הדפסה

עת"מ 46387-08-11 א. א. ח. פלסט בע"מ נ' עיריית באר שבע ואח'

בית משפט לעניינים מנהליים בבאר שבע
בפני כב' השופטת שרה דברת – ס.נשיא
עת"מ 46387-08-11

עת"מ 42641-11-11

בעניין:
א. א. ח. פלסט בע"מ
על ידי ב"כ – עו"ד רמי שר-ישראל
העותרת בעת"מ 46387-08-11

נגד

1. עיריית באר שבע
על ידי ב"כ – עו"ד מוריה מלול
2. מילגם שירותים לעיר בע"מ
על ידי ב"כ – עו"ד מוריה כהן

המשיבות בעת"מ 46387-08-11
ובעניין:

  1. קמחי קרמיקה בע"מ
  2. דלויה מרכז הבניה בע"מ

על ידי ב"כ – עו"ד אמיר דוגין
העותרות בעת"מ 42641-11-11

נגד

עיריית באר-שבע
על ידי ב"כ – עו"ד מוריה מלול
המשיבה בעת"מ 42641-11-11

פסק דין

בפני שתי עתירות שאוחדו, המופנות נגד גביית אגרות שמירה על ידי עיריית באר שבע באזור התעשייה עמק שרה.
קמחי קרמיקה בע''מ (להלן – "קמחי") ודלויה מרכז הבניה בע"מ (להלן - "דלויה") הינן העותרות בעת"מ 42641-11-11. א.א.ח. פלסט בע"מ (להלן - "פלסט") הינה העותרת בעת"מ 46387-08-11. לקמחי, דלויה ופלסט (להלן - "העותרות") נכסים באזור התעשיה "עמק שרה" בבאר שבע (להלן - "עמק שרה").
ביום 21.6.02 קבלה עיריית באר שבע (להלן – "המשיבה") את חוק עזר לבאר שבע (שירותי שמירה, אבטחה ומיגון), התשס"ב - 2002 (להלן - "חוק העזר"). חוק העזר קבע כי המשיבה רשאית להפעיל שירותי שמירה להגברת הביטחון, שמירת החיים והרכוש באזורי תעשייה ומסחר, ולשם כך רשאית המשיבה לגבות אגרה מכל מחזיק בנכס, באזור בו חל חוק העזר. חוק העזר אושר על ידי משרד הפנים ופורסם ברשומות, ומכוחו החלה המשיבה לגבות אגרות שמירה מבעלי עסקים בעמק שרה.

בעקבות חקיקת חוקי עזר דומים במקומות נוספים, התעוררה מחלוקת סביב חוקיות אגרת השמירה. בבג"ץ 7186/06 מלינובסקי נ' עיריית חולון (2009) (להלן - "בג"ץ מלינובסקי"), הורה בית המשפט למשרד הפנים לקבוע נהלים ברורים באשר למימון פעילות בטחונית של הרשות המקומית באמצעות היטל מיוחד (עמ' 40 לפסק הדין). בעקבות פסק הדין, חוקק החוק לתיקון פקודת העיריות (הוראת שעה), התשע"א - 2011 (להלן - "הוראת השעה"), המאפשר לרשויות מקומיות להוסיף ולגבות אגרות שמירה החל מיום 4.4.11 ועד ליום 31.12.11. ביום 27.12.11 קבעה הכנסת כי הוראת השעה תהא בתוקף עד ליום 31.12.13.

העותרות, אשר קבלו במשך השנים הודעות תשלום אגרת השמירה, לא שלמו האגרה החל משנת 2005. במהלך יולי ואוגוסט 2011 החלה המשיבה לנקוט הליכי גבייה מנהליים באמצעות מילגם שירותים לעיר בע"מ, היא המשיבה 2 בעת"מ 46387-08-11 (להלן - "מילגם").
טענות העותרות כנגד הליכי הגבייה לא נענו. על כן באה העתירה.

טענות הצדדים
קמחי ודלויה טוענות כי החלטת המשיבה לגבות אגרת שמירה מכוח חוק העזר העירוני, אינה חוקית והליכי האכיפה מנוגדים לדין, בהיעדר בסיס חוקי לגביית האגרה, שכן זו מנוגדת למטרות לשמן אושר חוק העזר ואינה עולה בקנה אחת עם הקביעות בבג"ץ מלינובסקי. הוראת השעה הסמיכה, אמנם, את המשיבה לגבות אגרות שמירה החל מיום פרסומה, אולם לא הכשירה את האגרה לעבר. האגרה אף מפלה העותרים מול תושבי באר שבע האחרים הנהנים משמירה אך אינם משלמים את האגרה. גביית האגרה רק כעת לוקה בהתיישנות, בשיהוי וחוסר תום לב, ונעשית רק מפאת הסדרת מצבה החוקי של הגביה. עוד טוענות הן כי האגרה מהווה העלאה אסורה של הארנונה, ואינה משמשת בפועל רק למימון השמירה. לשיטתן, אין זה ראוי לפעול לגביית אגרה, שתוקפה שנוי במחלוקת, באמצעות פקודת המיסים גבייה.
קמחי ודלויה סבורות כי לערכאה זו סמכות עניינית לדון בעתירות, מאחר והן מכוונות נגד ההליכים לגביית אגרת השמירה ולא נגד חוקיותו של חוק העזר. תקיפת חוק העזר באה כתקיפה עקיפה בלבד, ואין סעד המבקש לקבוע את אי חוקיות חוק העזר.

גם פלסט סבורה כי חוק העזר, המשמש כבסיס לגביית האגרה עומד בניגוד להוראות משרד הפנים ולבג"ץ מלינובסקי, ואין בהוראת השעה כדי לרפא הפגם שבחוק העזר. גביית האגרה נעשתה בניגוד לחוקי ההקפאה של הארנונה והיעדר שוויון, שכן האגרה נגבית מבעלי העסקים בעמק שרה בלבד. כמו כן, למשיבה לא היתה סמכות לנקוט באמצעים מנהליים לגביית האגרה ופעולתה המהירה לגביית האגרות, תוך כדי קיום דיון לגבי חוקיותן, נגועת חוסר תום לב.
פלסט סבורה כי קיימת סמכות עניינית לבית משפט זה. הסעד שהתבקש הינו ביטול חיובי האגרות, ולא ביטול חוק העזר עצמו; תקיפת חוק העזר היא תקיפה עקיפה, או שביטולו הינו, לכל היותר, סעד משני. כמו כן, מאחר והעתירה מתייחסת גם להקפאת תעריפי הארנונה, הרי שסמכות בית משפט זה מקורה בסעיף 1 לתוספת הראשונה לחוק בתי משפט לעניינים מנהליים, תש"ס - 2000 (להלן - "החוק").

המשיבה סבורה כי ערכאה זו נעדרת סמכות עניינית לדון בעתירה. הסעד המבוקש הינו, למעשה, הכרזה על בטלות חוק העזר, ולאור סעיף 8 לתוספת הראשונה לחוק אין לבית המשפט לעניינים מנהליים סמכות לדון בביטול החלטה של רשות מקומית הטעונה אישור שר הפנים. גם תקיפה עקיפה של חקיקת משנה אפשרית רק במקרים חריגים ויוצאי דופן וגם אז אין היא בסמכותו של בית משפט לעניינים מנהליים.
המשיבה מוסיפה וטוענת כי העותרות לא מיצו הליכים באופן ישיר מולה בטרם הגשת העתירה, השתהו מאז 2002 בהגשת העתירות, ונהגו בחוסר נקיון כפיים מאחר שעשו דין לעצמן ולא שלמו את האגרה.
המשיבה סבורה כי אף לגוף הענין, העתירות נעדרות בסיס. אגרת השמירה נגבית מכח חוק עזר שאושר כדין. גם בג"ץ מלינובסקי הכיר בחשיבות גביית האגרה והורה על קביעת מנגנון שיאפשר זאת, ומנגנון כזה אכן הותקן, כהוראת השעה. המשיבה משתמשת בכספי האגרה להגברת השמירה בעמק שרה בלבד. אגרת השמירה מצדיקה נקיטת הליכי גביה מנהליים. כמו כן, דין טענת ההתיישנות להדחות מאחר ומרוץ ההתיישנות מתחיל מיום דרישת התשלום האחרונה.

דיון
טענות הסף
המשיבה סבורה כי דין העתירה להידחות על הסף, הן מחמת חוסר סמכות עניינית, והן מחמת שיהוי, אי מיצוי הליכים וחוסר ניקיון כפיים.
חלק מהסעדים המבוקשים בעתירות אינם בסמכותו העניינית של בית משפט זה, כיון שהתוצאה המעשית של קבלת אותם סעדים, משמעותה ביטול חוק העזר. מעיון בחוק נקל לראות כי הסעד הראשון שהתבקש אינו מצוי בסמכותו העניינית של בית משפט זה.

סעיף 8(א) לתוספת הראשונה לחוק קובע כי לבית המשפט לעניינים מנהליים תהא סמכות עניינית לדון ב"החלטה של רשות מקומית או של נושא משרה או תפקיד בה, למעט החלטה הטעונה אישור שר הפנים".
מאחר שחוק העזר אושר על ידי שר הפנים, הרי שטענות נגד תוקפו אינן נופלות בגדר סמכותו של בית המשפט לעניינים מנהליים, אלא בסמכות בג"ץ (ראה בג"ץ 8375/03 אדם טבע ודין נ' המועצה האזורית חוף הכרמל, פ"ד נח(2) 97, 100-101 (2003)).

העותרות טוענות כי עתירתן מכוונת כנגד גביית אגרת השמירה ולא לביטול החוק ועצם חוקיותו, ומאחר והתקיפה היא, לכל היותר, תקיפה עקיפה, אין בכך כדי לשלול סמכות עניינית של בית משפט זה. אין בידי לקבל טענה זו. אכן, העותרות מבקשות גם את ביטול הליכי הגבייה וחלק מטיעוניהן מופנה נגד הליכי הגבייה עצמם. עם זאת, עיון בכתבי הטענות של העותרות מעלה בבירור כי הסעד הראשי והעיקרי המבוקש בפועל הוא ביטול חוק העזר, גם אם העתירה לא נוסחה באופן זה.
העותרות העלו טענות המכוונות נגד תוקפו של חוק העזר, ולא נגד הליכי הגבייה. כך באשר לטענות כי חוק העזר אינו תואם את תקנות משרד הפנים, אינו תואם את הוראות בג"ץ מלינובסקי, לא הוכשר רטרואקטיבית על ידי הוראת השעה, מנוגד לכללי הקפאת הארנונה, אינו נדרש עוד במצב הבטחוני הנוכחי, ועומד בניגוד להודאת המשיבה עצמה כי תחדל מהגביה. טענות אלה אינן מופנות כלפי האופן בו גובה המשיבה את אגרת השמירה, אלא מכוונות נגד חוק העזר והגביה המוסדרת בו.
אף מלשון העתירה ניתן לראות כי הם יוצאים נגד תוקפו של חוק העזר. פלסט טוענת בסעיף 8 לעתירה כי "העותרת תטען כי לא היה לה לעירייה מקור סמכות חוקית לגביית אגרות השמירה וכי דינו של חוק העזר להיות מבוטל"; גם קמחי ודלויה מודות במפורש כי הן טוענות "כי חוק העזר אינו חוקי" (סעיף 6 לעיקרי הטיעון מטעמן), אם כי לשיטתן מדובר בתקיפה עקיפה.
יפים לעניין זה דברי כב' השופטת מיכל רובינשטיין בעת"מ (ת"א) 1908-08 מקסימדיה פרסום חוצות בע''מ נ' עיריית ראשון לציון, עמ' 5 (2010):
"הסעד אותו מבקשת העותר הינו ביטול הודעת התשלום, ולפיכך לכאורה אין כל מניעה כי בית משפט זה ידון בטענותיה. אלא שמבחינת נימוקי העותרת וטענותיה עולה כי הבסיס לעתירתה לביטול דרישת התשלום הינו חוק העזר העירוני אשר קובע את ההבחנה בין המפרסמים ואת תעריפי האגרה. הלכה למעשה, כל הטענות המועלות על ידי העותרת מתייחסות כולן לסבירותו של חוק העזר, לסבירותם של התעריפים הקבועים בו, ולחוקיותו... בנסיבות אלו בהן עומדות במוקד העתירה חוקיותו של חוק העזר וסבירותו ותו לא, ומאחר שהתקנתו של חוק העזר קיבלה את אישורו של שר הפנים, אינני מוצאת כל ביסוס לסמכותו של בית משפט זה לדון בעתירה."
אמנם, העותרות טוענות כי חוקיות חוק העזר הינה תקיפה עקיפה בלבד. עם זאת, מהות טענותיהן מלמדות שאין זה המצב. ביטולו של חוק העזר הוא המטרה העיקרית של העתירה שבפני, גם אם בפועל עשו העותרות מאמץ להסוות את הטיעונים ולטעון כי המטרה היא ביטול הגבייה בלבד.
פלסט סבורה כי מאחר וטענה כי חוק העזר מהווה בפועל העלאת ארנונה, הרי שהעניין מצוי בסמכותו של בית משפט זה, מתוקף סעיף 1 לתוספת הראשונה לחוק. אין בידי לקבל טענה זו, מאחר והעתירה אינה תוקפת החלטה בנוגע לארנונה, אלא תוקפת את חוק העזר עצמו; הסמכות בסעיף 8(א) לתוספת הראשונה לחוק נקבעת על פי ההחלטה הנתקפת ולא על פי הנימוקים לתקיפת החלטה זו.

לאור האמור לעיל, דינה של העתירה להימחק על הסף ככל שהיא נוגעת לחוקיות חוק העזר, וניתן לדון רק בטענות הנוגעות לסעד של הפסקת הליכי הגבייה בלבד.
בשל כך, אף אין מקום לדון בטענה כי הכספים אינם משמשים בפועל למימון השמירה בעמק שרה בלבד, על אף שלכאורה טענה זו נוגעת ליישום חוק העזר ולא לעצם חוקיותו, מאחר וטענה זו הובאה על מנת לתמוך בסעד של ביטול חוק העזר ולא על מנת לבקש, למשל, את שינוי הייעוד של כספי האגרה.
מעבר לנדרש, אין בידי לקבל את טענת העותרות בעניין זה. העותרות לא הניחו תשתית עובדתית לטענתן כי כספי אגרת השמירה אינם משמשים לשמירה על בתי העסק בעמק שרה. המשיבה, לעומת זאת, צרפה דו"ח כספי - המפרט את הוצאת הכספים - ממנו עולה כי מלוא סכום ההכנסות לשמירה בעמק שרה משמש להוצאות השמירה שם.

המשיבה מוסיפה וטוענת כי העתירות הוגשו טרם מיצוי ההליכים על ידי העותרות. פלסט לא פנתה אל המשיבה כלל בנוגע לאגרת השמירה, וקמחי ודלויה הסתפקו בפניה אותה הייתה מילגם אמורה להעביר לידי המשיבה – פניה אשר לא הגיעה לידיה – והעותרות לא טרחו לנקוט בצעדים נוספים.
בטענה זו, לכאורה, יש ממש, שכן היה על העותרות לפנות לעירייה ולא למילגם שהינו הגוף המבצע את הגביה. אכן, חובתה של עותרת לפנות ראשית אל הרשות המנהלית מבעוד מועד, ורק אם זו תדחה אותה - תוכל לפנות לבית המשפט (בג"ץ 3383/02 ינוקשוילי נ' משרד הפנים (2002); בג"ץ 2624/97 רונאל ואח' נ' ממשלת ישראל ואח', פ"ד נא(3) 71, 82 (1997). יחד עם זאת, מאחר וכאן עמדתה של המשיבה היתה ידועה, שכן בקשה לאישור תובענה ייצוגית שעניינה אגרות השמירה, נדונה, באותה עת, במסגרת ת.צ. (ב"ש) 5489-12-10 א.מ. טכנולוגיות שיווק בע"מ נ' עיריית ב"ש (להלן – "התביעה הייצוגית"), לא נראה כי היה טעם רב בפניה מעין זו; הרי אף המשיבה עצמה סבורה כי "לעותרת היה ברור מזה זמן רב מהי עמדתה הברורה והעקבית של המשיבה" (סעיף 34 לכתב התשובה לעתירה), ואם כן מה טעם בפניה אליה?
לכך יש להוסיף את העובדה כי העתירות הוגשו מתוך לחץ זמן, מאחר והעותרות עמדו מול איום של ביצוע הליכי גבייה בתוך ימים ספורים. המשיבה אינה יכולה, מחד גיסא, לנקוט אמצעי גבייה אגרסיביים, ומאידך גיסא, לטעון כי היה עליהן למצות ההליכים טרם הגשת העתירה, שעה שחרב של הגביה המנהלית מונחת לצווארן.

המשיבה סבורה כי העתירה הוגשה בשיהוי, שכן המדובר בחוק עזר משנת 2002 אשר העותרות לא טענו דבר נגדו עד כה, ורק עם תחילת הליכי הגביה פנו לבית המשפט. אין בידי לקבל טענה זו. כפי שקבעתי לעיל, בית משפט זה נעדר סמכות עניינית לדון בחוקיותו של חוק העזר, ולכן אין כל משמעות לשאלה האם טענות בעניין זה הועלו בשיהוי אם לאו. הסעד הנמצא בסמכותו של בית משפט זה נוגע להליכי הגבייה בלבד, ומאחר והעתירות הוגשו בסמוך למועד בו נקטה המשיבה בהליכי גביה, לא ניתן לטעון שנוצר שיהוי של ממש.

המשיבה אף סבורה כי העותרות נגועות בחוסר נקיון כפיים, מאחר וסמכו על התביעה הייצוגית מבלי שעדכנו בית המשפט שזו נמחקה, וגם עשו דין לעצמן ולא שילמו את אגרת השמירה. בטענה בדבר העדר העדכון אין ממש שכן פלסט - אשר בקשה לסמוך על התביעה היצוגית - עדכנה את ביהמ"ש עוד ביום 4.9.11 שתביעה זו נמחקה. מנגד, יש ממש בטענה כי העותרות עשו דין לעצמן משלא שלמו את אגרת השמירה במשך שנים, התנהלות שאינה תקינה, מאחר והיה על העותרות לשלם בזמן או להעלות את טענותיהן כבר אז; עם זאת, מאחר ואף המשיבה לא מיהרה לנקוט בהליכי גבייה, הרי שאין בהתנהלותן של העותרות בכדי לחסום בפניהן את שערי בית המשפט.
משכך, דין טענות הסף בגין אי מיצוי הליכים, שיהוי וחוסר נקיון כפיים - להידחות.

הליכי הגבייה של אגרות השמירה
קמחי ודלויה סבורות שהתנהלות המשיבה לקתה בשיהוי ובחוסר תום לב, משנמנעה במשך שנים לגבות אגרת השמירה ועשתה כן בהיותה מודעת לקושי שבחוק העזר. פלסט סבורה אף היא כי הליכי הגבייה ננקטו בחוסר תום לב, אלא שלשיטתה, המשיבה נקטה בהם דווקא מכיוון שחששה שלא תוכל לגבות האגרה בשל ההתדיינות המשפטית במסגרת התביעה הייצוגית. המשיבה טוענת כי העותרות, אשר נהנו במשך זמן רב מאי נקיטת הליכי הגביה, מנועות מלטעון עכשיו, כנגדם.
מחובתה של הרשות לפעול לאכיפת חובות האזרח כלפיה תוך זמן סביר מהיום בו התגבשה הזכות:
"פתיחת הליך על ידי הרשות כנגד אזרח לצורך אכיפת חובה החלה עליו מכוח הדין - בין כספית ובין אחרת - עשויה להיתקל בטענת האזרח כי חלף זמן בלתי סביר מאז נתגבשה עילת התביעה בידי הרשות ועד לפתיחת ההליך, באופן ההופך את קיום ההליך מטעם הרשות לבלתי הוגן ובלתי ראוי כלפיו על פי מושגי המשפט הציבורי. טענת השיהוי בהיבט זה בנויה על חובתה של הרשות לפעול במהירות הראויה בדרישתה מן האזרח לקיים את חובותיו. "החובה לפעול במהירות הראויה היא מן המושכלות הראשונים של מינהל תקין" (יצחק זמיר הסמכות המינהלית כרך ב, 717 (1996)..." (רע"א 187/05 נסייר נ' עיריית נצרת עילית, עמ' 36-37 (2010), להלן - "פס"ד נסייר").
השאלה היא מתי ניתן לקבוע כי הרשות לא נקטה בהליכים תוך זמן סביר ולכן חל שיהוי, הפועל לחובתה?
בפברואר 2012 פורסמה הנחיית היועץ המשפטי לממשלה 7.1002 שעניינה 'הפעלת הליכי גבייה מנהליים לפי פקודת המיסים (גביה)', שתחולתה באוגוסט 2012 (להלן – "הנחיית היועמ"ש"). ההנחיה קובעת כי "גם אם תקופת ההתיישנות לפי הדין האזרחי היא 7 שנים, אין זה סביר שרשות מנהלית תשתהה בפתיחת הליכי גבייה מנהליים ועליה לפתוח בהם ולנהל אותם תוך פרקי זמן סבירים". המסקנה מכאן, כי יש לפתוח בהליכים לגביית החוב תוך פרק זמן סביר, שלא יהא ארוך משלוש שנים, אלא אם כן מתקיימות נסיבות חריגות. במידה ופרק זמן זה חלף, תהא הרשות מנועה מלנקוט הליכים מנהליים אך תוכל לנקוט בהליכים מנהליים באמצעות הגשת תביעה מתאימה לבית המשפט (עמ' 4 -7 להנחיית היועמ"ש).
הנחיית היועמ"ש פורסמה לאחר שהמשיבה נקטה בהליכי הגבייה נגד העותרות, ואין ספק כי המשיבה לא היתה מחוייבת לפעול על פיה, עם זאת, הנחייה זו הינה כלי ראוי לבחון ולהעריך את סבירות פעולתה של המשיבה, עת התעכבה בנקיטת הליכי גבייה מנהליים כלפי העותרות. הליכי הגבייה המנהליים מעניקים לרשות כוח רב כלפי האזרח, מאחר והם מאפשרים לה לנקוט באמצעי גבייה בעלי עוצמה בלתי מבוטלת מבלי שתאלץ לפנות לשם כך לבית משפט. בשל כך, יש להקפיד על שימוש ראוי בהליכי הגבייה המנהליים ואין מקום לנקוט בהם כאשר חלף זמן רב מהיווצרות החוב, מבלי שיתקיים טעם של ממש לעיכוב זה.
בענייננו, החלה המשיבה בהליכי גבייה מנהליים רק במהלך יולי - אוגוסט 2011, וזאת על אף שמאז 2005, העותרות אינן משלמות את אגרת השמירה. בתקופה זו אמנם אין די כדי ליצור התיישנות, אולם יש בה, להצביע על שיהוי מהותי. העותרות העלו טענות שונות באשר לסיבה לשיהוי זה, עיקרן כי השיהוי נבע מספקות באשר לחוקיות הגבייה, אלא שלטענות אלה לא הונחה תשתית ראייתית כלשהי. יחד עם זאת, המשיבה לא סיפקה הסבר, ולו לכאורה, להשתהותה בנקיטת הליכי הגביה המנהליים.
בנסיבות אלה רואה אני לנכון לאמץ את העקרונות שבהנחיית היועץ המשפטי לממשלה ולקבוע כי המשיבה תוכל לנקוט הליכי גבייה מנהליים רק בגין החוב המתייחס לשלוש השנים האחרונות. ככל שמדובר בחובות קודמים, פתוחה הדרך בפני המשיבה להגיש תביעה לבית המשפט. משקבעתי כי העירייה תוכל לנקוט בהליכי גבייה מנהליים רק לגבי חובות משלושת השנים האחרונות, מתייתר הדיון בטענת ההתיישנות.

העותרות מוסיפות וטוענות כי אין זה ראוי לנקוט בהליכים על פי פקודת המיסים (גביה) כאשר קיימת מחלוקת אמיתית באשר לסמכות החוקית לגבות את אגרת השמירה. אין אני נדרשת לקבוע מסמרות בעניין זה, מאחר והשאלה העומדת בפני כעת, אינה האם צדקה המשיבה כאשר נקטה בהליכים מנהליים בשנת 2011, אלא האם רשאית המשיבה להמשיך בהליכים אלה לאחר מתן פסק דין זה, ופסק הדין מדבר בעד עצמו.

עוד טוענות העותרות כי המשיבה נעדרת סמכות לגבות אגרת שמירה באמצעות פקודת המיסים (גביה), בהסתמך על עת"מ (נצ') 2-10 חברת לוקי בע"מ נ' עיריית נצרת עלית (2010), שם נקבע כי העירייה לא תוכל לגבות אגרת שמירה מהעותרת במסגרת הליכים מנהליים. אין בפסק דין זה בכדי להועיל לעותרות, שכן הכרעתו של בית המשפט התבססה על כך שהמשיבה, באותה עתירה, נמנעה מלהציג את המקור החוקי לגביית האגרות ולפרט את עמדתה באשר לסמכותה לגבות את האגרות בהליכים מנהליים. בית המשפט שם אף הדגיש כי הכרעתו ניתנת בנסיבות אותו עניין בלבד (עמ' 18 לפסק הדין).
לא רק זאת, סעיף 1 לאכרזת המסים (גביה) (ארנונה כללית ותשלומי חובה לרשויות המקומיות) (הוראת שעה), תש"ס - 2000 קובע כי פקודת המסים (גביה) תחול על "תשלומי חובה המגיעים לרשות המקומית על פי דין". בעע"מ 3962/06 עיריית חדרה נ' משה קוטלר, עמ' 9 (2007) נקבע כי חובות בגין היטל סלילה אשר נקבעו בחוק עזר ממלאים אחר ההגדרה של חוב לרשות מקומית, ועל כן ניתן לגבות אותם באמצעות פקודת המסים (גביה). אותו עקרון חל גם על גביית אגרת השמירה, שאף היא נקבעה בחוק עזר.

לאור האמור לעיל, העתירה מתקבלת באופן חלקי, במובן זה שהמשיבה לא תוכל לנקוט בהליכים לגביית אגרת השמירה באמצעות פקודת המיסים (גביה) מקמחי - קודם ליום 20.7.08, מדלויה - קודם ליום 26.7.08, ומפלסט - קודם ליום 23.8.08.
לאור התוצאה אליה הגעתי, אין צו להוצאות.

ניתן היום, א' אב תשע"ב, 20 יולי 2012, בהעדר הצדדים.

שרה דברת, שופטת,
ס.נשיא

4 מתוך 10