הדפסה

צילו(עציר) נ' מדינת ישראל

בפני
כב' הנשיאה ברלינר – אב" ד

כב' השופט ג'ורג' קרא – סגן נשיאה

כב' השופט דוד רוזן

המערער

מוכתר צילו (עציר)

נגד

המשיבה

מדינת ישראל

פסק דין

השופט ד. רוזן:

1. המערער הורשע בעבירה של כניסה למקום מגורים, תקיפה סתם וגניבה.
על-פי הכרעת-הדין, ביום 12.02.14, בסמוך לשעה 10:00 בבוקר, נכנס המערער לדירת מגורים בדרום תל-אביב. דקות ספורות אחר-כך הגיעה לדירה המתלוננת המתגוררת במקום, והבחינה, לדבריה, במערער, אשר דחף אותה במהלך יציאתו את הדירה ועזב את הדירה כאשר ברשותו 500 ₪ אותם גנב מתיקה.

הכרעת-הדין של בית-משפט השלום – ת"פ 29810-02-14, מיום 13.04.14 – מושתתת על עדותה של הגב' ז'נט ברההן ( להלן: "המתלוננת"), שזיהתה ברח' נווה שאנן את האלמוני שחדר לדירתה כחצי שעה קודם לכן ( דירתה של המתלוננת הינה בסמוך ברח' הגר"א 34 תל- אביב).

2. המחלוקת היחידה בין באי כוח הצדדים הנכבדים הינה בשאלת זיהויו של המערער.

בית-משפט קמא, סגן הנשיאה, כב' השופט בני שגיא, קבע כי המערער הוא זה שחדר לדירת המתלוננת על בסיס הזיהוי שזיהתה המתלוננת את המערער, ברח' נווה שאנן, במחובר לעדותו של מלאק טספאי ( להלן: "העד"), ששמע את צעקות המתלוננת " גנב גנב", והחל לרדוף אחרי האלמוני לכיוון רח' לוינסקי. לא מדובר במרדף רצוף, אבל העד הוא זה שלאחר דקות ספורות תפס והחזיק במערער עד הגיעם של השוטרים למקום. בית-המשפט קמא דחה גרסתו של המערער, כי לא שהה, כל עיקר, בדירת המתלוננת, כמו גם ברח' נווה שאנן, כמו גם גרסתו כי נעצר, כך סתם, בעת היותו ברח' לוינסקי בתל-אביב.

בהכרעת-הדין נקבע על ידי בית-משפט השלום כי המתלוננת זיהתה את המערער זיהוי כפול.
המערער זוהה על ידי המתלוננת בעת שהיה ברח' נווה שאנן, על בסיס שני מפגשים קודמים של המתלוננת עם המערער ( בחדר המדרגות ובדירתה של המתלוננת). הזיהוי הנוסף הינו זיהוי ספונטני של המערער בתחנת המשטרה.
בית-המשפט נתן משקל לזיכרון הדברים שרשם שוטר הסיור חייטוב בדו"ח פעולה ( ת/4), שלפיו המתלוננת ציינה כי החשוד בפריצה לדירתה עונה לתיאור הבא: "סווצר לבן, מכנס משבצות קצר צבעוני, צבע עור כהה, שיער אפרו/מוייקן". בית-משפט קמא ציין כי קיימת חשיבות לתיאור זה של המתלוננת, שניתן עוד לפני שאנשי החקירות גבו הודעתה, ועוד לפני שהבחינה במערער בתחנת המשטרה.
אין מחלוקת כי המערער לבש בעת מעצרו מכנסיים קצרים צבעוניים ומשובצים וז'קט טריינינג בצבע לבן.

3. קודם דיון בליבת הזיהוי, ראוי להתייחס לזיכרון הדברים הנ"ל שרשם שוטר הסיור, חייטוב ( ת/4).

מוצג ת/4

השוטר חייטוב רשם בדו"ח הפעולה ( ת/4) כי התקבל אירוע על חשוד שתיאורו: "סווצר לבן, צבע עור כהה, מכנס קצר, אשר בורח מכיוון רח' הגר"א לכיוון גינת לוינסקי".
בהמשך לאחר מעצרו של המערער תחקר השוטר חייטוב בתחנת שר"ת את המתלוננת באמצעות תרגום של: "נתין זר אחר שגם לו השפה העברית קשה..." (פרטיו של נתין זר זה הינם בבחינת " נעלמים"), ובין היתר נרשם תיאורו של החשוד: "סווצר לבן, מכנס משבצות קצר צבעוני, בצבע עור כהה, שיער אפרו/מוייקן".
הנה נא, השוטר חייטוב, לאחר שעצר וכבל את המערער והובילו לתחנת המשטרה, תחקר את המתלוננת באמצעות נתין זר – שפרטיו עלומים – שגם אליבא דשוטר חייטוב, שליטתו בשפה העברית " קשה".
מוצג ת/4 הינו בבחינת עדות שמיעה למהדרין.
מוצג ת/4 נוצר בסיועו של נתין זר, "אלמוני פלמוני", שאינו שולט בשפה העברית, כאשר השוטר שרשם את הדברים - הינו השוטר, שעצר וכבל את המערער כחשוד עיקרי בעבירת הפריצה.

פרקליטו של המערער, "בלא כוונת מכוון", בלשון זהירה, הסכים להגשת מוצג ת/4 במהלך הדיון בבית-משפט קמא. עם זאת, התובע המלומד, עו"ד יוסי קורצברג, בהגינותו הרבה, הכיר במהלך הדיון בערעור בחולשת המוצג וציין כי מוצג זה הינו בבחינת " למעלה מן הצורך" (עמ' 4, דיון מיום 18.06.14).

יתר על כן, באם מדובר במסמך שהוגש בהסכמה ועובדותיו מוסכמות, אזי לפי הרשום במסמך, הנתונים שנמסרו, כביכול, על-ידי המתלוננת הינם כי מדובר בחשוד שלבש סוודר לבן, מכנס קצר, ואינו כהה עור, זה ולא יותר.
תיאור זה שונה מהתיאור שנגבה בדרך " מיוחדת", כמצוין לעיל.

הנה כי כן, נראה כי אין בכוחו של מוצג ת/4, לשמש תמיכה ממשית לזיהוי שזוהה המערער על-ידי המתלוננת.

4. עתה, אדון בשאלת זיהויו של המערער על-ידי המתלוננת ברח' נווה שאנן בתל- אביב, כמי שחדר לדירתה וגנב מכספה.
זיהוי זה הינו יסוד ועיקר בתיק זה. באם לא ניתן לסמוך על זיהוי זה, כל שאר הממצאים שנקבעו על-ידי בית-משפט קמא ( עדותו של העד, מלאק טספאי) הינם ולא כלום.

זיהוי הפורץ על-ידי המתלוננת

המתלוננת העידה בבית-המשפט כי חצי שעה לאחר המפגש בדירתה פגשה את המערער משהופיע מול עיניה, ואז תפסה אותו בקצה של הז'קט, בשעה שהחזיק בידו שקית פלסטיק עם בקבוקי וודקה ובירות. המערער ברח והעד אמר לה " אני אתפוס אותו, אל תדאגי".

בהודעתה במשטרה מיום 12.02.14, שעה 11:14 ( נ/2), תיארה המתלוננת את המערער כבחור אפריקאי: "בחור גדול עם מכנס קצר, מכנס צבעוני, לא זוכרת את הצבעים בדיוק" (שם, גיליון 2, שו' 51).

בעדותה בבית-משפט תיארה המתלוננת את המערער: "השיער שלו כמו השיער של הנאשם והחולצה שלו היא אותה חולצה, היו לו מכנסיים קצרות, נעלי סנייקרס" (עמ' 3 שו' 17). בהמשך: "המכנסיים היו בצבע לבן עם פסים אדומים" (עמ' 4 שו' 4, דיון מיום 16.03.14). המתלוננת ציינה כי בנוסף לבגדיו זיהתה אותו על-פי: "השיער שלו והשפתיים שלו" (שם, עמ' 10 שו' 12).

ניתן להסכים ולקבוע כי המתלוננת בטוחה בכל מאודה כי המערער הוא האיש שחדר לביתה וגנב מכספה.

המשקל שיש ליתן ככלל לזיהוי נאשמים

5. קיימת נטייה לייחס משקל גבוה, ואף מכריע, לראיית הזיהוי – זאת כאשר העד המזהה מצליח לזהות באופן פוזיטיבי דווקא את האדם החשוד ע"י רשויות החוק בביצוע העבירה. במקרים מתאימים אף ניתן להרשיע נאשם על-סמך ראיית זיהוי יחידה, אם ראייה זו נגבתה לפי הכללים המקובלים ובית המשפט נותן בה אמון.

מחקרים אקדמיים רבים עמדו על הבעייתיות הגלומה בהסתמכות " עיוורת" על ראיית הזיהוי. ראיה זו היא תולדה של עיבוד המידע הנקלט בחושים, וככזו היא חשופה יותר מראיות אחרות לבעיות הנעוצות במנגנוני תפיסה וזיכרון. "מאפיין זה של ראיית הזיהוי מקרב אותה יותר לעדות סברה מאשר לעדות ישירה, שכן ראיית הזיהוי היא פרי התרשמות אישית סובייקטיבית והסקת מסקנות על בסיס מידע הנקלט בחושים באשר לזהותו של מבצע העבירה" (נגה שמואלי-מאייר ואורי פרייסמן " בעקבות ד"ר דורון מנשה ורביע עאסי: "תלות בשדה" והשפעתה על מהימנותו של הזיהוי החזותי" עלי משפט ח 317 (2010) ( להלן: שמואלי-מאייר ופרייסמן), בעמ' 318; ראו גם דורון מנשה ורביע עאסי " טעות בזיהוי חזותי של חשודים: הזמנה למחקר ורפורמה" משפטים לה 205 (2005), הערת שוליים 12).

רשימת הפרמטרים המשפיעים על נכונות הזיהוי היא ארוכה, וכוללת משתנים אישיים הקשורים הן בעד המזהה עצמו, והן משתנים חיצוניים הקשורים בסביבה הפיזית של זירת העבירה ובמהלכו של האירוע העברייני. בין משתנים אלה ניתן למנות מאפיינים אתניים-תרבותיים; מין; גיל; אינטליגנציה; מידת הלחץ שבו היה העד המזהה נתון בזמן העבירה; מצב התאורה במקום; שימוש בנשק ע"י העבריין במהלך האירוע; משך החשיפה של העד לאירוע ולעבריין; ניסיון העד בזיהוי תווי פנים ועוד ( ראו שמואלי-מאייר ופרייסמן, בעמ' 318 והמקורות המצוינים שם).

בהקשר זה יצוין כי המחקרים האמפיריים בנושא מראים כי – בניגוד לתפיסה הרווחת ולשכל הישר – דווקא מידת הביטחון של העד בזיהוי שביצע אינה שיקול שיש להתחשב בו בבוא בית המשפט ליתן משקל לראיית הזיהוי ( ראו שמואלי-מאייר ופרייסמן, בעמ' 324 והמקורות המצוינים שם). המחקרים מצביעים כי הסתברות נכונותו של הזיהוי הינה שווה, בין אם העד מביע ביטחון מלא בזיהוי ובין אם ביטחון הססני. מסקנת החוקרים הינה כי מידת הביטחון בזיהוי הינה יותר תכונה אישיותית של העד המזהה, מאשר מדד אמין של נכונות הזיהוי ( ראו שמואלי-מאייר ופרייסמן, בעמ' 324-325, 334).

מכל האמור לעיל עולה כי ראיית הזיהוי אינה נקייה מקשיים, הנובעים מהיותו של הזיכרון האנושי מועד להטיות וכשלים. היו שטענו כי הרשעה על סמך ראיית הזיהוי טעונה תוספת ראייתית, אם כי טענה זו נדחתה ע"י בית המשפט העליון ( ראו למשל ע"פ 10360/03 שדיד נ' מדינת ישראל, בפסקאות 12-14; ע"פ 4384/93 מליקר נ' מדינת ישראל, בפסקה 6). בכל מקרה, ברור כי יש להתייחס לראיית הזיהוי בזהירות המתחייבת ( ראו ע"פ 3595/06 דבאש נ' מדינת ישראל, בפסקה 8).

6. בחינה זהירה של זיהוי המתלוננת מעלה כי נפלו כשלים שיש בהם כדי לסדוק ולערער ודאות הזיהוי.

כשלים בזיהוי:

א. בהודעתה במשטרה, כשעתיים לאחר האירוע, בשעה 11:14, תיארה המתלוננת את האלמוני שחדר לביתה כבחור אפריקאי: "בחור גדול עם מכנס קצר, מכנס צבעוני, לא זוכרת את הצבעים בדיוק" (נ/2, גיליון 2, שו' 51).
זה ותו לא. המתלוננת ציינה את המכנס הצבעוני הקצר ולא יותר.

בעדותה בבית-משפט התפתח התיאור משתיארה המתלוננת את המערער: "השיער שלו כמו השיער של הנאשם והחולצה שלו היא אותה חולצה, היו לו מכנסיים קצרות, נעלי סנייקרס" (עמ' 3 שו' 17). בהמשך: "המכנסיים היו בצבע לבן עם פסים אדומים" (עמ' 4 שו' 4, דיון מיום 16.03.14). המתלוננת ציינה כי בנוסף לבגדיו זיהתה אותו על-פי: "השיער שלו והשפתיים שלו" (שם, עמ' 10 שו' 12).
לאמור, בהודעתה במשטרה בסמוך לאירוע לא ידעה המתלוננת לומר דבר בעניין פניו, שיערו, צבע ז'קט וחולצתו ומיני סימנים שנוספו בדיעבד, לאחר שהבחינה במערער בתחנת המשטרה.
הזיהוי שזיהתה המתלוננת את הפורץ לדירתה ברח' נווה שאנן התבסס על לבושו, מכנס צבעוני קצר.
עם כל הכבוד, זיהוי על בסיס ביגוד חלקי אינו בבחינת זיהוי.

ב. המתלוננת ציינה כי פגשה את המערער קודם הזיהוי ברח' נווה שאנן בתל-אביב, במדרגות ביתה, ודקות אח"כ בתוככי דירתה.
חרף זאת, לא ציינה המתלוננת בהזדמנות כלשהי בהודעתה במשטרה, כמו גם בעדותה בבית-משפט, כי המערער עטור זקן ( ראה דו"ח עימות, ת/9 שו' 17).
לציין, זקן אינו פרט זניח על פניו של בן-אדם, מדובר בפרט זיהוי בולט שבודאי מודגש יותר משפתיים, אותן בחרה לציין המתלוננת בעדותה בבית-המשפט.

עובדה זו שלעצמה אין בה כדי לאיין הזיהוי בו זיהתה המתלוננת את המערער.
עם זאת, משבעדותה בבית משפט ביקשה המתלוננת להוסיף פרטים על אלה שמסרה בהודעתה במשטרה, כמו הז'קט לבן וכי זיהתה את המתלונן גם על פי שערו ומבנה שפתיו – יש בכך להבליט העובדה כי המתלוננת נמנעה מלציין כי האיש שפרץ לדירתה בו הבחינה בשלוש הזדמנויות שונות ( א. בחדר המדרגות ב. בתוככי דירתה ג. ברח' נווה שאנן) - הינו עטור זקן.
העובדה כי המתלוננת לא ציינה נתון משמעותי זה, כי החשוד בחדירה לביתה היה עטור זקן, יש בה כדי להחליש עוצמת הזיהוי.
[לציין, המתלוננת הבחינה לראשונה בזקנו של המערער במהלך העימות בתחנת המשטרה ( ת/9 גיליון 2 שו' 17)].

ג. בהודעתה במשטרה סמוך לאירוע ציינה המתלוננת כי משנכנסה לדירתה ראתה את החשוד, בו הבחינה קודם לכן בחדר המדרגות: "... ואני רואה אותו שהוא מכופף ומחטט בתיק שלי ואני צעקתי לו מה אתה עושה פה, ואז הבחור הזה בא לכיוון כאשר הוא מכווץ את אגרופיו ובא לכיוון שלי ואני חשבתי שהוא בא לאנוס אותי. פחדתי, בגלל זה התחלתי לצרוח. ברגע שהתחלתי לצרוח החשוד העיף אותי עם היד וברח מהדירה..." (נ/2 גיליון 1 שו' 10-13). בהמשך אותה הודעה, תיארה המתלוננת: "... ברגע שנכנסתי לתוך הדירה ראיתי שהבחור מחטט בתיק צד שלי והדברים שהיה בתוך התיק התפזרו על הרצפה ואז התחלתי לצרוח והחשוד דחף אותי, ברח מהמקום מיד. אחרי שהוא יצא הסתכלתי בתיק וראיתי שהוא לקח את ה-500 ₪ שהיה בארנקי ירוק קטן שהיה בתוך התיק צד..." (נ/2 גיליון 2 שו' 29-31).

בעדותה בבית משפט תיארה המתלוננת האירוע בצורה שונה:
"...אני נכנסתי לחדר השינה, ראיתי רגל של מישהו שם. אחרי שנכנסתי, חשבתי אולי זה בעלי שחזר מהעבודה, וראיתי אותו מתחבא מאחורי הדלת... אחרי שראיתי אותו אמרתי לו ' מה אתה עושה פה, אני ראיתי אותך במדרגות היום בבוקר' והוא פחד והוא חיפש דרך לצאת, לברוח. ואז אני יצאתי ודפקתי בדלת של שכן שלי והוא ברח. הוא דחף אותי בכתף וברח." ( שו' 23 עמ' 2 – שו' 3 עמ' 3, ישיבה מיום 16.03.14). ובהמשך: "... אני לא יודעת מה הוא עשה, אבל כשנכנסתי הוא התחבא מאחורי הדלת ואני פחדתי שהוא אולי הגיע לאנוס אותי." (עמ' 3 שו' 11, ישיבה מיום 16.03.14).

לאמור, התיאור שמסרה המתלוננת בעדותה בבית משפט שונה בתכלית השינוי מהתיאור שמסרה בהודעתה במשטרה.
עובדה זו מצביעה כי מדובר במתלוננת שמתקשה להקפיד בפרטי האירוע לו הייתה עדה. זה במקרה הטוב.
אפשרות קודרת יותר, ולא פחות אפשרית הינה שמדובר במתלוננת, שביקשה בעדותה בבית משפט ליישב תוכן העדות עם מצב דברים, שלדידה תומך בגישתה כי המערער הוא האיש שחדר לביתה.

ניתן עוד להוסיף כי למרות סמיכות הזמנים בין העבירה לבין תפיסת המערער, לא נמצאו ברשות המערער מזומנים בסך של 500 ₪ או סכום דומה לזה, כמו כן לא נמצא הכסף בסריקות שנעשו בנתיב בריחתו של המערער.

יהיו הדברים כך או אחרת, עדותה של המתלוננת בבית משפט הינה עדות החייבת בדיקה קפדנית וזהירה. מדובר בעדות החייבת בתמיכה של ממש.

ד. חוקרי המשטרה שבחנו את חומר החקירה בעניינו של המערער, מצאו לקיים מסדר זיהוי חי בתחנת המשטרה.

החוקרים הורו למתלוננת להישאר בתחנת המשטרה על מנת שניתן יהיה לערוך מסדר זיהוי חי. בשעה 15:16, בהיותה בתחנת המשטרה, הובל המערער על ידי השוטרים למולה והיא זיהתה בזיהוי ספונטני את המערער כמי שחדר לדירתה.
אין חולק, כי זיהוי זה - בו הובל המערער, שהינו אדם כהה עור לבוש במכנס דומה לאיש, שחדר לדירתה מול עיניה כשהוא אזוק ומסומן על ידי השוטרים - הינו בבחינת " זיהוי לאו זיהוי". בכל מקרה, זיהוי שמשקלו מינורי.

בית משפט קמא קבע בהכרעת הדין כי המשטרה ברשלנותה הכשילה את מסדר הזיהוי החי שבכוונתה היה לערוך בהשתתפות המתלוננת ( ראה הכרעת הדין, סעיף 13 עמ' 6 למטה).

התובע המלומד, עורך דין יוסי קורצברג, בהגינותו הרבה הסכים בטיעוניו לפנינו כי לו המתלוננת לא הייתה מצליחה לזהות את המערער במסדר הזיהוי החי התיק נגדו היה נסגר באותו הרגע ( עמ' 4 שו' 12-13, ישיבה מיום 18.06.14).
הנה כי כן, המשטרה ברשלנותה הכשילה הליך חקירה שהיה בכוחו לעגן זעקת חפותו של המערער.

חשוב לזכור, מסדר הזיהוי החי שנקבע על ידי חוקרי המשטרה להתבצע באותו יום היה הליך חקירה נגיש, זמין ונוח לחוקרי המשטרה. מדובר בהליך חקירה עליו החליטו חוקרי המשטרה בסיומה של החקירה לאחר סיכום העדויות והראיות בתיק.

המשטרה ברשלנותה ( כך בימ"ש קמא בהכרעת-הדין) הכשילה הליך החקירה ובכך מנעה הבאת ראיה משמעותית לבית משפט, ראיה שהיה בכוחה להכריע אחריותו של המערער.
"הימנעות" זו של המשטרה מעריכת מסדר הזיהוי עומדת בעוכריה. בד בבד, יש " בהימנעות" זו של המשטרה מעריכת המסדר כדי לתמוך בגרסת המערער.
[ראו בעניין זה רק למשל: ע"פ 728/84 חרמון נ' מדינת ישראל; ע"פ 3417/99 הר שפי נ' מדינת ישראל; ע"פ 7593/08 ריטבלט נ' מדינת ישראל; ע"פ 10586/05 בן אברהם נ' מדינת ישראל; ע"פ 8994/08 פלוני נ' מדינת ישראל; ע"פ 9107/09 מור נ' מדינת ישראל].

ה. כאמור, המשטרה הכשילה ברשלנותה הליך חקירה שנדרש על ידה, ונמצא ראוי להתבצע על בסיס כלל חומר החקירה.
גם במצב דברים זה יכלה המשטרה לקיים בדיקה נוספת, בדיקה שיהא בה כדי לסגור " החור" שנפער בתשתית הראייתית עקב רשלנותה – זאת בפעולה שאינה מורכבת או דורשת השקעת זמן ומשאבים. בכוחה של המשטרה היה ליטול טביעות אצבע מזירת האירוע. המתלוננת לא ציינה בגרסאותיה השונות כי האיש שחדר לביתה הסתתר מאחורי דלת חדרה או חיטט בתיקה, עטה כפפות על ידיו.
המשטרה לא ביקשה לקיים בדיקה ראשונית שכזו. בדיקה שכידוע בכוחה היה להכריע שאלת אחריותו של המערער.
לאמור, הימנעות זו של המשטרה מקבלת נופך מיוחד נוכח קביעת בית המשפט קמא על רשלנותה של המשטרה בהכשלת מסדר הזיהוי החי, מסדר זיהוי אותו מצאו חוקרי המשטרה לקיים, כצעד חקירתי דרוש ונחוץ לקביעת אחריות המערער.

7. אמור מעתה, זיהוי המתלוננת ברח' נווה שאנן אינו בבחינת זיהוי שניתן לסמוך ולהישען עליו במידת הוודאות הצריכה במשפט פלילי.
זיהוי המתלוננת שזור בכשלים שיש בהם לסדוק ולערער הזיהוי מיסודו.

8. במצב דברים זה, גם אם העד זיהה נכונה את המערער כמי שנמלט ברח' נווה שאנן עד לרח' לוינסקי, במחובר לדחיית גרסת המערער על ידי בית משפט קמא – אין באלה כדי לחזק הזיהוי שזיהתה המתלוננת את האיש ברח' נווה שאנן, זיהוי שבלעדיו לא ניתן לבסס אחריותו של המערער.

משבזיהוי ברח' נווה שאנן נפלו כשלים שיש בהם לפגום במשקלו ולסדוק תוקפו, לא ניתן לקבוע כי עדות העד שתפס המערער ברח' לוינסקי תומכת בזיהוי המתלוננת ברח' נווה שאנן. כל שהעד יכול היה להעיד הוא כי המתלוננת הצביעה על המערער וזה נמלט מהמקום עד לתפיסתו ברח' לוינסקי. הדברים מוטעמים עוד לנוכח העובדה שהעד זיהה את המערער על בסיס הביגוד בלבד, כאשר המרדף אחריו היה לא רצוף וללא שמירת קשר עין.

9. כללו של דבר:
לו דעתי הייתה נשמעת הייתי מורה על זיכוי המערער מחמת הספק.

דוד רוזן, שופט

הנשיאה ד. ברלינר , אב"ד:

1. בבוקרו של יום 12.2.2004 עזבה גנט ברההן (להלן: "המתלוננת") את דירתה ברח' הגר"א 34 בתל-אביב כדי להביא את בנה לגן. במהלך ירידתה מהדירה- הבחינה בפלוני שלא היה מוכר לה העולה במדרגות הבנין. מששבה מהגן ונכנסה לדירתה- הבחינה באותו פלוני כשהוא בדיר תה, מחטט בתיקה ואף גונב ממנו. פלוני – הוא הנאשם ולימים המערער בתיק שבפנינו (להלן: "המערער").
העימות בדירה הסתיים בכך שהמערער דחף את המתלוננת ויצא מהדירה. בכך לא הסתכמו המפגשים שבין המתלוננת למערער. כחצי שעה מאוחר יותר כאשר ירדה לרחוב הבחינה לדבריה במערער ברחוב, ואף הצליחה לאחוז בחולצתו. המערער נמלט מידיה, אלא שאז נחלץ לעזרתה עובר אורח, העד טספאי (להלן: "טספאי") שרדף אחרי המערער תפס אותו והחזיק בו עד להגעת משטרה.
מאוחר יותר זיהתה המתלוננת את המערער בתחנת המשטרה, כשחלף על פני ה כשהוא אזוק.
בימ"ש קמא, כב' השופט ב. שגיא, סגן נשיא, סבר כי די בעדויות אלה, כשאליהן נלוות ראיות חיזוק שונות כדי להוכיח את אשמתו של המערער מעבר לספק סביר.
חברי, השופט ד. רוזן, סבר כי הזיהוי אינו ודאי דיו וקיים ספק ממנו רשאי ל יהנות המערער.
דעתי שונה – ולו הי יתה נשמעת היינו מותירים את הכרעת הדין המרשיעה בעינה.

2. בין מהימנות לאמינות

כפי שציין חברי, המחלוקת לאורך כל הדרך לא הייתה בשאלת מהימנותה של המתלוננת. אליבא דכולי עלמא, המתלוננת מבחינתה העידה עדות אמת בביהמ"ש. היא מאמינה בתום לב כי זיהתה את האיש הנכון וכי המערער הוא הפורץ והגנב.
המחלוקת היא בשאלת ודאותו של הזיהוי, האם הוא אמין דיו כדי שניתן יהיה להשתית עליו ממצאים, או שמא – חרף בטחונה של המתלוננת קיימים פגמים שונים המכרסמים במשקלו הראייתי של הזיהוי.
הפסיקה הגדירה מחלוקת בנסיבות מעין אלה כמחלוקת בין מהימנות לאמינות. העדה מהימנה, אולם העדות אינה אמינה דיה. (בשלל חשש לטעות בתום לב או פגמים אחרים):

"יש שבית-המשפט משוכנע שעד פלוני דיבר אמת, ובעת ובעונה אחת אינו משוכנע כי העובדות שעליהן העיד אותו עד הן העובדות כהווייתן" (ע"פ 10009/03, פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נ"ח(6) 769, (2004).

ספציפית, לענין זיהוי, יושמה ההבחנה שבין מהימנות לאמינות כדלקמן:

"...לענין מהימנות, לא הרי זיהויו של הנאשם על-ידי קרבן העבירה כהרי עדותו של מה שקרה לו, אפילו נצא מן ההנחה שהצד השווה שבהם הוא מהימנות המזהה והעד כדובר אמת. מהימנותו כדובר אמת מטביעה הן על עדות הזיהוי והן על עדות המעשה חותם של אמת סובייקטיבית; אך עד שיוכל לבית משפט, על-ידי שיסמוך ידו על אמת זו, להפכה לאמת אובייקטיבית (כביכול) צריך הוא להיות סמוך ובטוח תחילה שהעד, בהאמינו לתומו שכל עדותו אמת היא, לא טעה, לא מתוך היסח-הדעת ולא מתוך מגבלות הזכרון האנושי ולא מתוך השפעות חיצוניות או תת-הכרתיות..." (ע"פ 648/77 קריב נ' מדינת ישראל, פ"ד לב(2) 729, (1978))

העובדה שהמחלוקת בענייננו היא אכן במידה רבה מחלוקת בין מהימנות לאמינות פותחת את הדלת לביקורתה של ערכאת הערעור:

"...אכן אין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בקביעה של מהימנות של עד ע"י הערכאה הדיונית, אולם כאשר דברים אמורים בקביעה המושתתת על אמינותו – שאני" (ע"פ 10009/03, פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נ"ח(6) 769, (2004).

הדלת נפתחה איפוא שעל-כן צדק חברי כאשר סבר כי יש מקום לבדוק ולבחון את מסקנתה של הערכאה הדיונית באשר לאמינות המתלוננת (והעד טספאי), אלא שבאשר למסקנה- כאמור לעיל דעתי שונה.

3. כפי שציין חברי – המחקרים שנעשו בעולם ובאו לידי ביטוי בכתיבה האקדמית (ראה המאמרים שהוזכרו ע"י חברי, מאמרם של המחברים מנשה ועאסי וכן שמואלי-מאייר ופרייסמן) ובעקבותיהם הפסיקה במידה זו או אחרת – הכירו בכך כי אין קריטריון מובהק לבדיקת אמינותו של זיהוי.
אף אחד מ"המשתנים" העומדים בבסיס הזיהוי אינו יכול לספק בטחון מוחלט באשר לוודאותו (תוך יציאה מנקודת הנחה שהמזהה אינו משקר ומהימנותו כאמור אינה מוטלת בספק). בגדר המשתנים הנלקחים בחשבון: פרק הזמן בו היה העבריין חשוף ל עיני המזהה, התנאים החיצוניים שאפשרו או מנעו ראיה ברורה, מידת הוודאות של המזהה (אני מזהה אותו ב- 100% לעומת אני חושב שזה האיש, או ניסוחים דומים), מידת הדיוק בתיאורו של המזהה והתאמת התיאור לנאשם העומד לדין, הזמן שחלף בין האירוע לזיהוי ועוד. באשר לתיאור החשוד מפי המתלונן ומידת הד יוק שבו כותבים המחברים מנשה ועאסי:

"...אולם המחקרים המקצועיים בתחום מצביעים חד משמעית על כך שהקשר הקיים, אם בכלל, בין איכות התיאור של העד אודות העבריין לבין מידת הדיוק שלו בזיהוי הינו לכל היותר מזערי ובלתי חשוב סטטיסטית, דהיינו שאין לגזור ממנו מסקנות מעשיות ובנות תוקף ביחס לטיב הזיהוי למעשה" (עמ' 223-4 למאמר).

וראה גם ע"פ 752/06 לאלזר נ' מדינת ישראל [ פורסם בנבו] (10.8.2006).

להשלכה של קביעה זו – לענייננו, אתייחס בהמשך.
לצד הקריטריונים שהוזכרו כשהם עומדים כל אחד מהם על רגליו העצמאיות – יש להתייחס גם לשילוב והאיזון ביניהם.

"...משתנה זה... הוא משתנה אחד מתוך כמה משתנים שיכולים להשפיע על הדיוק בזיהוי. לפיכך בכל מקרה ומקרה משתנה זה עשוי לפעול את פעולתו באורח אחר" (מאמרם של מנשה ועאסי עמ' 255).

סיכום האמור עד כה מוליך למסקנה כי אין נוסחה מדויקת ברת הפעלה שיכולה להב יא לתוצאה אחת ואחת בלבד באשר לוודאותו של הזיהוי.
וחזרנו לתפקידו הברור והמובהק של בית-המשפט מימים ימימה, לשקול ולבדוק היטב את מכלול הראיות שבפניו, לאזן ולשלב בין המשתנים לענ יין הזיהוי ולצדם הראיות הנוספות שבתיק עד לתוצאה הסופית.

4. מה הוכח בתיק שבפנינו?

ארבע פעמים ראתה המתלוננת את המערער:
1. בעודה מוליכה את בנה לגן כאשר הוא עולה במדרגות;
2. בחוזרה מהגן כאשר הוא בתוך דירתה;
3. ברחוב כאשר היא אוחזת בבגדיו;
4. בתחנת המשטרה בחלפו על פניה.

בכל הפעמים מדובר באור יום, בין אם אור יום ובין אם האור בדירה אותו לא כיבתה, שאיפשר לה התבוננות מלאה. האירוע בדירה כלל חילופי דברים בינה לבין הפורץ עד אשר דחף אותה בכתפה ונמלט, והרי לך הזדמנות מובהקת לחרוט את פניו של הפורץ בזכרונה.
המתלוננת אכן חרטה את פניו של הפורץ בזכרונה, לפחות על פי גירסתה שהרי זיהתה אותו ברחוב כחצי שעה לאחר העימות ביניהם בדירה.
אין כל טענה כי בין המערער למתלוננת הייתה היכרות קודמת או עימות קודם שבשלהם רצתה להעליל עליו עלילת שווא. נזכור פעם נוספת את הנחת היסוד: המתלוננת מהימנה והיא מאמינה בתום לב כי הנאשם הוא הפורץ.

השאלה המתבקשת היא אם כך, מתי טעתה המתלוננת? במעבר בין שתי הפעמים בהן ראתה את הפורץ בביתה? במעבר בין הבית לרחוב? האם ניתן לקבל כי בלכתה ברחוב נטפלה המתלוננת במכוון או בטעות לאדם חף מפשע?
על פניו אין סיבה לפקפק בבטחונה של המתלוננת כי האדם שבבגדו תפסה בהיותה ברחוב הוא הפורץ שאותו ראתה פעמיים בביתה זמן קצר קודם לכן. אין גם סיבה לפקפק בזכרונה בשלב זה, ובמילים אחרות אין בסיס לחשש כי הזיהוי – אינו אמין. למעשה גם הסנגוריה לא פקפקה בזיהוי עד לשלב זה, כפי שעולה מהאמור בהודעת הערעור: "...בשום שלב לא טען המערער כי המתלוננת זיהתה אותו בטעות ברחוב נווה שאנן. לטענתו יתכן בהחלט כי המתלוננת אכן זיהתה שם את אותו אדם שפרץ לביתה, אלא שאותו אדם הוא אינו המערער" (סעיף 47 להודעת הערעור).
דהיינו: הנתק בין זיהוי הפורץ האמיתי, לבין הזיהוי המוטעה של המערער (לשיטת הסנגוריה) חל בשלב שבין הימלטותו של הפורץ האמיתי מהמתלוננת לבין תפיסתו ע"י טספאי. טספאי לא ראה את פניו של האדם אחריו רדף, תפס בטעות אדם אחר (קרי: המערער) והמתלוננת "התיישרה" עם טעות זאת כאשר המערער הובל לנגד עיניה ע"י שוטרים כשהוא אזוק, והיא זיהתה אותו.
בימ"ש קמא סבר כי המשטרה התרשלה בדרך פעולתה (בהובלת המערער האזוק), עדיין מצא כי: "קיים משקל מסוים גם לזיהוי הספונטני במשטרה חרף הפגם שנפל בו".
חברי, השופט רוזן סבר כי: "המשטרה הכשילה הליך חקירה (הכוונה למסדר זיהוי חי) שהיה בכוחו לעגן זעקת חפותו של המערער. אם המתלוננת לא היתה מצליחה לזהות את המערער במסדר זיהוי חי היה התיק נסגר. משמנעה המשטרה אפשרות זו – יש בכך כדי לתמוך בגרסת המערער. "

5. מקובלת עלי הקביעה כי המשטרה התרשלה בדרך פעולתה. אסור היה לשוטרים להוביל את המערער האזוק לנגד עיניה של המתלוננת והנסיבות שהביאו לכך- מן הראוי שתבדקנה בקפידה. אלא שאין לכך השלכה לעניין הסוגיה שעל הפרק. אני יוצאת מנקודת ההנחה המחמירה כי לזיהוי הספונטני בנסיבות אלה אין כל משקל (בניגוד לעמדתו של כב' השופט קמא שעדיין יש משקל מסוים). בנסיבות אלה הדעת נותנת כי לו היתה ההכרעה שבתיק זה פונקציה של "הזיהוי הספונטני" בלבד – הכף היתה נוטה לכיוון הספק.
אני מוכנה גם לקבל כי לו היה נערך מסדר זיהוי חי כדת וכדין, מבלי שקדם לו "הזיהוי הספונטני" והמתלוננת היתה נכשלת בו – ייתכן שהתיק היה נסגר.
אלא שלאפשרות תיאורטית זו – אין כל נפקות לשיטתי ולא זה ההיבט שיש להתמקד בו. השאלה היא האם קיים חשש של טעות מצידה של המתלוננת שנובעת אך ורק מכך שהמערער הובא כשהוא אזוק. האם תיתכן הטייה מחשבתית או תודעתית שכל כולה מתבססת על נתון זה שמאיינת לחלוטין את הדמות שהתקבעה במוחה בשתי הפעמים בהן הבחינה בפורץ בביתה, ובפעם הנוספת בו ראתה את הפורץ ברחוב ואפילו אחזה בבגדו, ואשר גם לגביה כאמור אין מחלוקת לענין אמינות הזיהוי.
בזוכרנו כי המתלוננת היא מהימנה, והוויכוח הוא האם עדותה בשאלת הזיהוי אמינה – זוהי השאלה הרלוונטית. האם יתכן שהאזיקים שינו במוחה את התמונה לחלוטין, שאם לא כך האפשרות הנוספת היא שהיא שיקרה ביודעין , והחליטה בכוונת מכוון , לזהות את האדם האזוק, מתוך הבנה כי הוא האדם שנעצר ללא קשר לדמות שראתה והתקבעה בזכרונה. משלא עומדת על הפרק האפשרות של שקר ביודעין – נותרה האפשרות של מחיקה מוחלטת של מה שראתה.
הסיכון – כי זה מה שהתרחש במוחה , אינו עולה כדי ספק סביר, וצדק לשיטתי בי מ"ש קמא כאשר לא הגיע למסקנה זו.

6. הסנגור שם דגש רב על כך שהמתלוננת לא ציינה כי המערער היה עטור זקן. נתון שאין עליו מחלוקת. המתלוננת התעכבה על שפתיו ושערו של הפורץ ולא הזכירה את הזקן: "ברור, שמי שיזכור פרט תיאור כזה כשפתיו, יזכור גם את קיומו של זקן , שהוא פרט בולט הרבה יותר על שטח הפנים" (סעיף 18 להודעת הערעור). בדיון בפנינו הוסיף הסנגור בנושא זה כי לתיאור השפתיים והשיער אין בעצם משמעות "אני טוען ששיער מקורזל ושפתיים עבות מאפיינים את המוצא שלו" (עמ' 3 שורה 23 לפרוטווקול).
גם חברי השופט רוזן סבר כי קיומו של זקן הינו "פרט זיהוי בולט שבוודאי מודגש יותר משפתיים".
איני סבורה כי היעדרו של הזקן מתאורה של המתלוננת -פוגם או מכרסם במשקל הזיהוי.
המדד איננו מהו הנפח שתופס זקן (או אף למשל) על פניו של פלוני לעומת נפח השפתיים, או נפח השיער. התמונה שנחרטת במוחו של המתבונן אינה בהכרח פונקציה של הנפח. ייתכן שהזקן הוא שגרתי על פניהם של הגברים בקרבתם חיה המתלוננת עד כדי כך שהיא חדלה לראות אותו. לא היו בפני בימ"ש נתונים על כך שהזקן הוא חריג. לפיכך כאשר טוען הסנגור שהשפתיים והשיער מאפיינים את מוצאו של המערער, ייתכן שהדברים נכונים גם לגבי הזקן שאם אינו מאפיין מוצא- הוא מאפיין הופעה טיפוסית בחברה ובסביבת המגורים של המתלוננת.
לפיכך, איני רואה כל משמעות להיעדר הזקן בתיאור.

7. לדיון הפרטני בשאלת העדרו של הזקן מן התיאור ומשמעותו, יש להוסיף את הפן הכללי באשר לקשר שבין איכות התיאור, לודאות הזיהוי (ראה לעיל פיסקה 3 ). המחקר האמפירי הוכיח כי הקשר בין השניים "הינו לכל היותר מזערי ובלתי חשוב סטטיסטית, דהיינו שאין לגזור ממנו מסקנות מעשיות ובנות תוקף ביחס לטיב הזיהוי למעשה" ( עמ' 223-4 למאמר). ועל כך ניתן לומר רק- ואידך זיל גמור.

8. לזיהוייה של המתלוננת נוסף כאמור זיהויו של טספאי, ונראה לי שקיומו של זה האחרון ועדותו סוגרים את המעגל ואינם מותירים מקום אפילו לחריץ כלשהו שיוכל להיחשב כספק סביר.
שני היבטים לעדותו של טספאי:
האחד, עצם תפיסתו של המערער ע"י טספאי לאחר שהצטרף למרדף של המתלוננת אחרי הפורץ לדירתה.
השני – קביעת המהימנות של בימ"ש קמא באשר לגירסתו של המערער לענין הימצאותו ברח' נווה שאנן בפרק הזמן הרלוונטי.

9. אבהיר את הדברים:
טספאי טען כי כאשר היה בדרכו למקום עבודתו ברח' נווה שאנן בת"א הבחין במתלוננת כשהיא צועקת "תתפסו אותו, גנב לי", ותופסת בחולצתו של האדם אחריו היא רצה. הוא רץ אחרי הגנב, לפרק זמן מינימלי איבד קשר עין עמו כאשר זה האחרון נכנס לשביל בין בניינים. טספאי עשה מהלך של אגוף ותפס אותו במקום שבו אמור היה לצאת מאותו שביל. בימ"ש קמא קבע כי אותו נתק מינימלי בקשר העין אינו פוגם בזיהוי. האדם אחריו רדף טספאי, ה וא אדם אותו תפס.
אין כל סיבה שלא לקבל קביעה זו, מהנימוקים אותם פירט ביהמ"ש. האפשרות כי נתק זמן של שניות יביא את טספאי לזהות אדם אחר שבמקרה יצא מתוך אותו שביל, היא אפשרות תיאורטית. כל היחלצותו של טספאי למרדף היא אקט של התנדבות ואזרחות טובה, שעל כן רק וודאות מוחלטת וחוסר היסוס מינימלי היו מביאים אותו להשלים את המהלך ולהחזיק באדם שתפס. מי שנחלץ לעזרתו של אדם שאינו מוכר לו (המתלוננת) חזקה עליו שלא ירצה להזיק לאדם אחר, אף הוא זר לו, שלא עשה לו כל עוול (המערער). מדובר באור יום ואין כל סיבה להניח ש טספאי, שתיאר גם את פרטי הלבוש של הגנב – רדף אחרי פלוני , ותפס בסופו של דבר את אלמוני. מקובלת עלי גם מסקנתו של בימ"ש קמא לענין חוסר הרלוונטיות של ההפגנה שהתקיימה באותו זמן באזור שמדובר בו.
ביהמ"ש האמין ל טספאי כי האדם אותו תפס היה במגרש לבד, ועל כן מה לי הפגנה או אנשים שנמצאים בסמוך, כאשר החשוד – נמצא לבדו במקום בו נתפס.
קביעה כי טספאי תפס את המערער בעודו נמלט מידיה של המתלוננת, מהווה ראיה עצמאית לתחושת אשמה של המערער.
בריחה היא הביטוי האולטימטיבי לתח ושת אשמה ( ע"פ 663/81 חורי נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(2) 85, 95-94 (1982)). הדעת נותנת כי לו היה המערער סבור שהמתלוננת טעתה בזיהויו לא היה בורח מפניה אלא מתעמת עמה. לפיכך, עצם הבריחה היא היא הראיה , במנותק מזיהויה של המתלוננת.
חברי, השופט רוזן, סבר כי גם אם טספאי זיהה נכונה את המערער כמי שנמלט אין בכך "כדי לחזק את הזיהוי שזיהתה המתלוננת את האיש בנווה שאנן, זיהוי שבלעדיו לא ניתן לבסס אחריותו של המערער."
ולא היא – עצם הבריחה כאמור הוא ראיה עצמאית ללא קשר לזיהוי שזיהתה המתלוננת את הפורץ לדירתה.
לכך יש להוסיף את מה שצוין כבר בפסקה 4 לעיל. גם הסנגור לא טען שהטעות בזיהויו של המערער ע"י המתלוננת חלה במעבר שבין הדירה לרחוב. הטענה היא כי "ייתכן בהחלט כי המתלוננת אכן זיהתה שם (הכוונה ברחוב) את אותו אדם שפרץ אלא שאותו אדם אינו המערער".
כיוון שכך – הקביעה כי טספאי רץ ותפס את האדם שבבגדו אחזה המתלוננת שקולה כנגד קביעה כי נתפס האדם הנכון: המתלוננת רדפה אחרי האדם הנכון שהיה בדירתה, טספאי נטל את המרדף מידיה ותפס את האדם שאחריו רצה והרי לך סגירת מעגל.

10. היבט נוסף כאמור עניינו במיקומו של המערער ברח' נווה שאנן בזמן הרלוונטי. המערער טען כי לא היה כלל ברח' נווה שאנן , והעלה מעין טענת " מיגו" נח היה לו להודות בהימצאותו ברח' נווה שאנן "ולנטרל" בכך את המשקל העצמאי של עדות טספאי. משבחר שלא לעשות כך – יש בכך כדי להצביע על חפותו.
בימ"ש קמא לא האמין למערער בנקודה זו כשהטעמים לכך מורכבים הן מהתרשמותו והן מטעמים שבהיגיון (ראה פסקה 21). מדובר בקביעת מהימנות מובהקת שאין להתערב בה, והסנגור לא הצביע על טעמים המצדיקים את המהלך הנדיר של התערבו ת ערכאת הערעור בסוגיית מהימנות.
דחיית גרסתו של המערער באשר למקום הימצאו פירושה כי המערער שיקר בנקודה זו. אין צורך לומר כי השקר הוא בנושא מהותי, שהרי מה לך נושא חשוב יותר ממקום הימצאותו בזמן הפריצה.
השקר הוא ראיה עצמאית, התומכת בגרסת המתלוננת. לו הייתה נדרשת ראיית סיוע בתיק זה – הדעת נותנת כי ניתן היה להצביע על השקר כעומד בקריטריונים הנדרשים לצורך זה.
בפועל – אין צורך בראי ית סיוע אבל השקר של המערער שהוא "טקטיקה שנועדה לחלצו" (כהגדרת בימ"ש קמא) מצטרף לראיות האחרות ופועל לחובתו של המערער.

סוף דבר:
אינני רואה להתייחס לראיות הנוספות משום שקבלת הקביעה כי המתלוננת אכן אחזה בבגדו של האדם הנכון, וטספאי המשיך ותפס אותו אדם עצמו – די בה.
כדי להסיר כל ספק, מקובלות עלי קביעותיו של בימ"ש קמא גם בנושאים הנוספים שעמדו על הפרק.
לפיכך, לו תשמע דעתי – יידחה הערעור על הכרעת הדין.

11. באשר לגזר-הדין:
בימ"ש קמא ציין כי המתחם המקובל בעבירות התפרצות נע בין 12-24 חודשי מאסר וראוי לאמץ מתחם זה, כאשר את העובדה שנכנס לדירה ללא אלימות או נזק לרכוש "מאזנת" העובדה שתקף את המתלוננת בדרכו החוצה.
בשלב השני – גזירת הדין, התייחס ביהמ"ש לכך שמדובר במי שזו לו הרשעתו הראשונה וכן לעובדה שבהיותו נת ין זר – לא יהיה מי שיתמוך בו בתקופת המאסר וריצויה יהיה קשה עליו יותר מאשר עבור אזרח ישראל י.
עוד ציין ביהמ"ש כי המערער אינו יכול ליהנות מאותה הקלה השמורה למי שמודה בביצוע העבירה ונוטל אחריות למעשיו. כל האמור לעיל תורגם לענישה בת 18 חודשי מאסר בפועל ולצידה מאסרים על תנאי שונים בהתאם לעבירות המפעילות אותם.
לטענת הסנגור- החמיר בימ"ש קמא עם המערער, הן בקביעת המתחם והן בענישה הקונקרטית. המתחם שנקבע – שמור לעבירות התפרצות בנסיבות חמורות יותר. הענישה הקונקרטית – אינה משקפת את היות ההרשעה הסתבכות אחת ויחידה בחייו של המערער, וכן את הקושי בריצוי המאסר. עוד מלין הסנגור על מתן משקל יתר לחומרה לכך שהמערער ניהל את התיק.

אציע לחברי לדחות את הערעור גם על הענישה.
המתחם שקבע ביהמ"ש הוא זהיר ומתון בהתחשב בכך שמדובר גם בגניבה וגם בהימלטות תוך דחיפת המתלוננת. גם המתלוננת היא ככל הנראה נתינה זרה ומכל מקום אינה נמנית עם האזרחים המבוססים במדינת ישראל. 500 ₪ אותם גנב המערער הם סכום משמעותי ביותר עבורה.
המערער גילה נחישות בביצוע משימת ההתפרצות, לא נרתע מכך שפגש המתלוננת בדרכו לדירה והמשיך בתוכניתו. משכך, אל לו לבוא בטרוניה כאשר השלמת המשימה העבריינית הוליכה אותו אל מאחורי סורג ובריח לתקופה שנקבעה.
אין ממש בטענה כאילו החמיר עמו בימ"ש בשל ניהול התיק. כל שנאמר הוא כי לא שמורה למערער ההקלה הניתנת למי שהודה בעבירה ועל נכונותה של אמירה זו לא ניתן לחלוק.
לפיכך, אין מקום להתערבותנו.

דבורה ברלינר, נשיאה
אב"ד

השופט ג'ורג' קרא, סגן נשיאה:
אני מסכים לחוות דעתה של כב' הנשיאה, השופטת ברלינר.

ג'ורג קרא, ס"נ

השופט דוד רוזן:
אני מצטרף לחוות דעתה של כב' הנשיאה, באשר לערעור על גזר הדין.

דוד רוזן, שופט

אשר על-כן הוחלט כאמור בחוות-דעתה של הנשיאה דבורה ברלינר, יידחה הערעור על שני חלקיו.
ניתן היום ט"ז תמוז תשע"ד , 14/07/2014 במעמד הנוכחים.

דבורה ברלינר, נשיאה
אב"ד

ג'ורג קרא, ס"נ

דוד רוזן, שופט