הדפסה

צייגרמן נ' המוסד לביטוח לאומי

01 דצמבר 2015

לפני:

כב' השופטת רוית צדיק

המערער
ציפורה צייגרמן
ע"י ב"כ: עו"ד אלוני שימקיין
-
המשיב
המוסד לביטוח לאומי
ע"י ב"כ: עו"ד מוניר חייר

פסק דין

בפניי ערעור על החלטת הוועדה לעררים (אי כושר) מיום 7/1/15 אשר קבעה, כי המערערת איבדה מכושר התפקוד במשק בית בשיעור 65% מיום 1/9/13 (להלן – הוועדה).

העובדות:
המערערת, ילידת 1975, סובלת מליקויים רפואיים שונים, הגישה תביעה לקצבת נכות כללית. בשלב הראשון, למערערת נקבעה נכות רפואית משוקללת בשיעור 71% וביום 19/3/13 קבעה ועדה לעררים (אי כושר), כי המערערת איבדה 60% מכושר התפקוד במשק הבית החל מתאריך 1/9/11 (העתק פרוטוקול ועדה מיום 19/3/13 צורף להודעת הערעור).

בשנת 2014 המערערת הגישה בקשה לבדיקה מחדש עקב החמרת מצב ונכותה הרפואית המשוקללת הועמדה על שיעור של 81% החל מיום 1/9/13.

לאחר הקביעה בדבר ההחמרה בשיעור הנכות הרפואית, פקיד התביעות קבע כי שיעור אי הכושר של המערערת נותר על כנו. על החלטה זאת הגישה המערערת ערר, ועמדה בפני הוועדה.

הוועדה האזינה לתלונות המערערת, אשר התייצבה לוועדה מלווה בבאת כוחה, ואלה תועדו בפרוטוקול באופן הבא –
"מפי העו"ד: ה-60% שנקבעו עכשיו זה היה לאחר הליך של החמרת מצב . מצבה הנפשי החמיר לאחרונה ואכן גם בנכויות נקבעה שקיימת החמרה. בעיקר מצבה הנפשי. לא ניתן כל ביטוי בדרגת אי הכושר. השילוב של כל הליקויים משפיעים על כושר התפקוד. לא יעלה על הדעת שנקבעה החמרה רפואית נפשית ואין לכך כל ביטוי בתחום של אי הכושר. הפסיכיאטר מציין שקיימת השפעה מתונה על כושר התפקוד וזה רק בתחום המצומצם בצד הנפשי. כיום אנחנו סבורים בשל מכלול הליקויים יכולת לתפקד בבית היא אפסי. כיום אין מוטיבציה אין רציה וחוסר תפקוד מוחלט.
מפי התובעת : בבית בעלי אני ו-4 ילדים 20, 18, 15, 11 הבעל מכין אוכל אני לא מכינה כלום אני לא מסוגלת אימא שלי עברה סרטן רחם ושד ואני נושאת 60% אני סובלת מפחדים, לא ישנה טוב אני לא מסוגלת לעשות כלום. כולם מתקשרים אליי לבדוק מה קורה איתי אני ישנה כל היום. אני מקבלת את הילדים הבת הגדולה מחממת אוכל שהבעל הכין לא הולכת לאספות הורים אני מנסה לקרוא וזה לא הולך טוב אני בוכה הרבה. מתרחצת בהשגחה. הולכת לשירותים בקושי. מקבלים מזון מוכן מעזר מציון".

הוועדה עורכת דיון וסכמה מסקנותיה כדלקמן–
"הוועדה עיינה במסמכים שבתיק וראיינה את התובעת שהגיעה בלוויית בעלה ועו"ד. מדובר בתובעת ילידת 1975 אשר אובחנה כסובלת מתפיחות ברגל שמאל כאבים 30%, כאב גב תחתון 10%, קרסול שמאל 10%, טחורים מדממים 20%, טנטון 10%, הפרעות חרדה 20%, השמנת יתר 20%, יתר לחץ דם 10%, תת תריסיות 10%, דליות ברגליים 10%, קרישיות יתר 10%, דחיפות /תכיפות במתן 10%.
בעת הריאיון התובעת מוסרת שאינה מתפקדת כלל במשק הבית עבודות הבית הבישול , הניקיון והטיפול בכביסה נעשות ע"י הבעל והילדים. לדבריה אף רחצה מבצעת בהשגחה. מתוך דבריה עולה כי חוסר התפקוד המוחלט נובע על רקע מצבה הנפשי בעיקר.
מדובר בתובעת שהוכרה כמי שאיבדה 60% מכושרה לתפקד עוד בעבר וכיום לאחר שחידשה דיון בעניינה על רקע החמרה – ואמנם ע"פי האבחון האחרון נוספו 20% בגין הפרעה חרדתית 205 בגין טחורים מדממים ו-10% בגין טנטון. ע"פי חוו"ד פסיכיאטרית מיום 28/10/14 מציין הפסיכיאטר כי קיימת השפעה מתונה של מצב נפשי על התפקוד של משק הבית. לדעת הוועדה הליקוי המשמעותי שנוסף לליקויים שהוכרו בעבר הוא המצב הנפשי. שאר הליקויים (טנטון וטחורים) אינם בעלי השפעה משמעותית על תפקוד ע.ב.
הוועדה מקבלת את הערר בחלקו וקובעת כי בהתייחס למכלול הליקויים כולל מצבה הנפפשי והשפעתן המצטברת יש לראותה כמי שאיבדה את כושרה לתפקד כע.ב. באופן חלקי ניכר בשיעור 65% מסוגלת לבצע עבודות בית קלות עם הפסקות, כאשר תפקודה מותנה במצבה הנפשי".

טענות הצדדים:
טענות המערערת-
הנמקת הוועדה אינה ברורה ואינה מפורטת באופן המאפשר להתחקות אחר הלך מחשבתה. מחד הוועדה קובעת כי הליקוי הנפשי הוא משמעותי ומאידך מוסיפה רק 5% לדאגת אי הכושר כאשר מדובר בתוספת זניחה. לא ניתן להבין כיצד נכות נפשית כה משמעותית הנה בעלת תרומה כה שולית.

המערערת טענה כי אינה מתפקדת לחלוטין במשק הבית, לא ברור כיצד הוועדה התייחסה לטיעון זה והאם קיבלה אותו שכן בפרק הדיון אין התייחסות לכך. קביעת הוועדה הנה מסקנה ולא הנמקה.

גם טרם החמרת המצב נקבע, כי המערערת מסוגלת לבצע רק עבודות בית קלות. כבר אז תרומת המערערת למשק הבית הייתה חלקית ואילו לאחר ההחמרה מדובר בתרומה שולית. לפיכך, היה על הוועדה לקבוע דרגת אי כושר מלאה או לכל הפחות בשיעור 74%.

נכות נפשית היא נכות שבאופייה תפקודית ולכן קביעת נכות בשיעור של 20% אינה יכולה להות מתורגמת לתוספת אי כושר של 5%.

יש להחיל את הרציונל של הלכת מוהרה גם למקרה של עקרת בית. בנוסף, יש לקחת בחשבון כי מדובר באישה אשר לה ארבעה ילדים. לא נערך דיון בנסיבות האישיות לרבות העבודה כי למערערת ילד הסובל ממגבלה.

טענות המשיב-
כאשר עסקינן בוועדה לעניין אי כושר הסמכות להתערב בהחלטתה שמורה למקרים קיצוניים בהם קיימת אי סבירות שכמוה כטעות שבחוק. תפקידו של בית הדין לבדוק סבירות ההחלטה לאור המסמכים והנתונים והתערבות בהחלטה תהא רק כאשר מדובר בחוסר סבירות קיצוני היורד לשורש העניין ולא כל פגם או טעות יצדיקו התערבות.

קביעת אי כושר בשיעור 65% הנה סבירה בנסיבות העניין, מדובר בהחלטה מנומקת המתייחסות למלוא השיקולים הרלבנטיים, מדובר באבדן כושר ניכר. מדובר בקביעה מקצועית שאין עילה להתערב בה.

בחוות דעת פקיד השיקום ניתנה המלצה לקביעת אי כושר בשיעור 60%. הרופא המוסמך קבע בחוות דעת מיום 28/10/14 כי המערערת מוגבלת במידה מועטה בלבד בעבודות הבית וגם הוא המליץ על דרגת אי כושר בשיעור 60%.

הלכת מוהרה אינה רלבנטית, ומכל מקום הוועדה התייחסה לעובדה כי המערערת היא אם לארבעה ילדים. לא נטען בפני הוועדה כי אחד מהילדים סובל ממגבלה, מה גם שמדובר בילדים גדולים המסוגלים לדאוג לעצמם.

דיון והכרעה:
המסגרת המשפטית-
מכוח סעיף 213 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה – 1995 בית דין זה מוסמך לדון, בערעורים על החלטות ועדות לעררים (אי כושר) בשאלות משפטיות בלבד.

בהקשר זה נקבע, כי כיוון שהוועדה לעררים, להבדיל מוועדה רפואית לעררים פועלת בתחום שאינו מחייב ידע מיוחד בשדה הרפואה, רשאי בית הדין להתערב בהחלטתה, רק כאשר החלטתה נגועה באי סבירות העולה כדי טעות שבחוק (ראו-דב"ע שם/1031 - 01 עטיה - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע טו 60).

קביעת דרגת אי הכושר מסורה לוועדה המיומנת לכך ואין בית הדין מחליף את שיקול דעתה של הוועדה בשיקול דעתו, אלא אם מדובר בטעות משפטית הגלויה על פי נוסח ההחלטה.

מן הכלל אל הפרט-
לאחר שעיינתי במסמכים שבתיק ושקלתי את טענות הצדדים, נחה דעתי כי דין הערעור להידחות.

עיון בפרוטוקול הוועדה מעלה, כי הוועדה ראיינה את המערערת אשר התייצבה לוועדה יחד עם בעלה, ושמעה את טיעוני ב"כ המערערת. הוועדה הייתה מודעת לליקוייה של מערערת, פירטה אותם בפרוטוקול, וכן התייחסה בנפרד אל הליקויים שנוספו לאחר הגשת הבקשה לבדיקה מחדש.

באשר לליקויים שנוספו הסבירה הוועדה, כי הליקוי המשמעותי מבין אלה שנוספו הנו הליקוי הנפשי, שכן יתר הליקויים שנוספו אינם בעלי השפעה משמעותית על התפקוד. כך גם, הוועדה ציינה את חוות דעתו של הרופא המוסמך שהעריך, כי לליקוי הנפשי השפעה מתונה על כושר התפקוד במשק הבית.

אין בידי לקבל את טענת המערערת לגבי סתירה בחוות הדעת, שכן ברי מקריאת מכלול ההחלטה, כי כאשר הוועדה עושה שימוש בביטוי "משמעותי" כוונתה לכך שלהבדיל מיתר הליקויים שנוספו, הליקוי הנפשי הנו בעל משמעות ונפקות לנושא אי הכושר.

מעבר לכך, עולה, כי כאשר הוועדה קובעת אי כושר בשיעור 65% היא סבורה שדרגה כאמור הנה אבדן כושר במידה ניכרת. לפיכך, בניגוד לנטען, לא קיימת אי הלימה בין המלל בו עושה הוועדה שימוש לבין הקביעה של אחוזי הנכות.

זאת ועוד. אין בידי לקבל את טענת המערערת, כי לא ניתן להתחקות אחר הלך רוחה של הוועדה. החלטת הועדה מנומקת ומבוססת על ממצאים ונתונים שהיו בפניה בעת מתן החלטתה. ניתן להתחקות אחר הלך מחשבתה של הוועדה, שכן על יסוד תלונות המערערת והמסמכים שבתיק, הוועדה קובעת מהו הליקוי העיקרי שנוסף המגביל את כושר התפקוד במשק הבית, וכן מסבירה כי על פי חוות דעת הרופא המוסמך לליקוי זה השפעת מתונה על כושר התפקוד. על יסוד כל אלה מעריכה היא את ההשפעה המצטברת של הליקויים בשיעור של 65%.

כך גם לא מצאתי לקבל את הטענה, כי לא ברור כיצד התייחסה הוועדה לטענת המערערת שאינה מבצעת כל פעולה במשק הבית. הוועדה מסבירה, כי לדעתה המערערת מסוגלת לבצע עבודות קלות חרף הליקויים, "כאשר תפקודה מותנה במצב הנפשי". מהאמור עולה, כי הוועדה סבורה שלמערערת יש יכולת פיסית לבצע עבודות בית קלות, אלא שהליקוי הנפשי משפיע על אפשרות מימוש יכולתה כאמור.

בניגוד לטענת המערערת, הוועדה אינה מחויבת בהתייחסות לקריטריונים, אשר פורטו בהלכת מוהרה, באשר מדובר בפרמטרים דוגמת השכלה או ניסיון תעסוקתי, שיש להם רלבנטיות לנושא כושר עבודה, ולא לשאלת הערכת דרגת התפקוד במשק הבית.

המערערת הפנתה להלכה בעניין דבע (ארצי) לח/01-142/ קרני רות נגד המוסד לביטוח לאומי, פד"ע י (1) 386 שם נפסק, כי "יש להביא בחשבון את משק ביתה של הנכה עצמה, ומשק ביתה פירושו מספר הנפשות שלהם צריכה עקרת הבית לדאוג והכלים והציוד אשר עומדים לרשותה".

עיון בפרוטוקול מעלה, כי הוועדה ראיינה את המערערת וקיבלה ממנה את הפרטים הנחוצים בעניין. בהקשר זה, מקובלת עלי טענת המשיב, כי המערערת לא ציינה בפני הוועדה שלאחד מילדיה קיימת מגבלה, ולכן ממילא לא נפל כל פגם בעובדה, כי הוועדה לא התייחסה לעניין זה. בנוסף, מתוך ארבעת ילדי המערערת, רק שניים קטינים, בני 11 ו-15, וכך גם בעלה מסייע בהכנת מזון, והבת הגדולה מסייעת בחימום המזון. לא מצאתי טעם בטענה, כי נתונים אלה יש בהם ללמד על כך ששיעור אי הכושר שקבעה הוועדה אינו סביר באופן המצדיק התערבות בהחלטתה.

סיכומו של דבר, הוועדה הסתמכה על הממצאים שהיו בפניה והגיעה למסקנותיה תוך הנמקה מפורטת וברורה. מדובר בהחלטה המבוססת על מומחיותה ומקצועיותה של הוועדה, כאשר בתחומים אלה נעדר בית הדין סמכות להתערב, אלא במקרה של חוסר סבירות קיצונית, ואין זה המקרה שבפניי.

סוף דבר –משלא השכילה המערערת להצביע על טעות משפטית בהחלטת הוועדה המצדיקה התערבות בית הדין אין אלא לדחות את הערעור.

כמקובל בהליכים מתחום הביטחון הסוציאלי - אין צו להוצאות.

ניתן להגיש בקשת רשות ערעור על פסק דין זה לבית הדין הארצי לעבודה, תוך 30 יום ממועד קבלתו.

ניתן היום, י"ט כסלו תשע"ו, (01 דצמבר 2015), בהעדר הצדדים וישלח אליהם.

רוית צדיק, שופטת