הדפסה

קיבוץ דגניה א ואח' נ' ועדת ערר מחוזית מחוז הצפון ואח'

בפני
כב' השופט שאהר אטרש

העותרים:

  1. קיבוץ דגניה א' אגודה שיתופית מס' 57-000033-1
  2. קיבוץ דגניה ב' אגודה שיתופית מס' 57-000039-8
  3. קיבוץ כנרת אגודה שיתופית מס' 57-000047-1
  4. קיבוץ בית זרע אגודה שיתופית מס' 57-000078-6

ע"י ב"כ עוה"ד בלטר, גוט, אלוני ואח'

נגד

המשיבים:

1. ועדת ערר מחוזית מחוז הצפון
ע"י פרקליטות מחוז צפון (אזרחי)
2. הועדה המקומית לתכנון ובניה עמק הירדן
ע"י ב"כ עוה"ד י. קורין ואח'
3. מקורות חברת המים הלאומית בע"מ
ע"י ב"כ עוה"ד עופר שפיר ואח'

פסק דין

זוהי עתירה מינהלית נגד החלטת המשיבה 1 – ועדת הערר המחוזית מחוז צפון (להלן: "ועדת הערר") שהכריעה במאוחד בעררים 66/14 ו- 60/14 שהוגשו על-ידי העותרות ועל-ידי המשיבה 3 – מקורות חברת המים הלאומית בע"מ (להלן: " מקורות") בהתאמה. ועדת הערר קבעה בהחלטתה, כי ניתן להוציא היתר בניה מכוח תמ"א 34ב'/5 ללא תכנית מפורטת או תכנית למפעל מים וכי אין צורך בחתימתם של בעלי הזכויות במקרקעין ואגודת המים על הבקשה להיתר בניה.
במסגרת עתירה זו מבקשות העותרות להורות על ביטול החלטת ועדת הערר ולקבוע, כי המשיבה 2 – הועדה המקומית לתכנון ובניה עמק הירדן (להלן: "הועדה המקומית") נעדרת סמכות לאשר את היתר הבניה שהתבקש על-ידי מקורות; לחלופין מבקשות העותרות להורות, כי תנאי למתן היתר הבניה הינו חתימתן על היתר הבניה.

הרקע העובדתי והשתלשלות ההליכים
עתירה זו עניינה בבקשה להיתר בניה שהגישה מקורות להנחת קו מים תת קרקעי מתחנת השאיבה דגניה, שעל שפת הכנרת, ועד לבריכת בית זרע. קו מים זה צפוי לעבור בחלק משטחים חקלאיים אשר מוחכרים על ידי העותרות. לטענת מקורות, לקו המים חשיבות לאומית עליונה, מקום שמדובר בצורך ציבורי מובהק ופרויקט לאומי המתחייב מהסכם השלום בין ישראל לממלכה הירדנית (ראו: סעיפים 4 ו-5 לתגובת מקורות).

במטרה לקדם את הקמת קו המים הגישה מקורות בקשת היתר בניה שמספרה 20120055 לועדה המקומית (להלן: "בקשת ההיתר"). בתחילת הדרך הוגשה הבקשה להנחת צינור בקוטר "68 מכוח תכניות מתאר מקומיות ג/1593 ו-ג/1594.

ביום 15.03.12 החליטה ועדת המשנה של הועדה המקומית לאשר בתנאים את בקשת ההיתר. אחד התנאים שנקבעו בהחלטה היה: " חתימת בעלי הזכויות במקרקעין בתחום התכנית" ו"המצאת אישור מסודר חתום על ידי מורשה חתימה מכל יישוב שבתחום חלקות מעובדות שבתחומם יעבור הקו המתוכנן" (ראו: נספח ד' לעתירה).

ביום 07.07.13 שלחה העותרת 1 מכתב ליו"ר הועדה המקומית– מר יוסי ורדי, בו צוין כי תכניות המתאר המקומיות ג/1593 ו-ג/1594 עליהן התבססה בקשת ההיתר אינן מפורטות לעניין העבודות המבוקשות בבקשת ההיתר ומשכך לא ניתן לאשר מכוחן היתר בניה לקו המים (ראו: נספח ה' לעתירה).

ביום 02.10.13 הגישה מקורות בקשה מתוקנת להיתר בניה (להלן: "הבקשה המתוקנת"), במסגרתה ביקשה להניח קו מים בקוטר "64, זאת נוכח האמור בסעיף 21.2 לתקנון תמ"א 34ב'/5 – תכנית מתאר ארצית משולבת למשק המים - מערכת הפקה והולכה של מים (להלן: "התמ"א") על-פיו ניתן לאשר קו מים ולהנפיק היתר לרצועת עבודה להנחתו של קו מים עד "64 ללא אישור תכנית מפורטת בכל תחום התכנית. הודעה על תיקון הבקשה להיתר בניה נמסרה לעותרות (ראו: נספח 17 לתגובת מקורות).

ביום 02.12.13 התקיים דיון בבקשה המתוקנת בפני ועדת המשנה של הועדה המקומית; בדיון זה נכחו נציגי מקורות ונציגי העותרות. בסיום הדיון הותירה העותרת 1 בידי הועדה המקומית את התנגדותה בכתב (ראו: סעיף 20 לעתירה). בסיום הדיון החליטה ועדת המשנה של הועדה המקומית "להשהות את ההחלטה עד לקיום דיון נוסף בהשתתפות חברי ועדת המשנה והמוזמנים הקבועים לרבות היועמ"ש של הועדה". עוד צוין, כי: "מהלך הדיון ינוהל ע"י מהנדס הועדה ששון מועלם" וכי : "תוצאות הדיון יימסרו בישיבת ועדת המשנה הבאה".

ביום 28.01.14 התקיימה ישיבה נוספת של הועדה המקומית לדיון בבקשה המתוקנת. ישיבה זו נערכה ללא נוכחות הצדדים ובסיומה החליטה ועדת המשנה לאשר את הבקשה המתוקנת בתנאים; התנאים הרלוונטיים לגדר המחלוקת הם: "הוכחת בעלות על הנכס", "חתימת בעלי הזכויות במקרקעין בתחום התכנית, המצאת אישור מוסדר חתום ע"י מורשה חתימה מכל יישוב שבתחום חלקות מעובדות שבתחומם יעבור הקו המתוכנן", "תיקון תוכנית ההגשה בתאום עם מח' ההנדסה" , "אישור אגודת המים עמק הירדן למערכת המים והביוב" ו"הגשת סט תכניות עבודה מפורטות" (ראו: נספח 21 לתגובת מקורות).

העותרות ומקורות הגישו עררים נגד החלטת הועדה המקומית מיום 28.01.14; העותרות השיגו על הקביעה, כי הועדה המקומית מוסמכת לאשר את היתר הבניה ואילו מקורות השיגה על התנאים למתן היתר הבניה (חתימת הקיבוצים ואישור אגודת המים) (ראו: נספח כ' לעתירה – כתב הערר מטעם העותרות).

העררים נידונו במאוחד בדיון שהתקיים בפני ועדת הערר ביום 15.06.14; במסגרת החלטת ביניים קבעה ועדת הערר, בהסכמת הצדדים, מתווה להשלמת ההליכים מכוח התמ"א (בהנחה שניתן להוציא היתרי בניה מכוחה), הכולל הגשת חוות דעת של אגודת המים עמק הירדן ורשות הניקוז, פרסום הבקשה, שמיעת התנגדויות והתייחסות הועדה המקומית להיבטים נוספים המתחייבים מהוראות התמ"א (ראו: נספח כ"א לעתירה).

ביום 06.08.14 הומצאה למקורות החלטת ועדת הערר בעררים גופם, הקובעת כי החלטת הביניים מהווה חלק בלתי נפרד מהחלטתה הסופית. במסגרת החלטה זו קיבלה ועדת הערר את הערר של העותרות אך ורק בעניינים שבהם הוחזר הדיון לוועדה המקומית להשלמת ההליך בהתאם להסכמות שבין הצדדים. מנגד הערר של מקורות התקבל וועדת הערר קבעה, כי ניתן להוציא היתר בניה לקו המים המבוקש מכוחה של התמ"א ללא צורך בתכנית מפורטת או בתכנית מפעל לפי חוק המים, וזאת בכפוף לנושאים שבהם הוחזר הדיון לוועדה המקומית. בנוסף קבעה ועדת הערר, כי די בחתימת רשות מקרקעי ישראל על הבקשה להיתר כדי לקיים את התנאי בדבר חתימת הבעלים על הבקשה ואין צורך בחתימת העותרות.

העותרות אינן משלימות עם החלטת ועדת הערר ומכאן העתירה.

השאלות הדורשות הכרעה
העותרות טוענות הלכה למעשה שלוש טענות עיקריות:
כי לא ניתן להוציא היתר בניה לקו המים מושא הבקשה המתוקנת מכוחה של התמ"א ללא תכנית מפורטת.
כי לא ניתן להוציא היתר בניה להנחת קו המים ללא אישורה של תכנית מפעל לפי חוק המים.
כי היה מקום להתנות את הבקשה להיתר בחתימת העותרות על הבקשה, זאת כפי שקבעה הועדה המקומית בהחלטתה מיום 28.01.14.
האם ניתן להוציא היתר בניה לקו המים מכוחה של התמ"א ללא תכנית מפורטת?
לטענת העותרות, ועדת הערר שגתה עת קבעה כי הועדה המקומית פעלה בסמכות משנתנה למקורות היתר בניה בתנאים מכוח התמ"א; לשיטתן, על-פי הוראות הדין הרלוונטי אין לוועדה המקומית כל סמכות לדון וליתן היתר בניה טרם אישורה של תכנית מפורטת לתוואי צינור המים ואין לה סמכות לאשר הקטנת קוטר הצינור ללא תכנית מפורטת.

בטענה זו שזורות להן מספר טענות; אדון תחילה בשאלת סמכות הועדה המקומית ליתן היתר בניה מכוח התמ"א; עיון בסעיף 2 לתמ"א מעלה, כי מטרות התכנית הן:

"ליצור מסגרת תכנונית להקמת מערכות הפקה והולכה של מים לשם אבטחת אספקת מי שתייה ומים לצרכים אחרים, לכל תושבי המדינה, באופן שישולבו בסביבה ובנוף ועם תשתיות קיימות:
2.1 קביעת הנחיות לתכנון מתקני מים בתכנית ובהיתר.
שמירה על רצועת קרקע עבור קווי מים והנחיות לתכנונם".

ועדת ערר עמדה על תכלית התמ"א אשר נועדה לקבוע הסדרים ממצים להנחת קווי מים מכוח חוק התכנון והבניה, ובתוך כך לייצר מסלול פשוט ומזורז ללא צורך בתכנית לביצוע קווים קטני קוטר (עד "64). סעיף 21 לתמ"א שכותרתו " היתר או תכנית לרצועת עבודה להנחת קווי מים" קובע:

21.1 " היתר בניה לרצועת עבודה להנחת קווי מים בקוטר העולה על "65 יינתן על פי תכנית מפורטת בהתאם להוראות תכנית זו ובכל תחום תחולתה.
21.2 ניתן יהיה לתת היתר לרצועת עבודה להנחת קווי מים בקוטר של עד "64 גם ללא אישור תכנית מפורטת, בכל תחום התכנית".

מסעיף 21 לתמ"א עולה באופן ברור, כי ניתן להגיש בקשה להיתר בניה מכוחה של התמ"א. מקורות הגישה בקשה מתוקנת במסגרתה ביקשה להניח קו מים בקוטר של "64. סעיף 21.2 לתמ"א קובע מפורשות, כי ניתן לתת היתר לרצועת עבודה להנחת קווי מים בקוטר של עד "64 גם ללא אישור תכנית מפורטת בכל תחום התכנית, ומכאן הרי שלא הייתה חובה על מקורות להגיש תכנית מפורטת.

בהקשר זה מן הראוי לציין, כי בטרם אישרה את היתר הבניה (בתנאים) למקורות, בחנה הועדה המקומית האם יש צורך בהכנת תכנית מפורטת עבור קו המים עסקינן, זאת כפי שעולה ממכתבה של נציגת הועדה המחוזית בועדה המקומית אל מינהל התכנון במשרד הפנים. ביום 22.12.13 הביע מינהל התכנון במשרד הפנים את עמדתו, לפיה אין מניעה לצמצם את קוטר הצינור המוצע במת"א וכי ניתן להגיש את הבקשה במסגרת היתר בניה (ראו: נספח 20 לתגובת מקורות).

העותרות מוסיפות וטוענות, כי בתשריט התמ"א נקבע, כי קוטרו של קו המים עסקינן יהיה "66; על כן, לשיטתן, לא ניתן להקטין את קוטר הצינור נוכח הוראות סעיף 3.1.2 לתמ"א הקובע כי "הסימון בתשריט של רצועות לתכנון, רצועות אופציונליות, רצועות המוביל הארצי ומוצאים ימיים למי רכז הנו מחייב".

הסוגיה האם הסימון בתשריט הוא מחייב או אופציונאלי נידונה כבר במכתבה של גב' ורד ספיר חוף ממינהל התכנון במשרד הפנים, במסגרתו צוין כי: "קו דגניה-אפיקים מסומן בתשריט כרצועה אופציונאלית לתכנון קו מים. קוטר הקו המצויין הנו למידע בלבד וחשוב להדגיש שאינו מחייב. כאמור, סימון רצועות אופציונאליות נועד לאפשר גמישות תכנונית ולמנוע פגיעה באפשרות לבצע את הנחת קווי המים". נוכח דברים אלה הביע מינהל התכנון במשרד הפנים את עמדתו, לפיה אין מניעה לצמצם את הבקשה להיתר לקוטר המבוקש לעומת הקוטר שנקבע בתמ"א.

גם ועדת הערר בחנה את השאלה האם הסימון בתשריט (של רצועות לתכנון, רצועות אופציונאליות, רצועות המוביל הארצי ומוצאים למי רכז) הוא מחייב והגיעה למסקנה זהה לזו של מינהל התכנון במשרד הפנים. ועדת הערר קבעה, כי רצועה לתכנון/רצועה אופציונאלית כהגדרתה בתמ"א ובמשמעות המקובלת של מונחים אלה השגורים גם בקשר לתשתיות אחרות (כגון דרכים), היא רצועת קרקע שנועדה למנוע פגיעה באפשרות להניח את רצועת העבודה במלוא הרוחב הצפוי לה, כשרצועה זו רלבנטית עד לתכנונה הסופי של רצועת העבודה. המטרה בשמירת רצועות אלה, כך קבעה ועדת הערר, היא לשריין רצועות רחבות דיין על מנת לאפשר את קוטר הצינור הצפוי, אולם אין בכך לחייב את קוטר הצינור. למסקנה זו הגיעה ועדת הערר על סמך סעיף 24 לתמ"א אשר קובע כי:

"בתכנית מפורטת או בהיתר, לפי העניין, כאמור בסעיף 21, רשאי מוסד התכנון, לקבוע הוראות שיש בהן סטייה מתכנית זו בעניינים הבאים:

24.1 במיקום רצועת העבודה ביחס למיקום הרצועה לתכנון או הרצועה האופציונאלית, כפי שנקבעו בתשריט של תכנית זו.
24.2 בסוג המים ובקוטר קווי המים שנקבעו ברצועות לתכנון או ברצועות האופציונאליות כמסומן בתשריט של תכנית זו".

מכאן הסיקה ועדת הערר, כי הגם שהתמ"א סימנה וציינה בתשריטה את מיקום וקוטר הקווים המתוכננים, התמ"א אפשרה בהוראותיה גמישות במיקומם וברוחבם. פרשנות זו מתיישבת עם סעיף 24.2 לתמ"א ועם השכל הישר והיא מקובלת עלי.

במקרה דנן תוקפות העותרות עניינים הנוגעים לפרשנות התמ"א ולשיקול דעתה של הרשות המינהלית. אינני מוצא טעם להתערב בעניינים אלה מקום שנקודת המוצא היא שאין בית המשפט מחליף את שיקול דעתה של הרשות המינהלית בשיקול דעתו שלו, וכל עוד נתקבלה החלטתה של הרשות כדין ואין היא בלתי סבירה, לא יתערב בית המשפט בהחלטתה. שאלות של פרשנות הוראותיה של תכנית המתאר ואופן יישומן על המקרה הקונקרטי הן ממין השאלות הנמצאות בתחומי מומחיותן של רשויות התכנון (על כך חזר אך לאחרונה בית המשפט העליון בעע"ם 6944/11 המועצה הארצית לתכנון ובניה נ' שי זלצר , ניתן ביום 16.08.15).

מוסיפות העותרות וטוענות, כי ועדת הערר בחרה לעצמה פרשנות להוראות התמ"א (לעניין גמישות רוחב וקוטר הקווים המסומנים בתשריט) ובכך פגעה פגיעה קשה בזכות הטיעון שלהן. אין בידי לקבל טענה זו.

ראשית וכפי שקבעה ועדת הערר, משנקבע בתמ"א כי ניתן להוציא מכוחה היתרים לקווים בקוטר מסוים, תוך שהתמ"א מאפשרת גמישות בקביעת קוטר הקווים, ומשברור היה מתשריט התמ"א כי קו המים יעבור בשטחים שבחכירת קיבוצי העותרות, המועד להעלאת טענותיהן של העותרות בעניין זה היה במסגרת השגות הציבור על התמ"א עצמה;

שנית, סעיף 23.5 להוראות התמ"א קובע, כי "על בקשה להיתר, על פי תכנית זו, לרצועת עבודה לקווי מים יחולו בנוסף הוראות סעיף 29 בדבר יידוע הציבור...". העותרות היו יכולות להשיג על הבקשה המתוקנת להיתר בניה עם פרסום הבקשה;

שלישית, מבחינה מעשית, ועדת הערר הורתה במסגרת החלטת הביניים מיום 15.06.14 על החזרת הדיון לוועדה המקומית, על פרסום הבקשה המתוקנת להיתר בניה לפי סעיף 29 לתמ"א וזאת לצורך הכרעה בהתנגדויות של מתנגדים נוספים ואחרים ככל שיוגשו בעקבות הפרסום. הנה כי כן זכות הטיעון של העותרות לא נפגעה כלל מקום שהיה ביכולתן להגיש התנגדויות הן נגד התמ"א עצמה, הן נגד הבקשה המתוקנת להיתר בניה והן עת הוחזר הדיון לוועדה המקומית.

מן הראוי לציין, כי העותרות אינן מצביעות בעתירתן על טענות נגד קוטרו של קו המים בבקשה המתוקנת להיתר בניה. כפי שקבעה ועדת הערר ובצדק בחירת קוטרו של הצינור, שכאמור התמ"א מאפשרת גמישות לגביו – נקבע על ידי גוף מקצועי שהוסמך על ידי רשות המים לתכננו, קרי חברת מקורות. שיקוליה המקצועיים בבחירת קוטר הצינור אינם עומדים לביקורתה של ועדת הערר ומשכך אין הם עומדים לבחינה על-ידי בית המשפט המינהלי.

הצורך באישור תכנית מפעל על-פי חוק המים
לטענת העותרות, בין אם מנגנון הגמישות הקבוע בהוראות סעיף 24 לתמ"א מאפשר מתן היתר בניה ללא תכנית מפורטת ובין אם לאו, ממילא לא ניתן במקרה דנן להוציא את היתר הבניה המבוקש, שכן בענייננו לא אושרה תכנית מפעל מים כהגדרתה בחוק המים, התשי"ט – 1959 (להלן: "חוק המים") כמתחייב מהוראות התמ"א.

ועדת הערר דנה בטענת העותרות אודות הצורך בתכנית מפעל על-פי חוק המים וקבעה, כי: "הדרישה לתכנית מכוח חוק המים, שלטענת העוררים היא חלק מהגדרת קו מים, מחייבת למעשה כפל תכניות לקו שקוטרו עולה על 65 צול הן מכוח חוק המים והן מכוח חוק התכנון והבניה, דבר שאין בו לא היגיון ולא טעם תכנוני ".

ועדת הערר הסיקה, כי מדובר בכפל הליכים מיותר, הן מבחינה פרוצדוראלית והן מבחינה מהותית, שכן תכנית לפי חוק המים עוברת הליכי פרסום ושיתוף הציבור וניתן בה ביטוי הן להיבטים מקצועיים של מערכת המים והן לשיקולים "מרחיבים" חיצוניים לה, באמצעות אישור הועדה המחוזית. על כן קבעה ועדת הערר, כי הדעה המקובלת היא שמדובר במסלול חלופי לזה הקבוע בחוק התכנון והבניה.

ועדת הערר קבעה, כי הפרשנות, לפיה יש צורך גם באישור תכנית מפעל מים אינה הגיונית בכל הנוגע להיתר בניה שכן התמ"א נועדה לקבוע הסדרים ממצים להנחת קווי מים מכוח חוק התכנון והבניה, ובתוך כך לייצר מסלול פשוט ומזורז ללא צורך בתכנית לביצוע קווים קטני קוטר (עד "64). הדרישה לתכנית לפי חוק המים בדרך פרשנית מסכלת מטרה זו ומחייבת הליכים נוספים הדומים (ואולי אף מורכבים יותר) להליכי אישורה של תכנית מפורטת.

על כן ועדת הערר הגיעה למסקנה, כי הפרשנות המוצעת על ידי העותרות אינה עולה בקנה אחד עם תכליתה של התמ"א. ועדת הערר קיבלה את הפרשנות שהציעה מקורות לפיה, ההפניה להגדרת המונח קו מים לחוק המים נועדה להבהיר את משמעותו הפיסית של מונח זה המוגדרת בדרך ההרחבה בחוק המים, כך שהיא כוללת תעלה ומיתקן אחר להובלת מים, לוויסותם, לאגירתם או למדידתם, ללא הדרישה לאישורם בתכנית מפעל. ועדת הערר סברה, כי אין להניח כי מחוקק התמ"א התכוון בדרך זו להחיל בעקיפין, וללא כל אזכור מפורש אחר בתמ"א, הליך שלם של אישורים הקבוע בחוק אחר, שיש בו לסכל את תכליתה.

טענות העותרות נוגעות לדרך פרשנות הוראות התמ"א; בית המשפט העליון פסק לא אחת כי מעמדה הנורמטיבי של תכנית מתאר הוא כשל חיקוק, ועל פרשנות הוראותיה חלים, בשינויים המחויבים, אותם כללי פרשנות החלים על דברי חקיקה אחרים. נקודת המוצא הפרשנית לקביעת משמעותה של הוראה חקוקה היא לשונה. מבין שלל האפשרויות שהלשון סובלת, על הפרשן לבחור בזו המגשימה באופן מיטבי את תכליתה של הנורמה. תכליתה של תכנית המתאר היא המטרות, הערכים, המדיניות והפונקציות החברתיות שהתכנית מבקשת להגשים, כפי שהם נלמדים ממכלול הוראותיה, נספחיה והקשרה התכנוני (עע"ם 241/12 ועדת הערר המחוזי מחוז הדרום נ' פז בתי זיקוק אשדוד בע"מ, ניתן ביום 09.08.12).

לעניין אמת המידה לביקורת שיפוטית על החלטותיהם של מוסדות התכנון, יש להבחין בין שני סוגי החלטות: בעוד שעל החלטות בעניינים תכנוניים-מקצועיים המסורים לשיקול דעתן של רשויות התכנון תחול ביקורת שיפוטית התחומה לעילות ההתערבות במעשה המינהלי (בג"ץ 9485/08 עזרא נ' ועדת המשנה לנושאים תכנוניים עקרוניים, פסקה 14, 30.1.2012); עע"ם 9057/09 איגנר נ' בן נון, פסקה 20, 20.10.2010)), שונים הם פני הדברים ביחס לפרשנות של הוראה בתכנית; שכן בית המשפט הוא לעולם הפרשן המוסמך של דברי חקיקה, ותכניות מתאר בכללותם (עע"ם 2834/05 לדרר נ' שיכון עובדים בע"מ, פסקה 12, 24.6.2008)). אולם, בית המשפט יטה לאמץ את פרשנותה של הרשות התכנונית להוראות תכנית, שכן היא מתבססת על ידע וניסיון מקצועיים (ראו: בג"צ 142/89 תנועה לאור – לב אחד ורוח חדשה ואח' נ' יושב ראש הכנסת ואח' , פ"ד מד(3), 529, 550 (1990); יצחק זמיר, הסמכות המינהלית, עמ' 221-228 (כרך א' מהדורה שנייה, התש"ע-2010)).

סבורני, כי ועדת הערר פירשה את הוראות התמ"א בהתאם לתכליתן; כפי שנאמר לעיל מטרת התמ"א היא ליצור מסגרת תכנונית להקמת מערכות הפקה והולכה של מים (ראו: סעיף 2 לתמ"א). התמ"א נועדה להקל על הוצאת היתרים למתקנים וקווי מים ולפשט תהליך זה שהנו בעל חשיבות עליונה. הפרשנות המוצעת על ידי העותרות, לפיה לא די בהליכי התכנון מכוח התמ"א אלא יש צורך בהליך נוסף לפי חוק המים מסרבלת את הליך הוצאת היתר הבניה ומסכלת את מטרת התמ"א. מסקנת העותרות, כי יש צורך בהליך נוסף על-פי חוק המים מאחר וסעיף 6.1 לתמ"א מפנה להגדרת המונח "קו מים" המצוי בחוק המים, עומדת בסתירה לתכלית התמ"א ויוצרת כפל תכנוני. בנוסף העותרות לא הצביעו על הוראות רלוונטיות בתמ"א המלמדות, כי יש צורך בתכנית מפעל לפי חוק המים על מנת להוציא היתר בניה. בהקשר זה קבעה ועדת הערר, כי ההפניה לפרשנות המונח "קו מים", בחוק המים נועדה להבהיר את משמעותו הפיסית של מונח זה המוגדרת בדרך ההרחבה בחוק המים ללא דרישה לאישורם בתכנית מפעל לפי חוק המים.

נוכח כל המקובץ לעיל מצאתי, כי הפרשנות שנתנה ועדת הערר למונח קו מים, ולשאלה אם מונח זה כולל בחובו בעקיפין דרישה להליך נוסף בהתאם לחוק המים הנה פרשנות ראויה. מדובר בפרשנות של רשות תכנונית להוראות התמ"א, שמתבססת על ידע וניסיון מקצועיים ולא דבק בה כל פגם.

העותרות מוסיפות וטוענות, כי "לא יכולה להיות מחלוקת על כך שהתמ"א אינה מפורטת ואילו תכנית מפעל מים הנה מפורטת לכל דבר ועניין ומאפשרת הגשת התנגדויות לתוואי ברור ומוגדר". בטענה זו שזורות שתי טענות שנטענו על ידי העותרות זה מכבר; טענה אחת – עניינה פגיעה בזכות הטיעון של העותרות וטענה שנייה - כי לא ניתן להוציא היתר בניה ללא תכנית מפורטת. בטענות אלה אין ממש כפי שקבעתי לעיל; זכות הטיעון של העותרות לא קופחה מקום שהן יכלו להשיג הן על התמ"א עצמה והן על הבקשה המתוקנת להיתר בניה כפי שנקבע במסגרת החלטת הביניים של ועדת הערר. באשר לטענתן השניה של העותרות, הרי שהמת"א קובעת מפורשות כי ניתן להוציא היתרי בניה מכוחה לקווים בקוטר של "64.

ועדת הערר לא הסתפקה באמור לעיל ומצאה תימוך נוסף לכך שניתן להוציא היתרים במקרים מסוימים ללא תכנון מפורט, בהתקיים חריגים מסוימים, בהוראת סעיף 145(ח) לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה- 1965 (להלן: " חוק התכנון והבניה" או "החוק") שתוקן בתיקון 100 בשנת 2013; תיקון זה מאפשר הוצאת היתרים במקרים מסוימים ללא תכנון מפורט וביניהם "קו או מתקן מים". יובהר כי הכלל הוא, כי היתר לעבודה או שימוש יינתן על-פי תכנון מפורט כפי שקובע סעיף 145(ז) לחוק;

וכך קובע סעיף 145 (ח) לחוק התכנון והבניה:
על אף הוראות סעיף קטן (ז) –
(1) מוסד התכנון המוסמך רשאי לתת היתר לגבי עבודה או שימוש בקרקע שלדעת מוסד התכנון אופיים אינו דורש את קיום כל ההוראות שבסעיף קטן (ז), אף אם התכנית לא כללה את ההוראות שבפסקאות (1) עד (4) של הסעיף הקטן האמור;

(2) הוועדה המקומית רשאית לתת היתר למיתקן שידור אלחוטי, קו או מיתקן מים, מיתקן מדידה או ניטור, או מיתקן תשתית מסוג אחר שקבע שר האוצר, באישור ועדת הפנים והגנת הסביבה של הכנסת, שנקבעו בתכנית מיתאר ארצית, או בתכנית מיתאר מחוזית החלה על כל שטח המחוז שאושרה לאחר יום תחילתו של חוק התכנון והבנייה (תיקון מס' 100), התשע"ד-2013, אף אם התכנית לא כללה את ההוראות שבפסקאות (1) עד (4) של סעיף קטן (ז), ובלבד שההיתר כאמור תואם את הייעוד שנקבע בתכנית ואת השטח הכולל המותר לבנייה לפיה, ובתכנית כאמור מתקיימים כל אלה:
(א) עניינה תשתיות כלל-ארציות המחייבות פריסה רחבה של מיתקני תשתית ושנדרשת בשלהן גמישות לגבי מיקומו של כל מיתקן תשתית;
(ב) היא קובעת כי ניתן להוציא מכוחה היתר;
(ג) נקבעו בה הוראות בדבר פרסום הבקשות להיתרים ולהליך השמעת הטענות בעניין לפני הוועדה המקומית;
(ד) נקבעו בה שטחי בנייה והיקפי בנייה מותרים לכל מיתקן תשתית.

ב"כ המשיבה 1 הפנתה לדברי ההסבר לתיקון לחוק מהם עולה לענייננו, כי הוצע להוסיף סייג נוסף להוראות סעיף 145(ז) לפיו מוסד התכנון יהיה רשאי לתת היתר לקו או מתקן מים שנקבעו בתכנית מתאר ארצית (או מחוזית שאושרה לאחר יום תחילתו של החוק המוצע) הקובעת כי ניתן להוציא מכוחן היתרי בנייה, ובלבד שההיתר כאמור תואם את הייעוד שנקבע בתכנית ואת השטח הכולל המותר לבנייה לפיה. מטרת התוספת המוצעת היא לאפשר הוצאת היתרי בנייה למיתקנים המנויים בסעיף, אם מדובר בתכנית מתאר מחוזית או תכנית מתאר ארצית שקבעו כי יהיה ניתן להוציא היתרים מכוחן, ובהתקיים שאר התנאים המנויים בסעיף. עוד עולה מדברי ההסבר לתיקון לחוק, כי מדובר במתקנים המשרתים תשתיות חשובות, ובתכניות שהדיון התכנוני שבהן התקיים במועצה הארצית לתכנון ולבניה. בנסיבות אלה הוצע לקבוע, כי הכלל בדבר רמת הפירוט הגבוהה בתכנית, הנדרשת לפי סעיף 145(ז) לחוק התכנון והבניה כדי שיהיה ניתן להוציא מכוחה היתר, לא יחול באותם מקרים שבהם מצאה המועצה הארצית לתכנון ולבניה שאפשר לחרוג ממנו וקבעה במסגרת תכנית המתאר הארצית או המחוזית כללים לכך.

הנה כי כן, בהתאם לסעיף 145(ח) לחוק התכנון והבניה ודברי ההסבר לתיקון לחוק, ניתן להוציא היתר בניה מכוח התמ"א לקו המים עסקינן ללא תכנית מפורטת מקום שמתקיימים תנאי הסעיף בשים לב לכך, כי מדובר במתקן המשרת תשתיות מן המעלה הראשונה וצורך ציבורי מובהק.

במסגרת השלמת הטיעון טוענות העותרות, כי במועד הגשתה של בקשת ההיתר לא פורסם תיקון 100 לחוק התכנון והבניה המאפשר בנסיבות מסוימות מתן היתר בניה מכוח תכנית שאינה מפורטת (סעיף 145(ח) לחוק התכנון והבניה). בהקשר זה טוענת המשיבה 1 ובצדק, כי סעיף זה הנו חלק מהדין התקף בעת החלטת ועדת הערר, שהנה מוסד תכנון הדן בבקשה להיתר ולו אותן סמכויות שיש לועדה המקומית, ומכאן תחולתו גם על הבקשה נשוא העתירה. בנוסף הדין הקובע לעניין הוצאת היתר הוא זה החל בעת ההחלטה על הוצאת היתר ולא בעת הגשת הבקשה להיתר.

האם היה מקום להתנות את הבקשה להיתר בחתימת העותרות על הבקשה, זאת כפי שקבעה הועדה המקומית בהחלטתה מיום 28.01.14?
העותרות טוענות, כי ועדת הערר שגתה עת פירשה את הוראות תקנות התכנון והבניה (בקשה להיתר, תנאיו ואגרות), התש"ל- 1970 (להלן: "תקנות התכנון והבניה") וקבעה, כי די בחתימת רשות מקרקעי ישראל על הבקשה למתן היתר בניה. הועדת המקומית מצטרפת לטענה זו. אין בידי לקבל טענה זו; הערר שהגישה מקורות הוגש נגד החלטת הועדה המקומית אשר קבעה, כי יש צורך בחתימת בעלי הזכויות במקרקעין בתחום התכנית ובאישור אגודת המים עמק הירדן למערכת המים והביוב. ועדת הערר הבהירה באופן מפורט מדוע אין צורך בחתימת העותרות על הבקשה להיתר בניה ואיני מוצא מקום להתערב בהחלטתה. ועדת הערר ציינה, כי בהתאם לתקנה 2א לתקנות התכנון והבניה על היתר הבניה נדרשת חתימת בעל הקרקע או חוכרו (ראו: תקנה 2א(1) לתקנות התכנון והבניה). מסעיף זה עולה, כי די בחתימת בעל הקרקע ואין צורך גם בחתימת חוכרו. ועדת הערר ציינה בהחלטתה, כי תקנה 2א(6) לתקנות התכנון והבניה מרחיבה את בעלי הזכויות בנכס אשר אינם עונים על הסעיפים הקודמים, בין בשל העדר רישום זכות חכירה לדורות ובין משום שאינם חוכרים לדורות אך הורשו על ידי המינהל לבנות. נוכח האמור בתקנה 2ג1 לתקנות התכנון והבניה קבעה ועדת הערר, כי לא יינתן היתר בניה בנכס שהוא מקרקעי ישראל, אלא אם כן הודיע מינהל מקרקעי ישראל כי אינו מתנגד לבקשה. בשים לב לתקנה האמורה לעיל, הרי שדי בחתימת הבקשה על ידי בעל הקרקע לצורך עמידת הבקשה בתקנה 2 לתקנות התכנון והבניה, ואין הכרח בחתימתן של החוכרות (ככל שזהו אכן מעמדן של העותרות). בהקשר לכך הפנתה ועדת הערר גם לפסיקה לפיה, אין חובה כי כל בעלי הזכויות המצוינים בתקנה 2א לתקנות התכנון והבניה יחתמו על הבקשה להיתר. לא מצאתי, כי דבק בהחלטת ועדת הערר בעניין זה כל פגם מקום שהחלטה זו מנומקת ומבוססת על תקנות התכנון והבניה. החלטת הועדה המקומית להתנות את מתן היתר הבניה בחתימת בעלי הזכויות במקרקעין בתחום התכנית ובאישור אגודת המים עמק הירדן למערכת המים והביוב אינה מבוססת בדין, כפי שקבעה ועדת הערר. בעניין זה מסכים אני עם עמדת מקורות לפיה, התנאים שקבעה הועדה המקומית מעניקים זכות וטו לקיבוצים ולאגודת המים ונקבעו בניגוד לדין. אין לאפשר התניית היתרי בניה בהסכמתו של גורם חיצוני למוסדות התכנון, כפי שקבעה ועדת הערר. יוער, כי גם בתשובה לעתירה שהגישה הועדה המקומית נמנעה האחרונה מלהבהיר מכוח מה התנתה את מתן היתר הבניה באישור אגודת המים. מסקנתן של העותרות ושל הועדה המקומית, כי יש צורך בחתימת העותרות על היתר הבניה מכוח תקנה 2(א)6 לתקנות התכנון והבניה עומדת בסתירה לתקנה 2ג1 ואין לקבלה.

לאור כל האמור דין טענות העותרות בעניין הצורך בחתימתן על הבקשה להיתר בניה לדחייה.

נוכח כל המקובץ לעיל, אני דוחה את העתירה ומחייב את העותרות , יחד ולחוד, בתשלום הוצאות משפ ט בסך 15,000 ₪ לטובת המשיבה 1 ובתשלום סכום זהה לטובת המשיבה 3.

ניתן היום, כ"ד תשרי תשע"ו, 07 אוקטובר 2015, בהעדר הצדדים.
המזכירות תמציא העתק לב"כ הצדדים.