הדפסה

פלג נ' המוסד לביטוח לאומי

25 מאי 2015

לפני:

כב' השופטת חופית גרשון-יזרעאלי
נציג ציבור (עובדים) מר אורי נדיב

התובע
שלמה פלג
ע"י ב"כ: עו"ד אלינור לוי מאיר
-
הנתבע
המוסד לביטוח לאומי
ע"י ב"כ: עו"ד חיה שחר

פסק דין

לפנינו תביעה להכיר באירוע מיום 25.7.12 כתאונת עבודה.

עיקרי העובדות נשוא התביעה
התובע, יליד 1959, הינו הבעלים של חנות רהיטים ברחוב הרצל בתל אביב.

לטענתו של התובע, ביום 25.7.12 סידר את הרהיטים בחנות, וניסה להזיז ממקומו מזנון כבד, השוקל כמאה ק"ג. המזנון נפל על ידו הימנית של התובע והתובע לא הצליח לשחרר את כף ידו. התובע קרא לעזרתו של מר רונלד ( רוני) לרמן, העובד בחנות סמוכה, והוא חש לעזרתו של התובע וסייע לו לחלץ את ידו.

התובע טוען כי ניכרה פציעה חיצונית קלה בידו, סמוך לאגודל, אשר לא ייחס לה חשיבות, והוא המשיך בעבודתו כסדרה. עם זאת, הכאב באגודל היד לא פסק, והתובע החל להיות מוגבל בתנועות באגודל ולכן פנה לטיפול רפואי ביום 5.9.12.

בתיעוד הפניות הראשונות של התובע לטיפול רפואי לא מופיע דיווח אודות תאונה או חבלה שגרמה לפגיעה באגודל. תעודה ראשונה לנפגע בעבודה הונפקה לתובע כשנה לאחר מועד האירוע הנטען, ביום 2.7.13.

ביום 10.4.13 פנה התובע לנתבע בתביעה להכיר באירוע כפגיעה בעבודה. התביעה נדחתה בהתאם למכתב מיום 24.7.13 ( נספח) בהתאם לנימוקים הבאים:
"הריני מצטער להודיעך, כי עלי לדחות את תביעתך לתשלום דמי פגיעה בגין תאונה מתאריך 25.7.2012, על פי הוראות סעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי, ומהנימוקים הבאים:
על פי האמור בסעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי, "תאונת עבודה" היא תאונה שאירעה לעובד עצמאי תוך כדי ועקב עיסוקו במשלח ידו.
מעיון בפרטי תביעתך, ומבירורים שנערכו, לא הוכח, לדעתי, שנגרם אירוע תאונתי תוך כדי ועקב עיסוקך במשלח ידך".

המחלוקות העומדת להכרעה בתיק הינה, האם אירע לתובע אירוע תאונתי ביום 25.7.12, והאם יש להכיר בו כתאונת עבודה.

טענות הצדדים
טוען התובע, כי ביום 25.7.12 אירעה לו תאונה במסגרת עבודתו, ועל הנתבע להכיר באירוע כתאונת עבודה. התובע מסר גרסה מהימנה ואחידה ביחס לאירוע ואף הביא עד אובייקטיבי להוכחת קרות התאונה, עד אשר סייע לו לחלץ את ידו במועד האירוע. התובע השתהה בפנייה לטיפול רפואי מאחר שהמעיט בחומרת הפגיעה וסבר שתחלוף ללא טיפול רפואי. התובע עצמאי ואינו ממהר להפסיד ימי עבודה, לסגור את חנותו ולפנות לרופאים. השיהוי לפנות לטיפול רפואי אינו פוגע במהימנות גרסתו של התובע אודות התאונה. התובע ציין את מועד התאונה, והסביר מדוע המועד זכור לו. העובדה שהעד אינו זוכר את מועד האירוע אינה משמעותית, שכן חלף זמן רב מהאירוע, והמועד היה חסר חשיבות מבחינת העד.

לעמדת הנתבע, התובע לא הוכיח קרות אירוע תאונתי במסגרת העבודה, כנטען על ידו. אין כל ראיה לכך שבמועד הנטען אירע דבר. העד מטעם התובע אינו מחזק את גרסתו. לא סביר שהעד ראה מפתח חנותו את המתרחש בתוך חנותו של התובע, הממוקמת מעבר לכביש. העד גם לא ידע לספר האם התובע הגיע לעבודה בימים שלאחר האירוע הנטען.
התובע לא פנה לטיפול רפואי סמוך לאחר יום 25.7.12 וגם כשפנה לראשונה לטיפול רפואי בקופת החולים, ביום 5.9.12, וכשפנה למרפאה האורתופדית בבית החולים שיבא ביום 10.9.12, אין כל תיעוד אודות אירוע תאונתי או חבלה. הסבריו של התובע לכך שהדברים לא נרשמו אינם הגיוניים.

במסגרת ישיבת הוכחות בתיק נשמעה עדותו של התובע ושל העד מטעמו, מר רונלד לרמן. לאחר מכן, סיכמו הצדדים טענותיהם בכתב.

דיון והכרעה
בנסיבות העניין, שוכנענו כי דין טענות התובע להידחות, ונפרט-
בהתאם להוראת סעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי [ נוסח משולב] התשנ"ה - 1995, תאונת עבודה הינה תאונה שארעה לעובד עצמאי תוך כדי עיסוקו במשלח ידו ועקב עיסוקו במשלח ידו.

חובת ההוכחה, כי התאונה ארעה תוך כדי ועקב בעבודתו, כלשון סעיף 79 הנ"ל, מוטלת על התובע.
ראו: עב"ל ( ארצי) 9115-07-11 המוסד לביטוח לאומי- קעדאן פהמי (29.10.12).

באשר לעובד עצמאי נפסק, כי:
" נראה כתאונת עבודה כל מקרה בו נפגע אותו עובד עצמאי עת עסק בדבר שסביר היה תוך כדי עיסוקו במשלח ידו"
דב"ע ( ארצי) מה/ 0-128 זאב קליפר - המוסד לביטוח לאומי פד"ע י"ח 29, (9.9.86), והאסמכתאות המובאות שם.

בענייננו, אין חולק כי התובע פנה לראשונה לרופא בתלונות הנוגעות לאגודל ידו כחודש וחצי לאחר האירוע הנטען, ביום 5.9.12 ( נספח א' לתצהיר התובע). באותו מועד, התלונות שנרשמו מפיו של התובע היו:
"כאבים בברך שמאל, ללא סיפור של חבלה, בנוסף מזה חודשיים ללא יכולת ליישר את הגליל המרוחק של אגודל ימין".

במסמך סיכום הביקור אין כל אזכור או ציון לכך שמדובר לכאורה בתאונת עבודה ואף אין כל אזכור לאירוע חבלתי שאירע לתובע, בעבודה או מחוצה לה. התובע הופנה באותו מועד לבדיקות הדמיה ולמרפאות חוץ- כף יד.

התובע המשיך את הטיפול הרפואי בכך שפנה לבית החולים שיבא, למרפאה אורתופדית ידיים, ביום 10.9.12. במסמך סיכום הביקור של התובע מאותו יום נרשם:
"מזה כחודשיים חוסר יכולת לבצע יישורIP שהופיעה ללא סיפור ברור של חבלה".

טען התובע בעדותו לפנינו ( עמוד 6 שורה 30), כי תיאר בפני הרופא את נסיבות פציעתו, אולם הדברים לא נרשמו. טענה זו לא ניתן לקבל. ראשית, האירוע הנטען לא הוזכר כלל בשני המסמכים הרלוונטיים, משני מקורות שונים ובמסמך מבית החולים שיבא אף נשללה במפורש האפשרות לפגיעה מחמת חבלה. שנית, לו היה התובע מלין על פגיעה בעבודה בפני רופאיו, חזקה כי הדבר היה מוזכר במסמכים הרפואיים והתובע היה מופנה למיצוי זכויותיו כנפגע בעבודה.

בהתאם להלכה הפסוקה, כפי שפורטה בעבל ( ארצי) 61483-06-13 חווה מרגלית - המוסד לביטוח לאומי, (24/06/2014):
"יש לייחס משקל רב לרישומים הרפואיים " מתוך ידיעה שהיא פרי ניסיון שרישומים אלה מהימנים ומדויקים שכן יש להניח כי אדם הפונה לטיפול רפואי ימסור את העובדות הנכונות על מנת לזכות בטיפול נכון" (עב"ל 176/99 דניאל גרץ - המוסד לביטוח לאומי, מיום 16.7.02); בית הדין מעניק חשיבות רבה לאמור באנמנזה הרפואית שכן לרוב זו הגרסה הראשונה של הטוען לפגיעה בעבודה ( עב"ל 680/07 אנעאמה עבדאללה - המוסד לביטוח לאומי, מיום 13.12.08)".

זו אף זו, בגרסתו של התובע ביחס לנסיבות האירוע גופו, נמצאו מספר סתירות ממשיות. בתצהירו של התובע, הצהיר התובע כי נפגע בשעות הצהריים ( סעיף 3 לתצהיר). לעומת זאת, העד מטעם התובע, מר לרמן, העיד כי אינו זוכר את התאריך המדויק של הפגיעה נשוא התביעה, אולם היא אירעה בשעות אחר הצהריים ( עמוד 3 שורה 14). גם בהודעתו של התובע בפני הנתבע ( נספח לכתב ההגנה), טען התובע כי נפגע בשעות אחר הצהריים ( עמוד 1 שורה 22).
כאמור, תעודה ראשונה לנפגע בעבודה הונפקה לתובע רק ביום 2.7.13, כשנה לאחר מועד הפגיעה הנטען. בתעודה נרשם, ככל הנראה מפי התובע, כי מועד הפגיעה היה " בתאריך 25.7.12 בבוקר" (ההדגשה אינה במקור).

יוער, כי העד מטעם התובע, מר לרמן, ייחס חשיבות לשעת הפגיעה, אחר הצהריים לגרסתו, כאשר נשאל כיצד עמד מרחק ניכר מחוץ לחנותו של התובע והצליח להבחין בתובע, ששהה בתוך החנות. העד השיב, כי:
"יש צל בשעה כזו" (עמוד 3 שורה 21).

סתירה נוספת התגלתה בשאלה היכן עמד מר לרמן, כאשר הבחין לכאורה בתובע הזקוק לעזרה. בתצהירו של מר לרמן ( סעיף 3), כמו גם בתצהירו של התובע ( סעיף 3), הצהירו השניים כי מר לרמן עמד בפתח חנותו של התובע. בחקירתו הנגדית של מר לרמן, הוא הסביר כי עמד סמוך לפתח החנות בה הוא עצמו עובד, הממוקמת מעבר למדרכה ולכביש, מול חנותו של התובע. העד אף הסביר ופירט כי המרחק בין המדרכה הסמוכה לחנותו, לבין חנותו של התובע, מעבר לכביש, הינו כעשרה מטרים להערכתו ( עמוד 3 שורות 17 – 24).

עוד מצאתי, כי קיימת סתירה בגרסת התובע בכל הנוגע למזנון, שטען שנפל והחליק על ידו. במסגרת הודעתו של התובע בפני הנתבע ( נספח לכתב ההגנה), הסביר כי תאריך האירוע זכור לו, מאחר שקיבל את המזנון שבוע לפני המקרה ( עמוד 4 שורה 88). בעדותו של התובע לפנינו, הסביר כי המזנון היה מונח זמן רב במחסן, ומאחר שרצה למכור אותו, העביר אותו מהמחסן לחנות כשבוע לפני האירוע ( עמוד 6 שורות 7 – 8).

בנסיבות העניין, ובפרט על רקע הסתירות בגרסת התובע והעד מטעמו, והיעדר כל תימוכין במסמכים הרפואיים בכתב לכך שאירעה לתובע אירוע תאונתי תוך כדי ועקב עיסוקו במשלח ידו ביום 25.7.12, נדחית התביעה.

לאור אופיו של ההליך, אין צו להוצאות.

ניתן היום, ז' סיוון תשע"ה, (25 מאי 2015), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .

מר אורי נדיב, נציג עובדים

חופית גרשון-יזרעאלי, שופטת- אב"ד