הדפסה

פיליפ ואח' נ' מדינת ישראל משרד הבריאות

בפני
כבוד ה שופט ד"ר מנחם (מריו) קליין

התובעים:

1.מ. פ.
2.א. פ .
3.ש. פ .

נגד

הנתבעת:

מדינת ישראל - משרד הבריאות

פסק דין

רקע
בפניי מונחת תביעה שהוגשה על ידי הגב' מ. פ. בשמה ובשם עיזבון המנוח פ. נ. נ. ז"ל (להלן: "המנוח") ועל ידי ילדי המנוח א. וש. פ. ( להלן: "התובעים").
המנוח, יליד שנת 1957, היה בן 52 במותו. הוא אובחן בשנת 2008 כמי שסובל מסרטן מסוג קרצינואיד ריאתי ובשל כך היה המנוח תחת טיפול ומעקב בבית החולים רמב"ם ( להלן: "ביה"ח") שבבעלות הנתבעת.
ביום 18.9.08 עבר המנוח ניתוח לפתיחת בית החזה ( טורקוטומיה) וכריתה של האונה הימנית העליונה ושל בלוטות המיצר ( להלן: "הניתוח"). לאחר הניתוח עבר המנוח מיפוי שהדגים קליטה פתולוגית מוקדית במיצר, ללא קליטות פתולוגיות ביתר הגוף.
בחודשים 3-4/2009 עבר המנוח טיפול קרינתי, אשר הביא עימו החמרה משמעותית במצבו הנפשי. ביום 26.5.09 המנוח נבדק על ידי פסיכיאטרית וזו המליצה על נטילת תרופה אנטי-פסיכוטית ( zyprexa).
ביום 2.6.09 כתבה ד"ר וולנר, אונקולוגית שטיפלה במנוח אל הרופאה בקופת-החולים המלצה על המשך טיפול פסיכיאטרי במסגרת קופת החולים ( עמ' 60 למוצגי הנתבעת).
ביום 13.10.09 עבר המנוח מיפוי סומטוסטטין נוסף ( להלן: "המיפוי"), שהדגים קליטה פתולוגית בבלוטת לימפה במיצר, בולטת פחות לעומת הבדיקה הקודמת. באותו יום הוצא למנוח זימון למרפאה האונקולוגית אשר נקבע ליום 27.10.09.
ביום 25.10.09 בשעות הערב, הביאה התובעת את הדואר לביתם מתיבת הדואר שבכניסה לישוב. המנוח פתח את המעטפה שנשלחה מבית החולים וקרא את תוכנה שהכיל את פיענוח תוצאות המיפוי הנ"ל. במכתב הנדון נכתב בהאי לישנה: "קליטה פתולוגית בבלוטת לימפה במיצר, בולטת פחות-אחרי מחלה".
המנוח זרק את המכתב על השולחן וקרא לעבר התובעת: "ואת אמרת לי שאני בריא!"
(ראה עדותה של התובעת מיום 28.10.013 עמ' 31 שורות 8-9).
באותה הלילה הרגישה התובעת כי המנוח אינו רגוע ומכונס בעצמו. בשעה 2:00 היא התעוררה וראתה אותו בוהה בה אך הוא ביקש ממנה לחזור לישון (סע' 24-25 לתצהיר התובעת). בבוקר התובעת התעוררה מצלצול טלפון מעבודת המנוח על כי לא הגיע לעבודה , יצאה לחצר הבית ומצאה את המנוח כשהוא תלוי על עץ ללא רוח חיים וכל הניסיונות שעשתה היא וגיסה הגר בשכנות להחיות המנוח לא הועילו (סע' 28-30 לתצהיר התובעת).
דרישות התביעה מהנתבעת לקבלת אחריות על מקרה טרגי זה נדחו על הסף ומשכך ביום 7.06.011 הוגשה תביעה זו.
ביום 8.8.12, לאחר שהוגשו תחשיבי נזק מטעם הצדדים הצעתי להם להגיע להסדר דיוני המבוסס על שקלול הסיכויים והסיכונים כפי שאלו השתקפו בעיני בית המשפט נכון לאותו שלב. משלא השכילו הצדדים להגיע להסדר בינם לבין עצמם וגם לא היו מוכנים להסמיך את בית המשפט להכריע בסכסוך על דרך הפשרה, לא היה מנוס מלהכריע בתיק זה לפי העיקרון של " ייקב הדין את ההר" (מסכת סנהדרין דף ו' עמ' ב'), והתיק נשמע בהוכחות ביום 28.10.13 , בו העידה התובעת.
ביום 2.3.015 התקיים מועד הוכחות נוסף בו העידו ד"ר מיכאל הלברטל ופרופ' אבינעם רכס וביום 30.4.015 התקיים מועד הוכחות נוסף בו העידו פרופ' משה קוטלר, ד"ר אריאנה וולנר ופרופ' רפאל קטן. הצדדים ביקשו לסכם את טענותיהם בכתב. הת ביעה הגישה את סיכומיה ביום 16.6.015, ההגנה הגישה סיכומים ביום 4.8.015.
התביעה הגישה את סיכומי התשובה ביום 28.8.2015.
טענות הצדדים

מצבו הנפשי של המנוח עובר להתאבדות
ב"כ התובעים המלומדים טענו בסיכומים כי אין מחלוקת בין המומחים מטעם הצדדים כי עובר לקבלת תוצאות המיפוי, המנוח סבל מדיכאון ואף ממצבים פסיכוטיים ( בעיה שמוצאת ביטוי בתפיסת המציאות), ונזקק לטיפול נפשי ותרופתי. יתירה מזה, במצבו של המנוח (חולה דכאוני אשר אינו נוטל תרופותיו באופן סדיר) הוא היה מצוי בסיכון גבוה להתאבדות.
טענת התביעה היא כי המנוח שם קץ לחייו כאשר קיבל את תוצאות המיפוי לביתו והבין ( באופן שגוי) כי מחלת הסרטן חזרה והתפשטה בגופו, בניגוד למה שחשב עובר לקבלת התוצאות.
ההגנה טענה בעניין זה ( עמ' 11 סע' 49-50) כי מצבו הנפשי של המנוח דווקא השתפר בסמוך להתאבדותו. כך נטען כי ד"ר גיללך אשר בדק את המנוח ב- 24.6.09 קבע כי המנוח לא מגלה סימנים פסיכוטיים ( עמ' 15 בתיק מוצגי הנתבעת). כך גם המטפל הרפז אשר תיעד את הפגישות עם המנוח, שלל במפורש כל רמז לאובדנות בפגישותיו עם המנוח והדגיש כי גם בפגישה האחרונה לא נראו כל סימנים המעידים על רצונו של המנוח לשים קץ לחייו ( עמ' 154-155 למוצגי הנתבעת). בנוסף למצבו הנפשי של המנוח גם תפקודו בבית השתפר (עמ' 31ב לתיק מוצגי הנתבעת וכן עדות פרופ' קוטלר מיום 30.4.015 עמ' 34 שורות 21-23 לפרוטוקול).

התביעה טוענת גם כי הצוות הרפואי מהמרפאה האונקולוגית של בית החולים ידעו שמצבו הנפשי של המנוח עובר למשלוח תוצאות המיפוי היה רעוע והוא היה בסיכון גבוה להתאבדות. הצוות בחר לעצום עיניו ולא לנקוט באמצעי זהירות פשוט, של תיווך תוצאות המיפוי למנוח באמצעות ד"ר וולנר, אשר הייתה אמורה לפגוש את המנוח יום לאחר התאבדותו. טענת התביעה היא כי אילו הוראה פשוטה כאמור הייתה ניתנת, המנוח היה היום בחיים וזאת בפרט כשבמבט אובייקטיבי על תוצאות המיפוי, המדובר בתוצאה חיובית אשר העידה על תגובה טובה לטיפול הקרינתי.

ההגנה מודה כי צוות המרפאה היה מודע להתדרדרות במצבו של המנוח לאחר טיפולי ההקרנה, ולהתקף פסיכוטי שחווה באותם ימים, חמישה חודשים לפני שהתאבד ( עמ' 12 סע' 54 לסיכומי ההגנה). עם זאת, טענת ההגנה היא כי המנוח עבר טיפול נפשי מחוץ לנתבעת, כך שצוות המרפאה ניזון מהמידע שנמסר ע"י המנוח והתובעת, ממנו ניתן להבין על שיפור במצבו הנפשי של המנוח.
הנתבעת התרשלה במשלוח תוצאות המיפוי למנוח בדואר
טענת התביעה היא כי חרף המתואר לעיל, תוצאות המיפוי נשלחו למנוח בדואר לביתו וכי מצבו הנפשי של המנוח חייב תיווך של תוצאות הבדיקה ולא משלוח התוצאות בדואר. גם המומחים תמימי דעים בעניין זה ( עמ' 9 סע' 61 לסיכומי התביעה):
ד"ר אדלמן קבע בעמ' 2 לחוות דעתו: "למרות מצבו הנפשי המעורער של החולה, תשובת המיפוי נשלחה לחולה ישירות באמצעות הדואר מבלי שנערכה שיחת טלפון מקדימה ו\או מפגש עם רופא מטפל להסבר התוצאות, הסבר שהינו הכרחי לכל חולה ובפרט במקרה בו מצבו הנפשי של החולה מעורער...".
ד"ר טל קבע בעמ' 5-6 לחוות דעתו: "ברור כי לאור בעיותיו הנפשיות, האופן בו קיבל המנוח את ההודעה אינו הולם. מתן בשורה שכזו לאדם עם בעיות נפשיות שכאלה עלולה לערער את עולמו הרגשי ולדחוף אותו לאקט בלתי צפוי..".
פרופ' קוטלר, מומחה מטעם הנתבעת הודה והסכים כי חולה אונקולוגי בדיכאון שמפסיק לקחת את תרופותיו זו אינדיקציה לתווך לו את תשובת הבדיקה ( עמ' 34 שורות 30-32 לפרוטוקול).

התביעה הוסיפה וטענה כי לרשות הצוות הרפואי עמדו מספר אפשרויות יעילות ומקובלות על מנת למנוע את עיון המנוח בממצאי הבדיקות לבדו, מבלי שאלו יתווכו לו על ידי רופא. כך למשל:
ד"ר אדלמן הסביר בחקירתו כי במקרים בהם יש חשש מפני תגובתו של המטופל לתוצאות הבדיקה, ניתן לפנות למכון שמבצע את הבדיקה ולבקש ממנו שלא לשלוח את התוצאות למטופל, אלא להעבירן ישירות לרופא שיתווך לו את התוצאות בפגישה ביניהם ( עמ' 15 שורות 25-32 ועמ' 16 שורות 6-7 לפרוטוקול).
ד"ר הלברטל אף הוסיף אפשרות נוספת ולפיה הרופא המטפל מבקש מהמטופל שלא לפתוח את המעטפה עם תוצאות הבדיקה, אלא להביא אותה איתו לביקורת במרפאה, על מנת שיעיין בתוצאות הבדיקה יחד עם הרופא ( עמ' 29 שורות 4-17 לפרוטוקול).

טענת ההגנה היא כי המנוח ניסה להתאבד בעבר וכי ניסיון התאבדות זה אינו קשור להתפתחות כלשהי במחלה ( עמ' 14 סע' 60 לסיכומי ההגנה). לטענת ההגנה, ניסיון התאבדותו אשר צלח בסמיכות לקבלת ממצאי בדיקה בדואר אינה מהווה הוכחה לכך כי קבלת תוצאות הבדיקה היא הסיבה למעשה קיצוני זה. ההגנה סבורה כי לאור האמור לעיל, לא הוכח כל קשר סיבתי בין המעשה האובדני ובין קבלת תוצאות הבדיקה.

תוצאות המיפוי מהוות " בשורה מרה"
טענה נוספת של התביעה היא כי תוצאות המיפוי מהוות " בשורה מרה" וכי המשמעות הנובעת מכך היא מידת הזהירות שיש לנקוט כשמדובר בבשורה שכזו. המומחים מטעם הנתבעת הסכימו עם מומחי התובעים לגבי הזהירות הנדרשת אך סבורים שאין המדובר ב"בשורה מרה" שכן תשובת המיפוי הייתה חיובית ( חוו"ד של פרופ' קטן, עמ' 5 למוצגי הנתבעת וכן חוו"ד של פרופ' קוטלר, עמ' 10 למוצגי הנתבעת).
התביעה טוענת כי המדובר ב"בשורה מרה" אף לפי הגדרתה בחוות דעתו של פרופ' רכס מטעם הנתבעת ( עמ' 19 למוצגי הנתבעים):
"Any news that adversely and seriously effects on individual's view of his or her future"
מידת הרע שבבשורה הינה הפער שבין הציפיות של החולה לגבי מצבו לבין המציאות הרפואית המתייחסת למצבו. משכך בספרות הרפואית ההגדרה של " בשורה מרה" הינה מנקודת מבטו של המטופל באשר לפער בין תפיסתו של המטופל ובין המציאות הרפואית.
כמו כן, טענה התביעה (עמ' 12 סע' 86 לסיכומיה) כי " בשורה מרה" תיחשב גם בעת כישלון ניסיון ריפוי. התביעה הפנתה בעניין זה לרפרנס 2, עמ' 1597 פסקה שנייה לחווה"ד המשלימה של פרופ' רכס ( צורף במסגרת " הודעה על הגשת תיק מוצגים משלים מטעם הנתבעת").
לכן, ב"כ התובעים סבורים כי מאחר וד"ר וולנר, הרופאה שטיפלה במנוח הסבירה למנוח ולתובעת כי לאחר סדרת ההקרנות הוא ( המנוח) יהיה נקי מהמחלה, המנוח היה סבור שהוא בריא ונקי מהמחלה וציפיותיו היו בהתאם. לכן, תוצאות המיפוי מהוות " בשורה מרה" שכן הן לא תאמו לציפיותיו ולהבנתו של המנוח.
יתירה מזה, לא ניתן היה לדעת האם תשובת הבדיקה תהיה חיובית או שלילית ולכן המועד בו היה על הצוות הרפואי להורות על משלוח תוצאות המיפוי לרופא המטפל ולא למנוח, היה המועד בו הופנה המנוח למיפוי.
הנתבעת טענה כי " בשורה מרה" כהגדרתה מתייחסת רק ביחס למסירת הבשורה הראשונית על קיומה של המחלה וכי במקרה דנן המדובר בבשורה של תוצאות מיפוי ולא בשורה ראשונית כאמור.
מסירת המידע למנוח בהתאם לחוק זכויות החולה
ב"כ הנתבעת המלומד טען בסיכומיו ( עמ' 1 סע' 1) כי היתה מחוייבת על פי חוק למסור את המידע למנוח בהתאם לסעיף 18( א) לחוק זכויות החולה, התשנ"ו-1966 (להלן: "החוק") הקובע:
"מטופל זכאי לקבל מהמטפל או מהמוסד הרפואי מידע רפואי מהרשומה הרפואית".

לכלל זה ישנו חריג יחיד הקבוע בסעיף 18( ג) לחוק ולפיו:

"על אף הוראות סעיפים קטנים ( א) ו-(ב) רשאי מטפל להחליט שלא למסור למטופל מידע רפואי מלא או חלקי המתייחס אליו, אם המידע עלול לגרום נזק חמור לבריאותו הגופנית או הנפשית של המטופל או לסכן את חייו; החליט המטפל כי אין למסור למטופל מידע כאמור בסעיף קטן זה, יודיע מיד על החלטתו לועדת האתיקה ויצרף את המידע שלא נמסר למטופל ואת נימוקיו לאי מסירתו".
לדידו של ב"כ הנתבעת חריג זה אינו מתקיים בענייננו וזאת מהסיבה ולפיה במועד בו הופנה המנוח למיפוי, לא היה בפני הצוות הרפואי המטפל מידע ולפיו היה עליו להניח כי יש למנוע מהמנוח מידע על תוצאות הבדיקה.
התביעה הדגישה כי אינה סבורה שהיה צורך למנוע המידע מהמנוח, אלא טענתה היא כי המידע צריך היה שיעבור למנוח על ידי תיווך באמצעות הרופא המטפל ולא על ידי מכתב בדואר.

רשלנות תורמת של התובעת

הנתבעת טענה בסיכומיה ( עמ' 18 סע' 85 לסיכומי ההגנה) כי התובעת לא שיתפה את הצוות המטפל במרפאה בעובדות מהותיות הנוגעות למנוח, אשר לו היו מובאות לידיעת הצוות המטפל ייתכן והיו מקבלים החלטות אחרות בנדון . לטענת הנתבעת, לא נמסרה לצוות הרפואי העובדה כי ביום 10.7.09 המנוח ניסה להתאבד וכי המנוח הפסיק את הטיפול הפסיכיאטרי אצל ד"ר גיללך ואף הפסיק ליטול את התרופות שנרשמו לו ( סע' 85). הנתבעת סבורה כי לאור האמור לעיל, התנהלותה זו של התובעת מהווה רשלנות תורמת משמעותית ( סע' 90).

דיון והכרעה
במקרה דנן, לאחר ששמעתי את העדויות ולאור שאר הממצאים שהובאו בפניי, סבורני כי יש לקבל את התביעה ולקבוע כי הוכחו היסודות של עוולת הרשלנות בתיק זה.
מושכלות יסוד הן, כי על מנת להטיל אחריות בנזיקין בגין עוולת הרשלנות, יש להוכיח קיומם של מספר יסודות: קיומה של חובת זהירות; הפרתה של חובה זו על-ידי התנהגות עוולתית ( מעשה או מחדל); וקיומו של נזק. נוסף על כך, יש להצביע על קשר סיבתי, עובדתי ומשפטי, בין ההתרשלות לבין הנזק ( ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון, פ"ד לט(1) 113, 129 (1985); ע"א 10344/05 אבו שארב נ' משרד הבריאות [ פורסם בנבו] (18.1.2009); ע"א 4484/11 הייב נ' משרד הבריאות [ פורסם בנבו] (18.2.2013).
בענייננו, קבע ביהמ"ש העליון בפסיקה ענפה ועקבית, כי קיימת חובת זהירות מושגית של רופא ומוסד רפואי כלפי חולה המצוי בטיפולו ( ראה: ע"א 552/66 לויטל נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית פ"ד כב(2) 480; ע"א 4025/91 צבי נ' ד"ר קרול, פ"ד נ(3) 784).
כעת נותר לבחון האם גם קיימת חובת זהירות קונקרטית. האם הנתבעת יכלה או צריכה הייתה לצפות את התאבדותו של המנוח בנסיבות הספציפיות של המקרה כמתואר לעיל? גם חובת הזהירות הקונקרטית נקבעת על פי מבחן הצפיות וכפי שנכתב בע"א 145/80 שלמה ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש:
"השאלה היא, אם אדם סביר יכול היה לצפות – בנסיבותיו המיוחדות של המקרה- את התרחשות הנזק, ואם התשובה על כך היא בחיוב, אם אדם סביר צריך היה, כעניין שבמדיניות, לצפות את התרחשותו של אותו נזק".
חובת הזהירות הקונקרטית נבחנת בשני שלבים, כאשר בשלב הראשון עלינו לשאול האם אדם סביר יכול היה לצפות את אפשרות התרחשותו של הנזק הנטען בנסיבותיו הספציפיות של המקרה שבפנינו. בשלב שני עלינו לשאול האם גם צריך היה אדם סביר לצפות את קרות הנזק, כאשר השאלה השנייה נבחנת במסגרת שיקולי מדיניות משפטית, לאמור האם אנו רואים את הסיכונים הנוצרים כתוצאה מפעולה מסוימת כבלתי סבירים עד שיש להטיל בגינם אחריות על העושה אותם, כאשר אנו יוצאים מתוך נקודת הנחה כי לא כל סיכון אשר ניתן לצפותו בהכרח שגם נידרש לצפותו ולמונעו ( וראו ע"א 333/56 סולל בונה בע" נ' מאיר נציה ו-דוד בן-יחזקאל, יב 619). לטעמי, ובענייננו מתקיימות הן חובת הזהירות המושגית והן חובת הזהירות הקונקרטית, וטענות התביעה בעניין זה מקובלות עלי.
הצדדים חלוקים בשאלת הפרת חובת הזהירות וקיומו של קשר סיבתי בין אירוע שליחת המכתב בדואר לבין התאבדות המנוח. על כן, יש לפנות ולבחון האם התנהלותם של צוות המרפאה עלתה כדי הפרה של חובת הזהירות המוטלת עליהם.
עיקר המחלוקת נסובה סביב השאלה האם נכון וראוי היה, לאור מצבו הנפשי הרעוע של המנוח, לשלוח את תוצאות בדיקת המיפוי בדואר לביתו של המנוח או כמו שטענה התביעה ראוי היה לקיים פגישה עם הרופא המטפל על מנת שזה יסביר את תוצאות הבדיקה ( תהיינה אשר תהיינה) באופן אישי למנוח.

הפרת חובת הזהירות

הדין אינו מחייב את החב חובת זהירות לנקוט בכל אמצעי הזהירות האפשריים על מנת שלא ייגרם נזק, אלא באמצעים הסבירים למניעתו בנסיבות הענין (ראו ע"א 559/77 חיים למפרט נ' מדינת ישראל, פד"י לג(3) בעמ' 652).
כך גם בענייננו יש לבחון האם הצוות הרפואי פעל למזעור האפשרות למנוע את התאבדותו של המנוח, כפי שהיה מצופה מצוות רפואי סביר בנסיבות העניין. בשאלת הפרת חובת הזהירות ילקח בחשבון מחד את תוחלת הנזק, לאמור מכפלת שיעור הנזק הצפוי בסיכויי התממשותו, ומאידך את עלות האמצעים אשר היה נדרש הנתבע לנקוט על מנת לאיין את סיכויי התרחשות הנזק.
מקובלת עלי טענת התביעה כי לנתבעת הייתה היכולת לנקוט באמצעי זהירות פשוטים על מנת למנוע את התאבדותו של המנוח וזאת על ידי משלוח תוצאות המיפוי ישירות אל הרופא המטפל או לחילופין היה על הצוות הרפואי לבקש מהמנוח להגיע עם המעטפה הסגורה אל הרופא המטפל בכדי שזה יסביר לו על תוצאות המיפוי.
אני דוחה את טענת הנתבעת על כי מסירת המידע למנוח התחייבה בהתאם לסעיף 18( א) לחוק זכויות החולה וכי החריג הקבוע בסעיף 18( ג) אינו חל בענייננו.
לאחר עיון מעמיק בחומר הראיות, אני מוצא כי יש לדחות את טענת הנתבעת על כי במועד בו הופנה המנוח למיפוי, לא היה בפני הצוות הרפואי המטפל כל מידע ולפיו היה עליו להניח כי יש למנוע מהמנוח מידע על תוצאות המיפוי.
בפסק דין שניתן על ידי בית משפט בארה"ב עם נסיבות דומות ( לא זהות) למקרה דנן, הכיר בית המשפט של הערעור ברשלנות של המוסד הרפואי כאשר נשלח טופס לבית המטופלת ובו פרטים אודות מצבה הרפואי, המטופלת שמה קץ לחייה ונמצא כי המוסד הרפואי התרשל וחייב בפיצוי בנזיקין ( ראו: Robert Stafford, Appellant, v. Neurological Medicine, Inc, 811 F.2d 470; 1987 U.S. App. LEXIS 2026).
כך גם מקרה נוסף בו דובר על תביעת נזיקין ובעיקרה נזק נפשי שנגרם למטופל עת קיבל טופס עם מידע על היותו חולה סרטן. גם במקרה זה מצא בית המשפט לערעורים בארה"ב להטיל אחריות נזיקית בגין הנזקים שנגרמו למטופל ( ראו: FITZGERALD v. CAPLAN et al, 184 Ga. App. 567; 362 S.E.2d 103; 1987 Ga. App. LEXIS 2313).
מחקרים מצביעים על כך שלדרך שבה נמסרת הבשורה המרה לחולה יש השפעה על המשך תפקודו וקבלת החלטותיו. כשנעשה שימוש במונחים רפואיים שאינם ברורים לחולה, כשהאמת מטושטשת ומעורפלת, וכשיש חוסר תיאום בין המטפלים באשר לכמות וסוג המידע, נותר החולה מבולבל, חרד וכועס. לעומת זאת, בישור מתוכנן ויעיל המבוצע כראוי עוזר לחולה להתמודד עם מצבו ( ראו למשל: Arora, 2003; Giris, Sanson- Fisher & Schofield, 1999; Fallowfield And Jenkins, 2004; Muller, 2002; Rudnick , 2002).
ההגדרה המקובלת של בשורה רעה היא (בתרגום חופשי) : "כל מידע המשפיע בצורה משמעותית על ראיית עתידו של הפרט" ( ראו: Ptacek JT & Eberhardt TL, Breaking bad news. A review of the literature. JAMA, 1996; 276: 496-502).
בספרות המקצועית ניתן לראות הגדרות נוספות ושונות למונח " בשורה מרה" (ראו מאמר שפורסם ב:
http://www.rcn.org.uk/__data/assets/pdf_file/0006/545289/004471.pdf: "Breaking bad news: Supporting parents when they are told of their child’s diagnosis, October 2013" ):
"Situations where there is either a feeling of no hope, a threat to a person’s mental or physical wellbeing, risk of upsetting an established lifestyle, or where a message is given which conveys to an individual fewer choices in his or her life.’ Bor et al., 1993

‘...any information which adversely and seriously affects an
individual’s view of his or her future’.
Buckman, 1992

‘...any information that is not welcome’.
Arber and Gallagher, 2003

‘...[an] uncomfortable experience for both the giver and
the receiver’.
Aitini and Aleotti, 2006.

מחומר הראיות עולה שביום 28.7.09 הופנה המנוח לבדיקת המיפוי ובמועד זה הצוות הרפואי ידע על מצבו הנפשי הרעוע של המנוח. כך למשל מהתיעוד הרפואי ( עמ' 31א בתיק מוצגי הנתבעת) עולה כי ביום 26.5.09 ליוותה התובעת את המנוח למרפאה האונקולוגית בבית החולים ושם דיווחה לאחות כי המנוח מדבר על ניסיון אובדני ( ראה סע' 18 לסיכומי ההגנה). לא זו אף זו, גם ביום 31.5.09 עדכנה התובעת את צוות המרפאה כי המנוח ביקר במיון הפסיכיאטרי ( סע' 19 לסיכומי ההגנה). כמו כן, גם ביום 2.6.09 שוחחה ד"ר וולנר, הרופאה שטיפלה במנוח, עם המנוח והמליצה בין היתר על המשך טיפול פסיכיאטרי במסגרת קופת החולים ( סע 20 לסיכומי ההגנה).
מתוך חוות הדעת של המומחים שהוגשו לתיק עולה ברורות שמצבו של המנוח הצריך התייחסות זהירה יותר מצד עובדי הנתבעת:

פרופ' קטן, מומחה מטעם הנתבעת קובע בעמ' 3 לחוות דעתו: "הפסקת כדורים ( נגד דיכאון) בחולה הסובל מדיכאון עלולה להיות קטלנית", ובעמוד 5 לחוות דעתו: "מר פיליפ הפסיק על דעת עצמו את התרופות נוגדות דיכאון, וכל חולה דיכאוני שמפסיק את תרופותיו נמצא בסיכון גבוה מאוד להתאבדות".
פרופ' קוטלר, מומחה מטעם הנתבעת, הסכים עם קביעתו של פרופ' קטן בעניין זה ( עמ' 34 שורות 1-3 לפרוטוקול).
ד"ר וולנר, מומחה מטעם הנתבעת, מסרה בחקירתה כי "קיימת אפשרות שחולה דכאוני שלא נוטל את התרופות יתאבד" ( עמ' 40 שורות 16-21 לפרוטוקול).
פרופ' רכס, מומחה מטעם הנתבעת נשאל בחקירתו האם חולה פסיכיאטרי שלא נוטל תרופותיו הוא חולה מסוכן יותר ונכון יותר לשים לב אליו וכך השיב: "ההיגיון שלי אומר שצריך לשים אליו לב, כן".

לאור כל זאת, אני מוצא כי הצוות הרפואי היה מודע למצבו הנפשי הרעוע של המנוח וכי היה מקום להפעיל את החריג הקבוע בסעיף 18( ג) ולדידי, היה צורך של ממש למנוע את תוצאות המיפוי מן המנוח, קל וחומר כאשר תוצאות המיפוי לא היו ידועות למאן דהוא - באם תהיינה חיוביות ובאם לאו.
יתירה מזאת, אני מסכים עם התביעה כי במקרה זה משבחרה הנתבעת לקיים את הוראות החוק בהתאם לסעיף 18( א), היה עליה לעשות כן תוך תיווך המידע - תוצאות המיפוי - על ידי הרופא המטפל.
לאור כל האמור לעיל, אני מקבל את עמדת התביעה ולפיה מדובר ב"בשורה מרה" כשלא ניתן היה לדעת מראש את תוצאות הבדיקה. במקרה שכזה, ראוי לאמץ דרכים זהירות יותר למתן הבשורה למטופל. על כך הסכימו גם המומחים מטעם הצדדים. לכן, סבורני כי בנסיבות דנן, היה על הצוות הרפואי לפעול ביתר זהירות כלפי המנוח, הם הפרו חובה זו ובמאזן ההסתברות הוכח שהפרה זו גרמה לנזק הנטען בתיק זה.
שאלת הקשר הסיבתי
הנתבעת טענה בסיכומיה ( סע' 63) כי לא הוכח הקשר הסיבתי בין תוצאות המיפוי אשר נשלחו אל בית המנוח בדואר ובין המעשה האובדני של המנוח. שאלה זו היא קריטית בתיק זה ותלויה לא מעט בנקודת המבט הערכית של היושב בדין. משכך, סבורני שיש לבדוק לעומק מה עמדת המשפט העברי בסוגיה.
הדרך לנסות ולשאוב תובנות בשאלת הקשר הסיבתי בתביעות נזיקין על פי עקרונות מהמשפט העברי הינה, הן מתוך חוק יסודות המשפט, תש"מ – 1980 המפנה לעקרונות הצדק, המוסר והשלום של מורשת ישראל והן באמצעות ערכיה של מדינת ישראל, כמדינה יהודית ודמוקרטית שבחוק יסוד כבוד האדם וחירותו, וכפי שציין פרופ' ברק בספרו "שופט בחברה דמוקרטית" (עמ' 290):
"ערכי היסוד של המשפט העברי מעצבים את דמותנו כעם וכמדינה. בהם באים לידי ביטוי היותנו לא רק מדינה דמוקרטית אלא גם מדינה יהודית. ערכי יסוד אלה הם חלק מערכי היסוד של משפטנו. יושם נא אל לב: הפנייה לערכי היסוד של המשפט העברי אינה פנייה אל משפט משווה. זו פנייה אל משפט ישראל. זו פניית חובה. הפנייה אינה אל כל ערכיו של המשפט העברי. הפנייה היא לאותם ערכים המהווים חלק ממשפט המדינה".
(תודתי למרכז ישמ"ע – המרכז לישומי משפט עברי במכללה האקדמית בנתניה בגין ההפניות למקורות המשפט העברי שלהלן).
היחס של המשפט העברי לעניין הטלת אחריות בנזיקין כאשר הקשר הסיבתי בין פעולתו של המזיק להתרחשותו של הנזק הוא עקיף הוא דיכוטמי. הגמרה קובעת (תלמוד בבלי בבא קמא נה,ב) שבמקרים המכונים בהלכה 'גרמא', המזיק פטור בדיני אדם וחייב בדיני שמים. אך לעיתים הנזק העקיף מכונה בשם 'גרמי', והמזיק מחוייב לשאת באחריות להתרחשותו של הנזק, הגם שהקשר הסיבתי בין פעולתו להתרחשותו של הנזק הוא עקיף.
בשאלה, מהי ההבחנה המדויקת שבין 'גרמא' ל'גרמי', ואיך יש בהבחנה זו כדי להצדיק את ההבדל ההלכתי שבין שני סוגי הנזק העקיף, עסקו רבים, החל מן הראשונים וכלה באחרוני האחרונים.
על דרכו של הרמב"ן בסוגייה צוין בשיעורי הרב אהרון ליכטנשטיין – דינא דגרמי הוצאת ישיבת הר עציון, אלון שבות תש"ס, עמ' 199-198:
"ההתמודדות עם הנושא הינה למדנית צרופה, ופחות או יותר במעגל סגור. הוא דן במקור הדין, צביונו, זיקתו לתחומים נושקים, ובעיקר, בהגדרתו, על ידי איסוף המקורות והמקרים השייכים לו, ומתוך ליבון והשוואה והצעת חילוקים יצירתיים - לעתים, כפי שהוא עצמו מעיר, דקים - בונה רבנו מארג הגיוני שאמור לתת מענה לשאיפה לשלמות ועקביות בתפיסת דינא דגרמא. התוצאה הנה מסכת המציגה דיני גרמי כפי שנכתבו באש שחורה על גבי אש לבנה, על בסיס כללים מוצקים ועקרונות למדניים טהורים."
יש הטוענים (תוספות בבא בתרא כב,ב ד"ה זאת אומרת וכך פסק ה רמ"א חושן משפט שפו, וכן יד, ה) שההבדל ההלכתי שבין שני סוגי הנזק נובע ממדיניות משפטית. נזק עקיף שהוא שכיח הוא 'גרמי', ונזק עקיף שאינו שכיח הוא 'גרמא'. לפי הסבר זה, ההבדל שבין 'גרמא' ל'גרמי' נובע מתקנת חכמים המחריגה נזקים שכיחים מתחולתו של הכלל שלפיו אין מטילים על אדם אחריות לנזק שנגרם על ידו בעקיפין. כך הסביר (בתוספות הנ"ל) רבי יצחק בן אברהם משאנץ ש" דינא דגרמי הוי מטעם קנס... ולכן כל היזק המצוי ורגיל לבוא - קנסו חכמים. וטעם דקנסו, שלא יהא כל אחד הולך ומזיק לחבירו בעין".
הרב ליכטנשטיין רואה בגישה הלכתית זו, יסוד להתמודדות הלכתית עם סוגיית הקשר הסיבתי בין הפעולה המזיקה לתוצאתה (שם, עמ' 200 ):
"... כאן באה הפנייה והבקשה לעיני העדה... יישום חיוב גרמי - או, יותר נכון, פטורי גרמא- על פי מתכונת הרמב"ן הצרופה, נתקל בקשיים מעשיים ההולכים ומחריפים. במציאות הטכנולוגית המתפתחת, גוברת בהתמדה היכולת להסב נזקים, פיסיים או אפילו וירטואליים, של ממש בלי להתחייב על פי הקריטריונים של הרמב"ן או של הר"י. הנזקים יכולים להיות יותר מופשטים ותהליך הנזק יותר עקיף מהרף המינימאלי הנדרש לחייב מדין גרמי - ואף על פי כן, התוצאה חמורה למדי... הבקשה שטוחה, הסמכות קיימת, והעיניים נשואות. במידה ויעלה ביד גדולי הפוסקים לתקן בנידון, הם יצליחו לגדור פרצה חברתית של ממש, ואף ישכילו, בד בבד, להרים קרנה של תורה."
על דברים אלו העיר כב' השופט דרורי בת"א (ירושלים) 2220/00 מפעלי תאורה א' הכט נ' רשות הדואר ש" האתגר שהציב הרב ליכטנשטיין בסיום ספרו ניצב גם לפתחם של שופטים הרואים במשפט העברי מקור חשוב וחיוני לפסיקתם".
סבורני שדברים אלו ישימים לגביי ולגבי תיק זה המונח להכרעה בפניי.
הרמב"ם במשנה תורה חובל ומזיק א, יח פסק ש:
"כשם שאומדים למיתה כך אומדים לנזיקין. כיצד? הרי שהכה חברו בצרור קטן שאין בו כדי להזיק או בקיסם של עץ קטן, וחבל בו חבל שאין חפץ זה ראוי לעשותו, הרי זה פטור."
יתכנו מצבים שבהם לא ניתן יהיה לחייב מזיק בדין לשאת באחריות לנזק שנגרם, כיוון שלא ניתן להוכיח שהמעשה של אותו אדם הוא שגרם לתוצאה המזיקה. בהתאם לכך נפסק ( ראה מרדכי בבא קמא, פרק שני, כא.), שמי שקירב פֵרותיו של חברו למקום שיש בו פרה, והפרה אכלתם, לא יישא באחריות לנזק שנגרם אם הפירות היו מונחים במקום שהפרה יכלה לאכלם גם בלי שקירבן אליה.
עיקרון זה מתקיים, אף כאשר פעולתו של המזיק היוותה רק פעולה אחת מבין סדרה של פעולות שבכל אחת מהן לא היה כדי לגרום נזק ואף בהצטברן יחד, לא היה בהן להביא לתוצאה המזיקה, אילולי הצטרפה אליהן פעולתו של המזיק.
כך למשל נפסק (רמ"א חושן משפט שפא) שכאשר ישבו מספר אנשים על ספסל, ובא האחרון וישב אף הוא על הספסל ובעקבות זאת נשבר הספסל, האחרון יישא לבדו באחריות להתרחשותו של הנזק, אם יוכח שאילולי ישיבתו לא היה הספסל נשבר.
בדומה לכך נפסק (שולחן ערוך חושן משפט שפג, ד) שאם הניחו חמישה בני אדם את חבילותיהם על גבה של בהמה, ובא השישי והניח חבילתו על גבי הבהמה ובשל כך היא מתה, "אם הייתה מהלכת באותם החבילות, ומשהוסיף זה חבילתו, עמדה ולא הלכה - האחרון חייב".
עם זאת, לעיתים תוטל על אדם אחריות בנזיקין על אף שהתוצאה הייתה מתרחשת גם אילולי פעולתו, וזאת בשל היות פעולתו בגדר הסיבה המהותית להתרחשותו של הנזק.
הסיבה המהותית להתרחשותו של הנזק עשויה להתבטא בתרומתו של המעשה לתוצאה. כך למשל, כאשר חפר אדם בור שעומקו תשעה טפחים ובא אדם אחר וחפר טפח נוסף, ושור נפל לבור ומת. ההלכה קובעת (שולחן ערוך חושן משפט תי, טו) שרק זה שחפר את הטפח האחרון הוא זה שיישא בנזק, אף שגם בור של תשעה טפחים עלול להזיק לשור, אף שאין בכוחו להמיתו. הסיבה לכך היא, שמאחר שתרומתו של המזיק השני היא מכרעת, מגלגלת ההלכה את התשלום על כל הנזק שנגרם, על האחרון.
לעיתים, אופייה של הפעולה היא שתקבע האם היא הסיבה המהותית להתרחשותו של הנזק אם לאו. כך למשל נקבע (תלמוד בבלי בבא קמא יז,ב) שאם "זרק כלי מראש הגג, ובא אחר ושברו במקל - פטור. דאמרינן ליה: 'מנא תבירא תבר' [= שאנו אומרים לו: כלי שבור שבר]".
במקרה זה, דווקא מי שזרק את הכלי מראש הגג הוא שיישא באחריות לנזק שנגרם, הואיל ומשעה שהוא זרק את הכלי מראש הגג "נגזר" דינו של הכלי לשבירה, ולכן פעולתו נחשבת כפעולה שהיא הסיבה המהותית להתרחשותו של הנזק.
הסיבה המהותית להתרחשותו של הנזק קשורה גם ליחס שבין סיבות שונות שחברו יחד לגרימת הנזק. כאשר הסיבה האחרונה להתרחשותו של הנזק מחזקת למעשה את פעולתה של הסיבה הראשונה, זה שפעולתו היא בגדר סיבה ראשונה ייחשב כזה שגרם סיבה מהותית להתרחשותו של הנזק, והוא יהיה זה שיישא באחריות לנזק שנגרם. לפיכך, אם אדם הצית אש, ובא אחר והוסיף קסמים לשרפה, הראשון יישא באחריות, ולא האחרון (אברהם שיינפלד, חוק לישראל: נזיקין מורשת המשפט בישראל, ירושלים תשנ"ב, עמ' 253).
סבורני שהתביעה הוכיחה בראיות מספיקות בכדי להטות את מאזן ההסתברויות שהסיבה המהותית להתרחשות מותו של המנוח לא היתה אחרת מאשר קבלת המכתב הנדון. טענת התביעה על כי לולי קבלת אותו מכתב המנוח היה חי עוד מספר שנות חיים פרודוקטיביים מקובלת עלי.
לדידי, התביעה עמדה בנטל להוכיח את הקשר הסיבתי כנדרש, וזאת לאחר שהתרשמתי מעדותה של התובעת שהעידה על התנהגותו של המנוח לאחר שקיבל את המכתב לביתו, ומסמיכות הזמנים בין קבלת המכתב לבין התאבדותו ודברי המנוח לפני מעשה זה. מחומר הראיות עולה כי מצבו הנפשי של המנוח עובר לקבלת המכתב השתפר וכך גם תפקודו בבית, זאת עד לקבלת המכתב שנשלח לביתו. הדבר מעיד לדעתי על הקשר הסיבתי עובדתי ומשפטי בין קבלת המכתב ובין מעשהו האובדני של המנוח.
שאלת האשם התורם
איני מקבל את טענת ההגנה לפיה יש לייחס לתובעת רשלנות תורמת משמעותית כיוון ש לא שיתפה את הצוות המטפל במרפאה בעובדות מהותיות הנוגעות למנוח, אשר לו היו מובאות לידיעת הצוות המטפל ייתכן והיו מקבלים החלטה אחרת בנדון .
מחומר הראיות עולה כי ביום 28.7.09 הופנה המנוח לבדיקת המיפוי ובמועד זה הצוות הרפואי ידע על מצבו הנפשי הרעוע של המנוח. כך למשל מהתיעוד הרפואי ( עמ' 31א בתיק מוצגי הנתבעת) עולה כי ביום 26.5.09 ליוותה התובעת את המנוח למרפאה האונקולוגית בבית החולים ושם דיווחה לאחות כי המנוח מדבר על ניסיון אובדני ( ראה סע' 18 לסיכומי ההגנה). לא זו אף זו, גם ביום 31.5.09 עדכנה התובעת את צוות המרפאה כי המנוח ביקר במיון הפסיכיאטרי ( סע' 19 לסיכומי ההגנה). כמו כן, גם ביום 2.6.09 שוחחה ד"ר וולנר, הרופאה שטיפלה במנוח, עם המנוח והמליצה בין היתר על המשך טיפול פסיכיאטרי במסגרת קופת החולים ( סע 20 לסיכומי ההגנה).
גם טענותיו של ב"כ התובעים בסעיף 15 א' עד ה' לסיכומי התשובה מקובלים עליי. משכך אינני נדרש לטענת הרחבת החזית שהועלתה בקשר לטענת הרשלנות התורמת.
מהמקובץ עולה כי אין להטיל כל אשם תורם על כתפי התובעת 1.

שאלת הנזק

משמצאתי כי על הנתבעת חלה האחריות בגין נזקי התובעים והעיזבון, כעת אעבור לדון בשאלת גובה הנזק.

הפסדי הכנסה בשנים האבודות
התביעה טענה בסיכומיה (סע' 117) כי שיעורי ההחלמה מהמחלה ממנה סבל המנוח הינם בסיכויים של כמעט 100% (ר' עמ' 3 לחוו"ד של ד"ר אדלמן). אשר על כן סבורה התביעה כי משכך, המנוח צפוי היה לחיות עד לגיל 82, זאת לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה באשר לתוחלת חיים על פי מין וקבוצת אוכלוסייה.
הנתבעת טענה בסיכומיה (סע' 108) כי על מנת לחשב את תוחלת החיים של המנוח יש להתחשב במחלה ממנה סבל וכן ממצבו הנפשי עובר לפטירתו, לכן, הנתבעת סבורה כי יש לחשב את הנזק על פי תוחלת חיים של 10 שנים נוספות מיום פטירת המנוח (סע' 109).
בעניין זה אני מקבל את עמדת ההגנה שהיא עומדת בקנה אחד עם עקרון החזרת המצב לקדמותו. בהתאם לכך יש לחשב את ראש נזק זה לפי :
לעבר- למשך 6 שנים משוערך להיום ובמעוגל סכום של 200,000 ₪.
לעתיד- למשך 4 שנים, משוערך ומעוגל סכום של 120,000 ₪.

כאב וסבל וקיצור תוחלת חיים
התביעה טענה כי בגין מחדלה של הנתבעת יש לפצות את העיזבון בראש נזק זה בסכום של 600,000 ₪ (סע' 126).
הנתבעת טענה כי בנסיבות העניין יש לפצות את העיזבון בסכום של 150,000 ₪.
לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, סבורני כי יש להעמיד את גובה הפיצוי בגין ראש נזק זה בסכום ראוי, הוגן וגלובאלי על שיעור של 250,000 ₪ (והשווה למה שנפסק למשל בת"א 15244-09-10 דאודון ואח' נ' רשת מזון חצי חינם ואח',(פורסם בנבו 26.5.2015) ובת"א 33291-11-09 ביטון ואח' נ' שירותי בריאות כללית, (פורסם בנבו 3.12.2011)).

הוצאות קבורה ומצבה

משלא השכילו התובעים לשמור על קבלות בגין הוצאות הקבורה והמצבה, על פי אומדן כללי (ראו ע"א 5994/96 בן יאיר נ' עזבון עמר, תק-על 97(1), 933) אני קובע כי סכום הפיצוי בגין ראש נזק זה יעמוד על שיעור של 10,000 ₪.

אובדן שירותי אב ובעל

התביעה טענה כי יש להעמיד את הפיצוי בגין ראש נזק זה על סך של 450,000 ₪. מנגד, טענה ההגנה כי יש להעמיד את הפיצוי בגין ראש נזק זה על שיעור של 30,000 ₪. סבורני כי דרישת התביעה גבוהה מדי ואילו הצעת ההגנה נמוכה מדי. לכן, אני קובע כי על דרך האומדן יש ליתן פיצוי בגין ראש נזק זה בסך כולל של 100,000 ₪.

תביעתה העצמאית של התובעת 1
התביעה טענה בסיכומיה ( עמ' 18-19 סע' 132-138) כי משמצאה התובעת 1 את בעלה המנוח כאשר הוא תלוי על עץ בחצר ביתם, נגרם לה לנזק נפשי שבגינו נאלצה לפנות לטיפול פסיכולוגי ( סע' 39 לתצהיר התובעת). לדידו של ב"כ התובעת המלומד, יש להכיר בתובעת 1 כניזוק משני לאור כך שהתובעת 1 עומדת בשלושת התנאים הראשונים שנקבעו ברע"א 444/87 אלסוחה נ' עיזבון המנוח דוד דהאן ז"ל, פ"ד מד(3) 397 (1990) (להלן: "הלכת אלסוחה"). התביעה טענה בסיכומיה כי באשר לתנאי הרביעי שנקבע בהלכת אלסוחה, הורחב תנאי בע"א 754/05 לבנה לוי נ' המרכז הרפואי שערי צדק (פורסם בנבו) (להלן: "פס"ד לבנה לוי") ושם נקבע כי ניתן להקל התנאי זה ולקבל תביעה אף במקרה שלא נגרמה כל מחלת נפש בגין האירוע מושא תביעה.
ההגנה טענה בעניין זה ( סע' 115 לסיכומים) כי פס"ד לבנה לוי אינו רלוונטי לענייננו ואין מקום להחיל את החריג הצר שנקבע בפסק הדין. ב"כ הנתבעת הפנה בעניין זה לעמודים 64-65 לפסק הדין לבנה לוי, תוך שהוא טען כי יש להחיל את החריג רק בנסיבות בהן היו מעורבים האב והאם פיזית בהליך לידה שהסתיים במות התינוק בבטנה של האם.
טענה זו אינה מקובלת עלי.
אני מקבל את עמדת התביעה ולפיה התובעת 1 הינה נפגעת משנית, כזו העומדת בתנאי הלכת אלסוחה. לאור הגישה הרווחת בפסיקה, התנאי הרביעי של הלכת אלסוחה הינו תנאי גמיש שלתוכו ניתן לצקת מקרים שונים בנסיבות שונות, אף אם אינם עולים לכדי מקרים עם נכות נפשית משמעותית, אם בכלל. מן הפסיקה עולה כי הקריטריונים שנקבעו בהלכת אלסוחה הינם גמישים ואינם מהווים רשימה סגורה ( ראו - ע"א 642/89 עזבון המנוח מאיר שניידר ז"ל נ' עיריית חיפה, פ"ד מו(1) 470, 476; רע"א 5803/95 ציון נ' צח, פ"ד נא(2) 267, בעמוד 274).
טיעוני התביעה בסעיף 21 ד' לסיכומי התשובה מקובלים עלי ונתמכים בת"א (מחוזי י-ם) 3050/09 פרלמן גלינה נ' ארגון החמאס; ת"א (מחוזי י-ם) 4417/02 ת' כ' נ' נ' פרופ' יהודה היס; ת"א (מחוזי ת"א) 1361/99 ספיר סלוון נ' ז'ן קלוד אטיאס;
משכך סבורני כי בנסיבות העניין יש לפצות את התובעת 1 בסכום הוגן וסביר של 200,000 ₪ (ראו גובה פיצוי מקובל בגין ראש נזק זה, למשל ת"א (חי') 621/07 עזבון המנוח דניאל אישצ'נקו ז"ל נ' מדינת ישראל - משרד הבריאות, (פורסם בנבו 2.5.2013) וכן ת"א ( ב"ש) 7264/06 אלמוני(קטין) נ' מרכז רפואי קפלן).

בנוסף התביעה טענה כי התובעת 1 תזדקק לטיפולים נפשיים עתידיים לאור התאבדותו של המנוח. התובעת 1 מטופלת זה כשנה והוצאות בגין טיפולים אלו עולים לכדי סכום של 13,000 ₪. לדידה של התביעה הטיפולים יימשכו גם בעתיד וצפויים לעלות לכדי סכום של 250,000 ₪.
ההגנה טענה מנגד כי אין לקבל דרישת התביעה בעניין זה. לדידה, משלא צורפה כל חוות דעת רפואית-פסיכיאטרית אשר קובעת צורך זה, אין לקבל דרישה זו.
בעניין זה, אני מקבל את עמדת ההגנה. עם זאת, משצורפו קבלות באשר לטיפולים אותם קיבלה התובעת 1, יש ליתן פיצוי על כך. אשר כל כן אני קובע כי הנתבעת תשלם בגין הוצאות טיפולים אלו בסך משוערך ומעוגל של 20,000 ₪ בערכי היום.

תביעתן העצמאית של בנותיו של המנוח

התביעה טענה ( סע' 143 לסיכומיה) כי בנותיו של המנוח תזדקקנה לטיפולים נפשיים עתידיים העולים לכדי סכום של 250,000 כל אחת, ובסך הכל דרישת התביעה בעניין זה הינה 500,000 ₪.
בעניין זה, בהיעדר הוכחות כי ישנו צורך בטיפולים שכאלה, אני דוחה את דרישת התביעה.

הוצאות משפט ושכ"ט

בנוסף לסכומים דלעיל, תשלם הנתבעת לתובעים את הוצאות המשפט וכן שכ"ט עו"ד בשיעור 23.4%.

המזכירות תמציא פס"ד זה לצדדים

ניתן היום, כד'כ"ז תשרי תשע"ו, 10 אוקטובר 2015, בהעדר הצדדים.