הדפסה

פוקס מלמד נ' רשת מעונות ס.ע.ד. בע"מ ואח'

לפני:

כב' השופטת ד"ר אריאלה גילצר-כץ

התובעת:
שירלי פוקס מלמד ת.ז. XXXXXX837
ע"י ב"כ עו"ד אסף מרקס
-
הנתבעים:

  1. רשת מעונות ס.ע.ד. בע"מ ח.פ. 51-368480-3
  2. מאיר שחורי ת.ז. XXXXXX320

ע"י ב"כ עו"ד ד"ר יוסף גיא (גייטנר)

פסק דין

מידי חודש בחודשו שילמה הנתבעת את שכרה של התובעת באיחור. האם יש מקום לחייב אישית את מנהל הנתבעת בפיצויי הלנת שכר – זוהי אחת הסוגיות העומדות להכרעת בית הדין בתיק דנא.

העובדות, כפי שעלו מחומר הראיות:

1. התובעת היא מרפאה בעיסוק, אשר הועסקה ע"י הנתבעת מיום 1.1.12 ועד 30.6.13.

2. הנתבע 2 הוא בעל מניות בנתבעת ומנהל בנתבעת.

3. התובעת פוטרה מעבודתה.

4. לתובעת שולמו דמי נסיעות בגובה של 6.60 ₪ ליום עבודה. התובעת מתגוררת בהוד הש רון.

5. ביום 27.8.13 נשלח מכתב פיטורים לתובעת.

טענות הצדדים

טענות התובעת:

  1. הנתבעת הלינה את שכרה באופן שיטתי ומידי חודש בחודשו. התובעת עותרת לתשלום 23,339.17 ₪ בגין הלנת שכר.
  2. הנתבעת לא העבירה את חלקה של התובעת לגמל למרות שניכתה סכומים אלו משכרה.

3. לתובעת לא נמסרה הודעה על תנאי העסקתה, לכן נ תבע פיצוי בסך של 15,000.

4. לתובעת לא שולמו דמי הנסיעות במלואם (3,948 ₪).

5. התובעת פוטרה ללא שימוע באופן מפתיע, ללא כל רמז, וללא מכתב פיטורים. כששאלה התובעת מדוע היא מפוטרת השיב לה הנתבע :"לא נכנס לחרא הזה". התובעת עותרת לפיצוי בגין פיטורים שלא כדין (53,000 ₪).

6. הנתבע 2 הוא המושך בחוטים בנתבעת 1 וכל הפעילות מבוצעת על ידו. הנתבע 2 ניהל את עסקי הנתבעת ברשלנות רבתי , לרבות הלנה קבועה של שכר התובעת וחוב לחברת הביטוח (9,124 ₪ ).

7. התובעת ביצעה את עבודתה בנתבעת בנאמנות והביאה לשיפור מערך ריפוי בעיסוק בנתבעת.

8. הנתבעת הלינה את פיצויי הפיטורים המגיעים לתובעת. חלק מפיצויי הפיטורים (5,110 ₪) שולמו באיחור 63 ימים לאחר פיטוריה. לפיכך נתבע סך של 6,575 ₪ בגין הלנת פיצויי פיטורים.
הנתבעת נותרה חייבת יתרת פיצויי פיטורים בסך 2,840 ₪.

9. כמו כן נתבע סך של 10,000 ₪ פיצוי בגין עוגמת נפש.

טענות הנתבעת:
1. התובעת השתכרה שכר גבוה לשעה (150 ₪).

2. כל ההפרשות לגמל שולמו לחברת הביטוח.

3. התובעת עבדה במקביל במוסד אחר שנמצא בקרבת הנתבעת ולכן שולמו לה דמי נסיעות לכיוון אחד.

4. לתובעת נערך שימוע והוסבר לה סיבת הפסקת עבודתה. כן – נערכו עם התובע שיחות רבות טרם פיטוריה.
5. לתובעת נמסרה הודעה על תנאי העסקה.

6. התובעת לא היתה אחראית אלא מרפאה בעיסוק.

7. רוב המעסיקים הפרטיים משלמים שכר עבודה בין ה-15-10 לחודש לאחר חודש עבודה. אילוצים כלכליים חייבו את הנתבעת להשיג מימון לתשלום המשכורות.

8. נערכו שיחות רבות עם התובעת בענין חוסר שביעות רצון מעבודתה. התובעת לא ביצעה עבודתה נאמנה, זלזלה במקום עבודתה, נהגה לצפות בטלויזיה ולהיכנס לפייסבוק האישי שלה.

9. העתק נוסף של מכתב הפיטורים נמסר לתובעת, לאחר שבעלה פנה לנתבעת לקבל מכתב פיטורים.

10. זכאות התובעת לפיצויי פיטורים היא מחודש 08/13, לאחר שנסתיימה תקופת ההודעה המוקדמת. מסיבות טכניות שולמו הפיצויים בתחילת ספטמבר ואת החלק השני של פיצויי הפיטורים היתה התובעת אמורה לקבל מקופת הפנסיה.

עדויות
שמענו את עדות התובעת ואת עדותה בעלה מר צפריר מלמד.
מטעם הנתבעת העיד מר שחורי מרדכי, מנהל בנתבעת.

הכרעה:
לאחר ששמעתי את העדויות, עיינתי במסמכים ובחנתי את טענות הצדדים, באתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל בחלקה.

התביעה נגד הנתבע
סעיף 6 לחוק החברות התשנ"ט - 1999 שכותרתו "הרמת המסך", קובע:

"(א) (1) בית משפט רשאי לייחס חוב של חברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות הענין צודק ונכון לעשות כן, במקרים החריגים שבהם השימוש באישיות המשפטית הנפרדת נעשה באחד מאלה:
(א) באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה;
(ב) באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה, ובלבד שבעל המניה היה מודע לשימוש כאמור, ובשים לב לאחזקותיו ולמילוי חובותיו כלפי החברה לפי סעיפים 192 ו-193 ובשים לב ליכולת החברה לפרוע את חובותיה...".

בית הדין בבואו לבחון האם "בנסיבות העניין צודק ונכון" להרים את מסך ההתאגדות, עליו לבחון, בין היתר, התנהגות בעל המניות לפי עקרון תום הלב:
"אכן, יש גבול שאסור על עסקים לעברו, ואם עברוהו יהיו לכך תוצאות משפטיות - והוא הפגיעה בזולת מתוך ידיעה שנעשית פגיעה, קרי, שלא בתום לב. על המתקשר לנהוג בזולת כפי שהיה רוצה שהזולת ינהג בו, אותו "דעלך סני לחברך לא תעביד", אותו "אדם לאדם - אדם". מצג של "עולם כמנהגו נוהג" ..." ( ע"א 10582/02 ישראל בן אבו נ' דלתות חמדיה בע"מ ניתן ביום 16.10.2005 - פורסם במאגרים האלקטרוניים, [פורסם בנבו], שם עמ' 20) .

עובד המבקש להרים את מסך ההתאגדות בין החברה בה עבד לבעל מניותיה עליו מוטל נטל הראיה. התובעת לא ידעה להסביר מדוע היא תובעת אישית את הנתבע:
"ש. נתת תצהיר לביה"ד, ואמרת שזה דברים שאת יודעת. תני לי הסבר באיזו מרמה ניהל הנתבע 2 את החברה, מה המירמה ואלו ראיות יש לך לכך?
ת. אני לא יודעת להסביר."
(עמ' 7 לפרוטוקול שורות 19-17 לעדות התובעת)

"לשאלת ביה"ד מה זה רישום כוזב במסמכי חברה – אני משיבה שאני לא יודעת מה זה. "
(עמ' 8 לפרוטוקול שורה 4 לעדות התובעת)

התובעת אף העידה כי עבדה אצל הנתבעת ולא אצל הנתבע:
"ש. זאת אומרת שאת לא עבדת אצל מאיר שחורי אלא אצל רשת מעונות סעד.
ת. מהנהנת בראשה. "
(עמ' 8 לפרוטוקול שורות 22-21 לעדות התובעת)

מצאתי מקום לציין כי התצהיר נכתב יחד עם ב"כ ובעלה (עמ' 6 שורות 29-28 לעדות התובעת). התובעת לא ידעה להסביר חלק מהדברים שנכתבו בתצהיר (עמ' 7 לפ' שורות 19-18 לעדות התובעת). במהלך החקירה הנגדית ניסו ב"כ התובעת ובעלה "לעזור" לתובעת בעדותה (עמ' 9 לפ' שורה 23).

התובעת לא הביא ה אף לא ראשית ראיה ל טענתה בדבר הרמת מסך. על כן, לא מצאנו כי יש מקום להרים את מסך ההתאגדות בין הנתבעת 1 לנתבע 2.

עם זאת, הנתבע, כמנהל הנתבעת, הפר אחריותו כנושא משרה בתאגיד על פי סעיף 26 (ב)לחוק הגנת השכר תשי"ח 1958 וכן הפר לכאורה את סעיף 25ב (ב1)(1) וכן 25ב (ג) לחוק הגנת השכר . במישור הפלילי על פי חוקים אלו לנושא משרה אחריות אישית. ככלל אין מקום לגזור גזירה שווה בין עוולה אזרחית לבין עבירה פלילית. התביעה שבפנינו עניינה תביעה כספית אזרחית, בעוד שהחוקים דלעיל מטילים אחריות על נושא משרה בתאגיד שעבר עבירה פלילית.

אף על פי כן, סבורני כי למרות שעסקינן בהליך אזרחי, מן הדין ומן הצדק להטיל אחריות אישית על מנהל הנתבעת, אשר ביצע פעולות אלו. ניכר כי התנהלות הנתבעת 1 הייתה תוצאה של החלטות אשר קיבל הנתבע ועל כן מן הראוי כי ישא בתוצאות אשר נבעו ממעשיו. לכן זהו המקרה בו יש לייחס את חובות החברה באופן מוגבל לנושא משרה בחברה. הדבר דומה ל נושה שאינו רשאי לנקוט בהליכים נגד ערב מוגן אלא לאחר שניתן פסק דין כנגד החייב העיקרי ולאחר שמוצו כל ההליכים כנגד החייב העיקרי. כך בענייננו - הנתבע יהיה ערב לחובה של הנתבעת כלפי התובעת ורק אם הנתבעת לא תשלם את חובה כלפי התובע ת, יחויב הנתבע אישית בחובה של הנתבעת 1.

איחור בתשלום המשכורות
על פי סעיף 9 לחוק הגנת השכר, על המעביד לשלם לעובד שכר עבודה בתום החודש שבעדו הוא משתלם. שכר עבודה ייחשב כמולן אם הוא שולם אחרי היום הקובע, היום התשיעי שלאחר המועד לתשלום שכר עבודה. קרי, על המעביד לשלם שכר עבודה עד התשיעי לאחר המועד לתשלום שכר עבודה. שכר שאיננו משתלם עד היום הקובע, ישא פיצויי הלנת השכר מהיום הקובע ועד התשלום.

אין מחלוקת כי הנתבעת לא שילמה במועד את משכורותיה של התובעת. מעיון בטבלה שנערכה על ידי התובעת עולה כי על פי רוב שולמה משכורתה של התובעת באיחור של כ- 15 יום. טענתה של הנתבעת כי רוב המעסיקים במשק הפרטי משלמים משכורות באיחור, כצידוק למעשיה, טוב היה לולא נטענה שכן זוהי עבירה פלילית ואין הצדק להפר את הוראות החוק רק בשל העובדה כי רבים אחרים נוהגים כך.

הסנקציה של הלנת השכר הִנה סנקציה דרקונית, שכן עסקינן בתוספת של מאות אחוזים לשנה, בשים לב לעובדה כי התיקון האחרון לחוק הגנת השכר שעסק בגובה הלנת השכר היה בשנת 1985, בתקופה בה האינפלציה עמדה על למעלה מ- 440% לשנה , לכן עובד אשר לא קיבל את שכרו במועד נשחק שכרו מידי חודש בלמעלה מ-27% לחודש ולכן היה צורך להצמיד את השכר לעשרות אחוזים לחודש כפי שנקבע בחוק הגנת השכר. כיום האינפלציה השנתית עומדת על אחוזים בודדים לשנה ואין מקום לפסיקת הלנת שכר גבוהה וכך גם נהג בית הדין הארצי לעבודה בשנים האחרונות.

בפסק-דין מיום 9.9.2004 קיבל בית הדין הארצי את ערעורה של העירייה על שיעור פיצוי ההלנה והורה לעירייה לשלם את מלוא השכר המולן לעובדיה בצירוף פיצוי הלנת שכר בשיעור שנתי כולל של 25% בלבד מן השכר המולן.
"חוק הגנת השכר כשמו כן הוא, ותכליתו תשלום שכר העובד במועדו. הפר המעסיק חובתו שבדין, זכאי העובד לפיצוי בגין הלנת שכרו. כנגד זכותו של העובד לקבל שכרו המלא במועדו עומדת חובת המעסיק לתשלום השכר. לא שילם המעסיק לעובד שכרו בעיתו, חייב הוא בפיצוי על פי דין. החובה והזכות מזה והסנקציה על הפרתן מזה הן מעשה מקשה אחת ואין להפריד ביניהן. על כן, הסתמכות המדינה על הפן העונשי שבסעיף 17 לחוק הגנת השכר בלבד משמעותה התעלמות מחֶצְיָה העיקרי של המשוואה ומתכלית החוק, הלא היא חובת תשלום שכרו של העובד במועדו ובמלואו.ב..נוכח חומרת הסנקציה של חיוב המעסיק בתשלום פיצוי הלנה, נקבע בסעיף 18 לחוק כי "בית הדין האזורי רשאי להפחית פיצוי הלנת שכר או לבטלו" בהתקיים התנאי המוקדם "שהסכום שלא היה שנוי במחלוקת שולם במועדו" ומשנוכח בית הדין "כי שכר העבודה לא שולם במועדו" בשל אחת מאלה: "טעות כנה", או "עקב חילוקי דעות בדבר עצם החוב, שיש בהם ממש", או מחמת "נסיבה שלמעביד לא הייתה שליטה עליה". במסגרת זו, יאזן בית הדין בין שניים אלה: תכלית החוק למניעת הלנת שכר וחיוב המעסיק בפיצוי עונשי כבד בגין ההלנה, ושיעורם הגבוה של פיצוי ההלנה העשוי להפוך לסנקציה קיצונית ובלתי מידתית בנסיבות המקרה בו לא שולם שכר העובד במועדו".
(עע (ארצי) 1242/04 עיריית לוד - אבלין דהן יו"ר ארגון עובדי לו ד ניתן ביום 28.7.2005 – פורסם במאגרים האלקטרוניים. שם בעמ' 15)

במקרה דנן, השתכנענו כי איחורים אלו נבעו, בין השאר, מתקציב הנתבעת ממשרדי הממשלה שכן עסקינן בבית אבות. לפיכך הננו קובעים כי הנתבעת תשלם לתובעת פיצויי הלנ ת שכר בגובה של 2,160 ₪.

הודעה על תנאי העסקה
הנפקות המשפטית של אי-מתן הודעה לעובד על תנאי העסקתו, היא העברת נטל הראיה למעסיק לעניין הוכחה בדבר תנאי עבודתו של עובד . התובעת לא הלינה לאחר קבלת שכר ה הראשון על גובה השכר.

שוכנעתי כי התובעת ידעה על תנאי העסקתה מיומה הראשון או למצער לאחר כחודש ימים:
"ש. משכורת ראשונה קבלת?
ת. כן.
ש. כל מה שכתוב בתלוש ראית את המספרים?
ת. כן
ש. זה ענה לציפיות שלך?
ת. שוב, אני לא מנהלת חשבונות בבית שלי. יחד עם בעלי.

לשאלת ביה"ד – האם בעלך היה מרוצה מהמשכורת שלך – העדה משיבה: כן.
ש. את אמרת שהוא אמר לך שהמשכורת הראשונה זה יהיה החוזה שלך, קבלת את התלוש הראשון, את השכר, בעלך מרוצה כולם מרוצים, את ממשיכה לחודש הבא, האם אפשר להבין שבעצם יש לכם הסכמה והבנתם אחד את השני ויש לכם סיכום כמה את מקבלת והתנאים ואת ממשיכה לעבוד.
ת. אוקיי?
ש. אני שואל אותך שאלה. (חוזר על השאלה).
ת. היה אחרת, אני לא זוכרת איזה שלב, אבל...
ש. אני מדבר על החודש השני.
ת. התשובה היא כן. "
( עמ' 10 לפרוטוקול שורות 28-12 לעדות התובעת)

התובעת הודתה כי:
"כן. אמרתי לו אם יש איזשהו חוזה לחתום עליו הוא אמר לא, ושהמשכורת הראשונה זה החוזה שלי."
(עמ' 10 לפ' שורות 9-8 לעדות התובעת)

זאת ועוד, במהלך חקירתו הנגדית של הנתבע הוצגה הודעה על תנאי העסקתה. אולם נוכח הגשתה רק בשלב העדויות, איננו נותנים משקל לראיה זו.

אשר על כן, הננו קובעים כי לא הייתה מחלוקת בעניין תנאי העסקתה של התובעת ואין מקום לפסיקת פיצוי בגין רכיב זה.

דמי נסיעות
לא הוכח כי אכן עבדה התובעת במקום נוסף בסמוך לעבודתה בנתבע. התובעת עבדה במשרה חלקית והיא איננה זכאית לדמי-נסיעות בגובה של כרטיס "חופשי חודשי". על פי צו ההרחבה עובד אינו זכאי לתשלום דמי נסיעה בגובה כרטיס חופשי חודשי אלא על פי ימי העבודה, שבהם עבד בפועל.

זאת ועוד, מהודעה לעובד לא נרשם דבר וחצי דבר לענין דמי הנסיעות המופחתים. לכן על הנתבעת לשלם לתובעת רכיב תביעה זה. כעולה מתלושי השכר התובעת עבדה 10 ימים בחודש. על כן על הנתבעת להשלים לתובעת דמי נסיעות 6.60 * 10 ימים * 18 חודשי עבודה. הנתבעת תשלם לתובעת סך של 1,188 ש"ח.

שימוע
הנתבעת לא ערכה לתובעת שימוע פורמלי אולם התובעת הודתה כי ניתן לה הסבר לפיטוריה :

"ת. אני דווקא שאלתי למה הוא פיטר אותי והוא לא ענה אותי ואח"כ
הוא אמר לא מרוצים ממך, לא מבסוטים ממך, שאלתי מי והוא לא
יכול לענות לי שאלתי למה
והוא ענה לי בכמה מילים גסות, טלפון צלצל לא אמר לי סליחה
שום דבר והרים את הטלפון ולא היתה לי הזדמנות לשאול למה,
שום דבר, קמתי ויצאתי."
(עמ' 11 לפרו' שורות 14-11 לעדות התובעת)

כך גם עולה מתמלול השיחה בין הנתבע לתובעת (נפסל 7 לתצהירי התובעת):
מאיר: אני רוצה לסיים את העבודה שלך אצל נו
שירלי: או אה
מאיר: מה שמגיע לך מגיע לך תקבלי
שירלי; כן
מאיר: אני לא מבסוט מהעבודה שלך
...
מאיר: ראיתי שגם אין קומוניקציה בינך לבין זיווה גם
שירלי: אין קומוניקציה? ה'א החליפה יום . לא רואים אחת את השנייה. ה יא החליפה יום. לא נכנס לפרטים.
מאיר: ראית' שאין מה לעשות
שירלי: איך ראית שאין מעניין מאוד או.קיי אז שיהיה לך בהצלחה גם
מאיר: תודה. אל תכעסי
שירלי: מה?
מאיר: אל תכעסי
שירלי: לא יודעת תשמע יכול להיות שעבודה אחרת יותר תתאים לא יודעת
מאיר: לא יודע ראיתי שאין
שירלי: דווקא מה שאני ראית* שהתחיל תהליך טוב מאוד זה לא רק אני זה העובדות של משרד הבריאות יותר ויותר מפסוטים וזה לא זיווה סליחה עם כל הכבוד
מאיר: אני דברתי עם העובדים כולם ממש לא לא דברים טובים
שירלי: עם העובדים?
מאיר: את יודעת הבנות וזיווה כולם אני עצמי שאת אה.... מה זה משנה, יצא, בשביל מה לערבב את החרא? (עונה לטלפון באמצע השיחה)
שירלי: (מאיר כבר מדבר בטלפון): טוב אז להתראות בנתיים.

שוכנענו כי התובעת פוטרה מאחר שהנתבעת לא הייתה שבעת רצון מתפקודה וממקצועיותה של התובעת. לכן בדין פיטרה הנתבעת את התובעת. הנתבע פירט לתובעת חלק מהסיבות לפיטוריה. אולם עת מעסיקה איננה מרוצה מעבודת עובד אצלה, עליה לנהוג בהגינות ובנימוס. הנתבעת נהגה עם התובעת בגסות. התובעת לא זומנה לשימוע כדין, הנתבעת לא הציגה פרוטוקול שימוע ולא הוצגו לתובעת באופן מסודר כל הטענות כנגדה אלא רק ברמזים ובחצאי משפטים, תוך שימוש במילים שאינן ראויות אולם אין ספק שהשימוע התקיים נוכח הקלטת השיחה שנערכה בין התובעת לנתבעת (נספח 7 לתצהירי התובעת).

חובת השימוע חלה על כל המעבידים במשק אולם לטעמנו, אין דין חברה פרטית או תאגיד פרטי כדין חברה ציבורית. בניגוד לחברה פרטית, חברה ציבורית מחויבת ביתר שאת למלוא הכללים הצורניים לעריכת שימוע כדין.

אכן נערכה לתובעת שיחת שימוע אם כי לא שימוע פורמלי, אולם תכלית השימוע התקיימה ואין צורך , למלא אחר "כללי טקס צורניים" על מנת לקיים את חובת השימוע:
"על מנת לקיים את חובת השימוע, אין משמעות הדבר בי חייבים להתקיים "כללי טקס" צורניים מסויימים, השאלה האם מולאה חובת השימוע נגזרת בכל מקרה מנסיבותיו הוא. לא דומה מקרה בו התשתית העובדתית או האחרת לפיטורים רחבת היקף למקרה פשוט. זאת ועוד, לא כל "פגם" בשימוע בהכרח יש בו כדי להצדיק מתן פיצוי - כל מקרה צריך להבחן בנסיבותיו".
(ע"ע 554/09 צבר ברזל הספקה ושיווק מתכת בע"מ - משה שמיר, ניתן ביום 13.1.2011 פורסם במאגרים האלקטרוניים)

בנסיבות העניין, הננו קובעים כי על הנתבעת לפצות את התובעת בגובה של מחצית משכורת חודשית בסך 2,650 ₪ בגין אי עריכת שימוע כדין.

מכתב פיטורים
מתמלול השיחה עלה כי לתובעת לא נמסר עם פיטוריה מכתב פיטורים על פי חוק הודעה מוקדמת לפיטורים והתפטרות. על המעסיק ליתן לעובדו מכתב פיטורים. הנתבעת נהגה שלא כדין עת מסרה לתובעת מכתב פיטורים באיחור רב.

הלנת פיצויי פיטורים
הנתבעת הייתה מחוייבת לשלם את פיצויי הפיטורים של התובעת בתחילת חודש אוגוסט 2013 שכן התובעת פוטרה בסוף יוני 2013 וניתנה לה הודעה מוקדמת עבור חודש יולי 2013. חלק מפיצויי הפיטורים שולמו בחודש ספטמבר 2013. לפיכך הננו פוסקים פיצוי בגין הלנת פיצויי פיטורים בגובה של 1,590 ₪ .

הפרשות לקרן הפנסיה
אין מחלוקת כי הנתבעת לא העבירה את ניכוי העובד לקרן הפנסיה במועד. בסיכומיה הודיעה התובעת כי "שהמחדל תוקן בעקבות הגשת התביעה" (ס' 14 לסיכומי התובעת). תביעה להלנת שכר בגין אי הפרשה לקרן פנסיה שמורה גם לקופת הגמל ומשאלה לא נתבעו חזקה ששולמו כל התשלומים .

בסיכומיה הודיעה התובעת כי התביעה כנגד הנתבע התייתרה (ס' 14 לסיכומים) ולא ביקשה בסיכומיה לחייב את הנתבע אישית אלא רק את הנתבעת, ובסיכומי התשובה ביקשה שוב לחייב את הנתבעים.

נוכח קביעתנו כי אכן הנתבעת לא העבירה במועד את התשלומים לקרן הפנסיה, חרף העובדה כי בסופו של יום הועברו כל התשלומים, הננו מחייבים את הנתבעת לשלם לתובעת הפרשי הצמדה וריבית כדין בגין הסך של 9,124 ש"ח מיום 1.2.12 ועד 1.1.14.

סוף דבר
הנני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת:
פיצוי בגין הלנת שכר בסך 2,160 ₪
פיצוי בגין הלנת פיצויי פיטורים בסך 1,590 ₪
השלמת דמי נסיעות בסך 1,188 ש"ח
פיצוי בגין עריכת שימוע בסך 2,650 ₪.
הפרשי הצמדה וריבית כדין בגין הסך של 9,124 ש"ח מיום 1.2.12 ועד 1.1.14.

כל הסכומים דלעיל ישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 1.8.13 ועד התשלום בפועל.

בנוסף תשלם הנתבעת לתובעת שכ"ט עו"ד בסך 1,500 ש"ח והוצאות משפט בסך 200 ש"ח.

לא ישולמו הסכומים דלעיל ע"י הנתבעת 1, יחוייב הנתבע באופן אישי, כאמור בסעיף 8 לפסק דין זה.

ניתן היום,‏ י"א ניסן תשע"ה (31 מרץ 2015 ), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .

הוקלד ע"י: איילת מוגרבי; אסף כהן