הדפסה

קורן ואח' נ' לירז

בקשה מס' 3
בפני
כב' הרשמת הבכירה גילה ספרא - ברנע

מבקש

אליהו לירז
ע"י ב"כ עוה"ד י. ליבנה

נגד

משיבים

  1. מאשה קורן
  2. אמיר קורן
  3. ישראל קורן
  4. יחזקאל קורן
  5. נעמה קורן

ע"י ב"כ עוה"ד ל. מנחם

החלטה

לפניי בקשת רשות להתגונן בפני תביעה בסדר דין מקוצר, שהוגשה ביום 24/12/12, על סך 964,196 ₪.

המשיבים הינם אלמנתו וילדיו, יורשיו על פי דין (צו ירושה, נספח א' לכתב התביעה), של מר אהרון קורן ז"ל (להלן: "המנוח"), אשר הלך לעולמו לאחר מחלה קשה ביום 17/6/09.

בין המבקש למנוח התנהלה שותפות עסקית, במסגרתה היו המנוח והמבקש בעלי מניות בשתי חברות: חברת קורז אנרגיה בע"מ (להלן: "קורז") וחברת שנלי ניהול והפצת גז (1994) בע"מ.

במסגרת זו ערב המנוח להתחייבות החברות כלפי צדדים שלישיים ובכלל סופרגז בע"מ, ואף חתם ביום 24/11/02 על ערבות אישית בסך 1,000,000 ₪ לחובות קורז (נספח ב' לכתב התביעה) וביום 3/4/03 מסר המחאת מחצית מזכויותיו לפי הסכם עם "סונול" לטובת סופרגז (נספח ג' לכתב התביעה).

ביום 16/6/05 נחתם בין המבקש למנוח הסכם פרידה (נספח ד' לכתב התביעה), בו נקבע כי החל מיום 1/6/15 חובות המנוח והתחייבויותיו הנוגעות לחברות ביחס לצדדים שלישיים, יועברו למבקש, והמבקש אף התחייב לדאוג לביטול כתב הערבות והמחאת זכות שמסר המנוח לחברת סופרגז (סעיפים 3-4 להסכם הפרידה).

המבקש וקורז, הגישו תביעה כספית כנגד סופרגז בגין נזק שגרמה להם בהתנהלותה והפסקת ההתקשרות עימה (ת"א (מחוזי תל אביב יפו) 2222/05 קורז אנרגיה בע"מ ואח' נ' סופרגז חברה ישראלית להפצת גז בע"מ, להלן, לשם הקיצור: "תביעת סופרגז"). סופרגז הגישה שם תביעה שכנגד על סך 2,644,435 ₪, בה הוספו כנתבעים שכנגד אשתו של המבקש, גב' ברכה לירז, והמנוח. התביעה שכנגד הוגשה בגין יתרת חוב של קורז בגין הלוואות והשקעות של סופרגז, והמנוח נתבע מכוח הערבות האישית בסך 1,000,000 ₪. במהלך הדיון שם הצהיר ב"כ המבקש בפרוטוקול הדיון מיום 22/3/10 כי "ככל שאכן יוכרע העניין לפי סעיף 79א - ניקח על עצמנו את החבות של הנתבעים 4-8 [יורשי המנוח, המשיבים בתיק זה, ג.ס.ב.] ככל שתוטל עליהם".

לכתב התביעה דנן צורף גם מסמך התחייבות (נספח ה' לכתב התביעה), בו מודיע המבקש לסופרגז ביום 16/4/06 בשמו ובשם קורז כי הם נוטלים על עצמם את כלל התחייבויותיו של המנוח בקשר להתחייבויות קורז כלפי סופרגז.

בתביעת סופרגז ניתן ביום 15/6/10 פסק דין לפי סעיף 79א(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984. בפסק הדין קבע כב' השופט יפרח כי בתביעה העיקרית בת.א. 2222/05 תשלם סופרגז לתובעים, קורז ואח' סכום של 67,500 ₪ (15% מנזק שנאמד ע"י בית המשפט בסך של 450,000 ₪) וכי בתביעה שכנגד, תשלם קורז סך של 2,762,000 ₪, מתוך סכום זה נקבע כי חבות יורשי המנוח הינה בסך 150,000 ₪, אך לאור התחייבות המבקש וקורז לשאת בכל חיובי המנוח, קבע כב' השופט יפרח כי יורשי המנוח לא ישלמו את הסכום.

להלן הציטוט הרלוונטי מפסק הדין:

"מכוח הסכמת התובעים (והנתבעת שכנגד מס' 3) ליטול על עצמם את חבותם הנתבעים שכנגד 4 – 8, אני מורה כי חבותם זו של האחרונים תעמוד על סכום של 150,000 ₪.
התוצאה בסופו של דבר היא כדלקמן:
התובעים חייבים לנתבעת סכום של 2,332,500 ₪, להיום. מתוך סכום זה, חבותם של הנתבעים שכנגד 4 – 8 ביחד ולחוד עם התובעים, היא לסכום של 150,000 ₪ ועם זאת, לא ישלמו הנתבעים שכנגד 4 – 8 כל סכום שהוא לנתבעת, ולא ישפו את התובעים בכל סכום שהוא, לפי שהתובעים הסכימו לשאת בתשלום חובם של הנתבעים שכנגד 4 – 8". [הנתבעים שכנגד 4-8 הינם המשיבים כאן, ג.ס.ב].

מתברר כי במהלך התקופה שמהגשת תביעת סופרגז (14/9/05) עד להגשת אחרון הסיכומים שם, גבתה סופרגז מהמנוח, באמצעות המחאת הזכות, בין השנים 2008 ל-2010 סכום נטו של 775,275 ₪ (נספח ח' לכתב התביעה). בתיק שבכותרת עותרים יורשי המנוח כי המבקש ישיב להם את הכספים בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ופיצוי מוסכם לפי הסכם הפרידה.

נעשה נסיון של יורשי המנוח לבקש מבית המשפט בתביעת סופרגז הבהרה, אך זו נדחתה בהחלטה מיום 30/11/10, ונקבע:

"...אשר להשבה של סכומים שגבתה המבקשת – אין לעשות כן הואיל והחיוב שנקבע בפסק הדין הוא חיוב עתידי אשר מביא בחשבון את הסכומים ששולמו למשיבה. יתר על כן המבקשים לא הגישו תביעה שכנגד וגם מטעם זה לא היה מקום לפסוק כי הם זכאים להשבה..." [המבקשים הם המשיבים כאן והמשיבה סופרגז, ג.ס.ב].

במסגרת התביעה כאן הגיש המבקש בקשה לדחייה על הסף מהטעם שפסק הדין בתביעת סופרגז מהווה השתק עילה ומעשה בית דין. הבקשה נדחתה בהחלטת כב' השופטת (סגנית הנשיא) אילת דגן מיום 28/2/13. בתמצית קבעה כב' סגנית הנשיא כי אין בפסק הדין ובהבהרה בתביעת סופרגז קביעה ביחסים בין המבקש למנוח ובשאלה "אם בנסיבות העניין על לירז לשפות את המנוח בסכום שנגבה".

החלטת כב' סגנית הנשיא אושרה בבקשת רשות הערעור, רע"א 45882-03-13 לירז נ' קורן ואח'. בפסק הדין מיום 3/4/13 דחתה כב' סגנית הנשיאה (כתוארה אז) השופטת שולמית וסרקרוג את הבקשה ללא צורך בתשובה, וקבעה ביחס לפסק הדין בתביעת סופרגז:

"... ולכאורה אין מניעה להגיע למסקנה כי יתרה זו היא לאחר שהופחת הסכום של 775,000 ₪ ששולם ע"י המנוח לסופרגז.
בפסק הדין שניתן, אין לכאורה התייחסות מפורשת למערכת החיובים שנין המנוח ללירז, ביחסים שבינם לבין עצמם, ומן הטעם האמור, גם לא צריך היה בית המשפט לבחון את מערכת החיובים הפנימיים בין החייבים לבין עצמם... עולה לכאורה המסקנה שביחסים שבין אותו נושה לחייבים [הנושה, סופרגז, החייבים, המבקש והמנוח, ג.ס.ב.], הופחת הסכום ששולם על ידי המנוח (775,000 ₪), מבלי שבית המשפט שם הכריע בשאלת חיובי החייבים בינם לבין עצמם".

משכך התביעה בעינה עומדת, המבקשים הגישו בקשת רשות להתגונן, והיא המצריכה החלטה.
חשוב לציין כי בקשת הרשות להתגונן הוגשה לאחר מתן ההחלטה בבקשה לדחיה על הסף. לפיכך הבקשה תיבחן גם לאור קביעות הערכאות הנכבדות בבקשה לדחייה על הסף ובערעור עליה.

טענות המבקש

1. מעשה בי דין והשתק עילה. המבקש חוזר על הטענות, שהעלה בבקשת הדחייה על הסף, וטוען כי הבקשה אמנם נדחתה כטענת סף, אך שתי הערכאות שדנו בה קבעו כי יש לברר את המחלוקות לגופן וכי אין להן תשובה ברורה בפסק הדין.

2. המנוח שילם כמתנדב. המבקש טוען כי ערבות המנוח כלפי סופרגז לחובות קורז בוטלה על ידו, כמוסכם בהסכם הפרידה, מכאן שלא היה על המנוח לשלם לסופרגז דבר בשנים 2008-2010, לאור הטענות שהעלה בכתב התשובה שכנגד שלו כלפי תביעת סופרגז. מששילם המנוח, עשה זאת כמתנדב, ואין על המבקש חובה להשיב לו את הסכומים, ששילם.

3. המבקש פרע את החוב. המבקש טען כי פרע את מלוא סכום פסק הדין בתביעת סופרגז, ובכך סילק גם את התביעה נגד המנוח. המבקש צירף אישור ב"כ סופרגז מיום 28/4/11 לפיו המבקש פרע את מלוא חובו על פי פסק הדין בתביעת סופרגז (נספח 7 לבקשת הרשות להתגונן). המבקש טוען כי שילם למנוח ולסופרגז את כל הסכומים בהם התחייב. במיוחד טוען המבקש כי שילם עבור המנוח לאחר מתן פסק הדין את הסך 150,000 ₪. סכום זה, טוען המבקש, יש להפחית מתוך הסכום, ששילם המנוח לסופרגז לפי תצהיר נציג סופרגז, מר קיסרי (נספח 3 לבקשת הרשות להתגונן), נכון ליום 1/6/19 בסך 588,143 ₪.

4. התיישנות. המבקש טוען כי התביעה, המבוססת על הסכם הפרידה מיום 16/6/05, שקויים ע"י המבקש לפני שנים, התיישנה.

5. הסכם בוררות. המבקש מפנה לתניית בוררות בהסכם בין המבקש והמנוח, וטוען כי המבקש סירב לפנות להליך.

6. תביעה שכנגד-קיזוז. המבקש טוען כי המנוח, והמשיבים הבאים בנעליו, הם החייבים לו כספים, והוא יבקש להגיש תביעה שכנגד עם קבלת הרשות להתגונן.

דיון והכרעה

1. מעשה בי-דין. טענה זו נדחתה ע"י שתי הערכאות כטענת סף, ונחלשה עד מאד, עת נקבע כי לכאורה בית המשפט בתביעת סופרגז לא דן ביחסים בין המבקש למנוח. המבקש רואה בכך רמז לכך שיש לקבל את בקשת הרשות להתגונן, ואף טען זאת כטענה מקדמית בדיון. אני מוצאת כי לאחר שהטענה לא התקבלה, היה על המבקש להראות הגנה בפני התביעה לגופה, וזאת לא עלה בידו להעלות. נותרה רק הטענה הדחוקה לפיה יש לאפשר למבקש להוכיח כי פסק הדין בתביעת סופרגז היווה מעשה בי דין בתביעה כאן.

2. התשלום ע"י המנוח לסופרגז.
2.1. סכום התשלום. לכתב התביעה צורפה ראייה (נספח ח' לכתב התביעה) לפיה המנוח שילם לסופרגז באמצעות המחאת הזכות סה"כ 775,275 ₪, נכון ליום הגשת התביעה כאן, ואין כל משמעות לסכומים אחרים, עליהם מסתמך המבקש. הסכום 588,143 ₪, הנזכר בתצהיר מר קיסרי מטעם סופרגז נכון ליום 1/6/09, הא ותו לא.

פסק הדין בתביעת סופרגז ניתן ביום 15/6/10 קרי, לאחר שנגבו מהמנוח מיום 4/6/08 עד יום 9/8/10 סכומים, העולים לכדי 821,808 ₪ ולאחר פסק הדין הוחזר לעזבונו התשלום האחרון ששילם בסך 46,533 ₪, כך שנותר כי המנוח שילם לסופרגז עבור חובות קורז את הסכום 775,275 ₪.

2.2. התחייבות המבקש. עילת התביעה נגד המנוח בתביעת סופרגז היתה אך ורק מכח ערבותו לחובות קורז (סעיף 5 לכתב התביעה שכנגד בתביעת סופרגז, נספח ו' לכתב התביעה). המבקש אישר את התחייבותו בהסכם הפרידה פעם אחר פעם:

"3) לעניין ערבויות לצדדים שלישיים:
א) החל מיום העברת הזכויות יפסיק ארקה [המנוח, ג.ס.ב] לערוב לטובת צד שלישי אחר ובכלל זה לחברת סופר גז וערבותו תועבר לחובתו של אלי [המבקש, ג.ס.ב]"
ב) במועד הראשון המתאפשר, יעביר אלי לארקה מכתב מאת הצדדים השלישיים, להם ערב ארקה, בדבר שחרורו של ארקה מכל ערבות כנ"ל, וזאת יעשה עד ולא יאוחר מיום 31.07.2006.
4) עם קבלת חלקו של ארקה בשותפות, לוקח על עצמו אלי את כל התחייבויותיו של ארקה כלפי השותפות וכלפי כל צד שלישי שהוא..." (נספח ד' לכתב התביעה).

המבקש אמנם לא מסר למנוח מכתב מסופרגז כאמור בסעיף 3(ב) להסכם הפרידה, אך מסר לסופרגז ביום 14/6/06 את ההודעה הבאה:

"הנדון: התחייבויות / חובות קורז אנרגיה בע"מ
אנו הח"מ, חברת קורז אנרגיה בע"מ ו/או אלי לירז, נוטלים בזה את כלל התחייבויותיו של מר אהרון קורן, ת.ז..., כלפי חברתכם בכל הקשור להתחייבויות ו/או חובות קורז אנרגיה בע"מ לחברתכם" (נספח ה' לכתב התביעה).

גם בדיון לפני כב' השופט יפרח בתביעת סופרגז הצהיר ב"כ המבקש: "ככל שאכן יוכרע העניין לפי סעיף 79א – ניקח על עצמנו את החבות של נתבעים 4 - 8, ככל שתוטל עליהם" (פרוטוקול מיום 22/3/10, נספח ו' לכתב התביעה, עמ' 13, שורות 5-6).

2.3 תשלום "כמתנדב". הטענה לפיה המנוח שילם כמתנדב הינה טענה סתמית, שהופרכה מהנתונים בתביעת סופרגז ומדברי המבקש שם. כפי שטוען המבקש, המנוח התגונן בפני התביעה, וטען נגד תוקפה של ערבותו. תצהירו של המנוח בבקשה לתיקון כתב הגנה נחתם ביום 1/6/08 ( נספח 1 לבקשת הרשות להתגונן). הסכומים, שנגבו ע"י סופרגז בשנים 2008-2010 נעשו מכח כתב המחאת זכות בלתי חוזרת, שהמנוח לא יכול היה למנוע את מימושה, והחלו מיום 4/6/08 (נספח ח' לכתב התביעה). מכאן שיסוד ה"התנדבות" הנטען לא יכול היה להתקיים. המנוח חלה למצער משנת 2007 ונפטר ביום 17/6/09, בעוד הדיון בתביעת סופרגז מתנהל בלעדיו ובעוד סופרגז ממשיכה וגובה ממנו ומעזבונו כספים עד לאחר מתן פסק הדין, יותר משנה לאחר פטירתו. המבקש היה מודע לכך , ובא כחו טען בתביעת סופרגז:

"לעניין דברי חברי שקיבלנו על עצמנו את הערבות – זה מלמד לדעתי איך סופרגז נוהגת בסיטואציות כאלה. קורן היה על ערש דווי, גסס, לקחו ממה שהוא ומשפחתו התפרנסו כל החיים" (פרוטוקול מיום 27/5/10 בתביעת סופרגז, נספח 4 לבקשת הרשות להתגונן, עמ' 28, שורות 7-8).

הטענה אינה מהווה הגנה למבקש, שהודה פעם אחר פעם כי הוא וקורז נטלו את החייבויותיו של המנוח ואת ערבותו לחובות קורז כלפי סופרגז.
3. פרעון ע"י המבקש. כפי שנקבע בפסק הדין בתביעת סופרגז, בבקשה להבהרה שם, בבקשה לדחייה על הסף ובערעור על ההחלטה בה, הסכום, בו חוייבו המבקש וקורז בפסק הדין, לקח בחשבון את הסכום, ששילם המנוח, וסכום זה הופחת מסכום פסק הדין. על כן אין המבקש רשאי לקזז כנגד הסכום, ששילם המנוח, כל סכום מתוך סכום פסק הדין ששילם לסופרגז. התשלום ע"י המבקש וקורז לסופרגז על פי פסק הדין כולל את הסך 150,000 ₪, בהם חוייב המנוח כערב להתחייבויות קורז.

המבקש הסתמך על התשלומים שנגבו מהמנוח בהגנתו והגנת קורז בפני התביעה שכנגד, ולא יוכל כעת לטעון כי בסכום פסק הדין ששילם שיפה את המנוח בגין הסכומים, ששילם עבור חובות קורז.

"... מפנה לסעיף 31 לתצהירו של רון קיסרי ומצטט. לא שמענו מסופרגז שהם הפסיקו את הגביות ואין ויכוח שמה שהם גבו בזמנו, חייב לרדת מהחוב, כי הם גבו את זה על חשבון החוב של ארקין ז"ל... התוצאה היא ... יש את יתרת סכום ההלוואה ובסך הכל 1,874,000 ₪ מזה צריך לנכות את ה-440,000 ₪ ואת הסכומים שנגבו בפועל על פי תצהירו של מר קיסרי, קרי 588,143 ₪. כיוון שזה היה נכון לעת תצהירו, יולי, אני אקח שנה קדימה לפי אותו ממוצע ויש להפקיד [צ"ל להפחית, ג.ס.ב] עוד 642,000 ₪ ונשארה יתרה של 204,492 ₪" (פרוטוקול מיום 27/5/10 בתביעת קורז, נספח 4 לבקשת הרשות להתגונן, עמ' 19,שורות 9-12).

עולה מן המקובץ כי המבקש טוען היום טענות שונות מאלה שהודה בהן בהודאת בעל דין בתביעת סופרגז, ובכך משמיט בעצמו את היסוד מתחת להגנתו.

4. התיישנות. דין הטענה להידחות משני טעמים, האחד, היא לא הועלתה בהזדמנות הראשונה לאחר הגשת התובענה (סעיף 3 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958), קרי בבקשה לדחייה על הסף, השני, אין לה כל בסיס. עילת התביעה אינה ההתחייבות של המבקש לפטור את המנוח מערבותו, אלא השבת תשלומים, ששילם המנוח עקב מחדל המבקש לשחרר אותו מערבותו ולהמציא לידיו מכתב שחרור מסופר גז. המנוח לא יכול היה לדעת כי תקום לו עילת התביעה עד לתחילת גביית התשלומים מהמחאת הזכות באורח חד צדדי ובלתי ניתן לשליטת המנוח, וזאת ארע רק משנת 2008. גם אם נראה את עילת התביעה כהפרת הסכם הפרידה מיום 16/6/05, אין התיישנות בתביעה, שהוגשה ביום 24/12/12, מאחר וההפרה הינה בכך שהמבקש לא מסר בידי המנוח מכתב מאת הצדדים השלישיים בדבר שחרורו מכל ערבות, וזאת היה על המבקש לבצע לא יאוחר מיום 31/7/06, וזהו מועד העילה המוקדם ביותר. נוסף על כל זאת, ניתן לראות בהודאת המבקש פעם אחר פעם בתביעת סופרגז בחובתו לשפות את המנוח ויורשיו בגין הסכומים שנגבו ממנו שלא ברצונו ולמרות ביטול ערבותו כהודאה בקיום הזכות או מקצתה (סעיף 9 לחוק ההתיישנות). מכל האמור לעיל אני דוחה את טענת ההתיישנות מלהוות הגנה בפני התביעה.

5. הסכם בוררות. אף שאין בסמכותי להכריע בבקשת עיכוב הליכים לפי חוק הבוררות, תשכ"ח-1968, אני קובעת לצורך בקשת הרשות להתגונן כי המבקש אינו זכאי להסתמך על תניית הבוררות כטענת הגנה, הן מאחר ולא הגיש בקשה לעיכוב הליכים בהזדמנות הראשונה, בבקשה לדחייה על הסף, והן מאחר והוא שדחה את בקשת המנוח לפנות לבוררות, לפי ההסכם.

סעיף 5 לחוק הבוררות קובע:

"(א) הוגשה תובענה לבית משפט בסכסוך שהוסכם למסרו לבוררות וביקש בעל-דין שהוא צד להסכם הבוררות לעכב את ההליכים בתובענה, יעכב בית המשפט את ההליכים בין הצדדים להסכם, ובלבד שהמבקש היה מוכן לעשות כל הדרוש לקיום הבוררות ולהמשכה ועדיין הוא מוכן לכך.
(ב) בקשה לעיכוב הליכים יכול שתוגש בכתב ההגנה או בדרך אחרת, אך לא יאוחר מהיום שטען המבקש לראשונה לגופו של ענין התובענה".

ב"כ המשיבים פנה לב"כ הקודם של המבקש ביום 11/2/08, לאחר פניות קודמות בעניין טענות המנוח לאי קיום ההסכם ע"י המבקש, והזמין אותו להליך בוררות: "נוכח העדר הסכמה בעניין ובהתאם להוראות סעיף 15 להסכם שבין הצדדים, נקרא מרשכם לקיים עם מרשי הליך בוררות בעניין" (נספח י"ב לכתב התביעה). על כך השיב עו"ד שחם בשם המבקש ביום 14/2/08 (שם): "מרשי דוחה פניית מרשיך לקיומו של הליך בוררות שבין הצדדים".

"ההיגיון מלמד כי כאשר צד לחוזה אינו עומד על זכותו לברר את המחלוקות שנתגלעו בינו לבין הצד השני בבוררות, וכאשר הצד השני אינו מתעקש על קיום התנאי, הרי שבכך הביעו הצדדים את אומד דעתם כי התנייה איבדה בפועל את כוחה" (רע"א 8613/10 כספי תעופה נ' JSC AEROAVIT, 11.10.2012,מופיע בנבו).

הסיכום הינו כי טענת המבקש לקיומו של הסכם בוררות אינה מקימה לו הגנה בפני התביעה, לאחר שגילה דעתו כי אינו מוכן לקיים הוראה זו של ההסכם, וזאת בכתב באופן מפורש ולא משתמע לשני פנים.

6. תביעה שכנגד-קיזוז. המבקש העלה את הטענה בבקשה בסעיף 61 , ולשם ההמחשה יצוטט הסעיף במלואו:

"המבקש יטען כפי שפורט מטעמו בנספחים יב' ו-יד' לתובענה, כי הנכון הוא שהמנוח, והמשיבים בנעליו, הם אלה שחבים לו כספים והוא שומר לעצמו, מיד עם הינתן לו הרשות להתגונן הזכות לתבוע את המשיבים בתובענה שכנגד או לטעון לקיזוז הכספים להם הוא זכאי מהם".

בתצהירו טען המבקש אותה טענה, אך הצהיר ברישת סעיף 60: "הודרכתי לטעון ...".

בדיון, כזכור, לא נחקר המבקש אלא אודות חתימותיו על נספחי כתב התביעה ד' ו-ה'. אין בהמנעות מחקירה כאמור כדי לבסס את הטענות שבתצהיר או להוות הודאה בהן, מקום שמדובר בטענות כלליות וסתמיות (ד. בר אופיר סדר דין מקוצר בהלכה הפסוקה, מהדורה תשיעית (2008) (להלן: "בר אופיר"), עמ' 223).

טענת המבקש בעניין הקיזוז נטענה על דרך ההפניה למסמך אחר, שלא נערך ע"י המבקש והוא אף לא טען את הטענה מידיעה אישית, אלא הסתייג במילים "הודרכתי לטעון".

על המצהיר להצהיר על העובדות, הנטענות על ידו, ולהתכבד ולהיכנס לפרטי הגנתו, וחל איסור על הפנייה למסמך אחר (ע"א 166/90 אזולאי נ' א"ב מפעלי תיירות, פ"ד מו(5) 344 (1992), בר אופיר, עמ' 193, 199).

הטענה נטענה ללא כל פירוט אלא על דרך הסתם. אפילו לא צויין סכום הקיזוז ומקורו. בעניין בקשת רשות להתגונן נקבע:

"... נתבע בסדר דין מקוצר המבקש רשות להתגונן, חייב להיכנס לפרטי העניין שעליו מבוססת הגנתו, ואיננו רשאי להסתפק בהעלאת טענות כלליות. טענה סתמית על תשלום כסף בלי לפרט סכומים, חשבונות מסמכים ונסיבות איננה מספקת ואיננה מזכה אותו ברשות להתגונן" (בר אופיר, עמ' 193).

באשר לטענת קיזוז נקבע נטל כבד יותר, ונקבע כי על הטוען את הטענה להעלותה כדרך שמגישים תביעה נפרדת.

"... מול תביעה בסדר דין מקוצר ניתן להעלות טענת קיזוז, אולם במה דברים אמורים: טענת הקיזוז חייבת לפרט את הסכום הנתבע במסגרתה ואף להציג במדויק את מערכת הנתונים, אשר עליהם היא מבוססת..." יש להעלות טענת קיזוז בצורה מפורטת וברורה, כדרך שמנסחים כתב תביעה. דרישת קיזוז בעלמא ועל דרך הסתם אין בה כדי ליצור תשתית מספקת, שעליה ניתן לבסס תביעת קיזוז, המצדיקה דיון לגופה או הענקת רשות להתגונן" (ע"א 579/85 משה אריאן נ' בנק לאומי לישראל, פ"ד מ(2) 765, 767ז (1986)).

ועוד –

"טענת קיזוז יש לטעון באופן מפורט ולתומכה בתחשיב חשבונאי". "אי ציון פרטים מדויקים מצד המבקש להתגונן, מצדיק סירוב מצד ביהמ"ש להעניק לו רשות זו" (ת.א. (מחוזי תל אביב יפו) 1641/91 ד.ש.ל. השקעות ויעוץ נ' בנק לאומי, תקדין-מחוזי 92(2) 818).

וכדברי כבוד הנשיא אולשן בע"א 222/58 הלוואה וחסכון נ' "אסוך", פ"ד יב(3), עמ' 1416:

"כדי להעניק לנתבע רשות להתגונן צריך הנתבע להצביע על הגנה שיש לו נגד התביעה, ולא מספיק להראות שאמנם נגד עילת התביעה אין לו הגנה, אבל מאידך גיסא יש לו תביעות נגדיות נגד התובע...".

מעבר לצורך, המבקש בתצהירו הפנה למכתבי בא כחו מיום 18/12/07 (נספח י"ב לכתב התביעה) ומיום 14/2/08 (נספח י"ד לכתב התביעה), בהם נטען כי המנוח חייב כספים בסך כ-60,000 ₪, אך לא מצאתי את הבסיס להם בהסכם הפרידה. לעומת זאת לסך 400,000 ₪, שהיה על המבקש לשלם למנוח , יש בסיס בהסכם , ואין מדובר בטענת הגנה של קיזוז .

מכל המצטבר אני דוחה את טענת הקיזוז, שנטענה באורח סתמי, בתצהיר מפנה, מסוייג, חסר פירוט ובסיס , שאינו מצדיק מתן רשות להתגונן בכלל, קל לחומר בטענת קיזוז. הטענה לפיה המבקש מבקש להגיש נגד המשיבים תביעה שכנגד, כשלעצמה אינה מצדיקה מתן רשות להתגונן.

סיכום
הלכה פסוקה היא, כי בחינת בקשת המבקש בהליך של סדר דין מקוצר, אינה מצריכה לפסוק בדבר טיב טענותיו וזכויותיו של המבקש, אלא רק לבחון, האם יש בטענה זו לכאורה כדי להצדיק את בירורה, קרי, האם יש בתצהירו של המבקש יחד עם חקירתו הנגדית הגנה לכאורה בעלת משמעות, אשר אם תוכח במשפט תוכל להוות הגנה ראויה לגרסת התביעה. לעניין זה ראה ע"א 2418/90 רלפו (ישראל) בע"מ נ' בנק למסחר בע"מ, פ"ד מז(5) 133 (1992) , ובספרו של א. גורן סוגיות בסדר דין אזרחי, (מהדורה 11, 2013), בעמ' 804:

"בדיון בבקשה לרשות להתגונן, ביהמ"ש אינו צריך להשתכנע שהטענות בתצהירו של המבקש נכונות הן; עליו לצאת מן ההנחה, שיש אמת בדברים ואין לו צורך לבחון את מהימנותו".

וכן –

"באומרנו "בהנחה שהעובדות נכונות" אין הכוונה להנחה בעלמא. וכך למשל ייתכן וההנחה העובדתית שטוענים לה, תקרוס לחלוטין בעת החקירה הנגדית של המצהיר. כך ייתכן גם שההנחה העובדתית שנטענה תקרוס אל מול חומר הראיות כולו, כפי שהובא לפני בית המשפט. מצב דברים זה עלול לקרות כאשר בחינתה של התשתית הראייתית איננה מצריכה לבחון שיקולי מהימנות, ואין צורך להכריע בין גרסאות נוגדות אלא עניין לנו בגרסה אחת המופרכת מעצמה" (בר אופיר, עמ' 198).

בחינת טענות המבקש לאור ההלכה מעלה כי דין הגנת המבקש כמעט להידחות.

המבקש הודה פעמים רבות בחובתו ובחובת קורז לפטור את המנוח מערבותו ולשלם סכומים, שהוא או המשיבים יחוייבו בהם לפי ערבותו. המבקש לא הציג ולא הצהיר כי מסר למנוח מכתב לפיו סופרגז ביטלה את ערבות המנוח, ובכך לא סתר את הפרתו את הסכם הפרידה.

המבקש היה מודע לסכומים, שנגבו מהמנוח שלא בטובתו בעודו על ערש דווי, וביקש להפחיתם מחובות קורז לסופרגז בתביעת סופרגז. אין לקבל את נסיונו לייחס כעת את התשלומים, ששילם לסופרגז אחרי פסק הדין, שלקח בחשבון את הסכומים שנגבו מהמנוח, כפרעון כלפי המנוח.

טענות המבקש בדבר היות פסק הדין בתביעת סופרגז מעשה בי דין נדחו, והערכאות שדנו בהן קבעו ההיפך, אך סייגו את קביעתן כקביעות "לכאורה". רק לאור הקביעה הלכאורית עומדת למבקש הגנה דחוקה באותה טענה, שנדחתה כטענת סף, וציינתי את חולשתה בסעיפים, שדנו בהגנת המבקש לגוף התביעה.

המבקש גילה דעתו בכתב כי ויתר על תניית הבוררות בהסכם הפרידה, וגם נמנע מלהגיש בקשה לעיכוב הליכים בהזדמנות הראשונה.

לבסוף הודה המבקש ולו במקצת בזכות המנוח להשבת הכספים, ובכך שלל כל טענת התיישנות, שממילא אינה נכונה לאור מועד היווצרות העילה, ולא הועלתה בהזדמנות הראשונה.

הטענה לקיזוז ותביעה שכנגד הועלתה באופן, שאינו מצדיק מתן רשות להתגונן.

אני קובעת כי תינתן למבקש רשות להתגונן רק בטענה הקלושה והדחוקה לפיה פסק הדין בתביעת סופרגז קובע ממצאים גם לעניין מערכת היחסים בין הצדדים כאן, אך זאת רק בתנאי שיפקיד בקופת בית המשפט ערבון בסכום קרן התביעה, ללא הפיצוי המוסכם, ובמעוגל כלפי מטה – 750,000 ₪, תוך 30 יום. הערבון יכול להיות בערבות בנקאית צמודה לטובת המשיבים, שאינה מוגבל בזמן.

המזכירות תשלח את ההחלטה לב"כ הצדדים ותעלה את התיק לעיוני לא יאוחר מיום 6/9/15.

ניתנה היום, ד' תמוז תשע"ה, 21 יוני 2015, בהעדר הצדדים.