הדפסה

צייגר ואח' נ' המוסד לביטוח לאומי

לפני:

כב' השופטת עפרה ורבנר
נציג עובדים - הינו סלימאן
נציג מעסיקים - ליאור לוין

התובעים

  1. פנחס צייגר ת.ז. XXXX241
  2. שרה צייגר דיקבוך ת.ז. XXXXX836

ע"י ב"כ עו"ד זטרמן ׁׂ(הלשכה לסיוע משפטי)
-
הנתבע
המוסד לביטוח לאומי
ע"י ב"כ עו"ד אבירם

פסק דין

1. המחלוקת בין הצדדים בתביעה שלפנינו הינה, האם יש לראות במר פנחס צייגר ובגב' שרה דיקבוך-צייגר "בני זוג", כמשמעות מונח זה בחוק הבטחת הכנסה תשמ"א-1980, דהיינו, כאיש ואישה הידועים בציבור כבני זוג והמתגוררים יחדיו, בהתייחס לתקופה החל מחודש מרץ 2013, וכפועל יוצא מכך, האם התובע מר פנחס צייגר זכאי לגימלת הבטחת הכנסה עבור התקופה מחודש מרץ 2013 ועד חודש פברואר 2014.

הרקע העובדתי

2. התובע יליד 1947, עבד בעבר כסוכן ביטוח, אולם לא הצליח בעיסוק זה.
התובע צבר חובות כבדים.

3. התובעים נישאו זה לזה בשנת 1989 והתגרשו בתאריך 1.3.2011.
נישואין אלה היו נישואין שניים של התובע, כאשר מנישואיו הראשונים יש לתובע בן - עמי.
לתובעים בת משותפת - איה.

4. בתאריך 30.12.12 הגיש התובע תביעה לקבלת גימלת הבטחת הכנסה, בה ציין, כי הינו גרוש וכי הוא מחוסר הכנסה.
תביעת התובע אושרה.

5. בתאריך 6.11.13 נשלח לתובע מכתב המודיע על הפסקת זכאותו לקבלת גימלת הבטחת הכנסה החל מחודש מרץ 2013, וזאת לאור קביעת הנתבע, כי התובעים הינם בגדר "ידועים בציבור", החל מחודש מרץ 2013.
כמו כן, נשלחה לתובע ב-6.11.13, הודעה על חוב שנוצר לו בגין קבלת גימלת הבטחת הכנסה, שלא כדין, לתקופה החל מחודש מרץ 2013.
גם לתובעת נשלח מכתב המודיע לה, כי רואים בה ובתובע "ידועים בציבור".

6. לאחר הגשת תביעת התובעים לבית הדין, אשר הוגשה בחודש מאי 2014, שקל הנתבע עמדתו בשנית, והחליט לאשר זכאות התובע לגימלת הבטחת הכנסה לתקופה שעד חודש פברואר 2014, והחל מחודש מרץ 2014, מקבל התובע קיבצת זיקנה.
התובע קיבל הפרשי גימלת הבטחת הכנסה, אלא שלאחר מכן, חזר בו הנתבע מההחלטה המאשרת זכאות, והחליט כי לתובע נוצר חוב לתקופה ממרץ 2013 ועד פברואר 2014, והחוב הוקפא עד למתן פסק-הדין בתביעת התובעים.

7. התובעת מתגוררת ברחוב סורוקה בחיפה, בדירה בבעלותה, אשר נרכשה על-ידה בטרם נישואיה לתובע.

8. התובע חלה בשנת 2007, ומאז אינו משתכר, כך שבתקופה שבה התובעים היו נשואים זה לזה, לאחר שנת 2007, הם התקיימו מהכנסות התובעת - פנסיה.
התובע העיד, כי נקלע לקשיים כלכליים, וכי רובצים עליו חובות בלשכת ההוצאה לפועל של כמיליון ₪, ואין לו חשבון בנק (עמ' 11, ש' 18-20 לפרוטוקול)

9. לתובעים לא היה חשבון בנק משותף, לרבות במהלך תקופת נישואיהם.

10. בהתאם לעדויות, לא קיימו התובעים ביניהם יחסי אישות, לפחות , שבע שנים.

11. בהתאם לגרסת התובע, לא היתה לו בתקופה הרלוונטית לתביעה כתובת קבועה, כאשר הוא התגורר לעיתים במחסן, לעיתים אצל בנו מנישואיו הראשונים, לעיתים אצל חבר, ולעיתים אצל התובעת.
לגרסת התובעת, היא אפשרה לו לעיתים לישון בביתה, מתוך רחמים, מאחר ויש להם בת משותפת, וזו הגיעה בסופי שבוע מהאוניברסיטה וכן בשל כך שלא רצתה שהבת המשותפת תלך אליו למחסן כלשהו.
גם בימים/תקופות בהם לן התובע בבית התובעת, הוא לא נשא בהוצאות כלשהן בהחזקת הבית, או ברכישת מוצרים.

12. התובע ביקש לתמוך עדותו באשר לכך, שאין לו מקום מגורים קבוע ובאשר לכך, שלן לעיתים בדירה שבבעלות חבר, בעדותו של החבר מר יעקב ג'ון אמסלם.
מר אמסלם העיד, כי פגש את התובע בסוף שנת 2013, או בתחילת שנת 2014, והתובע סיפר לו שאין לו מקום לישון, והוא איפשר לו לישון בדירה שבבעלותו הממוקמת בדרך השלום 10, נשר, כאשר קודם לכן, איפשר לתובע לישון במשרד הממוקם בדרך השלום 28.
העד מר אמסלם העיד, כי הוא עצמו מתגורר עם אישתו בקרית טבעון, והדירה בדרך השלום 28, משמשת עבורו כמשרד.

13. התובע העיד, כי לאחר גירושיו מהתובעת, לקח חלק מבגדיו ועבר לגור אצל חברים, תחילה אצל בעל מסגריה בחוף שמן - מר אבי שיוביץ, וזאת עד סוף שנת 2012, ולאחר מכן אצל הבן עמי וכן אצל חברים נוספים.
בשנת 2013, העיד התובע, כי נפגש עם מר אמסלם, וזה האחרון הסכים לתת לו מפתחות לדירה שבבעלותו, והוא היה מגיע לישון בדירה זו.

התובע אישר בחקירתו הנגדית, כי היה מגיע לדירת התובעת/גרושתו, בסופי שבוע, כאשר הבת המשותפת היתה מגיעה מבאר שבע, ואז היה לן בדירת התובעת.

באשר לשאלה, האם ברשותו מפתח לדירת התובעת ברח' סורוקה, השיב התובע, כי במועד מתן עדותו בחודש יוני 2015, אין לו מפתח לדירה, וכי כשנה קודם לכן החליפה התובעת מנעול ומאז אין לו מפתח לדירתה.

התובעת העידה, באשר לנסיבות בהן ישן התובע בדירתה לאחר הגירושין (עמ' 12, ש' 21-31 לפרוטוקול):

"כפי שציינתי בתצהיר הוא המשיך לישון בדירה בסורוקה רק כאשר הבת שלי חזרה מבאר שבע. יש לנו בת משותפת. היא סטודנטית בבאר שבע ומידי פעם, לפי איך שהיא היתה מגיעה אז, ומתוך רצון לגונן עליה שלא תראה את אביה בשפל המדרגה הייתי עושה ארוחות משפחתיות לשלושתנו ואז הוא היה נשאר בדירה בחדר אחר לגמרי ללון... רציתי שכשהבת שלי מגיעה הביתה יהיה לה אותנו וידעתי שלהיות במחסן לבד בסוף שבוע, זה לא נעים. לא רציתי שהבת שלי תדע שאבא שלה במחסן בלי אוכל... הרחמים שלי שיחקו כאן על פנחס שהיה חולה ולא היה לו שקל לקנות פרוסת לחם. אני קניתי לו תרופות... ריחמתי עליו ורציתי לגונן על הבת שלי"

התובעת אף העידה, כי התובע ישן גם בתקופה שלפני הגירושין בחדר הבת, או בסלון, וגם כשהיה מגיע לביתה לאחר הגירושין, כשהבת היתה, הוא ישן בסלון.

התובעת אישרה, כי בתקופה הרלוונטית לביצוע החקירה על-ידי חוקר הנתבע, היה לתובע מפתח לדירתה, וכי במועד מתן העדות בבית הדין, כבר לא היה לו מפתח, שכן לאחר שהחליפה מנעול, הוא לא קיבל את המפתח החדש.

14. התובעת אישרה בחקירתה הנגדית, כי חלק מבגדיו של התובע נותרו בביתה, בחדר העבודה (עמ' 14, ש' 17-22 לפרוטוקול).
התובעת הכחישה שאמרה לחוקר, כי היא ממשיכה להתגורר עם התובע באותה דירה, אלא שכל אחד דואג לעצמו.
התובעת אישרה שנתנה לתובע לאכול בביתה, כאשר לא היתה לו אפילו פרוסת לחם, לאחר הגירושין, אולם לאחר שקיבל גימלת הבטחת הכנסה, הוא יכול היה לקנות לעצמו אוכל, ולכן, הוא לא הגיע לביתה לאכול, אלא הגיע רק בסופי כשהבת הגיעה.
התובעת אף העידה, כי בתקופה שקיבל התובע גימלה מהמוסד לביטוח, הוא החזיר לה את שווי התרופות שרכשה עבורו (עמ' 15 לפרוטוקול).

טענות הצדדים

15. לטענת התובעים, הטיפול בתביעת התובע לקבלת גימלת הבטחת הכנסה, נוהל באופן מבולבל, כך שההחלטה שהתקבלה בחודש נובמבר 2013, הסתמכה על חקירה מחודש מרץ 2013, וההחלטה שהתקבלה בשנת 2015, הסתמכה על חקירות מחודש פברואר 2015, דהיינו על חקירות שבוצעו לאחר סיום התקופה הרלוונטית לתביעה הנדונה.

16. לטענת התובעים, האמור בחקירה מחודש מרץ 2013, מתייחס לתקופה הקודמת למועד זה, ועל כן, אין באמור בחקירה זו כדי להצביע על העובדות בתקופה מחודש מרץ 2013 ועד פברואר 2014.
החקירה שבוצעה בשנת 2015, בוצעה, לטענת התובעים, שנה לאחר התקופה הרלוונטית, ובדירה הלא נכונה.
התובעים טוענים, כי לנתבע אין ראיות פוזיטיביות על קיום מערכת יחסים של ידועים בציבור בין שני התובעים.
התובעים הדגישו, כי האמור בהודעה לחוקר - נ/3, עולה בקנה אחד עם גרסת התובע בתצהירו ובעדותו בבית הדין, ועל פיה, היה מגיע לבית התובעת על מנת להיות עם בתו, ורק לעיתים רחוקות מעבר לכך.
עוד הוסיפו התובעים וטענו, כי התובע לקה בזיכרונו מאז האירוע המוחי שעבר, ועל כן לא יכול היה לדייק בתאריכים, אולם מעדותו עולה, כי לן במסגרייה של מר שיוביץ, ולאחר מכן במשרד או בדירה של חברו, מר אמסלם.

17. לטענת התובעים, היחסים ביניהם לאחר גירושיהם מבוססים על רחמים של התובעת כלפי התובע וברצונה שבתה לא תראה את אביה מושפל.
כמו כן, טענו התובעים, כי ההודעה לחוקר - נ/5, לא תוקנה למרות בקשת התובעת, ושורה 42 בעמ' 2 להודעה זו, מהווה אינדיקציה לטעויות שלא תוקנו.
התובעים טוענים, כי רחמיה של התובעת והעזרה שנתנה לתובע, מידי פעם, באוכל או בקניית תרופות, בהיותו אבי בתה, אין בהם כדי להפוך את התובעים ל"ידועים בציבור".

18. באשר למסמך נ/6 הבהירו התובעים, כי המדובר בחקירה סביבתית, שאין ליתן לה משקל, מאחר וכלל לא ברור, מי מסר לחוקרים את המידע המופיע במסמך זה.

19. התובעים אף הצביעו על בעיתיות בחקירה – נ/7, כאשר החוקר לא שאל, האם התובע לן בדירה ברח' השלום 10 מצד שמאל, אלא חקר לגבי הדירה בצד ימין, למרות שנאמר לו, כי למר אמסלם היו שתי דירות ברח' השלום 10, וכן הצביעו התובעים על אי ההתאמה בין האמור בנ/7, באשר לכך שהתובע עובד כסוכן ביטוח, לבין העובדות על פיהן התובע אינו רשאי לעסוק בביטוח, ואף חברת ביטוח לא עובדת עמו, ואין לו חשבון בנק שהינו תנאי לעבודה מול חברת ביטוח.

התובעים הדגישו, כי המדובר בסיטואציה בה התירה התובעת לתובע ללון, מידי פעם, בביתה, לאחר הגירושין, וכן סייעה לו ברכישת תרופות, מתוך רחמים, אולם אין המדובר בקיום משק בית משותף, ובמצב של "ידועים בציבור".

20. לטענת הנתבע, מהודעת התובעת לחוקר - נ/5, עולה, כי התובעים ישנו בחדרים נפרדים, לפחות שבע שנים, וכי אין ביניהם יחסי אישיות, ומאז שנת 2007, שאז חלה התובע, הוא לא הביא משכורת הביתה.
הנתבע הדגיש, כי התובע הגיע לנישואיו ללא רכוש כלשהו, ובשנים האחרונות, חי התובע על חשבון התובעת.
הנתבע טען, כי מההודעה לחוקר עולה, שהתובעים המשיכו לגור באותה דירה, אם כי כל אחד דאג לעצמו, והתובעת נתנה לתובע אוכל, מקום לינה ואפשרות להתרחץ.

21. לטענת הנתבע, עדות החוקר מר רונן יניב, על כך שרשם במדויק את דברי התובעת, כפי שנמסרו לו, הינה עדות מהימנה, ולא היתה לחוקר סיבה כלשהי לשנות מהדברים שנאמרו לו.
לגרסת הנתבע, יש להתייחס לעדות התובעת בבית הדין כגרסה מאוחרת ומשופצת.

22. באשר לעדות התובע, נטען ע"י הנתבע, כי עדות העד מר אמסלם מעלה תמיהות, וכי יש סתירות בין עדות העד בבית הדין לבין הודעתו לחוקר, ועל כן, יש להעדיף את האמור בהודעה לחוקר, או לחלופין, אין מקום להסתמך על עדותו, כראיה לאי היותם של התובעים "ידועים בציבור".

הנתבע הצביע על סתירות בין עדות התובע לבין עדות מר אמסלם, בשאלה- מתי החל התובע להתגורר בדירה, או במשרד, של מר אמסלם, וכן ביקש כי בית הדין יקבע, שהתובע לא התגורר בדרך השלום 10, שכן בניגוד לסטודנטיות ששכרו דירה ממר אמסלם והיו מוכרות לשכנת הבניין, לא הכירה השכנה, דייר מבוגר כלשהו המתגורר בדירה שבבעלות מר אמסלם.

23. לסיכום, טען הנתבע, כי גם לאחר הגירושין, ממשיכים התובעים להתגורר באותה דירה שבבעלות התובעת ברח' סורוקה, כי גם לפני הגירושין לא היה להם חשבון בנק משותף, וגם לפני הגירושין, הם לנו בחדרים נפרדים והתובעת היתה המפרנסת.
לטענת הנתבע, הגירושין בוצעו כדי לשחרר את התובעת מחובות שצבר התובע ועל מנת שלא תהיה אחראית על חובות אלה.

הנתבע טען, כי יש בין התובעים יחס של דאגה ומסירות המצביע על קשירת גורל, והתובעת אף סייעה לתובע להגיש לנתבע תביעות לקבלת גימלאות, כך שיש לקבוע, שהתובעים הינם בגדר "ידועים בציבור" .

דיון והכרעה

24. סעיף 1 לחוק הבטחת הכנסה מגדיר בני זוג ככוללים :

"איש ואישה הידועים בציבור כבני זוג ומתגוררים יחדיו"

בהתאם לפסיקה, יש להוכיח כי האיש והאישה חיים יחד חיי משפחה ומנהלים משק בית משותף.
יש צורך, הן במבחן סובייקטיבי של רצון לקשירת חיים יחדיו, והן במבחן אובייקטיבי של ניהול משק בית משותף.
התכלית של החוק הינה שיחידה משפחתית שחיה בשיתוף, תבחן כיחידה אחת ולא תבחן זכאות של כל אחד מבני הזוג בנפרד.

25. בענייננו, עולה כי העובדה שהתובע לן, מידי פעם, בדירת התובעת, בעיקר כאשר הבת המשותפת היתה מגיעה, וכן הסיוע, בבחינת צדקה, שנתנה התובעת לתובע במזון ובתרופות, ולא מעבר לכך, אין בהם כדי להעיד על קיום משק בית משותף.
להבדיל ממקרים אחרים, בהם השכיל הנתבע להראות, כי גבר ואישה חיו יחדיו, ואף יצאו לבילויים יחדיו, נסעו יחדיו לחו"ל, הלכו יחדיו לשמחות משפחתיות, או לחברים וכד', אין כל אינדיקציה במקרה שלפנינו שהתובע והתובעת חיו חיי משפחה וניהלו משק בית משותף בתקופה הרלוונטית לתביעה.
אין אף אינדקציה, כי לאחר הגירושין התייחס הציבור לתובעים כ"ידועים בציבור".
נציין, כי עדות התובעת על כך שעזרה לתובע - בעלה לשעבר ואבי בתה - במזון ובקניית תרופות, כאשר לא היו לו אמצעים לקנות לעצמו אוכל או תרופות, וכאשר לאחר מכן, בעת שקיבל גימלה הוא השיב לה את שווי התרופות, עשתה עלינו רושם מהימן ולא נסתרה.

26. בעב"ל 10131-10-12 המוסד לביטוח לאומי נ' דן בר משה (19.11.14), נפסק מפי כב' השופט רבינוביץ, ובהסכמת יתר חברי המותב, בהתייחס לבני זוג שהיו נשואים, אולם לא קיימו ביניהם משק בית משותף, כאשר הבעל אף הוכרז כפושט רגל, כי :

"...13. מהגדרת "בני זוג" בסעיף 1 לחוק, מנוסח סעיפים 4, 6 ו-11 לחוק ומתקנה 7 לתקנות ניתן ללמוד, כי חוק הבטחת הכנסה רואה בתא הזוגי המשפחתי יחידה משקית משותפת אחת שבה כל אחד מיחידיה אמור להשתתף בהפקת ההכנסות שישמשו את היחידה המשקית המשותפת. לפיכך מובאות ההכנסות המשותפות בחשבון לצורך קביעת הזכאות לגמלה לגבי שני בני הזוג וגם גובה הגמלה נקבע על פי ההרכב המשפחתי, בין אם התא הזוגי המשפחתי הוא תוצאה של נישואים ובין אם לאו (דב"ע (ארצי) 450/97 – 04 המוסד נ' חסן מוחמד (17.12.98). דהיינו המימד הכלכלי של התא המשפחתי, לרבות השיתוף הכלכלי, הוא הדומיננטי בקשר לחוק הבטחת הכנסה.
14. מטעמים אלו מובן מדוע נפסק בעניין בבית דין זה בעניין זמאמירי, (עב"ל (ארצי) 241/05 סארה זמאמירי – המוסד לביטוח לאומי, (18.7.2006); (להלן: עניין זמאמירי)), כי גם לאחר תיקון 18 לחוק (תחולתו מיום 1.1.2003), נותר מבחן "קיום משק בית משותף" כמבחן עיקרי לבחינת קיומו של תא זוגי לפי חוק הבטחת הכנסה.
בנוסח החוק כיום, לאחר התיקון, מוגדר המונח "בני זוג" כך – "לרבות איש ואישה הידועים בציבור כבני זוג ומתגוררים יחדיו". כאשר בנוסח הקודם של החוק הוגדרו "בני זוג" כ"בני זוג לרבות איש ואישה החיים חיי משפחה במשק בית משותף אך אינם נשואים זה לזו". הודגש בעניין זמאמירי כי אין לראות בהחלפת הביטוי "החיים חיי משפחה במשק בית משותף" לביטוי "מתגוררים יחדיו", החלפה של דרישת ניהול משק בית משותף, בדרישה לאי קיום מגורים יחדיו תחת קורת גג אחת. מסקנה זו נלמדה מכך שבתיקון החוק, הוכנסה גם דרישה של היות האיש והאישה "ידועים בציבור" בנוסף לדרישת המגורים יחדיו, וכן מהצעת החוק, לפיה תכליתו של תיקון סעיף זה הייתה להבהיר את הנוסח של הגדרת "בני זוג" ולא להפחית מההגדרה את מבחן קיום משק בית משותף (עניין זמאמירי, פסקה 8 לפסק הדין).
15. הנה כי כן נקודת המוצא בהגדרת "בני זוג" בחוק הבטחת הכנסה היא ש"בני זוג" הם איש ואישה הנשואים זה לזו וחיים חיי משפחה במשק בית משותף. בחוק הבטחת הכנסה הורחבה הגדרה זו של "בני זוג" גם על איש ואישה שאינם נשואים זה לזו, ובלבד שמתקיימים בהם קודם כל המרכיבים המרכזיים של תא משפחתי, כלומר חיי משפחה ומשק בית משותף. בדיקת זכאותם של "בני זוג", ובקשת כל אחד מהם לגמלה תבחן לאור נתוני שניהם בהתאם לסעיף 4 לחוק. מכאן, עת מדובר בבני זוג אשר אינם מנהלים משק בית משותף, הרי שלפי תכליתו הכלכלית של החוק, אשר באה לידי ביטוי במבחן "משק בית משותף", אין מקום לבחון את זכאותם כבני זוג החולקים תא משפחתי אחד, אלא כל אחד לחוד.

16. עמדה על כך סגנית הנשיא השופטת ברק (כתוארה אז) במקרה שנסיבותיו דומות למקרה דנא:
"התכלית היא שמי שבני זוג המנהלים קופה משותפת, גם יבדקו כיחידה משותפת לצורך זכאותם להבטחת הכנסה. זאת על מנת שיהא לשניהם כיחידה אמצעים לקיום מינימלי. על פי אותה תכלית ואותו הגיון, כאשר בני זוג נשואים אמנם אך אינם מנהלים קופה משותפת, אין מקום לבדוק את שניהם בצוותא על מנת לבחון האם הם זכאים לגמלת הבטחת הכנסה. כאשר הם אינם מנהלים קופה משותפת אין מקום למבחן משותף".
(ע"ע 132/99 (ארצי) גבריאל וענונו - שירות התעסוקה והמוסד לביטוח לאומי (2.5.2001), עמוד 6; ההדגשות הוספו, ע.ר)...".

מפסק הדין עולה, כי גם כיום נדרשים שני המרכיבים, האחד - היות ובני הזוג ידועים בציבור, והשני - קיום משק בית משותף.
פסק הדין הבהיר, שהמרכיב של משק בית משותף, הינו המרכיב שבוחן את התכלית הכלכלית, אולם יש גם לבחון את קיום הזוגיות, והיות בני הזוג ידועים בציבור, שאם לא כן, תאמר על שני סטודנטים המתגוררים יחדיו ומתחלקים בהוצאות הדירה, לרבות המזון, כי הינם בני זוג.

27. עיין גם בדב"ע נו' 04/257 לוסטיג קרולי אימרה נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע ל' 1, אשר אף בו נדון עניינם של בני זוג גרושים שהתגוררו באותה דירה, אלא ששם הם חילקו ביניהם את הדירה לשתי יחידות דיור כמעט נפרדות, ונקבע, כי הפרידה הקיימת ביניהם בחיי היומיום, עולה בהיקפה ובתוכנה על זוטות בחיי היומ יום המשותפות להם. לכן נקבע, כי הם אינם מקיימים משק בית משותף ואינם נחשבים לבני זוג לעניין הבטחת הכנסה.
באותו פסק-דין קיימת התייחסות לכך שיכולים להיות טעמים שונים לסיטואציה בה בני זוג שהתגרשו, ממשיכים לגור תחת קורת גג אחת.
ייתכן שהגרושים היו כאלה "למראית עין" בלבד, וייתכן שהמגורים המשותפים לאחר הגירושין, נובעים מאילוץ כלכלי.
גם במצב הפוך, כאשר נבחנת שאלת פירוד בין בני זוג, כאינדיקציה לשאלה - האם המדובר באלמן/ה, או ידוע בציבור לעניין זכאות לגימלאות, בוחן בית הדין, האם מדובר בנסיבות אובייקטיביות שבעקבותיהן נוצר הפירוד בין בני הזוג (כגון אישפוז עקב מחלה וכד'), לבין נסיבות שבהן הפירוד בוצע מרצון בני הזוג.
אף בענייננו, יש לבחון, האם באותם ימים שהתובעים התגוררו בדירת התובעת נעשה הדבר מתוך רצון המצביע על קיום יחסי זוגיות ושיתוף, או מתוך אילוץ חיצוני או נימוקים, שאינם קשורים ליחסי זוגיות (כגון הרצון להגן על בתם המשותפת, או רחמים/ חסד במתן מזון ובסיוע במימון תרופות), ושהתובעת כמו כל אדם אחר, יכולה היתה לפעול כך, גם בהתייחס לחבר/ה קרובים.

28. מהצהרות התובע בזמן אמת, עולה, כי לאחר גירושיו, לרבות בתקופה הרלוונטית לתביעה, הוא מתגורר ולן במספר מקומות, לרבות אצל חברים, ולעיתים אף אצל התובעת , בעיקר בסופי שבוע, בעת שהבת המשותפת מגיעה.
כמו כן, עולה, כי אין שיתוף כלכלי בין התובעת לבין התובע, וכי הוא לא תורם דבר למשק הבית, ולעיתים מתוך רחמנות סייעה התובעת במתן אוכל ובמימון תרופות לתובע (עיין נ/2, נ/3 ו-נ/4).
מאחר ולתובע לא היתה כתובת קבועה אחרת, הוא מסר את כתובתה של התובעת - גרושתו.

29. התובעת בהודעתה לחוקר מ-17.3.13, הסבירה, היכן ניסה התובע לגור לאחר גירושיהם, מדוע לא יכול היה לגור לאורך זמן אצל הבן (המתגורר בדירה קטנה עם אישתו וילדיו), וכן ציינה שאחיו של התובע ומשפחתו לא רצו שיתגורר אצלם וכי התובע ישן מספר פעמים במפעל של חבר בחוף שמן ובסופו של דבר מתוך רחמנות היא אפשרה לתובע להתגורר בביתה, גם בהתחשב בכך שמדובר באבי בתה. מההודעה לחוקר עולה, כי התובע ישן בסלון, כאשר לן בביתה של התובעת וכי אין שיתוף כלכלי של ממש ביניהם.
גם מחקירות מאוחרות יותר, לא הביא הנתבע ראיות לכך שהתובעים התייחסו זה לזה כבני זוג בכל הפרמטרים הרלוונטיים.
יתר על כן נציין, כי אילו היה מדובר בסיטואציה בה התובעת מתוך רחמים היתה נותנת לחבר/חברה ללון בביתה וכן מסייעת להם מידי פעם במזון או בתרופות, לא היה הנתבע מתייחס לכך כקיום משק בית משותף.
הנתבע לא ערך חקירות נוספות בתקופה שבין 3/13 ועד 2/14, בהתייחס למגוריהם המשותפים של התובעים ובשאלה - האם היו בגדר "ידועים בציבור" כבני זוג והאם קיימו משק בית משותף.
החקירה מחודש 2/15 בוצעה שנה לאחר תום התקופה הרלוונטית לתביעה שלפנינו.

30. לאור האמור לעיל, הננו מקבלים את התביעה , וקובעים שבתקופה מחודש מרץ 2013 ועד פברואר 2014, לא היו התובעים בגדר בני זוג הידועים בציבור ככאלה , וכפועל יוצא מכך , זכאי התובע לגמלת הבטחת הכנסה עבור תקופה זו.

31. מאחר והתובעים היו מיוצגים באמצעות הלשכה לסיוע משפטי - אין צו להוצאות.

ניתן היום, ג'ג' כסלו תשע"ו, (15 נובמבר 2015), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .

הינו סלימאן
נציג עובדים

עפרה ורבנר - שופטת

ליאור לוין
נציג מעסיקים