הדפסה

פיק ואח' נ' ספרין

בפני כב' השופטת דורית פיינשטיין

התובעים:

  1. יצחק פיק
  2. אברהם פלטשניק
  3. אברהם סנקביץ מרדכי

ע"י ב"כ עו"ד חיים נובוגרוצקי

נגד

הנתבע:
מרדכי אברה ספרין

ע"י ב"כ עו"ד הראל ארבל ועו"ד יאיר סלע

פסק דין

התובעים הם מנהלי הקדש בידרמן, והם מבקשים במסגרת תביעה זו לפנות את הנתבע מדירה שהיא לדבריהם חלק מההקדש שבניהולם. הנתבע טוען כי סבו קיבל את הבעלות בדירה זו מהקדש ורשה בראשית המאה הקודמת, והוא עצמו הפך לבעליה מכוח דיני הירושה.

התובעים הם מנהלי הקדש בידרמן, שבבעלותו מספר מבנים הכוללים דירות ומחסנים במתחם בתי ורשה בירושלים. באחת הדירות, הרשומה כדירה 115 בפנקס השטרות, התגורר סבו של הנתבע. סבו של הנתבע נפטר בשנת 1969, והורי הנתבע שהתגוררו בדירה גם במהלך חייו של הסב, המשיכו לחיות בדירה עד לפטירתם.
בשנת 1982 פנה ההקדש לבית הדין לממונות וביקש לפנות את אביו של הנתבע מהדירה, וגורלה של תובענה זו שנוי במחלוקת. אין חולק אבל כי האב לא פינה מעולם את הדירה, והמשיך להתגורר בה, כאמור, עד למותו.
הנתבע עצמו לא התגורר בדירה עם הוריו, אלא הקים משפחה וגר בדירה שבבעלותו, בקרבת מקום. במועד שאינו ידוע, הנתבע הפך למחזיק בדירה ונציג התובעת אף הודה כי הנתבע מחזיק בדירה לפחות אחת עשרה שנים.
עוד מוסכם. כי הנתבע מעולם לא שילם שכר דירה להקדש בגין השימוש שעשה בדירה, והדירה אינה משמשת למגוריו.

טענות הצדדים:
3. ההקדש טוען כי הנתבע פלש לדירה, ואף אם יקבע כי הוא דייר מוגן הרי שיש לפנותו מהדירה, הן מהטעם שמעולם לא שילם דמי שכירות, והן מהטעם ששינה את השימוש במושכר והפך אותו מדירה לעסק.
4. הנתבע לעומת זאת טוען כי סבו היה הבעלים של הדירה, שכן הוא קיבל אותה כנגד חוב שכולל ורשה היה חייב לו. הנתבע טוען כי סבו, הרב רייזמן התגורר בראשית המאה הקודמת בתנאים פיזיים מחפירים בירושלים. כאשר הדבר נודע לקרובו, הרב טוביה אייזנברג, שחיי בוורשה בפולין, הוא דאג להעביר לכולל ורשה בסביבות שנת 1913, סכום של 12,000 רובל זהב ( ובמסמך אחר נאמר 10,000 רובל זהב). הרב אייזנברג כיוון לכך שכולל ורשה יבנה או ירכוש בסכום שנתרם על ידו 16 דירות, וכל אחד מקרוביו יקבל דירה לצרכיו, ודירות נוספות להשכרה. כך אמורות היו הדירות לפתור גם את בעיית הדיור של קרובי משפחתו, וגם להעניק להם מקורות מחייה. אחד הקרובים שהיה אמור לקבל מספר דירות הוא הרב רייזמן סבו של הנתבע.

5 אין חולק כי הרב רייזמן לא עבר להתגורר בדירה נשוא התביעה במסגרת ההסדר עם כולל וורשה אלא הוא השתתף בהגרלה שערך הקדש בידרמן, והעלה בגורל את הזכות לגור בדירה מספר 115 לתקופה של 5 שנים. יש לציין כי הנתבע טוען שכולל ורשה והקדש בידרמן חד הם, אך מוסכם כי הדירה נשוא התביעה לא ניתנה מלכתחילה לסב מכוח התרומה או ההלוואה של קרוב משפחתו.

6. לטענת הנתבע סבו ניהל מלחמה עיקשת במהלך שנים רבות, כדי לקבל את 12,000 רובל הזהב, שנועדו להגיע לידו, ובשנת תרפ"ד (1923) אף התנהלו הליכים בבד"ץ בין הצדדים, ונקבע לטענת הנתבע, כי הסב יקבל בעלות בדירה 115. על כן, בהיותו היורש היחיד, טוען הנתבע כי דירה 115 היא בבעלותו.

7. הקדש בידרמן לעומת זאת טוען, כי הוא אישיות משפטית נפרדת מכולל ורשה, אך היו תקופות ששני הגופים נוהלו על ידי אותם אנשים. ההקדש מכחיש בתוקף כי הדירה ניתנה לסבו של התובע, וטוען כי על פי תנאי ההקדש אסור לו לתת אף דירה, אלא אלו עומדות לרשות בני הקהילה.

דיון והכרעה:
התיישנות:
7. הנתבע העלה לראשונה בסיכומיו את הטענה כי התביעה התיישנה, וזאת מהטעם שהיתה למשפחתו חזקה נוגדת למעלה מ-80 שנה בדירה. אף כי טענה זו לא הועלתה בהזדמנות ראשונה, היות והתובעים התייחסו אליה בסיכומיהם, הרי שגם אני אתייחס אליה ואבהיר מדוע דינה להידחות.

8. הנתבע טוען כי היות ובני משפחתו החזיקו בדירה למעלה משמונים שנה, והוא החזיק בה 20 שנה, הרי שהיתה חזקה נוגדת והיות ועסקינן במקרקעין לא מוסדרים, התביעה התיישנה.

9. טענה זו דינה להידחות. כאשר סבו של הנתבע העלה את הדירה בגורל, וקיבל זכות לגור בה במשך 5 שנים, הוא כרת הסכם עם ההקדש ומכוח הסכם זה החזיק בדירה. מכאן שהחזקה לא החלה כחזקה נוגדת. יתר על כן הנתבע עצמו טען כי סבו ניהל מאבקים ותבע מהקדש ורשה לשלם לו כסף מזומן, ולא לתת לו דירות, וכאשר לא קיבל את הכסף, המשיך להחזיק בדירה כאמצעי מיקוח.
כאמור הנתבע טוען כי בשנת 1923 או בסמוך לכך, ניתן פסק דין על ידי בית הדין לממונות, ומכוחו נקבע כי הסב יקבל את הדירה במקום את הכסף. פסק הדין לא הוצג בפני, והנתבע טען שאינו בידיו. אף לא הוצגה כל ראיה חיצונית שאכן ניתן פסק דין כאמור, שכן הסב, על אף שנטען כי נאבק בהקדש שנים רבות, לא רשם מעולם את הדירה על שמו.

10. הנתבע הציג העתקים של שני מסמכים שהוגשו כטענתו לבית הדין לממונות ובו אישר מנהל כולל וורשה ונכדו של נשיא כולל ורשה, כי אכן הועברו כספים לטובת הסב באמצעות הכולל. על פי המכתב שנחזה כמכתבו של מנהל הכולל, ואליו אתייחס גם בהמשך, עולה כי הוא הציע לפצות את הסב בדירה אחת חלף 4 הדירות שהיה אמור לקבל, אך לא ברור אם הצעה זו התקבלה. היות ולא הוצג בפני כל מסמך נוסף או הסכם פשרה בין הצדדים, הרי שאני מקבלת את טענת הקדש בידרמן כי הסב המשיך להחזיק בדירה מכוח ההגרלה המקורית, ובהסכמת הכולל, ולא הוכח בפני כי ההחזקה בדירה כל השנים היתה בניגוד לעמדת ההקדש.

11. בשנות ה-50 ובשנות ה-60 נשלחו לסבו של הנתבע, על פי מסמכים שהתובעים צירפו לכתב התביעה, דרישות לתשלום דמי השתתפות בגין הדירה. מדרישות אלו עולה כי לסב כבר היתה יתרת חוב קודמת. כלומר מנקודת זמן זו, אפשר להבין שהקדש בידרמן ראה ברב רייזמן דייר מוגן, ולא הבעלים של הדירה.

12. יום 20.8.1968 היה היום הקובע על פי חוק הגנת הדייר, ומכאן שכל מי שהתגורר בדירה נשוא התביעה, בדומה לדירות רבות ברחבי הארץ הפך לדייר מוגן. אין חולק כי במועד זה הסב התגורר בדירה, וככל הנראה גם ביתו ( אם הנתבע) ובעלה התגוררו בה, ועל כן הסב הפך לדייר מוגן ובתו אשר גרה עימו הפכה לדיירת מוגנת עצמאית או לדיירת מוגנת לאחר מותו.

13. מכאן שעד לפטירת אמו של הנתבע החזקה בדירה הייתה מכוח דין, ולא חזקה נוגדת, ובהקדש ממילא לא יכלו לנקוט בהליכים לפינוי האם בהיותה דיירת מוגנת.

14. מוסכם על הכל כי בשנים 1982-84 לערך, התנהל הליך בין ההקדש לבין אבי התובע, וזאת מכוח פנייה של ההקדש לבית הדין לממונות בדרישה לפנות את אבי הנתבע מהדירה. מהמסמכים שהוצגו בפני לא ברור אם האב נדרש לפנות את הדירה בשל אי תשלום שכר הדירה או כי ההקדש טען כי איננו דייר מוגן.

גם במקרה זה טוען הנתבע כי ניתן פסק דין לטובת בן משפחתו אך, במקרה זה הוא טוען שפסק הדין ניתן בעל פה. ההקדש לעומת זאת טוען כי לא ניתנה הכרעה מעולם, שכן הדיינים היו מבוגרים והלכו לבית עולמם בזה אחר זה. כך או כך, ברי כי אם היתה תביעה, מירוץ ההתיישנות נעצר. עוד ברור כי בתקופה זו לא הנתבע החזיק בנכס אלא אביו.

15. במועד כלשהו נכנס הנתבע לנכס, אך לא ברור מהו מועד זה, והנתבע נמנע מלטעון טענות ברורות בעניין זה, גם בכתב התביעה וגם בתצהירו. בשנת 2008 ביקש ההקדש לנהל הליך לפינוי הנתבע, ופנה לבית הדין לממונות. בניגוד לטענות הנתבע בפני, הרי שהוא התנגד להליך זה מצד אחד, אך מצד שני ניסה לקבל מבית הדין לממונות צו מניעה כנגד הליך בבית המשפט האזרחי, על יסוד פסק הדין משנות ה-80. במסגרת תגובותיו לבית הדין לממונות ציין כי הוא מחזיק בנכס יותר מ-30 שנה, לעומת זאת בבית המשפט זה, ציין כי הוא מחזיק בדירה יותר מעשרים שנה. כך או כך קשה להסיק כמה זמן מחזיק הנתבע בכנס, מלבד העובדה שאושרה על ידי נציג ההקדש שמזה 11 שנים הוא מחזיק בוודאות בנכס, ולא משלם דבר להקדש, ואף לא מתיר כניסה אליו.

16. יחד עם זאת ממכלול הראיות שהוצגו בפני נראה כי ההקדש התייחס לנתבע כדייר מוגן ממשיך במשך השנים, ולא עמד על גביית שכר הדירה ממנו, כפי שלא עמד על גביית שכר הדירה מדיירים רבים נוספים. הנתבע צירף לסיכומיו תצהיר של מר יעקב מינצברג, מי שהיה מזכיר ההקדש בין השנים 1988-1998. תצהיר זה הוגש בהליך אחר, ובו הצהיר מר מינצברג כי כל הדירות בהקדש בידרמן הן דירות הקדש רגילות מלבד דירתו של מר קורנבליט. כלומר באותו תצהיר, שהוגש לבקשת מר קורנבליט, המזכיר העיד כי רק דירה אחת הוחרגה מתוך ההקדש ובמשתמע זו לא דירת הנתבע. בחקירה הנגדית התברר כי בתקופה שהוא היה מזכיר ההקדש דיירים רבים לא שילמו שכר דירה, וההקדש לא עמד על כך מטעמים סוציאליים או טעמים אחרים. מכאן שקשה לראות את הנתבע כמי שהיה בעל חזקה נוגדת, גם אם החזיק בדירה בשנים אלו, שכן ההקדש ראה בו כדייר מוגן.

על כן ומכל הטעמים שפורטו לעיל, טענת ההתיישנות נדחית.

שיהוי:
16. הנתבע, הוסיף וטען כי אף אם התביעה לא התיישנה הרי שחל שיהוי מהותי בהגשתה, והוא שינה את מצבו לרעה, בשל ההסתמכות על כך שההקדש לא ידרוש את פינויו מהדירה.

17. בסיכומיו הפנה הנתבע לפסיקתה של כב' השופטת פרוקציה בעניין ע"א 6805/99 תלמוד תורה כללי והישיבה הגדולה עץ חיים נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה ירושלים, פ"ד נז(5) 433. בכדי שתתקבל טענת שיהוי, על הנתבע להוכיח כי לא רק שהיתה השתהות בהגשת התביעה, אלא כי " בנסיבות המקרה התובע זנח את זכות התביעה העומדת לו, או שבמשך הזמן שינה הנתבע את מצבו לרעה. היו שהוסיפו תנאי חלופי שלישי, שעניינו שיהוי שנגרם עקב חוסר תום לביו של התובע". (וראה גם רע"א 4928/92 עזרא נ' מועצה מקומית תל-מונד, פ"ד מז(5) 94).

18. הנתבע לא הוכיח דבר בעניין זה, אלא טען למעשה כי נגרם לו נזק ראייתי שעה שלא צפה את התביעה והניח שאינו נדרש לשמור מסמכים. לא ברור מדוע סבר הנתבע כי ההקדש מוותר על כל תביעה נגדו: והרי על פי גירסת הנתבע ההקדש תבע את אביו, למרות שסבו ניצח באותו הליך ממש נגדם. לכאורה היה צריך הנתבע לנקוט במשנה זהירות, וגם לשמור את כל המסמכים, וגם לבקש את רישום הנכס על שמו. עדותו של הנתבע בכל הנוגע למסמכים העתיקים שהציג לבית המשפט היתה מאוד לא אמינה. הנתבע טען כי המסמכים פוזרו בין אחיו, על אף שהוא היורש היחיד של הדירה, טען שיש מסמכים מקוריים ולא הציג אותם, ולבסוף צירף לסיכומיו עשרות מסכמים לא רלבנטיים. התנהלות זו מעידה כי ספק אם מסמכים אלו היו אי פעם בידי הנתבע, ואם הוציא אותם מידו, מתוך הנחה שלא תוגש כנגדו תביעה.

19. הנתבע אף לא הראה כי היה ויתור מאוחר של ההקדש על זכויותיו בנכס. מעדות נציג ההקדש עולה כי היו ביקורים עיתיים של נציג ההקדש בנכס, וההקדש ניסה לנהוג בו מנהג בעלים, והנתבע סירב לתת לנציג ההקדש להיכנס לדירה. עדות זו לא נסתרה. יתכן כי במהלך מספר שנים ההקדש נוהל על ידי אנשים שהתעלמו מכך ששכר הדירה לא שולם, כפי שאישר בחקירתו מר מינצברג, המזכיר הקודם, אך ב-11 השנים שקדמו לתביעה, ידע הנתבע כי ההקדש מתעניין בדירה ואינו מוותר על זכויותיו בה.

20. למעלה מן הצורך אציין כי כל טענה הנוגעת לתום ליבם של מנהלי ההקדש לא הוכחה. הנתבע אמנם ציטט באריכות מפסק דין שבו קבע השופט שמעוני כי אינו מאמין לגירסת המזכיר הנוכחי של ההקדש, אך דברי כב' השופט התייחסו לכך שהמזכיר העיד על דברים שארעו הרבה לפני שקיבל לידיו את ניהול ההקדש. לא מצאתי כי בעדות שהעיד בפני נפל כל פגם ולא מצאתי כי ההקדש נהג כלפי הנתבע בחוסר תום לב.

על כן אני קובעת כי דין טענת השיהוי להידחות.

האם הנתבע הוכיח את בעלותו בדירה?
21. כאמור הנתבע טוען כי קיבל את הדירה מהקדש בידרמן כפיצוי על כספים שהעביר קרוב משפחתו לכולל ורשה. לטענת הנתבע שני ההקדשים אחד הם. אין אני נדרשת לטענה זו, שכן כפי שאבהיר להלן, בין אם מדובר בהקדש אחד או שניים, הרי שבמקרה שבפני לא הוכחה כלל העברת הדירה לבעלותו של הסב.

22. כאמור הנתבע טען כי ניתן פסק דין לטובת סבו אך פסק הדין אבד. הנתבע עצמו טוען כי שמע על פסק הדין מסבו, עוד בנעוריו, וכי מצא בעזבון של סבו מספר העתקים של מסמכים התומכים בטענתו כי היו הליכים בבית הדין לממונות, ואלו הוכרעו לטובת סבו.

23. המסמך הראשון הוא מכתב של ה"ה דוד ויינגארטען מיום י"ט אייר תר"פ. מעיון במכתב זה עולה כי הרב ויינגארטען היה מנהל כולל ורשה בשעתו והוא מאשר כי ניתנו לכולל 12,000 רובל זהב אשר נועדו בראש ובראשונה לקנות בתים לרב רייזמן ולקרובי משפחה נוספים, והיתרה לבניית בתים לנזקקים. מנהל הקדש ורשה ממשיך ומציין כי כאשר פרצה המלחמה הגדולה, קרי מלחמת העולם הראשונה, הוציאו את הכסף על צורכי מזון ומחייה מיידים ועתה אין בידי הכולל כסף מזומן. בסוף המכתב הוא מציין כי ניתן לתת לרב רייזמן בית, אך יש להביא בחשבון את התייקרות שווי הבתים, ואין להעניק ארבעה בתים אלא אחד בלבד. על בסיס מכתב זה, טוען הנתבע כי בד"צ קבעו שסבו יקבל את הדירה שהוא מתגורר בה, שהיא כאמור לכל הפחות באופן פורמלי של הקדש בידרמן ולא של הקדש ורשה.

24. אין בידי לקבל טענה זו. ראשית, המכתב נכתב לכאורה בשנת 1920 וזאת כעדות להליך, שהנתבע טוען שהתנהל כשלוש שנים מאוחר יותר. כלומר ספק בעיני לאיזה צורך הוכן המכתב, גם אם אצא מתוך הנחה ( שלא הוכחה) כי המכתב אותנטי. יש לציין כי המסמך המאשר שהסב זכה בהגרלה הוא משנת תרפ"א 1921 ( וצורף כנספח לתצהיר התובע) דבר שגם כן לא עולה בקנה אחד עם המכתב משנת תר"פ או עם התזה שהתובע בונה ולפיה הסב קיבל את הדירה, לאחר שהתגורר בה, כפיצוי בגין הכסף האבוד. בעניין זה אציין כי עדותו של התובע היתה מאוד לא אמינה, וכאשר התברר לו כי קיים קושי בתאריכים, התחייב להציג את המסמך המקורי, אך בסופו של יום לא הציג אותו. בסיכומיו טען התובע כי המכתב נכתב במועד מאוחר יותר והתאריך אינו ברור, והכביר מילים בדבר כתב ידו של הרב ווינגארטען, אך לא הביא כל ראיה מטעם מומחה לכתב יד לטענותיו.

25. שנית, ממסמך אחר שצירף התובע באותו עניין עולה כי אדם שזהותו אינה ברורה מהמסמך עצמו, שמע שהכולל קיבל 10,000 רובל זהב כדי לקנות בתים ולתת דין קדימה לרב רייזמן ולבני משפחתו לעולמים. הנתבע טען במקום אחד כי המצהיר הוא נכדו של נשיא הכולל, ובמקום אחר כי מדובר בבנו, שמצהיר כי נשיא הכולל אמר לו לתת דירה לרב רייזמן. פרשנות זו למסמך איננה כה ברורה ונהירה, ואם אכן גם מנהל כולל וורשה וגם נשיא הכולל ז"ל סברו שיש לתת דירה, לא ברור מדוע זו לא ניתנה ונרשמה כדין על שם סבו של הנתבע. יתר על כן, מדוע נאלץ הסב לפנות לבית דין לממונות אם כל הנוגעים בדבר היו מוכנים לתת לו דירה, והוא היה נכון להסתפק בדירה אחת.

26. למעלה מן הצורך אציין כי כיום כל עורכי המכתבים הלכו לעולמם, ואין אפשרות לחקור מי מהם או להבין לאיזו מטרה ערכו את המסמכים דנן.

27. נוכח כל האמור לעיל אין בידי לקבל את טענת הנתבע כי הייתה הסכמה של ההקדש לתת לסבו ??? דירה, וגם ניתן פסק דין של בית הדין לממונות, המעביר את הבעלות בדירה 115 לסבו. אזכיר כי כאשר הסב קיבל בשנות ה-50 ובשנות ה-60 מכתבים מההקדש הדורשים ממנו לקבל דמי שכירות, הוא לא השיב בכתב שהדירה בבעלותו, לא פנה לעורכי דין, ואף לא עירב שוב את בית הדין לממונות. באותה תקופה גם הנתבע עצמו היה אדם בוגר, וגם הוריו היו יכולים לעזור לסב לעמוד על זכויותיו, אך איש מהם לא עשה כן.

28. לבסוף טוען הנתבע כי בשנות ה-80 ניתן פסק דין של בית הדין לממונות שקבע בעל פה כי אין לפנות את אביו מהנכס, וזאת על יסוד פסק הדין הקודם. לטענה זו לא הוצגה שמץ של ראיה, ודינה להדחות. גם בעניין זה אציין כי לא ברור מדוע הנתבע לא עמד על כך שפסק הדין יינתן בכתב, וזאת נוכח ניסיון העבר מול ההקדש.

על כן אני דוחה את טענות הנתבע כי הוא הבעלים של הדירה ונעתרת לבקשת ההקדש ומורה כי הנתבע יפנה את הדירה בתוך 30 יום כשהיא פנויה מכל חפץ ואדם. מועד הפינוי נקבע בשים לכך שהנתבע לא הכחיש כי הדירה איננה דירת מגוריו.

תשלום שכר דירה ראוי:
29. ההקדש טוען כי שכר הדירה הראוי לדירת 4 חדרים בבתי וורשה הוא 3,000 ₪ לחודש. ההקדש לא צירף לתביעתו חוות דעת שמאי, ובחקירה הנגדית התברר כי זו אומדנא של מזכיר ההקדש, בהתבסס על השכירות המשולמת בדירות דומות באותו אזור. הנתבע טוען כי אין לקבל תביעה לדמי שכירות ראויים על בסיס אומדנא זו, אלא יש לדחות מכל וכל את הדרישה לתשלום דמי שכירות.

30. אפתח ואומר כי טענות הנתבע בעניין זה נדחות. היות וקבעתי כי הנתבע החזיק בדירה שלא כדין, הרי שעליו לשלם להקדש דמי שכירות ראויים. אכן הנטל הוא על ההקדש להוכיח מהו גובה דמי השכירות הראויים, ורצוי היה להרים נטל זה באמצעות חוות דעת שמאית, אך משלא הביא הנתבע כל ראיה לסתור את האומדנא של התובעים, והיות וזו נראית סבירה בשים לב לביקוש הגבוה של האזור, הרי שאני מקבלת אותה.
31. לפיכך אני פוסקת לתובעים את מלוא תביעתם בגין שכר הדירה עבור 7 השנים שקדמו להגשת התביעה, וזאת בסך של 252,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל.

32. הנתבע ישא בשכר טרחת בא כוח התובעים בגין הליכים אלו בסך 15,000 ₪ כולל מע"מ.

ניתן היום, כ"ה ניסן תשע"ד, 25 אפריל 2014, בהעדר הצדדים.