הדפסה

פרידמן ואח' נ' כלל חב' לביטוח בע"מ

בפני כב' השופטת יעל ייטב

התובעים

  1. עזבון המנוח אברהם אהרון פרידמן ז"ל
  2. שרה פרידמן
  3. לאה יעקובוביץ
  4. זאב שמואל פרידמן
  5. יונה פרידמן

ע"י ב"כ עו"ד דורון גנסין ועו"ד שושנה בורשטיין
נגד

הנתבעת
כלל חב' לביטוח בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד דנה לדרר בר -משה

פסק דין

מבוא
המנוח, שעיזבונו הוא התובע 1, יליד 18.4.48, נפטר ביום 21.11.09, בהיותו בן 61. לטענת התובעים נפטר המנוח בעקבות תאונת דרכים קטלנית שאירעה ביום 5.6.09.
תובעת 2 היא אלמנתו של המנוח ( להלן- "האלמנה"), ילידת 5.3.50 ; למנוח ולאלמנה 4 ילדים, שלושה מהם יורשים ( תובעים 3-5), ואחד הסתלק מחלקו בירושה.
בין התובעים לבין הנתבעת, מבטחת הרכב, מספר מחלוקות הטעונות הכרעה. בראש ובראשונה חלוקים הצדדים בשאלה האם קיים קשר סיבתי בין תאונת הדרכים לבין פטירתו של המנוח שאירעה בחלוף כחצי שנה מתאונת הדרכים. מחלוקת נוספת הנטושה בין הצדדים הינה באשר לתוחלת חייו של המנוח אלמלא התאונה, נוכח מצבו הרפואי עובר לתאונה. עוד חלוקים הצדדים בשאלות שונות הרלוונטיות לבחינת הנזקים שנגרמו למנוח ככל שמקורם בתאונת הדרכים, במיוחד באשר לבסיס שכרו.
קשר סיבתי בין התאונה לבין הפטירה
לשם הכרעה במחלוקות בין הצדדים מונה פרופ' מרדכי רביד, מומחה בתחום הפנימי, כמומחה מטעם בית המשפט. בחוות דעתו מיום 1.8.13 התייחס המומחה למצבו הרפואי של המנוח עובר לפטירתו ועובר לתאונת הדרכים, כפי שבא לידי ביטוי במסמכים הרפואיים שהועמדו בפניו.
המומחה תיאר בחוות דעתו כי מהמסמכים הרפואיים שמועדם בתקופה שקדמה לתאונה ניתן ללמוד כי המנוח היה מעשן כבד, אשר סבל מיתר לחץ דם, ממחלת לב וממחלת ריאות כרונית. במאי 2008, כשנה לפני התאונה, הושתל בליבו קוצב לב עקב אבדן הכרה רגעי חוזר שסיבתו הייתה הפרעה במערכת ההולכה של שריר הלב.
אשר לתאונה ציין המומחה כי הייתה זו תאונת דרכים חזיתית, על פי התיאור התמציתי היחיד שקיים לגביה, ובעקבותיה פונה המנוח לבית החולים שערי צדק. בקבלתו זוהו פגיעות בראש, בבית החזה, וכן בגף שמאלי עליון. בהגיעו לבית החולים הורדם המנוח והונשם. בבדיקת טומוגרף ממוחשב נמצא דמם תוך מוחי שפרץ לחדר השמאלי הימני, בבית החזה אמיפזיה, חזה אוויר מימין, שברים בצלעות דו צדדי, שבר בעצם הבריח משמאל. הוכנס נקז לחלל הפלוארלי מימין. במהלך האשפוז התפתח זיהום משמעותי בדרכי הנשימה. הניסיונות לגמול את המנוח מהנשמה לא צלחו, ועל כן ביום 16.9.09 בוצע פיום קנה. הקושי לגמול את המנוח מהנשמה נבע הן ממחלת הריאות הכרונית ומהזיהום שבעקבות התאונה, והן עקב אי ספיקת לב.
לאחר ייצוב מצבו הועבר המנוח למחלקת שיקום נשימתי במרכז הרפואי שיבא. בעת העברתו היה המנוח אמנם בהכרה מלאה, ואולם הוא היה לעיתים מבולבל. המנוח סבל מקוצר נשימה, חרף מכשיר ההנשמה שאליו חובר, ולא היה לו חום. כמו כן סבל המנוח מפצע לחץ בעכוז, ומזיהום כרוני בפצע הפוגם בעצם. נמצאה עדות לזיהום בריאות, וקצב קוצב הלב התחלף בקצב עצמוני בלתי סדיר. באקוקרדיוגרם נמצא מקטע פליטה נמוך ביותר ( פחות מ- 20% לעומת 55% במצב תקין).
לאחר שנגמל מההנשמה והחל לנשום דרך הקנה, הועבר המנוח לאשפוז ממושך ביית חולים הרצוג. כשלושה שבועות לאחר מכן הופנה לחדר מיון בבית החולים שערי צדק עקב הפרעה בתפקודי הכבד, עליה בספירה הלבנה, קוצר נשימה וכאבי בטן. המנוח היה מבולבל, זיהה את סביבתו באופן חלקי, ויכולת התקשורת שלו הייתה מינימאלית. פצע הלחץ בעכוז היה נמקי ומזוהם. בצילום החזה נראה נוזל בחללי קרום הריאה, דו צדדי, והמנוח הונשם.
באקוקרדיוגרם נראה לב מורחב ביותר, ירידה דיפוזית בהתכווצויות, אי ספיקה בינונית של מסתם האאורטה, ולחץ גבוה בעורקי הריאה. מהלך האשפוז לווה בזיהום קשה ( ספסיס), המנוח הגיב חלקית בלבד לטיפול אנטיביוטי רחב טווח, סבל מאי ספיקת כליות והפרעה בכבד, שתיהן משניות לזילוח עקב אי ספיקת לב קשה. התפתחה בצקת כללית, ירידה בריכוז חלבוני הדם, ספק אירוע כלכלי שממנו התאושש המנוח חלקית בעקבות טיפול באמינים מכווצי כלי דם. המנוח הועבר להמשך אשפוז במחלקה הגריאטרית, שם נמשכה ההתדרדרות המהירה במצבו. ביום 21.11.09 התפתח הלם ספטי שממנו לא עלה בידי המנוח להתאושש, כפי שציין המומחה בחוות דעתו- המנוח נפטר כשלא היה איש לצדו.
בפרק הדיון בחוות דעתו ציין המומחה כי מהלך האירועים מפציעתו של המנוח בתאונת הדרכים עד פטירתו הוא מהלך ישיר ורצוף. התאונה גרמה לצורך בהנשמה ומכאן הסיבוך העיקרי שהתפתח- זיהומים חוזרים ונשנים בדרכי הנשימה; שכיבה ממושכת ופצעי לחץ; הכרה לא לחלוטין צלולה, אשר הקשתה על השיקום. האשפוז הממושך גרם גם לזיהום על ידי חיידקי בית החולים העמידים לאנטיביוטיקה. המומחה הוסיף כי מחלת הלב הקשתה עד מאוד על מאמצי השיקום.
המומחה ציין כי בסיכום האשפוז בעקבות התאונה אין התייחסות ישירה למצב הלב של המנוח, ואולם מרשימת התרופות ניתן ללמוד שבעת קבלתו של המנוח לחדר מיון הייתה אי ספיקת הלב שממנה סבל משמעותית. המומחה הוסיף שאין ספק כי מחלת הלב הקשתה עד מאוד על מאמצי השיקום, ויתכן כי אדם בריא עובר לתאונה היה נותר בעקבותיה בחיים, וסובל מפגיעה קוגניטיבית קלה עד בינונית בלבד.
המומחה סיכם את חוות דעתו באמירה כי " אין ספק כי קיים קשר סיבתי בין התאונה לבין פטירתו" של המנוח.
חרף קביעתו של המומחה טענה הנתבעת בסיכומיה כי הקשר הסיבתי בין פטירתו של המנוח לבין תאונת הדרכים אינו חד משמעי, שכן אלמלא מחלת הלב העצמונית של המנוח, הוא היה נשאר בחיים, כפי שציין המומחה בחוות דעתו. הנתבעת הפנתה לכך כי לאחר התאונה מסר נהג הרכב השני שהיה מעורב בתאונה כי המנוח יצא מהרכב, ולשאלה כיצד הוא מרגיש השיב המנוח לנהג הרכב האחר כי הוא בסדר. לשאלה האם הוא רוצה להזמין אמבולנס למקום השיב המנוח בשלילה. הודעה זו מלמדת, לטענת הנתבעת, כי הפגיעה במנוח בתאונה הייתה קלה עד מזערית, וכי מצבו הרפואי של המנוח התדרדר רק בשל מצבו הלבבי.
לאחר עיון בטענות הצדדים ובחוות דעתו של המומחה, מצאתי שיש לבכר את עמדת התובעים שלפיה גרמה תאונת הדרכים למותו של המנוח. אמנם למנוח רקע רפואי מכביד, ואין להוציא מכלל אפשרות שאדם בריא וצעיר היה מצליח להתאושש מהתאונה ולהחלים במידה כזו או אחרת, כפי שציין המומחה הרפואי. ואולם המזיק " מקבל" את הניזוק על כלל תכונותיו, ומבחינת תכליותיו של חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ג- 1973 ( להלן: "חוק הפיצויים"), והסיכונים שאותם נועד לבטח, אין נפקות לשאלה מה היה קורה אלמלא היה המנוח חולה במחלת לב טרם התאונה. התאונה גרמה ל"החמרה" במצבו, היינו לפטירתו של המנוח, ויש לזקוף את תוצאותיה לתאונה עצמה, ולא לגורמים בריאותיים קודמים. אשר על כן מצאתי לקבוע שהמנוח נפטר בעטיה של תאונת הדרכים, ועל הנתבעת לשאת בנזקים שנגרמו בעקבות פטירתו.
תוחלת חייו של המנוח אלמלא התאונה
בין הצדדים נטושה מחלוקת באשר לתוחלת החיים של המנוח אלמלא התאונה. לטענת התובעים, תוחלת חייו של המנוח אלמלא התאונה הייתה 15 שנים. הנתבעת טענה מנגד כי תוחלת חייו של המנוח אלמלא התאונה הייתה 3 שנים בלבד, כפי שקבע המומחה.
בתשובות לשאלות הבהרה מיום 30.1.14, השיב מומחה בית המשפט, פרופ' רביד, כי המנוח היה בן 61 במותו, ובהתאם לנתוני הלמ"ס תוחלת חיים של גבר יהודי בגיל זה הינה 21.5 שנים. יחד עם זאת, ביאר המומחה, כי המנוח סבל ממחלת לב שסיבתה אינה ידועה, אשר התאפיינה באי ספיקת לב קשה. בעטיה של מחלתו הושתל בליבו של המנוח קוצב לב כשנה לפני התאונה. המומחה ציין כי בבדיקות שנערכו למנוח לאחר התאונה נמדד מקטע פליטה נמוך בשיעור של 20%, בעוד שמקטע הפליטה התקין הינו בשיעור של 55%. כמו כן נמצאו סימפטומים של אי ספיקת לב, והמנוח נזקק לכלל קשת הטיפולים המקובלת, כולל מרחיבי דם ודיאורטיקה. על מצבו של המנוח הקשתה מחלת ריאות כרונית כתוצאה מעישון כבד רב שנים, שלגבי חומרתה לא היו למומחה נתונים מדויקים.
המומחה הדגיש בתשובותיו לשאלות ההבהרה כי למרות התפתחות מרשימה בתחום, לא חל שינוי משמעותי בשיעורי התמותה בשל אי ספיקת לב וזאת מאז שנות ה- 90 במאה הקודמת. מרגע אבחון אי ספיקת לב, מחצית מהחולים ( החציון) נותרו בחיים כשנתיים, בעוד ש- 60% עד 70% מהחולים נפטרים תוך 5 שנים. ככל שתפוקת הלב ירודה תוחלת החיים קצרה יותר.
המומחה העריך כי בהתאם למצבו של המנוח עובר לתאונה מבחינת אי ספיקת הלב היה המנוח מדורג בקבוצת III CLASS NYHA ( להלן- "קבוצה 3 ") ומטה, קבוצה שבה תוחלת החיים החציונית קצרה משנתיים, לפיכך העריך המומחה כי תוחלת חייו של המנוח לא עלתה על 3 שנים מיום התאונה.
במהלך חקירתו הנגדית הוצגו למומחה על ידי בא כוחם של התובעים שורה של מסמכים רפואיים אשר לא הוצגו בפניו קודם לכן, במטרה לבדוק האם יש לסווג את מצבו של המנוח עובר לתאונה כמתאים לקבוצה אחרת, ולא לקבוצה 3 כפי שהעריך המומחה בתשובותיו לשאלות ההבהרה. מהמסמכים ניתן ללמוד כי כבר בשנת 2003 הופנה המנוח לבדיקת אקו לב בגין הסימפטומים שמהם סבל. בשנת 2006 פנה המנוח לרופא המטפל בתלונות על קוצר נשימה בלילה ועל בעיות נשימה ( מסמך 3). ב- 10.4.07 הופנה לאקו לב אקוקורדפיה חיצונית ולמבחן מאמץ אצל קרדיולוג ( מסמך 16), ולמחרת ביקר אצל הקרדיולוג יונתן בלקין אשר ציין כי המנוח סבל מרשרוש בלב מגיל צעיר, מעשן כבד של בין חפיסה לשתיים ביום, קוצר נשימה שהולך ומחמיר, וסובל ממחלת ריאות חמורה. ביולי 2007 התלונן המנוח בפני מומחה על התעלפות, כך גם באוקטובר 2007. המנוח הגיע לקרדיולוג המטפל גם בנובמבר 2007 וכן במרץ 2008. במאי 2008 המליץ הקרדיולוג על קוצב לב. בספטמבר 2008 התלונן המנוח על קוצר נשימה בעלייה במדרגות חרף קוצב הלב שהושתל בליבו.
המומחה התייחס למסמכים הרפואיים שהוצגו לו ופירט כי ניתן ללמוד מהם על כי בעיותיו של המנוח החלו עוד בשנת 2006, וכי בשנת 2007 חלה החמרה הדרגתית במצבו. המומחה השיב כי במסמך רפואי מיום 7.11.07 נרשם כי המנוח מתהלך חופשי ללא קוצר נשימה גם בעלייה במדרגות ( עמ' 21, שורות 27-31). כמו כן השיב כי בביקור הרפואי שנערך ביום 19.3.08, כחודשיים לפני השתלת קוצב הלב, אמנם מדובר על כך שהמנוח הולך באופן חופשי ללא קוצר נשימה, למעט בעלייה במדרגות, ואולם על פי התרשמותו של המומחה, בין הביקור הקודם שנערך בשנת 2007 לביקור האמור במרץ 2008 " ירד" המנוח שלב מבחינת ההתדרדרות במצבו הרפואי ( עמ' 22, שורה 16). המומחה הוסיף בחקירתו הנגדית כי כעבור כחודשיים עבר התובע השתלת קוצב לב, לאחר שהתעלף ולאחר שבתצלומי האקו נמצאה הפרעה בהולכת שריר הלב. המומחה הוסיף כי הקוצב מושתל לא לשם טיפול בקיפוח התפקודי, אלא לשם מניעת מוות. כמו כן הוסיף כי הקוצב עצמו אינו משנה את התפקוד ( עמ' 22, שורות 19-21). המומחה אישר כי באישור הרפואי מיום 24.9.08 רשם הקרדיולוג המטפל כי ישנו שיפור בתפקוד, וביאר כי הסיבה לשיפור אינה קוצב הלב, אלא שיתכנו תנודות ביכולת התפקודית, לעיתים בשל שינוי בטיפול ( עמ' 22, שורות 25-26). עוד השיב כי למעשה השורה המעידה על שיפור בתפקוד הינה העתקה מביקור קודם, וכי באישור הרפואי נכתב כי בעלייה במדרגות עדיין קיים קוצר נשימה, ועל כן לא מדובר בשיפור במצבו של המנוח ( עמ' 23, שורות 3-4).
המומחה נשאל האם העובדה שהמנוח לא ביקר אצל קרדיולוג מספטמבר 2008 ועד התאונה אינה מעידה על שיפור שחל במצבו , ועל כך השיב כי במהלך התקופה האמורה שארכה כ- 10 חודשים, ביקר המנוח 9 פעמים אצל רופאת המשפחה, ביקורים שאינם שגרתיים אצל אדם בריא בגילו של המנוח ( עמ' 23, שורות 14-15). עוד השיב כי גם כאשר ישנה החמרה במצב לא בהכרח מגיע החולה לקרדיולוג, בשל התורים הארוכים, וכי רופאי משפחה יודעים להתמודד עם מרבית הבעיות המתעוררות בתחום ( עמ' 23, שורות 17-19).
המומחה השיב כי " יכול להיות שמצבו שופר, או סטטי, או שהורע. לנתונים אלו אין רלוונטיות למסקנות בדבר תוחלת החיים כיוון שלאחר מכן יש נתונים אובייקטיביים חד משמעים באשר לתפקוד הלב" (עמ' 23, שורות 19-21). לשאלה האם הנתונים הם נתונים שלאחר התאונה, השיב המומחה " אם אתה מרמז שהתאונה הרעה את מצב ליבו אין לזה שום תימוכין" (עמ' 23, שורה 23).
לשאלת בא כוחם של התובעים השיב המומחה כי מהמסמכים הרפואיים הוא מתרשם כי מצבו הרפואי של המנוח לפני התאונה מתאים למצב של בין הקבוצה השנייה לשלישית, קרוב יותר לקבוצה השנייה ( פרוטוקול הדיון עמ' 24, שורות 9-11).
מצבו הרפואי של התובע עובר לתאונה תואר לא רק במסמכים הרפואיים, אלא גם בעדויות מטעם התובעים.
האלמנה העידה בתצהיר עדות ראשית כי המנוח היה אדם פעיל חרוץ ונמרץ, אשר קם מדי בוקר לעבודתו בשעה 06:00, ולאחר תפילה נסע עם חתנו לעבודה, למשך יום עבודה מלא, למעט מנוחת צהרים בביתו. לאחר סיום העבודה בשעה 19:00 לערך, יצא לתפילה ולאחר מכן לשיעור. בהשלמת חקירה בתחילת דיון הראיות העידה האלמנה כי מספר שבועות לפני התאונה ( שבת שלפני שבת גדול שהיא השבת שלפני חג הפסח) צעדה ביחד עם המנוח לארוחת השבת בבית בתה. הייתה זו הליכה שארכה כ- 20 דקות במעלה ההר. ההליכה הייתה נינוחה, ובתום הסעודה עשו השניים את דרכם בחזרה לביתם. 6 ימים לפני התאונה הוזמנו בני הזוג לארוחה בבית בנם, שאף הוא מתגורר במעלה ההר. השניים טיפסו במעלה ההר, ובתום הארוחה שבו לביתם. האלמנה פירטה כי אף שהעלייה הייתה רצינית, ההליכה הייתה ללא הפסקות, המנוח לא נזקק למנוחה בדרך או לישיבה על ספסל, הייתה זו הליכה רגילה ורצופה.
בא כוחם של התובעים ביקש ללמוד מתיאור תפקודו של המנוח על ידי העדים וכן מהשינוי בתשובתו של המומחה באשר לסיווג מצבו של המנוח עובר לתאונה לקבוצה השנייה מבין ארבע הקבוצות, כי תוחלת חייו של המנוח אלמלא התאונה הייתה גבוהה יותר מזו שבה נקב המומחה בתשובה לשאלות ההבהרה. בהפנותו לספרו של HARRISON המפרט את החלוקה המקובלת לקבוצות ושהעמוד הרלוונטי ממנו צורף לתשובות ההבהרה של המומחה, נטען כי שיעור התמותה של המשתייכים לאותה קבוצה שנייה הוא בין 5% ל- 10% לשנה בלבד, ועל כן תוחלת חייו של המנוח היא בין 10-20 שנות חיים. על רקע זה נטען כי יש לקבוע שתוחלת חייו של המנוח אלמלא התאונה עמדה על 15 שנים.
לא מצאתי שיש לקבל את הערכת התובעים שלפיה עמדה תוחלת חייו של המנוח אלמלא התאונה על 15 שנים, בשל כל הטעמים הבאים. בראש ובראשונה, וכפי שהטעימה באת כוחה של הנתבעת, המומחה לא נשאל באופן ישיר וברור במהלך חקירתו הנגדית האם הוא משנה את תשובתו ביחס לתוחלת החיים של המנוח אלמלא התאונה, והאם יש להעריכה באופן שונה בעקבות השינוי בסיווג המנוח לקבוצה אחרת ( בין שנייה לשלישית ולא שלישית כפי שהשיב בתחילה).
זאת ועוד, המומחה השיב במפורש בחקירתו הנגדית כי לכל הנתונים שהוצגו בפניו במהלך החקירה הנגדית בדבר תפקודו של המנוח, השיפור כביכול במצבו וכיוצ"ב, אין להם השלכה לעניין קיצור תוחלת החיים נוכח הנתונים האובייקטיבים והחד משמעיים באשר לתפקוד הלב ( עמ' 23 לפרוטוקול הדיון, שורות 20-21)
שלישית, מעיון בתשובותיו של המומחה לשאלות הבהרה ניתן ללמוד על כך שאף שלדעת המומחה היה מקום לסווג את המנוח בקבוצה 3, אשר תוחלת החיים החציונית בה קצרה משנתיים, הוא עצמו העריך את תוחלת החיים של המנוח בשלוש שנים ממועד התאונה.
רביעית, מעיון בעמוד שצירף המומחה מספרו של הריסון ( מהדורת 2012), ניתן ללמוד כי על פי מחקרים עדכניים, 30%-40% מהחולים נפטרים בתוך שנה בלבד מאבחון המחלה, בעוד שיתרת החולים, 60% עד 70% נפטרים בתוך 5 שנים. המומחה צירף גם עמוד רלוונטי מספרו של HURST בתחום הקרדיולוגיה ( מהדורה 11 משנת 2004), שלפיו חציון תוחלת החיים עבור גבר הינו 1.7 שנים ועבור אישה- 3.2 שנים. על יסוד נתונים אלו אינני רואה כל בסיס להערכת התובעים שלפיה עמדה תוחלת חייו של המנוח עובר לתאונה על 15 שנים.
התמונה הכוללת המתקבלת מעדותו של המומחה הינה כי ישנם מספר גורמים המשפיעים על תוחלת החיים, לא רק הסיווג לקבוצה כזו או אחרת, וכי הערכתו ניתנה על יסוד הנתונים הספציפיים של המנוח. המומחה ציין כאמור כי השיקול המרכזי ששקל הוא מצב ליבו של המנוח, על פי המסמכים הרפואיים. בכל מקרה בשעה שהמומחה לא נשאל במפורש האם הוא מוצא לנכון לשנות את הערכתו באשר לתוחלת החיים בעקבות שינוי סיווג המנוח למעבר בין שתי קבוצות, בין היתר גם בשים לב למחלת הלב שממנה סבל, וכן למחלת הריאות בעקבות עישון כבד, ובשים לב לכך שהמומחה השיב כי כל הנתונים שהוצגו בפניו אינם רלוונטיים לקביעת תוחלת החיים, לא מצאתי שיש לשנות מהערכתו של המומחה בדבר תוחלת חייו של המנוח אלמלא התאונה. המומחה העריך מלכתחילה את תוחלת החיים לכאורה באופן המיטיב עם המנוח, ולא על פי החציון בקבוצה 3, ולא ברור בהכרח האם שינוי הסיווג מקבוצה 3 למצב ביניים בין הקבוצות השנייה והשלישית מצדיק את שינוי ההערכה באשר לתוחלת החיים.
יחד עם זאת, מטעמי זהירות מצאתי שיש לחשב את תוחלת החיים לשלוש שנים מיום הפטירה של המנוח ולא מיום התאונה כפי שהעריך המומחה.
בסיס השכר של המנוח
לטענת התובעים יש לקבוע כי בסיס שכרו של המנוח לצורך חישוב הפסדיו עומד על 15,880 ₪. לטענת התובעים מלמדות הכנסותיו של המנוח בשנים שקדמו לתאונה על הכנסה חודשית ממוצעת בסכום של 12,029 ₪, ולאחר ניכוי המס, בסכום של 10,835 ₪. בערכי יום מתן פסק הדין ( הפרשי הצמדה מאמצע תקופה) נטען כי מדובר בסכום של 13,091 ₪. התובעים הוסיפו וטענו כי המנוח היה מנהלה המקצועי של חברה קבלנית- א.י. פרידמן ובנו קבלנים ירושלים בע"מ ( להלן- "החברה"), וכי על פי הראיות שהובאו עתידה הייתה החברה לקבל מספר פרויקטים שבעקבותיהם היה המנוח מקבל משכורת חודשית גבוהה יותר, כך ששכרו נטו אמור היה להסתכם לסכום של 15,880 ₪.
הנתבעת טענה מנגד כי מתלושי שכרו של המנוח לחודשים יוני 2008 עד מאי 2009 ניתן ללמוד כי ממוצע שכרו החודשי של המנוח לאחר ניכוי המס עמד על 6,359 ₪ בלבד, סכום שתאם את תשובתו של העד מר שמואל יעקובוביץ שלפיה על פי תלושי השכר הסתכם שכרו של המנוח לכ- 6,000 ₪ בלבד. הנתבעת הוסיפה וטענה כי אין לקבל את טפסי ה- 106 כאסמכתא לשכר, שכן רו"ח של החברה השיב בחקירתו הנגדית כי הוא לא אישר את האמור בתלושי השכר, וכי הם עצמם הונפקו על ידי הנהלת החשבונות.
התובעים צירפו לתצהיריהם טפסי 106 של המנוח, המעידים על הכנסותיו בשנים שקדמו לתאונה כדלקמן:
בשנת 2005 עמדה הכנסתו החייבת של המנוח על סכום של 141,465 ₪, והמס שנוכה הסתכם לסכום של 22,477 ₪. שכרו החודשי הממוצע של המנוח לאחר ניכוי המס עמד אפוא על 9,916 ₪ במעוגל;
בשנת 2006 עמדה הכנסתו החייבת של המנוח על סכום של 142,417 ₪, והמס שנוכה היה בסכום של 21,304 ₪. שכרו החודשי הממוצע של המנוח לאחר תשלום המס עמד אפוא על 10,092 ₪;
בשנת 2007 עמדה הכנסתו החייבת של המנוח על סכום של 142,013 ₪, והמס שנוכה עמד על 20,829 ₪. שכרו החודשי הממוצע של המנוח לאחר תשלום המס עמד אפוא על 10,099 ₪;
בשנת 2008 עמדה ההכנסה החייבת של המנוח על סכום של 151,516 ₪, בעוד שהמס שנוכה הסתכם לסכום של 18,684 ₪. שכרו החודשי הממוצע של המנוח הסתכם לסכום של 11,069 ₪.
הנתונים האמורים מעידים על עקביות והתמדה בעלייה מתונה בשכר, ועל כן מצאתי שיש לקבוע את בסיס השכר על פי ממוצע ההכנסה החודשית בשנת 2008, השנה שקדמה לתאונה ולפטירה, בסכום של 11,069 ₪. סכום זה בערכי יום מתן פסק הדין מסתכם לכ- 12,600 ( במעוגל). אמנם לא ניתן הסבר לכך שבתלושי השכר של המנוח בחודשים האחרונים לעבודתו מופיעים סכומים שכר של כ- 6,000 ₪ בלבד, ואולם יתכן ששכרו של המנוח פחת בעקבות הפסדים בחברה, ואולם אין בכך כדי לשלול את הכנסותיו כפי שדווחו בטפסי 106, או כדי לשלול את האפשרות כי הכנסתו המדווחת הממוצעת של המנוח בשנת 2008 מבטאות את פוטנציאל שכרו.
אציין במאמר מוסגר כי אף שרואה החשבון העיד כי טפסי 106 מונפקים על ידי הנהלת החשבונות, וכי הוא מבקר את טפסי 126 בלבד, מצאתי שהסכומים הוכחו כנדרש, שכן הפירוט המופיע בטפסי 106 מרוכז בטופס 126 עבור כלל העובדים, ומכיוון שטופס 126 מבוקר בידי רואה החשבון ומדווח באופן מרוכז לרשות המס, אין כל פגם בהגשת הטפסים בידי רואה החשבון המבקר את דוחותיה של החברה והמייצג את החברה בפני רשויות המס.
מעבר להכנסה המפורטת בטפסי 106, לא מצאתי שעלה בידי התובעים להוכיח הכנסות נוספות.
חתנו של המנוח, מר שמואל יעקובוביץ', אשר עבד עם המנוח בחברה הצהיר בתצהיר עדות ראשית ( סעיף 3) כי המנוח היה איש מקצוע מהמעלה הראשונה, אשר הבין בעבודות הבנייה, ובין היתר שימש כמומחה לליקויי בנייה עבור בית הדין של העדה החרדית. כמו כן פירט כי לאחר פטירתו של המנוח החליפו היזמים את החברה בקבלנים אחרים, כך שגם מכרזים שבהם זכתה החברה לפני התאונה הועברו לידי קבלנים אחרים.
עוד הצהיר בסעיף 20 לתצהיר עדותו הראשית כי בפטירתו של המנוח נותרו לחברה חובות בסכומים של מאות אלפי שקלים. העד אישר עובדה זו גם בחקירתו הנגדית ( עמ' 11, שורות 9-10). העד השיב כי עד פציעתו של המנוח בתאונת הדרכים לא היה מעורב בענייניה הכספיים של החברה. מספר שבועות לפני התאונה העניק לו המנוח זכות חתימה בחברה לראשונה, באופן מקרי ( עמ' 11, שורות 3-5). אשר להכנסתו של המנוח, השיב העד כי על פי תלושי השכר של המנוח עמדה הכנסתו החודשית על כ- 6,000 ₪, והוא לא העיד על הכנסות נוספות.
אמנם ניתן ללמוד מעדותו כי למנוח היה מוניטין מקצועי שבזכותו זכתה החברה לפרויקטים רבים. עדותו של מר יעקובוביץ' שלפיה לאחר פטירתו של המנוח לא עלה בידי החברה להתמיד בעבודה, והיא איבדה את הפרויקטים שבהם זכתה בזכותו, לא נתמכה בראיות אובייקטיביות. לא זו אף זו. עדותו לכך שהחברה עמדה לקבל פרויקטים נוספים לביצוע, אינה מבססת את הטענה להכנסות נוספות. מטבע הדברים הכנסותיה של כל חברה קבלנית, וכנגזרת גם הכנסותיהם של מנהליה ובעלי מניותיה, מבוססת על הכנסות מפרויקטים חדשים, לעומת פרויקטים אחרים שמסתיימים. אמנם הוצגו בפני ראיות בדבר פרויקטים חדשים ( חלקם עוד משנת 2007, כשנתיים לפני תאונת הדרכים), ואולם לא הובאו כל נתונים אודות מחזור החברה בשנים קודמות, מספר הפרויקטים והיקפם הכספי בשנים קודמות לעומת שנים עתידיות, הרווח לקבלן, לא הובאו כל ראיות לכך שבעקבות הפרויקטים החדשים היה עתיד מחזור פעילותה והכנסותיה של החברה להתרחב לעומת מחזורי ההכנסה בשנים קודמות, שגם בהן הייתה לחברה פעילות. לפיכך עצם העובדה שהיו מתוכננים פרויקטים בשנים הבאות אינה מהווה אינדיקציה לקיומן של הכנסות נוספות, או לכך שהיה פוטנציאל כלכלי להעלאת שכרו של המנוח אלמלא התאונה.
התובעים זימנו לעדות את רו"ח יצחק שטנברג, מנהל השלוחה הירושלמית של משרד רו"ח לאון אורליצקי. על פי תיאורו הכיר את המנוח מסוף שנות ה- 90, ערך בקורת להנהלת החשבונות של החברה וייצג אותה בפני רשויות המס. לדבריו הקשר שלו היה בעיקר עם עובדים אחרים במשרד, ולא עם המנוח. רואה החשבון לא הביא עמו את ספריה של החברה או את דוחותיה, ותשובותיו התבססו על זיכרונו. כך למשל השיב כי למיטב זיכרונו טיפל לאחר התאונה בשנות המס עד 2007 ונוצרה חבות מס, אשר העידה על קיומם של רווחים בחברה, ולא על הפסדים. רואה החשבון התייצב כאמור ללא כל אסמכתאות, כגון ספרי החברה או דוחותיה, והתבסס בעיקר על זכרונו מלפני שנים. מטבע הדברים לרואה החשבון לקוחות רבים, ואין לצפות ממנו לזכור את נתוני ההכנסה של כל לקוחותיו.
בהעדר התייחסות לנתונים קונקרטיים ולמסמכים אובייקטיבים לא היה בעדותו של רואה החשבון די כדי לבסס קיומן של הכנסות נוספות, מעבר להכנסות המדווחות, אף לא ניתן לבסס טענה לעלייה צפויה בשכרו של המנוח.
האלמנה הצהירה בסעיף 3 לתצהיר עדותה הראשית כי בשנים האחרונות נהג המנוח להעביר לידיה כ- 8,000 ₪ לצורך תחזוקה שוטפת של הבית, רכישות מזון וביגוד וביצוע תשלומים שוטפים. כאשר היו הוצאות חריגות שלמן המנוח מכיסו. עוד הצהירה כי מרבית ההוצאות בגין חתונות ארבעת הילדים, רכישת דירות עבורם, בוצעו על ידי המנוח ועל ידה עצמה, למעט הבן הבכור שנישא לבת למשפחה אמידה אשר נשאה במרבית ההוצאות מכיסה ( סעיף 4). האלמנה הוסיפה והצהירה כי לאחר פטירתו של המנוח ירדה רמת החיים שלה באופן חריף ( סעיף 6), וכי התשלום היחיד שקיבלה לאחר פטירתו של המנוח היה סכום של כ- 700,000 ₪ מביטוח חיים ( סעיף 7 וכן תצהיר משלים שלפיו לא קיבלה סכום כלשהו מהחברה בעקבות פטירתו של המנוח).
בחקירתה הנגדית השיבה האלמנה כי בתחילת כל שבוע קיבלה מהמנוח סכום של 1,500 ₪ בשיק, וסכום של 1,000 ₪ במזומן. כאשר עומתה עם כך שהתוצאה המתקבלת הינה 10,000 ₪ בחודש, ולא 8,000 ₪ כפי שהצהירה בתצהירה, השיבה כי מדובר אכן בסכום של כ- 10,000 ₪. את הסכומים שקיבלה מהמנוח הייתה מפקידה בחשבון הבנק. כמו כן השיבה כי את החשבונות החריגים היה המנוח משלם בנפרד.
גם עדותה של האלמנה אודות שכרו של המנוח אינן מבססות את הטענה לשכר גובה מזה שהופיע בטפסי 106. אמנם נשמעה לכאורה עדות בשפה רפה על הכנסות גבוהות יותר, בלתי מדווחות ( תשלומים שבוצעו בשיקים של החברה), ואולם לא הובאו כל ראיות אובייקטיביות לכך. הערכתה של האלמנה הייתה משוערת בלבד, מסתמכת על זיכרון והערכה, היא לא הגישה את דפי הבנק, חשבונות שוטפים המעידים על תשלומים בהיקפים גדולים יותר, או מסמכים אחרים, ולא ניתן לבסס ממצאים על עדותה.
בשל כל אלו לא מצאתי שעלה בידי התובעים להוכיח שכר גבוה יותר מזה שדווח בטפסי 106.
אשר להפקדות בגין פנסיה, זכויות הפנסיה הוכרו אמנם בפסיקה כנזק בר פיצוי (ראו למשל ע"א 9209/03 עיזבון המנוח יניב ניסן ז"ל ואח' נ' הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ, מיום 16.11.08 ), ואולם מטפסי 106 ניתן ללמוד כי החברה לא הפקידה לטובת המנוח סכומים כלשהם לקרן פנסיה או לקופת גמל. עולה מהראיות כי לאחר מותו של המנוח לא היו תלוייו של המנוח או יורשיו זכאים לקצבה כלשהי. אין זה סביר להניח כי בתקופת תוחלת חייו הקצרה של המנוח הייתה החברה מתחילה להפקיד עבורו סכומי כסף בגין זכויות סוציאליות, מר יעקובוביץ כמנהל החברה לא העיד על כך שלאחר פטירתו של המנוח החלו להפקיד הפקדות סוציאליות עבור המנהלים בחברה. לפיכך לא מצאתי שיש להוסיף לבסיס השכר סכום כלשהו עבור הפקדות סוציאליות.
תביעת התלויים
לאור הקביעות האמורות יש לחשב את תביעת התלויים כדלקמן:
פיצוי בגין השנים האבודות
כפי שציינתי, בסיס שכרו של המנוח הינו 12,600 בערכי יום מתן פסק הדין. כיון שלאלמנה לא היו הכנסות, שכר זה מבטא את הקופה המשותפת. בהינתן שהאלמנה היא התלויה היחידה, ערך כל ידה ( בהנחה של 3 ידות: ידת המנוח, ידת האלמנה, וידת הבית) הינה 4,200 ₪. ההפסד החודשי לאחר הפחתת ידת הקיום של המנוח מהקופה המשותפת הינו 8,400 ₪. תוחלת חייו של המנוח אלמלא התאונה הייתה כפי שציינתי שלוש שנים בלבד ממועד הפטירה, ועל כן ההפסד לאחר הפחתת ידת הקיום של המנוח למשך תקופה בת 36 חודשים, מסתכם לסכום של 302,400 ₪.
כיוון שבמועד הפטירה הצפוי אלמלא התאונה לא היה המנוח מגיע לגיל פרישה, לא רלוונטי הדיון בהכנסות לאחר גיל פרישה.
אבדן תמיכת בעל
התובעים עתרו בסיכומיהם לפיצוי בראש נזק זה בסך של 400,000 ₪. הנתבעת טענה מנגד כי לאור אמות המידה שנקבעו בפסיקה, אין לפסוק פיצוי של למעלה מ- 50,000 ₪.
ניתן ללמוד מהראיות כי מצבו הרפואי של המנוח עובר לתאונה היה מצב קשה בשל מחלת לב ומחלת ריאות. לא הייתה כל עדות לביצוע עבודות בית או מטלות אחרות, ונראה על יסוד הראיות כי בתום יום עבודה ממושך שהסתיים בשעה 19:00, יצא המנוח לתפילה ולשיעור. צפויה הייתה התדרדרות במצבו הבריאותי אשר הייתה מקשה על תמיכה בתלויה. לאחר עיון בטיעוני הצדדים, בשים לב למצבו הרפואי של המנוח לפני התאונה ולתוחלת חייו הקצרה, מצאתי שיש לפסוק פיצוי בסכום של 50,000 ₪ בראש נזק זה (למותר לציין כי סכום זה אינו בתחום החפיפה , ראו למשל ע"א 4431/05 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' צרור (מיום 10.8.06) ).
סה"כ הפיצוי בתביעת התלויים
האלמנה זכאית אפוא בתביעת התלויים לפיצוי בסכום של 352,400₪.
ניכויי קצבת תלויים
על פי חוות דעת אקטוארית של האקטואר שי ספיר מיום 28.7.11 מסתכמים התשלומים ששולמו לתלויה בעבר, בצירוף הפרשי הצמדה וכן תשלומים הצפויים בעתיד, לסכום של כ- 287,286 ₪. יש לנכות את הסכום האמור מקצבת התלויים ( בהתאם לסכומים מעודכנים ליום מתן פסק הדין).
תביעת העזבון
בתביעת העיזבון מספר מרכיבים:
אבדן הכנסה בשנים האבודות
גם בתביעת העיזבון מחולצת ידת הקיום של המנוח לצורך חישוב ההפסד שנגרם לעיזבון, ואולם בחישוב האמור מובאת בחשבון ידה נוספת, ידת החיסכון.
סה"כ הקופה המשותפת- 12,600 ₪. ערך כל ידה ( בהנחה של 4 ידות: ידת המנוח, ידת האלמנה, ידת הבית וידת החיסכון)- 3,150 ₪. ההפסד החודשי מהכנסתו של המנוח, לאחר הפחתת ידת הקיום שלו, עומד על 9,450 ₪ למשך תקופה של 36 חודשים- 340,200 ₪.
סה"כ ההפסד בגין השנים האבודות עומד על 340,200 ₪, בהפחתת פיצוי בגין השנים האבודות שנפסק בתביעת התלויים ( כאמור למשל בע"א 4641/06 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' עיזבון המנוח חנא כרכבי ז"ל ( מיום 19.12.07) , וכן בע"א 2739/06 עיזבון המנוח דוביצקי וולדימיר נ' אסדי רזקאללה ( מיום 1.6.08 ), ( 302,400) = 37,800 ₪.
כאב וסבל
העיזבון זכאי לפיצוי בגין נזק בלתי ממוני בסכום של 47,700 ₪.
הוצאות קבורה ומצבה
העיזבון זכאי לפיצוי בגין קבורה ומצבה בסכום של 15,000 ₪.
סיכום
סה"כ הפיצוי בגין תביעת התלויים הוא כאמור 352,400₪. מהסכום האמור יש לנכות את תשלומי המוסד לביטוח לאומי, בהתאם לחוות דעת אקטוארית עדכנית. סה"כ הפיצוי בתביעת העיזבון הינו 100,500 ₪ ( למותר לציין כי ישנם סכומים שאינם במתחם החפיפה בין שתי התביעות, כפי שנקבע בפסיקה). הסכום יתחלק בין היורשים בהתאם לחלקם בעיזבון.
ניכוי קצבת השארים מתביעת התלויים בלבד, ולא מתביעת העיזבון ( ראו למשל החלטתו של כב' המשנה לנשיאה (כתוארו אז) א' ריבלין ב רע"א 8304/08 עיזבון המנוח מועדי סלמאן נ' הפניקס הישראלי חברה לביטוח (מיום 26.7.09 ).
מהפיצוי שישולם ינוכה תשלום תכוף ששולם לתובעים, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין.
כמו כן תשלם הנתבעת לתובעים את הוצאותיהם, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית, וכן שכ"ט עו"ד בשיעור של % 15.34, והכל בתוך 30 ימים מיום קבלת פסק הדין במשרדי באי כוחם של הצדדים.
הצדדים רשאים להגיש חוות דעת אקטוארית עדכנית וכן תיקונים לחישובים או לכל נתון אחר הרלוונטי להשלמת החישוב בהתאם לעקרונות שהתוו לעיל ולהלכות שנקבעו בפסיקה ( לרבות לעניין היחס בין תביעת התלויים לתביעת העיזבון), בתוך 15 ימים.
ניתן היום, כ' סיוון תשע"ה, 07 יוני 2015, בהעדר הצדדים.