הדפסה

פובולוצקי נ' גרומברג ואח'

תיק אזרחי 18075.12.10

לפני: כבוד השופט הבכיר (בדימ') גדעון גינת

התובע: אלכסנדר פּוֹבוֹלוֹצְקִי

נ ג ד

הנתבעים: 1. גריגורי גרוּמְבֶּרג
2. אֶלִיקה ווֹלפסון

בשם התובע: עו"ד מיטל רָוה
בשם הנתבעים: עו"ד גבּריאלה בּיוֹרק

פסק-דין
האם הופרו זכויות יוצרים של התובע במחזה שעיבד על פי הרומן "סטמפניו" של שלום עליכם?

א. רקע
התובע הינו כנר ומלחין במקצועו, אשר עלה לארץ בשנת 1990 מברית המועצות (לשעבר). על פי תצהירו (מיום: 26.8.2011) התובע בעל עבר עשיר והישגים מרשימים בתחום הנגינה והיצירה המוסיקלית (סעיפים 3 – 15). כמו כן, על פי תצהירו, הוא כתב ופירסם סיפורים בעיתונים ובכתבי עת בשפה הרוסית בארץ ובחו"ל, בעיקר אודות חוויותיו כמוסיקאי המופיע ברחבי העולם ואודות מפגשיו עם אישים בעולם האומנות (סעיף 16).

הנתבע 1 הינו במאי ומחזאי במקצועו. לאחר עלייתו לארץ בשנת 1993 ייסד את התיאטרון הרוסי "הדיוקן". הנתבע 1 על פי תצהירו (מיום: 10.11.2011) הינו בעל ותק של כ-60 שנה כמחזאי. במרוצת השנים כתב כ-100 מחזות, אשר זיכו אותו בפרסים ובאות הוכרה בגין הישגים בפיתוח התרבות והאמנות לשנת 2004 (סעיף 3).

הנתבעת 2 הינה שחקנית תיאטרון הדיוקן.

בשנת 2008 נפגשו התובע והנתבע 1 באקראי. פגישה אקראית זו הביאה להחלטה לשתף פעולה בהעלאת הצגה מוסיקלית המבוססת על הרומן "סטמפניו" "Stempenyu" של שלום עליכם, רומן הביכורים של הסופר שנכתב בשנת 1886
http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A1%D7%98%D7%9E%D7%A4%D7%A0%D7%99%D7%95
(להלן – "הרומן").

הרומן, קרוי על שם אחד משלושת גיבוריו, כנר יהודי נשוי, שהפליא בנגינתו בכינור. שתי הגיבורות האחרות הינן רוחל'ה, נערה יהודיה, נשואה אף היא, שסטמפניו התאהב בה, ופריידל, אשתו בכפייה של סטמפניו, שהיתה עקרה ואת ליבה מילאה האהבה לכסף. בין התובע לבין הנתבע 1 הוסכם כי ההצגה תתמקד בסטמפניו וברוחל'ה וישולבו בה קטעי מוסיקה בנגינת כינור על פי לחן של התובע ובביצועו.

שיתוף הפעולה בין התובע לנתבע 1 לא צלח ודרכיהם נפרדו (ראו להלן, סעיפים 14 ו-20). הנתבע 1 פנה לכנר אחר, מקסים שרייבר, להשלמת החלק המוסיקלי. שיתוף פעולה זה הביא בשנת 2010 להעלאת ההצגה "נגן כנר" (ראו להלן, סעיף 21).

ההצגה "נגן כנר" מביאה את סיפורו של סטמפניו דרך עיניה של רוחל'ה. מדובר בהצגה בת שני משתתפים, שהינה למעשה הצגת יחיד של הנתבעת 2, המגלמת את רוח'לה, בשילוב קטעי נגינה בכינור של שרייבר (להלן – "ההצגה").

לטענת התובע, ההצגה מבוצעת על פי עיבוד פרי עטו של הרומן למחזה, תוך שינוי החלק המוסיקלי, וזאת ללא הסכמתו ומבלי להזכיר את שמו כמעבד. התביעה הינה לסעדים בגין הפרת זכויות יוצרים, לרבות הזכות המוסרית, עקב השימוש שנעשה לטענת התובע ביצירתו. מנגד, טוען הנתבע 1 כי העיבוד למחזה כפי שמבוצע בהצגה נכתב על ידיו. יוער כי השימוש ברומן עצמו אינו מהווה הפרה של זכות יוצרים משחלפו 70 שנה מיום מותו של המחבר, בשנת 1916 (ראו, סעיף 38 לחוק זכות יוצרים, תשס"ח-2007).

ב. טענות הצדדים ביתר הרחבה והראיות שהוצגו

גירסת התובע
התובע החל בעיבוד הרומן למחזה בשנת 2001. הוא ביקש ליצור הצגה מוסיקלית, שתהיה בנויה ממונולוג של רוחל'ה אודות זכרונותיה וקטעי נגינה של סטמפניו, כאשר החלק המוסיקלי יהיה מורכב כל כולו מיצירות מקוריות שלו, אשר חלקן הלחין עוד בטרם נולד הרעיון להצגה, במשך 25 שנה. התובע ייעד את התפקיד של סטמפניו לעצמו (סעיפים 19 – 23 לכתב התביעה, סעיפים 23 – 25 לתצהיר). בעדותו בבית המשפט אמר התובע כי הסיפור של רוחל'ה וסטמפניו נועד להיות רק רקע ליצירות המוסיקליות שלו. העלילה היתה עניין משני. העיקר מבחינתו היה הצגת יצירתו המוסיקלית (פרוטוקול מיום 17.9.2013, עמ' 25).

הן לפי כתב התביעה והן לפי תצהירו של התובע, בשנת 2008, במהלך פגישה אקראית ביניהם, סיפר התובע לנתבע 1 על "היצירה" והנתבע 1 הביע בה עניין וביקש לראות עותק ממנה (סעיף 32 לכתב התביעה, סעיף 61 לתצהיר).

התובע צירף לכתב התביעה (שהוגש ביום: 12.12.2010) עיבוד כתוב בשפה הרוסית של הרומן למחזה תחת הכותרת "אהבה ומוזיקה" (להלן – "אהבה ומוזיקה") וכן תרגום של המסמך לעברית (נספחים א1 ו- א2 לכתב התביעה). העיבוד כולל שמות של יצירות מוסיקליות שחיבר התובע וסימון מיקומם במחזה. לפי כתב התביעה, התובע השלים את כתיבת "אהבה ומוזיקה" בשנת 2005.
בתחילת שנת 2009, בהמשך לפגישה האקראית ביניהם מספר חודשים קודם לכן, הוא מסר לנתבע 1 עותק של היצירה לבחינת האפשרות לשיתוף הפעולה ביניהם. בחודשים לאחר מכן התקיימו מספר פגישות ביניהם בהשתתפות הנתבעת 2. הנתבע 1 ביקש להכניס שינויים, אך התובע התנגד ועמד על העלאת היצירה בדיוק כפי שנכתבה על ידיו. במאי 2009 התחוור לתובע, לדבריו, כי לתיאטרון הדיוקן אין את האמצעים להעלות את ההצגה ברמה מספיק גבוהה לטעמו, ולכן הוא החליט להפסיק את שיתוף הפעולה עם הנתבעים (סעיפים 25, 33 – 44 לכתב התביעה).

על פי תצהירו של התובע הוא סיים לכתוב את "אהבה ומוזיקה" בשנת 2009. המסמך, שמסר לנתבע 1 בתחילת אותה שנה, היה תדפיס של גרסה מקדמית של המחזה כפי שהושלמה על ידי התובע באוגוסט 2007 (להלן – "ליברטו", כלשון התובע בתצהירו; העתק של הליברטו ותרגומו מרוסית לעברית צורפו כנספחים ו1 ו- ו2 לתצהיר). התובע תיאר בתצהירו בהרחבה את הליך יצירת הליברטו, שאורכו 10 עמודים, כעשירית מאורכו של הרומן. לפי התצהיר, הליך העיבוד נמשך כ- 6 שנים וכלל מיון ועריכה של תמליל הרומן כדי להתאימו להצגת יחיד בה יסופר הסיפור מנקודת מבטה של רוחל'ה (סעיפים 23 – 36 לתצהיר). התובע צירף לתצהירו צילומים של מגזרות נייר של קטעים מהעתק מצולם של הרומן בשפה הרוסית, אותן הדביק על גבי דפי נייר לפי הסדר בו רצה שיופיעו במחזה תוך סימון הפרקים ברומן מהם נלקחו ורישום הערות שונות ברוסית (נספח ג1 לתצהיר). מגזרות הנייר באות בהמשך להקדמה בכתב יד, שלפי התרגום לעברית כפי שצורף לתצהיר (נספח ג2), זו לשונה:
"כל פעם שאני שומע צלילי כינור, מתעורר בנפשי סיפור מדהים אותו שמעתי עוד בילדותי – סיפור אהבתו של כנר מפורסם אל היפיפייה רוחלה. אהבה שנשארה חלום פז, אשר הופיעה רק פעם אחת בחיים".

בגיבושו של הליברטו נעזר התובע בשחקנית הלנה ירלובה. גם היא העידה כי העבודה במהותה היתה להפוך את נקודת המבט בסיפור ולהביא את הצד של רוחל'ה (פרט' מיום 17.9.2013, עמ' 32).

עוד על פי תצהירו של התובע, הרי באחת הפגישות שהתקיימו בינו לבין הנתבעים לאחר שמסר לנתבע 1 העתק מודפס של הליברטו, הציג בפניו הנתבע 1 תדפיס של הליברטו כפי שהוא (הנתבע 1) העלה על המחשב תוך הכנסת שינויים, לרבות מחיקת חלקים ניכרים, הוספת תפקיד ומלל (סעיף 67 לתצהיר). העתק של התדפיס צורף הן כנספח ז לתצהיר התובע והן כנספח ב לכתב ההגנה של הנתבעים, האחרון בציון שמו של הנתבע 1 כמי שכתב את העיבוד. העיבוד, כפי שמופיע בתדפיסים אלה, נושא את הכותרת "נגן כנר" (בהתאם לכך יקרא להלן – "נגן כנר"). התובע, על פי תצהירו, התנגד לשינויים שהוכנסו בליברטו. למרות זאת, הוא הסכים לשלב ביצירה שלו חלק קטן מהם, שמקורם בתמליל של הרומן. נוסף על כך הוא ביצע תיקונים משלו בליברטו, בין היתר בעקבות פגישות שקיים עם הנתבעת 2 בלבד, בהן עבר איתה על התמליל כדי "שישב לה טוב בפה". בסוף מארס 2009 העביר לה התובע, לטענתו, באמצעות הדואר האלקטרוני עותק של "אהבה ומוזיקה", הגרסה הסופית של עבודתו.

התובע, לטענתו, מסר עותק של "אהבה ומוזיקה" לנתבע 1 במאי 2009. עם זאת, עוד באותו החודש הוא הודיע לנתבעים על הפסקת שיתוף הפעולה עמם, לאחר שהתחוור לו, כאמור לעיל בסעיף 11, כי אין להם את האמצעים להעלות את ההצגה ברמה מספיק גבוהה לטעמו (סעיפים 87 ו-88 לתצהיר). לתדהמתו, בסוף דצמבר 2009 הזמין אותו הנתבע 1 לצפות בחזרה על ההצגה שנקבעה ליום 5.1.2010. בחזרה עצמה, לטענת התובע, הנתבעת 2 הקריאה דברים שהוא כתב, בשינויים קלים. בשלב זה טרם שולבה המוסיקה בהצגה. התובע חזר, איפוא, והבהיר לנתבעים כי הוא אינו מעוניין בשיתוף פעולה עימם והבהיר גם כי הוא אינו מסכים שיעשה שימוש ביצירותיו. במארס 2010 הודיע הנתבע 1 לתובע כי הוא והנתבעת 2 המשיכו בחזרות, והנתבע 1 הזמין את התובע להצגת הבכורה (סעיפים 93 – 107 לתצהיר התובע).

לטענת התובע, ההצגה מבוצעת לפי התמליל של "אהבה ומוזיקה", בהתאם לעיבוד שהוא עשה, כולל החלק המוסיקלי רק עם יצירות מוסיקאליות אחרות, שאינן שלו. יודגש, לפי גירסת התובע, התמליל של "אהבה ומוזיקה" והתמליל של "נגן כנר" הן שתי יצירות נפרדות המבוססות כל אחת מהן על הליברטו, כאשר בסופו של יום השתמש הנתבע 1 בתמליל של "אהבה ומוזיקה" לצורכי ההצגה.
לשם הוכחת טענתו צירף התובע לתצהירו צילומי וידיאו של החזרה הגנרלית של ההצגה ושל הצגת הבכורה, וכן תמלילים של ההקלטות ותרגומיהם מרוסית לעברית (נספחים יד1 ו-יד2, יח1 ו-יח2).

התובע טוען, איפוא, כי בהצגה – הביצוע הפומבי - נעשה שימוש בזכויות יוצרים שלו ב"אהבה ומוזיקה", הן בתמליל והן בעיבוד בכללותו (כלומר, כולל החלק המוסיקלי), וכן שימוש בזכויות יוצרים שלו בליברטו, שכן הליברטו הינו גרסה מוקדמת של "אהבה ומוזיקה". הכל, בלא רשותו, מבלי לציין את שמו כמי שעשה את העיבוד ותוך סילוף החלק המוסיקלי, ולכן יש בכך הפרת זכויות יוצרים שלו, לרבות הזכות המוסרית, בכל אחת מהיצירות הנ"ל. טענות התובע ככל שנוגעות לליברטו הועלו לראשונה בתצהיר. בניגוד ל"אהבה ומוזיקה", הליברטו לא צורף לכתב התביעה ולא אוזכר בו.

אם יקבע שההצגה מבוצעת על פי התמליל של "נגן כנר", הרי שלפי גירסת התובע הוא עדיין יהיה זכאי לסעד בגין הפרת זכויות יוצרים בליברטו, שכן לטענתו גם "נגן כנר" מבוסס על הליברטו (סעיף 135 לסיכומי התובע, וראו לעיל בסעיף 15). יצויין, כי בעת שהנתבעים עמדו על דוכן העדים התמקדה חקירתם הנגדית בקשר בין "נגן כנר" לליברטו, וזאת על אף שאין לכך חשיבות, אם בסופו של יום העדיף הנתבע 1, כפי שטוען התובע, להציג את "אהבה ומוזיקה". הנתבעים לא נשאלו על הבדלים לכאורה בין "נגן כנר" ל"אהבה ומוזיקה" שיכולים ללמד על כך שהתמליל המובצע בהצגה הינו התמליל של "אהבה ומוזיקה". הנתבעים גם לא נחקרו לגבי מיקום היצירות המוסיקליות בהצגה. הנתבעים חזרו וטענו בעדותם כי הליברטו אינו אלא העתקה של קטעים מתוך הרומן ולא ניתן לבסס עליו הצגה (פרט' מיום 17.9.2013, חקירת הנתבע 1, עמ' 51, 52, חקירת הנתבעת 2, עמ' 71, 72). גם חקירתו הנגדית של התובע נסבה בעיקרה על הליברטו. התובע נשאל שוב ושוב אם יש בליברטו מלל שלא הועתק מהרומן. התובע הצביע על ההקדמה שנכתבה בכתב ידו, ועל כך שתרומתו האישית ליצירה מתבטאת בבחירת הקטעים המתאימים מתוך הרומן והרכבתם מחדש כבסיס למחזה (פרט' מיום 17.9.2013, עמ' 23).

גירסת הנתבעים
לטענת הנתבעים, "נגן כנר" הוא עיבוד מקורי של הרומן למחזה, שעשה הנתבע 1. ההצגה מבוצעת לפי התמליל של "נגן כנר" בשינויים שנוצרו תוך כדי החזרות. לכתב ההגנה צורף בנוסף לעותק המודפס של "נגן כנר" גם רישום בכתב יד של המחזה כראיה להליך יצירתו (נספח א' לכתב ההגנה). לטענת הנתבע 1, הוא ראה את "אהבה ומוזיקה" לראשונה במסגרת הליך משפטי זה ואין זו אלא העתקה של "נגן כנר" תוך הכנסת שינויים (סעיפים 4ה ו-8 לתצהירו).

לטענת הנתבע 1, בפגישתו האקראית עם התובע בשנת 2008, הם שוחחו על כך שבשנות ה-80' הועלתה בארץ הצגת יחיד על פי הרומן בליווי מוסיקלי. מכאן עלה הרעיון להפיק עיבוד מחודש של הרומן להצגת יחיד מוסיקלית. הסיכום בינו לבין התובע היה שהוא (הנתבע 1) יכתוב את העיבוד ויביים על פיו את ההצגה, והתובע ילחין את החלק המוסיקאלי וינגנו. כאשר כתיבת "נגן כנר" היתה כבר בשלבי סיום, התובע מסר לידיו העתק של הליברטו, כנראה מתוך רצון לסייע בחלק הדרמטי. לטענת הנתבע 1, הליברטו הינו צירוף של קטעים שהתובע העתיק מהרומן וסידר בהתאם לרעיון המוסכם להתמקד בסטמפניו וברוחלה, אך ללא עיבוד כלשהו. הוא הסביר לתובע , כי למסמך אין ערך דרמטורגי וממילא כתיבת המחזה בשלבי סיום. עם השלמת הכתיבה, הנתבע 1 העביר לתובע עותק של "נגן כנר" לשם מילוי חלקו בהצגה – שילובה של המוסיקה (סעיפים 5 - 7 לתצהיר).

לטענת הנתבע 1, הוא לא ידע שהתובע מבקש להפסיק את שיתוף הפעולה ביניהם קודם לשנת 2010. הוא הזמין את התובע לחזרה שהתקיימה ביום 5.1.2010 מאחר שהגיע העת לשלב את המוסיקה. לפתע הודיע התובע, כי יש לו הצעה בעלת תנאים טובים יותר מתיאטרון גשר והוא מעדיף לעבוד עימם. בעקבות זאת נפרדו דרכיהם (סעיף 10 לתצהיר הנתבע 1).

הנתבע 1 שלא רצה שעבודתו והמשאבים שהשקיע עד אותו שלב ירדו לטימיון, פנה לכנר מקסים שרייבר לבחירת הקטעים המוסיקליים שישולבו במחזה ולביצועם (סעיף 11 לתצהיר הנתבע 1).

לטענת הנתבעת 2 בתצהירה (מיום 10.11.2011), היא והתובע גרים בשכנות, אך היא פגשה אותו לראשונה בפגישת עבודה שהתקיימה בביתו של הנתבע 1 בינואר 1990. בפגישה מסר הנתבע 1 לכל אחד מהם (לה ולתובע) עותק של "נגן כנר". בסיום הפגישה נתן לה התובע טרמפ הביתה. בדרך סיפר לה התובע על כתיבת הליברטו וביקש למסור לה עותק כדי שתקרא ותחווה את דעתה עליו. לטענתה, היא הסכימה מתוך נימוס, וכך היה. לאחר שקראה את הליברטו היא הסבירה לתובע כי העתקת קטעים מהמקור איננה מחזה, תוך השוואת הליברטו ל"נגן כנר". ימים לאחר מכן, התובע התקשר אליה והודיע לה כי ביצע שינויים בליברטו בהתאם להבהרותיה, וברצונו להעלותם על המחשב וביקש את עזרת בעלה בענין עקב תקלה במחשב שלו. היא ובעלה הגיעו לשם כך לביתו, ובזמן שבעלה עסק בתיקון המחשב היא ישבה עם התובע וסיפרה לו על החזרות, על השינויים שהוכנסו תוך כדי ועל ההערות שלה ששולבו בהצגה. בסוף מארס 2009 שלח התובע לדואר האלקטרוני של בעלה עותק של יצירתו, שהיתה ברובה העתקה של "נגן כנר" עם שינויים בהתאם לאלה שסיפרה לו עליהם. הנתבעת 2 האמינה , שעיסוקו של התובע בכך נובע רק מרצונו ללמוד כיצד לכתוב מחזה, ולכן לא הקדישה לכך חשיבות. היא גם לא מצאה לנכון למסור את הכתב לנתבע 1 (סעיפים 6 – 14 לתצהירה). בעלה של הנתבעת 2 הצהיר על אותן עובדות ככל שנוגעות לו. יוער, כי התובע ציין בתצהירו (בסעיף 74) שהנתבעת 2 ביקשה ממנו שלא לספר לנתבע 1 על הפגישות ביניהם, אשר לטענת התובע, כמפורט לעיל בסעיף 13, היו חלק משיתוף הפעולה ביניהם לצורך העלאת ההצגה. בחקירתה הנגדית על דוכן העדים אמרה הנתבעת 2 שהיא לא סיפרה לנתבע 1 על פגישותיה עם התובע כי לא היה להן קשר לעבודתם המשותפת. מדובר היה בעניין אישי של התובע ללמוד על כתיבת מחזה והיא מתוך נימוס הציעה את עזרתה (פרט' מיום 17.9.2013, עמ' 75).

לפי ג ירסת הנתבעים, המסמך היחידי פרי עבודתו של התובע , שהנתבע ראה בטרם השלמת הכתיבה של "נגן כנר" היה הליברטו. לטענתם, הליברטו הינו אוסף של קטעים מתוך הרומן ולכן אין בו זכויות יוצרים וממילא הנתבע לא השתמש בו. נוסף על כך נטען, כי הואיל והליברטו לא היה בסיס לתביעה, לא אוזכר בכתב התביעה ולא צורף אליו, והתובע גם לא ביקש לתקן את כתב התביעה כך שיכלול טענות בדבר הפרת זכויות יוצרים בליברטו, הרי טענות אלה ש ל התובע מהוות הרחבת חזית אסורה.
ב-ע"א 546/04 עירית ירושלים נ' שירותי בריאות כללית (20.08.2009) כתבה כב' השופטת מ' נאור (כתוארה אז) בסעיף 18 לפסה"ד (הדגשה הוספה):
"האיסור 'להרחיב חזית' עיקרו בכך שבעל דין אינו רשאי לחרוג מגדר המחלוקת, כפי שהוצבה בכתבי-הטענות, אלא אם כן נענה בית-המשפט לבקשתו לתקן את כתבי-טענותיו, או אם הצד שכנגד נתן לכך את הסכמתו, במפורש או מכללא" (ע"א 6799/02 משולם נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ-סניף בורסת היהלומים, פ"ד נח (2) 145, פסקה 6 לפסק דינה של חברתי השופטת חיות (2003); וראו גם תקנה 415 ל תקנות סדר הדין האזרחי ביחס להליך ערעור). הכלל האוסר על הרחבת חזית משקף עקרונות חשובים של ייעול הדיון וסופיות הדיון. התנאים המתירים שינוי החזית לא התקיימו בענייננו."

לפי גירסת הנתבעים, בשונה מגירסת התובע, "אהבה ומוזיקה" ו"נגן כנר" אינן יצירות עצמאיות נפרדות, אלא "אהבה ומוזיקה" הינה העתקה בשינויים של "נגן כנר" (סעיפים 4ה ו-8 לתצהיר הנתבע 1, סעיף 12 לתצהיר הנתבעת 2).

ג. דיון
השאלות הדורשות הכרעה הינן איזה תמליל מבוצע בהצגה והאם בהצגתו יש הפרת זכויות יוצרים של התובע. אמנם לטענת התובע, גם השילוב של המוסיקה בהצגה נעשה על פי העיבוד שלו, אולם הוא לא הראה כיצד טענתו נתמכת בחומר הראיות. גם אף אחד מהעדים, לרבות הנתבעים, לא נשאל על כך. לפיכך, אינני מוצא כי מתעוררת שאלה לעניין זה.

המסגרת הנורמטיבית
עד ליום 25.5.08 נושא זכות היוצרים וההגנה עליה הוסדר בחוק זכות יוצרים, 1911, שהינו חוק אנגלי, Copyright Act, 1911, אשר הוחל בישראל מכוח דבר המלך על חוק זכות יוצרים (הטלתו על ארץ ישראל) 1924, וכן בפקודת זכות יוצרים, 1924 המנדטורית, כפי שתוקנו במהלך השנים (להלן: "הדין הקודם").

ביום 25.11.07 פורסם ברשומות (בס"ח תשס"ח מס' 2119, עמ' 38) חוק זכות יוצרים, תשס"ח – 2007 (להלן" "החוק"), שנועד להחליף את החקיקה הקיימת בחוק חדש ועדכני במטרה להשיג את האיזון הראוי בין הצורך ביצירת תמריץ הולם ליצירה לבין אינטרסים אחרים של טובת הציבור (ראו דברי ההסבר לחוק, הצ"ח 196, תשס"ה, עמ' 1116). על פי הוראת סעיף 77 לחוק, הוא נכנס לתוקף שישה חודשים מיום פרסומו, היינו ביום תחילה
תחילה
25.5.08.

החוק ביטל את חוק זכות יוצרים, 1911 ואת מרבית סעיפי פקודת זכות יוצרים. על פי הוראות המעבר בסעיף 78 לחוק, הבעלות ביצירה שנוצרה קודם לכניסת החוק לתוקף, הינה לפי הדין הקודם, וכך גם התרופות בגין הפרה של זכות יוצרים שבוצעה בתקופת הדין הקודם. אולם, זכות התביעה מותנית בכך, שהפעולה המפרה מהווה הפרה של זכות יוצרים או של זכות מוסרית גם לפי החוק.

זכות יוצרים מורכבת משתי זכויות משנה: זכות כלכלית-חומרית, המקנה לבעליה בלעדיות לגבי שימושים פומביים ומסחריים ביצירה, וזכות מוסרית (הנקראת גם "זכות אישית"), שתכליתה הגנה על הזיקה האישית שיש ליוצר ליצירתו.
לפי סעיף 46 לחוק, "זכות מוסרית ביחס ליצירה היא זכות היוצר –
"(1) כי שמו ייקרא על יצירתו בהיקף ובמידה הראויים בנסיבות העניין;
"(2) כי לא יוטל פגם ביצירתו ולא ייעשה בה סילוף או שינוי צורה אחר, וכן כי לא תיעשה פעולה פוגענית ביחס לאותה יצירה, והכל אם יש באילו מהם כדי לפגוע בכבודו או בשמו של היוצר".

הן על פי הדין הקודם והן על פי החוק מוענקת הגנה לחמישה סוגים של יצירות: יצירה ספרותית, יצירה אמנותית, יצירה דרמטית, יצירה מוסיקלית ותקליט (סעיפים 1 ו-19 לחוק זכות יוצרים, 1911, סעיפים 4(א)(1) ו-4(א)(2) לחוק). המונחים הנ"ל, ברובם, מוגדרים בכל אחד מהחוקים על דרך הריבוי (סעיף 35 לחוק זכות יוצרים, 1911 וסעיף 1 לחוק).

ההגנה מוענקת ליצירה מקורית בלבד. החוק קובע זאת מפורשות, כפי שקובע גם המקור האנגלי של חוק זכות יוצרים, 1911 בסעיף 1. דרישת המקוריות כתנאי להיותה של יצירה בת הגנה, אף שהינה בגדר דרישה בסיסית, אמנם נשמטה מן התרגום העברי, אולם בית המשפט פירש את סעיף 1 על פי המקור האנגלי. "מקוריות" התפרשה בפסיקה כיצירה עצמאית, להבדיל מהעתקה. "אין צורך בחדשנות, וכן: מבחינה איכותית לא נדרשת אלא רמה נמוכה ביותר של ביטוי אישי" (רע"א 2687/92 דוד גבע נ' חברת וולט דיסני, פ"ד מח(1), 251 , 258 (1993), להלן – "עניין גבע").

עבודה מאומצת לכשעצמה אין בה כדי לענות על דרישת המקוריות. על ההשקעה צריכה להתווסף מידה מסויימת של יצירתיות, משהו מתוך אישיותו של היוצר (ראו: ע"א 8485/08 The FA Premier League Limited נ' המועצה להסדר ההימורים בספורט (פורסם במאגרים המשפטיים באינטרנט, 14.3.10) סעיפים 31 – 38).
ב-ע"א 7996/11 סייפקום נ' עופר רביב (8.11.2013, פורסם במאגרי המידע) כתב בסעיפים 14 -15 כב' השופט ד"ר י' דנציגר:
"בשל היעדרה של הגדרה מגובשת וסדורה לדרישת היצירתיות, ובשל היעדר מחלוקת באשר להגדרת ההשקעה הנדרשת להגנה על יצירה, הועלתה האפשרות לפיה השקעה ניכרת ביצירה יכולה לפצות על היעדר יצירתיות באופן שיענה על דרישת המקוריות ויקים הגנה על היצירה. ואולם, גישה זו נדחתה זה מכבר על ידי בית משפט זה בעניין אינטרלגו, במסגרתו אומצה גישת המשפט האמריקאי, כפי שזו באה לידי ביטוי בפסק דינו של בית המשפט העליון שם בעניין
Feist Publications, Inc. v. Rural Telephone Service Company, Inc., 499 U.S. 340 (1991); 113 L Ed 2d 358
(להלן: עניין Feist), לפיה אין די בהשקעה בלבד לצורך הגנה על יצירה באמצעות זכות יוצרים [ראו: עניין אינטרלגו [ע"א 513/89 Interlego נ' Exin Lines פ"ד מח(4) 133], בעמ' 165, 169; עניין פרמייר ליג [ע"א 8485/08 The FA Premier League נ' המועצה להסדר ההימורים בספורט , 14.3.2010, בפסקאות 38-36].
"15. אם לסכם את האמור עד כה, הלכה שנקבעה על ידי בית משפט זה היא כי לצורך הענקת הגנה על יצירה באמצעות זכות יוצרים יש להוכיח כי מדובר ביצירה מקורית תוך בחינת שלושה רכיבי משנה – מבחן המקור, מבחן ההשקעה ומבחן היצירתיות – כאשר אין די בהתקיימותו של רכיב אחד בלבד לצורך הוכחת מקוריות."
ב-ת"א (ב"ש) 5310/08 קווי מידע ופרסום בע"מ נ' בל תקשורת פרסום ויחסי ציבור (פורסם במאגרים המשפטיים באינטרנט, החלטה מיום 5.1.2012, להלן – "עניין קווי מידע") מאזכרת השופטת נחמה נצר את פסק הדין הנ"ל של בית המשפט העליון של ארצות הברית בעניין Feist Publications, Inc. v. Rural Telephone
http://caselaw.lp.findlaw.com/scripts/getcase.pl?court=US&vol=499&invol=340
כדלקמן:
"השופטת אוקונור שכתבה את פסק הדין ולדעתה, הצטרפו יתר חברי ביהמ"ש, קבעה בין היתר כי ספר טלפונים אזורי, שסודר לפי סדר אלפביתי, אינו מוגן תחת זכות יוצרים. זאת, חרף העובדה שבהכנתו הושקעו עמל רב ומשאבים כספיים ניכרים... באותו מקרה נדרש כאמור בית המשפט העליון בארצות הברית (USSC) לספר טלפון אזורי ולגביו נקבע כי, הגם שלצורך חיבורו, נדרש המחבר לבחור את הפריטים הכלולים בו ואף להחליט בדבר הצורה והאופן של הצגת הנתונים, על מנת למקסם את האפקטיביות של הקריאה בו, עדיין, הגנה של זכות יוצרים קיימת רק לגבי ביטויים מקורים של המחבר ואין לומר, כי אופן הצגת הדברים עולה לכדי "ביטוי" יצירתי עצמאי ומיוחד, המצדיק הגנה."

הגנת זכות יוצרים אינה ניתנת לרעיון מופשט אלא עבור ביטויו המוחשי של הרעיון (סעיף 5 לחוק). ככל שהרעיון מצומצם וספציפי יותר, כך מצטמצם מבחר דרכי ביטויו ובהתאם לכך מידת ההגנה. מקום שהרעיון אינו ניתן לביטוי אלא בדרך אחת מסוימת, הביטוי לא יהנה כלל מהגנת זכות יוצרים (ענייין גבע המאוזכר לעיל בסעיף 30, עמ' 262 ועניין קווי מידע, המאוזכר לעיל בסעיף 31).

מקום ששתי יצירות דומות נוצרו כל אחת באופן עצמאי ללא תלות של האחת בקיומה של השניה, כל אחד מהיוצרים הינו בעל זכות יוצרים ביצירתו ואין בשימוש שיעשה בה כדי להפר זכויות יוצרים ביצירה של השני (ראו: ע"א 559/69 דן אלמגור נגד גיורא גודיק, פ"ד כד (1) 825, 829 (14.7.1970)).

איזה תמליל מבוצע בהצגה?
המסמכים עליהם נסמכות טענות הצדדים – הליברטו, אהבה ומוזיקה, נגן כנר, הרישום בכתב של נגן כנר - כתובים במקור בשפה הרוסית. כב' השופט (כתוארו אז) יצחק ענבר אשר התיק נדון תחילה בפניו, מינה מומחה מתחום התיאטרון דובר השפה הרוסית, מיכאל פלזנבאום (דרמטורג), אשר נתבקש לחוות דעתו לגבי מידת הדימיון בין ארבעת המסמכים וכן לגבי התרומה היצירתית שבכל מסמך בהשוואה לרומן. פלזנבאום נתבקש בנוסף לצפות בסרטי הוידיאו של החזרה הגנרלית ושל הצגת הבכורה ולחוות דעתו על איזה מבין התמלילים מבוססת ההצגה. פלזנבאום מונה בהסכמת הצדדים, על אף היכרותו המוקדמת עם "אהבה ומוזיקה", אותה תרגם ליידיש במסגרת עבודתו בתיאטרון היידישפיל.
מן הראוי לציין, כי מקרה בו נדרש שופט להכריע בשאלות של זכות יוצרים לגבי פרסומים הכתובים בשפה בה אין הוא שולט (במקרה הנוכחי: רוסית), הוא חריג ביותר. השאלה באיזו מידה ראוי המסמך מכוחו מוגשת התובענה להגנה, והשאלה באיזו מידה, אם בכלל, יש במסמך או בפרסום, בגינו הוגשה התובענה, כדי להפר את זכויותיו של התובע, הן בראש ובראשונה שאלות שעניינן פרשנות והבנה של לשון הכתוב, שההכרעה בהן נתונה לבית-המשפט, ולא לעדים. עשיתי, איפא, כמיטב הבנתי במקרה הנוכחי, כאשר המסגרת הדיונית, נקבעה, כאמור, על בסיס הסכמה של בעלי-הדין, שהיו, כמובן, ערים להעדר השליטה של בית-המשפט זה בשפה הרוסית.

לפי חוות הדעת של פלזנבאום (מיום 15.5.2012) כל ארבע היצירות "בעקרון דומים זה לזה" (עמ' 9). ארבעתן נכתבו לפי סכימה אחת, קרובה מאד לעלילתו של המקור, אבל המחברים שינו לפעמים את סדר האירועים, ובכל היצירות המחברים הוסיפו קטעים מדמיונם, בליברטו בפרולוג ובשאר היצירות בפרולוג ובאפילוג (עמ' 8).
בפרולוג של כל אחת מהיצירות חוזר על עצמו, בשינויים מזעריים, הקטע שמופיע בכתב ידו של התובע כהקדמה לקטעים מהרומן שגזר וסידר לצורך הכנת הליברטו (נספח ג2), כפי שצוטט לעיל בסעיף 12. פלזנבאום מצא כי קטע זה לקוח ממאמר של רבקה רובינה על הרומן "כוכבים נוצצים" של שלום עליכם (עמ' 32 לחוות הדעת).
הקטע שאינו מהמקור שהוסף ביצירות למעט בליברטו, הינו מנוגד לתוכנו של המקור ומתאר את געגועי רוח'לה לסטמפניו (עמ' 9).
שני המחברים השתמשו בתרגום של הרומן משנת 1959, שהינו מיושן ולא מדויק, שכן אותה עת הצנזורה בברית המועצות הוציאה מהיצירות המתורגמות לרוסית כל דבר שקשור לענייני מין, מלכות ודת. משנת 1974 נעשו תרגומים מתקדמים ומדוייקים יותר (עמ' 29 – 30 לחוות הדעת).
כל אחת מהיצירות מבוססת על רוחל'ה כדמות הראשית בסיפור, שזהו לפי חוות הדעת רעיון מהפכני וחדשני (עמ' 9).
שני המחברים כמעט ואינם משתמשים בדמות מרכזית מיסטית וטראגית ברומן, חיה אתל, הבולטת במאבק הנפשי של רוחל'ה. כמו כן באף אחת מהיצירות לא ברורים תפקידיהם של אשתו של סטמפניו ובעלה של רוחל'ה בעלילה (עמ' 9)
יש שגיאות שנוגעות ללוח הזמנים היהודי ולהלכות השבת שחוזרות על עצמן בארבע היצירות (עמ' 28). ניתן למצוא בחלק מהיצירות משפטים דומים שאינם מופיעים ברומן (עמ' 37).

חרף הדימיון בין היצירות, פלזנבאום כותב בחוות דעתו, כי התמלילים של החזרה הגנרלית והצגת הבכורה (נספחים י"ד ו-י"ח לתצהיר התובע) הם גרסאות מחודשות של "נגן כנר", לאחר עריכה טקסטואלית קוסמטית. הוצא קטע אחד וקוצר האפילוג. סדר הקטעים שונה במקום אחד וכן הוסף קטע אחד קצר מהרומן. המחבר שינה מספר רב של משפטים מהרומן כדי להקנות להם סגנון ("סטיליסטיקה") עכשווי, בלי לפגוע בתוכן ובמשמעות המשפטים (עמ' 28).

פלזנבאום מציין בחוות דעתו, כי הליברטו "מהווה אפשרות להיות לסקיצה או לטיוטה בסיסית למחזה" (עמ' 14). כלומר, הליברטו לכשעצמו אינו יכול לשמש תמליל להצגה. עוד נכתב בחוות הדעת, כי המחבר של הליברטו כמעט ולא מוסיף טקסט ליצירתו המקורית של שלום עליכם, למעט הפרולוג וקטעי קישור בין הקטעים מהרומן. תרומתו של המחבר היא אך ורק בבחירה, שילוב וקישור קטעים המתאימים לרעיון של הצגת יחיד מוסיקאלית. לפי פלזנבאום, "אמנם 'עבודת נמלים', אבל לא יצירתית" (עמ' 13 לחוות הדעת).

מעדותו של פלזנבאום בבית המשפט עלה, כי עיקר הדימיון בין היצירות הינו שהן נכתבו לפי אותו רעיון כפי שמגולם בליברטו (פרט' מיום 30.5.2013, עמ' 22), כאשר מבחינתו "הרעיון הוא חשוב אולי יותר מהטקסט" (פרט' מיום 30.5.2013, עמ' 3). אולם, לאחר מכן "זה הלך בדרך שלו, זה הלך בדרך שלו" (פרט' מיום 30.5.2013, עמ' 28), "השינויים נעשו מהליברטו והלאה" (פרט' מיום 30.5.2013, עמ' 24). מכאן, שההבדלים בין "אהבה ומוזיקה" לבין "נגן כנר", או הזיקה האישית של היוצר של כל אחת מהן ליצירתו, מספיק ברורים כדי לקבוע באיזו מהיצירות נעשה שימוש בהצגה. למעשה, גם לפי גירסת התובע "אהבה ומוזיקה" ו"נגן כנר" הן שתי יצירות נפרדות (סעיף 15 לעיל), אך בניגוד לטענתו, לפי חוות הדעת של פלזנבאום , בהצגה נעשה שימוש בתמליל של "נגן כנר" ולא בתמליל של "אהבה ומוזיקה".

כאמור לעיל בסעיף 34, פלזנבאום תירגם את "אהבה ומוזיקה" ליידיש בעבור תיאטרון היידישפיל. הוא העיד, כי היה צורך לתרגם חלק מהיצירה פעם נוספת. הוא לא זכר את הסיבה. לפי באת כוח התובע, הסיבה לכך היתה שהתובע לא היה מרוצה מהתרגום (פרט' מיום 30.5.13, עמ' 17). פלזנבאום הכיר, איפוא, את היצירה לפרטיה עוד קודם לכן. נוסף על כך, פלזנבאום העיד כי במשך יותר מארבעים שנה הוא עסק בהשוואת טקסטים במסגרת עבודתו כדרמטרוג (פרט' מיום 30.5.13, עמ' 2). על רקע זה, אני סומך על חוות דעתו באשר לשאלה באיזה מהתמלילים נעשה שימוש בהצגה, ו אני קובע, שהתמליל שנעשה בו שימוש הינו "נגן כנר".

למי שייכות זכויות היוצרים?
האם הופרו זכויות יוצרים של התובע בליברטו?

הליברטו , כמובנו בתצהירו של התובע , כלל לא אוזכר בכתב התביעה. התובע העלה טענות בדבר הפרת זכויות יוצרים בליברטו לראשונה בתצהירו, לאחר שמכתב ההגנה עלה שהמסמך שמסר לנתבע 1 בתחילת 2009 לא היה עותק של "אהבה ומוזיקה", כפי שנטען בכתב התביעה, אלא של הליברטו (סעיף 13ד), וכן שהנתבע 1 מסר לו עותק של "נגן כנר" לפני שהוא (התובע) שלח לנתבעת 2 עותק של "אהבה ומוזיקה" בדואר האלקטרוני (סעיף 13ה).
בנסיבות אלה, יש בהעלאת טענות בנוגע לליברטו שינוי חזית. מאידך, החקירות בבית המשפט כמפורט לעיל (בסעיף 17) התמקדו בליברטו כאילו התביעה נסובה עליו, כך שניתן לטעון, כי היתה הסכמה מכללא של הנתבעים לשינוי חזית. עם זאת, הרקע לשינוי החזית והעובדה שהנתבעים הם אלה שאיזכרו לראשונה את הליברטו בכתב טענותיהם והודו מיוזמתם בקבלת העתק שלו בטרם הושלמה כתיבת "נגן כנר", תומכים בגירסתם כי לא מצאו בו תועלת, למעט בפיסקת ההקדמה. ברם, גם המשפט שנמצא שהנתבע 1 העתיק מההקדמה של הליברטו (בזמן שהצדדים שיתפו פעולה ביניהם), ולפי עדותו של פלזנבאום מקורו בכלל במאמר של רבקה רובינה, קוצר ל-"כל פעם שאני שומעת צלילי כינור, מתעוררת בנפשי דמותו של סטמפניו, המוזיקה שלו והאהבה", ואין זה משפט הפתיחה של ההצגה (כך לפי תרגום התמליל של החזרה הגנרלית).

דין טענת התובע בדבר הפרת זכויות יוצרים בליברטו להידחות בעיקר לנוכח ההבדלים בין הליברטו לבין ההצגה. הליברטו הוא שלב טרומי בהליך עיבוד הרומן למחזה. רובו ככולו קטעים מהרומן, שכתוב בגוף שלישי. הוא אינו כתוב כדיאלוג או מונולוג של דמויות במחזה. לעומת זאת, בהצגה העלילה מתקדמת דרך מונולוג מפיה של רוחל'ה. יתרה מכך, כפי שעולה מהדיון בשאלה איזה תמליל מבוצע בהצגה וכן מהאמור בתצהירו של התובע, כמפורט לעיל בסעיף 13, בכתיבת "נגן כנר" שינה הנתבע 1 את הליברטו. תוך כדי חזרות הוכנסו שינויים נוספים בתמליל. הנתבעת 2 העידה על חלק מההבדלים בין הליברטו לבין ההצגה (פרט' מיום 17.9.2013, עמ' 73 – 74). לנוכח האמור, הרי שההצגה אינה ביצוע פומבי של הליברטו ולכן אין בה כדי להפר זכויות יוצרים בליברטו.

נראה כי התביעה באה לעולם על רקע הקושי להבחין לעתים בין רעיון לבין אופן ביטויו. לפי ג ירסת התובע, אשר נתמכה בעדותה של השחקנית הלנה ירלובה, היה לו רעיון ליצור הצגה מוסיקלית על בסיס הרומן, שתהיה בנויה ממונולוג של רוחל'ה אודות זכרונותיה וקטעי נגינה של סטמפניו. אולם מבחינתו לא היה מדובר בסתם הצגה, אלא בבמה מושלמת להצגת יצירות מוסיקליות שהוא כתב במשך 25 שנה. עלילת הרומן התאימה במיוחד למטרה זו, שכן הגיבור הראשי הוא כנר מופלא. בנוסף, מעולם לא נעשה קודם לכן עיבוד של הרומן למונולוג מפיה של רוחל'ה. הרעיון החל לקרום עור וגידים, ודרש מהתובע זמן ומאמץ.
על הליברטו לבדו עבד במשך 6 שנים. אולם, בטרם התממש הרעיון לכדי הצגה על פי עיבוד של התובע, הנתבע 1 העלה הצגה על בסיס אותו רעיון אך על פי עיבוד שעשה בעצמו. עוגמת הנפש של התובע בנסיבות אלה ברורה, אולם משלא הוכח שהנתבע 1 השתמש בעיבוד שעשה התובע, התובע אינו זכאי לסעד. כאמור לעיל בסעיף 32, הגנת זכות יוצרים אינה ניתנת לרעיון מופשט אלא בעבור ביטויו המוחשי של הרעיון (סעיף 5 לחוק).

בשולי הדברים יוער, כי אם הדימיון בין "אהבה ומוזיקה" ו"נגן כנר" היה מחייב את המסקנה כי הן לא נוצרו כל אחת באופן עצמאי, אלא האחת הינה בעיקרה העתקה של השניה, הרי גם אז דין התביעה היה להידחות. התובע לא הוכיח כי לנתבע 1 היתה גישה ל"אהבה ומוזיקה" בטרם סיים את כתיבת "נגן כנר". למעשה, גם על פי גירסתו של התובע, כמפורט לעיל בסעיף 13, הנתבע 1 מסר לו עותק של "נגן כנר" לפני שהוא (התובע) השלים את כתיבת "אהבה ומוסיקה".

סיכומו של דבר, התובע לא הוכיח את תביעתו. התביעה נדחית.

אני מחייב את התובע לשלם לנתבעים (ביחד) את הוצאות המשפט (כולל שכר טרחת המומחה במלואו, הוצאות הקלטת פרוטוקול הדיון ותמלולו במלואו), בתוספת ריבית והפרשי הצמדה מיום הוצאתו בפועל של כל פריט ועד לפירעון המלא, וכן, בנוסף, שכר טרחת עו"ד בסך 58000 (חמישים ושמונה אלף) ₪, להיום.

ניתן והודע היום, כ"א אייר תשע"ה, 10 מאי 2015, בהעדר הצדדים.