הדפסה

פרץ נ' אביטן

בפני
כב' השופט אור אדם

תובע (נתבע שכנגד):

אברהם פרץ
ע"י ב"כ עו"ד דוד אביטל

נגד

נתבע (תובע שכנגד):
אליעזר אביטן
ע"י ב"כ עו"ד אלה שיינפלד

פסק דין
רקע כללי
מדובר בתביעה ובשתי תביעות נגדיות, אשר הדיון בהן אוחד.
התובע בת"א 28191-01-11 עו"ד אברהם פרץ (להלן: "פרץ"), הגיש תביעה זו כנגד הנתבע אליעזר אביטן (להלן: "אביטן"), לתשלום שכר ראוי עבור עבודה משפטית שביצע עבור אביטן, בסכום כולל של 354,264 ₪, בשבעה עניינים כדלקמן:
שלום אביטן - סכום של 107,880 ₪ עבור ייצוג וטיפול משפטי בתיק פלילי ובתיק בגין הטרדה מינית בבית הדין לעבודה, עבור אחיו של אביטן, שלום אביטן.
מבנה באופקים - סכום של 58,000 ₪ בגין משא ומתן וטיפול משפטי ברכישת מבנה באופקים.
תביעה קטנה - סכום של 3,364 ₪ בגין טיפול בתביעה קטנה נגד חברת ריטס בע"מ, עבור בנו של אביטן, יוסי.
תביעת ביטוח ישיר - סכום של 8,120 ₪ עבור הכנת וטיפול משפטי בתביעה בסדר דין מהיר נגד ביטוח ישיר.
יו"ר ועדה קרואה - סכום של 40,500 ₪ עבור טיפול במינוי הנתבע ליו"ר הוועדה הקרואה באופקים.
גיל סספורטס - סכום של 46,400 ₪ עבור טיפול בתיקים של גיל סספורטס.
חברת מויס - סכום של 90,000 ₪ בגין טיפול בהקמת שותפות בחברה לניצול פטנט הקשור בסרטן.
מנגד, אביטן הגיש שתי תביעות כנגד פרץ בת"א 43310-01-11 על סך 68,222 ₪, ובת"א 51244-03-11 על סך 128,802 ₪, כאשר מדובר בשלושה שיקים על סך 60,000 ₪ כל אחד, שנמסרו לאביטן בתמורה להלוואה שנתן אביטן לפרץ וחוללו.
כבר כאן בפתיח יצוין כי פרץ הודה שאביטן אכן נתן לו סכומי כסף בסך כולל של 189,609 ₪, וסכום זה לא הושב עד היום (ס' 10 לתצהיר פרץ).
לפיכך, אין למעשה מחלוקת של ממש בנוגע לתביעות הנגדיות שהגיש אביטן.
המחלוקת היא באשר לחובתו של אביטן לשלם עבור שירותים משפטיים שהעניק פרץ כמפורט לעיל, כאשר סכומים אלה, לפי הטענה, מתקזזים עם סכומי ההלוואה שבתביעת אביטן, ואף מחייבים תשלום מעבר להשבת ההלוואה לאביטן.
כעולה מהעדויות שהובאו בפניי, פרץ ואביטן היו במהלך שנים ארוכות ידידים קרובים מאוד זה לזה. הם התארחו האחד בבית חברו, היו יוצאים במשותף לבילויים ולאירועים, נסעו בצוותא לכל מקום, ונוצרו יחסים קרובים גם עם נשותיהם.
לנוכח יחסים קרובים אלו, נתן אביטן את סכומי הכסף המגיעים לכדי 189,000 ₪, סכומים שפרץ מודה שקיבל מאביטן.
לנוכח יחסים קרובים אלו בוצעו עיקר הפעולות המשפטיות להם טוען פרץ.
התביעה העיקרית היא למעשה תביעה לתשלום שכר טרחה.
מחד גיסא, קיימת חזקה לפיה אין בעל מקצוע מעניק את שירותיו חינם אין כסף, ולכן הנטל הוא על הנתבע (בדרך כלל הלקוח) להוכיח כי הכוונה הייתה לשירותים שינתנו ללא תשלום.
מאידך גיסא, נפסק לא אחת כי בהעדר הסכם שכר טרחה כנהוג, הנטל הוא על בעל המקצוע, בענייננו, עורך הדין, להוכיח את פרטי ההסכמה ואת גובה עלות השירות שניתן.
בענייננו, שני הצדדים מנסים להפריך את החזקות האמורות על ידי הסתייעות במערכת היחסים הקרובה שבין הצדדים.
בהעדר הסכמי שכר טרחה ברורים ומוגדרים לגבי כל אחד ואחד מן האירועים הנטענים על ידי פרץ, אין הדבר קל לקבוע כי אכן היה הסכם בעל פה או הסכם במפורש או מכללא, לפיו התחייב אביטן לשלם את הסכומים הנתבעים על ידי פרץ.
אם כך הדבר בכלל, הרי שלגבי חלק מהעניינים, בהם ניתן השירות לצד שלישי: האח שלום אביטן, הבן יוסי אביטן או גיל סספורטס, המצב מורכב יותר.

החזקה שאין אדם מקבל שירותים משפטיים חינם אין כסף, עליה מסתמך פרץ בסיכומיו, מבוססת על שירות הניתן לאדם הנתבע. היא מבוססת בעיקר על ההנחה שמי שנהנה משירות משפטי, צריך לשלם עליו, כי אחרת יהווה הדבר התעשרות שלא כדין.
לפיכך, קשה להחיל חזקה זו על שירות הניתן לאדם אחר. בעניינים אלה, לדעתי אין מקום לשימוש בחזקה הראשונה, ומדובר בנטל כבד על בעל המקצוע להוכיח ולשכנע, כי הנתבע התחייב במפורש לשלם שכר טרחה עבור אדם אחר.
לאחר ששמעתי את כל הראיות ובעיקר את עדותם המקיפה של פרץ ואביטן, התרשמתי כי שניהם כאחד לא דייקו במסירת העובדות.
באשר לעדותו של פרץ, התרשמותי היתה, שנוכח מערכת היחסים החברית העמוקה והקרובה בין פרץ לאביטן, לא היו הסכמים ברורים ביניהם בנוגע לתשלום שכר טרחה. בניגוד לעדותו של פרץ, התרשמתי שלא היתה התחייבות מפורשת של אביטן לשלם שכר טרחה עבור העניינים המפורטים לעיל.
פרץ עצמו, איננו מפרט בתצהירו אמירות קונקרטיות של אביטן, לגבי כל אחד ואחד מהעניינים בגינם הוא תובע.
כאשר מדובר בשירותים משפטיים יקרים לאדם אחר (שלום אביטן או גיל סספורטס), אין די באמירה כללית, ויש להוכיח התחייבות ספציפית וברורה לשלם שכר טרחה קונקרטי.
מנגד, באשר לעדותו של אביטן, התרשמותי היתה שממערכת היחסים בין השניים יכול היה אביטן להבין שפרץ ראה במתן לפחות חלק מן השירותים, מעין תמורה בעבור הכספים שנתן בידו אביטן ביד רחבה מעת לעת. קשה לקבל את ההתכחשות הגורפת של אביטן לעניין זה.
הכלל התלמודי קובע כי "המוציא מחברו עליו הראיה" (תלמוד בבלי, בבא קמא, דף מו' ע"א). הנטל איפוא מוטל על פרץ, לשכנע כי אביטן התחייב למתן תשלום בעד שירותים משפטיים אלה ואחרים.
ככל שעלה בידי להבין מן הראיות שהובאו בפניי, ובעיקר מעדותם של שני הנוגעים בדבר, שהיא בלבד הרלוונטית לעניין מהותי זה, הדברים לא הוגדרו באופן ברור ומפורש כמתחייב מבעל מקצוע, ובעניין זה לגבי מירב השירותים, בחלוקה שתבואר בהמשך, לא הרים פרץ את הנטל המוטל עליו.
עדים שלא ערכו תצהירים - בתיק זה נקבע כי שני הצדדים יגישו את ראיותיהם בתצהירי עדות ראשית. חרף זאת ביקשו שני הצדדים לזמן עדים רבים שלא הגישו תצהיר. בית המשפט דחה בקשות אלה.
יצוין כי המתווה לפיו תצהירי עדות ראשית של שני הצדדים מוגשים טרם דיון ההוכחות, הינו מתווה ברור וראוי, שיש בו כדי לקצר במידה רבה את שמיעת ההוכחות. במקרים חריגים בלבד, כאשר עד מסרב למסור תצהיר לבעל דין, ניתן להורות על חקירת העד בבית המשפט בחקירה ראשית ובחקירה נגדית.
בענייננו, לא צורף לבקשה תצהיר קונקרטי לגבי פניה ספציפית שנעשתה לעד זה או אחר וסירובו למסור תצהיר, אלא תצהיר כללי ובלתי מפורט שגם הוא הוגש באיחור (ר' החלטות מיום 6.6.12 ; 13.3.13 ; 2.7.13 ; 16.9.13 ; 6.10.13 ; 10.10.13).
יתרה מכך, וזה העיקר - כפי שעולה מהבקשות, העדים שביקשו הצדדים להעיד ללא תצהיר, היו אמורים להעיד לגבי הטיפול המשפטי שהעניק פרץ.
המחלוקת המהווה לב פסק הדין, היא באשר להתחייבות של אביטן לשלם שכר טרחה, ולא לעניין עצם הפעולות בהן נקט התובע. לפיכך לא היה מקום להעיד עדים ללא שתצהיר יקדים את עדותם, כאשר עדותם ממילא לא היתה מסייעת לבירור המחלוקת המהותית שבין הצדדים.
שני הצדדים טענו טענות כלליות באשר למערכת היחסים ביניהם, וטענות פרטניות באשר לכל אחד מהמקרים בגינו טוען פרץ כי אביטן התחייב לתשלום שכר הטרחה.
בחינת הטענות בפסק הדין תיעשה תחילה באשר לטענות הכלליות, ולאחר מכן לגבי כל אחד משבעת העניינים נשוא תביעתו של פרץ.

טענות כלליות לגבי מערכת היחסים
פרץ ציין בתצהירו כי אביטן העביר לו את הכספים כהלוואה, אולם הודיע כי הם יכולים לשמש גם כהבטחת תשלום שכר הטרחה.
פרץ ציין בתצהירו כי בכל שבעת העניינים בהם נתן שירות משפטי כמפורט לעיל, התחייב אביטן לשלם את מלוא שכר הטרחה כפי שיידרש (ס' 5 לתצהיר).
פרץ לא פירט לגבי כל מקרה ומקרה מהי בדיוק הייתה ההתחייבות, לאיזה סכום, באיזה היקף וכיוצא באלה, נתונים החיוניים לשם יצירת הסכם מחייב.
בעדותו של פרץ בבית המשפט, הוא אישר כי בגין אף אחד מהמקרים בהם העניק טיפול משפטי, לא הוציא חשבונית, קבלה או דרישת חוב.

אביטן בעדותו בבית המשפט, הדגיש את החברות הקרובה בינו לבין פרץ. לכל מקום הם היו יוצאים יחד, אביטן ואשתו אפילו התארחו כפעמיים בחודש בבית משפחת פרץ. בנסיבות אלה, הואיל ופרץ סבל ממצב כלכלי קשה, הלווה אביטן כסף לפרץ מפעם לפעם.
יחד עם זאת, אביטן ציין כי מעולם לא התחייב לשלם עבור חבריו או מכריו שכר טרחת עו"ד לפרץ.
התביעה שכנגד – שיקים להשבת הלוואה: באשר למועדי מתן הכספים, העיד אביטן כי הסכום הראשון שהעביר לפרץ היה 30,000 ₪, כאשר אשתו של פרץ הקימה עסק לשמלות כלה בסביבות 2007-2008, ואילו הסכום האחרון בסך של כ- 9,000 ₪ עבור החזר משכנתא, ניתן מיד לאחר מתן השיקים (סביב 2010).
מדובר איפוא במתן הלוואה לשיעורין, במשך כשנתיים שלוש, מדי פעם בפעם.
אביטן העיד כי בשנת 2010 נערכה שיחה בין הצדדים, ופרץ אמר לו שאין לו כסף להחזיר אולם יש לו בית למכירה. כאשר אביטן הבין שפרץ מכר את הדירה לאדם אחר, ביקש את השיקים והחליט להגיש את התביעה.
למען הסדר הטוב, השיקים נשוא התביעה שכנגד הם כדלקמן:
שיק ע"ס 60,000 ₪ מועד פרעון 11.11.2010, הוגש ללשכת הוצל"פ ביום 2.12.10 (תיק 43310-01-11).
שיק ע"ס 60,000 ₪ מועד פרעון 11.12.2010, הוגש ללשכת הוצל"פ ביום 14.2.11 (תיק 51244-03-11).
שיק ע"ס 60,000 ₪ מועד פרעון 1.1.2011, הוגש ללשכת הוצל"פ ביום 14.2.11 (תיק 51244-03-11).
בין לבין הוגשה התביעה העיקרית ע"י פרץ ביום 24.1.11.
לעניין נסיבות קבלת השיקים, טען פרץ כי השיקים התקבלו ע"י אביטן במרמה.
אביטן ביקש מאשתו של פרץ, גב' יפה פרץ, את השיקים, לכאורה רק על מנת להראות לאשתו, ובפועל הגיש את השיקים לפרעון בניגוד להבטחתו.
אשת התובע, גב' יפה פרץ, אישרה בתצהירה כי היא ובעלה היו קרובים מאוד לאביטן ולאשתו, היו בקשרים הדוקים והתארחו זה בביתו של זה. היא גם אישרה כי אביטן הלווה להם כספים עד לסכום של 189,605 ₪.

בשלב מסוים לטענתה, אביטן הגיע לביתה וביקש לקבל שיקים, בטענה כי אשתו מאשימה אותו שהעביר כספים מחשבונו. לגרסת יפה פרץ, אביטן ביקש את השיקים רק על מנת להראות אותם לאשתו ולהחזירם. אביטן הוא זה שהכתיב את התאריכים ואת הסכומים, והיא רשמה על גבי שיקים שפרץ בעלה השאיר לה חתומים להוצאות השוטפות של המשרד.
לדבריה, פרץ לא ידע על מתן השיקים.
אביטן בעדותו, הכחיש את הטענה כאילו ביקש את השיקים מאשתו של פרץ, רק כדי להראות לאשתו. לדבריו, פרץ עצמו נכח בעת שאשתו, גב' יפה פרץ, מסרה את השיקים. גב' פרץ אף שאלה את בעלה למתי לרשום את השיקים.
אביטן הסביר שמדובר היה בשלושה שיקים, ע"ס 60,000 ₪ כל אחד מהם, מעותדים למועד של חודשיים, שלושה וארבעה חודשים קדימה. בכל פעם כשהגיע מועד של שיק, הפקיד אותו אביטן, אך השיק חזר פעם אחר פעם.
אביטן הוסיף וציין כי ימים ספורים לאחר מסירת השיקים, ביקש פרץ תשלום נוסף של 9,000 ₪ עבור משכנתא, והוא שילם אף סכום זה וכך הגיע סכום החוב ל- 189,000 ₪.
באשר לטענות כנגד מימוש השטרות, לא מצאתי כי מדובר בטענות של ממש, שעה שאין מחלוקת לגבי החוב עצמו.
בית המשפט העליון קבע בעניין צמח (דנ"א 258/98 צמח ויקטור נ' רחל שלשבסקי, (1998)), כי בין צדדים קרובים דינו של שטר כדין חוזה. כל טענה העומדת לצדדים קרובים לגבי חבות על פי שטר, עומדת להם גם כנגד חבות על פי חוזה. השטר אמנם מעניק עילה עצמאית לאוחז, אולם קיים קשר פנימי בין השטר לבין עסקת היסוד.
כאמור בפתיח, פרץ איננו מכחיש כי קיבל כספים בשיעור של 189,000 ₪ מאביטן.
בנסיבות אלה, אין חשיבות ניכרת לשאלה כיצד הגיעו השיקים לידיו של אביטן.
אם פרץ מודה בחובו לאביטן בסך 189,000 ₪ - לא ברורה הנפקות להכרעה במחלוקת בדבר נסיבות מתן השיקים.
שיק, כמו כל שטר אחר, הוא רק כלי יעיל לגביית חוב. אם החייב מודה בקיומו של החוב, אין חשיבות של ממש לסוגיית נסיבות מתן השטר.
בענייננו, ניתנה הרשות להתגונן בהסכמה, לנוכח טענות הקיזוז שהעלה פרץ, וזהו עיקר הדיון בענייננו. הטענה המרכזית של פרץ היא כי למרות חובו לאביטן (המבוסס בין היתר בשיקים), הוא אינו חייב להשיב את החוב נוכח תביעתו העיקרית לשכר טרחה.
למעלה מן הצורך יצוין, כי במחלוקת עובדתית זו לגבי נסיבות העברת השיקים, אני מעדיף את עדותו של אביטן.
למרות העובדה שמדובר ביחסים קרובים למדי בין פרץ לאביטן ולנשותיהם, נראה לי בלתי סביר כי אשתו של פרץ, הגב' יפה פרץ, תיתן בידיו של אביטן שלושה שיקים, בסכומים ניכרים של עשרות אלפי שקלים, בלא להתייעץ, לעדכן או לקבל אישור מבעלה עו"ד אברהם פרץ, שהוא בעל הדבר.
שוכנעתי איפוא, כי פרץ ידע והסכים למתן השיקים לאביטן.
אם באמת מדובר היה בנטילת השיקים במעשה תרמית, סביר היה שמייד כאשר היה נודע על כך לפרץ, הוא היה פונה לידידו אביטן ומבקש הסברים.
עובדה היא, כי פרץ לא הכחיש שלאחר מתן השיקים, קיבל תשלום נוסף מאביטן בסך 9,000 ₪, מה שמלמד כי בעת מתן השיקים היו היחסים עדיים קרובים.
יתרה מכך, לו היה מדובר בשיק שנועד רק על מנת להראותו לאשתו של אביטן, ולא בשיקים שנועדו לפרעון, כי אז לא ניתן הסבר מניח את הדעת, מדוע היה צורך בפרישה של החוב לשלושה שיקים מעותדים למועדים שונים.
נוכח כל האמור לעיל, נראה לי כי אכן בשלב מסוים, כאשר החלו היחסים להתערער, אולם עדיין היו הצדדים קרובים זה לזה, ביקש אביטן מפרץ לקבל שיקים תמורת חובו של פרץ, חוב בו הוא מודה.
פרץ, על מנת להרגיע את אביטן, נתן הוראה לאשתו להכין ולמסור שלושה שיקים מעותדים אלה לאביטן.
נוכח האמור לעיל, בתוספת הודאתו של פרץ בחוב עצמו, אין עילה שלא לחייב את פרץ בתמורת השיקים בתביעה שכנגד, בכפוף לבחינת טענת הקיזוז של שכר טרחה, המפורטת בתביעה העיקרית.

השירות המשפטי שהעניק פרץ
כאמור לעיל, פרץ לא הכחיש חוב לאביטן בשיעור של 189,000 ₪. דא עקא, פרץ טען כי העניק לאביטן שירות משפטי שאביטן התחייב לשלם עבורו על חשבון כספי החוב, בשבעה עניינים שונים.
ב"כ אביטן בסיכומיה טענה כי לגבי הטיפול בעניינם של שלום אביטן, יוסי אביטן וגיל סספורטס - הרי שאליעזר אביטן הוא רק ערב לחוב, ולפי דיני הערבות יש לפנות קודם כל לחייב העיקרי.
פרץ מעולם לא טען כי אביטן שימש רק ערב לאותם חובות, ולכן דיני הערבות אינם רלוונטיים לסוגיות שבמחלוקת.
פרץ טען כי אביטן התחייב אישית לשלם את שכר הטרחה בגין עניינים אלו, מהם נהנו אחרים - מדובר למעשה בטענה בדבר חוזה לטובת אדם שלישי, כאמור בפרק ד' לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג – 1973.
לפיכך, אם יקבע כי הוכח שאביטן אישית התחייב לשלם את שכר הטרחה במקרים אלה, הרי שניתן יהיה לחייב את אביטן אישית ולא יהיה מקום לדרוש מהנושה, פרץ, לפנות תחילה למי שנהנה מהטיפול המשפטי.
לגבי שלושה מקרים אלו, של מתן שירות משפטי לאחרים זולת אביטן, יודגש כי הפסיקה אליה התייחס פרץ בסיכומיו, המתייחסת לחובת תשלום שכר ראוי גם בלי הסכם בכתב, נסמכת למעשה על טענה של עשיית עושר ולא במשפט, לפיה אדם הנהנה מטיפול משפטי צריך לשלם עבורו גם אם אין הסכם שכר טרחה (הרחבה בהמשך).
בענייננו, כאשר מדובר בטענה לחוזה לטובת צד שלישי, היינו, שאביטן כרת חוזה עם פרץ, לפיו אנשים אחרים (אחיו, בנו, או הבן של המעסיק של בנו), יהנו מאותו טיפול משפטי – הרי שקשה לסמוך על הפסיקה הנוגעת לתשלום שכר ראוי ומבוססת על דיני ההתעשרות שלא כדין, שאינם ישימים כשאדם אחר נהנה מהטיפול המשפטי.
ב"כ הנתבע טענה עוד במסגרת הסיכומים, כי תנאי סעיף 53 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, אינם מתקיימים כך שאין להכיר בטענת קיזוז של פרץ כלפי חובו לאביטן. סעיף 53 לחוק החוזים קובע כי חיובים כספיים שצדדים חבים זה לזה מתוך עסקה אחת והגיע המועד לקיומם, ניתנים לקיזוז בהודעה של צד אחד למשנהו. הוא הדין בחיובים כספיים שלא מתוך עסקה אחת, אם הם חיובים קצובים.
סעיף זה איננו רלוונטי לענייננו, משום שאין מדובר בטענת קיזוז שהועלתה רק במסגרת כתב הגנה, אלא בתביעות כספיות נגדיות, אשר אוחדו לבקשת הצדדים.
כאשר מדובר בשתי תביעות נגדיות, אשר כל אחת יכולה להתנהל לחוד: האחת, תביעת פרץ לתשלום שכר טרחה. האחרת, תביעת אביטן לפרעון שיקים שניתנו להבטחת השבת הלוואה - אין צורך לדון בקריטריונים המאפשרים קיזוז ע"פ דיני החוזים.

הוכחת התחייבות לתשלום שכר טרחה והוכחת גובהה
כאמור בפתיח, לב המחלוקת איננו בטיפול המשפטי שהעניק פרץ. המחלוקת היא בסוגיה אם אביטן התחייב לשלם עבור הטיפול הזה.
אכן בדרך כלל קיימת חזקה שאין עורך דין עובד כמתנדב. הנטל על מי שמקבל שירות משפטי הוא נטל כבד להוכיח חריגה מחזקה זו.
ככלל, במקרה שבו לא נעשה הסכם מפורש על תשלום שכר טרחה, התביעה אינה תביעה חוזית אלא תביעה לשכר ראוי, שמקובל לכנותה כתביעה מעין-חוזית או תביעה בעילה של התעשרות שלא כדין (ע"א 525/81 גזית ושחם חברה לבניין בע"מ נ' רוזן פד"י ל"ו (2) 337 (1982) ; ע"א 9282/02 יכין חקל בע"מ נ' יצחק יחיאל עו"ד, פ"ד נח (5) 20 (28.4.2004)).
עוד נפסק, כי מקום שהוסכם על מתן שירות אך לא הוסכם על שיעור התשלום, יש לשלם סכום שהיה ראוי להשתלם לפי הנסיבות בעת כריתת החוזה. בקביעתו של שכר ראוי יש להתחשב באותן נסיבות בהן עשויים היו הצדדים להתחשב בעת כריתת החוזה, אילו קבעו בהסכמה את שיעור השכר. בין כלל אמות המידה לקביעת שכר טרחתו של עורך-דין יש להביא בחשבון את מעמדו של עורך הדין כבעל מוניטין של מומחה בנושא שנמסר לטיפולו וכן את היקף הנושא (ע"א 499/89 רמת אביבים בע"מ ואח' נ' מירון, פ"ד מו (4) 586 (3.9.1992)).
יחד עם זאת, נקבע כי בהעדר הסכם שכר טרחה, יש לזקוף לחובת עורך הדין את העובדה כי לא הסדיר את נושא שכר הטרחה מראש והנטל על עורך הדין להוכיח שוויו של שכר ראוי, כפי שנקבע:
"נטל ההוכחה בשאלת גובה השכר הראוי מוטל על המשיב-התובע. אכן, המוציא מחברו - וכאן, המוציא מלקוחו - עליו הראיה. כאשר בוחנים את טענות הצדדים בדבר השכר הראוי, יש לדעתי לזקוף לחובתו של המשיב את העובדה כי לא דאג לעריכת הסכם שכר-טרחה..." (ע"א 9282/02 יכין חקל בע"מ נ' עו"ד יחיאל (28.4.04), שם פסקה 14).
עוד נקבע, כי בהעדר הסכם שכר טרחה, קביעת השכר הראוי בגין טרחת עורך דין צריך שתיעשה בכל מקרה ומקרה לפי נסיבותיו. שיעורו של השכר הראוי אינו בגדר ידיעה שיפוטית, ואין בית המשפט מוסמך לקבעו על פי שיקול דעתו בלבד, מבלי שקביעותיו תתבססנה על ראיות שהובאו בפניו (ע"א 136/92 ביניש-עדיאל נ' דניה סיבוס חברה לבנין בע"מ פ"ד מז (5), 114 (5.10.1993) פסקה 14). בעניין ביניש עדיאל הנ"ל, נדחתה הטענה כי בהעדר הסכם יש לקבוע את שכר בטרחה לפי שעות העבודה.

מן הכלל אל הפרט
בענייננו, הסכימו שני הצדדים כי מדובר היה במערכת יחסים קרובה למדי בין פרץ לאביטן. כאשר מדובר במערכת יחסים קרובה, החזקה כאילו יש לשלם עבור כל שירות משפטי או אחר, נחלשת במידה רבה.

אם בדרך כלל הנטל הוא על עורך הדין, כאמור בהלכת ע"א 9282/02 יכון חקל, בענייננו מקל וחומר.
הנטל על פרץ להוכיח פוזיטיבית, כי אביטן ידידו הקרוב התחייב באופן מפורש לשלם שכר טרחה בגין כל אחד ואחד מהמקרים המצוינים על ידו, חרף מערכת היחסים הקרובה.
יתרה מכך, כאשר מדובר במערכת יחסים כה קרובה ואינטימית, גם קביעת השכר הראוי ע"פ שכר מקובל שגובים עורכי דין, היא קביעה בעייתית. מיותר להבהיר, כי כאשר מדובר במערכת יחסים כזו, מטבע הדברים עורך הדין נוטל שכר נמוך מהרגיל, אם בכלל.
כמפורט לעיל, לטעמי, לגבי רוב המקרים לא הרים פרץ את הנטל המוטל עליו, הכל כפי שיפורט בהמשך.
פרץ לא פירט את טיב ההתחייבות של אביטן בכל אחד ואחד מהמקרים: מועד, סכום, נוסח ההתחייבות וכד'. עניין זה כשלעצמו מקשה על קבלת טענתו.
דווקא העובדה שבחלק מן המקרים, נקבעו ושולמו סכומים מוגדרים לעניין שכר טרחה ואף נגבה שכר טרחה, כמו בעניין שלום אביטן, בעניין הקמת חברת מויס ובעניין התביעה נגד ביטוח ישיר – מקשה עוד יותר על קבלת גרסתו של פרץ, כאילו במקרים אחרים הוסכם כי אביטן ישלם שכר טרחה מבלי ששכר טרחה זה הוגדר.

הוכחה בעניין שכר טרחה ראוי
כאמור לעיל, כאשר לא נחתם הסכם שכר טרחה, הנטל הוא על עורך הדין להוכיח כי הייתה התחייבות לשלם שכר טרחה ומהו גובהו של השכר הראוי שיש להעניק לו בגין פעילותו. בעניין זה, נסמך פרץ בסיכומיו על עדותו של עו"ד מוטי יוסף.
עו"ד מוטי יוסף, הצהיר בחוות דעתו, כי עלות שכר טרחה הנגבית על ידו בדרך כלל בתיק פלילי בו מואשם אדם בעבירה של מעשה מגונה והטרדה מינית הינה כ- 25,000 ₪ בתוספת מע"מ, ועבור תביעה אזרחית בבית הדין לעבודה בגין הטרדה מינית כ- 40,000 ₪ בתוספת מע"מ. עוד הוא ציין כי עבור שעת ייעוץ או טיפול שלא במסגרת בית משפט, הוא גובה סכום של 600 ₪ + מע"מ לשעה.
התובע בסיכומיו, נסמך שוב ושוב על עדותו של המומחה מטעמו, עו"ד מוטי יוסף, כמי שהוכיח את שכר הטרחה הראוי בכל אחד ואחד מהמקרים המפורטים בכתב התביעה. פרטתי לעיל את הקושי בהסתמכות זו, כאשר מדובר במערכת יחסים קרובה.
יתרה מכך, לאחר עיון בחוות הדעת ת/1 ובעדותו של עו"ד מוטי יוסף, בספק בכלל אם מדובר בעדות מומחה.
הדין קובע, כי עד מעיד בבית משפט על עובדות שקלט בחושיו ואין הוא מעיד על מסקנות מאותן עובדות. החריג הוא מי שמוכר כעד מומחה בתחום מומחיותו, אשר נקרא מלכתחילה להעיד על מסקנות (י. קדמי, על הראיות חלק שני מהדורת תש"ע – 2009 ע' 754 – 761). ככלל, מומחה יהיה מי שרכש את מומחיותו בלימודים סדירים וזכה לתעודה פורמאלית, אם כי אין מניעה כי מומחה ירכוש מומחיות מכוח ניסיונו (י. קדמי, שם, ע' 765). חוות דעת של מומחה יש להגיש על פי הנוסח שבתוספת הראשונה לפקודת הראיות (נוסח חדש) התשל"א – 1971, הכולל אזהרה כי חוות הדעת היא במקום עדות בבית משפט, פרטי השכלה, פרטי ניסיון ופרטי חוות הדעת.
בענייננו, במסגרת חוות הדעת הצהיר עו"ד מוטי יוסף, כי הוא משמש כעורך דין במשך למעלה מ- 13 שנה. בהמשך העיד יוסף מהו שכר הטרחה שהוא אישית נוהג לגבות בגין שירותים אלה ואחרים. בשולי הדברים, ציין עו"ד יוסף כי זהו שכר טרחה נהוג במקרים כגון אלה.
על פניו קשה לראות בחוות דעת זו, חוות דעת כדין.
בחוות דעת עצמה מצוין כי עו"ד יוסף עוסק בתחום הפלילי, ענייני משפחה, נזיקין ודיני עבודה. מכאן שהוא איננו יכול לתת חוות דעת של מומחה באשר לשכר הטרחה הראוי בענייני מקרקעין, בענייני שדולה פוליטית לבחירת אדם לתפקיד, בענייני הקמת חברה וכיוצא באלה.
עו"ד יוסף הוא ללא ספק עו"ד בעל נסיון רב, אשר יכול להעיד מנסיונו האישי על השכר שהוא גובה, כקנה מידה לשכר ראוי. עם זאת, עו"ד יוסף עצמו הודה בהגינותו, כי כל עדותו הינה רק מניסיונו האישי וכי איננו יכול לשמש כמומחה לענייני שכר טרחה (ע' 17 ש' 1 לפרוטוקול).
חלק הארי של חוות הדעת הן עובדות ולא מסקנות, כאשר עו"ד מוטי יוסף מפרט סכומים שהוא עצמו גובה. העד לא העיד כי ערך מחקר או בדיקה, ולא פירט את ניסיונו בתחום קביעת השכר הראוי עבור כל תיק.
בנסיבות אלה, קשה לראות בעדותו עדות מומחה במובן דרישת הדין.
ואולם, כפי שהודגש בפתיח, לב המחלוקת בין הצדדים איננו בגובהו של שכר הטרחה הראוי, אלא בעצם השאלה אם אביטן התחייב לתשלום שכר טרחה בכל אחד ואחד משבעת העניינים שבתביעת פרץ.
עו"ד מוטי יוסף לא פירט אם הסכומים המפורטים בחוות דעתו, הם סכומים שהוא נוהג לגבות מכל אחד ללא הבדל, גם אם מדובר בחבר קרוב מאד.
בנסיבות אלה, עדותו של עו"ד יוסף איננה בעל משקל ניכר בהכרעה במחלוקת בין הצדדים.
להלן אבחן לגבי כל אחד ואחד מהמקרים בהם טוען פרץ כי העניק שירות משפטי לאביטן, את טענות הצדדים.
כפי שצויין בפתיח, לב המחלוקת איננה בטיב הטיפול המשפטי שהעניק פרץ, אלא בשאלה אם אביטן התחייב לשלם עבור טיפול זה, ומהי ההשלכה אם לא התחייב לכך.

א. שלום אביטן
פרץ טוען כי הנתבע אליעזר אביטן הגיע למשרדו יחד עם אחיו שלום, וביקש כי ייצג את אחיו בהליכים משפטיים, במסגרת תיק פלילי 2430/07 ובתיק בבית הדין לעבודה 3659/07. פרץ מודה כי במעמד תחילת הטיפול, שולם סך של 6,000 ₪ עבור פתיחת התיק.
יצוין כבר כאן, כי תשלום זה איננו עומד בקנה אחד עם טענתו של פרץ, לפיה אביטן אמר לו כל העת כי סכומי הלוואה שניתנו ישמשו כבטוחה לתשלום שכר הטרחה.
אם בידיו של פרץ נמצאו סכומים המגיעים כדי 180,000 ₪, לא ברור מדוע נדרשו אביטן או אחיו שלום, לשלם 6,000 ₪ נוספים, זולת אם לא היה קשר בין ההלוואה לשכר הטרחה.
ב"כ של אביטן הטיחה בפרץ כי הטיפול בענייניו של שלום אביטן החל עוד ב- 2007, בעוד הסכומים שנתן אליעזר אביטן לפרץ החלו בשנת 2009. לפיכך, טענתו בדבר קשר בין ההלוואה לבין הטיפול איננה הגיונית. פרץ השיב כי איננו זוכר את מועדי קבלת הכסף.
קשה לייחס משקל מכריע לטיעון זה לגבי מועדי מתן הכסף. אפשר כי אביטן הסכים להלוות כסף לפרץ, דווקא משום שידע שפרץ כבר מטפל בענייניו של אחיו, שלום אביטן, בגינם יצטרך להשלים את התמורה בהמשך (אם כי הסבר כזה לא ניתן ע"י פרץ).
בהמשך מפרט פרץ את העבודה הרבה שהשקיע בשני התיקים הללו.
בעדותו בבית המשפט ציין פרץ כי אם היה צריך לעבוד מול שלום אביטן, לא היה עושה עבורו את העבודה (ע' 7 ש' 3-4 לפרוטוקול).
יחד עם זאת, פרץ אישר כי טיפל לשלום אביטן גם בהליכי פשיטת רגל ובהוצאה לפועל, שלא נכללו בתביעה. לדבריו, עניין זה לא נכלל בתביעה כי אביטן לא התחייב לתשלום זה. פרץ הסביר בעדותו, כי הסכים לייצג באופן ישיר את שלום אביטן בעניינים אלה, ללא התחייבות של אחיו, כיוון שאשתו של שלום התחננה שלא ינטוש אותו, כאשר נקלע להליכי פשיטת רגל.
עו"ד מוטי יוסף אישר בעדותו, כי אם לקוח לא היה משלם את שכר טרחתו במקרים קודמים, הוא לא היה מסכים לייצגו במקרים אחרים. הדבר מעלה תמיהה לגבי ייצוגו של שלום אביטן על ידי פרץ בהליכי פשיטת רגל והוצאה לפועל, למרות שלגביהם לא הייתה כל התחייבות מצידו של אביטן, גם לפי עדות פרץ.
אם פרץ לא סמך על שלום אביטן, כפי שהעיד, ולא היה מייצג אותו אלמלא התחייב אחיו, אליעזר אביטן, בתשלום שכר הטרחה, הכיצד הוא ייצג אותו בהליכים אחרים ללא התחייבות כזו?
אביטן בתצהירו טען, כי הוא אכן יזם את הקשר בין אחיו שלום לפרץ, אולם בכך הסתיימה התערבותו בעניין והוא לא התחייב לשלם דבר לפרץ, בגין הטיפול המשפטי באחיו. עובדה היא שהאח שלום אביטן, שילם בעצמו 6,000 ₪ ואף קיבל חשבונית. פרץ לא הכחיש שסכום ראשוני של 6,000 ₪ שולם ע"י שלום אביטן עצמו.
אביטן בעדותו בבית המשפט, הדגיש כי יחסיו עם שלום אחיו אינם יחסים תקינים. אביטן הכחיש כי היה נוכח בדיונים הפליליים של אחיו שלום, וציין כי הוא לא דיבר איתו מזה שלוש שנים. אביטן העיד כי כאשר ביקש מאחיו שלום להעיד, הוא סירב מכיוון שלדבריו פרץ מייצג אותו בחינם.
עם זאת, אביטן אישר כי שמע מאחיו שלום כיצד מתנהלים הדיונים, היינו בעבר היו האחים ביחסים תקינים, ולכן טענת היחסים העכורים איננה מתייחסת בהכרח לתקופה בה לקח על עצמו פרץ את ייצוגו של שלום אביטן.
לסיכום עניין זה – אין מחלוקת כי בשנת 2007, כאשר התחיל טיפול בענייניו של שלום אביטן, היו פרץ ואביטן ביחסים קרובים למדי.
אין מחלוקת כי באותו שלב טרם ניתנו ההלוואות ופרץ לא היה חייב כסף לאביטן.
למרות מערכת יחסים אינטימית זו, פרץ לא נטל את הייצוג רק על סמך התחייבות של אביטן, אלא גבה מקדמה על חשבון שכר הטרחה בסך 6,000 ₪ משלום אביטן עצמו.
אין מחלוקת שפרץ ייצג את אביטן בהליכים הפליליים ובבית הדין לעבודה באופן מתמשך.
גם לאחר שמערכת היחסים התערערה בין פרץ לאליעזר אביטן, ואף הוגשו התביעות ההדדיות, המשיך פרץ לייצג את שלום אביטן בתביעות בהליכי פשיטת רגל ובלשכת ההוצאה לפועל, למרות שידע שאביטן אחיו לא ישלם עבור הייצוג המשפטי.
השילוב של כלל נסיבות אלה, מוביל למסקנה כי קשה עד בלתי אפשרי לקבל את גרסתו של פרץ כי אביטן התחייב לתשלום שכר הטרחה.
יודגש, אני מקבל את גרסתו של פרץ כי הוא פעל רבות הן במסגרת התיק הפלילי והן במסגרת בית הדין לעבודה. בהעדר חוות דעת נגדית ניתן לקבל גם את עדותו של עו"ד מוטי יוסף לגבי שכר טרחה מקובל בתביעות אלו.
יחד עם זאת, עצם העובדה שנגבה מהלקוח שלום אביטן שכר טרחה ראשוני בסך של 6,000 ₪, מלמדת לכאורה כי הכוונה הייתה לגבות שכר טרחה מהלקוח ומקשה לקבל את טענת פרץ, כי הכוונה הייתה שרק את המקדמה ישלם הלקוח, ואת יתרת שכר הטרחה (שלא הוגדרה ולא כומתה בפני אביטן) ישלם אביטן.
לסיכום עניינו של שלום אביטן, לא התרשמתי כי פרץ הרים את הנטל המוטל עליו, להוכיח כי אביטן התחייב לשלם עבור הטיפול המשפטי באחיו שלום אביטן.
ראשית, יש ממש בטענת ב"כ אביטן, כי הטיפול המשפטי בעניינו של שלום אביטן החל עוד בשנת 2007, זמן רב לפני שאביטן נתן כספים לפרץ. לפיכך, נשמטת הקרקע מטענתו של פרץ כי הסכים להעניק שירות משפטי לבקשת אביטן, כאשר הוסכם בין הצדדים שהכספים שמסר אביטן לפרץ ישמשו ערובה לתשלום שכר הטרחה.
שנית, יש ממש בטענת ב"כ של פרץ, אשר חוזקה על ידי העד מוטי יוסף, כי לעיתים צד ג' משלם עבור טיפול משפטי בעניינו של אחר. עם זאת, שלום אביטן עצמו נדרש לשלם 6,000 ₪, בעת תחילת הטיפול בעניינו. תשלום כזה מקשה על קבלת טענתו של פרץ כאילו התחייב אביטן לשלם עבור הטיפול.
מקבל אני את הטענה כי טיפול משפטי בתיק פלילי ובתיק בגין הטרדה מינית בבית הדין לעבודה, עולה עשרות מונים מעבר לסכום ששילם שלום אביטן. עם זאת, כאשר נגבו כספים מהנהנה הישיר, הוא הלקוח – הנטל להוכיח כי אדם אחר התחייב לשלם עבור יתרת הטיפול, הוא נטל כבד, ונטל זה לא הורם.
שלישית, העובדה שפרץ הודה כי המשיך לטפל בענייניו של שלום אביטן גם לאחר שכבר הוגשה התביעה והיה ברור לו כי אחיו אליעזר אביטן לא ישלם עבור הטיפול, מרימה רף נוסף להוכחת הטענה כי אביטן התחייב לשלם עבור הטיפול המשפטי בענייניו של אחיו.
מול שלושה קשיים אלה, פרץ לא מסר גרסה קונקרטית וברורה לגבי התחייבות מפורשת של אביטן לתשלום שכר הטרחה בתיקים של אחיו שלום (מועד ההתחייבות, טיבה, סכום שכר הטרחה שסוכם וכד').
נוכח כל האמור לעיל אני קובע כי פרץ לא הרים את הנטל וכי אין מקום לחייב את אביטן בתשלום זה.

ב. מו"מ לרכישת המבנה באופקים
פרץ טען בתצהירו כי אביטן הוא זה שביקש לרכוש מבנה, וכי לשם ניהול המשא ומתן הוא נפגש פעמים רבות עם בעל הנכס, בדק את הזכויות בנכס ואף הגיע להסכמה על מחיר, ביצע פגישות רבות וניהל משא ומתן מתקדם עם בא כוח המוכר ואף הוחלפו טיוטות ההסכם.
לדבריו, אביטן הבטיח לו לקבל שכר טרחה בסך של 50,000 + מע"מ עבור הטיפול.
בעדותו בבית המשפט, נשאל פרץ אם בדרך כלל שכר טרחה בעסקאות בנדל"ן משתלם רק אם העסקה יוצאת לפועל כאחוז מהתמורה, והשיב כי אין זה הנוהג וכי לא היה מבזבז פגישות רבות אם לא היה מובטח לו שכר טרחה.
פרץ טען עוד, שמדובר בטיפול ממושך שארך כששה חודשים, בניגוד לטענתו של אביטן כי מדובר בפעילות של כשבוע שבועיים ולא יותר.
אביטן בתצהירו טען, כי פרץ לא קיבל ייפוי כוח, לא התבקש לכתוב טיוטת חוזה או לפעול בכל צורה אחרת בעניין רכישת המבנה.
לדבריו, מדובר היה בהצעה של פרץ עצמו אליו לרכוש בניין באופקים.
אביטן שהתעניין בהצעה של פרץ, הביא את העדים חיים רונן ואודי נאור, הם נפגשו במקום שאלו שאלות וביקשו לראות ניירת. לאחר שלדבריהם העסקה לא הייתה כלכלית, הודיעו לפרץ על אתר כי אינם מעוניינים בעסקה.
נטען כי אם פרץ פעל רבות לגבי רכישת המבנה, הוא עשה זאת על דעת עצמו, מתוך רצון לשמש כמתווך ולהשיג קונה אחר על דעת עצמו, ולא בשליחותו של אביטן.
בעדותו בבית המשפט, פירט אביטן כי מדובר היה בנסיעה ביום שישי בצוותא לבריכה באופקים. פרץ הוא שהראה לאביטן מודעה בעיתון המקומי והציע לראות את המקום. אביטן אמר לו כי הוא מעונין בחוות דעתם של העדים רונן ונאור.
כעבור ימים ספורים נפגשו אביטן ופרץ בנכס נשוא ההצעה עם רונן ונאור. לאחר שרונן ונאור אמרו לאביטן שהעסקה איננה כדאית כלכלית, הוא אמר לפרץ שאיננו מעונין בעסקה. מדובר בסך הכל בפעילות של כשבועיים מהפעם הראשונה בה הציע לו פרץ את העניין ועד שאמר לפרץ שאיננו רוצה בעסקה.
יחד עם זאת, אביטן אישר כי ישנן הערות בכתב ידו על גבי טיוטת ההסכם.
אביטן הוסיף כי היתה רק פגישה אחת עם בעל הנכס. נתברר כי העסקה המוצעת היא על סכום של 1,350,000 ₪, אבל בחוזה יירשם רק 1,000,000 ₪. גם עניין זה הביא להודעה המיידית של אביטן לפרץ, כי איננו מעוניין בעסקה.
העד מטעם אביטן מר חיים רונן, מאשר בתצהירו כי אביטן פנה אליו לברר לגבי כדאיות העסקה ולאחר מפגש אחד בלבד בנכס, אמר לאביטן כי העסקה אינה כדאית.
בבית המשפט חזר רונן על עדותו, לפיה היה מדובר במפגש אחד, יחד עם פרץ, אביטן ואודי נאור. רונן הרגיש כי המשא ומתן מתנהל באופן לא נכון, כאשר תחילה דיברו על 1,350,000 ₪ ואחר כך על 1,00,000 ₪ ולכן המליץ לאביטן שלא כדאי לו להיות בעסקה.
העד אהוד נאור מסר בתצהירו כי נתבקש על ידי העד חיים רונן, להתלוות לאביטן לסיור באופקים כדי לבחון כדאיות רכישת מבנה. במקום הוא פגש את פרץ, שהציג את עצמו כחבר של אביטן וכמי שהביא את הצעת הרכישה. פרץ טען שהעסקה כדאית מאוד.
העד נאור בחן את הנתונים, ומיד אמר לאביטן כי העסקה איננה כלכלית.
בו במקום הודיע אביטן לפרץ כי איננו מעונין ברכישת הנכס וכי הוא יורד מהעסקה.
בעדותו בבית המשפט, הסביר נאור כי הוא עוסק בנדל"ן, ולכן נתבקש להגיע למקום ולחוות דעתו על העסקה. הוא שאל שאלות, סייר בנכס, ובחן את כדאיות העסקה. אז אמר לעד רונן ולאביטן, כי מבחינת התשואה העסקה של קניית הנכס איננה משתלמת.
בחקירה החוזרת אישר גם העד נאור, כי אכן מדובר היה על תשלום של 1,000,000 ₪ בחוזה, וסכום נוסף שלא יופיע בחוזה. נאור חזר על כך שהפגישה תואמה איתו רק יום לפני או באותו בוקר. באותה פגישה הודיע אביטן לפרץ חד משמעית כי איננו מעוניין בעסקה.
לאחר ששמעתי את כלל הראיות בעניין המשא והמתן לרכישת המבנה באופקים, שוכנעתי כי אכן מדובר היה ביוזמה של פרץ וברצון של פרץ לקדם את העסקה.
מקבל אני את עדותם של העדים נאור ורונן, כי מיד כאשר פרץ פנה לאביטן, אביטן ביקש מרונן לחוות דעתו על העסקה ולאחר פגישה אחת בלבד בנכס, הביעו דעתם רונן ונאור כי העסקה איננה כדאית, ואביטן הודיע בו במקום לפרץ כי הוא "יורד" מהעסקה ואיננו מעונין בה.
אכן, עולה תמיהה, מדוע המשיך פרץ לטפל בעניין ואף העביר לאביטן טיוטת חוזה, לאחר שאביטן כבר הודיע שאיננו מעונין בעסקה. עם זאת, שוכנעתי מעדותם של רונן ונאור, כי פרץ היה זה שדחף לקידום העסקה ורצה במימושה, ואביטן הודיע לו כעבור זמן קצר כי הוא איננו מעונין בעסקה.
פרץ לא הביא לעדות מומחה לעניין שכר טרחה בעסקאות נדל"ן, אולם מן המפורסמות הוא שבדרך כלל משולם שכר הטרחה בעסקאות כאלה באחוז מערך הנכס רק לאחר השלמת העסקה.
בענייננו, מהראיות עלה, שמדובר היה ביוזמה של פרץ, וברצון ולחץ מצידו לקיום העסקה. אביטן הודיע לו בתוך זמן קצר, לאחר ששמע בעצת יועציו רונן ונאור, כי אינו מעונין בעסקה.
בנסיבות אלה, ברור כי אביטן לא התחייב לתשלום שכר טרחה לפרץ, בגין עסקה אותה יזם פרץ שנדחתה על ידו תוך זמן קצר. לפיכך אין מקום לחיובו של אביטן בשכר טרחה בגין פעילותו בעניין רכישת המבנה באופקים.

ג. תביעה קטנה נגד ריטס בע"מ
פרץ ציין בתצהירו, כי מדובר היה במכתב לחברה, בשם בנו של אביטן, ולאחר מכן בסיוע בהכנת כתב תביעה. לדבריו אביטן הודיע לו כי הוא יישא בתשלום שכר הטרחה עבור בנו.
אביטן בתצהירו הדגיש, כי לא ביקש מעולם שפרץ יטפל בעניין זה.
לדבריו, בנו פנה לבן של פרץ לשם הקלדה של תביעה קטנה, מכוח יחסי החברות הקרובים ביניהם. כאות תודה העניק אביטן לפרץ מכשיר טלוויזיה נוסף ושטיח לסלון.
פרץ הביא לתמיכה בגרסתו את בנו שמעון יוחאי פרץ (להלן: "הבן").
הבן מסר בתצהירו כי בהנחיית אביו, עו"ד פרץ, הכין ביום 2.5.10, מכתב התראה עבור בנו של אביטן, יוסי אביטן, נוכח תקלה ברכבו.
לאחר מכן ביקש ממנו אביטן להכין תביעה קטנה כנגד החברה.
בתצהיר נאמר, כי הבן ישב מספר פעמים עם אליעזר ויוסי אביטן לשם הכנת התביעה הקטנה, הכל במסגרת תפקידו כמתמחה במשרדו של אביו.
הבן הוסיף וציין בתצהיר, כי כאשר פנה לאביטן לגבי תשלום האגרה, אביטן אמר לו שהוריו חייבים לו הרבה כסף.
בעדותו בבית המשפט חזר הבן על כך שאליעזר אביטן הוא מי שפנה אליו וביקש להכין את המכתב שנשלח טרם התביעה. כאשר לא התקבלה תגובה למכתב, ביקש להכין את התביעה. הבן אישר כי לא היה כל משא ומתן או דיון לגבי עלות הכנת התביעה (ע' 18 ש' 22 לפרוטוקול).
הבן אישר כי בסמוך לכך קיבלו הוריו טלוויזיה מאביטן.
לשאלת בית משפט, הסביר הבן כי לא היה דיון על שכר טרחה, כיוון שאביטן היה "בן בית" אצלם. עם זאת, הבן אמר לאביטן שזה עולה כסף ושיש לשלם גם אגרה, ואביטן השיב שהוריו חייבים לו כסף רב.
בעדותו הבהיר הבן (בניגוד לתצהיר) כי אביטן עצמו ישב איתו רק פעם אחת, ופעמיים לאחר מכן ישב עימו יוסי אביטן בנו.
אביטן עצמו, מודה שיצא מנקודת הנחה שמגיע שכר טרחה בגין הגשת התביעה הקטנה, שהרי באותו ערב לטענתו הביא לאביטן כתמורה שני מכשירי טלוויזיה (ע' 34 ש' 1-4 לפרוטוקול).
אכן, עולות תמיהות בגרסתו של הבן. הפגישה הראשונה והיחידה עם אביטן הייתה כאשר נשלח מכתב התראה, אז עוד לא היה ידוע אם תוגש בסופו של דבר תביעה קטנה. לפיכך, קשה להבין כיצד אביטן התחייב באותו שלב לשלם שכר טרחה.
יחד עם זאת, בניגוד לאח שלום, שהקשרים עימו רופפים, או לבן של המעביד של בנו, סספורטס, המרוחק ממנו מאוד – כאן מדובר בבנו של אביטן ובעדות ישירה על שיחה עימו הקושרת את שכר הטרחה עבור התביעה הקטנה לכספים שנתן לפרץ.
יש הבדל ניכר בין שירות משפטי הניתן לאדם זר, לגביו הנטל כבד להוכיח התחייבות קונקרטית לתשלום שכר טרחה שעלותו ידועה, לשירות משפטי הניתן לנתבע עצמו, המחוייב בו גם מכח ההלכות בדבר התעשרות שלא כדין.
כאשר מדובר בסיוע בהכנת תביעה לבנו שלו, שלפי עדות הבן נעשתה ביוזמת אביטן, נראה לי כי ניתן לחייב את אביטן בתשלום שכר טרחה בעניין זה.
פרץ טוען כי שכר הטרחה עומד על סך של 2,500 ₪ + מע"מ ובסך הכל 3,364 ₪.
גם אם מדובר בשכר טרחה גבוה יחסית לתביעה קטנה, בהעדר חוות דעת נגדית או תחשיב אחר, אני נכון לחייב את אביטן בסכום זה.

ד. תביעה נגד ביטוח ישיר
מדובר בתביעה של אביטן כנגד חברת הביטוח, במסגרתה הגיש פרץ בשמו של אביטן תביעה בסדר דין מהיר, לרבות תצהירי עדות ותשלום האגרה.
לדברי פרץ, אביטן התחייב כי יישא בתשלום האגרה.
לאחר מכן עקב סכסוך דרש אביטן לקבל את התיק בחזרה ושחרר את פרץ מייצוגו בתיק.
מנגד, טען אביטן בתצהירו, כי מדובר בתביעה בגינה שילם לפרץ 3,000 ₪ במזומן, כולל אגרות בית משפט. פרץ לא ייצג אותו בתיק, לא הופיע לבית המשפט ולא עשה שום עבודה בעניין זה.

בעדותו בבית המשפט, עמד אביטן על הטענה כי שילם לפרץ 3,000 ₪ בגין הכנת התביעה. לדבריו, הוא הודיע לשופט שפרץ לא מייצג אותו יותר, לאחר שפרץ קיבל זימון לדיון ולא הודיע לו. אביטן אישר כי פרץ הוא זה ששילם את האגרה, אולם זאת מתוך הסכום אותו שילם לו אביטן.
עניינה של תביעה זו משליך גם על כל הטענות האחרות של פרץ.
פרץ טען טענה כללית כי טיפל בענייניו של אביטן ללא גביית שכר טרחה, נוכח התחייבותו של אביטן לשלם שכר טרחה בעתיד, לאחר התחשבנות לנוכח כספים שהעביר אביטן לפרץ.
העובדה שלמרות שפרץ החזיק בכספים של אביטן, הוא גבה מקדמה על חשבון שכר הטרחה בעניין תביעה זו בסך 3,000 ₪, מפריכה את טענתו הכללית.
פרץ בתצהירו מתעלם מן הטענה כי קיבל שכר טרחה כלשהו מאביטן בגין הגשת התביעה ותובע סך של 7,000 ₪ + מע"מ בגין טיפול זה.
אביטן בתצהירו מדגיש כי שילם 3,000 ₪ במזומן לפרץ בגין התביעה כולל אגרות.
אביטן חזר על כך במהלך עדותו וזאת למרות שציין כי אין בידו קבלה.
דווקא העובדה שזהו התיק היחיד שבו טוען אביטן כי שילם סכום לפרץ, והעדר הכחשה מפורטת ומפורשת של פרץ, מחזקת את טענתו של אביטן כי שילם 3,000 ₪ בגין התביעה, ואני מקבל אותה עובדתית.
אין מחלוקת כי פרץ הכין כתב תביעה ואף הגיש תצהירי עדות ראשית.
אין מחלוקת שאביטן הפסיק את טיפולו של פרץ על דעת עצמו, במהלך שמיעת התיק.
ברור שהסכום של 3,000 ₪ הוא סכום נמוך יחסית עבור טיפול כאמור.
בניגוד לעניינים אחרים, כאן מי שנהנה מהטיפול המשפטי הוא אביטן עצמו.
לפיכך, גם אם לא הייתה התחייבות מפורשת מטעמו של אביטן, זכאי פרץ לתשלום שכר ראוי בעבור ייצוגו של אביטן בהליך האמור.
פרץ תובע בגין הטיפול בתביעה זו סכום של 7,000 ₪ + מע"מ, ובסך הכל 8,120 ₪.
קבעתי כי 3,000 ₪ כבר שולמו על ידי אביטן.
לפיכך עליו להשלים סכום של 5,120 ₪ בגין יתרת הטיפול.

ה. מינוי ליו"ר ועדה קרואה
פרץ ציין בתצהיר, כי אביטן פנה אליו שיטפל במועמדות לרשות הוועדה הקרואה של אופקים. במסגרת זו הוא נפגש עם שרים, חברי כנסת ואחרים, בעלי השפעה ונגיעה לעניין. בסופו של דבר לא יצא העניין לפועל ואביטן לא מונה לתפקיד.
פרץ ערך חישוב של שכרו בעניין זה לפי 150 $ לשעה ולפי מספר השעות שהקדיש לעניין. לדברי פרץ, הוא עשה כן תמורת התחייבות אביטן לשאת בשכרו, "ככל שיידרש לצורך עניין זה".
אביטן טוען בתצהיר, כי פרץ לא נתן כל טיפול משפטי בעניין זה וכי מעולם לא סוכם על תשלום שכר טרחה. פרץ אכן הציע לאביטן להגיש את מועמדותו לתפקיד המנכ"ל או ראש המועצה, ואביטן אף קיבל כבר הודעה כי נבחר לתפקיד, ללא כל צורך בפעילות של עו"ד פרץ, מינוי שבוטל לאחר מכן מטעמים פוליטיים.
אין מחלוקת כי פרץ נסע יחד עם אביטן לשורה של פגישות עם אנשי ציבור.
אביטן העיד כי אכן פרץ התלווה אליו לשתי נסיעות שלו לירושלים לפגוש חברי כנסת, אולם זה לא היה קשור בכלל לוועדה הקרואה. אביטן אישר כי הסיע את פרץ לרב עובדיה יוסף, אולם זאת לטענתו לשם שידוך ללא קשר לתפקיד האמור. הוא גם אישר פגישה עם הרב אבו חצירה, ולטענתו, הוא זה שהכיר לפרץ את הרב.
אף בעניין זה, אינני יכול לסמוך על אף אחת מעדויות הצדדים, אולם העניין איננו מעלה ואיננו מוריד. יש ממש בטענת ב"כ של פרץ בסיכומים, כי גרסתו של אביטן בעניין שונה מתצהירו ויש בה בקיעים. שוכנעתי כי אכן פרץ התלווה לאביטן לפגישות הקשורות גם למסע יחסי ציבור לבחירה לתפקיד. ואולם, בכך אין די כדי להביא לחיובו של אביטן בשכר טרחה.
אף אם אקבל את טענתו של פרץ בעניין פעילותו בבחירת אביטן כיו"ר הוועדה הקרואה (אין מקום לקבוע מסמרות בעניין זה), הרי ששוכנעתי כי אין מדובר בפעילות משפטית או בפעילות תמורת שכר. מדובר בשדולה שביצע, לפי הטענה, פרץ עבור ידידו הקרוב אביטן. מדובר בשני ידידים קרובים, שהאחד מלווה לרעהו לפגישות גישוש ומגעים.
אין מדובר בפעילות שבאופן רגיל גובים עבורה שכר טרחה, בעיקר כאשר מדובר בחברים קרובים. בנסיבות אלה, האפשרות שאביטן התחייב לשלם שכר טרחה עבור פעילות כזו, נראית אפשרות קלושה ובלתי סבירה, וודאי שפרץ לא הרים את הנטל המשמעותי המוטל עליו להוכיח זאת.
לפיכך, אין מקום לחייב את אביטן בגין פעילות זו.

ו. גיל סספורטס
אין מחלוקת כי פרץ העניק טיפול משפטי לגיל סספורטס, שאביו ניסים העסיק את בנו של אביטן או עבד עימו במועדון ספורט.
פרץ טען בתצהיר, כי אביטן הגיע לביתו יחד עם ניסים סספורטס והתחייב לשאת בכל ההוצאות הנדרשות לייצוג גיל סספורטס בתיק גירושין.
בעדותו בבית המשפט, שב פרץ וציין כי לא נחתם הסכם שכר טרחה עם גיל סספורטס, בגלל שאביטן התחייב לשלם את שכר הטרחה. לדבריו, העילה שאביטן התחייב לאמור, מבוססת ברצונו של אביטן שניסים סספורטס יעשה "פרוטקציות" לבנו.
אביטן טען בתצהיר, כי הוא מכיר את גיל סספורטס באופן שטחי בלבד, הוא לא הפנה אותו לפרץ ובוודאי שלא התחייב לשלם את שכר הטרחה.
בעדותו בבית המשפט, הדגיש אביטן כי הוא לא התחייב לשלם את שכר הטרחה עבור גיל סספורטס.
לדבריו, פרץ הוא שביקש מאביטן לדבר עם ניסים סספורטס, שיסדר עבודה לבנו.
אביטן תיאם את הפגישה, אשר נערכה אחרי שפרץ כבר ייצג את גיל סספורטס.
אביטן הבהיר, כי כאשר גיל סספורטס הסתבך בתיק, הוא שאל את חברו יוסי אביטן (בנו של אביטן), אם הוא ממליץ על עורך דין מסוים. יוסי שאל את אביו, הנתבע אביטן, והאחרון השיב שאם יש לו כסף, שילך לעו"ד פרץ, זה היה כל הקשר.
אביטן העיד עוד, כי לפי מה ששמע, סספורטס שילם 5,000 ₪ לפרץ.
ב"כ פרץ טען בסיכומים, כי העובדה שאביטן לא הביא לעדות את סספורטס מדברת בעד עצמה. יצוין כי הוגש תצהיר של גיל סספורטס לתיק, ורק עקב מחדל פרוצדוראלי שבאי הזמנת העד, מנע בית המשפט את עדותו.
ציינתי את הקושי בטיעון של פרץ, לגבי התחייבות אביטן לתשלום שכר טרחה עבור אחיו שלום אביטן. מקל וחומר נכונים הדברים לגבי גיל סספורטס.
מדובר בקשר רחוק ועקיף של אביטן לגיל סספורטס, שהוא, לפי הטענה, הבן של המעסיק של בנו של אביטן.
אכן, כפי שהעידו פרץ והעד מטעמו עו"ד מוטי יוסף, לעיתים נוהג בן משפחה להתחייב לתשלום שכר טרחה עבור בן משפחה קרוב. באשר לגיל סספורט מדובר באדם רחוק.
שני הצדדים העלו טענות שונות באשר לקשרים שבין ניסים סספורטס לפרץ ואביטן.
פרץ טען כי אביטן רצה טובות הנאה מסספורטס בקשר לבנו, ואילו אביטן טען כי פרץ היה זה שרצה טובות הנאה מסספורטס בקשר לבנו שלו.
אין לי צורך להכריע במחלוקת עובדתית זו, מאחר ולא שוכנעתי כי אביטן התחייב לשלם עבור טיפול משפטי שהעניק פרץ לגיל סספורטס.
הריחוק הרב שבין אביטן לסספורטס, מקשה עד מאוד להאמין כי אביטן התחייב לשלם שכר טרחה לפרץ תמורת טיפול זה, סתם כך, כשיק פתוח, ללא הגדרה של סכום וללא כל מגבלה.
כאשר מדובר בקשר כל כך עקיף, העדרו של הסכם שכר טרחה או התחייבות כלשהיא, מונע אפשרות לחייב את אביטן בתשלום שכר טרחה עבור ייצוג של אדם שהוא בקושי מכיר.
נוכח כל האמור לעיל, אני קובע כי פרץ לא הרים את הנטל להוכיח התחייבות כזו ולכן אין לחייב את אביטן בשכר הטרחה בגין טיפולו של פרץ בענייניו של גיל סספורטס.

ז. חברת מויס
אביטן קשר קשר עם קבוצת מדענים בעלי רעיון חדשני לפטנט הכרוך בגילוי מוקדם של סרטן. אין מחלוקת כי אביטן פנה לפרץ ידידו שיסייע לו בהקמת החברה, שבשלב הראשון מניותיה אמורות היו להיות מחצית בידיו של אביטן ומחצית בידי המדענים.
אין מחלוקת כי פרץ פעל בעניין זה.
בהמשך, הכניס אביטן כמה שותפים נוספים (חיים רונן, אורן אקרמן ועוד).
בשלב שני, נוצר צורך בצירוף משקיע, וצירופו חייב דילול המניות הקיימות.
המחלוקת בין הצדדים בעניין זה, היא שכר הטרחה המגיע לפרץ תמורת עבודתו המשפטית בחברת מויס.
פרץ טען, כי אביטן פנה אליו שייצג אותו בהקמת השותפות הנ"ל לצורך רישום פטנט. במסגרת הקמת השותפות התקיימו כ- 15 מפגשים עם משקיעים שונים. לטענת פרץ, הובטח כי הוא יקבל את שכרו ב- 5% מהמניות בשותפות, אולם לאחר מכן אביטן חזר בו מההתחייבות והציע לשלם כסף בתמורה, אולם הוא לא שילם את שכר הטרחה.
נטען שפעולתו המאומצת של פרץ עומדת על סך של כ- 90,000 ₪ לפי 150 $ לשעה.
בעדותו בבית המשפט, העיד פרץ כי הוא היה צריך לקבל 5% מהמניות, אולם לבסוף הוא קיבל רק 1% ממניות החברה.
פרץ נשאל מדוע אביטן צריך לשלם לו את שכר הטרחה ולא החברה, אשר לה נתן את השירותים המשפטיים. הוא השיב כי מי שביקש ממנו לטפל בעניין היה אביטן, והוא זה שהתחייב לשלם לו גם כסף וגם מניות. פרץ הכחיש כי אביטן שילם לו 5,000 ₪.

אביטן בתצהיר טען כי בשנת 2008, הוצע לו להקים שותפות בעניין מכשיר לגילוי מוקדם של סרטן השד. הוא אכן פנה לפרץ וביקש ממנו להכין חוזה שותפות. תמורת שירות זה דרש פרץ 10,000 ₪. שולמה מקדמה בסך 5,000 ₪, אולם מאוחר יותר פרץ ואשתו ביקשו כי תחת תשלום כספי, שכרו עבור הטיפול והליווי המשפטי יהיה במניות החברה.
אביטן הסביר שבשלב ראשון הסכים להפריש לפרץ 10% מתוך 50% המניות שהיו אמורים להיות בחזקתו, אולם לאחר שהצטרף משקיע נוסף, מניות השותפים דוללו ונותרו בידיו של אביטן רק 6.25% מן המניות. ממכסה מצומצמת זו, ביקש וקיבל פרץ לקבל 1% מהמניות, השווה בערכו ל- 25,000 $.
בעדותו של אביטן, הוא אישר כי פרץ היה זה שהקים את החברה והכין את הסכמי השותפות. לדבריו, ההתחייבות לתשלום 10,000 ₪ הייתה של החברה ולא שלו אישית. טענה זו איננה מתיישבת עם העובדה שהוא עצמו שילם את הסכום של 5,000 ₪.
אביטן חזר וטען שנתן לפרץ 5,000 ₪ באופן מידי ולאחר מכן, ביקשו פרץ ואשתו כי מדובר יהיה במניות במקום בתמורה כספית.
אביטן הסביר, שלאחר שפרץ ביקש מניות ולא שכר במזומן, 5,000 ₪ שניתנו על ידו לפרץ כמקדמה, התווספו לחוב והם למעשה נכללים בתוך 189,000 ₪ בהם הודה פרץ.
אביטן הוסיף והדגיש, כי שוויו של 1% מהמניות הוא 25,000 $, כפי שהעידו רונן ואקרמן, ולכן ניתן להעריך את שווי ההטבה לה זכה פרץ של 1% מהמניות באותו ערך, כתמורה ראויה וסבירה בעד פועלו.
העד חיים רונן, אישר בתצהירו כי נכנס כשותף בחברה ושילם תמורת 1% ממניותיה סך של 25,000 $.
רונן אישר עוד, כי הוסכם שפרץ יקבל מניות ללא תשלום תמורת עבודתו המשפטית והניהולית בחברה. רונן מחזק טענתו של אביטן, שלאחר שאותר משקיע נוסף, נאמר לאביטן ולפרץ, שעקב כך ידוללו מניותיהם כך שיהיו בידי אביטן רק 5% מהמניות ובידי פרץ רק 1% ושניהם הסכימו לכך.
בעדות בבית המשפט, חזר רונן על כך ש- 1% מהמניות היה שווה אז 25,000 $.
אביטן אמנם לא השקיע בחברה אבל הוא זה שהוביל את העסק. לדבריו, כל הזמן היה ברור כי פרץ יקבל את שכרו באחוזים מהמניות.
אביטן נסמך גם על עדותו של רואה החשבון איתמר מחלב.
מחלב מוסר בתצהירו, כי הוא התבקש לטפל בענייני המניות של אביטן ופרץ, אשר היו אמורים לקבל מניות בחברה החדשה שהוקמה.
בתאריך 16.9.09, הוא זימן את שניהם כדי לעבור על החוזה לפני חתימתו, ודרישתם של השניים מהשותפים האחרים היתה, כי הם לא ידרשו לשלם שכר טרחה בגין הסכם המייסדים.
באותה שיחה, לדברי העד מחלב, הפציר פרץ באביטן לבצע את העסקה, ושכנע אותו בכך שאמר לו כי לא נדרשת השקעה כספית, אבל אם הפרויקט יצליח, המניות יהיו שוות כסף רב.
בהתאם להסכמה שהתגבשה באותו שלב, אביטן היה אמור לקבל 6.25% מן המניות, כאשר 1% מתוכם יועבר לפרץ ורק 5.25% ישארו בידי אביטן. כל הצדדים הסכימו לכך.
מחלב אישר כי עד היום הוא משמש כנאמן הן של אביטן והן של פרץ, ולכן המניות של שניהם רשומות על שמו על פי הסכם נאמנות מיום 12.10.09.
בעדותו בבית המשפט הסביר מחלב, כי הוא שימש כרואה חשבון של החברה שהוקמה.
עוד הוא הסביר כי לפי שיעורי האחזקות המקוריים במניות, אביטן ופרץ החזיקו מניות באחוזים גבוהים יותר (כנראה כ 50% במאוחד), אולם לאחר כניסתו של המשקיע הנוסף נוצר צורך "לדלל" את המניות של פרץ ואביטן עד לאחוזים המפורטים בתצהירו.
מחלב הוסיף והדגיש כי המניות שניתנו לפרץ, ניתנו ממכסתו של אביטן (ע' 38 ש' 1 לפרוטוקול).
העד מחלב נשאל גם לגבי תשלומים סבירים עבור פתיחת חברה, וציין עבור פתיחת חברה מול רשויות המס הוא גובה כ- 4,500 ₪ בתוספת מע"מ, ואילו להסדרת השותפות בין השותפים ניתן לגבות עוד 10,000 ₪ או 15,000 ₪ נוספים, הכל לפי ההסכמה בין הצדדים, אולם בדרך כלל אין מדובר בשכר טרחה לפי שעות.
העד אורן אקרמן הוא אחד השותפים בחברת מויס.
אקרמן מסר בתצהיר, כי בעת מפגש של השותפים לחברה, אמר אביטן כי לפרץ אין כסף ולכן הוא ישמש כיועץ משפטי תמורת מניות שיקבל בחברה.
לאחר שאותר משקיע חדש שהסכים להשקיע בחברה תמורת אחוזים מהמניות, נעשתה חלוקה מחודשת וסוכם שפרץ יקבל אחוז אחד מהמניות.
בעדותו של אקרמן בבית המשפט, הוא הסביר כי בתחילה היה מצב שאביטן החזיק ב- 50% מהמניות והמדענים ב- 50% האחרים. אקרמן הצטרף בשלב מאוחר יותר, ושילם 30,000 $ עבור אחוז וחצי מהמניות (אחוז אחד עלה 20,000 $).

כאשר נעשה ניסיון למצוא משקיע נוסף, זכר אקרמן כי הייתה התלבטות אם פרץ צריך לקבל אחוזים מהמניות מחלקו של אביטן או מחלקם של האחרים. אקרמן לא זכר באיזה מהחלופות נבחר בסופו של דבר, אולם לדבריו, מדובר היה בסופו של דבר ב- 5% לאביטן ו- 1% לפרץ ובסך הכל 6% לשניהם.
אקרמן הוסיף וציין כי פרץ נתן ייעוץ משפטי לחברה בשני שלבים: בשלב הראשון כאשר אביטן הביא אותו להקמת החברה עם המדענים ובשלב השני לאחר שהצטרפו שותפים נוספים.
בחלק השני של פעילותו של פרץ בחברת מויס, היתה הבנה שתגמולו עבור השירות יהיה 1% מהמניות. לגבי החלק הראשון אקרמן לא ידע מה היה היקף הפעילות ומה סוכם בינו לבין אביטן (ע' 45 ש' 9-15 לפרוטוקול).
כאמור לעיל, הצדדים היו חלוקים אם 1% מהמניות שקיבל פרץ היה מחלקו של אביטן ומחלקם של האחרים. אביטן טען שהיה זה מחלקו שלו. העד מחלב מחזק טענה זו.
לעומת זאת, העד אקרמן לא זכר אם אותו 1% היה מחלקו של אביטן או מחלקם של האחרים, אולם מעדותו עולה בברור, כי מדובר היה בשכר טרחה עבור החלק השני של פעילותו של פרץ, ולא עבור החלק הראשון, שצריך היה להיות מוכרע ע"פ הסכמתם של פרץ ואביטן.
דווקא העובדה שמדובר בעד מטעמו של אביטן, אשר מחזק את טענתו של פרץ, מטה את הכף להעדפת עדותו של אקרמן על פני עדויותיהם של אביטן ומחלב.
מעדויותיהם של העדים מחלב, רונן ואקרמן עולה כי 1% מהמניות שווה ל- 20,000 $.
פרץ קיבל תמורה זו כשכר טרחה תמורת פעילותו המשפטית בשלב השני עבור החברה.
בנסיבות אלה אני קובע עובדתית, כי 1% מהמניות בחברת מויס שקיבל פרץ, היתה תמורה מוסכמת עבור חלק מהעבודה המשפטית שפרץ עשה, וליתר דיוק עבור השלב השני, בו עבד לטובת החברה כולה, וכל השותפים צריכים היו לשאת בעלות זו.
השאלה שנותרה להכרעה היא, מהו שכר הטרחה הראוי עבור החלק הראשון, בו פעל פרץ עבור אביטן עצמו, לפני שצורפו שותפים נוספים.
פרץ דרש בגין פעילותו הכוללת בחברת מויס, סכום של 90,000 ₪, המחושב לפי 150$ לשעת עבודה.
פרץ לא ערך אבחנה בין הפעילות שנעשתה עבור אביטן בתחילת השותפות ובעת הקמתה, לבין פעילות שנעשתה עבור החברה והשותפים האחרים לאחר מכן.
אביטן ציין בתצהירו ובעדותו כי המחיר שסוכם עבור השלב הראשון הוא 10,000 ₪.
אביטן פירט כי הוא נתן 5,000 ₪ לפרץ, וכאשר ביקש לתת 5,000 ₪ נוספים, ביקש פרץ להמיר את הסכום הכספי במניות מהחברה.
פרץ אמנם איננו מתייחס לסכום של 10,000 ₪, אולם הוא מציין בתצהירו את העובדה שמדובר היה בתשלום שכר הטרחה או במזומן או במניות מהחברה.
פרץ איננו מציין בתצהירו הסכמה לתשלום סכום מסוים.
העד מוטי יוסף, איננו עוסק בהקמת חברות ואיננו יכול להעיד על התשלום הנהוג בעניין זה. העד מחלב ציין כי סכום של כ - 4,500 ₪ בתוספת מע"מ, הוא סכום סביר להקמת חברה, ואילו להסדרת שותפות כ- 10,000 ₪ או 15,000 ₪ נוספים.
בהתחשב בכך שמדובר היה בחברים קרובים, ובנסיבות אלה סביר כי הוסכם על שכר טרחה מופחת מהרגיל כלפי אדם זר - יש בעדות זו חיזוק של ממש לטענתו של אביטן כי סוכם על סכום של 10,000 ₪.
בנסיבות אלה, נכון אני לקבל את עדותו של אביטן, אשר נתמכת במידת מה בעדותו של מחלב, בדבר הסכמה על שכר טרחה עבור החלק הראשון בפעילות בסכום כולל של 10,000₪.
5,000 ₪ מסכום זה שולמו, אולם לדברי אביטן, לאחר שפרץ ביקש לקבל מניות במקום תמורה כספית, הוא הוסיף 5,000 ₪ אלו לחוב, דהיינו הם נכללים בתביעה שכנגד.
בנסיבות אלו, אביטן מודה למעשה בחוב לפרץ בגין השלב הראשון בסך של 10,000 ₪. טענתו כנגד חוב זה, כי פרץ קיבל מניות תמורת החוב, נסתרה ע"י אקרמן, לאחר שקבעתי כי המניות שקיבל פרץ הן בגין השלב השני.
נראה איפוא, כי למרות שפרץ לא הוכיח את עלות עבודתו בשלב הראשון לבדו, הרי שמצאתי כי יש מקום לחייב את אביטן, מכח הודאתו החלקית, בסכום זה של 10,000 ₪, בגין פעילותו המשפטית של פרץ בשלב הראשון.

סיכומו של דבר
אין מחלוקת כי אביטן נתן בידיו של פרץ כספים בסכום של 189,000 ₪.
אין מחלוקת שפרץ העניק שירותים בשבעת המקרים המפורטים על ידו.
יחד עם זאת, הנטל להוכיח התחייבות אישית של אביטן כמו גם את גובה שכר הטרחה מוטל על כתפיו של פרץ.
בעניין שלום אביטן, המו"מ לרכישת מבנה באופקים, הוועדה הקרואה ועניינו של גיל סספורטס – שוכנעתי כי אביטן לא התחייב לתשלום שכר טרחה, ופרץ לא הרים את הנטל הכבד המוטל עליו.
שכר הטרחה שעל אביטן היה לשלם כשכר ראוי, גם אם לא התחייב מפורשות למתן תשלום, הוא כדלקמן:
עבור הכנת תביעה קטנה לבנו של אביטן נגד ריטס, סך של 3,364 ₪.
עבור השלמת שכר טרחה בעניין התביעה כנגד ביטוח ישיר, סך של 5,120 ₪.
עבור השלב הראשון בהקמת השותפות בחברת מויס, סך של 10,000 ₪.
יש איפוא לקבל את התביעה העיקרית שהגיש פרץ, רק לגבי סכום של 18,484 ₪, למועד הגשת התביעה העיקרית.
פרץ הודה בחוב בסך 189,000 ₪ לאביטן. ואולם, התביעות שכנגד הן רק על 180,000 ₪ בגין השיקים ותו לא. בנסיבות אלה, אין אפשרות לבית המשפט מבחינה פורמלית להתייחס ליתרת החוב אף שפרץ מודה בו. לפיכך, יש לקבל את התביעה שכנגד העומדת על סך של 180,000 ₪, למועד הגשת השיקים להוצל"פ.
בקיזוז התביעות זו מול זו, אני מחייב את פרץ לשלם לאביטן סכום של 161,516 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת השיקים ללשכת ההוצאה לפועל, 14.2.2011 (לפי המועד המאוחר) ועד ליום התשלום המלא בפועל, בצירוף שכ"ט עו"ד בסכום של 16,700 ₪.
המזכירות תעביר את פסק הדין לצדדים.
זכות ערעור בתוך 45 יום לבית המשפט המחוזי.

ניתן היום, א' ניסן תשע"ד, 01 אפריל 2014, בהעדר הצדדים.