הדפסה

פרץ ואח' נ' ועדה מקומית לתכנון מרום הגליל

בפני
כב' השופטת אסתר הלמן

המערערים

  1. שאול פרץ
  2. מיכאל פרץ

נגד

המשיבה
ועדה מקומית לתכנון מרום הגליל

ערעור על פסק דינו של בית המשפט השלום בצפת, [כב' השופט ד. קירס], בתיק 1363-09-08, מיום 04/12/14

פסק דין

1. המערערים הורשעו בבית המשפט קמא בעבירות על חוק התכנון והבנייה ובית המשפט דן אותם לעונשים שכללו קנסות, חתימה על התחייבות להימנע מביצוע עבירה וכן הורה להם להפסיק את השימוש בבנייה הבלתי חוקית ולפעול להריסתה.

2. על חומרת גזר הדין הוגש הערעור שבפני, במסגרתו מבקשים המערערים להאריך את המועד בו ייכנסו לתוקפם צווי איסור השימוש ביחס לחלק מן המבנים, להפחית את גובה הקנסות ולפרוס אותם לשיעורים.

הרקע:

3. ביום 03/04/12 הורשעו המערערים, על פי הודאתם ובמסגרת הסדר טיעון (הסדר הטיעון בכתב הוגש וסומן נ/2), בעובדות ובעבירות שיוחסו להם בכתב אישום מתוקן, שעניינן עבירות בנייה ושימוש ללא היתר שבוצעו במושב אביבים.

4. על פי כתב האישום המתוקן, במועדים שונים החל משנת 2005, בוצעו על ידי המערערים עבודות שכללו הצבת קרוואן על מקלט בשפ"פ, הצבת דודי שמש בשפ"פ, בניית חדר חשמל (בגודל של כ-4 מ"ר), בניית סככה מקורה פח וקונסטרוקציות ברזל, כולל חלונות ויציקת רצפת בטון בגודל של כ-330 מ"ר.

בנוסף, במועד מתן היתר הבנייה, לא בוצעה הריסת מחסן, שהריסתו הייתה תנאי בהיתר, (סוכם כי בינתיים בוצעה ההריסה).

למערער מס' 2 יוחסה בכתב האישום גם בנייה של משטח אספלט בגודל של כ-200 מ"ר.

שני המערערים הורשעו נוסף, בביצוע חפיר בקרקע שייעודה למגורים ולמבני משק ובניית תוספת לסככה לבית אריזה בהיתר, בגודל של כ-233 מ"ר ובשימוש ללא היתר במקרקעין הנ"ל על ידי אחסנת מכלי אריזה.

5. כמפורט בהסדר הטיעון (נ/2), בין הצדדים נותרה מחלוקת בשאלת משך השימוש שלא כדין בסככה שבנה מערער מס' 1, והאם ניתן היתר כדין לבנייתה לאחר התאריך 21/12/09. לפיכך הודיעו לבית המשפט קמא על קיומו של הסדר דיוני, לפיו, עד תאריך 01/06/12 הם ינסו להגיע להסכמה בסוגיה זו; היה ולא תושג הסכמה, יכריע בית המשפט בנקודה זו, על פי ראיות לעונש שיובאו בפניו.

6. מוקד המחלוקת (שהעיסוק בה איננו עומד במרכז הדיון בערעור שבפני), נגע לתוקפו של מסמך, המתיימר להיות היתר בנייה אולם לעמדת המשיבה הוא נגוע באי חוקיות.

7. בסופו של דבר, בגזר הדין קיבל בית המשפט קמא (כב' השופט ד. קירס), את עמדת המערערים וקבע כי המשיבה עצמה הגישה מסמך ת/1, שהוא חלק מהיתר הבנייה ונמנעה מלהביא ראיות לטענתה כי לא ניתן היתר. בית המשפט קמא קבע כי נטל השכנוע רבץ על כתפי המשיבה להוכיח כי לא היה בידי המערער מס' 1 היתר בניה לפריט שצויין באישום 1(ד) מיום 21.12.2009 ואילך, והיא לא הסירה ספק סביר בעניין זה, על כן נקבע כי עבירת השימוש באישום 1(ד) נמשכה מחודש יוני 2008 ועד ליום 21.12.2009, בלבד.

8. לאחר שבחן א הקריטריונים לגזירת הדין, בהתאם לשיקולים שנקבעו בתיקון 113 לחוק העונשין, התשל"ז - 1977, (להלן: "חוק העונשין"), גזר בית המשפט קמא המערערים את העונשים הבאים:

על המערער מס' 1 הוטל קנס בסך 80,000 ₪ או 180 ימי מאסר כנגדו והוא חויב לחתום על התחייבות להימנע מביצוע עבירה, בסך 100,000 ₪.

על המערער מס' 2 הוטל קנס בסך 35,000 ₪ (ללא מאסר חלף קנס), והוא חויב לחתום על התחייבות בסך 100,000 ₪.

כמו כן, ניתן צו הפסקת שימוש שייכנס לתוקפו עם מתן גזר הדין (מועד כניסתו של הצו לתוקף הוארך מאוחר יותר בהסכמה עד ליום 18/12/14), וצו הריסה שייכנס לתוקפו בתוך 12 חודשים מגזר הדין. הצווים אינם מתייחסים למבנה הסככה.

הבקשה להצטרף להליך:

9. בטרם נדון הערעור, הגיש מר אשר בטיטו, (להלן: "המבקש"), תושב אביבים, בקשה להצטרף להליך כ"ידיד בית המשפט", בנימוק שבאפשרותו להניח בפני בית המשפט מידע היכול לסייע לו. הכוונה למסמכים הנוגעים לאי חוקיות ההיתר הנוגע לסככה, (החלטה של ועדת הערר, דו"ח משרד הפנים והחלטה בהליך אזרחי).

10. ב"כ המשיבה לא התנגדה לצירוף ואף סברה, כי יש טעם במתן הזדמנות למר בטיטו להשמיע את דבריו, הזדמנות שלא ניתנה לו בבית המשפט קמא.

11. ב"כ המערערים התנגד לבקשה, והפנה לפסיקה רלבנטית הנוגעת לאפשרותו של צד להצטרף להליך כ"ידיד בית המשפט".

12. בפתח הדיון ולאחר שהושלמו טיעוני הצדדים בעניין זה - דחיתי את הבקשה, ולהלן נימוקיי:

המבקש סומך בקשתו על ההלכה שנקבעה במ"ח 7929/96 כוזלי נ' מדינת ישראל (16/02/99), שם נבחנה הגדרת המושג ונקבע כי בשיטות שונות בעולם הוכר צירופו של צד להליך כ"ידיד בית המשפט", "שאינו דווקא ניטרלי ואובייקטיבי, אלא שהוא מייצג - מתוקף תפקידו או עיסוקו - אינטרס או מומחיות שמן הראוי שישמעו בפני בית המשפט בסכסוך ספציפי". (סעיף 42 לפסק הדין).

בית המשפט העליון עמד על אמות המידה לצירופו של צד כ"ידיד בית המשפט" בקבעו, כי יש לבחון בכל מקרה ומקרה, אם אין בצירוף האמור פגיעה ביעילות הדיון, בצדדים לסכסוך עצמו ובזכויות היסוד שלהם. עוד נקבע, כי אין מקום להתיר צירוף צד אם הוא חוזר על עמדות שכבר נטענו על ידי הצד אליו הוא מבקש להצטרף, ויש מקום לצרף צד שיש יסוד להניח כי צירופו יתרום תרומה מחדשת, שהיא בעלת משמעות בהקשר לסוגיה המתבררת בפני בית המשפט.

13. בדרך כלל, הותר צירופו של צד כ"ידיד בית המשפט", כאשר היה מדובר בגוף המבטא אינטרסים של קבוצה, בסוגיה שיש לה השלכות רוחביות, ולעמדתו הייתה תרומה ממשית לבירור הסוגיה ולמען אינטרס ציבורי; לעומת זאת, ובפרט בהליכים פליליים, כאשר השיקולים הנוגעים לאינטרס הציבורי באים מפי נציגי הפרקליטות, אין הצדקה לצירוף גורם נוסף כצד להליך, אף אם הוא מייצג אינטרס רחב כזה. (ראה דנ"פ 2334/09 פרי נ. מדינת ישראל, (23/05/11).

14. במקרה הנדון כאן, ישנם מספר טעמים לדחיית הבקשה:
ראשית, המבקש המעיד על עצמו שהוא סטודנט למשפטים ובקי בעובדות הנוגעות למצב התכנוני, מבקש להציג נתונים שלא הובאו בפני בית המשפט קמא, והיכולים לסייע בהחלטה באשר לתוקפו של ההיתר הנוגע לסככה.

הוועדה המקומית לתכנון ובנייה מרום הגליל, שהיא צד להליך זה, הינה אמונה על היבטי התכנון, ואין בידע שנאגר על ידי המבקש, מבלי לזלזל בו, כדי לתרום תרומה מהותית להליך, כאשר נציגת הוועדה יכולה ומוסמכת להביא בפני בית המשפט את כל הנתונים הרלבנטיים בתחום זה.

כך יש להוסיף, כי לא הוגשה בקשה להבאת ראיות נוספות בהליך; ממילא אין ערעור מטעם הוועדה על הקביעה הנוגעת לתוקף ההיתר, לכן אין גם כל אפשרות להתיר למבקש להציג ראיות נוספות, שנועדו לקעקע את קביעותיו של בית המשפט קמא בעניין זה.

לא זו אף זו, כפי שהובהר לעיל, לתוקף ההיתר הייתה משמעות מצומצמת בלבד בגזר הדין הנוגעת לאורך תקופת השימוש החורג באחד המבנים הבלתי חוקיים, והשלכת הבירור של טענה כזו, (גם אם אכן הייתה על הפרק - והיא איננה על הפרק, שכן לא הוגש ערעור עליה), רלבנטית רק לנוכח טענה אחת בערעור, שלפיה משטח הבטון משמש את המערערים להגיע אל המחסן, שהשימוש בו הותר.

שנית, המבקש מעוניין להביא בפני בית המשפט ראיות שאינן קבילות או ספק האם ניתן להגישן בערעור, גם לו הותרה הבאת ראיות נוספות (כמו דו"ח משרד הפנים) והחלטות בהליכים אזרחיים, שהרלבנטיות שלהן להליך הפלילי איננה ברורה.

מתוך כל הנימוקים דלעיל, נדחתה, כאמור, בקשתו של מר בטיטו להצטרף להליך.

15. אעיר בעניין זה, ונוכח עמדת המשיבה, כי בבית משפט השלום הושג הסדר דיוני, אשר אפשר למאשימה להביא ראיות בעניין תוקף ההיתר, בכפוף לתנאים שהוסכמו (הודעה מראש וכיוצ"ב), אולם המשיבה לא ניצלה את האפשרות שנתינה לה ובמספר הזדמנויות לא פעלה לזימונו של מר בטיטו כעד מטעמה, ואם סברה כי עדותו חשובה, יכולה הייתה לעשות כן, כבר באותו שלב.

דיון והכרעה:

16. המערערים מבקשים להאריך את המועד לכניסת תוקפו של צו איסור השימוש שניתן ביחס למשטח הבטון (פריט 1(ז) בכתב האישום), ששטחו 200 מ"ר, המשמש את בית הקירור והאריזה (שלגביו לא ניתן צו הריסה ולא צו איסור שימוש). עוד הם מבקשים להאריך את המועד להפסקת השימוש בחדר החשמל, שהעתקתו כרוכה באישור או פעילות של חברת החשמל והנחוץ לפעילות בית האריזה.

המערערים מבקשים להאריך את המועד כך שהם יוכלו להמשיך ולהשתמש במבנים לעיל במשך כל פרק הזמן שהוקצב להריסת המבנים, שנבנו שלא כדין.

17. במהלך הדיון הפנו המערערים לבקשה שהגישו לועדת התכנון, שמטרתה מתן לגליזציה למבנים אלה.
המשיבה ביקשה לבדוק את הטענה, ובהמשך הגישה תגובה מפורטת, שלפיה, הבקשה שהוגשה איננה תואמת את המצב בשטח ועל כל פנים, בינתיים היא כבר נדחתה, מאחר ולא ניתן לאשרה כפי שהוגשה. בנוסף, הבקשה הוגשה על ידי אגודת מושב אביבים, עבור מר פרץ כשאחד החותמים על הבקשה ביקש לחזור בו מחתימתו עליה. מדובר בבקשה שאין כל היתכנות לאישורה, בשל כך שאיננה תואמת את המצב הקיים ושימוש חורג.
לתגובה צורפו החלטת הועדה המקומית מיום 11.5.15., דו"ח פיקוח, המפרט את המצב הקיים והודעה על הסרת החתימה, מטעם אחד ממבקשי ההיתר.

18. בפתח החלטת הועדה נאמר כי היא נדחית ותובא לדיון חוזר, לאחר מילוי התנאים המפורטים. אכן מדובר בתנאים רבים הכוללים הכשרת חלק מן המבנים ו/או השבת המצב לקדמותו ביחס לחלק מהם, אך לא ניתן ללמוד ממנה כי מדובר בבקשה שאין לה היתכנות תכנונית.

19. בית המשפט קמא הורה על הפסקת השימוש במבנים עליהם נסוב הערעור באופן מידי. לגבי צו ההריסה נקבע, כי הוא ייכנס לתוקפו בחלוף 12 חודשים במועד גזר הדין, אך הפרה של צו איסור השימוש, תביא לכניסתו לתוקף של צו ההריסה.

20. לאור טיעוני המערערים, ובשים לב למהות המבנים עליהם מדובר, והשימוש שנעשה בהם, וכאשר אין חולק כי ביחס לבית אריזה והקירור אין צו להפסקת השימוש או להריסה, שוכנעתי כי יש טעם בבקשה שלא להורות על הפסקת השימוש באופן מידי. יחד עם זאת, מקומה של הטענה בנוגע לסיכויי הכשרתם של המבנים והתקדמות הליכי התכנון בהיבט זה - להתברר, אם יהא צורך בכך, במסגרת בקשה לפי סעיף 207 לחוק התכנון והבנייה, התשכ"ה-1965 (להלן: "חוק התכנון והבניה").

21. לפיכך, אני מורה כי צו הפסקת השימוש ביחס למשטח (פריט 1(ז) בכתב האישום המתוקן) וחדר החשמל (פריט 1(ג) לכתב האישום המתוקן), ייכנס לתוקפו ביום 1/08/15, אלא אם כן יהא בידי המערערים היתר כדין ביחס למבנים אלה.

22. בידי המערערים פתוחה הדרך להגיש בקשה להארכת המועד לפי סעיף 207 לחוק התכנון והבניה, אם ירצו לבקש הארכת המועד מעבר למועד שנקבע לעיל.

הערעור על גובה הקנס ופריסתו:

23. כאמור, בית המשפט קמא בחן את הענישה ההולמת למערערים, בהתאם לאמות המידה שהותוו בתיקון 113 לחוק העונשין, (וזאת על אף שהכרעת הדין ניתנה ביום 03/04/12).

24. בין השיקולים לענישה, נבחנו הערך החברתי שנפגע כתוצאה מביצוע העבירה, מידת הפגיעה בו, מדיניות הענישה והנסיבות הקשורות בביצוע העבירה. על סמך אלה, ובהעדר נתונים לגבי מצב כלכלי (שהוא רלבנטי לקביעת המתחם ברכיב הקנס – סעיף 40ח' לחוק העונשין), נקבע כי המתחם ההולם בחס לעבירות שביצע מערער מס' 1 הוא קנס ששיעורו נע בין 40,000 ₪ עד 120,000 ₪ ולגבי מערער מס' 2, קנס הנע בין 30,000 ₪ ל-60,000 ₪.

בגזירת העונש הראוי למערערים נלקחו בחשבון נטילת האחריות, ההודאה, מאמצי המערערים לתיקון תוצאות העבירה (בכך שהסכימו למתן צווי הריסה ביחס למבנים שנבנו שלא כחוק), גילו של מערער מס' 2 (87 שנים), וחלוף הזמן מאז בוצעו העבירות עד להגשת כתב האישום ועד למתן גזר הדין.
עוד נלקחה בחשבון העובדה שהאחריות לבניית רוב השטחים המבונים הינה משותפת לשני המערערים.

25. בהודעת הערעור טוענים המערערים, כי מהות השימושים איננה מתיישבת עם הקנס החמור שהושת עליהם, שכן אין המדובר בשימושים מסחריים, כדוגמת גני אירועים או חדרי הארחה, שאז גובה הקנס נועד לגדוע את כלכליות העבירה ולהניא אחרים מביצוע עבירות דומות.
עוד נטען, כי קיימים שיקולים נוספים לזכות המערערים: הם הרסו את המחסן החקלאי (פריט 1(ה) לכתב האישום) כפי העולה מהסדר הטיעון, הפסיקו את השימוש בקרוואן, חסכו בזמן שיפוטי, כאשר הודו כבר בתחילת ההליך, בטרם התקיימו ישיבות הוכחות, ומדובר בשני אנשים מבוגרים שומרי חוק שעברם נקי. בנוסף, למרות שחלף זמן קצר מאז מתן גזר הדין, השקיעו המערערים מאמצים והחלו לפעול כבר עתה להכשרת המבנים ולקבלת היתר בנייה. עוד טען ב"כ המערערים כי הקנס הוא גבוה ביחס למצבם הכלכלי של המערערים.

26. המערערים מפנים גם לפסיקה שניתנה בעקבות הסדרי טיעון, ממנה הם למדים כי הקנסות שהוטלו עליהם חמורים מדי, במידה המחייבת התערבות ערכאת הערעור.

27. ב"כ המשיבה ביקשה לדחות את הערעור באשר לגובה הקנסות ופריסתם לתשלומים. לטענתה, מצב כלכלי יש להוכיח בראיות, וכאן לא הוכח שמצבם הכלכלי של המערערים איננו טוב. מדובר בבית אריזה ובית קירור, שפועלים, לעמדתה, שנים רבות תוך ביצוע עבירה. עוד נטען, כי הקנס הוא מינורי ביחס לעבירות שבוצעו, והואיל והמערערים לא עשו דבר בכדי להתחיל בתשלום הקנסות, למרות שאין עיכוב ביצוע, הרי יש לדחות בקשתם להפחית את גובה הקנסות או לפרוס אותם לתשלומים.

28. כאמור, בית המשפט קמא קבע מתחמי ענישה ביחס לכל אחד מן המערערים; מתחמים אלה נקבעו על פי הקריטריונים הרלבנטיים, בשים לב לחומרת העבירות, תוך התייחסות לערך המוגן, למידת הפגיעה בו, למדיניות הענישה, ולנסיבות הכרוכות בביצוע העבירות, ובהעדר ראיות באשר למצב הכלכלי של המערערים. לא שוכנעתי כי יש מקום להתערב במתחמי הענישה, נוכח טיעוני המערערים.

29. באשר לפסיקה אליה הפנו המערערים, ראשית, כידוע מדיניות הענישה הינה רק אחד הפרמטרים לקביעת המתחם, וקביעתו מבטאה אמירה נורמטיבית, שהיא רחבה יותר מבחינת טווח הענישה הנוהג. יתרה מכך, לא ניתן ללמוד גזירה שווה מגזרי דין שניתנו במסגרת הסדרי טיעון, מבלי לבחון את הנימוקים שהביאו את הצדדים להגיע להסדרים אלו.

30. עונשיהם של המערערים נגזרו בתוך המתחמים. שיעורי הקנסות באופן כללי נותנים ביטוי לעיקרון הלימה, לנסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירות, לרבות גילם של המערערים, עברם הנקי, ומאמציהם לתיקון הנזקים שנגרמו עקב ביצוע העבירות.
בעניין זה אינני רואה לנכון ליתן משקל למאמצי הכשרת המבנים שהחלו לאחר מתן גזר הדין, כאשר לא הובררו סיכויי הצעדים שננקטו ומכל מקום, היה למערערים די זמן לקדם את הפן התכנוני, בטרם ניתן גזר הדין.

31. למרות האמור, עונשו של המערער מס' 1 נקבע באמצע המתחם, כאשר השיקולים לקביעת העונש מלמדים כי צריך היה להיגזר בצדו הנמוך יותר של המתחם. מדובר באדם מבוגר, ללא כל עבר פלילי, שהודה ולקח אחריות למעשיו בשלב מוקדם יחסית של ההליך המשפטי, ופעל להסרת חלק מן החדלים עוד לפני גזר הדין.
בנסיבות אלה, ואף שהקנס איננו חמור יתר על המידה, אני סבורה כי יש מקום להתערב בשיעורו ולהפחיתו.

באשר למערער מס' 2, עונשו נגזר בצד הנמוך של המתחם, בין היתר, בשל גילו המתקדם ואינני סבורה כי יש עילה להתערבותה של ערכאת הערעור בגובה הקנס שהוטל עליו.

32. בהתחשב בגובה הקנסות, יש גם מקום להיענות לבקשת המערערים ולאפשר להם לשלמם בתשלומים. לא ראיתי לנכון לדחות בקשה זו רק משום שהמערערים טרם החלו בתשלום הקנס, וזאת בשל ההסכמה הדיונית (הלא ברורה דיה), בנוגע לדיון בבקשה לעיכוב הביצוע, ולאור העובדה שהקנסות לא נפרסו לתשלומים, מלכתחילה, כך שנמנעה מהמערערים האפשרות להתחיל לשלם בתשלומים.

33. סיכומו של דבר, הערעור מתקבל במובן זה, שהקנס שהוטל על מערער מס' 1 יועמד על 60,000 ₪ או 100 ימי מאסר כנגדם. הקנס ישולם ב - 20 תשלומים חודשיים, שווים ורצופים, החל מיום 20/05/15 ובכל 20 לחודש שלאחריו, כאשר אי תשלום אחד השיעורים במועדו, יעמיד את מלוא הקנס לפירעון מידי.

הקנס שהוטל על המערער מס' 2 ישולם ב - 15 תשלומים חודשיים, שווים ורצופים, החל מיום 20/05/15 ובכל 20 לחודש שלאחריו, כאשר אי תשלום אחד השיעורים במועדו, יעמיד את מלוא הקנס לפירעון מידי.

ניתן היום, כ"ד אייר תשע"ה, 13 מאי 2015, בהעדר הצדדים.

המזכירות תמציא העתק פסק הדין לצדדים, בהקדם.