הדפסה

צארום ואח' נ' עירית טבריה ואח'

התובעים

  1. שמואל צארום ת.ז. XXXXX349
  2. שרה צארום ת.ז. XXXXX529

שניהם ע"י עו"ד נועם זוכמן

נגד

הנתבעים

  1. עיריית טבריה
  2. יוסי נבעה - מנהל הארנונה בעיריית טבריה

נתבעים 2-1 ע"י עו"ד תומר נווה
3. שלומי וקיל ת.ז. XXXXX679 (נמחק)

פסק - דין

תביעה לתשלום פיצויים בסך 100,000 ₪ בשל פרסום לשון הרע על-אודות התובעים עקב נקיטת הליכי גביה והטלת עיקול על מיטלטלין בדירתם על-ידי הרשות המקומית.

א. העובדות ברקע ההליך ותמצית טענות הצדדים

1. התובעים, בני-זוג, מתגוררים בדירה המצויה ברחוב הנביאים 62/1 בטבריה (להלן הדירה).

2. הנתבעת 1 היא רשות מקומית שהוקמה על-פי דין (להלן הנתבעת או העירייה). הדירה מצויה בתחום שיפוטה. בתקופה הרלוונטית לתביעה כיהן נתבע 2 כמנהל הארנונה בעירייה (להלן הנתבע או נבעה).

3. הזכויות בדירה הן זכויות חכירה ממינהל מקרקעי ישראל שנרשמו על-שם דינה ולדמן, אימה של התובעת (להלן ולדמן). גם ברישומי העירייה הופיעה ולדמן כמחזיקת הנכס. לטענת התובעים, ולדמן – שהלכה לעולמה בין מועד הגשת התביעה לבין מועד הבירור – לא התגוררה בדירה מעולם, והתובעים הם שהחזיקו בה מאז ומתמיד.

4. בשלהי 2012 הגדילה העירייה את בסיס החיוב של הדירה בארנונה כך שהיא חויבה לפי שטח בן 197 מ"ר, זאת החל מיום 1.1.2012; מיום 1.1.2003 ועד אותו מועד חויבה הדירה במס לפי שטח בן 168 מ"ר. החיוב הופנה אל ולדמן והיא נדרשה לשלם לעירייה הפרש לשנת 2012 בסך 977.7 ₪ (להלן החיוב). אין מחלוקת שהתובעים או ולדמן לא חבו לעירייה דבר בשל חוב ארנונה שוטף שחל על הדירה, וזה נפרע כסדרו באמצעות הוראת קבע שניתנה בחשבון הבנק של התובעים; החיוב נבע אך ורק מהגדלת הארנונה בה חויבה הדירה בשל הגדלת שטחה המחויב במס.

5. משלא נפרע החיוב חרף דרישות תשלום שהופנו אל ולדמן ונשלחו למען הדירה נקטה העירייה הליכים מנהליים לגביית החיוב לפי פקודת המסים (גביה): ביום 21.5.2013 הוטל עיקול ברישום על מיטלטלין בדירה, וביום 29.5.2013 הגיעו לדירה שני גובים מטעם העירייה לשם ביצוע העיקול ותפיסת מיטלטלין (להלן הליך העיקול). במעמד זה מסרה התובעת המחאה לסילוק החיוב.

6. התובענה הוגשה בו ביום, בתאריך 29.5.2013. ביסודה ניצבה טענת התובעים כי הליך העיקול ננקט בידי העירייה שלא כחוק – תוך שהנתבעת עושה שימוש לרעה במעמד ובסמכויות שהוקנו לה בפקודת המסים (גביה), וכי בהליך העיקול נפלו פגמים: לא ניתן פירוט של החיוב הנטען, לא שוגרה בגינו שומה שעליה ניתן היה להשיג על-פי דין ולא ניתנה שהות מתאימה בין מתן ההודעה על הטלת עיקול ברישום לביצועו. לטענת התובעים, בהתנהלות העירייה בכל הקשור להליך העיקול וביצועו היה משום פרסום לשון הרע על-אודותם שנעשה במזיד, תוך שהעירייה נהגה בהתעמרות ובחוסר תום-לב והסבה לתובעים עוגמת נפש. טענות התובעים הופנו גם נגד נבעה, מנהל הארנונה בנתבעת בתקופה הרלוונטית, ונטען כי חסינותו כעובד ציבור אינה חלה בנסיבות העניין.

7. מנגד גרסו הנתבעים שאין בתביעה ממש וביקשו לדחותה. לשיטתם, הליך העיקול ננקט כדין בשל חוב חלוט של ולדמן שיסודו בחיוב, הוא הופעל נגד ולדמן בדירה הרשומה על-שמה – באופן שלא הסב לתובעים כל נזק, ויש להשית על התובעים אשם תורם מלא בשל כך שחרף קבלת דרישות תשלום בעטיו של החיוב הם לא פנו לעירייה ולא שטחו טענותיהם לגביו. הנתבע הוסיף וטען כי החסינות שנתונה לו כעובד ציבור מונעת את חיובו האישי כלפי התובעים.

8. התביעה הוגשה בשל התנהלות הנתבעים, בכל הקשור לנקיטת הליך גביה והטלת העיקול, עד למועד בו בוצע עיקול ברישום על מיטלטלין בדירה ביום 21.5.2013. בכתב-ההגנה הורחבה חזית המחלוקת והובאה בו התייחסות גם לאירועים מאוחרים יותר שנגעו להליך העיקול, עד לביקורם של הגובים בדירה ביום 29.5.2013 ומסירת המחאה בידי התובעת לתשלום החיוב במעמד זה [ר ' סע' 22-18 בכתב-התביעה וסע' 38-35 בעמ' 6 בכתב-ההגנה]. שני הצדדים הסכינו עם הרחבת חזית המחלוקת והביאו ראיות ביחס לאירועים שהיו חלק מהליך העיקול והתרחשו אחרי יום 21.5.2013 [סע' 29-23 בתצהיר התובע ת/1, סע' 27-21 בתצהיר התובעת ת/2 וסע' 36-33 בתצהיר הנתבע נ/1]. התנהלותם הדיונית של בעלי-הדין מגלה הסכמה מכללא לכך שעילת התביעה תחול גם על אירועים אלה, למרות שזכרם לא בא בכתב-התביעה והוא לא תוקן באורח פורמלי [רע"א 9123/05 אדמוב פרוייקטים (89) בע"מ נ' סיטי סטייט מקבוצת אלפו בע"מ, פס' 12 (2007)].

9. לתמיכת התביעה העידו התובעים. מלכתחילה ביקשו התובעים לזמן עדים נוספים: מהנדס העירייה ושלושת המעקלים שנטלו חלק בהליך העיקול: שלומי וקיל (שנמנה על הנתבעים ונמחק מן ההליך בשלב מוקדם של הבירור; להלן וקיל), פיראס פארס (להלן פארס) וויסאם עותמאן (להלן עותמאן). מהנדס העירייה, פארס ועותמאן זומנו לדיון בצו בית-משפט שהומצא להם כדין אך לא התייצבו; התובעים ויתרו על העדתם. וקיל לא אותר [עמ' 18 לפרוטוקול ש' 20-11]. במהלך הבירור הותר לתובעים להשמיע כעד נוסף את מנהל מחלקת הגביה בעירייה, ואלד דוידוב (להלן דוידוב), שנכח באולם בית-המשפט. מן הצד השני של המתרס נשמעה עדות הנתבע. כתב-התביעה הושתת על עילות של פרסום לשון הרע והתעמרות; בא-כוח התובעים ביאר כי טענת ההתעמרות יונקת את כוחה מן הפסיקה [דיון מיום 9.4.2014, עמ' 2 ש' 3-1]. הטענה להתעמרות נזנחה בסיכומי התובעים, לא הוצגה פסיקה לתמיכתה, ו הטיעון הוגבל לעוולת פרסום לשון הרע.

10. אלו הם העניינים שטעונים הכרעה: ראשית, יש לבחון אם התקיים בסיס כדין להשתת החיוב שבעטיו ננקט הליך העיקול. שנית, יש לקבוע אם נפלו פגמים בהליך העיקול. שלישית, יש לבדוק אם התובעים יצאו ידי חובתם בכל הקשור לדרישות תשלום בגין החיוב ששלחה הנתבעת טרם הטלת העיקול. רביעית, יש ליתן את הדעת לנפקות הנודעת לכך שהחיוב הושת על ולדמן והליך העיקול ננקט בדירה הרשומה על-שמה. חמישית, יש לבחון אם היה בתשתית שהוכחה כדי להקים עילה בשל פרסום לשון הרע. ככל שהתשובה על כך היא בחיוב, יש לקבוע אם הונחה תשתית לחיוב אישי של הנתבע. עניינים אלה ידונו להלן; ההפניות הן לפרוטוקול, זולת אם צוין אחרת.

ב. דיון והכרעה

כפי שיובהר להלן, מצאתי שיש לדחות את התביעה בשל אי-הוכחת רכיב הפרסום, שאין בלתו לשם קיומה של עוולת פרסום לשון הרע. בה בעת, ונוכח ריבוי הפגמים והליקויים שנפלו בהתנהלותה של העירייה בכל הקשור להשתת החיוב ולנקיטת הליך העיקול בעטיו, מצאתי שיש לדון בטענות הצדדים בעניינים הללו לגופן ולהכריע בהן.

1. הבסיס להשתת החיוב

(א) בשנת 2005 הגיש התובע ערר בו השיג על חיוב הדירה בארנונה בגין שטח שעולה על 168 מ"ר; הערר נסב על הנכס דנן ועל נכס נוסף שאינו נדון בהליך זה. המשיב בערר היה מנהל הארנונה בנתבעת. ביום 2.10.2005 ניתנה החלטה בערר, בהסכמת הצדדים, על-פיה תחוב הדירה בארנונה לפי שטח מוסכם בן 168 מ"ר, זאת החל מיום 1.1.2003 [סע' 9 ונספח ט' ב-ת/1; להלן ההחלטה בערר מ-2005]. ההחלטה התייחסה במפורש לדירה הנדונה כאן [עדות התובע, עמ' 12 ש' 5-3; עדות התובעת, עמ' 17 ש' 26-20].

(ב) ביסוד הגנתה של העירייה ניצבה הטענה כי בתאריך 18.10.2012 נערך על-ידה סקר נכסים ובמסגרתו נעשתה מדידה של הדירה (להלן המדידה); המדידה העלתה ששטחה איננו 168 מ"ר אלא 197 מ"ר, ועל בסיס זה התהווה החיוב שאי-פירעונו הוביל לנקיטת הליכי גביה ולהטלת העיקול. בתוך כך הציגה העירייה מכתב נושא תאריך 6.11.2012 שהופנה אל ולדמן ובו הוּדַע על החיוב הנובע מעדכון שטח הדירה [סע' 23-20 ונספח 1 ב-נ/1].

(ג) לכל אורך הדרך טענו התובעים כי לא היה בסיס להשתת החיוב שבעטיו הוטל העיקול, כי לא נערכה מדידה חדשה של ה דירה שתבסס את השתת החיוב, וכי לא שוגרה בידי העירייה הודעה כדין שעליה היה ביכולתם להשיג תוך מיצוי זכויותיהם לפי חוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית) [ ת/1 בסע' 17, ת/2 בסע' 15]. התובעים שבו והטעימו כי לא התקבלו כל מדידה, תשריט או חיוב מסודר לגבי הדירה שעליהם הושתת החיוב [עדות התובע בעמ' 7 ש' 23-13, עמ' 11 ש' 8-7; עדות התובעת בעמ' 13 ש' 5-3, עמ' 14 ש' 22-19 ועמ' 16 ש' 32-30]. התובע הדגיש שכאשר קיבל חיוב מסודר על הגדלת מס הארנונה , פעל והגיש השגה וערר; כך היה בשנת 2005 – בהליך שהוליד את ההחלטה בערר, וכך גם בשנת 2013, אז נדחתה השגתו והוגש ערר תלוי ועומד שטרם נדון [עמ' 11 ש' 4-2, 10-9]. עוד גרסו התובעים שלא חל כל שינוי בדירה בין מתן ההחלטה בערר מ-2005 לבין מועד השתת החיוב דנן, באופן שהיה בו כדי להצדיק או לבאר את הגדלת שטחה לצרכי ארנונה; לא נוספה לה בניה והחלוקה הפנימית בה לא שונתה [סע' 10 ב-ת/1, סע' 9 ב-ת/2].

(ד) עדות הנתבע איששה את טענות התובעים. המסקנה הנובעת ממנה היא כי העירייה כלל לא הוכיחה קיומו של בסיס להשתת החיוב שעל-יסודו ובגינו ננקט הליך העיקול. לא הוצגה מדידה שממנה צמח החיוב, לא הוכח עצם קיומה של מדידה מן הסוג לו טענה הנתבעת כבסיס לחיוב, והתחוור שאין בנמצא ראיה על משלוח הודעה כדין לתובעים או לולדמן באשר לחיוב, באופן שיאפשר להם הגשת השגה בגינו.

הנתבע אישר כי אותה מדידה משנת 2012 שעליה השליכה העירייה יהבה בהשתת החיוב לא צורפה לתצהירו ולא הוצגה; הוא לא ידע לבאר זאת וליתן לך טעם [עמ' 19 ש' 14-11]. בהיעדר המדידה, לא ידע הנתבע להסביר ממה נבע השינוי בינה לבין המדידה הקודמת שעל-בסיסה ניתנה ההחלטה בערר מ-2005 [עמ' 24 ש' 7-4]. לא ניתן להסכין עם טענת נבעה כאילו המדידה קיימת, ורק בדיון לא היה ביכולתו להציגה; בעל-דין שנמנע ללא הסבר מבורר מהצגת ראיה רלוונטית שיש להגישה בנסיבות העניין ושנמצאת תחת ידו, קמה נגדו חזקה כי היה בהצגתה כדי לצדד דווקא בעמדת הצד השני [ ע"א 548/78 פלונית נ' פלוני, פ"ד לה(1) 736, 760 (1980)]. אחת משתיים: או שהמדידה שעליה הושתת החיוב כלל לא נערכה, או שהיא נערכה אך היה בהצגתה כדי לקעקע את בסיס החיוב שבגינו הושתה על הדירה תוספת ארנונה.

(ה) הנתבע אישר שחרף היותו מנהל הארנונה בעירייה בתקופה הרלוונטית להטלת החיוב, לו עצמו אין ידיעה פוזיטיבית על עריכה בפועל של מדידה בדירה בשנת 2012, קודם להשתת החיוב על-יסוד המדידה. הוא ביאר שמדידה כזו הייתה אמורה להתבצע לפי תוכנית העבודה שהעירייה מחויבת לה, הודה כי העירייה אינה ממלאת חובתה לקיים מדידה עתית של נכסים בתחומה אחת לחמש שנים, ביאר כי המדידות נע רכות באמצעות חברות חיצוניות ולא על-ידי עובדי העירייה, ואישר שנציג של חברת המדידה הרלוונטית שהייתה אמורה לבצע מדידה של הדירה לא הוזמן על-ידי הנתבעת לעדות [עמ' 19 ש' 29-16, עמ' 21 ש' 32-27, עמ' 23 ש' 4-3]. עוד אישר הנתבע שתהליך מדידת נכסים בעיר שהחל בשנת 2010 טרם הסתיים ועודנו מתבצע [עמ' 22 ש' 16-14].

(ו) הנתבע אישר שההחלטה בערר מ-2005 התייחסה לדירה, כי תחילת תוקפה היה בתאריך 1.1.2003 ולא נקצב בה מועד לתפוגתה; ההחלטה התקבלה בהסכמת מנהל הארנונה בעירייה [עמ' 22 ש' 12-3]. הנתבע אישר כי מטרתה של עריכת מדידה חדשה בדירה לבחון אם חלו בה שינויים שיצדיקו שינוי בבסיס חיוב ה בארנונה והטעים שלו עצמו אין ידיעה אם במועד כלשהו לאחר שניתנה ההחלטה בערר מ-2005 נעשו בדירה שינויים ש הצדיקו שינוי בבסיס החיוב [עמ' 22 ש' 21-19]. הנתבע אישר שחיוב הדירה בארנונה באופן שסוטה מההחלטה בערר מ-2005, צריך שייתמך במדידה שתלמד על שינוי שחל בגודל הנכס [עמ' 24 ש' 18-8].

(ז) הלכה למעשה כשלה הנתבעת בהוכחת בסיס חוקי לחיוב שבעטיו ננקט הליך העיקול. לא הוכחה על-ידה מדידה של ה דירה שבהסתמך עליה, כך לשיטתה וכך על-פי עדות הנתבע, הוצא החיוב [ר' סע' 27-25 בעמ' 5 בכתב-ההגנה וסע' 22-20 ב- נ/1]. בשל החשיבות שנודעת לכך, יצוטטו הדברים שאמר הנתבע בהקשר זה [עמ' 22 ש' 32-25]:

ש. מקודם סיכמנו שאתה לא יודע אם נעשתה מדידה בשנת 2012?
ת. ספציפית לנכס לא. עובדתית הייתה מדידה במסגרת תכנית עבודה.
ש. [...] על סמך מה יצאה דרישה [...] לתשלום תוספת ארנונה בגין הפרשי מדידה באוקטובר 2012?
ת. אני אחדד. יוסי נבעה כאדם לא ידע. [...] מקבלים תשריט ובמידה ויש מדידה אנחנו יודעים עליה. לא חייב שאני אישית אדע, יש את האנשים שכפופים ומבצעים את העבודה. לא כל דבר שמתבצע בעיריית טבריה אני יודע.

נובע מכך שעדה היחיד של העירייה לא השכיל לבסס את השתת החיוב ולהצביע על בסיס חוקי להטלת המס שניצב ביסודו. הנתבע אישר כי הנתונים הצריכים לכך אינם בידיעתו. לא הושמע עד אחר מטעם העירייה שידיעה ממשית בנושא הייתה נחלתו.

(ח) הנתבע אישר כי מי שלא קיבל מדידה שבה שוּנָה חיובו בארנונה, נבצר ממנו להשיג עליה בדרכים שנקבעו לכך בחוק [עמ' 23 ש' 8-5]. הנתבע הדגיש כי תושב שמקבל מכתבי דרישה מן העירייה יכול, גם בהיעדר מדידה, לפנות לעירייה לעריכת בירור שלא באמצעות השגה: "ברגע אתה מקבל מכתב ועוד מכתב יש לך את כל הדרכים כאזרח, כתושב העיר יש לך את כל הדרכים שעות קבלת קהל שפתוחות, יש את המוקד הטלפוני, יש את משרדי העירייה [...]" [עמ' 23 ש' 10-8]. כפי שיובהר בהמשך, לאחר קבלת מכתבי דרישה לסילוק החיוב מאת הנתבעת פנה התובע טלפונית אל מחלקת הגביה, אלא שלא היה בכך כדי לגרום לבדיקה ממשית של העירייה ואף לא כדי למנוע את הליך העיקול [ר' על כך להלן בחלק ב(3)].

(ט) לסיכום חלק זה: מן המקובץ נובע כי העירייה לא הצביעה על בסיס חוקי שהתיר את שינוי חיוב הדירה בארנונה כפי שנקבע בהחלטה בערר מ-2005. אכן, אותה החלטה לא הקנתה חסינות מפני שינוי כזה; בה בעת, כדי להגדיל את בסיס החיוב היה על הנתבעת להצביע על שינוי שחל בעולם המציאות במועד מאוחר להחלטה בערר ואשר הצדיק את חיוב הדירה במס לפי שטח גדול מזה שנקבע בהחלטה. הנתבעת נתלתה במדידה חדשה שבוצעה לשיטתה בשנת 2012, אך כשלה בהוכחתה ונמנעה מהצגתה. כלל הוא שבעל-דין נושא בנטל להוכיח כל טענה שמקדמת את עניינו ומהווה חלק מעילתו, בין שהוא תובע ובין שהוא נתבע [ת"א (מח' חי') 426/02 בני בנימין לקרץ בע"מ נ' דקל הכרמל מהנדסים יועצים בע"מ, פס' 9 וההפניות שם (2006); להלן עניין לקרץ]. די בכך כדי לקבוע כי הליך העיקול ננקט בהיעדר בסיס חוקי, ובאין חיוב כדין ביסודו. הליך העיקול כולו היה נגוע אפוא באי-חוקיות.

2. פגמים בהליך העיקול

טענת התובעים כי הליך העיקול היה רצוף פגמים מראשיתו ועד סופו הוכחה כדבעי.

(א) הנתבעים נתלו במכתב העירייה שנשא תאריך 6.11.2012, הופנה לולדמן וכותרתו 'עדכון מידות עפ"י מדידות'; במכתב זה נדרשה ולדמן לפרוע את החיוב שיסודו במדידה שהובילה לעדכון שטח הנכס ושהסתכם בסך של 977.70 ₪ [סע' 22 ונספח 1 ב-נ/1; להלן הודעת החיוב].
בשוליה צוין בהבלטה: " לתשומת ליבך, 'עפ"י סעיף 3 לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית) תשל"ו-1976, הינך רשאי תוך 90 יום מיום קבלת הודעת שומה חדשה להשיג עליה לפני מנהל הארנונה. במידה ולא תושג השגה במועד, תחשב שומה זו כשומה סופית'". בהודעת החיוב לא צוין המועד שבו נערכה המדידה והיא לא צורפה אליה, אף-על-פי שיש לצרף אליה את המדידה הרלוונטית – כך לפי עדותו המפורשת של הנתבע [עמ' 25 ש' 12-8].

לא היה ביכולתו של הנתבע להראות שהודעת החיוב נשלחה. הוא אישר שהודעות מסוגה אינן נשלחות בידי העירייה בדואר רשום ותלה זאת בטעמים ש ל 'תהליך עבודה' [עמ' 24 ש' 30-19, עמ' 26 ש' 18-10]. לא היה ביכולתו של הנתבע להראות שהודעת החיוב שוגרה בפועל על-ידי העירייה ואף לא היה בידו להצביע על המועד שבו היא התקבלה אצל הנמען-הנישום [עמ' 25 ש' 7-4]. הוא הסתמך על הנחה כי הודעת החיוב נשלחה ואף הגיעה – וביאר כי מדובר בהנחה שאין ידיעה בצדה [עמ' 26 ש' 29-26]. העירייה לא הגישה כל ראיה שתאושש את ההנחה או תתמוך בה.

הנתבע אישר שהמועד שנקבע בדין להגשת השגה על החיוב נמנה מהמועד בו התקבלה השומה אצל הנישום (כפי שאף הובהר במפורש בהודעת החיוב); דא עקא, העירייה העניקה לעצמה הקלה שהדין איננו מתיר וראתה בתאריך שהתנוסס על-גבי הודעת החיוב, ולא במועד קבלתה אצל הנישום, את נקודת הזמן בה החל מנין התקופה הנתונה להגשת השגה [עמ' 24 ש' 31 עד עמ' 25 ש' 1; עמ' 25 ש' 31 עד עמ' 26 ש' 5]. תחילה ביקש הנתבע להישמע בטענה שבשל כך, ומשלא חלף פרק הזמן שנקבע בדין להגשת השגה, לא פתחה העירייה בהליך אכיפה לגביית החיוב; משעומת עם התיעוד שהוצג לו נאלץ לחזור בו ואישר שהעירייה נקטה הליכי גביה מנהליים לפירעון החיוב מבלי שחלף הזמן שנתון לנישום להגשת השגה [עמ' 25 ש' 28-22].

עדותו זו של הנתבע שוללת מניה וביה את הצהרתו, בשמו הוא ובשם הנתבעת, על-פיה ננקט הליך עיקול רק לאחר שהחיוב היה לסופי וחלוט ולאחר שלא הוגשה בגינו השגה בתוך המועד שנקבע לכך בחוק [נ/1 בסע' 11]. לול דמן או לתובעים שהחזיקו בדירה הרשומה על שמה ופרעו את חיובי הארנונה החלים בגינה לא ניתנה הזדמנות להשיג על החיוב ; הנתבעת נקטה הליכי גביה מנהליים לגביית החיוב כאילו היה חיוב סופי וחלוט , למרות שלא אלה היו פני הדברים. נודעת לכך חומרה, והיא מתווספת לפגם שביטויו בהטלת חיוב מס על נישום ללא בסיס חוקי.

(ב) וקיל, גובה מס מטעם הנתבעת, הוסמך לבצע בדירה עיקול ברישום על מיטלטלין לגביית החיוב, זאת מכוח כתב-הרשאה שעליו חתם הנתבע ביום 20.5.2013 [נספח 5 ב-נ/1]. הנתבע עשה כן בהיעדר בסיס חוקי להשתת החיוב שבעטיו הוטל העיקול ובהתעלם מכך שבאותו מועד כלל לא החל מניין הימים שבהם עמדה לנישום זכות לחלוק על החיוב בהגשת השגה.

(ג) וקיל הגיע לדירה בגפו ביום 21.5.2013. אין חולק על כך שהוא מצאה סגורה ולא פגש בה איש [סע' 32 ב-נ/1]. לפיכך הדביק וקיל על-גבי דלת הדירה הודעה על ביצוע פעולה בכוח ותעודה לתפיסת מיטלטלין [נספח ה' ב-ת/1]. בשולי התעודה על תפיסת מיטלטלין ציין וקיל את התאריך והטביע את חותמתו. במקום שמיועד לחתימת החייב מופיעה חתימה לא מזוהה בכתב-יד. התובעים הצהירו כי זו אינה חתימתם: הם לא נכחו במקום, לא פגשו בוקיל ולא חתמו על המסמך [סע' 22(ג) ב-ת/1 ועמ' 9 ש' 29-28; סע' 20(ג) ב- ת/2, עמ' 15 ש' 4-2 ועמ' 18 ש' 1]. בהודעה על ביצוע פעולה בכוח אף ציין וקיל כי הוא הזהיר את החייב, הגם שכאמור הוא לא פגש במקום אדם שהיה ביכולתו להזהירו.

הנתבע לא ידע לבאר כיצד זה היה ביכולתו של וקיל להזהיר את החייבת-ולדמן בעת ביקורו בדירה ביום 21.5.2013 – כפי שנחזה מן הטופס שמילא, זאת שעה שאין מחלוקת כי וקיל מצא את הדירה סגורה ולא פגש איש במקום, בין בתובעים ובין בולדמן [עמ' 27 ש' 25 עד עמ' 28 ש' 2]. הנתבע לא ידע לומר כיצד, במצב דברים זה, החתים וקיל מאן דהוא על תעודה לתפיסת מיטלטלין במקום שנועד לחתימת החייב; כשהתבקש להתמודד עם טענה כי מדובר בחתימה שזויפה , הודה שנבצר ממנו להשיב על כך [עמ' 28 ש' 19-13]. לדברי נבעה , העתק של התיעוד שהודבק על דלת הדירה צריך היה על וקיל להחזיר למחלקת הגביה ושם צריך היה לבדוק ולהתמודד עם הסתירה הנחזית על-פניו – כשמצד אחד וקיל מצא את הדירה סגורה ומצד שני הוא הזהיר את החייב והחתימו על התעודה. את האחריות לקיום הבדיקה גלגל הנתבע, מנהל הארנונה דאז, לפתחו של מנהל מחלקת הגביה [עמ' 28 ש' 24-20]; בהמשך אישר הנתבע כי מחלקת הגביה ומחלקת הארנונה הן היינו הך [עמ' 35 ש' 2-1].

הנטל להוכיח את תוכנו של הכיתוב לצד חתימת החייב, את טיבו ותקינותו מונח לפתחה של הנתבעת; הוא לא הורם. ללא השמעת עדות ו הישירה של וקיל, שפעל בעניין זה כשלוח ה של העירייה, לא היה ביכולתו של הנתבע להניח ולשער מה רשם הלה במקום שנועד לחתימת החייב בתעודה לתפיסת מיטלטלין. לאחר שהתובעים הודיעו כי לא יעידו את וקיל בשל כך שהוא לא אותר, לא ביקשה הנתבעת לזמנו כעד מטעמה והסתפקה בעדות הנתבע. חסרונו של הסבר לפגמים שנגלו על-פני התיעוד שהודבק על דלת הדירה ביום 21.5.2013 מהווה אפוא מחדל ראייתי שמונח לפתחה של העירייה, והיא שנושאת בתוצאותיו.

(ד) חרף הפגמים שביטויים בהיעדר בסיס להשתת החיוב והיעדרה של דרישה לפירעון החיוב שהיה בה כדי לאפשר לנישום למצות את זכותו החוקית ולהשיג עליו בהליך שנקבע בדין, ועל-אף הפגמים שהיו גלויים לעין על-פני הטפסים שמילא וקיל אגב הטלת עיקול ברישום בדירה , פעלו הנתבעים להוצאת העיקול מן הכוח אל הפועל; ביום 29.5.2013 חתם הנתבע על כתב-הרשאה שהסמיך את עותמאן לתפוס מיטלטלין בדירה ולמוכרם [נספח 7 ב-נ/1].

(ה) ביום 29.5.2013 הגיעו גובי המס פארס ועותמאן לדירה (להלן גם הגובים); במקום נכחה רק התובעת [סע' 22-21 ב-ת/2; סע' 24-23 ב-ת/1, עמ' 10 ש' 15]. התובעת הדגישה כי היא לא הטעתה את הגובים ולא הזדהתה לפניהם כחייבת-ולדמן, הטעימה שהיא איננה ולדמן אלא בתה והציגה להם תיעוד שלימד על תשלום חיוב הארנונה השוטף שחל על הדירה . הגובים לא קיימו בדיקה באשר לזהות התובעת, ובהגיעם למקום התייחסו לתובעת כאילו היא ולדמן-החייבת, מבלי שביקשו כי תציג לפניהם תעודת זהות [עמ' 15 ש' 29 עד עמ' 16 ש' 8].

אף-על-פי-כן, בתעוד ת תפיסת מיטלטלין שמילאו הגובים באותו מעמד הם התייחסו לתובעת כאל החייבת והחתימו אותה על הטופס בשמה המלא 'שרה צארום', כאילו היא החייבת ות וך שהם מתעלמים מכך שהמסמך נסב במפורש על חוב של ולדמן. עוד ציינו הגובים במסמך האמור שהחייבת נכחה במקום, נתון שעל אי-התאמתו למציאות לאשורה אין מחלוקת [סע' 22(ב)-(ד) ונספח ו' ב-ת/2]. לפי עדות הנתבע, גובה המס אינו מבחין די הצורך בין החייב לבין מי שנוכח במקום ו"מחתים את מי שנמצא בבית"; הנתבע אישר שהחוב היה חוב של ולדמן, בעוד שהתובעת לא חבה לנתבעת מאום במועד ביצוע העיקול בדירה [עמ' 20 ש' 6-1, 17-11]. הנתבע לא ידע לבאר את תוכנה של תעודה לתפיסת מיטלטלין שמילאו פארס ועותמאן ביום 29.5.2013, לפיה חייבת בשם ולדמן נכחה בדירה וחייבת בשם שרה צארום חתמה על התעודה תחת 'חתימת החייב'. אף שהתעודה הוחזרה למשרדי העירייה, הוא לא בדק ולא שאל על כך [עמ' 34 ש' 21-2].

התובע מסר שרעייתו התקשרה אליו כשהיא נסערת והודיעה לו על הגעת הגובים לדירה; בא-כוח התובעים, עו"ד קריתי שנמצא באותו רגע במחיצת התובע, שוחח בנוכחותו עם הגובים, הסביר להם שהנושא בטיפול וביקש מהם להמתין יום-יומיים לקבלת הנחיות, אך הם סרבו. הגובים עזבו את הדירה מבלי לבצע את העיקול רק לאחר שקיבלו מהתובעת המחאה על סך 1,794 ₪ לתשלום החיוב והוצאות הגביה שנדרשו בגינו [עמ' 10 ש' 9-1, 32].

(ו) לאחר שביום 21.5.2013 הדביק וקיל על דלת הדירה תעודה לתפיסת מיטלטלין והודעה על ביצוע פעולה בכוח, שיגרה העירייה מכתב נוסף לחייבת, בדואר רשום, ובו התראה כי אם לא יִפָּרַע החיוב אזי יִנַקֵט הליך לעיקול מיטלטלין [סע' 33 ונספח 6 ב-נ/1, עמ' 28 ש' 32-25; להלן ההתראה טרם עיקול]. במכתב זה ניתנה לחייבת שהות בת חמישה ימים להסדיר את החוב, מרגע קבלתו; הוא התקבל אצל התובעים ביום 4.6.2013 [נ/1 נספח 6; עמ' 29 ש' 8-3]. אלא שהעירייה התעלמה מן ההתראה טרם עיקול ששיגרה היא עצמה, ובאותו יום עצמו שבו היא נשלחה לחייבת נשלחו הגובים לדירה לביצוע העיקול, תוך תפיסת מיטלטלין והוצאתם. לאחר שהתחמק כה וכה בטיעוני סרק נאלץ הנתבע להודות בכך [עמ' 29 ש' 24-10].

ביום 6.6.2013, יומיים לאחר שקיבלו התובעים את ההתראה טרם עיקול ובטרם תמה תקופת חמשת הימים שקצבה בה העי רייה להסדרת החוב, פנה בא-כוח התובעים במכתב אל דוידוב, מנהל מחלקת הגביה [ ת/7]. במועד זה כבר הוסרה חרב העיקול לאחר שלגובים ניתנה ביום 29.5.2013 המחאה לסילוק מלוא סכום החיוב.

(ז) הנתבע לא נכח בדירה במועדים שבהם ביקרו בה גובים ומעקלים מטעם העירייה; הוא היה חסר ידיעה אישית על שאירע בהם, ואת ידיעתו שאב מאחרים [עמ' 20 ש' 30-29, עמ' 21 ש' 4-3]. אותם אחרים היו וקיל ודוידוב; עם הגובים האחרים נבעה כלל לא שוחח [עמ' 21 ש' 23-9, עמ' 33 ש' 25-19]. עם וקיל, אותו תיאר נבעה כאחראי על מערכת העיקולים, הוא שוחח במועד מאוחר למתן תצהירו [עמ' 33 ש' 30-29, עמ' 34 ש' 1]. יחד עם זאת די היה בעדות נבעה כדי להצביע על שלל הפגמים והליקויים שנפלו בהליך העיקול; לא הובאו על-ידי העירייה עדים אחרים שישנו את התמונה שהצטיירה מעדות הנתבע – באשר לחסרונו של בסיס חוקי להשתת החיוב ובאשר לפגמים שבהם לקה הליך העיקול מרגע שננקט.

את תפקידו בעירייה תיאר הנתבע כך: "מנהל הארנונה לא מגיע לכל עיקולים. הוא למעשה בוחן את העיקולים על פי המסמכים שמוגשים לו ותהליכי עבודה שהחוק קובע" [עמ' 21 ש' 2-1]. אין צורך לומר שהנתבע אינו עשוי לשחרר את עצמו ואת העירייה – שולחתו ומעסיקתו, מן החובה לקיים בדיקה פרטנית, מהותית ומדוקדקת בהתייחס לכל פעולת גביה מנהלית שננקטת לפי פקודת המסים (גביה). בכך שבנתבעת מתבצעות עשרות ומאות פעולות מסוג זה אין כדי להקל מן החובה או לבטלה [עמ' 28 ש' 12-7]. פעולות גביה מנהליות שננקטות על-ידי הרשות כלפי האזרח אינן עניין של מה בכך. אין להקל בהן ראש ולהתייחס אליהן בשוויון נפש, משל היו 'פרוצדורה' ו'תהליך' גרידא. הן משיתות על הרשות חובת זהירות קפדנית ונוקשה במיוחד.

אילו בדק הנתבע בתשומת הלב המתחייבת את כל התיעוד הרלוונטי שנסב על העיקול בטרם חתם על כתבי-הרשאה – לוקיל ביום 20.5.2013 ולעותמאן ביום 29.5.2013, כי אז היה מגלה שהחיוב הושת ללא בסיס ובהיעדר מדידה שתבסס אותו, כי החיוב איננו חלוט שכן לא חלף המועד להגשת השגה עליו, כי תעודה לתפיסת מיטלטלין שמילא וקיל ביום 21.5.2013 מעלה על-פניה סימני שאלה שטעונים הסבר, וכי פרק הזמן שקצבה העירייה עצמה להסדרת החיוב בהתראה טרם עיקול טרם חלף – באופן שמחייב את העמדת הליך העיקול. הדברים יפים גם בהתייחס לעירייה.

בדיקה כזו לא נערכה. הנתבע הטעים כי בחתימתו על כתבי-הרשאה לביצוע עיקול ברישום ולמימוש העיקול הוא הסתפק ברשימת החייבים שהוצגה לו, ולא בדק את התיעוד שנסב על החיוב ואת הרישומים הקודמים שנגעו להליך העיקול [עמ' 30 ש' 29-22, עמ' 31 ש' 2-1]. מוטב היה לנתבע שבנסיבות שהוכחו לא היה בא בהצהרה כי "מבחינת לוחות הזמנים התהליכים היו תקינים" – הצהרה שדבר אין בינה לבין המציאות לאשורה כפי שנגלתה בהליך זה [עמ' 30 ש' 29]. הדברים יפים במיוחד נוכח הודאת הנתבע כי העירייה נדרשת להשתמש בזהירות מיוחדת בכוחות ובסמכויות שהוענקו לה בפקודת המסים (גביה) [עמ' 30 ש' 32-30].

3. משלוח דרישות תשלום טרם הטלת עיקול

(א) התובעים לא חלקו על כך ששני מכתבי דרישה ששיגרה העירייה אל ולדמן ביחס לחיוב בתאריכים 7.2.2013 ו- 6.3.2013 התקבלו אצלם (להלן מכתבי הדרישה) [ת/1 סע' 16-14; ת/2 סע' 14-12, עמ' 13 ש' 13-10, 29-26 ועמ' 16 ש' 26-23]. במכתבי הדרישה אין כדי ליצור ולכונן את החיוב, אלא רק משום יִדוּעַ של הנישום על קיומו תוך דרישה לפורעו.

בעקבות קבלתם של מכתבי הדרישה פנה התובע טלפונית למחלקת הגביה ב נתבעת, שוחח עם עובדת העירייה שהזדהתה בשם ענבל, מסר שבדרישת התשלום שהובעה במכתבים הללו נפלה טעות וביקש שהדבר יִבַּדֵק; הוא נענה כי תיערך בדיקה ותינתן לו תשובה, אלא שלא כך אירע. חלף מתן מענה לפנייתו, ננקט הליך העיקול [ ת/1 סע' 18-14, עמ' 6 ש' 31-26, עמ' 8 ש' 28-16, עמ' 13 ש' 21-15, עמ' 17 ש' 2-1, 7-6]. עדותו של התובע על כך לא נסתרה ואף נתמכה בעדות התובעת. יש לקבוע כי פניית התובעים לנתבעת הוכחה כדבעי.

(ב) עדות התובע על-אודות פניה טלפונית למחלקת הגביה שנמסרה בציון שם נציגת העירייה שעמה שוחח העבירה אל מגרש הנתבעים את הנטל להביא ראיות לסתור. התובע הטעים כי התביעה הוגשה בשל העוול שהסב לתובעים הליך העיקול ולא בשל אי-מתן תשובה לפניה על-ידי העירייה; העירייה היא שטענה כי התובעים לא עשו דבר וישבו בחיבוק ידיים חרף קבלת מכתבי הדרישה. הוכחת טענה זו מונחת לפתחם של הנתבעים, אלא שהנטל לא הורם [ר' עניין לקרץ]. למצער, היה על הנתבעים לחקור בטענת התובע כי הוא פנה לעירייה טלפונית, לבדוק אותה לגופה ולהביא ראיות להזמתה, אלא שהם לא קיימו בדיקה, לא הראו שניסו לאתר את העובדת שעמה שוחח התובע, ולא הביאו ראיות שתבססנה את טענתם לפיה התובעים לא עשו דבר בפרק הזמן שבין קבלת מכתבי הדרישה לבין הטלת העיקול.

(ג) מכתבי הדרישה אפשרו פניה טלפונית בגינם לעירייה ולמחלקת הגביה בה. אין בהם או בדין הטלת חובה לנקוט פניה שצורתה שונה, בין בכתב ובין בהגעה למשרדי הרשות. כך עלה גם מעדות הנתבע, שאך הדגישה עד כמה הייתה פניה טלפונית למחלקת הגביה כְּזו שבה נקט התובע פעולת תגובה סבירה לקבלת מכתבי דרישה על-אודות קיומו של חוב ארנונה, זאת כל עוד לא הומצא לנישום התיעוד שעל-יסודו יוכל להשיג על החיוב בהגשת השגה [ר' לעיל בחלק ב(1)(ח)]. נוכח עדות ברורה זו אין לשעות למבוקשו של נבעה לטעון לאחר מכן כי פניה טלפונית יחידה לעירייה, לאו פניה היא [עמ' 29 ש' 30 עד עמ' 30 ש' 1].

מעדות הנתבע עלה כי לא נערכה בדיקה בניסיון לאתר את עובדת מחלקת הגביה שאליה פנה התובע ולברר מה עשתה ומה פעלה היא בעקבות הפניה. הנתבע פטר עצמו באמירה כי שיחות טלפון למחלקת הגביה אינן מוקלטות, ובכך ראה טעם מספיק שלא לקיים כל בדיקה בנושא [עמ' 27 ש' 7-4, 12, 21-18]. אם נעשתה בדיקה כזו בידי אחר זולת הנתבע, הוא לא הובא ליתן עדות וביטוי לה לא ניתן בראיות הנתבעים.

(ד) את טעמה של פנייתו הטלפונית למחלקת הגביה בנתבעת, לאחר קבלת מכתבי הדרישה, ביאר התובע כך: "[...] את כל ההתנהלות מול העירייה אנחנו ביצענו לאורך שנים ולא הגב' ולדמן דינה. [...] ציפיתי שאגף הגבייה והגב' ענבל תבוא ותיתן לי פירוט לפני נקיטת הליכים של עיקולים. זה לא שהתעלמתי, ההיפך, פניתי, ציפייה שלי כאזרח תבואי תסבירי לי. אם אני אמצא שאני חייב אני אשלם אין בעיה, אבל זכותי לקבל פירוט מניין נובע החוב הזה ולמה. מאחר ולא קיבלתי, זה דברים אלמנטריים שאזרח מצפה לקבל וגם במעמד העיקולים שבאו שני הגובים האלה, שעורך דין שלי מבקש אנא, אתם רואים הגב' נסערת, אני מטפל בעניין הזה, יש בירורים שצריכים להתברר בעירייה, מן הדין ומן הצדק, לא יקרה כלום, תחכו יום יומיים" [עמ' 10 ש' 31-24]. הנתבעים לא הראו כי פניית התובע למחלקת הגביה הובילה לבדיקה או הולידה פעולה כלשהי . חרף הפניה ננקט הליך העיקול, ששלל פגמיו נמנו לעיל.

4. החזקה בדירה וזהות החייב

(א) התובעים הצהירו כי ולדמן התגוררה כל חייה בירושלים, נפטרה בין מועד הגשת התביעה לבין הבירור העובדתי ולא החזיקה בדירה; התובעים הם שעשו בה שימוש מאז תמה בנייתה. אין חולק על כך שהתובעים לא פנו לעירייה בבקשה לשנות את זהות המחזיק בדירה משמה של ולדמן לשמם הם; לטענתם, הם נהגו כך מאחר שלא התעוררו סיבה או צורך לשנות את הרישום, וכי הם התגוררו בדירה באופן רציף ונשאו בתשלומים החלים בגינה [סע' 5-3 ב- ת/1, עמ' 5 ש' 19-5; סע' 5-3 ב-ת/2, עמ' 12 ש' 23-11].

(ב) ההסדר שבסעיפים 326-325 לפקודת העיריות [נוסח חדש] אינו מטיל על התובעים חובה לשנות את רישום המחזיק משמה של ולדמן לשמם-הם בספרי ה עירייה. הוא מורה כך:

325. חדל אדם ביום מן הימים להיות בעלם או מחזיקם של קרקע או של בנין שהוא חב עליהם בארנונה לפי הוראות הפקודה, ימסור הוא או נציגו הודעה על כך בכתב לעיריה ולאחר מכן לא יהיה חייב בשיעורי ארנונה נוספים; אין האמור גורע מחבותו בשיעורי הארנונה המגיעים מלפני מסירת ההודעה.

326. נעשה אדם בעלו או מחזיקו של נכס שמשתלמת עליו ארנונה, יהא חייב בכל שיעורי הארנונה המגיעים ממנו לאחר שנעשה בעל או מחזיק של הנכס, אלא שאם היתה כאן מכירה או העברה חייבים המוכר או המעביר או נציגיהם - ואם היתה כאן השכרה לתקופה של שנה או יותר חייבים המשכיר או נציגו - למסור לעיריה הודעה על העסקה כאמור, ובה יפרשו שמו של הקונה, הנעבר או השוכר; כל עוד לא ניתנה הודעה כאמור, יהיו המוכר, המעביר או המשכיר חייבים בארנונה שהקונה, הנעבר או השוכר היו חייבים לשלם ולא שילמו; בהשכרה לתקופה הקצרה משנה אחת, יהיה המשכיר חייב בארנונה.

ראשית, ככל שיש בסעיפים הללו השתת חובה, הרי שהיא מופנית כלפי מי שחדל להיות בעלים או מחזיק של נכס, או כלפי המוכר או המעביר של נכס; היא אינה חלה על הנעבר או הקונה. שנית, ההסדר שגלום בסעיפים הללו מזכה ולא מחייב; הוא מעניק למחזיקו של נכס, למוכר ולמעביר שלו כוח ש יש עמו זכות ברירה: ירצה מי שחדל מלהחזיק בנכס לפטור עצמו מחובת תשלום ארנונה בגין הנכס בשל השינוי בהחזקה בו, יגיש על כך הודעה לרשות, יפעל לשינוי הרישום ובכך יגרום לחיוב חליפו לחזקה בארנונה מן הרגע בו תועד השינוי ברישומי העירייה. לא יעשה כן, אזי חרף השינוי שחל בחזקה מן הפן העובדתי , בכל הקשור לחיוב בארנונה יושת החיוב לפי זהות המחזיק הרשום בספרי העירייה. ההסדר מכיר בהיותה של חזקה בנכס בעלת פן משפטי ופן עובדתי. הוא מעניק כוח למי שחדל להחזיק בנכס מן הפן העובדתי להתאים לכך את הרישום בספרי העירייה, כך שגם מן הפן המשפטי ולצרכי חיוב בארנונה תחדל זיקתו לנכס ; כל עוד לא עשה כן, יוש ת החיוב בארנונה על-פי הרישום בספרי העירייה, ולא תישמע טענתו של המחזיק הרשום כי במישור העובדתי חדלה החזקתו בנכס והועברה לאחר.

(ג) נבעה מסר שטענתו לפיה הדירה אינ נה בחזקת התובעים לא נסמכה על ידיעה לגבי זהותו של המחזיק בה בפועל [עמ' 20 ש' 25-18]. בכל הקשור לקביעת זהותו של הנישום החייב במס ארנונה זכאית העירייה להסתמך על הרישום בספריה, ואין עליה חובה לברר מי הו המחזיק בדירה בפועל. כך נובע מן ההסדר בפקודת העיריות שצוטט לעיל. אין בכך כדי לפטור את העירייה מחובת זהירות בנקיטת הליכי עיקול מנהליים כלפי נכס, ובהקשר זה עליה לברר ולוודא כלפי מי ננקטת הפעולה הלכה למעשה.

ודוק: התובעים לא טענו שאת החיוב, אילו הוטל ונדרש כדין, היה על הנתבעת לגבות אך ורק מולדמן אך לא מהם. היפוכו של דבר הוא הנכון: הם אישרו כי הם שנושאים בכל תשלומי הארנונה החלים על הדירה, ואם היה נמצא כי החיוב דנן – בדין יסודו, אזי היו משלמים גם אותו. הנתבעים הם שטענו להיעדר יריבות ביניהם לבין התובעים, בשל כך שהתובעים אינם ולדמן – ואילו החיוב הופנה כלפי ולדמן, המחזיקה בדירה על-פי ספרי העירייה. אין בטענה זו ולא כלום. פקודת העיריות מכירה באפשרות התקיימותו של פיצול בין החזקה המשפטית לבין החזקה העובדתית בנכס. השתת החיוב נבעה במקרה דנן מנתוני הדירה, קרי, מטענת העירייה לגידול בשטחה החב בארנונה, ולא מזהות המחזיק בה. נקיטתם של הליכי גביה מנהליים לפי פקודת המסים (גביה) בגין החיוב כלפי המחזיקים בדירה יצרה יריבות מובהקת בין העירייה לבין המחזיק בה, ואחת היא אם מדובר במחזיק המשפטי-הרשום או במחזיק בפועל שבידיו החזקה העובדתית-הפיזית בדירה.

5. פרסום לשון הרע

תביעתם של התובעים לפיצוי ננעצה בעילת פרסום לשון הרע. בתוך כך עתרו התובעים לפצות כל אחד מהם בהשתת מלוא סכום הפיצוי הסטטוטורי הקבוע בחוק איסור לשון הרע (להלן גם החוק) ללא הוכחת נזק, בגין פרסום שנעשה בכוונה לפגוע.

(א) לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול לגרום לאחד מאלה: להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, בוז או לעג מצדם; לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות אשר מיוחסים לו; לפגוע באדם במשרתו, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו [סע' 1 לחוק]. נקיטת הליכי גביה מנהליים, והטלת עיקול בכללם, עלולה לטמון בחוּבָּה פגיעה בשמו של מי שכלפיו הם הופנו [רע"א 5255/11 עיריית הרצליה נ' כרם (2013); במקרה שנדון שם נדחתה התביעה בעילת פרסום לשון הרע בשל כך שלנתבעים עמדה הגנת סעיף 13(9) לחוק , שעניינה בפרסום שמפרסם חייב לעשות ו על-פי דין, היתר או הוראה של רשות – וקביעה זו לא שונתה בהליכי הערעור]. על התובע בעוולת לשון הרע להוכיח התקיימותם של מלוא יסודותיה ורכיביה.

(ב) פרסום לשון הרע לאדם או יותר זולת הנפגע היא עוולה אזרחית [סע' 7 לחוק]. הפרסום , וחשיפת אחרים שאינם הנפגע אליו , הוא יסוד מיסודות העוולה. סעיף 2(א) לחוק העניק למונח 'פרסום' הגדרה מדגימה שאינה ממצה ואף אינה מעמידה רשימה סגורה של דרכי פרסום: "פרסום, לענין לשון הרע - בין בעל פה ובין בכתב או בדפוס, לרבות ציור, דמות, תנועה, צליל וכל אמצעי אחר". סעיף 2(ב) לחוק מדגיש כי מבלי למעט מדרכי פרסום אחרות, יתקיים יסוד הפרסום "אם היתה מיועדת לאדם זולת הנפגע והגיעה לאותו אדם או לאדם אחר זולת הנפגע", וכן גם "אם היתה בכתב והכתב עשוי היה, לפי הנסיבות להגיע לאדם אחר זולת הנפגע". בענייננו יסוד הפרסום לא הוכח, ודי בכך כדי לגרום לדחיית התביעה.

(ג) לטענת הפרסום שהעלו התובעים שני ראשים: מצד אחד נטען שלהודעת העיקול ברישום שהודבקה על-ידי וקיל על דלת הדירה ביום 21.5.2013 נחשפו שכניהם של התובעים. מצד שני, נטען שהליך העיקול ונקיטתו כלפי התובעים היו מצויים בידיעתם של רבים מעובדי העירייה. כך נוסחה טענת הפרסום: "[...] ביצוע העיקול נעשה לאחר מסכת ארוכה של אישורים אצל הגורמים הרלוונטיים בעירייה; לאחר שרבים מאנשי העיר, העובדים בעירייה, נחשפו לעובדה כי עומד להתבצע עיקול בביתם של התובעים; ולאחר שהשכנים המתגוררים בסמוך לדירת התובעים, חזו במעקלים/גובה המס מטעם העירייה אשר באו לבצע עיקול בדירתם" [סע' 29 ב-ת/1; ר' גם סע' 27 ב-ת/2]. הטענה, על שני ראשיה , לא הוכחה.

(ד) אין חולק על כך שוקיל הגיע לדירה ביום 21.5.2013 ולא מצא בה איש. הוא הדביק על דלתה החיצונית שני מסמכים: תעודה לתפיסת מיטלטלין והודעה על ביצוע פעולה בכוח. בתצהירו לא טען הנתבע כי ההודעה והתעודה נמסרו במעטפה סגורה. לתצהירו אף לא צורף כל מסמך שיעיד על כך, ובהקשר זה, תיעוד מושחר ולא קריא שצורף לכתב-ההגנה ולא הוצג כראיה אינו מעלה ואינו מוריד [ר' סע' 63 בסיכומי הנתבעים]. התובעת מסרה כי המסמכים לא הושארו במעטפה אלא הודבקו הם עצמם על-גבי הדלת [עמ' 14 ש' 31-25, עמ' 15 ש' 1; ר' גם עדות התובע בעמ' 9 ש' 18-11]. עדותה לא נסתרה. בה בשעה לא הוכח כי אותו תיעוד נחשף ל עינו של מאן דהוא זולת התובעים.

הדירה מצויה במבנה בן שתי דירות שהכניסה לכל אחת מהן היא כניסה נפרדת ממפלס שונה. אין אחרים זולת התובעים שהשתמשו בדירות או במבנה בכללותו: התובעים התגוררו בדירה העליונה הרשומה על-שם ולדמן, שהכניסה אליה היא מרחוב הנביאים; לדירה התחתונה, שהזכויות בה רשומות על-שם התובעים, יש כניסה נפרדת והיא עמדה ריקה מבלי שנעשה בה שימוש [עמ' 4 ש' 23 עד עמ' 5 ש' 4, עמ' 5 ש' 27-25, עמ' 6 ש' 3-1]. הדירה דנן אינה דירה בבית משותף שיש לו חדר מדרגות פנימי, ואין בעלי דירות אחרים שגרים במבנה ו היו אנוסים לעבור על-פני דלת הדירה בדרך לדירתם-הם. התובעים לא הביאו נתונים שילמדו על קרבה בין דלת הדירה לבין הרחוב והמדרכה, באופן שיבסס את הטענה לחשיפת אחרים לתוכנו של התיעוד שהודבק עליה ביום 21.5.2013.

התובע אישר בהגינותו כי סביר להניח שחוץ מהתובעים איש לא יכול היה לראות את הודעת העיקול שהודבקה על דלת הדירה ביום 21.5.2013 [עמ' 6 ש' 10-8]. התובעת לא ידעה לנקוב ולו גם בשמו של שכן אחד שחזה בהגעת מעקלים – וקיל, פארס או עותמאן – לדירה [עמ' 17 ש' 15-10]. דין ודברים בין התובעת לגובים שהגיעו לדירה ביום 29.5.2013 התנהל בתוך הדירה פנימה, והתובעת אישרה שרק היא וגובי המס היו עדים לדברים [עמ' 15 ש' 24-19]. הגובים לא הגיעו למקום בליווי שוטר או ברכב בעל זיהוי מיוחד ולא נהגו באלימות, באופן שעשוי היה לעורר תשומת לב [עמ' 15 ש' 18-15]. ידיעת שכנים על הליך העיקול או חשיפתם אליו ולביצועו לא הוכחו, והנטל בעניין זה רובץ על שכם התובעים.

(ה) את טענתם לפרסום הליך העיקול, באופן שהיה בו כדי לפגוע בשמם הטוב ולכונן עוולת פרסום לשון הרע, השתיתו התובעים על טענה כי התובע הוא איש ציבור בטבריה, הוא ורעייתו מוכרים בה היטב, ושמם הטוב נפגע בשל כך שעובדי העירייה בכלל ועובדיה של מחלקת הגביה בפרט נחשפו לקיומו של הליך העיקול. בלשונו של התובע: " אני איש ציבור בטבריה, בעירייה ובאגף הגבייה מכירים אותי היטב ויודעים שאני בדירה זאת. אני לא צריך לספר לך שבאגף גביה מהר מאוד השמועה נפוצה, מהר מאוד. מהר מאוד. אני לא יודע איך אתה היית מרגיש. אני הרגשתי מושפל" [עמ' 11 ש' 18-16]. עוד מסר התובע כי בביקור מאוחר יותר בעירייה לשם הגשת ערר על החיוב בארנונה לשנת 2013 נאמר לו כי "[...] זה לא היה צריך להיות כך ואולי דברים היו צריכים להיעשות אחרת" [שם, ש' 25-22, 27].

אין בדברים הללו כדי להוכיח את רכיב הפרסום, שאין בלתו לשם כינון עוולת לשון הרע.

ראשית, מעדות הנתבע עלה שבהכנת מסמכי העיקול היו מעורבות מחלקת הארנונה (שהינה גם מחלקת הגביה) והמחלקה המשפטית בעירייה, הן לבדן [עמ' 34 ש' 22 עד עמ' 35 ש' 2]. בעדות הנתבע לא היה כדי לתמוך בטענת התובעים על-אודות י ִדוּעַ המוני ולא מבוקר של עובדי הרשות לגבי קיומם , תוכנם ומשמעותם של מסמכי העיקול. עדות הנתבע כי העירייה נוקטת הליכים רבים מאוד מסוג זה על דרך השגרה אינה מלמדת על תשומת לב מיוחדת שניתנה בה דווקא להליך העיקול שננקט כלפי ולדמן, בדירה הרשומה על-שם ולדמן.

שנית, ביקור התובע בעירייה לשם הגשת ערר, ממנו ביקש התובע ללמוד ולהסיק על ידיעת עובדי הרשות העולה כדי פרסום דבר העיקול וקישורו לתובעים, היה מאוחר להגשת התביעה דנן – תביעה שהוגשה בתאריך 29.5.2013, ביום בו ביקרו הגובים בדירה. התובע לא הראה כי פניית ו של גורם עלום שם בעירייה אליו במילים שציין, וידיעתו על קשר בין התובעים להליך העיקול, לא הושתתה על התביעה שגוללה את המסכת העובדתית וקישרה בין התובעים לבין ההליך העיקול. התובע לא הראה כי אלמלא התביעה, קישר מי מעובדי העירייה בין העיקול , אשר הופנה אל ולדמן וננקט בדירה הרשומה על-שם ולדמן, לבין התובעים או מי מהם.

שלישית, התובע גרס כי באגף הגביה היה ידוע שהדירה רשומה על-שם ולדמן אך מצויה בחזקתו והוא משלם ארנונה בגינה באורח סדיר, בהוראת קבע [עמ' 11 ש' 32-30]. אלא שזהות הגורם המשלם אינה ראיה לזהות המחזיק בנכס ואינה יוצרת יש מאין זיקה בין המשלם לבין מי שהחזיק בדירה במועד בו ננקט הליך העיקול. גם בעניין זה, טענת התובעים על-אודות 'ידיעת' הנתבעת לא נתמכה בראיות מינימליות, לא חרגה מגדרה של טענה גרידא ולא הוכחה.

(ו) טענות התובעים שביקשו לכונן את רכיב הפרסום על-סמך זיהויים כמי ש החזיקו בדירה לא חרגו מגדר ן של הנחה והשערה ולא נתמכו בראיות נדרשות [עמ' 17 ש' 19-16]. לא הובאו על-ידם ראיות שתלמדנה על כך שמי מעובדי הנתבעת קישר בין הליך העיקול – שהופנה כלפי ולדמן והתבצע בדירה הרשומה על-שם ולדמן, לבין התובעים. בסיס ראייתי כזה אף לא הונח באמצעות עדויותיהם של הנתבע ודוידוב. בהקשר זה לא הביאו התובעים ראיות בכמות ובאיכות שתצלח את רף מאזן ההסתברויות, ולא ניתן לקבוע ממצא לטובתם על-סמך הנחות וסברות בעלמא.

שונים היו פני הדברים אם היה במסמכי העיקול שהוכנו בעירייה, עובר ליציאת מעקל וגובים לדירה בתאריכים 21.5.2013 ו- 29.5.2013, אזכור של התובעים ופרטיהם, אלא שלא כך היה; המסמכים הופנו אל ולדמן ונסבו על חוב של ולדמן. התובעים לא הראו כי מאן דהוא קישר אותם אל ולדמן, באופן שביסס ידיעה על היות העיקול מופנה כנגדם בשל אי-תשלום חוב על-ידם. מדובר בטענה שיש להוכיחה בראיות מבוררות, אלא שהן לא הובאו וכלל לא נעשה ניסיון ממשי להביאן. טענות, סברות והנחות בעלמא מן הסוג שהשמיעו התובעים בהקשר זה אינן תחליף להבאת ראיות, לא כל שכן ביחס לרכיב מהותי שהוא חלק מנדבכי עילתם של התובעים בגין עוולת פרסום לשון הרע.

(ז) להשלמת התמונה, בין מועד ביקורו של וקיל בדירה ביום 21.5.2013 לבין מועד ביקורם של הגובים ביום 29.5.2013 לא נעשתה כל פעולה ממשית בידי התובעים לשם התמודדות עם העיקול. התובע טען כי הטיפול בעיקול הועבר לבא-כוחו, אך הוא לא הצביע על פעולה שנקט בא-כוחו בהקשר זה ולא הציג מכתב ששיגר בא-כוחו לעירייה בימים הללו [עמ' 9 ש' 27-19]. אף התובעת לא ביארה מה עשו ומה פעלו התובעים בין הטלת העיקול ברישום ביום 21.5.2013 לבין הגעת הגובים ביום 29.5.2013 [עמ' 14 ש' 3-1, עמ' 15 ש' 12-5]. פשיטא שביום 21.5.2013 כבר היה נהיר וגלוי לתובעים כי בפניה הטלפונית לעירייה לא היה כדי לאיין את החיוב ולבטל את הליכי הגביה בגינו; ישיבתם בחיבוק ידיים בשלב זה נזקפת לחובתם, ובטענתם שלא קיבלו מענה לפנייתם הטלפונית למחלקת הגביה אין כדי לשנות מכך [עמ' 14 ש' 8-7]. אילו הוכחה עוולת פרסום לשון הרע, היה הדבר נשקל לחובת התובעים בקביעת היקף הפיצוי.

(ח) לסיכום חלק זה: משלא הוכח על-ידי התובעים רכיב הפרסום, שהינו חלק בלתי-נפרד מיסודותיה של עוולת פרסום לשון הרע, דין התביעה להידחות – ואין צורך להידרש לשאלת חבותו האישית של הנתבע.

ג. סיכומם של דברים

די באמור לעיל כדי להכריע בהליך, ואין צורך להידרש לטענות אחרות – קל וחומר טענות שחורגות מגדרן של המחלוקות שהותוו בכתבי-הטענות (ובכללן טענת התובעים לשיבוש מהלכי משפט בידי הנתבעים).

נוכח החומרה העולה מהתנהלות העירייה בכל הקשור להשתת החיוב ולנקיטת הליך העיקול לשם גבייתו, לא יעשה צו להוצאות, חרף התוצאה של דחיית התביעה.

אני מורה על העברת פסק-הדין, באמצעות מנהל בית-המשפט, למשרד מבקר המדינה ואל מבקר הנתבעת 1; טוב יעשו הגורמים הנוגעים בדבר בנתבעת 1 אם יתנו את דעתם לאמור בפסק-הדין וישקלו בכובד ראש את ההתנהלות הדרושה על-מנת שפגמים מן הסוג שתועד לעיל לא יִשַנוּ.

המזכירות תמציא את פסק-הדין לבעלי-הדין ולמנהל בתי-המשפט ותסגור את התיק.

ניתן היום, ט"ז אב תשע"ה, 01 אוגוסט 2015, בהעדר הצדדים.