הדפסה

צבי בלסקי חברה להובלה (1993) בע"מ נ' בטון אבו ראס (2004) בע"מ ואח'

בפני
כב' השופטת עדי חן-ברק

תובעים

צבי בלסקי חברה להובלה (1993) בע"מ

נגד

נתבעים

1.בטון אבו ראס (2004) בע"מ
2.צמנטיט אבו ראס בע"מ
3.עבד אל גבאר אבו ראס

פסק דין

תביעה לתשלום תמורה שלא שולמה בגין רכישת מפעל בטון.

א. מבוא וטענות הצדדים (בתמצית):

1. התובעת עוסקת בשיווק והובלת מוצרי מלט.
הנתבעת 1 עסקה במועד הרלבנטי ביצור והובלת בטון (להלן: "הנתבעת").
הנתבעת 2 הוקמה בשנת 2008 ועוסקת אף היא ביצור והובלת בטון (להלן: "הנתבעת 2").
הנתבע 3 הינו הבעלים והמנהל של הנתבעת.
כן נטען כי הוא גם מנהל ובעלים בפועל של הנתבעת 2, על אף שהבעלים הרשומים הם בניו.
2. התובעת טוענת כי בחודש מרץ 2006 הוסכם כי הנתבעת תרכוש ממנה מפעל לייצור ושאיבת בטון תמורת 90,000 $ + מע"מ (423,000 ₪ + מע"מ בהתאם לשער הדולר במועד הרלבנטי).
התובעת הציגה הסכם מכר מיום 16/3/06 (שאינו חתום), אך נטען לגביו כי הוא מחייב.
3. הנתבעת מאשרת כי אכן בוצעה בין הצדדים עסקה של מכירת המפעל בסכום של 90,000 $+מע"מ, אך היא חולקת על מועד הביצוע העסקה (ומסיבה זו העלתה טענת התיישנות – ראה פירוט בהמשך), ובפרט חולקת היא על תוכן ההסכמות בין הצדדים, וטוענת לאי התאמה בין המפעל שסופק בפועל לבין המפעל שהתובעת התחייבה לספק.
4. המפעל נרכש מהתובעת כשהוא מפורק לחלקים, וחלקיו הועברו ממקום מפעלה של התובעת בקריות למשכן הנתבעת בטייבה שם הורכב המפעל על ידי החברה היבואנית.
יובהר כי המפעל נרכש מהיבואן (להלן: "חברת בר") עוד בשנת 2003 על ידי התובעת, והיה מיועד להתקנה בחצרים של חברה אחרת ברמת הגולן. בסופו של יום העסקה מול החברה מרמת הגולן לא יצאה לפועל, ומשנת 2003 ועד שנת 2006 (ע"פ טענת התובעת) אוחסן המפעל בחצרי התובעת מבלי שהורכב, ומבלי שהיה בשימוש כלשהו.
5. עוד הוברר כי התובעת שילמה ליבואן בגין רכישת המפעל, בשנת 2003, סכום של 393,459 ₪ (כולל מע"מ – הוצגה חשבונית מיום 16/10/03). במונחי שער הדולר (במועד הרלבנטי) הסכום הינו כ - 110,000 $.
6. אין חולק כי על אף שמשנת 2006 עובד המפעל בתפוקה מלאה ומפיק רווחים והכנסות נאות, לא שילמה הנתבעת ו/או הנתבעת 2 לתובעת תמורה כלשהי בגין המפעל.
7. טענתה המרכזית של הנתבעת היא כי המפעל שקבלה בפועל (להלן: "מפעל מדגם אי מר") שונה באופן מהותי מהמפעל עליו הוסכם בין הצדדים בהתאם למפרט טכני שהוצג לה ע"י התובעת (להלן: "מפעל בהתאם למפרט בר"), ובפרט שונים המפעלים בהספק: נטען כי מפרט בר דובר על כושר ייצור של 130 קוב/שעה, ברם הספקו של המפעל שסופק בפועל (מפעל אי מר) עומד על הספק של 50 קוב/שעה בלבד.
עוד נטען כי מאחר והמפעל נרכש כשהוא מפורק, לא ניתן היה לעמוד על טיבו, ורק בדיעבד ולאחר הרכבתו הוברר כי מדובר במפעל בעל כושר הספק קטן בהרבה ממה שהוצג.
אשר על כן טוענת הנתבעת למצג שווא ביחס לתכונות המפעל, שבגינו יש לקבוע כי שווי העסקה הנכון בין הצדדים הינו 60,000 דולר ולא 90,000 ₪ כפי שסוכם.
בנוסף נטען כי במפעל נתגלו ליקויים רבים שהנתבעת נאלצה לתקנם, וכן כי נגרם לה נזק רב מהעיכוב שנוצר כתוצאה מהצורך להתאים את המפעל לצרכי הנתבעת, שכן בתקופת התאמתו של המפעל (תקופה בת כחודשיים), לא יכלה הנתבעת לספק בטון ללקוחותיה, ונגרם לה אובדן הכנסה אשר מוערך על ידה בסך של 500,000 ₪.
מטעם הנתבעת הוגשה חוות דעתו של השמאי אורי נוימן (מיום 27/3/07).
המומחה העריך כי עלות עבודות תיקון והתאמת המפעל למפרט עפ"י המוסכם הינה בסך כולל של 114,709 ₪, וכי שווי המפעל שנרכש בפועל הינו 60,000 דולר ולא 90,000 דולר כפי שסוכם בין הצדדים כסכום המכר.
בנוסף העלתה הנתבעת טענת קיזוז הנוגעת למשאית שנרכשה מהתובעת (ראה פירוט בהמשך).
8. התובעת הגישה חוות דעת מטעמה (מהנדס בר-שלמה מיום 11/6/06) – חוות דעת שנערכה בזמן אמת, בעקבות תלונות שהעלתה הנתבעת בסמוך למועד הרכבת המפעל וזמן רב טרם קיומו של הליך משפטי.
מומחה התובעת קבע כי עלות השינויים/תיקונים שבצעה הנתבעת לצורך הכשרת המפעל, הינה בסך של כ – 47,000 ₪ בלבד.
9. נוכח הפערים בין חוות דעת המומחים מונה מומחה מטעם בית המשפט - מהנדס מר צבי נעמן.
המומחה מונה בהסכמת הצדדים, אם כי ב"כ הנתבעת ביקש לשמור גם על חוות הדעת מטעמו.
המומחה קבע שככל שתתקבל טענת התובעת לפיה חוזה המכר שהוצג הינו חוזה מחייב בין הצדדים, הרי שהמפעל שקיבלה הנתבעת הוא אכן המפעל שהוצג לה (דגם "אי מאר"), ולא נפלה אי התאמה, ברם ככל שתתקבל הטענה כי הצדדים הסכימו על מפעל בהתאם למפרט בר (מסמך שהנתבעת טוענת כי הוצג לה על ידי התובעת), אזי, המפעל שנמסר שונה מזה שהובטח.
יחד עם זאת קבע המומחה כי התיקונים והשינויים שבצעה הנתבעת במפעל, ממילא הביאו אותו למצב תפעולי ההולם גם את מפרט בר, ואף מעבר לכך, כך שהמפעל עובד בתפוקה מלאה גם בהתאם למפרט בר.
המומחה העריך את סך התיקונים שנדרשה להן הנתבעת בסכום של 66,480 ₪.

10. בישיבות ההוכחות שהתקיימו בתיק נשמעה עדות מנהל התובעת (עומר בלסקי), הנתבע 3, גלעד בר – נציג היבואן של המפעל, וכן עובד נוסף של התובעת.
כן נחקר המומחה שמונה מטעם בית המשפט, וב"כ הצדדים סכמו טענותיהם בע"פ.

ב. דיון והכרעה:

בפתח הדברים אומר כי דין התביעה להתקבל ברובה באופן שיש לחייב את הנתבעים בתשלום עלות המפעל כפי שסוכם, תוך ביצוע קיזוז חלקי שיפורט להלן.

התיישנות:

11. תחילה יש לסלק מן הדרך את טענת ההתיישנות שהעלו הנתבעים בגין הטענה כי המפעל נרכש בשנת 2004 ולא בשנת 2006, וראוי כי הטענה לא הייתה מועלת כלל מכל אחד מהטעמים הבאים:

ראשית - בהליך אחר שהתנהל בין הנתבעת לבין התובעת בגין אי תשלום חוב הנתבעת לתובעת בגין אספקת מלט (בש"א 1347/07 שלום נתניה), העיד הנתבע 3 כך:
"...בחודש פברואר 2006 או בסמוך לכך נפגשתי עם מר צבי בלסקי מחברת בלסקי צבי חברה להובלות בע"מ(...), ותוך כדי שיחה סיפרתי לו שאני מעוניין להחליף את מפעל הבטון, דהיינו למכור את המפעל שברשותי ולקנות מפעל אחר(...)".
וכן:
"בסוף חודש 3/06 או בסמוך לכך הובלתי את המפעל מהמקום בו אוחסן בחצרותיו של צבי בלסקי..לאזור התעשיה בטייבה, ואף התקשרתי עם קבלן אשר הופנתי אליו ע"י חברת בר שיכין את התשתית והיסודות בהתאם לתוכניות... " - סעיף 8 לאותו תצהיר.
וכן: "...ביום 30/4/06 יכולתי להתחיל ולייצר בטון עם המפעל.." - סעיף 23 לתצהיר.
על בסיס עדות הנתבע קבעה כבוד הרשמת בהחלטתה לדחות את התנגדות הנתבע לביצוע שטר, כי:
"נכון לחודש פברואר 2006 היה ברשות המצהיר (הנתבע 3 - לא במקור – ע.ב.) מפעל...באותה עת פנה המצהיר למשיבה על מנת להחליף את מפעלו הקיים במפעל עם הספק וכושר ייצור גדול יותר...".
אין לקבל את טענת הנתבע (כיום) כי הדברים שמסר בהליך הקודם נאמרו בטעות, ככל שהדבר נוגע למועד רכישת המפעל, שכן מדובר במועד עליו חזר הנתבע מספר רב של פעמים, ובסעיפים שונים בתצהירו.

שנית - התובעת הציגה שטר מטען ומסמכי הובלת המפעל לנתבעת המלמדים באופן ברור כי המפעל נרכש והועבר בשנת 2006 ולא בשנת 2004:
שטר מטען מספר 74860 מיום 16/3/06: "העברת מפעל בטון טיבה".
דוח יומי מספר 82337 מיום 16/3/06: "העברת מפעל בטון עיר גנים-טיבה"
טופס הובלת ציוד מיום 1/3/06 עד 31/3/06 הכולל העברת המפעל מעיר גנים לטיבה.

שלישית - העד שזומן מטעם הנתבעת, מר הייב דיאב (המשמש כמנהל מחלקת הובלה אצל התובעת), העיד כי היה מעורב בסגירת העסקה בין התובעת לנתבע, וכי העסקה יצאה לפועל בשנת 2006:
"אני יודע שהביאו את המפעל ב-2006, הייתי נוכח בהעמסת הציוד וזה היה ב-2006. העסקה הייתה חודשים –שלושה קודם" – עמ' 20 שר' 7.

רביעית – עד נוסף שהוזמן מטעם הנתבעת, גלעד בר (מנהל החברה שייבאה את המפעל), העיד בחקירתו הנגדית כי המפעל נרכש מהיבואן על ידי התובעת בשנת 2003, וכי לאחר שהמפעל "שכב" בחצר התובעת במשך 3 שנים, הוא נמכר והועבר לנתבעת, דהיינו, בשנת 2006 שאז הותקן על ידי היבואנית:
"אחרי 3 שנים פנה אלינו צבי בלסקי וביקש שנתקין את המפעל. אנחנו התקנו את המפעל אחרי 3 שנים, בסביבות 2006 אולי סוף 2005" – עמ' 32 שר' 18.
עדותו כאמור לעיל אף עולה בקנה אחד עם האמור במכתב שכתב בזמן אמת (ביום 23/6/06), כאמור בנספח ד' לתצהיר התובעת.

חמישית - הנתבע אישר כי בצע תיקונים ושדרוגים למפעל בשנת 2006-2007 ברם לא ניתן על ידו כל הסבר לפער הזמנים הארוך, הנטען על ידו, בין מועד התקנת המפעל בחצריו (שנת 2004 לשיטתו), ועד ביצוע התיקונים. העובדה כי התיקונים בוצעו בשנת 2006-2007 מתיישבת היטב עם המסקנה כי המפעל הורכב בחצר הנתבעת במועד סמוך למועד ביצוע התיקונים (כחודשיים קודם לכן), דהיינו, בשנת 2006, ולא בשנת 2004.

לסיכום האמור לעיל:
על בסיס עדות הנתבע 3 בהליך הנוסף, העולה בקנה אחד עם המסמכים שהוצגו ועם יתר העדויות מטעם הנתבעים עצמם, יש לקבוע כי מכירת המפעל והובלתו לחצר הנתבעת נעשו בשנת 2006, ומכאן שהתביעה לא התיישנה.
12. באשר לשיהוי הניכר בהגשת התביעה אומר כי יש לקבל הסבר התובעת לכך שבשנת 2010 נפטר מר בלסקי באופן טרגי (בתאונת דרכים) והדבר עיכב טיפול בגביית החוב נשוא תיק זה, זאת בצירוף להבטחת הנתבע כי בכוונתו לחזור ולרכוש מלט מהתובעת וכי תבוצע התחשבנות ביחס למפעל דרך רכישת המלט.
מכל מקום לא הוכחו התנאים הדרושים לקבלת טענת השיהוי ברמה שיש בה כדי להביא לדחיית תביעה המוגשת בתוך תקופת ההתיישנות. לעניין התנאים ראה בהרחבה דברי כבוד השופטת פרוקצ'ה בע"א 6805/99 תלמוד תורה נ' ועדת ירושלים פ"ד נז(5) 433.

ולגוף העניין:

13. הצדדים שניהלו את המו"מ לביצוע עסקת רכישת מפעל הבטון בין התובעת לנתבעת היו מנהל התובעת במועד הרלבנטי, מר צבי בלסקי, והנתבע 3 (מנהל ובעלים של הנתבעת).
בשל העובדה שמר בלסקי הלך לעולמו, כאמור, באופן טרגי בשנת 2010, נותרה בנוגע לטיב ההתקשרות ותנאיה - עדות הנתבע 3 בלבד.
יובהר כבר כעת כי עדות בנו של בלסקי לא העלתה ולא הורידה דבר, שכן הייתה ברובה עדות שמיעה. הוברר כי הבן לא היה מעורה בפרטי העסקה ולא היה צד לה, כאמור בעדותו בעמ' 7 שר' 7: "לא הייתי מעורב פעיל", וכן: "ש. אתה מסכים שהתקיימו הרבה פגישות בין אבו ראס לאביך ולא בכולם נכחת ? ת. נכון" – עמ' 11 שר' 20.
14. מכאן שיש לקבל את עדות הנתבע לפיה ההסכם שהציגה התובעת, אשר לא נחתם על ידי מי מהצדדים, אכן לא נמסר לו מעולם, הוא לא נתן הסכמתו לתוכנו, ולא חתם עליו, ומסתבר יותר לקבוע כי ההסכם הוכן על ידי התובעת, ברם לא הועבר לנתבע או לחילופין, בהעדר הסכמות באשר לתוכנו המלא, לא נחתם על ידי הנתבעת, ועל כן אינו מחייב את הצדדים.
די אם אצביע על כך ששווי העסקה כפי שנכתב בהסכם כלל אינו משקף את הסכמת הצדדים גם לשיטת התובעת, שכן המחיר עליו הוסכם (ושעליו אין חולק בין הצדדים) עמד על סך של 90,000$ + מע"מ, ואילו התמורה הרשומה בהסכם הינה בסך 100,000$+מע"מ.
15. כן יובהר כי ע"פ עדות עומר בלסקי, מי שערך את ההסכם היה במועד הרלבנטי מנהל הכספים של המפעל. עד זה לא הובא לעדות מטעם התובעת, והדבר פועל לחובתה שכן סביר כי העד היה יכול לשפוך אור על נסיבות הכנתו של ההסכם, העברתו או אי העברתו לנתבע, וכפועל יוצא מכך - תוקפו המחייב בין הצדדים.
כידוע הימנעות מהבאת ראיה מקימה לחובתו של הנמנע חזקה שבעובדה, הנעוצה, בהגיון ובניסיון החיים, לפיה דין ההימנעות כדין הודאה בכך שאילו הובאה אותה ראיה, שהיא בהישג ידו ואין לכך הסבר סביר, היתה פועלת לחובת הנמנע. לעניין זה ראה, ע"א 548/78 שרון נ' לוי פ"ד לה(1) 736, ע"א 55/89 קופל נ' טלקאר פ"ד מד(4) 602. קדמי, על הראיות, חלק שלישי, עמוד 917.
16. כן אני מקבלת את עדות הנתבע לפיה מר בלסקי ז"ל הציג בפניו את המפרט של המפעל אותו ביקש למכור לו, אך המפרט שהוצג לו היה מפרט בר, השונה מהמפעל שסופק בפועל (מפעל אי מר).
עדות הנתבע בעניין זה, לא נסתרה על ידי מי מעדי התובעת, ובעיקר היא עולה בקנה אחד עם העובדה שההכנה שבצעה הנתבעת, טרם הרכבת המפעל בחצרה, הכנה שבוצעה בהתאם למפרט שהוצג בפניה, לא התאימה למפעל שסופק בפועל, כך שלא ניתן היה להתקין את המפעל עד שהנתבעת לא פעלה לבצע שינויים בהכנה כך שיתאימו למפעל, כפי שעולה ממכתב היבואן בזמן אמת (6/06):
"...יסודות שנבנו בניגוד לתוכנית העמדה המקורית של המפעל של היצרן".
מכאן שמסתבר יותר לקבוע כי הנתבעת קבלה מפרט שלא התאים למפעל שסופק בפועל, שכן היא לא בצעה את עבודות ההכנה על דעת עצמה, אלא על בסיס תוכנית שקבלה מהתובעת.
17. עוד בעניין זה ראוי לחזור ולהבהיר כי המפעל שהותקן אצל הנתבעת הינו מפעל שהוזמן על ידי חברה אחרת (בשנת 2003), ושהיה אמור להיות מותקן בחצרה של אותה חברה ברמת הגולן. בסופו של יום העסקה לא יצאה לפועל והמפעל הונח בחצרי התובעת למשך 3 שנים, כך שלא הייתה סמיכות זמנים בין העברת תוכנית ההכנה והמפרט של המפעל שנמכר מהיבואן לתובעת לבין העברת מפרט/תוכניות בין התובעת לנתבעת – עובדה נוספת שיכולה להסביר את האפשרות שבשל טעות גרידא, הוצג לנתבעת מפרט שונה ולא של המפעל שסופק.
18. מכל מקום העובדה כי הדבר נעשה בשל טעות ולא בכוונת זדון או מצג שווא מכוון, נלמדת מתשובת היבואן לבלסקי במכתב מיום 23/6/03, ממנה ניתן ללמוד כי בלסקי בא, בתחילת דרך, בטענות ליבואן עצמו בנוגע להבדל בין המפעל שסופק והורכב, לבין המפעל שבלסקי סבור היה כי אמור להתקבל.
בנוסף – גלעד (נציג היבואן) העיד כי טרם רכישת המפעל על ידי התובעת, מסר היבואן למנהל התובעת מספר מפרטים של כמה מפעלים שונים (ראה עדות גלעד בעמ' 32 שר' 1). מכאן שיתכן כי מנהל התובעת, אשר החזיק בידו מספר מפרטים, מסר לנתבע מפרט של מפעל אחר מזה שנרכש על ידי התובעת – בתום לב, ובוודאי שלא מתוך כוונה להטעות.
19. כן הובהר כי התובעת לא עסקה ביום יום במכירת מפעלי בטון (בהיותה ספקית מלט), וכי זו הייתה הפעם הראשונה והיחידה שהדבר נעשה על ידה, כך שלא הייתה מיומנת בביצוע עסקאות מסוג זה. הצד המיומן בין הצדדים היה דווקא הנתבע 3 שנהג לרכוש ולמכור מפעלי בטון.
20. בהקשר זה אף ראוי לדחות מכל וכל את טענת הנתבעת לפיה המפעל נמכר לה בסכום גבוה בהרבה מהמחיר בו נרכש על ידי התובעת. הנתבע טען בתצהירו כי המפעל נרכש ע"י היבואן בסך של 60,000$ וסביר כי הועבר לתובעת בסכום נמוך יותר בעוד שהוא נמכר לנתבעת בסכום של 90,000 $+מע"מ. בפועל הוכח כי התובעת רכשה את המפעל בשנת 2003 בסכום של כ-110,000 $ (ראה האמור בסעיף 5 לעיל) ומכרה אותו בסכום של 90,000 $+מע"מ כעבור 3 שנים.

21. יחד עם האמור לעיל בדבר מסירת מפרט שונה מהמפעל שסופק בפועל, הרי שאי ההתאמה בין המפעלים תוקנה על ידי הנתבעת כפי שקבע המומחה שמונה:

"התיקונים שבוצעו במפעל בפועל ע"י הנתבעת הביאו אותו למצב תפעולי ההולם גם את מפרט EURODRY 5 (הכוונה למפרט בר – ע.ב.) ואף מעבר לכך, כך שלאחר שתוקנו הליקויים עובד המפעל בתפוקה מלאה".
וכן:
"לא מצאתי הצדקה לטענת הנתבעת לעניין התפוקה הנמוכה של המפעל כיוון שהשוואת התפוקה הנומינאלית לתפוקה בפועל אינה נכונה וכיוון שהתיקונים שבוצעו הביאו את המפעל לרמת תפוקה ההולמות את יכולותיו גם ע"פ מפרט בר".
עוד ראה התייחסות המומחה בחקירתו הנגדית בבית המשפט:
"בציוד ובמפעל שישנו שם, עושה את תפוקתו כמו שצריך, בתפוקה שמתאימה לו...".
ובתשובות ההבהרה שכתב (ביום 30/4/14):
"מנהל המפעל מסר לי כי לאחר שתוקנו הליקויים חזר המפעל לעבוד באופן מלא ולשביעות רצונו. מאחר ונתון התפוקה ע"פ היצרן הוא נתון תיאורטי המשקף תהליך רציף ולא מנתי לא היה טעם במדידת התפוקה המנתית..".

22. המומחה הבהיר כי תפוקה בפועל של מפעל בטון היא פונקציה של שני מרכיבים: ציוד המפעל ושיטת העבודה הנהוגה בו, וכי התפוקה הנומינלית של מפעל בטון המצוינת במפרט הטכני של היצרן היא תפוקה הנמדדת בתהליך עבודה רציף ולא בתהליך מנתי הנהוג במפעלי בטון. בתהליך רציף מנוצלים בצורה אופטימלית כל מרכיבי התהליך – מצב עבודה שאינו מצוי:
"היצרנים נותנים תפוקה נומינאלית שזו התפוקה שהמפעל יכול לעשות בתנאים אופטימליים והיא שונה מאוד מתהליך מנתי, מה שקיים בפועל...האנשים שעוסקים בענף הבטון יודעים שבין הנתון הנומינלי של היצרן לבין הנתון בפועל יש עשרות אחוזים הבדל ואם משהו חושב שאם יצרן אמר לו 130 בשעה, הוא יוציא בדיוק ככה, זה לא יקרה כי הוא לא יכול לעבוד בתנאים אופטימליים שלפי זה היצרן נותן את הנתונים" – עמ' 26 שר' 6.
וכן:
"ש. כלומר היצרן מדבר על נתון שהוא הספקה רציפה ואז אם אתה בא ועובד איתו על אספקה מנתית אוטומטית יש נפילה בהספק ?
ת. נכון, כל מי שמתעסק בבטון יודע את זה...למיטב ידיעתי אין שום מפעל בטון בארץ שמייצר בפועל 130 קוב לשעה. מפעלים הרבה יותר משוכללים מאבו ראס לא מייצרים תפוקה כזאת כי הם עובדים מנתי ויש הרבה דברים שהולכים לאיבוד, מיקסר לא הגיע, פה מחכים למים, וזה מה שקורה בפועל" – עמ' 26 שר' 17.

23. כן הוברר כי בניגוד מוחלט לטענת הנתבע, המפעל שסופק בפועל היה מפעל טוב בהרבה מהמפעל הקודם שהיה ברשותו, כפי שעולה מהאמור במכתב היבואן שנדרש להתייחס לתפוקת המפעל שסופק:
"..המפעל הקודם של אבו ראס בטייבה היה מפעל בין 10 שנים, 5 תאים יכולת יצור 90-100 קוב"ש (הפעלה רציפה), נחות משמעותית מהמפעל החדש שהקים, אז על איזה נזקים אתה מדבר ?
יכולת היצור האמיתית (נטו) של המפעל בקיזוז השפעת לחץ מים, כניסה ויציאה של מערבלים, העמסת חומרים, מילוי מים היא 80 קו"ב בשעה, במפעל חדשני ביותר, נבדק אצל הנסון, רדמיקס ושאר החברות המובילות שברשותן מפעלים זהים לשל אבו ראס.. ...
בנוסף, 80 קוב נטו לשעה, כאשר כל מערבל יכול להעמיס לכל היותר 7.5 קו"ב משמעו שאבו ראס צריך כ-10.6 מערבלים כדי לעמוד בתפוקת המפעל לשעה. למיטב ידיעתי לאבו ראס לכל היותר 5-6 מערבלים במפעלו..".
24. אין גם בסיס כלשהו לטענת הנתבע לפיה הספק המפעל שסופק עמד על 50 קוב לשעה (הספק נחות מהמפעל שהיה ברשותו ערב ההחלפה), שכן הוברר כי הספקו (אף טרם השינויים והשיפורים שהכניסה בו הנתבעת) עמד על 110 קוב לשעה – כאמור בעמוד 5 לחוות דעת המומחה.
לעמדת המומחה שמונה לפיה השינויים שהכניסה הנתבעת הביאו את המפעל למפרט בר ראה האמור בסעיף 21 לעיל.
25. לאמור לעיל יש תימוכין גם בעמדת המומחה מטעם הנתבעים שכן המומחה העריך בחוות דעתו את העלויות שנדרשו "להתאמת המפעל", מכאן שניתן להסיק כי גם הוא סבור שלאחר ביצוע התיקונים וההתאמות עובד המפעל באופן ההולם את מפרט בר, וברי כי אין מקום לפיצוי כפול הן בגין ההבדל שהוערך על ידו במחיר המפעל (הגם שלא הובאו על ידו תימוכין כלשהם לקביעותיו בעניין זה), והן בגין השקעה הכספית שנדרשה לביצוע השינויים שהביאו את המפעל לאותה רמת מפרט.
26. יובהר בנוסף כי עד היום (משנת 2006 !) לא הודיעה הנתבעת לתובעת על ביטול העסקה בגין אי התאמה של הממכר, ומיותר לציין שלא השיבה לתובעת את המפעל, אשר לא שלמה תמורתו דבר, ואף לא דרשה (גם במסגרת הליך זה) להורות על ביטול העסקה שכן ברור כי הנתבעת הפיקה ומפיקה מהמפעל, לאחר ביצוע ההתאמות, רווחים נאים במהלך כל השנים.
27. בהתחשב באמור לעיל כל שנותר לקבוע הוא מה היא העלות שנדרשה להבאת המפעל שסופק על מנת לעבוד בתפוקה מלאה ההולמת גם את מפרט בר, שנקבע כי הוא המפרט שהוצג בפני הנתבעת, ולקזז סכום זה משווי העסקה שסוכמה בין הצדדים.

לאחר שמיעת עדות המומחה שמונה מטעם בית המשפט אני סבורה כי אין מקום לסטות מהאמור בחוות דעתו וראוי לאמצה פרט לרכיב בודד: חדר הבקרה, כך שראוי לקזז את מלוא הסכום הנקוב בחוות הדעת (סך של 66,480 ₪) בצירוף סכום של 38,924 ₪ (בגין חדר בקרה – ראה פירוט בהמשך).

מעבר להלכה הפסוקה בדבר מעמדו המיוחד של מומחה המתמנה מטעם בית המשפט אשר סביר להניח כי ממצאיו יאומצו על ידי ביהמ"ש אלא אם נראית סיבה בולטת לעין שלא לעשות כן (ע"א 3056/99 שטרן נ' שיבא פ"ד נ (2) 936), ע"א 323/85 מ"י נ' מזרחי פ"ד לט(4) 485), הרי שהמומחה השיב באופן ברור ובהיר בחקירתו הנגדית, ולא סטה מהאמור בחוות דעתו.
להלן פירוט הסכום שיש לקזז בהתאם לאמור בחוות דעתו ובחקירתו הנגדית:

א. חדר בקרה:
המומחה נקב בסכום של 30,000 ₪ בגין החלפת מערך בקרה חצי אוטומטי.
בפועל התקינה הנתבעת מערך בקרה אוטומטית בעלות של 68,924 ₪.
המפעל סופק ללא מערכת בקרה, ועל כן אישר המומחה את הסכום.
מאחר שבמפרט בר יש התייחסות למערכת בקרה חצי אוטומטית, אישר המומחה עלות מערכת חצי אוטומטית בלבד, על אף שכאמור הותקנה מערכת אוטומטית.
בחקירתו הנגדית הבהיר המומחה כי לו הייתה מותקנת מערכת חצי אוטומטית המפעל לא היה עובד בתפוקה בה הוא עובד כיום:
"ש. האם במערך הבקרה החצי אוטומטי היינו מגיעים לאופן שבו עובד המפעל כיום ?
ת. היה פחות" – עמ' 28 שר' 9.
כן הדגיש המומחה כי קביעתו שיש לאשר 30,000 ₪ בלבד, על אף שהנתבעת השקיעה סכום של 68,924 ₪ נבעה אך ורק מהעובדה שבמפרט בר (עליו סומכת הנתבעת ידה) דובר על מערכת חצי אוטומטית.

לטעמי ראוי היה לאשר לנתבעת את מלוא הסכום שהשקיעה, וזאת על אף שבמפרט בר דובר על מערכת חצי אוטומטית.
אין חולק כי הנתבעת קבלה מפעל שאינו תואם את מפרט בר, ושכושר ההספק שלו היה נחות ממפעל בר.
הסיבה לפער בכושר ההספק נובעת ממספר דברים.
אכן במפעל מדגם מפרט בר נעשה שימוש בחדר בקרה חצי אוטומטי, ברם לצורך הבאת המפעל שסופק בפועל (מדגם אי מר), להספק דומה למפעל מדגם מפרט בר, נאלצה הנתבעת להתקין חדר בקרה אוטומטי (זאת ככל הנראה בגין הבדלים ברכיבים אחרים של שני המפעלים).
בהתחשב באישור המומחה כי לו הייתה הנתבעת מתקינה חדר בקרה חצי אוטומטי היה הספק המפעל נמוך יותר, אזי, יש לאשר לה את הסכום שהוצא בפועל (בגין מערכת אוטומטית), שכן הנחת הבסיס לכך שאין מקום לפסיקת פיצוי בגין הפער בין שני המפעלים היא שבאמצעות השדרוגים שבצעה הנתבעת פועל המפעל כיום באופן דומה למפרט בר.

ב. מדחס:
סכום של 15,000 ₪.
המומחה קבע בחוות דעתו כי לא ברור אם המפעל שסופק היה אמור לכלול גם מדחס אויר שהוא ציוד עזר, והאם בפועל סופק מדחס ומאיזה סוג. כן קבע כי לא הוצגו סימוכין לרכישת מדחס והדבר לא מופיע בחוות דעת מומחה הנתבעים, על כן הותיר הסכום שקבע לשיקול דעת בית המשפט.
יש לאשר הקיזוז גם בגין מדחס.
בהסכם בו מחזיקה התובעת כמחייב מבחינתה נכתב במפורש כי המפעל כולל ציוד עזר, ומכאן שהיה עליה לספק (לשיטתה ובהתחשב בטענתה כי ההסכם משקף את ההסכמות) גם את המדחס.
אין חולק כי מצבו של המפעל בעת הרכבתו היה ירוד וכי נתגלו בו חוסרים רבים של רכיבים דרושים – דבר שנבע מהעובדה שהמפעל "שכב" בחצרי התובעת תקופה ממושכת מאוד (3 שנים), וכפי שעולה ממכתב היבואן מיום 23/6/06:
"רק מפאת הכבוד הרב והידידות למר בלסקי הנחתי את אנשי להתקין את המפעל, וזאת על אף מצבו הירוד, חוסרים רבים בציוד שנעלם...".
מכאן שמסתבר לקבוע כי אכן לא סופק מדחס וכי מדובר בחוסר שהיה מקום להשלימו.
העובדה שכיום (שנים רבות כ"כ לאחר רכישת המפעל) אין בידי הנתבעים קבלה להוכיח עלות רכישת מדחס, אינה מעלה או מורידה, וראוי לאשר הסכום שקבע המומחה.

ג. הגבה דפנות תאי האגרגטים ותא השקילה:
סך של 20,205 ₪.

ד. בניית משפך העמסה:
סך של 10,700 ₪.

ה. תיקון מסוע וחלזון ועבודת מנוף ונסיעות:
סך של 3,895 ₪ בצירוף 1,680 ₪.

28. הנתבעת מבקשת להוסיף ולקזז גם אובדן רווחים שנטען כי נגרם לה בגין פרק הזמן בו בוצעו השינויים בעבודות ההכנה לצורך התקנת המפעל, שכן עבודת ההכנה שבוצעה לא תאמה את המפעל שסופק בפועל, והיה צריך לבצע שינויים בהכנה טרם הרכבת המפעל.
כן נתבע פיצוי בגין ההפסד שנגרם לנתבעת בפרק הזמן בו בוצעו השינויים והתוספות למפעל.
הנתבע טען בתצהירו כי מדובר בתקופה בת חודשיים.
אין חולק כי אכן נגרם עיכוב הן בגין פרק הזמן שחלף בין המועד בו היה המפעל אמור להיות מותקן לבין המועד בו הותקן בפועל בשל הצורך לבצע שינויים בהכנה, והן בגין עיכוב בתחילת פעילות המפעל נוכח הצורך לבצע שינויים/תיקונים/שיפורים במפעל.
יחד עם זאת לא צורפו ראיות לתמוך בטענה לאובדן רווחים, על אף שניתן היה לעשות כן בנקל (למשל - בהגשת דוחות הכנסה לחודשים הרלבנטיים בהשוואה לדוחות הכנסה בחודשים אחרים).
שקלתי אם ניתן לפסוק פיצוי על דרך האומדנא ברם לא הוצגו בפני ולו נתונים בסיסיים מספיקים שמכוחם ניתן יהיה לבצע את האומדנה, ועל כן יש לדחות הדרישה להפסד רווחים בהעדר הוכחות כנדרש.
29. לאמור לעיל אוסיף כי לא הוכחה גם עלות ביצוע התיקונים שנדרשו לשינוי התשתית למפעל, ואף מומחה הנתבעת כלל לא התייחס בחוות דעתו לעלויות שנדרשו לביצוע ההתאמה.

30. סכומים ששולמו עבור משאית:
טענת קיזוז נוספת שהעלתה הנתבעת נוגעת לרכישת משאית.
בחודש 2/04 התקשר הנתבע עם התובעת באמצעות חברה קודמת שהייתה בבעלותו (אבו ראס בע"מ – חברה שבמסגרתה פעל באספקת ומכירת בטון טרם הקמת הנתבעת ו/או במקביל להקמתה).
בין הצדדים נחתם הסכם התקשרות לפיו נרכשה, בין היתר, משאית כאשר התמורה בגינה הייתה צריכה להיות משולמת בדרך של הוספת סכום קבוע למחיר המלט שרכשה החברה מהתובעת (סה"כ היה עליה לשלם בגין המשאית סכום של 588,000 ₪: 12 ₪ תוספת בגין 49,000 טון).
בהסכם שנחתם בין הצדדים נכתב כי מדובר בעסקת השאלה: התובעת משאילה את המשאית לחברה, הבעלות במשאית נשארה בידי התובעת עד לסיום תשלום שווי משאית, כאשר בסיום התשלומים הייתה אמורה הבעלות לעבור על שם החברה. החברה נשאה בתשלומי הביטוח, וכן נקבע בהסכם כי היא אחראית לתקינות הרכב, מחוייבת לשאת בהוצאות השוטפות, תיקונים אחזקה, ביטוחים, טסט.
כשנה וחצי לאחר תחילת ההתקשרות, ולאחר שהחברה הספיקה לשלם עבור המשאית סכום של כ - 150,000 ₪, נגנבה המשאית.
במועד הגניבה הייתה המשאית רשומה על שם התובעת אשר גם היתה מוטבת בפוליסת הביטוח, ובחודש 2/06 קבלה התובעת את תגמולי הביטוח עבור המשאית בסכום של כ-400,000 ש"ח.
הנתבעים מבקשים לקזז מסכום העסקה לרכישת המפעל את מלוא הסכומים ששלמה החברה עבור המשאית עד למועד גניבתה.
הטענה המרכזית היא כי לאחר הגניבה ותשלום תגמולי הביטוח לידי התובעת, הוסכם בין הנתבע למר בלסקי ז"ל, כי הסכום יקוזז מעלות המפעל.
31. התובעת טוענת, מנגד, כי דרישה זו התיישנה, שכן מדובר בהתנהלות עסקית שהתרחשה בשנת 2004, ועסקה ברכישת מלט של חברת אחרת, שאינה צד לתביעה דנן, כך שמדובר בטענת קיזוז שלא נובעת מאותן נסיבות שהצמיחו את עילת התובענה.
לגוף העניין נטען כי ע"פ ההסכם בין הצדדים נרכשה המשאית בסכום של 588,000 ₪. הנתבעים שלמו על חשבון המשאית עד גניבתה סכום של 141,907 ₪ (שולם סכום של 166,784 ₪ ובקיזוז עלויות הביטוח נותר בגין המשאית סך של 141,907 ₪). לאחר הגניבה קבלה התובעת מהמבטחת סכום של 395,250 ₪ ולכן חיבור הסכומים ששלמה החברה עם תגמולי הביטוח שנתקבלו, לא מגיע לסכום שהיה על החברה לשלם ע"פ ההסכם, ואין מקום לקיזוז. עוד נטען כי החברה החזיקה את המשאית תקופה ממושכת (מעל שנה וחצי), ועל כן יש לחייבה בדמי שימוש ראויים (10,000 ₪ לחודש) סכום המשקף למעשה את התשלומים ששלמה.
32. הכרעה:
מבלי להכריע בטענת ההתיישנות (שספק בעיני אם הועלתה במקום שכן תגמולי הביטוח שולמו לתובעת רק בחודש 2/06 ואז, לכאורה, התגבשה הזכות הנטענת מצד הנתבעים לקבל בחזרה את תשלומים ששלמו עבור המשאית עד למועד הגניבה), אומר כי דין הטענה להידחות מן הטעם המהותי:
ראשית – החברה שהתקשרה עם התובעת בעסקת "השאלת" המשאית (שראוי יותר לכנותה עסקת השכרה או מכירה), אינה אחת מהנתבעות בתיק זה אלא חברה אחרת שהקים הנתבע 3 ושבמסגרתה פעל מפעל הבטון עובר להקמת הנתבעות 1 ו-2.
שנית - עדות הנתבע לפיה הוסכם בינו לבין בלסקי כי הסכום יקוזז מעלות המפעל הינה עדות יחידה של בעל דין כמשמעה בסעיף 54 לפקודת הראיות, ביחס אליה מצווים אנו בזהירות יתירה בטרם אימוצה, מה גם שהיא חסרה כל סיוע או חיזוק אלא להפך:
סביר כי לו אכן הייתה ניתנת הסכמה כנטען, היה הדבר בא לידי ביטוי בסכום שנקבע לתשלום עבור המפעל, דהיינו, מראש היו הצדדים מפחיתים את הסכומים ששולמו עבור המשאית מסכום המפעל, שכן מדובר במועדים סמוכים.
בנוסף - אין כל הגיון כלכלי במתן הסכמה כזאת מצד התובעת, שכן עד למועד הגניבה שמשה המשאית את החברה במשך כשנתיים, והיא הפיקה ממנה רווחים.
הסכום שנקבע לעסקה היה כ-588,000 ₪ וכעבור כשנתיים ממועד ביצוע העסקה התקבלו תגמולי ביטוח המשקפים את מחיר המשאית בסכום הנופל מ-400,000 ₪, כך שהפער בין שווי העסקה לתגמולי הביטוח ששולמו (כ-188,000 ש"ח משקף את ירידת השווי של המשאית בשנתיים הללו והוא אף גבוה יותר מהסכום ששלמה החברה במשך אותה תקופה (כ-140,000 ₪). מכל מקום ניתן לראות את התשלומים ששולמו על ידי החברה בתקופה בה עשתה שימוש במשאית, כדמי שימוש ראויים עבור השימוש שנעשה במשאית, וצירוף הסכום ששולם עם תגמולי הביטוח שנתקבלו, נופל כאמור ממחיר העסקה בין הצדדים.

33. חיוב הנתבעים 2 ו-3:
הובהר בחקירת הנתבע ומדוחות BDI שהוצגו כי הנתבעת (החברה שרכשה את המפעל), אינה חברה פעילה, וכי פעילותה מוקפאת משנת 2010, כאשר אין בבעלותה נכס כלשהו.
עוד הוברר כי חשבון הבנק של הנתבעת מוגבל עד שנת 2017.
כן עולה מדו"ח רואה חשבון מיום 21/7/11 שניתן ביחס לנתבעת 2 כי זו נכנסה למעשה בנעלי הנתבעת, שכן פעילות הנתבעת הועברה באופן מלא לנתבעת 2 אשר שכרה ממנה את הציוד ומפעל הבטון נשוא התביעה, כאשר לא הוכח כי נעשתה בין החברות התחשבנות ראויה ו/או התחשבנות כלשהי כאמור בדו"ח רואה החשבון:
"החברה שכרה את ציוד ומפעל חברת בטון אבו ראס בע"מ, את התמורה שולמה אך טרם נעשתה התחשבנות סופית".
כן ראה האמור בדו"ח BDI ביחס לנתבעת: עיסוק: הובלות בטון וטיט הפעילות הועברה ל-51-407268-5...
מכאן שהנתבעת 2 עשתה, למעשה, שימוש במפעל הבטון אותו רכשה הנתבעת, כאשר לא בוצעה התחשבנות אמיתית בין החברות (אם בכלל בוצעה התחשבנות), לא ניתן כל הסבר למי משולמים דמי השכירות על ידי הנתבעת 2 (אם שולמו אי פעם), שכן ברור כי הנתבעת אינה פעילה ודמי השכירות לא משולמים לה.
די באמור לעיל על מנת לקבוע כי אין לראות בנתבעת ובנתבעת 2 שתי אישיויות משפטיות נפרדות לחלוטין (לא מהותית ולא מבחינת הנכסים) וכי מדובר בחברות קשורות אשר יש להרים את המסך ביניהן ולראותן כישות כלכלית עסקית אחת.
34. מעבר לאמור לעיל אפנה גם לדברים הבאים:
תחום עיסוקה של הנתבעת 2 זהה לתחום עיסוקה של הנתבעת – הכנה ומכירת בטון.
החברות פועלות מאותו מקום, כאשר הפרטים האחרים (מספר טלפון,פקס וכו') לא השתנו.
בנוסף – הוברר כי הרוח החיה והעיקרית מאחורי שתי החברות, רוח אחת היא – הנתבע 3 אף כי אינו רשום כבעלים של הנתבעת 2:
הנתבע העיד כי אין לו קשר לנתבעת 2 וכי הוא רק "עובד שכיר" אצל בניו (בעלים ומנהלים של הנתבעת 2), ברם טענה זו הוכחה כלא נכונה.
הוברר כי בשנת 2011 מונה הנתבע כדירקטור של הנתבעת 2, וביום 31/7/11 אף הוסף כמורשה חתימה מטעמה. כן הוכח כי הנתבע חותם על שעבודים לחובת הנתבעת 2, וכי הוא ובניו חותמים על מסמכי משכון, הלוואה וניכיון, כאשר הנתבע משמש כמנהל בפועל של הנתבעת 2 ׁ(ראה למשל: ברישום משכון על רכב נרשם: "עבד אבו ראס (בעלים), רישום שיעבוד על משאבת בטון. נרשם ליד ממלא הטופס ותפקיד: "עבד אבו ראס ת.ז. XXXXXX734 – מנהל". הסכם משכון למשאית מיום 19/1/10 נחתם על ידי עבד אבו ראס).
יודגש כי הנתבע נמנע מהבאת עדים שהיו יכולים לתמוך בעדותו כי עבר רק "כעובד שכיר", ואף לא אחד מבניו שנטען כי הם המנהלים והבעלים של הנתבעת 2, העידו בפני שכך הוא הדבר – דבר שאף הוא פועל לחובת הנתבע.
35. כן יש להטיל על הנתבע 3 חבות אישית לתשלום בדרך של הטלת אחריות אישית, וללא צורך בהרמת מסך ההתאגדות.
לפסיקה המאבחנת בין הטלת אחריות אישית לבין נתיב הרמת המסך, תוך העדפת הדרך של הטלת אחריות אישית, ראה האמור בע"א 10582/02בן אבו נ' דלתות חמדיה [פורסם בנבו] (2005); ע"א (חיפה) 3126/06 רוזנבליט נ' אפריאט ניתן ביום 7/6/06, ע"א 2792/03 אליעזר נ' אימפורט ניתן ביום 14/12/06.
הנתבע התנהל מול בלסקי באופן אישי כצד לעסקה, ואין ספק כי בלסקי אשר בטח והאמין בנתבע עקב היכרות רבת שנים של עבודה משותפת, מסר לו, על בסיס התנהלות זו, מפעל בשווי של 90,000 $ ללא קבלת תמורה כלשהי ו/או קבלת בטוחה וטרם קבלת תשלום כלשהו בגין המפעל, דהיינו, התקשרות בין הצדדים נערכה על יסוד מערכת היחסים והמצגים בין הצדדים כי אין בעיה לבצע התשלום וכי הנתבע יעמוד מאחורי ההתחייבות לשלם .
גם הנתבע עצמו, בטענתו כי יש לקזז הסכומים ששלמה חברת אבו ראס (באמצעותה התקשר עם התובעת בשנת 2002 לרכישת המשאית) משווי המפעל שרכשה חברת אבו ראס (2004) בע"מ, מאשר למעשה כי ההתקשרות נעשתה אתו באופן אישי, ללא קשר לחברה שעבורה נרכש הנכס (משאית או מפעל), והמצג שהציג היה שאין בעיה לבצע את התשלום כאשר ההתחשבנות בין הצדדים היא באמצעות חברות שונות של הנתבע .
כבר נפסק כי לצורך גיבושה של חובת זהירות אישית עצמאית של מנהל, נדרש לבסס מערכת נתונים החורגת מגדר פעילותו הרגילה והשגרתית של נושא המשרה בחברה, למשל - כאשר התקיימו יחסים מיוחדים בין המנהל לבין הצד השלישי אשר הביאו לכך שהצד השלישי נתן במנהל את אמונו ואת ביטחונו כי המנהל, באופן אישי, לוקח אחריות כלפי הצד השלישי.
ראה בעניין זה האמור בע"א 4612/95 מתתיהו נ' שטיל פ"ד נא(4) 769, ע"א 9183/99 פניגשטיין נ' (מחצבות) בע"מ, פ"ד נח(4) 693 (2004); ע"א (מחוזי ת"א) 2557/00 החברה הישראלית לטרקטורים נ' גלינצמן, ניתן ביום 13.10.02.
כאמור לעיל בלסקי הכיר היטב את הנתבע (שנים רבות קודם לכן) מהתקשרויות עסקיות קבועות (רכישת מלט מהתובעת), והוכח כי התקיימו ביניהם יחסים מיוחדים אשר היה בהם כדי להביא לכך שבלסקי ייתן בנתבע את אמונו ואת ביטחונם, וכי הוא, באופן אישי, ייקח אחריות כלפי התובעת.
36. כן פעל הנתבע בחוסר תום לב בכך שגרם להפיכתה של הנתבעת 1 "לקליפה ריקה" תוך העברת הנכס העיקרי שלה (מפעל הבטון) לשימוש הנתבעת 2 מבלי שהנתבעת 2 שלמה דבר לנתבעת בגין כך (אף לא את דמי השכירות הנטענים), כאשר לא הוכח כי הקמת החברה החדשה (הנתבעת 2) נעשתה בתום לב ומתוך צורך עסקי כלשהו (ראה לענין הקמת חברות חדשות בהקשר זה, האמור בספרה של ד"ר א. חביב - סגל, "דיני חברות", התשס"ז-2007, בעמוד 356).
בנסיבות אלה ראוי להטיל עליו חבות בדרך של הטלת אחריות אישית.

37. סוף דבר –
הסכום המוסכם בגין רכישת המפעל עמד על סך של 423,000 ₪+מע"מ (16.5%) נכון לחודש 3/06 – 492,795 ש"ח.
מסכום זה יש לקזז סך של 66,480 ₪ (בהתאם לקביעת המומחה) ובצירוף 38,924 ₪ (בגין חדר בקרה), כך שנותר לתשלום (נכון לחודש 3/06) סכום של 387,391 ש"ח , ובשערוך למועד הגשת התביעה (הפרשי הצמדה), הסכום הינו 460,624 ₪.
בהתחשב בשיהוי הרב בו נקטה התובעת בהגשת התביעה אין מקום להוספת רכיב הריבית אלא ממועד הגשת התביעה, כך שהסכום נכון להיום (כולל הפרשי ריבית והצמדה ממועד הגשת התביעה) הינו 477,730 ₪.
הנני מחייבת את הנתבעים לשלם לתובעת סך של 477,730 ₪ בצירוף שכ"ט עו"ד בסך 47,200 ₪, הוצאות בסך 7,000 ₪, והחזר אגרה.
הסכום ישולם תוך 30 יום שאם לא כן יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק.

ניתן היום, כ"ו חשוון תשע"ה, 19 נובמבר 2014, בהעדר הצדדים.