפגיעה נוגעת בעסקי החברה ולרכושה, הרי שהיא מהווה נזק במובן ההגדרה לפי הסעיף 6 וסעיף 60 (א) גם יחד".
27. מן האמור עולה כי הן מלשון החוק ומפרשנותו החוק והן מבחינה מהותית- אין מקום להוצאת תאגיד מגדר זכאותו לפיצוי סטטוטורי, מקום בו הפרסום גרם לפגיעה בשמו הטוב.
במקרה דנן, יוחסה לתובעות- רשת לממכר מחשבים - מכירת מחשבים משומשים כחדשים. ברי כי אמירות אלה נוגעות בלב ליבה של הפעילות העסקית של התובעות וכי יש בהן כדי לפגוע במוניטין התובעות במכירת המחשבים ובשמן הטוב. כן, אין כל ספק, הגם שאין עסקינן בפיצוי בגין הנזק שנגרם לתובעות- כי יש בדברים האמורים כדי להביא לפגיעה בהיקף המכירות ובהיקף העסקים של התובעות. משכך, סבורני כי אף מקום בו לא ניתן היה לייחס לתאגיד פיצוי ללא הוכחת נזק מכוח לשון החוק- דבר אשר אינני סבורה- הרי שבמקרה דנן, ניתן היה להורות על הפיצוי, מכוח מהות הפרסום, כאמור בפסק דין שיכון עובדים דלעיל.
28. האם ניתן לייחס לנתבעים 3-5 אחריות-
סעיף 11 לחוק איסור לשון הרע קובע –

"11. (א) פורסמה לשון הרע באמצעי תקשורת, ישאו באחריות פלילית ואזרחית בשל לשון הרע, האדם שהביא את דברי לשון הרע לאמצעי התקשורת וגרם בכך לפרסומו, עורך אמצעי התקשורת ומי שהחליט בפועל על הפרסום, ובאחריות אזרחית ישא גם האחראי לאמצעי התקשורת.
(ב) באישום פלילי לפי סעיף זה תהא זו הגנה טובה לעורך אמצעי התקשורת שנקט אמצעים סבירים כדי למנוע פרסום אותה לשון הרע ושלא ידע על פרסומה.
(ג) בחוק זה –
"אמצעי תקשורת" – עתון כמשמעותו בפקודת העתונות (להלן – עתון) וכן שידורי רדיו וטלויזיה הניתנים לציבור;
"עורך אמצעי תקשורת", בעתון – לרבות עורך בפועל, ובשידור – לרבות עורך התכנית שבה נעשה הפרסום;
"אחראי לאמצעי התקשורת", בעתון – המוציא לאור, ובשידורי רדיו וטלויזיה – מי שאחראי לקיומם."
"כל מי שנושא באחריות אזרחית ללשון הרע בפרסום מסוים נושא בה ביחד ולחוד עם שאר הנושאים באחריות לאותו פרסום. עיקרון זה נובע מהחלת סעיף 11 לפקודת הנזיקין על העוולה האזרחית של לשון הרע, והוא חל הן כאשר האחריות המורחבת מוטלת מכוח הוראות פקודת הנזיקין והדין האזרחי הכללי והן כאשר האחריות המורחבת מוטלת מכוח ההוראות המיוחדות הקבועות בחוק איסור לשון הרע". (אורי שנהר דיני לשון הרע (1997), 95).
הנתבע מס' 3 הינו כתב העיתון גלובס. הוא העיתונאי אשר הכין את הפרסום ועל כן, קמה אחריותו מכוח סעיף 11(א).
באשר לנתבעים הנוספים- משאין חולק כי אף אליבא דנתבעים- "הנתבעים 2-5 הם המוציאה לאור של עתון העסקים "גלובס" (הנתבעת 2), וכתבים ועורכים בעתון (נתבעים 3-5)" (סעיף 1 לכתב ההגנה), הרי שעל פי הוראות הסעיף, הם שאחראים לתוכן הפרסום.
29. גובה הפיצוי
לטענת הנתבעים, אין התובעות יכולות לקבל כפל פיצוי בגין הפרסום, ומשעה שפוצו בהתאם להסכם הפשרה עם DELL , אין הן יכולות לקבל פיצוי נוסף.
עילת התביעה כנגד DELL, ובמסגרתה אף הפיצוי בגין הסכם הפשרה, כלל אינם נוגעים לכתבות אשר פרסמו הנתבעים 3-5, כי אם למכתב ההתראה ששלחה חברת DELL עצמה. מכך, כלל אין נפקות לגובה הפיצוי, שכן המדובר בעילות שונות ובפרסומים שונים המיוחסים לנתבעים שונים.
30. יחד עם זאת, באשר לסעד ההתנצלות- הדין עם הנתבעים ואין בית המשפט מוסמך לתיתו-
בת"א 32235-03-10 ארגון המורים בבתי הספר העל יסודיים, בסמינרים ובמכללות ואח' נ' עיתון "ישראל היום" ואח' (פורסם במאגרים) קבע בית המשפט המחוזי כי "הנה כי כן, אין צורך לתור אחר כוונת המחוקק ולהבין אותה מהיקש כזה או אחר, משזו הובעה מפורשות ונאמרה ב"רחל בתך הקטנה". מן העובדה לפיה סעד ההתנצלות הושמט באופן מודע מנוסחו הסופי של החוק, אף תוך מתן הנמקה להשמטה זו, יש ללמוד על כוונת המחוקק שלא להסמיך את בית המשפט לצוות על סעד של התנצלות, מכוח היותה חסרת ערך אם הורתה בכפיה. כוונה זו אף עולה בקנה אחד עם תכליתו של החוק להגן על שמו הטוב של הנפגע ולהעמיד לזכותו סעדים אפקטיביים, להבדיל מסעדים שאין בהם כל תועלת, כגון התנצלות ריקה מתוכן. "
בהמשך דן בית המשפט באותם המקרים בהם נתן בית המשפט סעד של התנצלות, בקבעו כי-
"5. מנימוק זה, בדרך כלל נדחה בפסיקה סעד ההתנצלות (ראו למשל: תא (ת"א ) 13043-02-10 עו"ד אפרים יהושע נ' חיים וייספיש (לא פורסם); תא (ת"א) 27651/98 רות שפירא נ' רשת שוקן בע"מ (לא פורסם)ף; תא (י-ם) 14151/04 אילת מזר נ' מאיר בן נדב(לא פורסם); תא (ת"א) 40801/06 חיים נתן שבת נ' יתדות הוצאה לאור ופרסומים תשמ"ו בע"מ (לא פורסם); תא (י-ם) 5156/08 אורן טוקטלי נ' אריה שמם (לא פורסם); תא (חד') יעל ווירצברג נ' סיומה גורשנטיין (לא פורסם); תא (חי) 20795-10-09 יצחק אמיתי נ' דורון תורג'מן (לא פורסם)).
6. אכן היו מקרים בהם ניתן סעד של התנצלות על ידי בתי משפט אולם הדבר נעשה מבלי להידרש לשאלת הסמכות לתיתו (ראו למשל: רע"א גלובס פבלישר עתונות (1983) בע"מ נ' עו"ד שמואל אריאלי (לא פורסם); תא (ת"א) 1486/67 חברת החשמל לישראל נ' הוצאת עתון הארץ בע"מ, פ"מ לה (1) 83 (1974); תא (ק"ג) 1445/01 ז'קלין מימון נ' מנחם גלילי (לא פורסם); תא (אשד') 1430/03 אתי לביא נ' רפי אלחרר (לא פורסם); תא (חי') 18138/06 אשר פאר סוכנות לביטוח בע"מ נ' אדוארד נג'אר (לא פורסם; תא
(נת') 3084/08 ניסים כהן נ' אלי ברק (לא פורסם))..."
ובסיום-
"13. המסקנה העולה מן האמור לעיל היא שבית המשפט אינו מוסמך להעניק לתובע סעד הכופה על נתבע לפרסם בפומבי התנצלות בפניו, גם אם קבע כי זה האחרון פרסם אודות התובע לשון הרע, ומשכך אני מורה על מחיקת סעד זה מכתב התביעה."
מן האמור עולה, כי אין בית המשפט מוסמך לפסוק סעד של התנצלות.
31. באשר לגובה הפיצוי-
ראשית ייאמר, כי לא מצאתי לנכון לפסוק פיצוי בגין הפרסומים לכל אחת מן החברות באופן נפרד. התובעות- רואות עצמן כרשת בעלת שם אחד ומוניטין אחד- זאת, כפי שעולה מסעיף 5 לכתב התביעה-
"התובעות מוכרות בציבור "כרשת KSP " לממכר מחשבים נייחים ומחשבים ניידים..."
זאת ועוד- בחקירתו, העיד מנהל התובעות, מר זאב סורקין, על הטעמים שהביאו את פיצול הרשת למספר חברות נפרדות ואמר-
"הסיבה הראשונה זה מה שנקרא ניהול סיכונים , שאם יש תקלה לחברה אחת, אם נתבעת תובעת את החברה, אז לא הולך לטמיון מפעל החיים שלנו וניזוקה רק חברה ספציפית שנפגעה. סיבה שניה היא מוקד רווח. מתחילת הדרך ידענו שאנחנו הולכים להקים ארגון גדול וכדי להקל על השליטה יש יתרון להקים כל חברה כמוקד רווח נפרד..." (עמוד 21 לפרוטוקול, שורה 6) .
ובהמשך- "זאת רשת חברות וכל חברה משמשת סניף של הרשת..." (עמוד 21, שורה 27).
32. ואילו ע"ת 2, מר יעקב פרילוק, נחקר על דברים דומים בהשיבו על כך-
"ש. תאשר לי שבניגוד למה שעכשיו ניסית להציג החברות מוכרות בציבור כרשת?
ת. בציבור, כן.... הציבור מכיר אותנו כרשת חנויות קי.אס.פי..." (עמוד 30 לפרוטוקול, שורה 15).
"ת. הלוגו הוא אותו דבר" (שם, שורה 27)
וכן- "ת. כן. כתובת האינטרנט של האתר הראשי היא כתובת אחת, שממנה ניתן לתעל את הלקוח לחנות הרלבנטית. אין כתובת אחרת. " (עמוד 31 לפרוטוקול, שורה 12).
33. אף ביחס להסכם הפשרה השיב העד דברים, אשר יש בהם כדי להצביע על האופן שבו מתייחסות התובעות אל עצמן כרשת בעלת מוניטין אחד-
"ש. בהסכם הפשרה שחתמנו והמודעה שניסחנו, נוסח המודעה היה מוסכם עליכם?
ת. כן.
ש. גם הוא התייחס באופן כוללני לכל הרשת?
ת. נכון. זה משום שאנחנו לא יכולים לבלבל את ציבור הלקוחות שלנו. אנחנו מפרסמים את כל החברות כמקשה אחת, וכשאנו מכחישים משהו לגבי כל החברות, אנחנו מכחישים ביחד".
34. קרי, אף לעמדת התובעות עצמן, הינן מזוהות בציבור כרשת אחת, אשר לה שם אחד ומוניטין אחד. לפיכך, הפגיעה שנגרמה לשם הטוב עם פרסום הכתבות נשוא כתב התביעה, לא נגרמה לכל אחת מן התובעות בנפרד, כי אם לכולן יחד- כרשת, ועל כן, זכאיות הן לפיצוי אחד ולא לפיצויים נפרדים לכל אחת מחברות הרשת.
35. באשר לגובה הפיצוי- לא מצאתי כי התובעות הוכיחו כוונת זדון בפרסום. סבורני כי מעדותו של הנתבע 3- הופמן, עולה כי פעל ובירר מהותו של המידע אשר נמסר לו, טרם פרסום הכתבה. כך, השיב בעמוד 36 לפרוטוקול- "עד שאני לא אשיג את התגובות אני לא אפרסם". וכן "עבר זמן כי דיברתי עם עוה"ד של דל, עם עוה"ד שהוציא את המכתב, עו"ד פרזנטי, כדי לאשר את תוכן המכתב. דיברתי עם משרד יחסי הציבור של דל, עם התקציבאי שמטפל בזה, משה אגם". (שם, שורה 20).
זאת ועוד, משעומת העד עם האפשרות כי נוכח הזמן הקצר שעמד לרשותו, כלל לא יכל לערוך הבדיקות כראוי, השיב כי "כשעושים ידיעה, ברגע שיש מכתב מעורך דין והחברה לא מכחישה את המכתב, זה מספיק, כי אין משהו שסותר. אף אחד לא הכחיש את קיומו של המכתב." (עמוד 40 לפרוטוקול, שורה 21).
36. משכך, סבורני כי הנתבע פעל לצורך אימות המידע, טרם הפרסום, ואין התנהגותו מצביעה על כוונת זדון בפרסום הכתבות.
37. אשר על כן, הריני קובעת כי הנתבעים ישלמו לתובעות, יחד ולחוד, סכום של 40,000 ₪ בגין כל אחד מן הפרסומים, ובסך הכל-80,000 ₪ בגין שני הפרסומים.
כן, יישאו הנתבעים באגרת המשפט, בהוצאות התובעות ובשכ"ט עו"ד בסך 10,000 ₪.

ניתן היום, ה' אייר תשע"ד, 05 מאי 2014, בהעדר הצדדים.