הדפסה

צפורי ואח' נ' פינדלינג

בפני
כב' הרשמת בכירה ורדה שוורץ

תובעים

1.שלמה צפורי
2.עודד שמעון סבוראי

נגד

נתבעות

  1. דליה פינדלינג
  2. אסתר חי ציון
  3. חוה ג'אן זילבר
  4. שולה דואניס

פסק דין

1. התובעים הגישו בלשכת ההוצאה לפועל כנגד 4 נתבעות, 4 תובענות נפרדות בסכום קצוב, לתשלום שכר טרחה מוסכם ובסך 4,350 ₪ כל אחת מהן.
כל התובענות נסמכו על הסכם שכר טרחה ( להלן: "הסכם השכ"ט") שחתמה כל אחת מארבע הנתבעות בשנת 2002 ו 2003 ובו הסמיכו את התובעים לייצגן במאבקן לשוויון זכויות אלמנות של חיילי מילואים שנפלו בעת שירותם הצבאי בין השנים 1954 ועד 1999 עם זכויות אלמנות חיילי קבע בכל הנוגע לתשלום ביטוח חיים בגין מות בעליהן ( להלן: "המאבק").
יש להבהיר כי ביום 19.5.2002 נחקק חוק תשלום קצבאות לחיילי מילואים ולבני משפחותיהם תשס"ב-2002 לפיו הושוו זכויות אלמנות חיילי המילואים לאילו של אלמנות חיילי קבע אך זאת רק ביחס לאלמנות שבעליהן נהרגו לאחר ינואר 1999.
לטענת התובעים, התברר להם בתחילת 2002 כי זכויות אלמנות לוחמי צוות אויר במילואים אשר יקיריהן נהרגו לפני 1999 הושוו בהחלטה של שר הביטחון דאז, מר עזר ויצמן ז"ל, לאלו של אלמנות חיילי הקבע בנושא ביטוח חיים ובכך נותרו יתר אלמנות חיילי המילואים שנפלו בשירות המדינה לפני 1999, מחוץ למעגל התשלומים ששולמו על ידי המדינה לאלמנות מלחמה, ללא הצדקה.
אין מחלוקת כי התובעים נשאו ונתנו עם ארגון אלמנות ויתומי צה"ל ( להלן: "הארגון") לשם ייצוג האלמנות במאבק משפטי וציבורי לתיקון ההפליה וזאת לאחר שניסיונות הארגון לתקן המצב נכשלו.
לטענת התובעים, בדק הארגון מספר עורכי דין וקיבל מהם חוות דעת ולבסוף החליט להמליץ לחברות הארגון להפקיד את הטיפול במאבק לידי התובעים. לשם כך, פרסם הארגון בביטאונו בחודש יוני 2002 את המלצתו הנ"ל וכן שלח איגרת של יו"ר הארגון דאז, הגב' פנינה כהן, לכל החברות בארגון עם אותה המלצה.
לקראת סוף האיגרת נרשם: "לאיגרת זו מצורפים שלושה מסמכים הנדרשים לצורך תחילת המאבק, אותם הנכן מתבקשות למלא ולהחזיר לארגון, מוקדם ככל הניתן, במעטפת המצורפת. המדובר בשאלון פרטים אישיים הנדרשים לצורך התביעה, ייפוי כוח והסכם שכר טרחה."
לטענת התובעים, חתמו הנתבעות על שלושת המסמכים יחד עם כ 900 אלמנות חברות הארגון שחתמו אף הן על הסכם השכ"ט ויפוי הכח.
עוד טוענים התובעים בכתב תביעתם כי השקיעו במשך תקופה של כ 10 שנים ממרצם, זמנם וכספם במאבק הן במישור המשפטי והן במישור הציבורי לקידום המאבק והבאתו לכלל פתרון.
במהלך אותם השנים, ולבקשת יו"ר הארגון, הסכימו התובעים בפברואר 2008 להפחית את שכר טרחתם לשיעור של 7.5% בתוספת מע"מ במקום 12.5% על פי הסכם השכ"ט.
בשנת 2011 נחל המאבק הצלחה וביום 29.12.11 התקבל בכנסת תיקון חוק תשלום קצבאות לחיילי מילואים ולבני משפחותיהם ( תיקון מס' 4) (מענק הוני למקרה מוות בשל נכות או פטירה שאירעה לפני מועד תחולה) התשע"ב-2011 (להלן: "החוק המתקן"). בעקבות תיקון החוק זכאיות הנתבעות לסך של 100,000 ₪ מהמדינה (להלן: "המענק") כאשר עד למועד הגשת התביעה שולמה להן רק מחצית הסכום ובסך 50,000 ₪.
התובעים גזרו את סכום שכר טרחתם בשיעור 7.5% בצירוף מע"מ מהסכום ששולם ובסך 4,350 ₪ כולל מע"מ ותבעום מכל אחת מהנתבעות בארבע תובענות לסכום קצוב אשר אוחדו והובאו לדיון בפני.

2. הנתבעות הגישו התנגדות לביצוע התובענות והתגוננו בטענות כדלקמן:
המלצתה של יו"ר הארגון דאז להפקדת ייצוג האלמנות בידי התובעים היתה נגועה באינטרס כספי מאחר והתובעים הסכימו להעביר בחזרה לארגון חלק מהתשלומים שייגבו על חשבון שכ"ט.
כמו כן, טענו הנתבעות, כולן באותה הלשון, כי לאור דברי יו"ר הארגון כמפורט במכתב הנלווה, סברו כי התשלום ידרש מהן רק במקרה בו יידרש טיפול פרטני בענייניהן. מאחר ולא בוצע כל טפול פרטני בענייניהן – אינן חבות בתשלום שכר הטרחה הנתבע.
הנתבעות טענו בנוסף כי לאחר שהתגלעו מחלוקות בין התובעים לבין יו"ר הארגון דאז הגב' פנינה כהן, ביטלה זו את יפוי הכח שניתן לתובעים על ידי הארגון לגבי כלל הטיפולים המשפטיים שטיפלו בהם עבור הארגון ואף קראה לכל החברות שחתמו בשעתו על יפוי הכח לבטלו. הנתבעות טענו כי אכן במהלך שנת 2006 הודיעו לתובעים על ביטול יפוי הכח והסכם שכ"ט. מאחר ולא נחתם הסכם חדש או יפוי כח חדש – אין כל יריבות עם התובעים.
לבסוף טענו הנתבעות כי הזכאות לתשלום קמה לנתבעות מכח תיקון החוק ולא מכח טיפולם של התובעים בנושא. החוק תוקן במסגרת יוזמה של חברי כנסת ואשר היטיב עם כל האלמנות ללא כל קשר לייצוגן על ידי התובעים.

3. לאחר מתן רשות להתגונן לנתבעות בטענותיהן כפי שבאו לידי ביטוי בתצהירן, הוגשו תצהירי עדות ראשית מטעם בעלי הדין וכן 4 עדים נוספים מטעם פרשת התביעה.
כמו כן, הועדו שתי עדות נוספות אשר לא הגישו תצהיר עדות ראשית - יו"ר הארגון היום ( מטעם פרשת התביעה) ויו"ר הארגון במועד הרלוונטי לחתימה על הסכם השכ"ט ( מטעם פרשת ההגנה).
בתום שמיעת העדים, נמחק תצהיר עדותה של הגב' חנה בן ארצי ( מטעם פרשת התביעה) מאחר ולא התייצבה לחקירה על תצהירה.
כמו כן, הנתבעת מס' 4, הגב' אסתר חי ציון, לא התייצבה אף היא לחקירה על תצהירה אך הותרתו על כנו הותנה בהמצאת אישור רפואי המצדיק את היעדרותה מהדיון. אישור רפואי כאמור לא הומצא עד היום.

4. המחלוקת:
מעיון בטענות הצדדים עולה מחלוקת בפרשנות הסכם השכ"ט וזכות התובעים לאוכפו.
ראשית טענו הנתבעות כי החובה לתשלום שכ"ט קמה לתובעים רק כתוצאה מטפול פרטני בנתבעות בלבד ומאחר ולא בוצע טיפול כאמור – אין הן חבות בתשלום שכ"ט לתובעים.
במאמר מוסגר יצוין כי לא ידוע מקומו בכתב ההגנה של הטיעון בדבר המלצתו של הארגון הנגועה באינטרס כספי וכיצד יש בו כדי להשפיע על תוקף, פרשנות והזכות לאכוף את הסכם השכ"ט. מכל מקום ומעיון בסיכומי ב"כ הנתבעות נראה כי טענה זו ממילא נזנחה ( ראו פרק המחלוקת בין הצדדים בסעיף א לסיכומי ב"כ הנתבעות).
החיוב הרלוונטי בהסכם השכ"ט בא לידי ביטוי בשתי הפסקאות הראשונות בהסכם שנוסחו כדלקמן:
"מתחייבת בזה לשלם למשרד עוה"ד צפורי, סבוראי ושות' (להלן: המשרד) שכר טרחה בשיעור, בתנאים ובמועדים, המפורטים להלן:
שכר הטרחה משולם עבור כל טיפול משפטי ו/או אחר של המשרד או מי מטעמו הנדרש לפי שיקול דעת המשרד לצורך קבלת תשלום/מענק/פיצוי או זכויות כספיות אחרות ממדינת ישראל/משרד הביטחון/צה"ל או כל גורם אחר ( להלן: הגורם המשלם), בגין מותו של בעלי ז"ל_____(שם+משפחה) בדומה ו/או במקום ביטוח חיים המשולם ו/או ששולם לאלמנות חיילי הקבע בצה"ל ( להלן: מענק ביטוח חיים)."
המילים: "טיפול פרטני" או כל מושג הדומה לו אינו מופיע בהסכם כך שטענתן זו של הנתבעות היא לקיומו של תנאי שלא בא לידי ביטוי בנוסח ההסכם. ב"כ הנתבעות טען בסיכומיו כי הנתבעות הוטעו לחשוב כי חובתן לתשלום שכ"ט מותנית בתנאי שעניינן יטופל בטיפול פרטני על ידי התובעים וזאת הסיקו מנוסח האיגרת שצורפה להסכם השכ"ט עליו חתמו.
מלבד המחלוקת באשר להוכחת גרסתן זו של הנתבעות עולה גם המחלוקת המשפטית מטיעון זה והיא האם רשאיות הנתבעות להוסיף לתוכנו של הסכם תנאי מקיים שלא מצוי בו ולהסתמך על אי קיומו בנסיבות המקרה הספציפי.
שנית, טענו הנתבעות כי ההסכם ויפוי הכח בוטלו במהלך 2006 ומלבד המחלוקת באשר להוכחת טענה זו על ידי הנתבעות, עולה המחלוקת המשפטית האם רשאיות הנתבעות לבטל את ההסכם לאור האמור בסיפא לפסקה החמישית בהסכם השכ"ט לפיו: "...הרי שהתחייבותי זו לתשלום שכר טרחה תעמוד בתוקפה בכל מצב ואף אם אבטל את ייפוי הכח".
שלישית, טענו הנתבעות כי זכאותם של התובעים לשכ"ט על פי ההסכם מוגבל רק להצלחה במטרת הייצוג כתוצאה מטפול משפטי בלבד ולכל היותר כתוצאה ממו"מ עם משרד הביטחון טרם הטיפול המשפטי המובטח על פי ההסכם.
מאחר ומטרת הייצוג – תשלום מענק בגין מות יקיריהן – נבע כתוצאה מתיקון חקיקה לאחר הטיפול המשפטי שבוצע ונכשל – אין התובעים זכאים לשכ"ט מהנתבעות.
מלבד המחלוקת באשר להוכחת יסודותיה העובדתיים של גרסה זו, עולה המחלוקת המשפטית באשר לפרשנות המילים " טיפול משפטי ו/או אחר" המצוי בפסקה השניה של הסכם השכ"ט אם עובדתית ואם משפטית.

5. דיון והכרעה:
קיומו של התנאי " טיפול פרטני":
הנתבעות טענו בתצהירי עדותן הראשית כי מדברי הגב' פנינה כהן, יו"ר הארגון דאז, כפי שהועלו על פני האיגרת לה צורפו מסמכי הסכם השכ"ט ויפויי הכח, הבינו כי חתימתן על מסמכים אלו, והנני לצטט מסעיף 9 לתצהיר עדותה הראשית של הנתבעת 1, הגב' דליה פילדינג: "נדרש רק במקרה בו יידרש טיפול פרטני בענייני..".
בהמשך תצהירה בסעיף 19, אומרת הנתבעת 1: " כך או כך, עו"ד ציפורי אינו זכאי לשכ"ט הן בשל העובדה כי לא ניהל מו"מ פרטני בענייני...".
מאחר וכל נוסח תצהיריהן של הנתבעות זהה זה לזה , הרי כל התייחסות לאמור בתצהיר אחת מהן, מיוחס לכולן.

6. ראשית יצוין כי ב"כ הנתבעות בסיכומיו אינו טוען, כגרסת ב"כ התובעים, כי מדובר בתוספת תנאי להסכם כתוב ועל כן דורש הכרעה בסוגיה של טענה בע"פ כנגד מסמך בכתב ( סעיף 80 לפקודת הפרוצדורה האזרחית), אלא טוען כי הנתבעות הוטעו לחשוב כי הסכם השכ"ט יכנס לתוקף רק במקרה ויעלה הצורך בטיפול פרטני בעניינם. כאן מערבב ב"כ הנתבעות בטענותיו המשפטיות מין שאינו במינו וטוען הן לחלותה של ההלכה שנפסקה בע"א 22/63 דוד בן ציון נ' משה אזולאי פ"ד יז עמ' 1410 (להלן: "פ"ד אזולאי") וכן להלכה שנפסקה בפסק דין שניתן בת.א. (ת"א) 39578/06 ליפשיץ אליס נ' אפקטיב ניהול תיקי השקעות בע"מ מיום 28/05/08 ( להלן: "פ"ד ליפשיץ").
פ"ד אזולאי קובע במפורש שמה שאינו רשום במסמך אינו מוסכם על הצדדים ולכן בהיותו דבר שאינו נמנה עם תנאי ההסכם – אינו ניתן להוכחה אלא אם כן בעל הדין שכנגד מודה בכך או שמוצג מסמך אחר בכתב ( עמ' 1416-7 לפסק הדין). ממשיך פסק הדין ודן בחריג לכלל זה והוא טענת התרמית כלומר, ככל שצד הסכים להתקשר בהסכם בעקבות תרמית - למעשה לא הסכים, שכן הסכמתו פגומה ( עמ' 1417). את התרמית, קובע פ"ד אזולאי ניתן להוכיח בעדות בע"פ.
לעומת זאת, פ"ד ליפשיץ אינו דן כלל בחריגים לסעיף 80 לפקודת הפרוצדורה האזרחית כאמור בפ"ד אזולאי אלא בהלכה אחרת בעניין זה ואשר מוזכרת בפ"ד ליפשיץ באמצעות הציטוט אותו מצטט ב"כ הנתבעות בסיכומיו. מדובר בציטוט מע"א 409/71 יהודה וסנדרה פרוינדליך נ' הנהלת הסוכנות פ"ד כו(2), 518 (להלן: "פ"ד פרוינדליך"). פ"ד פרוינדליך חוזר אל ההלכה שנקבעה בע"א 408/54 אמין בשארה מועמר נגד דחדוח דוירי פ"ד י' 981 לפיה אין להחיל את הוראת סעיף 80 לפקודת הפרוצדורה העותומנית אלא בשעה שרוצים להוכיח דבר הסותר את המסמך ואינו עולה בקנה אחד עמו. דהיינו, ניתן להוכיח כל תנאי שסוכם בע"פ כל עוד אינו שולל את קיום המסמך, את תוקפו או את תוכנו. באותו עניין קבע בית המשפט כי התנאי לו טענו הנתבעים כי סוכם בע"פ, נגע לדרכי ביצועו של ההסכם בלבד ולכן מותר להוכיחו בעדות בע"פ.
הנני להוסיף כי פ"ד ליפשיץ דחה את טענת הנתבע שם משום שהתנאי שביקש להוכיח בעדות בע"פ ולא נרשמה בהסכם בכתב, שינה את תוכנו של ההסכם ולכן אין להעיד עליו בע"פ.

7. עולה מהאמור לעיל, כי יש להפריד בין הטענה כי נוסף להסכם תנאי שניתן להעיד עליו בע"פ משום שאינו סותר את תוכן ההסכם ועולה בקנה אחד עמו ובין הטענה כי הנתבעות הוטעו לחשוב כי הן חותמות על הסכם אחר מזה שחתמו עליו.
בעוד שהטענה הראשונה נשלטת בתחום המשפטי של טענה בע"פ כנגד מסמך בכתב הרי הטענה השניה נשלטת על ידי הוראות סעיף 15 לחוק החוזים ( חלק כללי) התשל"ג-1973 שבא להסדיר את הנובע מפ"ד אזולאי בענין ההסכמה הפגומה שניתנה לחוזה והניתנת להוכחה בעדות בע"פ.
בעוד שעל פי הטענה הראשונה יש להראות כי התנאי הנטען אינו סותר את תוכן ההסכם, אינו משנה מתוכנו ודר עמו בכפיפה אחת או מתייחס רק לאופן ביצועו, וזאת בטרם יורשו הנתבעות להוכיח את קיומו, הרי שעל פי הטענה השניה אין די בהוכחה כי במהלך המו"מ בין הצדדים טרם חתימתו של ההסכם הוטעו הנתבעות לחשוב כי התנאי נכלל בהסכם אלא יש צורך להראות גם כי ההסכם בוטל בשל כך ומיד לאחר שהתגלתה ההטעיה. סעיף 15 לחוק החוזים אינו מעניק לטועה אלא את הרשות לבטל את ההסכם.

8. ולעצם הנדון בענייננו, הנני לדחות על הסף את הטענה כי נוסף להסכם תנאי לפיו חובת תשלום השכ"ט תחול רק בכפוף לטיפול פרטני בנתבעת. מדובר בתנאי שאינו מצוי כלל בהסכם ולא מצאתי כי יש להתיר הוכחת קיומו בעדות בע"פ. קיומו של התנאי מביא לסיוג החובה לשלם עבור כל טיפול משפטי או אחר לצורך תשלום המענק, כמוגדר בפסקה השנייה להסכם השכ"ט, ומצמצם אותו לטפול משפטי או אחר ספציפי עבור הנתבעת שטיבו לא הוגדר כלל בנבדל מהטיפול בכלל אלמנות צה"ל באותו נושא.
לפיכך, הוספת התנאי להסכם השכ"ט הכתוב כמוהו כשינוי תוכן המסמך ואין לאפשר הבאת עדות בע"פ להוכחתו.
במאמר מוסגר יצוין כי הנתבעות כלל לא הבהירו מהו אותו " טיפול פרטני" וכיצד הוא נדרש בעניינן, אם בכלל, וכיצד תנאי זה עולה בקנה אחד עם משלוח המסמכים לכלל האלמנות החברות בארגון באותו הנוסח ובלווי אותה אגרת שאף היא אינה מפרטת תנאי זה.

9. אשר להטעיה הנטענת על ידי ב"כ הנתבעות בסיכומיו.
לטענת ב"כ הנתבעות יש לראות את האיגרת שצורפה למסמכי ההסכם ויפוי הכח כחלק בלתי נפרד מהסכם השכ"ט ומכוחה חתמו הנתבעות על ההסכם לפיו הוא יכנס לתוקף רק במקרה בו יהיה צורך בטיפול פרטני.
ראיה לכך, לטענתו, הוא חיבור נוסח האיגרת על ידי התובע 1.
בהמשך טוען ב"כ הנתבעות כי היה על התובעים לפגוש את הנתבעות ולוודא שהבינו את תוכנו של הסכם השכ"ט וכן היה עליהם לדעת כי תוכנה של האיגרת יטעה את הנתבעות לחשוב כי ההסכם ויפוי הכח נדרשים רק למקרה בו יהיה צורך בטיפול פרטני בלבד.
עוד טוען ב"כ הנתבעות בסיכומיו כי עו"ד ציפורי ( תובע 1) פעל בניגוד לסעיף 12 לחוק החוזים בכך שלא נהג בתום לב בעת כריתת החוזה עת ניסח בעצמו את האיגרת, ראה ואישר בטרם נשלחה לנתבעות בזמן ששימש כיועץ המשפטי של הארגון.

10. טענת ההטעיה היא טענה השייכת לתחום הזמן של המו"מ בטרם כריתתו של ההסכם.
ב"כ הנתבעות סומך יתדותיו על הטענה כי היה על התובעים להיפגש עם הנתבעות ולוודא כי הבינו על מה הן חותמות ועל כן כל הבנה שהבינו הנתבעות מהאמור בהסכם – על התובעים ליטול את האחריות להבנה זו.
לא ברור לי מהו הבסיס העובדתי והמשפטי ממנו שואב ב"כ הנתבעות טענה זו. מדובר בהסכם פשוט שדווקא הנתבעות הן המבקשות להוציא את המקרא מפשוטו ולראות בו מה שאין בו. כמו כן, המו"מ לקראת כריתתו של ההסכם לא נעשה כלל עם אלמנות צה"ל באופן פרטני אלא עם הארגון שמייצג אותן והאלמנות בחרו על מנת שישמש להן שליח לשם ניהול המו"מ כאמור. באגרת שנשלחה לאלמנות, ולנתבעות כחלק מקהל זה, מפורט היטב כיצד התנהל המו"מ על ידי הארגון עם התובעים.
ככל שהנתבעת לא ראתה בארגון כמייצג אותה לשם ניהול אותו מו"מ לקראת כריתתו של ההסכם, פתוחה היתה הדלת בפניה לפנות אל התובעים ולנהל מו"מ בעצמה או לסרב לחתום על ההסכם . הארגון הציג עצמו באגרת כשליח מטעם האלמנות לשם ניהול המו"מ עבורן בדרך יעילה ומקוצרת והראיה שטרח לפרט את פעולותיו עד לבחירת משרד עו"ד המומלץ, במקרה זה – התובעים.

11. בנסיבות אלה, יש לבחון האם התובעים הטעו את הארגון, אשר בתורו – הטעה את הנתבעות באשר למטרת הסכם שכר הטרחה.
עובדה זו לא הצליחו הנתבעות להוכיח. לא רק שלא הוכח כי הנתבעות הוטעו אלא גם לא הוכח כי התובעים הטעו את הארגון או שהארגון הוטעה בדרך כלשהיא.
אין מחלוקת כי יו"ר הארגון דאז, הגב' פנינה כהן, היא זו שנשאה ונתנה עם התובעים. הדבר עולה מפורשות מתוכן האיגרת ( פסקה שלישית לפני סוף עמוד ראשון באיגרת בו הדברים נאמרים בגוף ראשון ) ואף מדבריה היא בעמ' 196 ש' 11-16 לפרוטוקול: "לצורך המאבק הזה אז ישב עו"ד ציפורי וגם עו"ד סבוראי, ישבו והציעו את ההצעה שלהם לייצג אותנו..מה השכר טרחה? הם קבעו לנו גם כן ואז אחרי שהיתה הצבעה הנושא אושר שעו"ד ציפורי וסבוראי יעמדו בראש המאבק שלנו וה 12.5% שהם ביקשו כשכר טרחה מכל אלמנה התחלנו כבר מיום המחרת לגלגל את ההליכים שלנו." ובעמ' 231 ש' 9-10: "אז אני נבחרתי כאיש ציבור לייצג את אלמנות צה"ל ולדאוג לאינטרסים שלהן ושלא יפגעו בהן."
האם אין זה המקום לפרט ולומר כי הוסכם כי התובעים יקבלו שכר טרחה מהאלמנות רק כנגד " טיפול פרטני", מהו הטיפול הפרטני אליו התכוונו הצדדים ומדוע יש צורך בכך? עדה זו מודה במפורש כי שכר טרחתם של התובעים היה 12.5% מכל אלמנה ללא כל תלות במצבה האישי של האלמנה הרלוונטית. עמ' 234 ש' 14 בתשובה לשאלה: "השכר של עו"ד ציפורי, ממה הוא נגזר?" אמרה "מהסכום שנקבל". הגב' כהן בעדותה אף מנערת חוצנה מניסוח האיגרת ולשאלה הישירה היחידה שנשאלה בעניין זה: " והוא זה שכתב שיודגש כי לנוכח האפשרות כי ניאלץ לנהל מו"מ פרטני לגבי כל אחת מהחברות, לא ניתן לטפל בחברות שלא תעברנה את שלושת המסמכים הנ"ל" עונה הגב' כהן: "נכון, זה ניסוח שלו. לא שלי." דהיינו, העדה אינה תומכת בטענת הנתבעות כי הארגון הוטעה על ידי התובעים לחשוב כי מדובר בתנאי מחייב.
עדה זו אף אמרה בחקירה ראשית מטעם ב"כ הנתבעות: "..אני יודעת שעל העתירה רצינו לשלם. תגיש חשבונית, נשלם" (עמ' 214 ש' 28-29) בתשובה לשאלה: " מי ישלם הארגון או האלמנות?" (עמ' 214 ש' 30) ענתה: "הארגון, לא האלמנות. הארגון. אף פעם לא ביקשנו שקל מהאלמנות בנושא הזה. אף פעם" (עמ' 215 ש' 1-2) . כיצד מתיישבת גרסה זו עם הטענה כי האלמנות אמורות לשלם על פי טיפול פרטני שיקבלו?
בעמ' 199 ש' 11-12 אומרת העדה: "האם זה יאה שאלמנה תשלם לו 12.5% מסך 84 אלף? למה." ובהמשך בתיאורה את הצעתו של עו"ד דוד מנע לפיה ישולם לו 1% מהסכום שישולם לאלמנות בש' 25: "ועכשיו אמרתי לציפורי, אתה רוצה 12.5%? יש לי כאן הצעה של אחוז אחד." אין כל הסתייגות לסוג מסוים של אלמנות אשר נדרש לגביהן טיפול פרטני אלא התייחסות כללית לתשלום באחוזים מכל אלמנה ואלמנה ללא כל הבדל.
מעיון במוצג 57 בתיק המוצגים של התובעים ואשר נכתב ביום 5.5.05 על ידי העדה בעצמה היא מאיצה באלמנות שטרם חתמו על ייפוי הכח והסכם השכ"ט לחתום עליהם . עוד נאמר שם כי " בטרם חתמת על יפוי כוח, עורכי הדין לא מוסמכים לפעול בשמך לקבלת הפיצוי. על מנת לא לאפשר למשרד הביטחון לנצל עובדה זו ולהקטין את סכום הפיצוי על חשבונך, ועל מנת להילחם כגוף גדול ומאוחד, הכולל את כל אלמנות חללי המילואים (1240 במספר) יש למלא את המסמכים ולשלוח...".
ניסוח זה מעיד כאלף עדים על מטרתו של הייצוג על ידי התובעים – טיפול בהשגת המענק כגוף גדול ומאוחד ולא לשם טיפול פרטני כלשהוא ובלתי ידוע.
צר לי, אך לא ניתן לקבל גרסה סתומה זו של הנתבעות כאשר אפילו בא כוחן אינו מעיז לשאול את העדה מטעמו האם אכן הוטעתה על ידי התובעים לחשוב כי החיוב הכספי ידרש רק לצורך טיפול פרטני באלמנות.

12. בנסיבות אלה, האם מבקשות הנתבעות להיתלות על אמירת אגב בנוסח איגרת שנשלחה אליהן יחד עם הסכם השכ"ט – כחלק מתהליך המו"מ בין הצדדים ועל כן יש לראות באמור בו כהטעיה אשר בגינה זכאיות הנתבעות לבטל ההסכם?
הנוסח עליהן נתלות הנתבעות נובע ממשפט שנכתב לקראת סופה של האיגרת:
"יודגש כי לנוכח האפשרות כי נאלץ לנהל מו"מ פרטני לגבי כל אחת מהחברות, לא ניתן יהיה לטפל בחברות שלא תעברנה את שלושת המסמכים הנ"ל."
פרשנות משפט זה כתנאי לתשלום הוא קשה ביותר. הן כתנאי בפני עצמו והן כיוצר הטעיה. משפט זה שהוא מהותי ביותר לא מופיע כלל ברשימת העקרונות שסוכמו עם התובעים כאמור בפסקה הראשונה של עמ' 2 לאיגרת. בסעיף 1 לאותם עקרונות נרשם: "שכר הטירחה ישולם ע"י החברות באחוזים שהוסכמו והנמוכים מהמקובל בשוק (12.5% + מע"מ) והוא ישולם מתוך הסכומים שתקבלנה החברות במקרה של הצלחה."
זאת ותו לא. יש לצפות כי במקרה ואכן והיתה מסויגת חובת התשלום לטיפול פרטני בלבד, היה מקום לרשום תנאי זה כאן בסעיף זה.
כמו כן, אין האמור במשפט האחרון כדי לסייג את האמור בסעיף 1 והפרשנות אינה עולה בקנה אחד עמו. באותה הדרך ניתן לפרש את האמור באותו משפט כי אם יהיה צורך בטיפול פרטני של האלמנה בשל מצבה המשפטי או העובדתי הספציפי, הרי שלא ניתן יהיה לטפל בעניין זה כלל ללא יפוי כח. שהרי הימנעות מחתימה על ההסכם ויפוי הכח לא ימנע מהאלמנה שאינה זקוקה לטיפול פרטני מלקבל את המענק עם הצלחתו של המאבק הכללי אשר מן הסתם תוצאתו החיובית לא תפלה בין אלמנה שחתמה על יפוי הכח ובין אלמנה שלא חתמה עליו.

13. גם אם נניח שהיה במשפט זה כדי להטעות את הנתבעות, האם הנתבעות אכן הוטעו?
ראה עדותה של הנתבעת 3, הגב' ג'אן זילבר:
"אני זוכרת שהדברים שלחו אלי מהארגון. חתמתי שלחתי, אמרו לי שזה טיפול פרטני, עבור זה את משלמת וזהו." שורה 8 בעמ' 283: "חתמתי מרצוני והעברתי את זה לארגון ושאלתי אם אני אצטרך לשלם, אמרו לי " לא, רק אם תקבלי טפול פרטני". מה זה טיפול פרטני שאלתי את פנינה, אמרו לי אם תהיי יוצאת דופן או אם תהיי איזו שהיא בעיה, לא יודעת איזה יוצאת דופן, אני אלמנה ממלחמת ששת הימים, איזה יוצאת דופן? אבל לא משנה. אם תהיה איזו שהיא בעיה, השגה משהו, ואדון ציפורי יקרא לך לטיפול, תשלמי. אם לא, לא תשלמי. זה מה שאמרו לי".
בעמ' 285 ש' 4-5 אמרה: "למה זה קומם אותי? כי הוא לא קרא לי הוא לא דיבר הוא לא מכיר אותי ציפורי" וזו הגדרתה ל"טיפול הפרטני".
עדות זו נמסרה רק בחקירה נגדית ואינה נתמכת בעדותה של הגב' פנינה כהן אשר לא הגישה תצהיר עדות ראשית ולא עומתה עם גרסה זו של הנתבעת הגב' זילבר. עדותה זו של הנתבעת 3 רק מעידה על כך שהגב' פנינה כהן ( או אדם אחר בארגון) הם שהטעו נתבעת זו. הקשר הסיבתי להטעיה זו של הארגון או מי מטעמו לתובעים אינו מוכח כלל.
עדה זו אף מודה כי המשפט הרלוונטי לא הטעה אותה כלל משום שבתשובה לשאלה אם קראה את האיגרת אמרה: "כן קראתי. לא הבנתי עד הסוף אבל שאלתי את פנינה שוב ושוב". כלומר, לכל היותר, ההטעיה הגיעה מצד הארגון ולא מצד התובעים.
כאן המקום לציין כי כל הנתבעות הגישו תצהירי עדות ראשית זהים לחלוטין בלא שפירטו את הדרך שבה הוטעו למעט הישענותן על המשפט האמור באיגרת ואף זאת באופן סתמי וכללי: ראו סעיף 9 לתצהיר עדותן הראשית של הנתבעות: "לאור זאת, ( ההפניה למשפט באיגרת בסעיף 8 לתצהיר – ו.ש.) ורק לאחר שהבנתי כי חתימתי על ייפוי הכוח ועל הסכם שכ"ט נדרש רק במקרה בו יידרש טיפול פרטני בענייני, חתמתי על המסמכים ושלחתי אותם, באמצעותה דואר אל הארגון."
שום פירוט כיצד הבינו או מילה אחת על הפנייה לארגון לשם בירור.

14. עדותה של הנתבעת הגב' פילדינג סתומה עוד יותר. עדה זו טענה כי אינה זוכרת כלום בשל ניתוח מוח אותו עברה.
עם זאת עדה זו העידה בעמ' 316 ש' 14 כי: "אבל אם יש דברים ספציפי שיש להם קונספט מאוד ברור וכשאני מבינה ומסכימה או לא מסכימה עם דברים נכונים, אז אני זוכרת. ואם לא, אני לא זוכרת". ומה יותר " קונספט ברור" מתנאי המחייב תשלום רק במקרה של טיפול פרטני? ובכל זאת נמנעת העדה מלציין כי הבינה שלא חלה עליה החובה לשלם אלא בהתקיים התנאי הבסיסי לטענתה של טיפול פרטני.
כאשר נשאלה אם קבלה את האיגרת יחד עם המסמכים ענתה: "יכול להיות" עמ' 311 ש' 17. כאשר נשאלה מה חשבה על ההסכם כששלחו לה את האיגרת ובקשו ממנה לחתום ענתה: "שזה מוגזם אבל זהו". דהיינו, אין זכר לתנאי הנטען אלא רק הסתייגות באשר לשיעור החיוב מסכום המענק.
אף בעמ' 309 ש' 16 בתשובה לשאלה האם חשה שהיא חייבת לחתום על הסכם השכ"ט ויפוי הכח ענתה בחיוב והסבירה: " כי חשבתי שכדי לקבל את הדבר הזה, אז כולם צריכים לחתום". דהיינו, אין כל קורלציה בין האמור באיגרת ובין המניע של הגב' פילדינג לחתום על ההסכם.
רק כאשר נשאלה באופן ישיר על קיומו של התנאי ענתה: "כן זה היה ברור" ואת זה זכרה בבירור משום שזה קונספט ( עמ' 317 ש' 13 ו- 16). אבל בהמשך כאשר נשאלה מדוע לא שילמה שכ"ט לתובעים בעד טיפולם בנושא ענתה: "כי, הנה בקונספט הזה אני יודעת, מישהי אמרה, בזמנו אמרו שלא משלמים אם לא משיגים, אז לא משיגים אז לא משלמים" (עמ' 319 ש' 1-2) וכאשר נשאלה האם מגיע תשלום כאשר משיגים ענתה: "זה קונספט ש..שהוא מגעיל אבל כן." (עמ' 319 ש' 8+10). עוד ציינה עדה זו בהמשך כי ברגע שמחוקקים חוק במדינה מגיע לה המענק: "בלי קשר לשום עורך דין. זה ברור לי". אין זכר לטענת החיוב בתנאי לטיפול פרטני.

15. אחרונה העידה הנתבעת 4, הגב' דואניס. בעדותה בעמ' 324 ש' 27-28 מסבירה העדה את המניע לחתימה על ההסכם: "זה לא עניין של חייבת, זה עניין שאם חשבתי שהיא אומרת שזה לטובתי, אז אני נותנת בה אמון שהיא מייצגת אותי. היא היושבת ראש של הארגון שאני נמנית עליו".
לשאלה מפורשת האם קראה את האיגרת ענתה: "אני לא זוכרת" ( עמ' 325 ש' 29). רק כאשר נשאלה האם שילמה לתובעים שכ"ט ענתה: "הענין שכתוב כאן שהטפול הוא פרטני. אף פעם עו"ד ציפורי לא פנה אליי" (עמ' 326 ש' 15). לשאלה האם היתה משלמת אם המאבק בבג"צ היה מצליח ענתה: "אבל היה כאן עוד עניין וזה שאף פעם עורך דין ציפורי לא דיבר איתי. לא על המענק לא על הייצוג שלי, לא על שום דבר" (עמ' 327 ש' 20-21) . כאשר נשאלה שוב על טענתה כי ההתחייבות שלה היתה רק לשם טיפול פרטני ענתה: "נכון, זה מה שהבנתי" ( עמ' 328 ש' 30). אבל לשאלה מהיכן הבינה זאת ענתה: "אני קראתי באיזה שהוא, אני לא יכולה לבוא ולהגיד לך איפה זה אבל אני זוכרת שקראתי שהטיפול הוא פרטני וזה מה שאני חשבתי." (עמ' 329 ש' 2-3) ובהמשך בש' 9-11: "תראה להגיד לך למה חתמתי ואיך חתמתי ועל מה חתמתי זה קצת יהיה קשה מפני שאני לא התעמקתי בכל הנושא הזה. אני רק ידעתי שזה מייצג אותי פרטני ושום דבר מעבר לזה לא הייתי מעורה בו".
עולה מעדות עדה זו שכלל אינה יודעת מה פירושו של אותו טיפול פרטני ומפרשת את המושג כהזמנה אישית של אחד התובעים לשוחח עימה. על מה? ולאיזה צורך? אין הסבר.

16. הנתבעת אסתר חי ציון לא התייצבה לדיון ולא נחקרה על תצהירה. מאחר והותרת התצהיר על כנו היה מותנה בהמצאת אישור רפואי המסביר את אי התייצבותה לדיון הרי אי המצאתו מביא למחיקת התצהיר ודחיית גרסתה.

17. נוכח האמור לעיל, קשה להימנע מהמסקנה כי גרסה זו נוצרה בדיעבד לצורך התביעה ולכן גרסתן של הנתבעות לפיה הוטעו לחשוב כי אינן נדרשות בתשלום ככל שלא בוצע בעניינן טיפול פרטני אינה נכונה.
טענתן חסרת בסיס משפטי ועובדתי והנני לדחותה.

18. טענת ביטול ההסכם
טוענות הנתבעות, כולן באותה הלשון באותו הסעיף בתצהיר עדותן הראשית ( סעיף 13), כי הודיעו לעו"ד ציפורי במהלך שנת 2006 כי הינן מבטלות את יפויי הכח וחתימתן על הסכם השכ"ט מינואר 2003.
לבד מהעובדה כי אין לאף אחת מהן כל ראיה בכתב על הביטול הנטען ואף אין כל פירוט כיצד הודיעו על הביטול, הרי שכל אחת מהנתבעות חתמה במועד אחר על הסכם השכ"ט ורק הנתבעת פילדינג יכולה להתהדר בהסכם שכ"ט מינואר 2003 הנטען באותו הסעיף. שלושת הנתבעות האחרות חתמו על הסכמי השכ"ט ביולי 2002.
טעות זו וניסוח זהה של ארבע תצהירים מפי 4 נתבעות מקשה לחמוק מהמסקנה כי יש לייחס משקל נמוך לתצהירי העדות של הנתבעות במיוחד כאשר הנתבעת 3 עונה בעמ' 280 שורה 17-18 לפרוטוקול בתשובה לשאלה האם קראה את התצהיר שלה: "אה, כן אבל לא הבנתי הכל כי זה בשפה המשפטית, חתמתי כי אני סומכת על עורכי הדין שלי".
אף הנתבעת 1 עונה, כאשר נשאלה אם קראה את התצהיר עליו חתמה: "לא זוכרת" ואח"כ " אני כפי הנראה קראתי על זה אבל אני לא זוכרת מה קראתי אין לי זיכרון." (עמ' 308 ש' 4).

19. כאשר נשאלה הנתבעת 3 בעניין ביטול ההסכם ויפוי הכח לא זכרה מתי שלחה ביטול אך טענה כי שלחה ביטול יומיים אחרי שקיבלה את המכתב מיו"ר הארגון דאז, הגב' כהן, אשר קראה לכל האלמנות לבטל את יפוי הכח שנתנו לתובעים ( עמ' 292 לפרוטוקול ש' 25-29 ועמ' 293 ש' 1).
הנתבעת 1 ענתה לשאלה האם בטלה את יפוי הכח לתובעים: "כן, אני חושבת שכן" (עמ' 315 ש' 5). בעמ' 318 ש' 10 עונה להפנייתה לטענה כי בטלה את יפוי הכח: "אני מקווה" ואח"כ: "אני חושבת שעשיתי את זה" (ש' 12) ואינה יודעת לומר היכן הודעת הבטול. בעדותה בש' 17-18 חוזרת באופן עקשני: "אני ביטלתי" וכך גם בש' 25 וש' 27, לטענת ב"כ התובעים כי לא בטלה את יפוי הכח.
הנתבעת 4 אף אינה זוכרת מתי ביטלה את יפוי הכח ( עמ' 327 ש' 29) מעדותה בעמ' 328 ש' 11 ניתן להבין כי הנתבעת אף לא טרחה לברר האם הודעת הביטול מצויה בידיו של עו"ד תורג'מן כטענת הנתבעות בתצהירן.

20. מעיון במכתבה של יו"ר הארגון דאז מיום 6.12.05 ( נ/4 למוצגי הנתבעות) עולה כי הנתבעות יחד עם כל האלמנות התבקשו לבטל את יפוי הכח שנתנו לתובעים וזאת באמצעות מסמך.
כבר בסעיף 15 לתצהיר עדותן של הנתבעות הן מפנות למכתבו של עו"ד תורג'מן מתוכנו עולה כי עו"ד ציפורי חתם ביום 21.12.04 על קבלת 341 טפסים המורים לו להפסיק את הייצוג. אם אכן בטלו הנתבעות את יפוי הכח לתובעים מדוע נמנעו מלאתר את הטופס הרלוונטי בו הודיעו על בטול? אין לכך כל הסבר.
אין מחלוקת כי יותר מ 341 אלמנות חתמו על יפוי כח לתובעים כך שעצם מסירת הודעת ביטול על ידי 341 אלמנות אינה מעידה כי הנתבעות אף הן בין אותן אלמנות שביטלו את ההסכם ויפוי הכח.
הימנעות הנתבעות אפילו מלבצע ניסיון לאתר את הטופס בו הודיעו על ביטול יפוי הכח, כטענתן, אומר דרשני. בהתאם להלכה הפסוקה - הימנעות מהבאת ראיה שהיא מהותית לטענת בעל הדין, תומכת דווקא בגרסת בעל הדין שכנגד ( ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נגד סלימה מתתיהו ואריה בוכוולד פ"ד מה(4) 651, 658; ע"א 2275/90 לימא נ' רוזנברג פ"ד מז(2) 606,614 ע"א 2493/07 קופת חולים של ההסתדרות הכללית נ' סמירה אבילפזוב ( לא פורסם, 7.9.09).

21. כל האמור לעיל, עוד בטרם דנתי בשאלה האם רשאיות הנתבעות לבטל את יפוי הכח ולמנוע מהתובעים לגבות את שכר טרחתם. בהתאם לפיסקה החמישית להסכם השכ"ט עליו חתמו הנתבעות הן מנועות מלבטל את יפוי הכח הן משום שלא התחייבו בתשלום כלשהוא במהלך הייצוג אלא רק בדיעבד ובתנאי שיקבלו כספים והן ומשום שהובהרה להן הסתמכות התובעים על ביצוע התשלום בעתיד.
בע"א 136/92 ביניש-עדיאל נ' דניה סיבוס חברה לבנין בע"מ וערעור שכנגד פ"ד מז(5) עמ' 114 נקבע:
"בהתקשרות שבין עורך דין ללקוח, ככל שמדובר בשכרו של עורך הדין, אם לא הוסכם במפורש אחרת, יש לקרוא תנאי מכללא, ולפיו רשאי הלקוח לנתק את הקשר עם עורך הדין ולחדול מלהיזקק לשירותיו בכל עת, אפילו טרם הושלמה העיסקה שבקשר אליה נתבקשו שירותיו של עורך הדין, ובתנאי שיובטח שכר ראוי עבור השירות שכבר ניתן".
הנתבעות אינן מבטיחות שכר ראוי עבור עבודתם של התובעים שכבר בוצעה ובעיקר בגין הייצוג בבג"צ בבית המשפט העליון.
נוכח כל האמור לעיל, הנני דוחה את טענת הנתבעות כי ההסכם בוטל.

22. טיעון ההצלחה במטרת הייצוג
לטענת ב"כ הנתבעות הוגבל הסכם השכ"ט לניסיון הידברות דיסקרטי עם משרד הביטחון ולייצוג המשפט בבג"ץ שהוגש בשנת 2003. לטענתו הסכם השכ"ט לא כלל ייצוג בתיקון חקיקה ומאחר וההישג מקורו בתיקון חקיקה אין התובעים זכאים לשכרם.
טענה זו באה על רקע הרשום בהסכם השכ"ט בהגדרת התחייבות הנתבעות לשלם עבור: "כל טיפול משפטי ו/או אחר של המשרד או מי מטעמו הנדרש לפי שיקול דעת המשרד לצורך קבלת תשלום/מענק/פיצוי..."
ב"כ הנתבעות מפנה את תשומת הלב לת.א ( שלום ת"א) 11833-04-10 ד"ר משה וינברג ושות' עורכי דין נ' רחל ומשה אברהם מיום 23.4.14 ולדברי בית המשפט שם: "הסכם שכר טרחה בין עורך דין ללקוח צריך לציין במפורש את ההליך אליו הוא מתייחס והלקוח מתחייב בקשר להליך המוסכם בלבד".
מאחר ו"טיפול אחר" המוזכר בהסכם השכ"ט אינו מוגדר – אין לשלם שכ"ט עבורו.
אלא שציטוט זה עונה לפתגם " הוצאו דברים מהקשרם". באותו פסק דין נטען מפי עורך הדין התובע כי הינו זכאי לשכר ראוי משום שהנתבעים לא התמידו בהליכים בכל הערכאות האפשריות ולכן פגעו בסיכויו לזכות בשכר הטרחה. הדברים נאמרו על רקע סירובם של הנתבעים שם להגיש ערעור מנהלי על החלטת ועדת הערר שהיה ההליך בגינו שכרו את התובע .
על כך אמר בית המשפט בתחילת דבריו: "שכן בהיעדר קביעה מפורשת בהסכם, אין כל בסיס משפטי לחייב את הלקוח להגיש ערעור, באופן המחייב אותו לשאת בהוצאות נוספות." ובהמשך דבריו אמר: "על עורך דין המבקש מהלקוח להתמיד בהליכים עד תום הערכאות, לציין זאת במפורש".
דהיינו, שהציטוט אותו מצטט ב"כ הנתבעות באופן חלקי מתכוון לציון מפורש של הערכאות השונות ולא רק ההליך בערכאה הראשונה. האמירה אף מוגבלת לתחום הטיעון בעניין השכר הראוי המגיע לעורך דין לאחר הפסקת הייצוג בטרם הסתיים ההליך.
כך שאין בדברי פסק הדין הנ"ל כדי להביא למסקנה, כטענת ב"כ הנתבעות, כי עורך דין אינו רשאי לגבות שכר טרחתו בגין טיפול אחר שעשה על מנת להשיג את התוצאה המוסכמת רק משום שלא הגדיר במדויק מהו אותו טיפול אחר אותו ציין בהסכם.

23. ב"כ הנתבעות מנסה לצקת תוכן משלו למילים " טיפול אחר" ולהגבילן למו"מ ראשוני בטרם הגשת הבג"ץ, אך אינו משכיל להמציא ראיות לכך. בסיכומיו מפנה ב"כ הנתבעות לתוכן האיגרת שצורפה להסכם.
אלא שממקרא האיגרת לא ניתן להסיק את הנטען. בתחילת האיגרת סקירה היסטורית ועובדתית באשר לעוול שנגרם לאלמנות ופעילות הארגון לשם תיקון עוול זה. באמצע העמוד הראשון מציינת יו"ר הארגון דאז, הגב' פנינה כהן, החתומה על האיגרת, כי " הנהלת הארגון החליטה לפתוח במאבק, ולנקוט בכל האמצעים הנדרשים, לרבות בצעדים משפטיים, על מנת להביא לתיקון העיוות ולדאוג כי מדינת ישראל/משרד הבטחון, ישלמו את דמי ביטוח החיים לכלל אלמנות המילואים."
מיד לאחר מכן אומרת יו"ר הארגון דאז : "קיימתי פגישות בנושא עם גורמים שונים במשהב"ט, וקיבלתי חוות דעת משפטיות ממספר עורכי דין...
בישיבה מסכמת ביום 18.6.02 שמעה ההנהלה סקירה משפטית ועובדתית מאלפת מעוה"ד שלמה צפורי ועודד סבוראי בדבר הסיכויים להשגת המטרה...לאחר בירורים ודיון שקיימה הנהלת האירגון, הוחלט להפקיד בידי משרד עוה"ד צפורי, סבוראי את הטפול בעניין...ויש לו את הניסיון, הכישורים, היכולת והתשתית העובדתית והראייתית הנדרשת לצורך הצלחה במאבק".
גם בהמשך בעמוד הבא באיגרת לא צויין כי מדובר אך ורק בטפול משפטי או במו"מ מוגבל לפני הגשת הבג"ץ. צוין בסעיף 2 כי החברות בארגון לא יחויבו בהשתתפות בהוצאות במקרה של כישלון המאבק.
הלשון הננקטת היא " מאבק" ולא טיפול משפטי ולא מו"מ בזמן מסוים.
אחת הפסקאות בהסכם השכ"ט קובעת כי התשלום ישולם לתובעים במלואו אף אם המענק ישולם ללא צורך בהגשת עתירה לבג"ץ ו/או במיצוי כל ההליכים המשפטיים האפשריים ו/או אם ישולם בחלקו, במסגרת פשרה. אם אכן היה מדובר רק במו"מ המוגבל כנטען ולטיפול משפטי – אין הסבר לאמור בסעיף זה של ההסכם.
כך אף מועד החיוב עצמו הקובע את מועד גיבוש החיוב בתשלום והוא עם קבלת המענק והחובה לשלמו מיד עם העברת המענק על ידי הגורם המשלם לידי האלמנה.
אף בעדות הגב' כהן אין זכר להגבלת הטיפול הקבוע בהסכם כנטען . בעמ' 196 לפרוטוקול ש' 8-14 אומרת הגב' כהן : "...שאנחנו צריכים להיאבק, וזה אחרי שנחקק החוק, שאנחנו צריכים להיאבק, לצאת למאבק משפטי, תקשורתי, ציבורי הכל. כל מה שנוכל לעשות על מנת לתקן את האפלייה כלפינו. לצורך המאבק הזה אז ישב עו"ד ציפורי וגם עו"ד סבוראי, ישבו והציעו את ההצעה שלהם לייצג אותנו במאבק הזה... והנושא אושר שעו"ד ציפורי וסבוראי יעמדו בראש המאבק שלנו.."
אף בשאלה ישירה לעניין זה טענה הגב' כהן בעמ' 197 בתשובה לשאלה אם התובעים הזכירו את הטיפול הציבורי: " לא, זה בא בשלב מאוחר יותר כשכלו כל הקיצים."
ניתן לראות גם בדברי העדה בעמ' 199 שורות 4 עד 28 תימוכין לגרסת התובעים. אומנם בתחילה אומרת העדה כי לא היתה כוונה לתשלום שכ"ט לתובעים בגין פעילות לשינוי חקיקה אך בהמשך היא מפרטת מו"מ עם ח"כ מנע ופנייה לעו"ד ציפורי על רקע הצעתו זו של ח"כ מנע לייצגם לצורך שינוי החקיקה בשכר נמוך בהרבה וזאת לאחר מתן פסק הדין בבג"ץ . אומרת העדה בש' 24-25: "ועכשיו אמרתי לעו"ד ציפורי, אתה רוצה 12.5%? יש לי כאן הצעה של אחוז אחד".
אם לא היתה כוונה ליתן בידי התובעים את הטיפול בשינוי החקיקה – לשם מה הצורך במו"מ להמשך הייצוג?

24. אף התנהגות הארגון ויושבת ראשו לאחר מתן פסק הדין בבג"ץ מעידה על המשך טיפול במישורים אחרים על ידי התובעים והסכמה לכך.
שאם לא נאמר כך, כיצד ניתן להסביר את טענת הגב' פנינה כהן כי הוחלט על ידי הארגון לפטר את התובעים מטיפול במאבק ולמנות תחתיו את עו"ד תורג'מן או ח"כ מנע אשר הסכימו לטפל במאבק בשכ"ט נמוך יותר? (עמ' 229 לפרוטוקול) הרי באותה תקופה לכאורה הסתיים טיפולם של התובעים עם מתן פסק הדין בבג"ץ ובכך לכאורה בא לידי סיום ייצוג האלמנות. אך הגב' כהן אומרת בעמ' 229 ש' 3-4: "לגבי לפטר אותו מהמאבק, זה תלוי בכל אלמנה ואלמנה". " מאבק" לא " טיפול משפטי". בעמ' 231 אף מתארת הגב' כהן את המו"מ שניהלה עם התובעים להפחתת שכ"ט. אם הוגבל הטיפול למשפטי בלבד וזה נכשל בפן האופרטיבי לשם מה יש צורך במו"מ נוסף?
בעמ' 198 לפרוטוקול מעידה הגב' פנינה כהן כי עו"ד סבוראי השתתף עימה במו"מ עם משרד הביטחון לאחר מתן פסק הדין בבג"ץ. לכאורה מתן פסק הדין, על פי טענת הנתבעות, אמור לסיים את הטיפול במאבק ואין הסבר לנוכחותו של אחד התובעים בדיון זה.
התובעים צירפו לתיק מוצגיהם העתק גיליון " רעות" - ביטאון ארגון אלמנות ויתומי צה"ל מס' 33 מפברואר 2005 ( מוצג 38 לתיק המוצגים של התובעים ). מעיון בעמ' 14 נמצא מאמר מפי עו"ד ציפורי ובו נאמר ב"רחל בתך הקטנה": "היחצ"ן דוד גולן ויועצים לאסטרטגיה ממשל ולובינג הצטרפו אלינו ואנחנו פועלים בשלוש דרכים מקבילות" אחת מהדרכים תוארה כדרך שלישית: "אנחנו מנסים לקדם יוזמת חקיקה... בימים אלה השלמנו ניסוח הצעת החוק, ובעזרת משרד לובינג המתמחה בפעילות זו בכוונתנו לקדם את הענין".
בביטאון זה אף צורף מכתבו של עו"ד שלמה ציפורי מיום 6.2.05 לשר הביטחון דאז ובו נאמר בסעיף 5: " הננו פונים אליך לפתוח מיידית בהליך של גישור בין מערכת הביטחון והאלמנות, שבסופו יגובש פתרון שיקבל אישור הממשלה או הכנסת, ויביא לביטול האפליה הפסולה..".
דהיינו, דברים אלו המתפרסמים בביטאון של הארגון, מן הסתם פורסמו בידיעת הארגון ובהסכמתו ומעידים על טיפול התובעים במאבק גם המישור החקיקתי. כך שלטעון עתה כי לא סוכם על טיפול לשם שינוי החקיקה – היא טענה שהוכחה כחסרת בסיס עובדתי ואינה מתיישבת עם העובדות בשטח.

25. השאלה האמתית שבמחלוקת היא האם הטיפול המשפטי והאחר אכן הביא לתיקון החקיקה ולתוצאה בגינה נכרת הסכם השכ"ט.
אומנם נוסח הסכם השכ"ט אינו מתנה בלשונו תשלום השכ"ט בקשר סיבתי ישיר בין הטיפול של התובעים לבין תשלום המענק אך הדיון בכך מיותר שכן התובעים הוכיחו את הקשר הסיבתי הישיר בין טיפולם המשפטי והציבורי, לבין תשלום המענק בעקבות השינוי החקיקתי.
התובעים צירפו לתיק המוצגים עשרות מכתבים ופניות לשרי ממשלה, חברי כנסת ופקידי ממשלה שונים לאחר מתן פסק הדין בבג"ץ.
מוצג 57 לתיק המוצגים של התובעים שנכתב בשם הארגון ביום 5.5.05 מאשר פעילות זו של התובעים. ניתן לקרוא שם: "בעקבות קביעה כי ההחלטה היתה מפלה, נפתחה הדרך לקיום מו"מ אפקטיבי עם משרד הבטחון...יתכן ונצליח לתרגם את ההצלחה ההצהרתית-ערכית להצלחה אופרטיבית. עורכי הדין, בסיוע הארגון, משקיעים את מלוא מרצם בניסיון להוביל את המאבק לתוצאות מעשיות."
איזה תוצאות מעשיות אם לא שינוי החקיקה? בהמשך המכתב אף מאיצה יו"ר הארגון הגב' פנינה כהן לכל אלמנה לחתום על ייפוי הכח והסכם השכ"ט. עוד נאמר שם כי " בטרם חתמת על יפוי כוח, עורכי הדין לא מוסמכים לפעול בשמך לקבלת הפיצוי. על מנת לא לאפשר למשרד הביטחון לנצל עובדה זו ולהקטין את סכום הפיצוי על חשבונך, ועל מנת להילחם כגוף גדול ומאוחד, הכולל את כל אלמנות חללי המילואים (1240 במספר) יש למלא את המסמכים ולשלוח...".
הנני להזכיר כי מכתב זה נכתב לאחר מתן פסק הדין בבג"ץ.

26. האם הבג"ץ אכן נכשל?
בפן האופרטיבי של פסק הדין שניתן בו, לכאורה, ניתן לומר כי תוצאתו לא זיכתה את האלמנות בתשלום בפועל של המענק ולכן לא זיכה את התובעים בשכר טרחתם. אלא שאין מחלוקת, כדברי יו"ר הארגון דאז הגב' פנינה כהן, במאמר שפורסם בביטאון רעות הנ"ל, בו צוטטו דבריה בראיון שנערך עימה ב"קול הים האדום" ביום 25.1.05 ( עמ' 8): "ערן: "אבל בית המשפט קיבל את העמדה שלכן" פנינה: "נכון הוא קיבל" ערן: "הוא קיבל את הטענות. ניצחתם ניצחון מוסרי, בעצם". פנינה: כן, ניצחון מוסרי. בזה זכינו בבג"ץ, זאת אומרת יש לנו לגיטימציה למעשה לצאת למאבק ציבורי."
ואכן מעיון בהצעות החוק שצורפו כמוצגים 50, 99, 100, 118, 119 ו 125 בתיק המוצגים של התובעים ניתן לראות כי כולן הוצעו לאחר פסק הדין בבג"ץ וכולן מתייחסות בדברי ההסבר לפסק הדין בבג"ץ 3142/03 הוא הבג"ץ שנוהל על ידי התובעים ובכלל זה הצעת החוק אשר התקבלה לבסוף והביאה לתשלום המענק לאלמנות.
אין ספק כי פסק הדין בבג"ץ שימש נקודת מפנה אשר הביאה לתיקון החוק כמיוחל.
דברי ההסבר להצעת החוק מיום 28.11.11 ( מוצג 125 לתיק המוצגים של התובעים ) אף מציירת קו ישיר בין פסק הדין בבג"ץ להצעת החוק: "לאחר שניתנו פסקי הדין האמורים, הונחו על שולחן הכנסת כמה הצעות חוק שנועדו להרחיב את תחולתו של חוק הקצבאות, כך שיחול על חיילי המילואים שנספו לפני מועד התחולה. במקביל התנהל משא ומתן בין נציגי ארגוני המשפחות השכולות לבין נציגי הממשלה להשגת הסדר פשרה שיאזן בין העלויות התקציביות שייגזרו מהחלת החוק באופן רטרו אקטיבי מלא לבין טענות הקיפוח של המשפחות השכולות ובעיקר טענת ארגון אלמנות ויתומי צה"ל ביחס לתשלומים שניתנו בעבר לפי " הסדר צוות אוויר"...באמצע שנת 2010 חודש המשא ומתן בין נציגי הממשלה לבין נציגי ארגוני המשפחות השכולות. תוצרי המשא ומתן האמור עוגנו בתיקון המוצע, שבמסגרתו ייקבע פיצוי חלקי מסוים...".
עולה מהאמור לעיל, כי הבג"ץ למעשה צלח בידן של האלמנות כאשר פתח את הפתח לניהול מו"מ עם הגורמים הרלווטיים בכנסת ובממשלה ולשינוי החקיקה כתוצאה ממו"מ זה.

27. התובעים הביאו לעדות את יו"ר הארגון הנוכחית, הגב' נאווה שוהם, אשר מונתה לתפקידה זה בשנת 2007 וכן את יועץ האסטרטגיה, ממשל ולוביג, מר גדעון ז אגא, על מנת לתמוך בטענתם בדבר הפעילות הציבורית אותה נקטו לשם שינוי החקיקה.
הגב' שוהם ה עידה באופן מפורש על כך כי הארגון שיתף פעולה עם התובעים לשם הבאת השינוי בחקיקה (עמ' 56 לפרוטוקול ש' 15-28). עדה זו אף דוחה את טענת הנתבעות לפיה הצעת החוק, שהתקבלה בכנסת, הוגשה ביוזמתם הבלעדית של ח"כ דני דנון ויואל חסון וללא סיוע הארגון והתובעים (עמ' 57 ש' 24-30).
ב"כ הנתבעות אינם מצליח ים את לסתור עדות זו כאשר כל החקירה הנגדית מטעמם מתרכזת סביב פעולותיו של הארגון לאחר מינויה של הגב' שוהם ליו"ר הארגון במקום הגב' כהן. מקו החקירה עולה טיעון שאינו רלוונטי כלל לתיק זה והוא התעלמות, לכאורה, של הארגון מהפטור בתשלום שכ"ט של האלמנות שלא חתמו על הסכם השכ"ט עם התובעים למרות שקיבלו את המענק במלואו.
בתצהיר עדות ראשית מטעמו, מציין מר גדעון זאגא במפורש כי החברה לייעוץ אסטרטגי פוליטי, ניהול קשרי ממשל ולובינג (להלן: "החברה") בה הוא משמש כלוביסט, נשכרה על ידי הארגון והתובעים כדי לקדם את המאבק.
העד מעיד על כך שהחברה חתמה על הסכם שכ"ט עם התובעים בלבד ומאשר כי הקשר החוזי היה עם התובעים בלבד. בתצהירו מפרט מר זאגא את הפעילות שעשה לשם קידום המאבק ובכלל זה בקרב חברי הכנסת והחתמתם על הצעות חוק בנושא.
מר זאגא אף מעיד כי הצעות החוק נוסחו על ידי התובעים לשם סיוע לח"כ שהגישום וכי פעילות החברה בכנסת מטעם התובעים התבטאה במעורבות פעילה לכל אורך הליך החקיקה מתחילתה ועד סופה.
אף עדות זו לא נסתרה בחקירתו הנגדית ואף לא הובאה כל עדות סותרת.

28, עולה מהמקובץ הוא כי טיפולם של התובעים במאבק, הן המשפטי והן הציבורי, הביא לתוצאה המיוחלת או למצער סייע בכך ולפיכך, חלה על הנתבעות החובה לשלם את שכר הטרחה אותו התחייבו לשלם לתובעים עם ביצוע תשלום המענק על פי הוראות הסכם השכ"ט עליו חתמו.
לפיכך, הנני מקבלת את התביעות ומורה על המשך הליכי ההוצאה לפועל כנגד הנתבעות תוך 30 יום מיום שיומצא פסק הדין לידי בא כוחן ובהעדר תשלום.
הוראה זו מתייחסת לתיקי הוצאה לפועל 01-XX299-12-8, 01-XX308-12-7, 01-XX304-12-3,
01-XX304-12-8.
הנתבעות תשלמנה לתובעים הוצאות משפט בסך 2,500 ₪ כל אחת מהן.

ניתן היום, כ"ה תמוז תשע"ד, 23 יולי 2014, בהעדר הצדדים.