הדפסה

קגנוביץ ואח' נ' אליהו

בפני
הרכב כב' השופטים:
י' גריל, שופט בכיר (אב"ד)
י' וילנר, שופטת
ת' שרון-נתנאל, שופטת

המערערים:

  1. לאוניד קגנוביץ
  2. ורה פוקידוב

שניהם ע"י ב"כ עוה"ד יוסי אביטן

נגד

המשיב:
אסוס (עסיס) אליהו
ע"י ב"כ עוה"ד שרון דניאלי

פסק דין

א. בפנינו ערעור על פסק–דינו של בית-משפט השלום בקריות (כב' השופטת עידית וינברגר), מיום 13.6.14, ב-ת"א 58218-05-12, לפיו חוייב המשיב לשלם למערערים את הסכום של 24,400 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 30.4.11, בתוספת החזר הוצאות אגרה בסך 1,500 ₪ ושכר טרחת עו"ד בסכום כולל של 3,000 ₪.

ב. העובדות הצריכות לענין הינן בתמצית אלה:

עסקינן בתביעה לתשלום פיצויים בגין הפרת הסכם למכירת דירה. ביום 29.3.11 נחתם זכרון דברים בין המערערים למשיב לפיו התחייב המשיב למכור למערערים את דירתו שבנהריה.
באותו יום עזב המשיב את הארץ לארצות הברית במטרה להתגורר שם, ולכן חתם על יפוי כֹח בלתי חוזר, המסמיך את אחותו לפעול בשמו לצורך חתימה על החוזה והשלמת המכירה. ואכן, ביום 17.4.11 נחתם החוזה, ואחותו של המשיב היא שחתמה על ההסכם מכח יפוי הכח שניתן לה על ידי המשיב.

ג. מחיר הדירה הן לפי זכרון הדברים והן לפי הסכם המכר עמד על 587,000 ₪.
בעת עריכת ההסכם היו הזכויות בדירה רשומות בספריה של החברה המשכנת על שם בעלת הזכויות הקודמת בדירה.

ד. בהסכם המכר התחייב המשיב להמציא אישור זכויות על שמו בתוך שלושה חודשים. דא עקא: בחלוף שלושה חודשים לא הומצא אישור הזכויות מן החברה המשכנת ולכן פנתה באת כח המערערים במכתב מיום 28.8.11, אל בא-כוחו דאז של המשיב, וציינה שאישורי הזכויות טרם התקבלו.

בתשובה שיגר בא-כוחו דאז של המשיב מכתב ביום 15.9.11 ובו הודיע, כי המשיב ביקש ממנו להודיע שהוא מבטל את ההסכם. שיק ע"ס 60,000 ₪ מתוך כספי התמורה שהופקדו בידי ב"כ המשיב, צורף אל המכתב לביצוע השבה.

ה. ב"כ המערערים הודיעה לב"כ המשיב במכתב מיום 19.9.11 שמרשיה אינם מסכימים לביטול ההסכם.

בתאריך 25.10.11 שיגרה ב"כ המערערים מכתב לב"כ המשיב בו היא מודיעה שהמערערים מסכימים לביטול ההסכם תמורת תשלום פיצויים בסך 30,000 ₪ ושאם אלה לא ישולמו בתוך מספר ימים, יעמדו המערערים על זכויותיהם.
עקב הודעה זו בוצעה השבה של הסכום ששילמו המערערים מכח ההסכם.

ו. המערערים פנו לעורך דין לקבלת ייצוג משפטי בנושא דרישת הפיצויים בגין הפרת ההסכם. במסגרת משא ומתן בין בא-כוחם דאז של המערערים לבין אחותו של המשיב הציעו המשיב ואחותו לשלם למערערים פיצויים בסך 23,000 ₪, אך המערערים סרבו.

ז. לאחר שהמשא ומתן נכשל התקבל בתאריך 29.12.12 מכתבו של ב"כ המשיב ובו הודעה כי המשיב מעוניין לקיים את ההסכם, הגם שהוא בוטל זה מכבר, ואולם, מכיוון שהמערערים חתמו עוד ביום 11.11.11 על הסכם לרכישת דירה אחרת, היתה הצעת המשיב בלתי רלוונטית, ונדחתה.

ח. מדעיקרא הוגשה התובענה לבית המשפט המחוזי הואיל וכללה סעד הצהרתי בדבר ביטול ההסכם, אך לאחר שחתם המשיב על מסמכי הביטול לרשויות המס, נותרה תביעת הפיצויים בלבד, ולכן הועבר התיק לבית משפט קמא.

ט. המערערים דרשו בתביעתם לחייב את המשיב בפיצויים כדלקמן:
1. עמלת תיווך ושכר טרחת עו"ד בהם נשאו המערערים - 17,400 ₪.
2. נזק מחמת עליית מחירי הדירות בתקופה בה הופר ההסכם - 58,000 ₪.
3. פיצוי מוסכם לפי סעיף 13 (ה) של הסכם המכר בסכום של - 60,000 ₪.
4. פיצוי בגין עגמת נפש בסכום של - 10,000 ₪.
ובסה"כ : 145,400 ₪, אך סכום התביעה עמד על 132,203 ₪.

י. בית משפט קמא מציין בפסק דינו, שרוב הטענות העובדתיות שהועלו בכתב התביעה אינן מוכחשות, אך המשיב נתן בכתב ההגנה הסבר להפרת ההסכם מצדו, וטען לקיומן של נסיבות מיוחדות הקשורות במצבו הנפשי שגרמו לו לחזור בו מן ההסכם.

יא. בתחילת ההליך היה למשיב ייצוג משפטי, אך בשלב קדם המשפט הודיע המשיב שאין מצבו הכלכלי מאפשר לו להמשיך להיזקק לקבלת ייעוץ משפטי. בית משפט קמא הציע למשיב לפנות לקבלת ייעוץ משפטי, א ו באמצעות פנייה ללשכה לסיוע משפטי, המלצה עליה חזר בית משפט קמא משהוגש מסמך בדבר אשפוז המשיב במחלקה פסיכיאטרית.
משהתקיים הדיון בתיק הופיע המשיב כשאינו מיוצג, ואף אחותו שהגישה תצהיר עדות ראשית מטעמו לא התייצבה לדיון.

יב. בית משפט קמא קבע בפסק דינו שטענות המשיב בדבר מצבו הנפשי מהימנות עליו לחלוטין, ויש בהן כדי להשליך על הכרעתו בתיק.

יחד עם זאת, ציין בית משפט קמא, שהתרשם ממהלך עדות המשיב כי הוא מבין באופן ברור את הטענות המועלות נגדו והוא מסוגל להציג את עמדתו.

יג. לעצם הענין קבע בית משפט קמא, כי מלשון סעיף 15 (ב) של חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1971 (להלן: "חוק התרופות"), עולה, שלא ניתן לתבוע בעת ובעונה אחת הן פיצויים לפי סעיף הפיצוי מוסכם והן פיצוי בגין הנזק שנגרם בפועל, כפי שעשו המערערים. בית משפט קמא אף ציין, שבהתאם לפסיקה אם בחרו התובעים להוכיח את נזקם הממשי לא עומדת להם תניית הפיצוי המוסכם (ע"א 2251/05 ואן דאם נ' כהן (מיום 5.7.07).

יחד עם זאת, הוסיף בית משפט קמא כי לפי דעה אחרת, מאחר שמדובר בתביעות חלופיות רשאי בית המשפט לפסוק לתובעים פיצוי לפי החלופה הנוחה להם יותר (ע"א 723/78 , 707, יוסף ואח' נ' קניאל, פ"ד ל"ה (4) 796).

יד. בענייננו, הן בזכרון הדברים שנחתם על ידי המשיב ביום 29.3.11 (סעיף 7), והן בהסכם המכר מיום 17.4.11 (סעיף 13 (ה) ) שנחתם על ידי אחות המשיב מכח יפוי הכח, נקבע שכל צד שיפר את ההסכם, ישלם למשנהו פי צויים קבועים בסכום של 60,000 ₪.

טו. בית משפט קמא מתבסס בפסק דינו על סעיף 15(א) של חוק התרופות ממנו עולה, כי רשאי בית המשפט להפחית את הפיצויים המוסכמים אם מצא שאלה נקבעו ללא כל יחס סביר לנזק שניתן היה לראותו מראש בעת כריתת חוזה כתוצאה מסתברת של ההפרה.
בית משפט קמא בחן את השאלה האם לאור מכלול נסיבות כריתת ההסכם, ניתן היה לצפות במועד כריתת ההסכם את התרחשותו של נזק מסוג מסוים, כעניין אובייקטיבי.

טז. לעניין נסיבות חתימת ההסכם, דן בית משפט קמא תחילה במצבוֹ הנפשי של המשיב. המערערים טענו, כי לא הובאה כל ראיה לתמיכה בטענה בדבר לקות נפשית כלשהי של המשיב , זולת מסמך אחד שנכתב על-ידי פסיכיאטר בתאריך 2.9.2012 (נספח ב' לכתב ההגנה), ולטענת ב"כ המערערים אין לייחס כל משקל למסמך רפואי זה, הואיל ולטעמו נכתב מסמך זה על-ידי הרופא לאחר שעורכת דינוֹ של המשיב הנחתה אותו מה לכתוב.

יז. בית משפט קמא דחה עמדתם זו של המערערים, וציין כי המשיב המציא אישור בדבר אִשפוזו במחלקה לבריאות הנפש בבית החולים צפת מנובמבר 2013. מן המסמך שנערך
על-ידי הפסיכיאטר ביום 2.9.2012 עולה, כי מדובר בפסיכיאטר שהוא רופא במרכז השיקום במשרד הביטחון, ובהתאם למסמך, המשיב נכה מוכר על-ידי משרד הביטחון בגלל הפרעה פוסט טראומטית מאז שירותו הסדיר ותאונה בבסיס.

בין יתר הדברים צויין, כי המשיב פוטר מעבודתו במע"מ בשנת 2011, ובאותה תקופה חדל ליטול טיפול תרופתי בהשפעת בת זוגו, ועקב כך חלה החמרה במצבוֹ. עוד נזכר במסמך, כי המשיב מכר את הבית, ובהמשך התחרט, וכי הסתבך בחובות.

יח. בית משפט קמא קבע, שגם אם ייתכן והמכתב נערך בהקשר של הגשת התביעה, ואף ייתכן שלבקשת באת כוחו של המשיב, אין בכך, לדעת בית משפט קמא, כדי לגרוע מאמיתות תוכנו.

יט. המשיב אף העיד בפני בית משפט קמא על מצבוֹ הנפשי. בית משפט קמא קבע , שעדותו של המשיב היתה מהימנה לחלוטין. אף שהמשיב נשאל שאלות המטילות ספק בטענותיו בדבר נכות פסיכיאטרית, ענה המשיב לכל אותן שאלות בכנות ובצורה מפורטת, והסביר גם שאין ברשותו מסמכים רפואיים, למרות שעבר טיפולים ואִשפוזים רבים, משום שמחלתו מתאפיינת ב"חוסר אכפתיות מהחיים".

מאז פיטוריו מתקיים המשיב מגמלת משרד הביטחון בגין 20% נכות, שהוגדרה על-ידי המשיב כ"פיזית", ו-50% נכות שהוגדרה על-ידי המשיב "נפשית".

כ. בית משפט קמא ציין, כי לטענת המשיב מצבו הנפשי הוא שהוביל אותו לחתימה על ההסכם, ומאוחר יותר להפרתו, לכן עמד בית משפט קמא על המצב הנפשי של המשיב, והוסיף כי מצב זה רלוונטי גם על מנת להעריך את אומד דעתוֹ של המשיב בעת קביעת שיעור הפיצוי המוסכם.

כא. המשיב העיד בפני בית משפט קמא, שכלל לא רצה למכור את הדירה, וכי פנה למשרד תיווך כדי להשכירה לקראת נסיעתו לארצות הברית. המשיב הכיר בת זוג שאינה ישראלית, והיא שכנעה אותו לחדול ליטול תרופות , ולעקור לארצות הברית לקבלת טיפול אלטרנטיבי.
באותו יום שבו טס לארצות הברית כדי להתגורר שם, שִכנעו את המשיב אחותו ובת זוגו למכור את הדירה, לאחר שהמתווך הציע כי ימכור את הדירה, והבטיח כי העובדה שהדירה טרם נרשמה על שם המשיב אצל החברה המשכנת לא תעכב את המכירה.

כב. בית משפט קמא הוסיף, כי לא ראה מקום להתעכב על שאלת הפרת ההסכם עקב
אי-המצאת אישור הזכויות במועד, הואיל והפרה זו נבלעת בהפרה המשמעותית יותר נשוא התביעה, אך לדעת בית משפט קמא העמדת התקופה להמצאת אישור הזכויות על שלושה חודשים היתה בלתי ריאלית לחלוטין, ו למשיב לא היה כל חלק בקביעתו של פרק זמן זה.

כג. עוד הוסיף בית משפט קמא, כי למרות מצבוֹ הנפשי לא טען המשיב שנפל פגם ברצונו בעת כריתת ההסכם. המשיב לא טען שמשום כך רשאי הוא לבטל את ההסכם.
המשיב, כך ציין בית משפט קמא, לא ביקש לעשות במצבוֹ הנפשי קרדום לחפור בו, ולא התכחש לכך שהסכים למכירת הדירה, הגם שבית משפט קמא התרשם, שהמשיב היה נתון ללחץ כבד מצד המתווך, מצד אחותו ובת זוגו והיה עליו לקבל החלטה בתוך שעות ספורות ביום נסיעתו לארצות הברית.

כד. בנוסף הסביר המשיב, שכאשר התגורר בארצות הברית ואחותו עדכנה אותו מהארץ, כי ממתינים להעברת הזכויות בחברה המשכנת, הבין המשיב שעשה טעות מרה, שכן נוכח פיטוריו מעבודתו לא יצליח לקבל הלוואה מהבנק, ולא יוכל לרכוש דירה אחרת לעולם, לכן נתקף בבהלה וביקש לבטל את ההסכם.

כה. עוד ציין בית משפט קמא, כי מעדות המשיב עולה, שהוא לא פעל בחוסר תום לב . לאחר ש המשיב הפר את ההסכם, התנהל משא ומתן בינו, באמצעות אחותו, לבין המערערים, במסגרתו הם הציעו לשלם למערערים פיצוי בסכום של 23,000 ₪. משנוכח המשיב לדעת שהמערערים עומדים על סכום הפיצוי המוסכם, הוא נתקף שוב בהלה, וכדי להקטין את נזקיו, ביקש לחזור בו מן החרטה ולקיים את ההסכם.

אכן, כך מציין בית משפט קמא, באותו שלב לא היה הדבר אפשרי, אך יש בהתנהלות זו כדי להעיד על מצבוֹ של המשיב.

כו. בית משפט קמא סבור, כי למצבוֹ הנפשי של המשיב, בפרט בזמן החתימה על זכרון הדברים, השלכה רבה על אומד דעתוֹ בזמן החתימה על זכרון הדברים. המשיב לא חתם על החוזה בעצמו, אלא חתמה אחותו מכוח ייפוי כוח שנתן לה המשיב ביום עריכת זכרון הדברים, בטרם צאתו לארצות הברית. מכאן, שהמשיב עצמו לא היה שותף לקביעת תנאי ההסכם, ואילו אחותו שהיתה שלוחתו לא העידה.

כז. בית משפט קמא ער לכך שסעיף הפיצוי המוסכם נקבע כבר בזכרון הדברים, אך לא הובאה ראיה ביחס לנסיבות קביעתו של סכום הפיצוי המוסכם. המערערים לא התייחסו לכך בתצהירי עדותם הראשית, והמשיב לא נחקר על כך בחקירתו הנגדית. לדעת בית משפט קמא, לא הוכח שבמועד החתימה על זכרון הדברים נתנו הצדדים את דעתם לאופי הנזקים שעלולים להיגרם כתוצאה מסתברת של הפרת ההסכם. לא היתה לצדדים במועד עריכת זכרון הדברים, ובעת החתימה על החוזה, כל סיבה להעריך כי במקרה של הפרת ההסכם, ייגרם למי מהם נזק בשיעור של 60,000 ₪. לא הוכח, לדעת בית משפט קמא, מהו אותו נזק שצפו בעת עריכת ההסכם כנזק שהיה על הצדדים לראותו מראש, ומכאן שהסכום נקבע באופן שרירותי.

כח. בית משפט קמא החליט להפחית באופן משמעותי את סכום הפיצוי המוסכם. לפי קביעת בית משפט קמא, על הפיצוי שייפסק לכלול פיצוי בגין כל נזק ממשי שנגרם למערערים, ולתת ביטוי גם לעוגמת הנפש שנגרמה להם, אך אין לפסוק פיצוי שיוביל להתעשרות שלא כדין על חשבון המשיב.

כט. בית משפט קמא הוסיף, כי במכתב באת כוח המערערים אל בא כוח המשיב מיום 25.10.2011, הודיעו המערערים, כי הם מסכימים לביטול החוזה תמורת תשלום 30,000 ₪ בתוך שלושה ימים, והוסיפו כי לאחר אותו מועד, הם יעמדו על מלוא זכויותיהם.
בתגובה נשלח למערערים שיק על סך 60,000 ₪, לביצוע ההשבה של התמורה החוזית, ו המערערים פדו את השיק.

בית משפט קמא מעיר, שניתן היה לטעון כי בשלב זה הסכימו המערערים לביטול ההסכם, בתנאי שישולם להם פיצוי בסך 30,000 ₪, ואולם, מציין בית משפט קמא, כי אינו קובע מסמרות בשאלה האם היו כאן הצעה וקיבול מחייבים. יחד עם זאת, נראה לבית משפט קמא, כי עמידת המערערים על מלוא הפיצוי המוסכם מאוחר יותר, לאחר שהמשיב הסתמך על הסכמתם זו וביצע השבה , אינה עולה בקנה אחד עם דרישת תום הלב.

מכל מקום, כך מעיר בית משפט קמא, משעמדו המערערים על מלוא תביעתם, אין המשיב מחויב כלפיהם בתשלום הפיצוי בסך 30,000 ₪, והוא זכאי לבירור כל טענות הגנתו.

ל. מכאן עבר בית משפט קמא לדוּן בשאלת הנזק הממשי, וקבע כי המערערים הוכיחו שנגרם להם נזק ממשי בסך 17,400 ₪, דהיינו, עמלת תיווך בסך 14,000 ₪ ושכר טרחת עורך דין בסכום של 3,400 ₪. את טענת המערערים, כי נגרם להם נזק בסך 58,000 ₪, הואיל ועקב ביטול ההסכם הם נאלצו לרכוש דירה אחרת בסכום הגבוה ב-58,000 ₪ מן התמורה שנקבעה בהסכם, דחה בית משפט קמא בקובעו , כי לא עלה בידי המערערים להוכיח את טענתם בדבר עליית ערך הדירות, בתקופה שמיום חתימת ההסכם עד מועד חתימתם על החוזה לרכישת הדירה שרכשו בסופו של דבר מספר חודשים לאחר הפרת ההסכם .
בית משפט קמא ציין, שאין די בתצהירים שהוגשו ביחס לטענה זו, שכן היה על המערערים להוכיח טענתם באמצעות חוות דעת שמאי מטעמם.

לא. בית משפט קמא הוסיף, כי הוא דן בעילת הפיצוי המוסכם כעילת תביעה חלופית, והגיע למסקנה כי יש להפחית את הפיצוי המוסכם באופן משמעותי, ומכאן שבחירה בעילת הפיצוי המוסכם לא תוביל לפסיקת סכום פיצוי גבוה יותר מזה שהוכח כנזק ממשי שנגרם בפועל למערערים. לכן בכל אחת מעילות התביעה החלופיות – התוצאה זהה.

לב. בסיכום הדברים הגיע בית משפט קמא למסקנה, שהמערערים הוכיחו שנגרם להם נזק ממשי בסכום של 17,400 ₪, ולכך הוסיף בית משפט קמא פיצוי של 7,000 ₪ בגין עוגמת נפש. לפיכך ח ויב המשיב לשלם למערערים סכום של 24,400 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 30.4.2011 ובתוספת אגרת משפט בסך 1,500 ₪ ושכר טרחת עורך דין בסכום כולל של 3,000 ₪.

לג. בית משפט קמא העיר, כי בקביעת סכום השיפוי בגין האגרה נלקחה בחשבון העובדה שלא היה בסיס להעמיד את סכום התביעה על 132,203 ₪ (הפיצוי המוסכם + הנזק הממשי הנטען) , ולכן הורה על השבת האגרה באופן יחסי לסכום הפיצוי.

לד. המערערים ממאנים להשלים עם פסק דינו של בית משפט קמא, וערעורם מונח בפנינו.

לה. לטענת המערערים, שגה בית משפט קמא משקבע שיש להתערב בשיעור הפיצוי המוסכם שנקבע בחוזה המכר ולהפחיתו בצורה משמעותית. לטעמם, קביעה זו שגויה, הן מבחינת יישום החוק, והן מבחינת יישום ההלכות המשפטיות של בית המשפט העליון, שכן התערבות בפיצוי מוסכם הקבוע בחוזה היא מצומצמת ונדירה.

לו. עוד מציינים המערערים, כי בפסיקה נקבע, כי שיעור פיצוי של 10% מסכום החוזה כולו בהסכמי מכר דירה, הינו סביר וריאלי ואינו חורג ממתחם הסבירות. בענייננו, הפיצוי המוסכם שנקבע בהסכם המכר עמד על 10% מן התמורה החוזית, ושיעור זה מהווה, כך נטען, מחצית משיעור הפיצוי שבית המשפט העליון מצא כסביר בעסקאות מסוג זה.

לז. עוד נטען, כי אין בפסק דינו של בית משפט קמא כל הסבר מדוע פיצוי מוסכם בשיעור של 10% מן התמורה החוזית שבהסכם מכר הדירה, אינו מהווה "יחס סביר". עוד מוסיפים המערערים, שלפי ההלכה הפסוקה הנטל להוכיח שהפיצוי המוסכם נקבע ללא יחס סביר לנזק מוטל על מי שמבקש להשתחרר מסעיף הפיצוי המוסכם, ולטעמם הטוען להפחתה – עליו הראיה.

מציינים המערערים, שהמשיב לא הוכיח ולא ניסה להוכיח, כי הסכום שנקבע בהסכם המכר חסר יחס כלשהו לנזק שניתן היה לצפות לו, ולכן לא היה מקום לכך שבית המשפט יתערב בשיעור הפיצוי המוסכם.

לח. עוד טענו המערערים, כי שגה בית משפט קמא משבדק מה צפו הצדדים בעת חתימת ההסכם, בשעה שלפי ההלכה הפסוקה היה על בית משפט קמא לקבוע מה יכולים היו הצדדים לצפות בעת חתימת ההסכם, באופן סביר, ו לכן היה על בית משפט קמא לבחון רק מה יכולים היו הצדדים לצפות.

לט. לטעמם של המערערים, יכולים היו הצדדים לצפות בעת כריתת חוזה מכר הדירה, כי במקרה שהמוכר יפר את ההסכם הפרה יסודית, והמערערים יידרשו לוותר על העסקה, שלא מרצונם, אזי דמי התיווך יירדו לטימיון, כמו כן יכלו לצפות שעשויה להיגרם לקונים (המערערים) עגמת נפש, וכן שהצד הנפגע עשוי להגיש תביעה לבית המשפט המחוזי לאכיפת החוזה, או להורות על ביטולו עקב ההפרה היסודית, ולבקש מבית המשפט סעדים הצהרתיים נוספים הנוגעים למיסוי מקרקעין, תשלום לחברה המשכנת, ו/או למִנהל מקרקעי ישראל.
כמו כן ניתן היה לצפות שהמערערים יידרשו להגיש תביעה כספית בה יתבעו את מלוא הנזקים שנגרמו להם עקב ההפרה.

מ. לטעמם של המערערים, פיצוי כספי בשיעור של 60,000 ₪ מהווה יחס סביר להוצאות שיכלו הצדדים לצפות. מה גם, שהמערערים גם ספגו את עליית ערך הדירה בשיעור של 58,000 ₪, כך שכל האירועים שניתן היה לצפותם בעת כריתת החוזה – אכן התממשו.

בנוסף טוענים המערערים, כי שגה בית משפט קמא משקבע שהמערערים לא הוכיחו, כטענה חלופית, את הנזק הממשי שנגרם להם.

מא. עוד נטען, כי שגה בית משפט קמא משקבע, כי מצבו הנפשי של המשיב רלוונטי על מנת להעריך את אומד דעתו בעת קביעת שיעור הפיצוי המוסכם. מה גם , שאין זה רלוונטי מה היה אומד דעתו של ה משיב לצורך קביעת שיעור הפיצוי המוסכם, שכן המדובר במבחן אובייקטיבי ולא סובייקטיבי , כפי שסבר בטעות בית משפט קמא.

מב. כמו כן, טעה בית משפט קמא, לדעת המערערים, משסבר, כי העמדת התקופה להמצאת אישורי הזכויות על שלושה חודשים היא בלתי ריאלית לחלוטין , וכן בכך שפסק למערערים הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בשיעור מינימאלי של 3,000 ₪ כשהמשמעות היא שנגרם חסרון כיס למערערים.

מג. שונה עמדתו של המשיב, שהיה מיוצג בפנינו על ידי עורך דין , ואשר סבור שאין הצדקה להתערב בפסק דינו של בית משפט קמא שנתן , לטעמו, פרשנות נכונה לסעיף הפיצוי המוסכם בחוזה, לנוכח הוראת סעיף 15 ( א) של חוק התרופות.

מד. עוד טוען המשיב, כי המערערים הגישו תביעה מנופחת וניסו להתעשר שלא כדין על גבו הצר של המשיב, וביקשו לקבל פיצויים מצטברים בגין נזקים ישירים ו בנוסף גם בגין הפיצוי המוסכם, מקום שלא היתה הצדקה לכך.

מה. נטען עוד בטיעוניו של המשיב, כי אין להתערב בממצאי עובדה ומהימנות שנקבעו בפסק דינו של בית משפט קמא לרבות הממצאים אודות התנהלותו של המשיב, לרבות מצבו הנפשי.

מו. מוסיף המשיב, שהערכת סעיף הפיצוי המוסכם היא אובייקטיבית (ע"י בית המשפט, ובדיעבד), אך זו נעשית על סמך הנתונים הסובייקטיביים של המקרה שבפנינו.

באשר לסבירות שיעורו של הפיצוי המוסכם טוען המשיב, שאין "הלכות" הק ובעות מהו שיעור הפיצוי המוסכם הראוי בהסכמי מכר דירה (ובכלל), ומהו היחס הסביר בין שווי הפיצוי המוסכם לבין שווי ההסכם בכללותו, אלא כל מקרה נבחן אינדיווידואלית לגופו, ולפי נסיבותיו המיוחדות.

מז. המשיב מסכים, שהתערבות בית המשפט בסכום הפיצוי המוסכם היא בגדר חריג, ואולם, לטעמו, אין היא נדירה.

לעצם הענין טוען המשיב, כי אכן צדק בענייננו בית משפט קמא משהורה על הפחתת סכום הפיצוי המוסכם, ומצביע , בין היתר , על כך שמדובר בתניית פיצוי גורפת שאינה מבחינה בין הפרה להפרה, שכן בסעיף 13 (ה) של ההסכם נכתב שכל צד שיפר את ההסכם הפרה יסודית ישלם למשנהו פיצויים קבועים ומוע רכים מראש, של 60,000 ₪, וכי סעיף 10-2 להסכם ייחשבו לתנאים מהותיים.

מח. המשיב מפנה ל-ע"א 4481/90 אהרון ואח' נ' פרץ בן גיאת, פ"ד מ"ז (3) 427, שם נקבע כי תניית פיצויים גורפת תחשוף את שיעור הפיצויים לביקורתו של בית המשפט.

עוד נקבע שם, שככל שהוראת הפיצוי המוסכם היא גורפת, מוטל נטל הראיה על הטוען שתניית הפיצויים איננה סבירה.
לטעמו של המשיב, מתקיים בעניינו מכלול נסיבות, לפי הראיות שהוצגו, המלמדות כי שיעור הפיצוי המוסכם נקבע ללא יחס סביר לנזק שניתן היה לצפות בעת עריכת הסכם המכר . מצבו הנפשי של המשיב בעת החתימה, והעובדה שהוא אישית לא היה שותף לחתימה על הסכם המכר, תומכים אף הם, כך לדעת המשיב, במסקנה שסכום הפיצוי נקבע באופן שרירותי.

מט. עוד מצביע המשיב על מכתב באת כוחם של המערערים מיום 25.10.11 בו הודיעו המערערים למשיב שהם מסכימים לביטול החוזה בכפוף לתשלום פיצוי של 30,000 ₪ בתוך שלושה ימים והרי המשיב הציע פיצוי בסך 23,000 ₪ , אך המערערים דחו את ההצעה.

המשיב מפנה גם לקביעת בית משפט קמא, שעמידת המערערים – מאוחר יותר – על מלוא הפיצוי המוסכם (לאחר שהמשיב ביצע את ההשבה בהסתמכו על הסכמתם) אינה עולה בקנה אחד עם דרישת תום הלב, וכן מלמדת היא על האופן בו העריכו המערערים את נזקיהם בזמן אמת, וכן על ציפיותי הם אובייקטיבית וסובייקטיבית.

נ. מוסיף המשיב, שהסכם המכר נחתם ביום 17.4.11 ומסירת הדירה צריכה היתה ל התבצע רק ביום 24.3.12 – בחלוף כשנה . בנסיבות אלה היה למערערים זמן התארגנות ארוך ולכן אובייקטיבית נזקם הצפוי – ואף בגין הפרת ההסכם במלואו – נמוך משמעותית
מ-60,000 ₪.

נא. המשיב חוזר וטוען, כי נוכח התרשמות בית משפט קמא ממצבו הנפשי הקשה של המשיב , ובעיקר תום לבו, צדק בית משפט קמא בשיעור הפחתת הפיצוי המוסכם.

מציין המשיב, שהוא לא חלק על כך שגרם נזק למערערים, ושהוא אחראי לגרימת נזק זה, אך הוא לא פעל ממניעים פסולים או רשלנות (לנוכח מצבו הנפשי), ובקשתו היתה ועודנה שלא יתאפשר למערערים להתעשר שלא כדין, ולכן צדק בית משפט קמא משדחה את ניסיונם זה של המערערים.

נב. המשיב חוזר וטוען, כי מלכתחילה היתה תביעת המערערים מנופחת. לא ניתן לתבוע הן פיצוי לפי סעיף 10 לחוק התרופות , והן פיצוי מוסכם בו זמנית ובמצטבר , שכן התרופה האחת מוציאה את השניה.
לכן, גם יש לדחות את טענות המערערים כנגד הוצאות המשפט ושכר הטרחה שנפסקו לטובתם, וזאת לנוכח אופן הגשת התביעה שכללה את שני הסעדים במצטבר.

נג. עוד טוען המשיב, כי צדק בית משפט קמא בקביעת שיעורו של הנזק הממשי שנגרם למערערים, שכן, המערערים לא הוכיחו את טענתם בדבר עליית ערך הדירות בתקופה שחלפה, ותצהירו של עוה"ד י. אלו ן מטעם המערערים אינו יכול לבוא במקום חוות דעת מומחה.

נד. לסיכום הדברים טוען המשיב שהפיצוי שנפסק למערערים היה פיצוי ראוי (גם אם הפיצוי על עגמת נפש היה לטעמו גבוה יתר על המידה), וטענת המערערים שיצאו בחסרון כיס בשל תשלום שכר טרחה לבא כוחם אינה מצדיקה הגשת ערעור.

עד כאן טיעוניהם של שני הצדדים.

נה. בישיבת בית המשפט שהתקיימה בפנינו ביום 9.12.14 שמענו את תמצית טענות ב"כ שני הצדדים בעל פה.

נו. לאחר שנתנו דעתנו לפסק דינו של בית משפט, לטיעוניהם של שני הצדדים, ולמסמכים הרלוונטיים, מסקנתנו היא שדין הערעור להתקבל חלקית.

נז. בית משפט קמא קבע בפסק דינו, ובצדק, ועל בסיס סעיף 15 (ב) לחוק התרופות, שלא ניתן לתבוע בעת ובעונה אחת פיצויים לפי סעיף הפיצוי המוסכם ופיצוי בגין הנזק שנגרם בפועל.

בית משפט קמא מסיק מן האמור בע"א 2251/05 ואן דאם נ' כהן (מיום 5.7.07) שאם בחרו התובעים להוכיח את נזקם הממשי לא עומדת להם תניית הפיצוי המוסכם, אם כי בית משפט קמא מפנה לדעה אחרת ב-ע"א 723/78 + 707/78 יוסף ואח' נ' קניאל, פ"ד ל"ה (4) 796, ממנו עולה כי בית המשפט רשאי לפסוק לתובעים פיצוי לפי החלופה הנוחה להם יותר.

נח. אנו סבורים, כי העובדה שהמערערים ניסו להוכיח בתביעתם את נזקם בפועל איננה מונעת מבית המשפט הדן בתביע תם לפסוק לזכותם את הפיצוי המוסכם ככל שזו החלופה הנוחה יותר מבחינת התובעים.

איננו רואים כל מניעה לך שכתב התביעה יכלול הן עתירה לפסיקת פיצוי בגין נזק שיוכח בפועל והן עתירה לפסיקת הפיצוי המוסכם ואולם, ברור הוא שסעדים אלה אינם מצטברים כי אם חלופיים.

נט. לכן, צדק בית משפט קמא משמתח ביקורת על המערערים בכך שצירפו את טענותיהם בנוגע לפיצוי המוסכם לטענותיהם בנוגע לנזק המוכח ועל ידי כך העמידו את תביעתם, ללא כל הצדקה, על סך של 132,203 ₪ (ולמעשה בפירוט רכיבי תביעתם אף הגיעו לכדי 145,400 ₪).

ס. בכל הנוגע לנזק הממשי דעתנו כדעת בית משפט קמא, ומטעמיו.
לא עלה בידי המערערים להוכיח את הנזק הנטען של 58,000 ₪ בגין רכישת דירה אחרת במחיר גבוה יותר, ולמעשה כל שהוכח הוא נזק של 17,400 ₪ בגין עמלת תיווך ושכר טרחת עו"ד, וכן 7,000 ₪ עגמת נפש, וביחד 24,400 ₪, וכאמור, נימוקיו של בית משפט קמא בענין זה מקובלים עלינו.

סא. שונה דעתנו בכל הנוגע לפיצוי המוסכם. כפי שנפרט להלן לא מצאנו הצדקה להתערב בשיעורו של הפיצוי המוסכם כפי שהסכימו עליו הצדדים הן בזכרון הדברים והן בהסכם המכר.

סב. בית משפט קמא עמד בהרחבה על מצבו הנפשי של המשיב, במועד זכרון הדברים (שנעשה שעות ספורות טרם טיסתו לארה"ב), כשהמשיב היה נתון בענין זה ללחצים מצד המתווך, ולרבות מצד בת זוגו ואחותו.
ואולם, השאלה המכרעת היא: האם היה המשיב כשיר לבצע את הפעולה המשפטית של הסכם מכר הדירה? בית משפט קמא פירט את מלוא (התשתית הראייתית בנוגע למצבו הנפשי של המשיב, ובפיסקה 5 של פסק הדין נכתב :

"טענות הנתבע ביחס למצבו הנפשי מהימנות עליי לחלוטין, ויש בהן כדי להשליך על הכרעתי בתיק. עם זאת, במהלך עדותו של הנתבע התרשמתי כי הוא מבין באופן ברור את הטענות המועלות נגדו, וכי הוא מסוגל להציג את עמדתו, ולפיכך לא מצאתי מקום להורות על דחיית מועד הדיון." (ההדגשה שלנו)

ובפיסקה 18 של פסק הדין נכתב:

"חרף מצבו הנפשי, לא טען הנתבע, כטענת הגנה, כי נפל פגם ברצונו בעת כריתת ההסכם, וכי מסיבה זו רשאי היה לבטל את ההסכם. הנתבע נהג בכנות, לא ביקש לעשות במצבו הנפשי קרדום לתפור בו, ולא התכחש לכך שהסכים למכירת הדירה, אף שהתרשמתי כי אכן היה נתון ללחץ כבד מצד המתווך ומצד אחותו ובת זוגו...".

סג. המסקנה היא, שהמשיב היה כשיר לביצוע הפעולה המשפטית של מכר הדירה – גם אם הנסיבות שסבבו את הליך מכר הדירה לא היו פשוטות מבחינתו – ולכן להסכם מכר הדי רה תוקף מחייב על כל הסעיפים שבו, ובכלל זה גם לסעיף הפיצוי המוסכם.

סד. נוסיף, כי עצם העובדה שהמשיב לא נכח בשעת חתימת הסכם מכר הדירה, הואיל ובאותה עת שהה בארה"ב וההסכם נחתם מטעמו על ידי אחותו על פי יפוי כח בלתי חוזר אין בה כדי לגרוע מתוקפו המחייב של ההסכם על כל סעיפיו שהרי יפוי הכח הבלתי חוזר ניתן לאחותו של המשיב על מנת שתחתום על ההסכם מטעמו בהיעדרו. לא למותר להוסיף שסעיף הפיצוי המוסכם נכלל גם בזכרון הדברים שעליו חתום המשיב אישית.

סה. אנו מפנים ל-ע"א 1/84 נתן נ' סטרוד פ"ד מ"ב (1) 661, בעמ' 670 :

"משחתמו הצדדים על חוזה, עומדים הם בחזקתם שהסכימו לכל האמור בו, לשבט או לחסד. אם נגרוס אחרת ונסטה מעקרון ההסתמכות על תוכנו של החוזה כפי שנחתם, יהיו לכך תוצאות בלתי רצויות של אי-יציבות וחוסר וודאות. יש איפוא לדבוק בחזקה האמורה כדי לשמור על היסודות של דיני החוזים...".

סו. ערים אנו למשא ומתן שהתנהל בין הצדדים, כשבאת כוחם דאז של המערערים הודיעה כי הם מסכימים לביטול ההסכם כנגד תשלום פיצויים בסך 30,000 ₪ בתוך מספר ימים , שאם לא כן יעמדו על זכויותיהם, ובעקבות זאת החזיר המשיב למערערים כספים ששילמו עד לאותו מועד על חשבון התמורה, ובמסגרת משא ומתן שהתנהל בין הצדדים הציעו המשיב ואחותו פיצוי בסך 23,000 ₪, אך המערערים סרבו.

סז. סבורים אנו, כי אך טבעי הוא, ואף רצוי, שצדדים ינסו ליישב מחלוקת ביניהם על דרך של משא ומתן, כשכל צד יהא מוכן לוותר למטרת יישוב המחלוקת על מקצת זכויותיו . במקרים שכאלה, יש לאלמנט הזמן חשיבות רבה, דהיינו, סביר הוא שצד נפגע יהא מוכן להסתפק במקצת המגיע לו ובלבד שהמחלוקת תיושב במהרה, ועל רקע יש להבין את הסכמת המערערים להסתפק בפיצוי של 30,000 ₪ בסמוך לאחר הפרת ההסכם, ובלבד שהסכום ישולם להם בתוך מספר ימים, דבר שלא אירע.

דא עקא: מקום בו נכשל המשא ומתן חוזרים הצדדים לעמדותיהם המקוריות. העובדה שצד היה מוכן להיות גמיש ולוותר בשעת המשא ומתן (וזה לא צלח) אין בה כדי לגרוע מזכויותיו כשמובאת המחלוקת במלואה ל דיון בערכאות.

סח. אין לקבל את טענת המשיב בדבר הסתמכותו על נכונות המערערים בשעת המשא ומתן להסתפק בפיצוי של 30,000 ₪ כנגד השבת הכספים ששילמו לו המערערים על חשבון התמורה החוזית , שהרי אין ולא היתה מחלוקת על כך שהמשיב הפר את ההסכם הפרה יסודית. פשיטא , שהמשיב חייב היה , נוכח ההפרה היסודית, בהשבת מה ששולם לו על ידי המערערים על חשבון התמורה החוזית, ולכן אין לראות רבותא בכך שלאחר ההפרה החזיר להם המשיב את מה ששילמו לו המערערים על חשבון המגיע.

סט. נוסיף, כי העובדה שהמערערים עמדו על קבלת מלוא המגיע להם על פי ההסכם, אין בה כדי להעיד על חוסר תום לב מצידם .

עיינו בדברי פרופ' ג' שלו, בספרה "דיני חוזים" מהדורה שניה, עמ' 592:

"העמידה על הזכות לפיצוי מוסכם, ככל עמידה על זכות חוזית אינה מהווה כשלעצמה התנהגות בחוסר תום לב, וזאת אף כשסכום הפיצוי המוסכם הוא גבוה".

ככלל: "תניה בדבר פיצויים מוסכמים מחייבת. תנייה כזו מהווה ביטוי לרצון הצדדים כי במקרה של הפרת החוזה יהיו הפיצויים כמוסכם ביניהם, ללא הוכחת נזק ; "רצון זה של המתקשרים יש לכבד". תוקפה של תניית פיצויים מוסכמים נגזר איפוא מעקרון חופש החוזים" . (ספרה הנ"ל של פרופ' ג. שלו, בעמ' 590).

ע. סמכותו של בית המשפט להפחית מן הפיצויים המוסכמים מותנית בכך שבית המשפט ימצא "שהפיצויים נקבעו ללא כל יחס סביר לנזק שניתן היה לראותו מראש בעת כריתת החוזה כתוצאה מסתברת של ההפרה" (סעיף 15 (א) של חוק התרופות).

עא. בענייננו, אין לקבל את טענת המשיב לפיה סעיף הפיצוי המוסכם שבחוזה הוא בבחינת "תנייה גורפת" ולכן יש מקום והצדקה לכך שבית המשפט יורה על הפחתת שיעורו של הפיצוי.
נכון הוא, שסעיף 13 (ה) של הסכם המכר מתייחס להפרה יסודית, ומוסיף שהוראות סעיפים 2-10 של ההסכם ייחשבו לתנאים מהותיים, ואולם, בענייננו כלל אין מחלוקת על כך שההפרה מצד המשיב היתה הפרה יסודית, הפרה ברורה ומובהקת של תנאי מהותי.

עב. האם הצביע המשיב על נימוקים שיהא בהם כדי להצדיק הפחתת סכום הפיצוי? האם עלה בידו לעמוד בנטל ולהוכיח שהפיצוי נקבע ללא כל יחס סביר לנזק שניתן היה לראותו מראש בעת כריתת החוזה כתוצאה מסתברת של ההפרה?

תשובתנו על כך שלילית. המשיב ניסה למזער את תוצאת ההפרה בטענה שהסכם המכר נחתם ביום 17.4.11 והמועד שנקבע למסירת הדירה היה 24.3.12 ומכאן שעמד לרשות המערערים זמן רב להתארגנות.

אין לקבל טענה זו, משני טעמים:

הטעם האחד - ההפרה היתה ביום 15.9.11 כשהודיע בא כוחו דאז של המשיב, מטעמו של המשיב, על ביטול ההסכם, דהיינו, המערערים מצאו את עצמם, כחמישה חודשים לאחר חתימת הסכם רכישת הדירה, ללא חוזה רכישה, כשחמשת החודשים שחלפו בין ההסכם לבין מועד ההפרה בוזבזו לריק.

הטעם השני – השאלה הרלוונטית היחידה היא, כאמור כבר לעיל: האם נקבעו הפיצויים ללא כל יחס סביר לנזק שניתן היה לראותו מראש בעת כריתת החוזה כתוצאה מסתברת של ההפרה.

שעה שמחיר הדירה נקבע בזכרון הדברים ובהסכם בסך 587,000 ₪ לא ניתן לקבוע שפיצוי של 60,000 ₪ אינו עומד בכל יחס סביר לנזק שניתן היה לצפות מראש כתוצאה מסתברת של ההפרה.

עג. מידת התערבותו של בית המשפט על דרך הפחתת שיעור הפיצויים המוסכמים היא מצומצמת ביותר ועיינו, בספרה הנ"ל של פרופ' ג. שלו, בעמ' 593:

"בהיות הסמכות האמורה חריג לכלל הרחב, הגורס את תוקפן העקרוני של תניות פיצויים מוסכמ ים, יש להפעילה בצורה דווקנית וצרה. ואמנם, נדירים המקרים בהם יתערב בית המשפט ויפחית מן הפיצוי המוסכם.
עמדתו המוצהרת של בית המשפט העליון היא, כי הפחתת הפיצויים המוסכמים תיעשה רק במקרה חריג, שבו מצא בית המשפט העדר כל יחס סביר בין אותו פיצויי לבין הנזק שהיה ניתן לחזותו מראש. בדרך כלל ישאיר בית המשפט את הפיצוי המוסכם בתוקפו".

עד. לעניין זה, עיינו גם ב-ע"א 4630/04 קניונים נכסים ובנין נ' בני יעקב קפלן (מיום 13.12.06), בפיסקה ח':

"ככלל התערבות בית המשפט בפיצוי היא מצומצמת, "כל עוד קיים יחס סביר כלשהו, ולו גם דחוק, משאירים את הפיצוי המוסכם בתקפו" (ע"א 300/77 רוזנר ואח' נ' בנייני ט.ל.מ. חברה לבנין ופתוח בע"מ, פ"ד ל"ב(3) 682, 686 (השופטת - כתארה אז - בן פורת)). המבחן הקבוע בסעיף זה אינו מתחשב בנזק אשר נגרם בפועל, כפי שמתברר בדיעבד עקב ההפרה, כי אם בנזק שניתן היה לצפותו מראש בשעתו בעת כריתת החוזה כתוצאה מסתברת של ההפרה מן הסוג שאירעה בפועל..."

וכן: ע"א 517/12 אוחיון נ ' גולדפינגר (מיום 1.9.13) , בפיסקה 13:

"על מנת להצדיק התערבות בתניה הקובעת פיצוי מוסכם על דרך של הפחתת סכום הפיצוי, על מבקש ההפחתה להראות כי הפיצוי המוסכם אינו מקיים "יחס סביר לנזק שניתן היה לראותו מראש בעת כריתת החוזה כתוצאה מסתברת של ההפרה" (סעיף 15(א) לחוק התרופות), והפסיקה הוסיפה וקבעה כי הפחתת שיעורו של פיצוי מוסכם כאמור היא צעד חריג השמור לנסיבות מיוחדות שבהן "לא נמצא יחס סביר כלשהו – ולו בדוחק – בין שיעור הפיצוי המוסכם ובין הנזק שניתן היה לחזותו בעת כריתת החוזה"...".

עה. לא שוכנענו, על יסוד כל המפורט לעיל, כי במקרה שבפנינו היתה הצדקה לה פחתת שיעורו של הפיצוי המוסכם.

מכיוון שחלופת הפיצוי המוסכם נוחה יותר, במקרה שבפנינו, מבחינת המערערים, מאשר פסיקת הפיצוי בפועל, אנו מקבלים את הערעור חלקית וקובעים , שבמקום הפיצוי שנפסק על ידי בית משפט קמא (בפיסקאות 31+30 לפסק דינו) , יבוא הפיצוי המוסכם כפי שנקבע בסעיף 13 (ה) אשר בהסכם המכר שבין הצדדים, דהיינו, סך של 60,000 ₪ .

סכום זה יהא צמוד למדד המחירים לצרכן מיום ההסכם (17.4.11) ועד מועד ההפרה (15.9.11) . החל מיום 15.9.11 ישא הסכום המשוערך הפרשי הצמדה וריבית כחוק עד הפרעון בפועל, וזאת בניכוי סכום הפיצוי ששילם המשיב למערערים, ככל ששילם, על פי פסק דינו של בית משפט קמא.

עו. המערערים הלינו על מיעוט הוצאות המשפט ושכר טרחת עו"ד שפסק לזכותם בית משפט קמא.
אנו קובעים, שהוצאות המשפט ושכר טרחת עו"ד שפסק בית משפט קמא לזכות המערערים יישארו בעינם, ואולם את מיעוט הסכום שנפסק למערערים ברכיב זה אנו מביאים בחשבון בכך שאנו מחייבים את המשיב לשלם למערערים בגין הליך הערעור שכ"ט עו"ד בסכום של 8,000 ₪ בתוספת מע"מ כחוק, וכן את החזר שוויה של אגרת הערעור.

סכומים אלה ישולמו על ידי המשיב במשרד ב"כ המערערים בתוך 30 יום ממועד המצאת פסק דיננו שאם לא כן ישא כל סכום שבפיגור הפרשי הצמדה למדד וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

מזכירות בית המשפט תחזיר לב"כ המערערים, עבור המערערים, את הפקדון שהפקידו המערערים בבית משפט זה לצורך הליך הערעור.

ניתן היום, ג' טבת תשע"ה, 25 דצמבר 2014, בהעדר הצדדים.

המזכירות תמציא את העתקי פסק הדין לבאי כוחם של שני הצדדים.

יגאל גריל, שופט בכיר (אב"ד)
יעל וילנר, שופטת
תמר שרון נתנאל, שופטת

ר.ס.