הדפסה

פרגמנט ואח' נ' קשקרוב ואח'

מספר בקשה:17
בפני
כב' השופט אור אדם

המבקשים:

  1. אלכסיי קשקרוב
  2. אנה קשקרוב

ע"י עו"ד פיני אמיר

נגד

המשיבים:

  1. עו"ד ארקדי פרגמנט
  2. אחמד אזברגה

ע"י עו"ד ציון בראל ואח'

החלטה

המשיבים הגישו תביעה כספית כנגד המבקשים לפיצוי בסך 2,000,000 ₪ בעילה חוזית, בעילה נזיקית ובטענה לעשיית עושר ולא במשפט.
המבקשים, הם הנתבעים, הגישו שתי בקשות מקדמיות. בבקשה הראשונה (היא בקשה מספר 16) מבקשים הנתבעים להורות על מחיקת הנתבעת מספר 2. בבקשה השנייה (היא בקשה מספר 17) מבקשים הנתבעים סעד זמני של "צו חוסם" , להימנע מניהול הליכים בבית המשפט האזרחי המחוזי בעיר ריגה לטביה.
המשיבים התנגדו לשתי הבקשות.
באשר לבקשה למחיקת הנתבעת 2 –
המבקשים טוענים כי המבקש 1, הוא הנתבע 1, הוא מי שהתקשר בהסכמים נשוא התובענה עם המשיבים והיה צד להם. המבקשת 2 הינה אשתו של המבקש 1 ובעלת מניות בחברה בעלת נכסים לגביהם התבקש עיקול, וזו הסיבה היחידה שהיא צורפה כנתבעת לתביעה העיקרית.

המבקשים מוסיפים וטוענים, כי בכתב התביעה נטען ששני המבקשים חתומים על הסכמי המכירה, למרות שבפועל מדובר בהסכמים בין המשיבים והמבקש 1 בלבד. לטענתם המבקשת 2 צירפה את חתימתה , אך ורק משום שעל פי חוקי לטביה, מכירת נכס בידי בן זוג, מחייבת הסכמת בן הזוג האחר.
עוד נטען כי המשיבים מנסים לערב את המבקשת 2, בטענתם כי היא נתנה התחייבות, אולם ההתחייבות ניתנה על ידי החברה ולא על ידי המבקשת 2 באופן אישי.
המשיבים בתגובתם לבקשה למחיקת המבקשת 2, דוחים את טענות המבקשים. לטענתם, המבקשת 2 הייתה שותפה מלאה למבקש 1 בכל הנוגע להסכמות ולהסכמים שנחתמו בין הצדדים.
המשיבים נסמכים בעיקר על בקשות לעיקולים זמניים אשר נדונו בפני כב' הרשם הבכיר יניב בוקר, בנוגע לנכסים שבבעלות המבקשת 2, כאשר בדיון הגיעו הצדדים להסדר דיוני לפיו סכום נכבד יופקד בקופת בית משפט כנגד ביטול השעבודים והעיקולים. לטענתם, אם לא הייתה למבקשת 2 כל נגיעה לתביעה, לא הייתה כל עילה להגיע להסדר הדיוני הנ"ל. המשיבים מוסיפים ומדגישים כי שמה של המבקשת 2 מופיע כחלק מרכישת הנכס, אשר שליש ממנו הוא למעשה בבעלות שני המבקשים ביחד ולחוד.
המבקשים בתשובה לתגובה מציינים כי מדובר בנתון עובדתי שלגביו לא צירפו המשיבים תצהיר, ודי בכך כדי לקבל את הבקשה ולהורות על מחיקת הנתבעת 2.
לגופן של הטענות, שבים המבקשים וטוענים כי למבקשת 2 לא היה כל חלק בעסקה נשוא התביעה, למעט היותה בת זוגו של המבקש 1.
ההלכה הפסוקה קובעת, שמחיקתה או דחייתה של תביעה על הסף, היא אמצעי שיש להפעילו בזהירות רבה , ורק במקרים בהם ברור כי בשום אופן אין התובע יכול לקבל , על יסוד הטענות שבכתב תביעתו, את הסעד המבוקש.
סעד של מחיקה או דחייה של תביעה על הסף הוא סעד מרחיק לכת מאוד, ולכן בבוא בית המשפט להכריע בבקשה להעניקו, עליו לנהוג זהירות יתרה, ול תיתו רק כאשר נעלה מכל ספק, על-פי העובדות והטענות העולות מהתביעה, שאין התובע יכול לקבל את הסעד אותו הוא מבקש בשום פנים ואופן (ע"א 335/78 שאלתיאל נ' שני, פ"ד לו (2) 151 (1981).

מקום שקיימת אפשרות, אפילו היא קלושה, שהתובע יזכה בסעד שתבע מהנתבע שתבע , אין נועלים את שערי בית המשפט לפניו. עוד נקבע כי כאשר המחלוקת מצריכה הוכחה עובדתית, אין מקום לדחייה על הסף ( רע"א 4499/06, ים אילת בע"מ נ' עוזי פייס, (2006) ; רע"א 359/06, חורי מועין נ' סאלמן פרג', (2006)).
בענייננו, בעניין מעורבות המבקשת 2 בעסקה, ניכר כי קיימות מחלוקות עובדתיות ממשיות. אמנם נכון הוא שכתב התביעה איננו ברור, ואיננו נוקט בלשון חד משמעית בקשר למעורבותה של המבקשת 2. בחלק מהסעיפים מיוחסים מעשים רק למבקש 1, ובחלק מהסעיפים מיוחסים מעשים לשני המבקשים. ראוי היה כי המשיבים יגדירו היטב מה חלקה של המבקשת 2 בעניין.
ואולם, המשיבים עומדים בתגובה לבקשה על טענ תם בכתב התביעה, כי למבקשת 2 היה חלק ממשי בעסקאות עם המשיבים.
מוטב היה לצרף תצהיר לתגוב ה, בו ידגישו המשיבים ויפרטו את חלקה הממשי של המבקשת 2 בעסקאות, כטענתם.
ואולם, כעולה מהפסיקה שהובאה לעיל, בבקשה למחיקה על הסף של תביעה כנגד נתבע, בוחן בית המשפט את המצב על פי כתבי הטענות. בכתב התביעה נטען כי המבקשת 2 היתה חלק מהעסקה. טענת המבקשים משמעה, כי בכל תביעה בה מוגשת בקשה למחיקה על הסף, יהיה על התובעים לאמת בתצהיר את העובדות המפורטות בתביעה, בעוד לפי הפסיקה, נבחנת בשלב זה בקשה למחיקה על הסף על פי כתב התביעה, בהנחה שהוא נכון. לו היו המשיבים טוענים טיעון עובדתי נוסף, שאיננו מופיע בכתב התביעה , היה עליהם לתמוך אותו בתצהיר. אולם, כאשר הם רק נסמכים על טענות התביעה, השנויות במחלוקת עובדתית , לא נראה לי כי די בהעדרו של תצהיר כשלעצמו כדי להביא לקבלת בקשה למחיקה על הסף.
יודגש כי מוכן אני להתעלם מ ההסכמות שניתנו במסגרת הבקשה לביטול עיקולים זמניים. יתכן שהיו למבקשת 2 סיבות להגיע להסכמה בהליכי העיקול , גם אם לא הייתה צד להסכמים, רק כדי להסיר את העיקולים.
יחד עם זאת, כאשר מדובר בשלב מקדמי, והמשיבים, הם התובעים בתביעה העיקרית, עומדים על מעורבותה של המבקשת 2 בעסקאות, הרי שאין מקום ע"פ הפסיקה למחיקת התביעה כנגדה על הסף.
המבקשים מוסיפים וטוענים בתגובתם לתשובה, טענות שונות לגבי התנהלות שלא כדין של המשיבים, בין השאר בטענות להצהרות כזב בהליכי העיקול. לא מצאתי מקום להידרש לטענות אלה במסגרת הליך מקדמי זה. מדובר בבקשה למחיקה על הסף של נתבע, אשר מכתב התביעה עולה לכאורה כי יש לו חלק בעסקה, והוא חולק על כך . זו טענה עובדתית, שלפי הפסיקה שתוארה לעיל עליה להתברר במשפט.
ברור כי אם בתום ההליך יתברר כי למבקשת 2 אכן לא היה חלק בעסקאות, וכי חתימתה על ההסכם אותו ערך בעלה עם המשיבים, נועדה רק לנוכח הצורך בחתימת בן זוג על פי הדין המקומי כנטען בבקשה – כי אז מן הסתם יחויבו המשיבים בהוצאות בגין ההטרחה המיותרת של המבקשת 2. על המשיבים להביא זאת בחשבון, ולשקול היטב אם הם מעוניינים באמת בהשארותה בהליך.
יחד עם זאת, בשלב מקדמי זה, משאין לאמר כי כתב התביעה כשלעצמו חסר עילה או יריבות כלפי המבקשת 2, הרי שלנוכח המחלוקת העובדתית אין מקום למחיקתה.

באשר לבקשה לסעדים זמניים – המבקשים טוענים בבקשה , כי במקביל להגשת תביעה כספית זו, הגישו המשיבים תביעה עיקרית כנגד המבקש 1 בבית המשפט בריגה בלטביה. לטענת המבקשים שתי התביעות הינן בעלות מסכת עובדתית זהה , שעניינה טענת המשיבים להפרת הסכמים שחתם איתם המבקש 1. בנסיבות אלה, נטען כי אין הגיון בקיום הליכים מקבילים באותן עילות בשני בתי משפט בשתי מדינות , והתביעות הנפרדות הוגשו מתוך קנטרנות וכוונה רעה להטריד את המבקשים.
המבקשים טוענים עוד כי הפורום הנאות לטיפול בכל הסכסוך כולו הינו בבית המשפט בישראל , ועל כן יש להוציא "צו חוסם" לבית המשפט בריגה – לטביה, להימנע מניה ול הליכים או כל פעולה שתכליתה המשך ניהול התיק המתנהל שם.
לחלופין מבוקש לעכב את ההליכים בתביעה דנן עד להכרעה בתביעה העיקרית שבריגה – לטביה.
המשיבים מתנגדים לבקשה. לטענתם, מדובר בתביעות שונות ובעילות שונות.
התביעה העיקרית בריגה, היא תביעה שנועדה להביא לכך שהמשיבים יהיו צד להליך רכישת הנכס בריגה, שנרכש בשני שלישים על ידי כספי המשיבים, היינו מדובר בתביעה במישור הקנייני. לעומת זאת, התביעה בישראל עוסקת במישור דיני החיובים, ונוגעת לפיצוי כספי לו זכאים המשיבים נוכח הפרת ההסכמים.
בתשובת המבקשים, הם טוענים כי יש לקבל את הבקשה ולו בגלל שלא צורף לתגובה תצהיר כמתחייב. לגופה של הבקשה, נטען כי אין התייחסות למאזן הנוחות ולנזק שייגרם למבקשים מניהול תביעות מקבילות.
לגופו של עניין שבים המבקשים בתשובה ומציינים כי מאחר שהנכס כבר נמכר, אין מקום לתביעה שהוגשה בחו"ל. עוד נטען על ידי המבקשים בתשובה, כי מדובר בסעדים חופפים בתביעה הקניינית ובתביעה הכספית (סעיף 5.5 לתשובה). יצויין כבר כאן, כי על פניו, גם לטענת המבקשים, אין מדובר בסעדים חופפים, אלא הטענה היא שמדובר בסעדים חלופיים.
המבקשים מוסיפים ומעלים בתשובה טענות שונות לגבי גובה התביעה הנוכחית שהוגשה בישראל. עניינים אלה אינם רלוונטיים לבקשתם למתן "צו חוסם" כלפי בית המשפט הזר.
ההלכה בעניין האפשרות למתן צו חוסם, נקבעה בעניין אינטר-לאב (רע"א 778/03 אינטר-לאב בע"מ נ' Israel Bio Engineering Project, (2003)).
כב' השופט ריבלין קבע שם כדלקמן:
"אין חולק על סמכותו של בית המשפט להוציא צו חוסם, ואולם אופיו הקיצוני וייחודו של סעד זמני זה, מחייבים את בית המשפט לנהוג במשנה זהירות בהפעילו את שיקול הדעת המסור לו בהענקת הצו ולתתו אך ורק במקרים נדירים וחריגים במיוחד (ראו: רע"א 714/96 פריסקל נ' אורנשטיין, פ "ד מט (5) 759 (להלן: פרשת פריסקל)). האיפוק והריסון מצידו של בית המשפט נדרשים בשל שני טעמים : ראשית, הצו החוסם פוגע בזכות הגישה של האדם לערכאות. זכות זו זכות יסוד היא, שלא על נקלה יגבילה בית המשפט, במיוחד ככל שהדברים אמורים באדם המבקש לפתוח בהליכים במדינה שהוא אזרח שלה או תושב בה. שנית, על אף שהצו החוסם הוא צו אישי המופנה כנגד המתדיין ולא כנגד בית המשפט הזר, יש בו משום התערבות ממשית בהליכים המתנהלים בפני בית משפט זר. התערבות זו עומדת בניגוד לעקרון כיבוד הערכאות הזרות והכרעותיהן ...
... לאור חובה זו לכבד את בית המשפט הזר ואת הכרעותיו, אין לפסול את האפשרות של קיום הליכים בבית משפט זר רק בשל העובדה שבארץ מתקיים הליך מקביל. את ההחלטה בשאלה האם הדיון שמתנהל בבית המשפט הזר הופך למיותר, לא יעיל או מסורבל, בשל שבארץ מתקיים דיון מקביל, יש להותיר לבית המשפט הזר עצמו. בית משפט זה יכול להחליט להמנע מלדון בתובענה שהוגשה אליו, מכוח דוקטרינת "הליך תלוי ועומד" או דוקטרינת "פורום בלתי נאות". אל לבית המשפט הישראלי להחליף, בהעדר נסיבות מיוחדות, את שיקול דעתו שלו בשיקול דעתו של בית המשפט הזר בשאלות אלה, ואל לו להניח כי שיקול דעתו שלו עדיף. לפיכך, עצם העובדה שבארץ מתקיים כבר הליך, אין די בה כדי להצדיק מתן צו חוסם..." (הלכת אינטר-לאב, שם, פסקה 4).
והוסיף כב' השופט ריבלין לעניין השיקולים למתן הצו: "... צו חוסם יינתן רק במקרים בהם הוכח על ידי מבקש הצו כי התביעה שהוגשה בפורום הזר הינה קנטרנית או שהוגשה בכוונה רעה..." (הלכת אינטר-לאב, שם פסקה 5).

בעניין אלקרא, שב בית המשפט העליון והדגיש את הזהירות בה יש לנקוט במתן צו חוסם (רע"א 1743/12 יונס אלקרא נ' אפרים גוטקינד, (2012)). כב' השופטת חיות קובעת כי השימוש בסמכות זו ייעשה במקרים קיצוניים ונדירים, בהם יוכיח המבקש פגיעה ממשית בו עקב ניהול ההליך בפורום הזר למשל, אם התביעה שהוגשה נגדו קנטרנית או שהוגשה מתוך כוונה רעה. על בית המשפט לשקול את המטרות שלשמן נפתח ההליך בפורום הזר וליתן את הדעת לעובדה שלבית המשפט בישראל אין יכולת לאכוף צו חוסם, אלא בהליך של ביזיון בית המשפט נגד יוזם ההליך. הנטל הוא כבד על המבקש, להוכיח כי מדובר בתביעה קנטרנית שהוגשה מתוך כוונה רעה. הגשת התביעה לערכאה הזרה בעת שמתנהל הליך באותו עניין בישראל , היא כשלעצמה לא מעידה שמדובר בהליך קנטרני .

בעניין מרום (ע"ר (מחוזי ת"א) 49159-03-12 ענת מרום נ' דן ורדינון, (2012), הורה בית המשפט המחוזי בתל-אביב על עיכוב הליכים ולא על צו חוסם, בקובעו כי לא יגרם עיוות דין אם התביעה ב חו"ל תמשיך להתנהל , כאשר נקבע כי מדובר בפורום הטבעי לניהול התובענה, כשהתביעה המאוחרת בבית המשפט בישראל, הוגשה על פניו תוך שימוש בלתי ראוי בהליכים משפטיים . נפסק שאין לאפשר לצדדים לקיים התדיינות כפולה בשתי תובענות בו זמנית בהקשר לאותה תשתית עובדתית ולאותן שאלות משפטיות, ולכן נוטה הכף ל עיכוב ההליכים.
בעניין חננאל (בש"א (אזורי ת"א) 8166/05 משה חננאל נ' שלדון אדלסון, (2006)), קבע בית הדין לעבודה, כי אי נוחות בניהול המשפט בחו"ל, אינה שקולה כנגד מניעת זכאותו של אדם לפנות לבית משפט כלשהו בפורום כלשהו, ואיננה עילה למתן צו חוסם. גם שאלת ההוצאות שבניהול תביעה בחו"ל, כשמצבו הכלכלי של המבקש אינו שפיר, איננה עילה מספקת למתן צו חוסם. ככל שהמבקש סבור כי הדיון ב חו"ל הינו בגדר "פורום לא נאות" - הרי שעל בית המשפט הזר להכריע בטענות אלו.

מן הכלל אל הפרט -
ההכרעה בעניין זה איננה פשוטה. למעשה אין מחלוקת עובדתית בין הצדדים כי הבסיס לתביעה בריגה ולתביעה דנן, הינו בסיס אחד הנוגע לטענה בדבר הפרת הסכמים הנוגעים לרכישת נכס בריגה.
המבקשים לא הפנו את בית המשפט בבקשתם למקור הסמכות ליתן "צו חוסם" כאמור או לפסיקה בעניין, ואפילו לא צירפו את כתב התביעה שהוגש בריגה, כך שניתן יהיה לבחון את העילות נשוא העניין. די היה בכך כדי להביא לדחיית הבקשה בעניין כה רגיש.
באשר לאי צירוף תצהיר - אכן, בדרך כלל כאשר מדובר במחלוקת עובדתית, ראוי כי צד יצרף תצהיר לתגובתו. ואולם, כל עוד התגובה נסמכת על אותן עובדות המפורטות בבקשה, הרי שאין הכרח בצירוף תצהיר ולא די בהעדרו, כדי להביא לקבלת הבקש ה.
אין למעשה מחלוקת כי לא ניתן להגיש לבית משפט זה את התביעה הקניינית שהוגשה לבית המשפט הזר.
לו היה מדובר בנכס בישראל, היו שתי התביעות מתנהלות בישראל, כשהסמכות העניינית לתביעה הקניינית היתה בבית המשפט המחוזי ולתביעה הכספית בבית משפט השלום. הלכת הטפל ההולך אחר העיקר חלה לגבי שני סעדים קנייניים, אולם בד"כ איננה חלה לגבי סעד כספי הנלווה לתביעה הקניינית (ע"א 8130/01 מוחמד מחאג'נה נ' מומד אגבאריה (2003) .

בענייננו, התביעה העיקרית, הקניינית, ה וגשה בריגה שב לטביה, והיא עוסקת ברכישת נכס מקרקעין בארץ זרה. אין דרך אחרת להגיש תביעה כזו, אלא בפני בית המשפט המוסמך לתת צווים לרשויות רישום המקרקעין בארצו. מכאן שקשה לראות בתביעות המקבילות משום שימוש לרע המצדיק מתן צו חוסם.
יצוין כי על פניו, ומבלי לקבוע מסמרות בעניין בהעדר התביעה הקניינית בפניי, אין מדובר בחפיפה כנטען ע"י המבקשים , אלא לכל היותר בתביעות חלופיות. אם תצלח התביעה הקניינית, הרי שהתביעה הכספית תאוין או תצומצם עד מאוד. בכך עשויה להיות השפעה של התביעה בחו"ל על ענייננו. אולם לא שוכנעתי כי מדובר בתביעות זהות או חופפות.
לא ניתן איפוא לראות בהגשת שתי תביעות חלופיות, שמכוח הדין יש להגישן בארצות שונות, משום שימוש לרע בהליכי בית משפט המצדיק שימוש בסעד החריג של "צו חוסם". טענת המבקשים, כי ממילא הנכס כבר נמכר, כך שאין תוחלת לתביעה הקניינית, תבחן ודאי על ידי הערכאה הזרה, אולם אין היא נוגעת לעצם הטענה בדבר תביעות זהות שהוגשו בנפרד רק כדי לגרום נזק למבקשים.
כמתואר לעיל, הפסיקה קבעה כי בית המשפט הישראלי יזהר במתן "צו חוסם", שיש בו פגיעה בזכות הגישה לערכאות ובסמכותן של ערכאות זרות. צו חוסם יינתן רק במקרים חריגים ונדירים, בהם הוכח שימוש לרע וכוונת זדון בעצם הגשת התביעה בחו"ל. זאת לא הוכח בענייננו.
אין לי צורך להכריע כעת בסוגיות של ברירת הדין והפורום הנאות, שידונו מן הסתם ע"י בית המשפט הזר. די בכך שלא הוכחו בפני הנסיבות החריגות של הגשת תביעה בפני ערכאות זרות שהיא תביעה קנטרנית וללא צידוק של ממש. זאת לא הוכח, ולכן הבקשה למתן צו חוסם נדחית בשלב זה.
באשר לבקשה החלופית לעכב את ההליכים בתביעה דנן עד להכרעה בתביעה העיקרית, אשר נדונה בבית המשפט בריגה - ממילא ההליכים בתביעה הכספית יארכו מן הסתם זמן רב, כך שאם תוכרע בריגה המחלוקת בין הצדדים קודם להכרעה בענייננו, כצפוי, יוכלו הצדדים לטעון לעניין קיומה של פלוגתא פסוקה, ובית המשפט יבחן אם בנסיבות שיווצרו ועל פי הדין, קמה פלוגתא פסוקה.
נוכח כל האמור לעיל, אני דוחה את שתי הבקשות. בנסיבות העניין, ובעיקר נוכח התנהלות המשיבים אשר לא הגישו תצהירים כמתחייב ע"פ דין, אינני עושה צו להוצאות.
המזכירות תשגר את ההחלטה לצדדים.

ניתנה היום , ‏ד' אייר תשע"ג, ‏14 אפריל 2013, בהעדר הצדדים.

חתימה