הדפסה

עת"מ 49332-11-11 כשכאש ואח' נ' שר הפנים ואח'

בתי משפט

בית משפט לעניינים מנהליים בבאר שבע
בפני כב' השופטת שרה דברת – ס.נשיא
עת"מ 49332-11-11

  1. יוסף כשכאש
  2. סיעת יחד

ע"י ב"כ עו"ד צחי רוזנבאום
העותרים
נגד

  1. שר הפנים
  2. פלורה שושן

ע"י ב"כ עו"ד גיא ממן
3. ממונה על המחוז משרד הפנים
4. המפקח הארצי על הבחירות
המשיבים 1, 3-4 באמצעות פמ"ד ע"י ע"י עוה"ד טל שטיין
המשיבים

פסק דין

סירובו של הממונה על המחוז, למנות את העותר 1, מר יוסי כשכאש, (להלן: "העותר") כחבר המועצה המקומית מצפה רמון, מטעם סיעת "פ", הוא בסיס העתירה שבפני. העתירה של העותרת 2 ענינה המשך כהונתו של יצחק זרגרי כחבר המועצה, אף שפוטר, משלא הגיע לישיבות, או לחילופין על מינוי חבר מועצה אחר תחתיו.

בדיון בעתירה מיום 18.12.11 הודיעו באי כוח הצדדים כי מאז הגשת העתירה מונה מר ולדימיר קוסטיוקובסקי כחבר מועצה מטעם סיעת 'יחד'. אי לכך, עתירתה של העותרת 2 התייתרה, ונותר לדון בעתירתו של העותר 1.

רקע עובדתי
סיעת היזמים והתיירנים 'פ' (להלן- סיעת 'פ') זכתה במנדט אחד בבחירות למועצה המקומית מצפה רמון בשנת 2007. את מקומו של חבר המועצה מטעם הסיעה מילא תחילה מר אורי טאג'ר, ולאחר פרישתו מונה לתפקיד זה מר יוחאי דרומי, אשר התפטר מתפקידו ביום 25.7.11. בעקבות ההתפטרות ולאחר שיתר חברי הסיעה, המופיעים ברשימת המועמדים ויתרו על זכותם לכהן במועצה, הוצע העותר, אשר כיהן כמזכיר הסיעה ולא היה מועמד למועצה, כחבר מועצה.

ביום 31.7.11 שלח מר יוחאי דרומי, חבר המועצה הפורש, דיווח על החלטתה של ישיבת סיעת פ' לראש מועצת מצפה רמון, הגב' פלורה שושן (להלן- ראש המועצה) ולממונה על המחוז במשרד הפנים, מר אבי הלר (להלן- הממונה). מכתב נוסף המדווח על החלטה זו נשלח לראש המועצה ולממונה ביום 21.8.11.

הממונה על הרשויות ממקומיות במחוז דרום, גב' מרגלית אשכנזי, השיבה לעותר ביום 4.9.11 כי המועצה תפעל בהתאם לסעיף 106 לצו המועצות המקומיות. העותר, אשר תשובה זו נראתה בעיניו מעורפלת יתר על המידה, שב ופנה ביום 11.9.11 לממונה וביקש ממנו לאשר מינויו כחבר המועצה. כמו כן פנה העותר ביום 19.9.11 למפקח הארצי על הבחירות בבקשה לקדם את מינויו כחבר במועצה ובהמשך, ביום 9.10.11, פנה שוב אל הממונה שימנה אותו באופן מיידי לתפקיד חבר מועצה.

המועצה הביעה התנגדותה למינוי. במכתבו של עו''ד גיא ממן, היועץ המשפטי של המועצה, אל הממונה מיום 11.10.11 הביאה המועצה לידיעתו של הממונה כי ביום 10.3.11 הורשע העותר בעבירות של סחיטה באיומים ובעבירה על חוק הגנת הפרטיות במסגרת ת.פ. 4058/07 בבית משפט השלום בבאר שבע.

כמו כן, הביאה המועצה לידיעת הממונה כי נגד העותר תלוי ועומד כתב אישום נוסף, המייחס לו עבירות של הטרדת עד, איומים, תקיפת עובד ציבור, מעשה פזיזות ורשלנות, היזק בזדון והפרת הוראה חוקית (ת.פ. 2133/08 בית משפט השלום, באר שבע). במסגרת אישום זה אף נאסר על העותר להכנס למשרדיה של ראש המועצה ושל מזכירת המועצה.

ביום 30.10.11 כתב עו''ד ז'ורבסקי, מטעם המפקח הארצי על הבחירות, לממונה כי על אף התנגדות המועצה, אין עילה חוקית למנוע מינויו של העותר כחבר מועצה.

לאחר מכתב זה, נשקלה הסוגיה שנית והוחלט על ידי הממונה כי לנוכח הרשעתו של העותר אין מקום למנותו כחבר מועצה. החלטה ברוח זו נשלחה ביום 23.11.11 לסיעת פ' והסיעה נתבקשה להציע מועמד אחר תחת העותר. מכתב זה הגיע לעותר רק ביום 29.11.11, בעת הדיון בבקשה לצו מניעה זמני שיאסור את כינוס המועצה, צו שהתבקש במסגרת העתירה, שהוגשה ביום 27.11.11.

טענות הצדדים
העותר, הוצע לתפקיד על ידי הסיעה ועל פי סעיף 106(ב) לצו המועצות המקומיות (א), תשי''א- 1950 (להלן- הצו), יש למנותו כחבר מועצה, משאין ברשימת המועמדים של הסיעה אדם שימלא את המקום שהתפנה במועצה.
העותר מדגיש כי הרשעתו אינה סופית והיא ניתנת לערעור, ובית המשפט טרם גזר את דינו, ומשכך עדיין לא הוכרע, שבעבירה שביצע יש קלון. על פי סעיף 101(7) לצו, פסול לכהן כחבר מועצה רק מי שפסק הדין כנגדו נעשה חלוט ואשר בית המשפט קבע כי יש בעבירה שהורשע בה משום קלון. על כן, כשיר היה לכהן כחבר מועצה, לו נבחר כדין. מכיוון ששיקול הדעת שניתן לשר הפנים בישום סעיף 106(ב) הינו מצומצם ביותר, אין שר הפנים יכול למנוע מינויו של העותר.

המדינה טוענת כי על שר הפנים להפעיל שיקול דעת מנהלי רחב בבואו לישם סמכויותיו הקבועות בסעיף 106(ב) לצו, ובין היתר, במכלול השיקולים הרלוונטיים למינוי עליו לשקול גם הרשעתו בפלילים של העותר. במיוחד, שעה שהעותר לא היה מועמד בבחירות ולא נתנה לציבור הזדמנות להחליט האם לבחור בו על אף הרשעתו בפלילים אם לאו.

המדינה הפנתה לשורת פסקי דין בהם נקבע על ידי בית המשפט העליון כי הוראות חוק שעניינן פסלות כהונה, אין בהן לשלול הפעלת שיקול דעת ופסילת מועמד, שאיננו נופל לגדרי הוראות החוק הרלוונטיות. על הרשות להקפיד על נורמות התנהגות שלטוניות ראויות על מנת לשמר את אמון הציבור בה. בנסיבות אלה, אין מקום למנות אדם שהורשע, זה מקרוב, כחבר מועצה ברשות מקומית, גם אם הרשעתו איננה סופית, שכן מינוי שכזה עלול לפגוע באמון הציבור ברשות השלטונית.

המועצה סבורה, אף היא, כי על שר הפנים להפעיל שיקול דעת מנהלי רחב בבואו להפעיל את סמכותו על פי סעיף 106(ב) לצו, ובמסגרת זו חובה עליו לתת משקל להרשעתו בפלילים של העותר. עם זאת, מדגישה המועצה כי הסמכות למינויו או אי מינויו של העותר, אינה בסמכותה.

דיון
השאלה העומדת לדיון היא - האם ראוי כי העותר, אשר הורשע בשתי עבירות של סחיטה באיומים ועבירה של פגיעה בפרטיות ואשר כתב אישום נוסף תלוי נגדו - בגין עבירות של הטרדת עד, עבירה לפי סעיף 249 לחוק העונשין התשל"ז-1977, איומים, עבירה לפי סעיף 192 לחוק הנ"ל, תקיפת עובד ציבור, עבירה לפי סעיף 379 בצירוף סעיף 381 (ב) לחוק הנ"ל, מעשה פזיזות ורשלנות, עבירה לפי סעיף 338(1) לחוק הנ"ל, היזק בזדון, עבירה לפי סעיף 452 לחוק הנ"ל והפרת הוראה חוקי, עבירה לפי סעיף 287 לחוק הנ"ל - יכהן כחבר מועצה, במועצה בה מכהנים 9 חברים בלבד במינוי של שר הפנים. כפועל יוצא, יש לבחון השאלה האם נתונה לשר הפנים הסמכות שלא למנות העותר כחבר מועצה, כאשר הוא סבור שהמינוי אינו ראוי ויהא במינוי זה כדי לפגוע באמון הציבור ברשות השלטונית.

העותר הורשע, כאמור, בת.פ. 4058/07 בכך שבמסגרת מאמציו לאסוף חומר מפליל כנגד ראש המועצה ובעלה, סחט באיומים את ראש לשכתה של ראש המועצה (להלן- המתלוננת) ואיים עליה כי אם לא תסייע בידו יספר לציבור אודות הקשר הרומנטי שניהלו בעבר; כמו כן איים עליה כי "יפיל אותה" וכי יפגע בהוריה ובילדיה. העותר אף הגיע למשרדה של המתלוננת במועצה, השמיע באוזניה הקלטה של שיחה ביניהם ואיים עליה כי יפרסם את ההקלטה אם לא תשתף עימו פעולה, על כן, הורשע העותר בשתי עבירות של סחיטה באיומים. בנסיון לאסוף מידע אודות המתלוננת, העותר העסיק חוקר פרטי שעקב אחריה ועל כן הורשע בפגיעה בפרטיות.

גם כתב האישום הנוסף התלוי ועומד כנגד העותר מייחס לו הטרדה ואיומים כלפי ראש המועצה והמתלוננת, תקיפת ראש המועצה, איום עליה ועל המתלוננת ואף נסיון לפגוע ברכושה של המתלוננת. המשיב סבור כי בנסיבות אלה, מינויו של העותר כחבר מועצה יעניק לו עמדת כוח באותו מקום ובאותו הקשר בו ביצע העבירות הפליליות.

הסעיף המרכזי לעניינו הוא סעיף 106 (ב) לצו, הקובע:
(ב) אם אין ברשימה מי שימלא את המקום הפנוי, כאמור בסעיף קטן (א) ימונה ללא דיחוי חבר חדש, מבין אנשים הזכאים להבחר כחברי המועצה, על ידי השר, על פי הצעת ארגון הציבור שמטעמו נבחר החבר שמקומו נתפנה, ואם לדעת השר אין ארגון כזה- בהתחשב עם רצונם של אותם האנשים שהשר רואה אותם כנציגיו של אותו ציבור.

כל המועמדים למועצה ברשימת פ' הודיעו, כאמור, כי הם מוותרים על מקומם ותומכים במינוי של העותר. לא היתה כל מניעה למנות העותר, אלמלא הרשעתו בפלילים. אין בצו המועצות המקומיות הוראה המונעת מהעותר לכהן כחבר מועצה. סעיף 101 לצו, קובע את הקריטריונים הפוסלים אדם מכהונה כחבר מועצה מקומית. סעיף 101 (7), הרלוונטי לעניינינו דן בפסלות מחמת הרשעה בפלילים וקובע.
101. ואלה הפסולים לכהן כחברי מועצה נבחרת:
(...)
(7) מי שהורשע בפסק דין שנהיה סופי לאחר שהחל לכהן כחבר המועצה, בין אם העבירה נעברה או ההרשעה היתה בזמן שכיהן כחבר המועצה ובין אם לפני שהחל לכהן כחבר המועצה, וקבע בית המשפט כי יש עם עבירה שבה הורשע משום קלון;

סעיף 105א. כולל הוראת מעבר לפסילת כהונה של חבר מועצה, שעה שהורשע בעבירה שיש עימה קלון. 105א. (א) קבע בית המשפט לפי סעיף 101א כי יש עם העבירה שבה הורשע חבר המועצה משום קלון, יושעה חבר המועצה מכהונתו עד למתן פסק דין סופי בעניינו.
לשון החוק מלמדת כי רק חבר מועצה, אשר נקבע כי בעבירה אותה ביצע יש משום קלון, יושעה מתפקידו ורק לאחר שפסק הדין יהפוך לחלוט, יהיה עליו לעזוב את תפקידו, דהיינו, לאחר עבור המועד להגשת הערעור או אם הוגש הערעור רק לאחר מתן פסק הדין. בעניינו של העותר טרם ניתן גזר דין, ומכאן שטרם נקבע האם בעבירה בה הורשע יש משום קלון. משום כך, בשלב זה החוק אינו מונע את מינויו לחבר מועצה.

השאלה האם נפל פגם בהחלטת שר הפנים שלא למנותו, בהתחשב בעובדה שהוא לא נבחר כחבר מועצה על ידי כלל הציבור ולא היה מועמד בבחירות, אלא כתוצאה מקונסטלציה פנימית של הסיעה , נוצר מצב שזו המליצה על מועמדותו. העותר סבור כי שר הפנים הינו למעשה "חותמת גומי" ועליו לאשר המלצת הסיעה ואין לו כל שיקול דעת משמע, משקבעה הסיעה, שזה המועמד מטעמה, חובה עליו למנותו. לכאורה, האמור בסעיף תומך בעמדת העותר, שלשר הפנים אין למעשה שיקול דעת שכן נוסח הסעיף אינו אומר רשאי שר הפנים למנות, אלא קובע באופן קטגורי: "ימונה ללא דיחוי חבר חדש מבין האנשים הזכאים להיבחר כחברי מועצה". אין ספק, כי העותר נמנה על האנשים הזכאים להיבחר. כך לדוגמא לו התקיימו הבחירות היום, יכול היה העותר להציג מועמדותו ואף להיבחר כחבר מועצה ושר הפנים לא יכול היה להתערב בבחירה זו.

האמנם אין כל מניעה למינויו של העותר לחבר מועצה משום שהחוק איננו פוסל אותו למינוי? האם שונה המצב שעה שעל שר הפנים למנותו? סבורה אני שכן.

בשורה של פסקי דין קבע בית המשפט העליון כי ניתן לפסול אדם לכהונה של נבחר ציבור או עובד מדינה, אף אם אינו נופל לגדרן של עילות הפסלות המנויות בחוק. כך נקבע בבש''פ 5816/09 מדינת ישראל נ' אברהם זגורי, תק-על 2009(3) 3704 (להלן: "פס''ד זגורי"), בו ביקש המשיב - חבר מועצת מגדל העמק, אשר הואשם במעילה בכספי ציבור- כי בית המשפט יתיר לו לצאת ממעצר הבית על מנת ליטול חלק בישיבות המועצה:
"התפיסה לפיה יש לראות ברשימת פסלויות לכהונה של נבחר ציבור, המפורטת בדבר חקיקה, משום רשימה סגורה שאין בלתה, לא נתקבלה בהלכה הפסוקה. בשורה של פסקי דין בהקשרים שונים נקבע, כי עילות פסילה לכהונה של נבחרי ציבור, המפורטות במעשי חקיקה, אינן ממצות, ועשויות להתקיים תנאים ונסיבות, החורגים מעילות הפסילה הסטטוטוריות שבהתקיימם, המשך כהונתו של נבחר ציבור בתפקידו הנבחר עשוי לעמוד בסתירה לעקרונות המשפט הציבורי, ולחייב את סיום כהונתו."

הרחבה זו של עילות הפסילה נועדה לשמור על טוהר המידות בשירות הציבורית ועל מעמדה של הרשות השלטונית בעיני הציבור ולשמור על אמון הציבור ברשות. כפי שנקבע בבג''צ 6163/92 אייזנברג נ' שר הבינוי והשיכון ואח', פ''ד מז (2) 229 (להלן: "פרשת גינוסר"), בעמ' 265 על ידי כב' השופט ברק (כתוארו דאז):
"המפתח לקיומו של שירות ציבורי ראוי לשמו הוא אמון הציבור בטוהר השירות הציבורי... בלא אמון הציבור ברשויות הציבור יעמדו הרשויות ככלי ריק. אמון הציבור הוא המשענת של רשויות הציבור, והוא המאפשר להן למלא את תפקידן. מינויו של בעל עבר פלילי- ובעיקר בעל עבר פלילי מכביד של מי שעבר עבירה שיש עימה קלון פוגע באינטרסים החיוניים של השירות הציבורי. הוא פוגע בביצוע הראוי של התפקיד. הוא פוגע בסמכותו המוסרית והאישית של בעל התפקיד ובכוחו לשכנע ולהנהיג. הוא פוגע באמון שהציבור הרחב רוחש לרשויות השלטון".

בבג"צ 103/96 יוסף פנחס כהן נ' היועץ המשפטי לממשלה פ"ד נ(4) עמ' 309, 325 קובע השופט חשין.
"נבחר הציבור הינו שליח הציבור, וכאותו שליח ציבור האומר להיות פה לקהל ומציג עצמו כעני ממעש, נרעש ונפחד, כך הוא נבחר הציבור: משלו אין לו ולא כלום וכל אשר ברשותו ובהחזקתו – משל הקהל והקהילה הוא. הגינות, יושר לבב וטוהר המידות הינם סימני היכר מובהקים שניתן בנבחר ציבור ראוי לשמו, ותכונות נפש אלו הן עמוד האש ועמוד הענין שיוליכו את נבחר הציבור הדרך. רק כך יוכל פרנס לנהוג כראוי קהילה שבחרה בו לנהגה, ורק כך יזכה נבחר הציבור באמון הקהל. וכולנו ידענו כי באין אמון של הקהילה במנהיגיה, ייפרע עם ותאבד ממלכה. וככל שנעלה במעלה המנהיגות כך נתבע ממנהיגי הקהילה ביתר כי יקרנו יושר ואמת".

בית המשפט העליון בשורה של פסקי דין פסל מינויים לתפקידים ציבוריים למרות שלא היתה מניעה לכך בלשון החוק (פרשת גינוסר; בג''ץ 3094/93 התנועה למען איכות השלטון בישראל ואח' נ' ממשלת ישראל ואח', פ''ד מז (5) 404 (להלן- פרשת דרעי); בג''ץ 4267/93 אמיתי ואח' נ' יצחק רבין ואח', פ''ד מז (5) 441 (להלן- פרשת פנחסי)).
האפשרות לפסול אדם לכהונה ציבורית קיימת גם טרם הרשעתו בעבירה פלילית, ולפעמים אף טרם הגשת כתב אישום נגדו (פרשת דרעי; פרשת פנחסי).

בית המשפט, בפרשת גינוסר, קבע כי בעת שקילת המינוי, יש לקחת בחשבון את חומרת המעשים המיוחסים למועמד וכן את ההקשר בו נעברו העבירות ואת התפקיד המיועד למועמד.
"עברו הפלילי של מועמד למשרה ציבורית חייב להילקח בחשבון שיקוליה של הרשות הממנה. משקלו של שיקול זה משתנה על-פי השפעתו על הטעמים העומדים ביסוד ההתחשבות בו... לא הרי מי שעבר עבירה אחת כהרי מי שעבר עבירות הרבה; לא הרי מי שעבר עבירה קלה כהרי מי שעבר עבירה חמורה; לא הרי מי שעבר עבירה בנסיבות מקילות כמי שעבר אותה עבירה עצמה בנסיבות מחמירות; לא הרי מי שעבר עבירה והביע חרטה עליה כהרי מי שעבר עבירה ולא הביע כל חרטה עליה; לא הרי מי שעבר עבירה "טכנית" כהרי מי שעבר עבירה שיש עמה קלון; לא הרי מי שעבר עבירה לפני שנים הרבה כהרי מי שעבר עבירה אך לאחרונה... זאת ועוד: סוג המשרה, אותה אמור עובד הציבור למלא, משפיע על משקלו של העבר הפלילי באיושה." (עמ' 265-266).

ומן הכלל אל הפרט. העותר הורשע בעבירות שנעברו במסגרת מאבק פוליטי במועצה המקומית מצפה רמון, אותה מועצה בה מבקש הוא לכהן כחבר מועצה. הרשעתו אמנם אינה סופית, אך אין להתעלם מכך שחזקת החפות איננה עומדת לו עוד. יש לתת משקל אף לכך שמדובר בעבירות שנעברו בשנים האחרונות ואשר העותר לא הביע עליהן חרטה; ולא רק זאת, אלא כנגד העותר אף תלוי ועומד כתב אישום נוסף אשר העבירות שבו בוצעו בנסיבות דומות.

העותר חרט על דגלו את המאבק בשחיתות השלטונית. משסבור הוא שהמועצה נגועה בה. מלחמה בשחיתות, ככל שהיא קיימת, הינה מטרה ראויה ביותר, אך במקום לנהל המאבק תוך שמירה על שלטון החוק, מעד העותר ונגרר לעולמות שאסור, לאדם בכלל ולאיש ציבור בפרט, להגיע אליהם או אפילו להתקרב אליהם, שכן המטרה אינה מקדשת את האמצעים. אדם הרואה עצמו ראוי לכהן בתפקיד ציבורי אסור שרבב של הרשעה פלילית ידבק בו.

העותר סומך על האמור בבג''צ 184/73 חודייפי נ' עמר ואח', פד"י כז(2) 746, בו נקבע כי אין בהרשעתו של המשיב בעבירת גניבה בכדי למנוע ממנו לכהן כחבר מועצה. אין בפסק דין זה כדי לסייע לעותר, שכן אין מקום להשוואה בין המקרים. חודייפי הורשע בגניבת חפצים קלי ערך, ונגזר עליו עונש סמלי. לא היה קשר בין מעשה הגניבה לכהונתו כחבר מועצה. אין הדבר דומה בענייננו, בו מדובר בהרשעה בעבירות שאינן קלות ואשר קיים קשר הדוק בין המעשים לבין הכהונה המבוקשת.

בעניינינו החוק אמנם אינו שותק באשר לעילות הפסילה לתפקיד (כפי שהיה המצב בפרשת גינוסר, לדוגמא), אלא מונה עילות בהן נבחר ציבור יושעה ולא יוכל למלא תפקידו. בשל כך, אילו היה העותר חבר ברשימת המועמדים של סיעתו למועצה, ספק אם ניתן היה לפסול את מועמדותו כחבר מועצה בזו העת. אין צורך להכריע בשאלה זו בענייננו, שכן העותר כלל לא העמיד את עצמו לבחירתו של הציבור, ומכאן נובע ההבדל המהותי, שכן לא הציבור בחר בעותר.

אין ספק כי שיקול דעתו של השר הינו מצומצם בעת בחירת חבר מועצה שכן אין הוא יכול לבחור מועמד לפי ראות עיניו אלא עליו לבחור במועמד עליו המליצה הסיעה או נציגיהם של בוחרי הסיעה. עם זאת, אין להרחיק לכת ולקבוע כי אין לשר שיקול דעת כלל ועליו לאשר באופן אוטומטי כל מועמד עליו המליצה הסיעה. יש לתת משקל לכך שמדובר במועמד אשר לא עמד לבחירת הציבור, ועל כן לא ניתנה לציבור הזדמנות לקבוע האם מעוניינים הם במינויו, חרף הרשעתו בפלילים. כמו כן, יש לתת משקל לאינטרס הציבורי בשמירת אמון הציבור בטוהר המידות של השירות הציבורי. גם לא ברור אם נציגי הסיעה, שעה שבחרו בעותר כמועמד מטעמם, נתנו דעתם על הרשעתו בפלילים. מינוי שכזה על ידי רשות שלטונית, יש בו כדי לפגוע קשות באמון הציבור, בטוהר המידות, שכן המינוי הוא מינוי של שר הפנים, בעוד שחבר מועצה נבחר על ידי ציבור הבוחרים, וזה אשר עושה את ההבדל.

אף כי המינוי כאן אינו בניגוד להוראת החוק, היענות לבקשה יש בו כדי לפגוע בשיקול הדעת של השר הממנה. עניין דומה נדון בבג"צ 7710/98 הרב בנימין כהן נגד שר הפנים (פורסם בנבו). הרב כהן נבחר כמועמד להרכב המועצה הדתית בנתיבות. זמן מה קודם לכן הוגש נגדו כתב אישום בגין עבירה של סחיטה באיומים, משכך סירב שר הפנים להכלילו ברשימת המועמדים לכהונה במועצה הדתית ובא בדרישה להציע מועמד אחר. העתירה הוגשה כנגד החלטת שר הפנים, שלא לאשר מועמדותו של הרב. ביהמ"ש ציין שבעתירה נטען כי: "בפתיחת הליך פלילי נגד מועמד לחברות במועצה מקומית או במועצה דתית, אין כדי לפסלו לכהונה לה יועד. טענה זו נאחזת בהוראת סעיף 101(7) לצו המועצות המקומיות (א) תשי"א-1950, המורה כי יפסל לכהונה 'מי שחוייב בדין, בפסק דין סופי, על עבירה שיש בה קלון.... טוענים באי כח העותרים, כי משגילה המחוקק את דעתו להחיל דין פסלות רק על מי שחוייב בפסק דין סופי על עבירה שיש בה קלון, שוב לא היה השר רשאי לפסול את מועמדותו של העותר, אך בשל האשמתו בעבירה מן הסוג האמור, באנו לכלל מסקנה כי דין הטענה האמורה להידחות. אכן נכון הדבר כי הגשת כתב אישום – להבדיל מהרשעה בפסק דין סופי – אינה מובילה לפסילתו האוטומטית של חבר או של מועמד לחברות במועצה הדתית. ברם, במסגרת שיקוליו, אם להסכים למועמדותו של העותר או לסרב לה, רשאי השר לייחס משקל לעובדה שנגד העותר תלוי ועומד כתב אישום בעבירה כה חמורה... נוסיף ונאמר כי בהחלטת השר, לפסול את מועמדותו של העותר, לא זה בלבד שאין פגם שיצדיק התערבות בית המשפט בהחלטתו, אלא שיש בה אף משום מסר ראוי בדבר החיובים המוטלים על רשויות ציבור המופקדות על הצעת ומינוי מועמדים למשרות ציבוריות".

היתה זו, איפוא, חובתו, של השר להפעיל שיקול דעת בטרם יאשר את מינויו של העותר כחבר מועצה. השר לא חרג מסמכותו כאשר קבע כי אין זה ראוי שהעותר, שהורשע בפלילים ותלוי ועומד נגדו כתב אישום נוסף,יכהן כחבר מועצה. לא ראיתי הפגם שנפל בהחלטה זו, המצדיק התערבותו של בית המשפט.

מעבר לנדרש אעיר, שיש לכאורה צו כנגד העותר במסגרת התיק הפלילי המתנהל נגדו (ת.פ. 2133/08 בבית משפט השלום בבאר שבע), האוסר עליו להיכנס למועצה. נסיבות אלה אך מוסיפות על הקושי הקיים במינויו של העותר לתפקיד אשר יכלול מגע עם המתלוננת נגדו על בסיס קבוע.

העתירה נדחית. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.

ניתן היום, כ"ב טבת תשע"ב, 17 ינואר 2012, בהעדר הצדדים.

שרה דברת, שופטת,
ס.נשיא

1 מתוך 12