הדפסה

פרקליטות מחוז חיפה - פלילי נ' גולומב

בפני
כב' השופט יוסי טורס

בעניין:

פרקליטות מחוז חיפה - פלילי

המאשימה

נגד

ילנה גולומב

הנאשמת

הכרעת דין

בהתאם להוראות סעיף 182 לחסד"פ אני מודיע שהחלטתי לזכות את הנאשמת מהמיוחס לה באישום השני, אך להרשיעה במיוחס לה באישום הראשון.

כתב האישום ואופן ניהול ההליך

נגד הנאשמת הוגש כתב אישום המייחס לה בשני אישומים, שתי עבירות של תקיפה לפי סעיף 379 לחוק העונשין, התשל"ז – 1977 (להלן: "החוק").

כעולה מעובדות האישום הראשון, במועדים הרלוונטיים לכתב האישום עבדה הנאשמת כסייעת (צ.ל.- גננת- י.ט) בגן "עומר", שהנו גן לילדים עם בעיות תקשורת. במועד זה היתה מטופלת בגן הילדה ש' (ילידת 12.11.06), הלוקה באוטיזם. ביום 13.4.11, במהלך עבודתה של הנאשמת בגן הנ"ל, סטרה לה ש ', או אז סטרה הנאשמת בפניה של ש' ולחיה האדימה.

כעולה מעובדות האישום השני, במועדים הרלוונטיים לכתב האישום, עבדה הנאשמת כסייעת (צ.ל – גננת – י.ט ) בגן "כרכום" שהנו גן לילדים עם בעיות תקשורת. במועד זה היה מטופל בגן הנ"ל הילד נ' הלוקה באוטיזם. ביום 10.4.11, במהלך עבודתה של הנאשמת בגן הנ"ל, הילד נ ' השתולל וצרח, הנאשמת אחזה בידו, הלכה עמו למשרד הגן ולפתע הכתה בידה על מצחו והוא בכה.

בישיבת יום 21.10.13 השיבה הנאשמת לכתב האישום וכפרה באישומים המיוחסים לה. הנאשמת הבהירה כי שימשה כגננת ולא כסייעת, בניגוד לנטען בכתב האישום. על עובדה זו אין חולק.

במהלך שמיעת ראיות הצדדים, הוגש בהסכמה תיק מוצגים, לרבות הודעות עדים אשר הוגשו בהסכמה והמאשימה העידה מספר מצומצם של עדים. כך העידו ביחס לאישום הראשון שתי עדות - נורית עייש ושרונה אור-קטש, ואילו ביחס לאישום השני העידו הילה אזלואי – רשף ורוית גרוס.

יובהר כי חוקרי ילדים, שבחנו את מצבם של הילדים ש.ב ונ.א , מצאו כי בשל מצבם , לא ניתן לגבות מה ם עדות לגבי שהתרחש (ת/16- ת/27) ומכאן שלא זכינו לקבל את גרסת הילדים, ולו בדרך של עדות בפני חוקר ילדים.

מטעם ההגנה העידה הנאשמת בלבד .

האישום הראשון- דיון והכרעה

ראיות המאשימה בעניין זה נסמכות על עדותה של נורית עייש, סייעת בגן הילדים בו התרחש האירוע מושא האישום הראשון. מדובר בגן, בו כל הילדים סובלים מאוטיזם והנאשמת עבדה בגן זה במשרה חלקית.

המחלוקת באישום זה צרה יחסית. אין מחלוקת בין הצדדים, שהילדה סטרה לנאשמת. המחלוקת נסובה סביב תגובתה של הנאשמת. בהתאם לגרסת המאשימה, הנסמכת על עדת הראיה, נורית, הנאשמת סטרה בתגובה לילדה. בהתאם לגרסת ההגנה, לא היה כל מגע בין ידה של הנאשמת לילדה. הנאשמת ניסתה לספק הסבר לטעות אפשרית של נורית וטענה כי לאחר שספגה את הסטירה מהילדה, מעדה. בשלב זה, הבחינה שהילדה מתרוממת ועומדת לקבל מכה מהקיר ולכן הניפה את ידה, על מנת למנוע ממנה לחבוט ראשה בקיר. הנאשמת טוענת כי אפשרי שנורית שגתה בהבנת התנהגותה כאמור.

אבחן להלן את גרסאות העדים והראיות שהובאו ביחס לאישום זה.

גרסת עדי המאשימה.

נורית העידה כי במהלך יום הלימודים, שמעה את ש ' בוכה וצועקת ואת הנאשמת מרגיעה אותה ואומרת: "תרגעי ש', תרגעי". כשהסתובבה ראתה את הנאשמת מחזיקה לש ' את היד, וא ת ש' סוטרת לנאשמת. לטענתה, הנאשמת בתגובה סטרה לילדה וכל זאת אל מול עיניה. נורית לא יכולה הייתה למסור פרטים מדויקים, כגון עם איזה יד ובאיזה צד סטרה הנאשמת לש', אך זכרה כי "לילדה היה אדום מאד בלחי" וכי היא המשיכה בצרחותיה אשר אף התגברו. חרף כל זאת נורית לא פנתה לנאשמת ולא אמרה לה דבר, אלא "אני הייתי בשוק כמה שניות, פניתי לכיוון המטבח ואמרתי לרינה, שהיא גם סייעת קבועה בגן, שילנה נתנה לש' סטירה והיא רעדה ולא הגיבה. הלכתי לשירותים ופגשתי את הסייעת דליה אמרתי לה והיא הגיבה אותו דבר, אמרתי לה שילנה נתנה לש' סטירה ואף אחד לא הגיבה לא ידעו מה לענות לי".

עוד מסרה נורית כי כשדליה ורינה (סייעות נוספות בגן) יצאו, ה ן הבחינו בסימן אדום על לחיה של הילדה. בנוסף טענה נורית, כי בהמשך הילדה סימנה על לחיה, תוך שהצביעה על הנאשמת.

למחרת היום סיפרה נורית על המקרה לגננת נוספת בשם נעמי , אשר הודיעה כי היא מתכוונת לדווח על האירוע לגננת הקבועה של הגן – סיגל - וכך עשתה.

בחקירתה הנגדית הסבירה נורית כי הקשר שלה לנאשמת, אינו הדוק וכי הן אינן חברות, אך היא רוחשת לה כבוד. נורית שללה את טענת הנאשמת, לפיה בזמן האירוע נכחה ילדה אחרת (ע') בסמוך והציקה ל ש' ו כן שללה אפשרות שילדה זו היא שגרמה לסימן האדום שנצפה על לחייה על הילדה. נורית חזרה על כך שהגם שעמדה במרחק קצר (כשישה מטרים להערכתה) אינה יכולה למסור פרטים כגון באיזו יד ניתנה הסטירה. העדה מסרה כי בסמוך לאירוע ישבה סייעת אחרת בשם שרונה, אשר טענה שלא ראתה את האירוע. ביחס לסיבה מדוע לא פנתה לנאשמת הסבירה כי הייתה בלחץ ויתכן שהיה זה "מתוך כבוד אליה".

שרונה אור- קטש (להלן- שרונה) הנה סייעת בגן. עדה זו תיארה כי במועד הרלוונ טי שמעה את הילדה ש' בוכה וצועקת. הדבר התרחש כמטר וחצי ממקום מושבה. שרונה טענה כי לא ראתה את הילדה סוטרת לנאשמת, או את הנאשמת סוטרת לילדה, וזאת חרף קרבתה למקום האירוע. העדה הסבירה זאת בכך שה ייתה עסוקה בטיפול בשני ילדים אחרים אותה עת. יחד עם זאת, אישרה כי הבחינה בנאשמת מחקה את הילדה וכי לא היו בקרבתה של הנאשמת אותה עת ילדים אחרים זולת הילדה ש' . העדה שללה שפעולת החיקוי, הייתה לשם לעג, אך מסרה שהדבר נעשה בצורה קשוחה. העדה אישרה שנורית פנתה אליה לאחר מכן ושאלה הכיצד לא ראתה את הסטירה, לאור מקום מושבה. כן אישרה, שהסייעות דיברו על האירוע והסתודדו, זמן קצר לאחר מכן. העדה אישרה גם שראתה שלילדה הייתה אדמומיות בלחי.

דליה תשובה הנה סייעת נוספת שעבדה בגן ביום האירוע. הודעתה במשטרה הוגשה בהסכמה (ת/35). בהתאם להודעתה, היא שהתה במקלחת עם ילדה אחרת, נורית הגיעה אליה ואמרה לה שהנאשמת סטרה לילדה ש'. נורית, נראתה נסערת ואף נשבעה בבנה שהדבר נכון. כאשר יצאה הבחינה שהילדה ש' בוכה. היא נטלה אותה לידיה , עד שנרגעה על ברכיה. העדה אישרה שהילדה ש' הצביעה על הנאשמת, אך טענה שאינה יכולה למסור את ההקשר לכך , בשל קשיי הביטוי מהם היא סובלת.

דניס מטרני הנה סייעת נוספת שעבדה בגן ביום הרלוונטי. העדה מכונה בגן בשם רינה. אף הודעתה של עדה זו במשטרה הוגשה בהסכמה (ת/37) . העדה סיפרה כי בשלב מסוים ביום האירוע, פנתה אליה נורית ואמרה לה שהנאשמת סטרה לילדה ש'. העדה הבחינה בש' בוכייה. הילדה רצה לעברה וכאשר שאלה אותה "מה קרה" הצביעה הילדה על הנאשמת ואמרה "היא היא". העדה אישרה שבלחיה של הילדה נצפתה אדמומיות.

גרסת הנאשמת-

גרסת הנאשמת קרובה בפרטים רבים לגרסאות עדות התביעה, אך שונה בנקודת הליבה – תגובתה לסטירה שספגה מהילדה.

לטענת הנאשמת, הילדה ש' בכתה בשל כך שרצתה את קרבתה של רינה, אשר נכנסה למטבח. באותה עת הסייעת שרונה טיפלה בשני ילדים נוספים א' וע' ועמדה בקרבת מקום . הסייעת נורית עמדה אף היא בסמוך והתייחסה בביטול לבקשותיה המקצועיות. הילדה ע' התיישבה ליד הילדה ש' ו- "גירדה לה או צבתה לה בלחי". הילדה ש' התנגדה והיא ביקשה משרונה להפריד בינ יהן. בשלב זה הילדה ש' בכתה ולכן הנאשמת התיישבה שפופה על רגליה ודיברה אליה, באופן אותו הגדירה כמותאם ליכולותיה של הילדה. לטענת הנאשמת, בשלב זה, הילדה התרוממה וסטרה לה. את שהתרחש בשלב זה תיארה הנאשמת כך:

"אני עפתי אחורה ואיבדתי שיווי משקל ולא הספקתי לתפוס אותה והיתה תנועה (מדגימה הנפת יד) זה לא פגע זה אפילו לא הגיע אליה ...רציתי לתפוס לה את הראש שלא תקבל מכה מהקיר...אני בכלל לא נגעתי בה לא הספקתי ... היא הסתכלה עלי והיתה המומה היא ראתה בנאדם נופל ...היא לא הבינה מה קרה".

לעניין יחסיה עם נורית, טענה הנאשמת כי נורית אינה עושה את מלאכתה נאמנה וכי היא הרבתה להעיר לה בשל כך ואף אמרה שתדווח על כך. הנאשמת העידה כי גם לרינה העירה לפעמים על דברים שצריך לעשות.

ביחס לתגובתה של הילדה ש', טענה הנאשמת כי ייתכן שהצביעה עליה כיוון שהיא (הנאשמת) נפלה או בשל כך שש' סטרה לה.

דיון והכרעה

לאחר שבחנתי בזהירות רבה את העדויות שהובאו בפני , סברתי כי הוכח ברמה הנדרשת, כי הנאשמת סטרה לפניה של הילדה ש' וזאת בתגובה לסטירה אשר ספגה מיד קודם לכן מהילדה.

ראשית, אציין כי עדותה של נורית עשתה עלי רושם חיובי ומהימן . לא התרשמתי כי העדה מבקשת להרע לנאשמת, או להעצים את עדותה. להתרשמותי, העדה ניסתה לספק תיאור מדויק ונכון של האירוע. כך, העדה לא הסתירה שהמכה הייתה בתגובה לסטירה שסטרה הילדה לנאשמת ואף ציינה כי הנאשמת מתנהגת בדרך כלל "בסדר גמור, יכול להיות שבגלל שהיא נתנה היא החזירה לה" וכן ציינה שהנאשמת "היתה בסדר בתור גננת, אף פעם לא ראיתי שהיא ניסתה להרים ידיים או כעסה על ילד חוץ מאותו יום".

יחד עם זאת, מדובר בעדה יחידה וכאשר נקודת המחלוקת צרה, והנאשמת טוענת לאפשרות שנורית פירשה באופן שגויה את פעולותיה, נדרשת זהירות רבה אף יותר. לדידי, יש בעדויות יתר הסייעות, לחזק באופן משמעותי את גרסתה של נורית, היינו שאין מדובר בפירוש לא נכון של תנועות הנאשמת, אלא בתגובה אלימה של הנאשמת לסטירה שספגה מהילדה. כמו כן יש בחיזוק זה להפיג כל חשש בדבר הפללה מכוונת. אסביר עמדתי.

אין מחלוקת כי נורית ראתה את האירוע במלואו. נורית הבחינה שהילדה ש' סטרה לנאשמת (עובדה המוסכמת על הנאשמת) ומכאן שהייתה במקום שאפשר לה לראות את האירוע. אף לגרסת הנאשמת, מה שהתרחש מרגע זה היה מהיר (בין אם זה כגרסת נורית או כגרסתה שלה) ומכאן שכאשר נורית הבחינה בסטירה שנתנה הילדה, מיקומה אפשר לה לראות את האירוע כולו .

עדויותיהן של רינה ודליה הוגשו בהסכמת הסנגור. עדות אלו לא נחקרו, אלא הודעותיהן במשטרה הוגשו בהסכמה ללא חקירה נגדית. מכאן, שיש לראות בנאשמת כמסכימה לנכונות האמור בהן (ראה קדמי, על הראיות, חלק רביעי, בעמ' 1953 וכן ראה גם סעיף 10ב' לפקודת הראיות וכן קדמי, על הראיות, חלק ראשון, בעמ' 426).

כל הסייעות ששהו בגן ביום הרלוונטי , העידו כי נורית דיווחה להן, בזמן אמת, על האירוע וכי היא הייתה נסערת . כך, רינה תיארה (ת/37) שבמהלך שיחה עם נורית לפתע "ראיתי אותה בהלם והיא אמרה לי הלנה נתנה סטירה לש'". תגובה מהירה זו, מיד לאחר האירוע, מהווה חיזוק של ממש לעדותה של נורית, שכן קשה להעלות על הדעת, בנסיבות אלו, שמדובר בביום של תלונה, אלא הדברים מתיישבים עם תיאור מידי של מה שראו עיניה.

אף הסייעת דליה תיארה כי נורית הגיעה אליה, כאשר שהתה במקלחת עם אחת הילדות, וסיפרה לה שהנאשמת סטרה לש'. נורית נשמעה לה משוכנעת מאוד ואף ציינה בפניה " אני נשבעת לך בבן שלי שאני ראיתי. לא הייתי ממציאה כזה דבר".

הסייעת שרונה העידה כי " הסייעות החלו להסתודד" ובהמשך נורית אף פנתה אליה, לאחר זמן מה ושאלה אותה הכיצד לא ראתה את שהתרחש. התכונה שהייתה קיימת בגן, סביב האירוע, מחזקת את גרסתה של נורית. אמנם, נורית היא שיצרה את התכונה, אך קשה להלום שהייתה עושה כן, בזמן אמת, כאשר הנאשמת מצויה בגן וה יא האחראית עליהן, באם לא היה בגרסתה אמת.

עוד יצוין כי עדויות אלו מהוות אף ראיות קביל ות, בפני עצמן, לאמיתות תוכנן, לאור סעיף 9 לפקודת הראיות, לפיו :

"עדות על אמרה שנאמרה בשעה שנעשה, לפי הטענה, מעשה עבירה,
או בסמוך לפניו או לאחריו, והאמרה נוגעת במישרין לעובדה השייכת
לעניין, תהא קבילה אם אמר אותה אדם שהוא עצמו עד במשפט".

וראה לעניין זה גם ע"פ 7555/11 פלוני נ' מדינת ישראל (18.7.12) .

חיזוק נוסף, ראיתי בעצם הפניה של נורית לשרונה. שרונה ישבה סמוך מאוד לנאשמת. אמנם, שרונה טוענת כי לא הבחינה במתרחש (ועל כך בהמשך), אולם עצם הפניה אליה, בבקשה שתספר את שראו עיניה, מעידה על אמונתה של נורית באמיתות גרסתה. כאמור, נורית ידעה ששרונה הייתה במרחק של כמטר מהנאשמת בעת האירוע. לו הייתה מבקשת נורית לשקר ולהפליל את הנאשמת, הדעת נותנת שלא הייתה פונה דווקא לשרונה, על מנת שתחזק את גרסתה. דווקא פנייתה אליה – בצד תמיהתה הכיצד זה שלא ראתה – מעיד ה על אמיתות גרסתה ולמצער על אמונתה בכך.

אף מצבה הנפשי של נורית בסמוך לאירוע מחזק את גרסתה. על פי רינה ודליה, נורית הייתה נסערת מאוד לאחר האירוע. מצב נפשי זה מתיישב עם אירוע טראומטי שחוותה נורית זמן קצר קודם לכן. קשה להלום שנורית הייתה כה נסערת, לו ה ייתה רואה את הנאשמת מועדת ומנסה לאחוז בילדה. סערת הנפש שאחזה בה, מתיישבת היטב עם האירוע כפי שהיא טוענת שראתה. לא התעלמתי מכך שמדובר באישה, רגישה מאוד (כפי שניתן היה להתרשם בעת עדותה וכפי שהיא אף העידה על עצמה) , אשר לגרסתה היא, הייתה מצויה אותה עת בתקופה קשה, אולם, מצבה מבטא בעיני תגובה הולמת לסיטואציה שנקרתה בדרכה ומתיישבת היטב עם גרסתה לאירוע אלים, ולא כגרסת הנאשמת.

בחנתי את האפשרות שמא העובדה ששרונה לא ראתה את הנאשמת סוטרת לידה, יש בה להטיל ולו ספק בגרסת נורית והגעתי למסקנה שאין להסיק מעדותה של שרונה מסקנה כלשהי באשר לאופן בו התרחש האירוע. ראשית, אציין כי ניכר היה ששרונה מעידה כמי שכפאה שד. העדה לא מסרה פרטים מיוזמתה והרבתה לטעון שאינה זוכרת את שהתרחש. הרושם שהתקבל מעדותה ה וא, שהיא לא שיתפה במלוא ה מידע המצוי ברשותה. העדה טענה שלא ראתה אף את הסטירה שסטרה הילדה – לגביה אין חולק – ואת תגובת הנאשמת (בין כגרסת נורית ובין כגרסת הנאשמת) ומכאן שאין להסיק דבר מהעובדה שעדה זו לא ראתה, בין לחיוב ובין לשלילה.

פרט נוסף המחזק את גרסת נורית, נעוץ באדמומית שנצפתה על לחיהּ של הילדה ש' . כל העדות תיארו שלאחר האירוע נצפתה על לחייה של הילדה אדמומית. הנאשמת טענה בעדותה כי האדמומית נגרמה מילדה אחרת (ע') אשר צבתה את ש' , או גרדה את פאת הלחיים שלה, זמן קצר קודם לכן.

בעניין זה מצאתי את עדותה של הנאשמת בלתי משכנעת, אף לא ברמה של הטלת ספק בראיות המאשימה . נורית ושרונה שללו שהילדה ע' שהתה בסמיכות לילדה ש' בעת האירוע וכי הייתה קיימת ביניהן אינטראקציה כלשהי. מכאן, שעדותה של הנאשמת אינה מתיישבת עם גרסה זו, בהיבט היכולת הפיזית של הילדה ע' לגרום לאותה אדמומית.

זאת ועוד. עדותה של הנאשמת ביחס לסיבה, בעטיה הייתה אדמומית על לחיהּ של הילדה, נמסרה בעדותה בבית המשפט בלבד, לאחר שבעדותה במשטרה שללה מכל וכל שנגרמה לילדה אדמומית כלל . הנאשמת ניסתה לטעון כי בעת עדותה לא הבדילה בין המילה "לחי" ו"פאת לחיים" בשל קשיי השפה מהן היא סובלת. יתכן ויש ממש בטענה זו, ואני נכון לקבל כי הנאשמת לא הבינה, אותה עת, את ההבדל בין מילים אלו. אולם עדיין התקשיתי לקבל כי לו הייתה אדמומית על פאת הלחיים של הילדה, הייתה משיבה במענה לשאלה "לפי חומר החקירה ... היה לה סימן אדום על הלחי. מה יש לך להגיד על כך" את תשובה הבאה: " ממה היה סימן אדום על הלחי כי לא היה כלום. זה לא נכון" (ת/1 בש' 85 ).

הנאשמת עשתה עלי רושם של אישה נבונה ומשכילה, המיטיבה להבין את שהיא נשאלת ומיטיבה להסביר עצמה . הנאשמת התייצבה לחקירה במשטרה , כאשר היא יודעת את הסיבה לזימונה. ההאשמות הוטחו בה על ידי הממונים עליה, קודם לכן ו היא אף מסרה את גרסתה לאירוע בין היתר בפני הגננת סיגל (ת/33 ו כן ת/1 בש' 67 שם מתייחסת הנאשמת לתגובה זו). מכאן, שתוכנה של החקירה לא הפתיע את הנאשמת והיא הייתה מודעת היטב לכל טענות העדים. מכאן, אף אם אכן לא ידעה את ההבדל בין לחי ופאת לחיים ( ואני נכון, כאמור, לקבל אפשרות זו ), אינני רואה סיבה מדוע שללה כל אדמומית בלחי, באם ידעה שהיה סימן אדום על פאת הלחיים של הילדה. מדובר בפרט רלוונטי ביותר, וכאשר הוטח בה , לחיזוק תלונת נורית , כי לילדה היה סימן אדום על הלחי, מצופה היה שתסביר שמדובר בסימן שנגרם מילדה אחרת, ולא ממכה וזאת אף אם הסימן ממוקם בחלק אחר של הפנים.

עוד אוסיף, כי ההבדל בין לחי לפאת לחיים, אינו מהותי ומדובר באזורים סמוכים ותתכן אף אדמומית בפאת הלחיים, בשל סטירה . מכאן שעל הנאשמת היה להסביר סימן זה ( אשר לשיטתה היה) אף אם לא היה הוא על הלחי – כפי שהבינה את משמעות הביטוי. כך מורה ההיגיון הבריא וכך מורות הנסיבות. לאור, כך ראיתי בהכחשת הנאשמת כל סימן אדום, בתחילה, ובהודאתה בדבר סימן אדום, בהמשך, משום חיזוק לראיות התביעה, בכך שדחיתי את ההסבר שנתנה בנושא. גרסתה במשטרה מהווה למעשה שקר בנקודה מהותית, וכידוע "יש בשקרי נאשם כדי להצטרף ליתר הראיות בתצרף הראייתי ולתמוך בהן, ככל שהם קושרים אותו לעבירה המיוחסת; למשל, כבענייננו, כאשר הם מצביעים על ניסיונו להרחיקו מההתרחשות (ע"פ 543/79 אבישי נגר נ' מדינת ישראל, פ''ד לה(1) 113, 141; ע"פ 497/92 עמוס נחום נ' מדינת ישראל (לא פורסם), פסקה 13; ע"פ 2109/96‏ אל עביד נ' מדינת ישראל, פ''ד נא(1) 673, 721). ככל ששקריו של נאשם רבים יותר וגרסאותיו השונות מרובות, כך גובר משקלם הראייתי. ואולם יודגש, והדברים מובנים מאליהם, כי אין די בשקרי נאשם לכשעצמם כדי לבסס את הרשעתו בפלילים (ע"פ 409/89‏ מדינת ישראל‎ ‎נ' רוימי, פ''ד מד(3) 465, 469-468; ע"פ 8002/99‏ בכר נ' מדינת ישראל, פ''ד נו(1) 135, 142; ע"פ 3372/11 מדינת ישראל נ' קצב (לא פורסם), פסקה 181 ). "תפקיד" השקרים הוא במישור החיזוקי, ונחוצה תשתית ראייתית שאליה יצטרפו." ע"פ 6972/09 פרנסואה אבוטבטל נ' מ"י (27.2.12).

אדגיש כי לא ראיתי במצבה הנפשי של הילדה, לאחר האירוע, כחיזוק לגרסת המאשימה. כפי שהובהר מדובר בילדה צעירה מאוד, אשר סובלת מאוטיזם. אף לשיטת נורית, הילדה בכתה והייתה נסערת טרם האירוע ואף סטרה לנאשמת. מכאן, קשה לראות במצבה לאחר האירוע, כחיזוק לאחת הגרסאות, שהרי מצבה הרגשי היה דומה אף קודם לכן. הוא הדין ביחס לטענה כי הצביעה על הנאשמת ואחזה בלחיה. הסייעת דליה העידה כי לא ניתן להסיק מכך על אודות כוונתה (ת/35) ויש ממש אף בטענת הנאשמת כי התנהגות זו מתיישבת גם עם אירוע כגרסתה שלה, היינו אירוע מפתיע במהלכו האדם מולה מועד ונופל.

בחנתי גם את האפשרות, אותה העלה הסנגור בחקירתו הנגדית, ואף הנאשמת טענה לו, לפיה נורית לא פירשה נכון את שראת ה. לדעתי, אפשרות זו אינה בגדר האפשרויות הסבירות ולו בדוחק . נורית עמדה בקרבת מקום. היא ראתה את האירוע במלואו ויכולה לספק עדות מלאה על שהתרחש . הנאשמת טוענת לסיטואציה שונה במהותה, במסגרתה היא מעדה וניסתה לאחוז בילדה, לבל תפגע בקיר עם ראשה. במהלך הדברים הניפה את ידה והנפה זו פורשה כסטירה לילדה. הנאשמת הדגישה שלא נגעה כלל בילדה. מדובר בגרסה שונה מהותית מגרסת נורית ומכאן סברתי שלא תתכן טעות, בין שתי הגרסאות, אלא המחלוקת היא עובדתית ולא פרשנית. היינו, השאלה היא אם נורית שיקרה, ומסרה גרסה שקרית במודע, או שדבריה אמת. אפשרות אחרת אינה הגיונית. לנושא זה אפנה כעת.

עלילה, תיאום גרסאות ורצון לפגוע בנאשמת – האמנם ?

הנאשמת טענה בין היתר, כי היא חשה בלתי רצויה במערכת ולדעתה מדובר בניסיון להיפטר ממנה. הנאשמת טענה אף כי העירה לא אחת לסייעות ובהן נורית ועל כן יש לה מניע להעליל עליה.

אינני מקבל טענה זו ואינני סבור שיש בה לשנות את מסקנותיי דלעיל. אינני מבקש לקבוע מה היה יחסה של נורית לנאשמת, או מה היה יחסה של המערכת אליה. בהחלט יתכן שטענות הנאשמת נשענות על בסיס איתן (לפחות בתחושתה) , אלא שאין בהן להביאני למסקנה שנורית שיקרה. אכן, לו הייתה מובאת בפני, עדותה של נורית בלבד, יתכן ולא היה בה די להביא להרשעתה של הנאשמת, לאור הזהירות שעל בית המשפט לנקוט טרם הרשעה בהליך בפלילי על בסיס גרסה של עד בודד, שכן הגם ש"מבחינת דיני הראיות כשלעצמם – אין מניעה להרשיע אדם על סמך עדות יחידה (למעט במקרים שבהם נדרשת תוספת ראייתית מתאימה, ואשר אינם מענייננו כאן). .. העובדה שהדבר אפשרי, אין משמעותה שהדבר רצוי, וגילוין של "אותות האמת" הנזכרים בסעיף 53 לפקודת הראיות – איננו בגדר מלאכה פשוטה כאשר חורצים את גורלו של אדם." (ע "פ 5019/09 חליווה נ' מדינת ישראל (20.8.13)).

ואולם, כפי שפורט לעיל, במקרה זה קיימות ראיות חיזוק לא מעטות המאפשרות להגיע למסקנה, לפיה עדותה של נורית הוכחה ברמה הנדרשת, עד כי לא נותר עוד כל ספק סביר בדבר נכונותה. למסקנה זו הגעתי, תוך שאני מביא בחשבון אפשרות, שנורית לא חיבבה את הנאשמת וביקשה להרע לה (וכאמור אינני קובע כך, אלא מניח זאת לטובת הנאשמת).

אינני מקבל כאפשרית את הטענה שנורית ראתה אירוע כפי שטוענת הנאשמת שהתרחש ומיד – ללא כל שהות לחשוב – המציאה בשניות, עלילה כנגד הנאשמת. כזכור, נורית דיווחה לרינה על הסטירה מיד ברגע התרחשות האירוע ומכאן שאם מדובר בעלילה, הרי שהיא הומצאה בתוך שניות . אפשרות זו אינה סבירה בעיני ולו בדוחק.

ביחס לטענה לתיאום עדויות עם הילה, העדה הרלוונטית לאישום השני, הרי שאין בכך להשליך על אישום זה, שכן נורית דיווחה על האירוע בזמן אמת, ומכאן שלא יכולה הייתה לתאם עדותה בעניין עם הילה שלא נכחה ביום זה ועובדת בגן אחר. האפשרות שהשתיים שוחחו לפני אירוע זה, ונורית עשתה שימוש באירוע תמים – כגרסת הנאשמת – לשם הפללתה, לאור תיאום קודם עם הילה, נראית לי דמיונית ובלתי מתקבלת על הדעת לאור התרשמותי משתי עדות אלו. נראה גם, כי הסנגור עצמו לא הרחיק לכת עד כדי כך, אלא טען הטענה להדיפת האישום השני בלבד ונושא זה ידון במסגרתו.

עוד אציין כי גרסת הנאשמת עצמה אינה חפה מקשיים ותמיהות. התקשיתי להבין מדוע סברה הנאשמת כי הילדה ש' עלולה להיתקל בקיר, אם רק התרוממה מהספסל, כמו גם מדוע סברה שעליה להושיט ידה למנוע זאת. תמיהתי גוברת לאור הסיטואציה בה הייתה מצויה הנאשמת, עת ספגה סטירה (ועל כך אין חולק) ולטענתה מעדה לאחור. גרסה זו נראית בעיני מוקשית ומתקשה אני לקבלה. יחד עם זאת, כאמור, קביעתי בדבר קבלת גרסתה של נורית, באופן שלא הותיר בי כל ספק סביר בדבר נכונותה, אינה מתבססת על דחיית גרסתה של הנאשמת בלבד , אלא תמיהות אלו אך מצטרפות לאמון הבסיסי שרחשתי לגרסתה של נורית, כמו גם לחיזוקים שתוארו לעיל ולהיעדר אפשרות לעלילה, בנסיבות העניין.

התוצאה היא שאני קובע שהוכח מעל לכל ספק סביר כי הנאשמת סטרה לילדה ש'. סטירה זו באה בתגובה לסטירה שספגה הנאשמת רגע קודם.

הסנגור לא טען ביחס להיבטים המשפטיים של האירוע, אלא התמקד בהיבטים עובדתיים בלבד. ואכן, מבחינה משפטית, כאשר סטרה הנאשמת לילדה, מדובר בתקיפה, אף אם מדובר בתגובה אינסטינקטיבית, כפי שהיה ככל הנראה.

אישום שני

גם באישום זה מיוחס לנאשמת כי הכתה את אחד הילדים, הסובלים מאוטיזם ואף כאן, קיימת עדה יחידה לאירוע הנטען – הילה אזולאי – רשף (להלן- הילה) .

בעניין זה מצאתי לנכון להבהיר כבר עתה, כי אינני מייחס כל חשיבות לעובדה שכתב האישום כולל שני אישומים, דומים יחסית, במסגרתם הכתה הנאשמת ילד, במהלך עבודתה בגן. לאור זאת, לא הבאתי במסגרת שיקולי להרשיע את הנאשמת באישום הראשון, את העובדה שיוחס לה אירוע נוסף, דומה כאמור.

גרסתה של הילה

הילה הנה סייעת בגן אחר, אשר אף בו עבדה הנאשמת כגננת במשרה לא קבועה. האירוע המתואר באישום מס' 2 התרחש ביום 10.4.11, היינו שלושה ימים לפני האירוע מושא אישום מס' 1.

בהתאם לעדותה של הילה, לאחר ארוחת הצהריים, ביקש הילד נ' תוספת מזון, וכאשר הובהר לו שלא נשאר מזון, החל להשתולל. לטענתה, בתגובה ל קחה אותו הנאשמת לחדר המחשב, תוך שהיא אוחזת בידו ושם הכתה בו במצח. הילה העידה כי הייתה במרחק של כארבעה מטרים מהנאשמת וראתה את המכה בבירור.

הילה לא דיווחה על האירוע לאיש, אלא לאחר 5 ימים, שאז שוחחה עם בעלה, אזרה אומץ והתקשרה לדווח לגננת בשם עינת. דיווחה היה לאחר האירוע מושא אישום מס' 1.

ביחס לאפשרות כי תיאמה את גרסתה עם נורית (העדה מהאישום הראשון) מסרה הילה כי ידעה על המקרה מושא האישום הראשון, רק לאחר שדיווחה על האירוע לגננת עינת.

גרסת הנאשמת

אף באישום זה טוענת הנאשמת כי תגובתה לא הובנה נכון. יחד עם זאת, סיפור המסגרת אותו מתארת הנאשמת שונה מזה אותו תיארה הילה.

הנאשמת העידה כי הילד נ' ביקש לשחק במחשב, כאשר ילד אחר שיחק בו אותה עת. הילד נ' התרגז וחבט את ראשו של הילד ל' במסך המחשב. הנאשמת הושיבה אותו על כיסא והסבירה לו שעליו להמתין לתורו, שכן ילד אחר משחק כעת. בתגובה, הילד נ' ירק עליה. הנאשמת הסבירה כי "בזמן שהוא ישב וירק עשיתי לו סטופ עם היד להפריד בין הפנים". הנאשמת הכחישה כל אלימות כלפי הילד נ' ובמיוחד כי הכתה אותו בראשו כטענתה של הילה.

כאשר עומתה הילה עם גרסתה של הנאשמת, לפיה הילד נ' ירק לעברה והיא בתגובה הניפה את ידה בתנועת "עצור" מול פניו, השיבה "זה לא מה שאני ראיתי". בהמשך ואף לשאלת בית המשפט השיבה "אני לא ראיתי אותו יורק".

דיון והכרעה

ראיות התביעה ביחס לאישום זה מסתכמות בעדותה של הילה. לעדות זו, לא נמצאו חיזוקים והמאשימה לא טענה לחיזוק כלשהו לעדותה, זולת בקשה שלא ליתן אמון בגרסת הנאשמת, בשל סתירות וחוסר הגיונה, כטענת ב"כ המאשימה.

מדובר, אפוא, במצב של גרסה מול גרסה. בעניין זה נפסק כי "כאשר בית המשפט דן נאשם במצב שבו כל מה שיש לפניו הוא גרסת עד מול גרסת הנאשם – על בית המשפט לא לשאול את עצמו לצרכי הרשעה מי מבין השניים מהימן יותר – האם העד, או הנאשם, אלא לשאול עצמו האם מהימנות גרסתו של העד – עדיפה על פני מהימנות גרסת הנאשם עד כדי כך שלא נותר אפילו ספק סביר באשמתו של הנאשם" (ע"פ 5019/09 חליווה נ' מדינת ישראל (20.8.13)).

אציין כבר עתה כי לאחר ששמעתי בקשב רב את עדויותיהן של הילה ושל הנאשמת ועיינתי בהודעות שמסרו השתיים במשטרה, נותר בלבי ספק ממשי, לגבי אופן התרחשות האירוע, עד כי אינני יכול לקבוע ברמה הנדרשת כי הנאשמת ביצעה את העבירה המיוחסת לה.

בעניין זה ראיתי להדגיש כי, בנסיבות העניין, יש קושי בעמדתה של המאשימה כאשר הסכימה לקבל, את גרסת הנאשמת לפיה הילד נ' ירק לעברה. לשיטתי, עמדה זו אינה מתיישבת עם גרסתה של עדת התביעה היחידה באישום זה. אסביר.

בכתב האישום לא נטען כי המכה שהכתה הנאשמת את הילד, באה על רקע יריקה שספגה הנאשמת. ואולם, חרף כל זאת, כבר בנאום הפתיחה שנשאה ב"כ המאשימה טענה היא כי "בשני המקרים מדובר בתקיפה של ילדים הלוקים באוטיזם וכן בתקיפה שבאה בתגובה למעשה תקיפה שביצע הילד או הילדה". עמדה זו, מוקשית, לאור העובדה שבחומר הראיות אין כל תמיכה לטענת הנאשמת לפיה הילד נ' ירק עליה קודם לאירוע (יהא אשר יהא) והילה אף הכחישה בבירור יריקה כאמור. אדרבא, הילה נשאלה במשטרה במפורש "אם הוא היה יורק היית רואה אותו יורק" והשיבה "כן. יש לו יריקות חזקות ואם היה יורק רואים את זה" (נ/2 בש' 77).

כאשר בחומר החקירה, לא הייתה כל תמיכה לטענה זו והעדה היחידה לאירוע, שללה כל אפשרות כזו, יש קושי בעמדת המאשימה, העושה שעטנז בין גרסת העדה לזו של הנאשמת.

אף בסיכומיה טענה ב"כ המאשימה כי "אני נכונה לקבל שהוא ירק, הגם שהעניין שנוי במחלוקת ואין מדובר בעובדה שמצויה בכתב האישום ... הנכונות לקבל זאת נובעת מכך שאני לא יכולה לשלול את האפשרות שכך קרה בראיות התביעה".

כאשר קיבלה המאשימה את גרסת הנאשמת – ולו בשל חוסר היכולת לשלול זאת כדבריה – יש לתת את הדעת להשלכתה של עמדה זו על היכולת ליתן אמון, בגרסתה הכוללת של הילה. כאמור, הילה שללה כל אפשרות שהילד נ' ירק על הנאשמת, טרם שהכתה אותו. היא אף ציינה במפורש כי לו כך היה קורה, הייתה רואה זאת. אינני מתעלם מכך שבבית המשפט, לא חזרה על גרסה החלטית זו, אלא טענה רק שלא ראתה את היריקה ואף סירבה לאשר שהיא יכולה לשלול זאת (ראה עמ' 22 בש' 26 ואילך). די לענייננו שבהודעתה במשטרה שללה אפשרות זו בבירור, שכן המאשימה לא עימתה אותה עם גרסה החלטית זו. עוד אעיר, כי מעדותה בבית המשפט עלה בבירור כי היא עמדה קרוב וכי לו הייתה יריקה, הייתה רואה זאת.

כאשר המאשימה מסכימה שלא ניתן לשלול שה ייתה יריקה קודם לכן, יש לדון בהשלכת עמדתה על היכולת לקבל את יתרת גרסתה של הילה. המאשימה לא פירטה כיצד ניתן מחד גיסא, שלא לקבל את גרסתה של הילה בדבר היעדר היריקה (או להטיל בה ספק) אך מאידך גיסא, לקבל את חלקה השני של גרסתה. מדובר למעשה בפילוג עדותה, הגם שהמאשימה אינה מסכימה שהייתה יריקה, אלא רק טוענת שלא ניתן לשלול זאת. במצב זה, נדרש הסבר משכנע מדוע ניתן לקבל את חלקה השני של ה עדות, חרף היעדר היכולת לסמוך על חלקה הראשון.

אקדים ואומר כי אינני סבור שהילה ביקשה לומר דבר שקר. יחד עם זאת, לא אוכל לשלול כי עדותה נובעת מטעות בהבנת האירוע, בצד חוסר יכולת לראות את כל ההתרחשויות. לאחר שבחנתי את מכלול הראיות, וכפי שיוסבר להלן, מקובל עלי שזווית הראיה, בה עמדה הילה, הקשתה עליה להבחין ביריקה, כמו גם באירוע כולו. בנ/2 מסרה הילה כי הנאשמת עמדה עם הגב אליה, כאשר הכתה את הילד (נ/2 בש' 49-54). אמנם, העדה מסרה כי חרף כך הבחינה במכה, אולם נראה כי לאור העובדה, שלא ניתן לשלול כי לא היה ביכולתה להבחין ביריקה (עמדה כאמור שאף המאשימה סבורה שלא ניתן לשלול) יש לקבוע בהתאמה, כי אין לשלול שהעדה לא הייתה בעמדה טובה להבחין במלוא פרטי האירוע.

חיזוק לטענת הנאשמת, שהילד ירק עליה , ניתן למצוא בהודעה של מנהלת הגן, הגב' קליין עינת (ת/40 – הוגשה בהסכמה). בעדותה ציינה הגב' קליין כי הילה סיפרה לה כי: "אחרי ארוחת הצהריים הילד בשם נ' ...הוא לא היה רגוע וכשהוא לא רגוע יש לו התפרצויות זעם הוא נוטה להכות ולירוק בזמן שהוא לא רגוע והיא סיפרה שילנה הייתה איתו בחדר המחשב והילה שהתה בזמן הזה מחוץ לחדר פינתה את שולחנות האוכל מהארוחה ומזווית העין היא ראתה את ילנה מנסה להרגיע אותו ואחזה בידו ואמרה לו לא מרביצים לא יורקים והוא נורא בכה והשתולל ואז לשנייה היא ראתה את ילנה הגננת לוקחת את כף היד ונותנת לילד מכה במצח" (ההדגשות שלי- י.ט).

מעדות זו עולה כי הילה שמעה דיבורים בהקשר של יריקה, אך כאמור, לא ראתה יריקה. מכאן, מתחזקת המסקנה שהילד נ' אכן ירק על הנאשמת, אולם הילה לא הבחינה בכך.

מסקנה זו, משליכה, בהכרח, אף על היכולת לסמוך על דבריה של הילה, באשר לאירוע עצמו, שכן אם לא הייתה לה אפשרות להבחין ביריקה, בהחלט אפשרי שלא הייתה בעמדה להבחין בין הנפת היד בתנועת "עצור" כטענת הנאשמת, לבין מכה עם כרית כף היד כגרסתה – אותה אף כינתה "הנפה" (ראה לדוגמא בעמ' 18 בש' 14) . המאשימה עצמה הקשתה עליה בעניין וטענה "זו כמעט אתה תנועה" ומכאן שנראה שתתכן טעות בעניין זה.

מסקנה זו, בדבר טעות אפשרית, מתיישבת היטב אף עם קשיים נוספים שעלו בעדותה של הילה.

כך למשל, קושי ממשי בקבלת גרסתה של הילה, עולה מתשובתה בבית המשפט, לפיה לילד נגרם סימן אדום כתוצאה מהמכה (עמ' 16 בש' 24). תשובה זו עומדת בסתירה עם תשובתה במשטרה, שם טענה שלא נגרם לילד כל סימן. כאשר עומתה הילה עם סתירה זו, השיבה שאינה זוכרת כעת, אם אכן נגרם סימן אם לאו. לשאלת הסנגור בחקירה נגדית לפשר הסתירה השיבה "נשאלתי אם היה סימן אמרתי שכן, לא זכרתי כי זה פרט כל כך שולי" והדגישה כי " לא שיקרתי, התבלבלתי, לא ראיתי סימן".

תשובה זו מציבה קושי, שכן עולה ממנה שהעדה אינה מחויבת לאמת המוחלטת, אלא מסרה תשובה שהיה בה אמנם היגיון, לשיטתה, אך לא עובדה, בה הייתה בטוחה. העדה העידה לאחר מספר שנים. מקובל עלי כי לא ביקשה להטעות, אלא מדובר היה בטעות בלבד. יחד עם זאת, תשובה בלתי נכונה זו – בנקודה מהותית – מצביעה על השלמת פרטים, בהתאם להיגיון, תוך אי הצמדות לאמת. היה על העדה לומר שאינה זוכרת, ולא למסור תשובה הנראית לה הגיונית בנסיבות, אך אינה נסמכת על זיכרונה ועל ש אירע.

לאור טענת הנאשמת לטעות אפשרית של הילה בהבנת תנועת ידה, בשל המקום בו עמדה וזווית הראיה שלה, תשובתה בעניין זה אכן מחזקת את אפשרות שהילה מסרה את התיאור שנראה בעיניה הגיוני, הגם שלא ראתה אותו בוודאות.

קושי נוסף בעדותה של הילה, עולה מהעובדה שהבינה ברגע המעשה את חומרתו, אך נמנעה מלספר אודותיו לאיש. כפי שתיארה בנ/1: "ראיתי מקרה כל כך קשה שמכים ילד... וזה מאוד פלילי בעיני המעשה". חרף האמור, לא סיפרה דבר על אודות האירוע למי מצוות הגן שהיה במקום באותו המועד, ואף לא בשבוע שלאחר מכן. אף לבעלה סיפרה את הדברים רק בחלוף חמישה ימים. עמדה זו מציבה קושי לא מבוטל ומצופה היה מהעדה כי תשתף מישהו בתחושותיה הקשות, ובמיוחד מצופה כי תדווח על אירוע אלימות ברור כלפי ילד כה קטן.

יתירה מכך, תחושת הזעזוע שתיארה הילה, אינה מתיישבת עם דבריה לפיהם: "שאלתי את עינת אם זה בסדר, אני לא יודעת, כי אותנו לימדו שמחבקים אותם ואומרים "לא, אסור". להניף מכה על ילד לא ידעתי אם זה מותר או אסור, לא למדתי את זה. בגלל זה התקשרתי לעינת. אמרתי לה שזה מה שקרה ואחר כך המקרה התגלגל ואז הסבירו לי שמה שקרה זה לא בסדר ויכולתי ללכת למשטרה" ( בעמ' 16 בש' 13). תיאור זה אינו מתיישב עם ביטחון במה שראו עיניה, ובחומרתו, אלא הוא דווקא מתיישב עם ספקנות באשר למהות המעשה.

לאור כל זאת, וכאשר לא ניתן לשלול טעות אפשרית, באופן בו ראתה הילה את האירוע והבינה אותו, אין די בעדותה, כעדות יחידה ללא כל חיזוק. לא ניתן לשלול את האפשרות שהילה הבחינה בנאשמת מניפה את ידה לעבר הילד נ' בתנועת עצור, אולם מזווית ראייתה לא הייתה בטוחה במה שראתה. אפשרות זו מתיישבת היטב עם העובדה שלא פנתה לאיש משך מספר ימים. אין לשלול גם כי על רקע דברים ששמעה שהתרחשו בגן עומר , השלימה ( ולו בתום לב), במוחה את פרטי האירוע, באופן שנראו לה הגיוניים, כפי שעשתה במהלך עדותה ביחס לטענתה שלילד נגרמה חבלה. לעניין זה ראוי להפנות גם לתשובתה של הילה כשנשאלה מדוע לא אמרה משהו לנאשמת: "לא יכולתי. היה לי קשה. הייתי צריכה לבוא הביתה להתבשל עם זה ולחשוב מה ראיתי". (בע' 17 לפרוט' בש' 17-18) וכן ל שימושה התדיר במהלך עדותה במילה "הנפה" במקום "הכאה".

כל אלו, מביאים אותי למסקנה, שלא אוכל להסתמך על עדותה של הילה בלבד, על מנת לקבוע שאשמה של הנאשמת הוכח מעל לכל ספק סביר. לעניין זה יפים דבריו של כב' השופט גרוניס בע"פ 3250/10 מדינת ישראל נ' פלוני (12.1.12):

"בהליך הפלילי חובה על השופט לראות עצמו "כאילו חרב חדה מונחת לו בין ירכותיו" ....איני סבור, כי המתלוננת דוברת שקר. היפוכו של דבר, סבורני כי יש ליתן אמון בדבריה. עם זאת, לצורך הרשעה בפלילים יש להוכיח את יסודות העבירה מעבר לספק סביר (סעיף 34כב(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977). רמת האמון שנכון אני ליתן בדברי המתלוננת אינה כזו שתצדיק הרשעה מעבר לספק סביר. יש להבין, כי כאשר שופט או שופטת מעריכים את מהימנותה של עדות המושמעת בפניהם, אין הדברים בהכרח בגדר שחור או לבן. במילים אחרות, האפשרויות העומדות בפניהם אינן שתיים קיצוניות: אמון מלא בדברים או קביעה שהדברים הם דברי שקר. במנעד שבין שתי האפשרויות האמורות נמצאות אפשרויות נוספות. כך, ניתן לקבוע כי מידת האמון הניתנת לדברי העדה או העד הינה כזו שמספיקה לשם קביעה, כי התביעה הוכחה במאזן ההסתברויות, אך אינה מספקת לשם הוכחה מעבר לספק סביר... אסכם ואומר, כי איני יודע, במידת הוודאות הנדרשת בפלילים, אם המערער ביצע את המעשים שיוחסו לו. תחושות בטן לחוד ותשתית ראייתית לחוד. דיני העונשין דיני נפשות הם. "בדיני נפשות מוטב לזכות אשם מלהרשיע זכאי" (ע"פ 325/76 סיבוני נ' מדינת ישראל, פ"ד לא(2) 828, 832 (1977) (השופט א' ויתקון)). אכן, "אין הרשעה בדין אלא אם כן הוסרו כל הספקות הסבירים. אם קיים ספק סביר, אין מרשיעים... גישה אחרת יכולה להוליך להרשעתו של חף מפשע" (ע"פ 347/88 דמיאניוק נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(4) 221, 645-644 (1993))".

לא התעלמתי מהשוני בין גרסאות השתיים ביחס למה שהתרחש לפני המכה הנטענת . אכן, הילה טענה שהנאשמת לקחה את הילד ביד לחדר המחשב, ואילו הנאשמת טענה שהוא היה במקום וביקש לשחק במחשב. מדובר בהבדל מהותי, אשר יכול היה להשליך על הנכונות לאמץ גרסה זו או אחרת. ואולם כאשר מצאתי, שלא ניתן לקבוע , שהילה יכולה הייתה לראות את אירוע הנפת היד בצורה ברורה, ולא ניתן לקבוע על סמך דבר יה בלבד, ממצאים מרשיעים, לא סברתי כי יש מקום לדון בשוני בגרסאות אלו, שכן ממילא לא יהיה בדיון הנ"ל כדי לשנות מסקנה זו.

סוף דבר

סיכומו של דבר שאני מרשיע את הנאשמת במיוחס לה באישום הראשון, היינו בעבירה של תקיפה לפי סעיף 379 לחוק העונשין, ומזכה אותה, מחמת הספק, מהעבירה המיוחסת לה באישום השני.

ניתנה היום, ט"ו אייר תשע"ד , 15 מאי 2014, במעמד הצדדים