הדפסה

עראידה אימן נ' משהב"ט-אגף השיקום -ק.תגמולים

בפני ועדת ערר לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום) תשי"ט-1959
יו"ר הועדה – כב' השופט יואב פרידמן
חבר הועדה – דר' אלכס קורת
חבר הועדה – דר' צבי בן-ישי

מערערים

פלוני

נגד

משיבים

משהב"ט-אגף השיקום -ק.תגמולים

פסק דין

1. ערעור על החלטת קצין התגמולים מיום 05.12.00 לפיה אין קשר סיבתי בין השיתוק הפריפרי של עצב הפנים מימין, כאבי הראש ובעיקר מצבו הנפשי של המערער, לתנאי שירותו. בישיבת 31.3.09 בא ויתור של המערער על טענת הקשר הסבתי במה שקשור לשיתוק העצב מימין וכאבי הראש, כך שהערעור כאן מתמקד אך בטענת הקשר הסבתי בין תנאי השירות לבין הפגימה הנפשית.

2. קיצור תולדות הזמן:

א. מדובר על תיק ותיק בו נחקר המערער בפני ועדה בהרכב קודם (יו"ר - כב' השופטת (בדימוס) טובי-פרידמן) . לאחר מכן המשיך התיק להתנהל מאותה נקודה בפני הועדה בראשות כב' השופט (בדימ') שר. ניתן פסק דין מיום 14.5.08 שקבל התביעה להכרת זכות על דרך קביעת גרימה מלאה). המשיב ערער . בערעור התקבלה המלצת ביהמ"ש המחוזי, לפיה הוחזר התיק לועדה לשם בחינה מחדש של הראיות בעניין הקשר הסבתי והנמקת ההחלטה (פסה"ד בערעור ניתן ב 13.1.09, והשיב התיק גם במה שנוגע לקשר בין השירות לבין השתוק בפנים וכאבי הראש – נושאים שכאמור התייתרו לאחר שהושב התיק). לאחר שהושב התיק ניתנה החלטה מיום 2.6.09 לפיה משמעות ההחלטה בערעור הינה שהועדה יכולה לתן כל פסק דין חדש שייראה לה לנכון, בשים לב לחומר הראיות.

בנוסף - ניתנה הסכמת הצדדים למינוי מומחה בתחום הפסיכיאטרי מטעם הועדה (ראה החלטות יו"ר הועדה מ 8.7.09 ו 13.7.09). בהחלטה מיום 11.8.09 מונה ד"ר רם מירז כמומחה מטעם הועדה.

ב. מומחה הועדה קבע קשר סבתי ממן ההחמרה בין השירות לבין הפגימה הנפשית. לאחר שהמציא המומחה חוות דעתו, התבקשה חקירתו עלך ידי המשיב. זו נדחתה שלוש פעמים: פעמיים בשל אי התאמת המועד ליומן המומחה ופעם נוספת משעה שהתייצב למועד שנקבע אלא שב"כ המערער לא התייצב בשל תקלה שנבעה מאי רישום המועד ביומנו. בין לבין השיב המומחה גם על שאלות הבהרה שנשלחו לו על ידי ב"כ המשיב. בסופו של יום נחקר המומחה ב 28.10.14 וניתן צו לסיכומים.

3. לא ראינו להתערב קביעותיו הרפואיות ההגונות של המומחה המקובלות עלינו. עם זאת איננו מצטרפים לשורה התחתונה המסקנית אליה הגיע , וראינו לדחות הערעור.

לא על נקלה הגענו למסקנה זו, לאור חווה"ד והנטיה הידועה להקל בחוק סוציאלי, הוא חוק הנכים (תגמולים ושיקום). אולם בסופו של יום , חוו"ד מומחה מטעם ביהמ"ש משמשת, ושימשה אף כאן, כלי עזר חשוב בפן הרפואי. אולם מה שנגזר ממנה בפן המשפטי – מסור לועדה (שבסמכותה להתערב גם בקביעות הרפואיות במקרה המתאים. נדרש טעם טוב להתערבות במסקנות רפואיות, שבמקרה זה – לא נמצא לנו).

התוצאה השונה אליה הגענו ביחס למסקנת המומחה, נעוצה בקביעות עובדתיות. מאותן קביעות נגזרת המסקנה שלא מתקיים הקשר הסבתי המשפטי והיסוד האובייקטיבי שהוצב בהלכת אביאן (דנ"א 5343/00). מסקנה זו עולה לדידנו בקנה אחד עם הנמקות חווה"ד של מומחה הועדה ביחס לטיב הפגימה ממנה סובל המערער, בהצלבה לחומר הראיות העובדתי שהוצב. לכן אין כאן התערבות בניתוח הרפואי, אלא במה שנגזר ממנו (לאחר הצלבה כאמור לקביעות העובדתיות) – בפן הסיבתיות המשפטית.

4. ראשית בפן הרפואי והסובייקטיבי הנעוץ בחולשתו הנפשית של המערער הספציפי: המערער לא סובל מ PTSD. אף מומחה הועדה לא קבע קביעה לפיה יש הפרעת דחק פוסט טראומטית, ואף שלל זאת בחקירה. לטעמו המשיב סובל מבעיית הסתגלות קשה. הביטוי הקליני הנו דיכאון וחרדה עם דימוי עצמי נמוך. קשיי ההסתגלות נעוצים באישיות המערער וקווים נוקשים שבה, שהיו קיימים עוד לפני השירות.

לכן, בתפיסתו הסובייקטיבית של המערער חווה הוא את השירות כמאיים, בשל מבנה אישיותו האמור. לעמדת המומחה, לקשיי ההסתגלות האמורים נלוו אמנם גם רכיבים פוסט טראומטיים.
אך מה יסודם של אותם "אלמנטים"?: יסודם באופן הסובייקטיבי בו נתפס השירות כאמור בתודעת המערער . ראה גם עמ' 12 שורות 20-23.

5. המומחה התרשם שקיים גם אלמנט של רווח משני (הניסוח בחווה"ד היה שלא ניתן לשלול אלמנט כזה, אולם ברור שזו היתה ההתרשמות והדבר אושש בעמ' 15 למטה בחקירה). בשקלול -ראה לייחס 60% (15% מתוך נכות כוללת בשעור 25%) לשירות הצבאי, על דרך החמרה. כך הובהר בחקירתו ובתשובותיו לשאלות ההבהרה (לצורך הליך זה רלבנטי רק שעור ההחמרה אותו ייחס המומחה, ולא גובה הנכות). זאת הן בשל נכות ממנה סבל המערער לשיטת המומחה עוד עובר לגיוס והוחמרה במהלכו ובעטיו, והן בשל ניסיונות הפרזה של ייחוס כל הבעיות לשירות, שמקורם ברווח משני.

6. מקובלת עלינו כאמור קביעת המומחה שמדובר בקשיי הסתגלות לשירות הצבאי על רקע מבנה אישיותו של המערער. אולם נתקשה לקבל לאשורה שהיו טראומות הקשורות בשירותו של המערער. בפן הרפואי-סובייקטיבי, קשה להתרשם שהאי רועים אותם ציין המערער מתקופת שירותו (שלושה במספר אליהם נתייחס) אכן נצרבו בתודעתו הסובייקטיבית כטראומה, שהותירה חותם קבוע בנפשו . להבדיל – השירות הצבאי כמכלול כן היה מבחינתו חוויה קשה, בשל היותו של הצבא גוף הירארכי אליו התקשה להסתגל. אם ניזקק לניסוחו של המומחה בחקירה, המערער חווה את השירות כטראומה (עמ' 14 שורה 6). אולם לאשורה, זו אינה טראומה כלל במובנה המקובל, אלא חוויה קשה סובייקטיבית בה תפס המערער את דרישות מפקדיו ביחס מתעלל לאורך שירותו; זאת מעצם הצבה של דרישות לא חריגות כלל , שיסודן כאמור בעצם המסגרת כמסגרת הירארכית (לו היתה אכן התעללות – היה נוצק לה תוכן קונקרטי בדיווחי המערער, ולא יתכן שכל אימת שטוען חייל הסובל מפגימה נפשית, שהתעללו בו, תתקבל הטענה באין לה בסיס, רק משום שכך חווה הדברים בתפיסתו. לבטח כאשר קיים בנוסף אלמנט של רווח משני ממנו התרשם אף המומחה, אך גם בלעדי אלמנט כזה, היינו גם כאשר מאמין החייל לאשורה שהתעללו בו, אך הדברים נטולי בסיס).

7. לשלימות התמונה, נציין כי לא הומחש שהתקיימו מבחני עזר מקובלים לקביעת פוסט טראומה. כידוע גם מי שנחשף לאירועים טראומטיים של ממש מבחינת עוצמתם, לא יפתח בהכרח תכנים פוסט טראומטיים, ועניין זה משתנה מאדם לאדם.

8. מכל מקום, אין אינדיקציות בכתובים מזמן אמת להתעללות (תלונות של המערער מתקופת השירות). ולא ברור גם מה טיבה של אותה "התעללות" שנטענה כטענה כללית על ידי המערער בלי לצקת לה תכנים של ממש.
התעללות כשמה כן היא, וקשורה היא בחוויות קונקרטיות, שמטבען זכורות הן , עם או בלי הפרעה פוסט טראומטית (אם אינן זכורות, כיצד יכול הנבדק לטעון להתעללות?). אין מדובר בסבל על רקע קושי הסתגלות למסגרת הירארכית הנתפס בתודעה הסובייקטיבית כהתעללות רק משום שבמסגרת הירארכית עסקינן, שאינה נעתרת לכל רצון של החייל.
בכך כאמור אין די כדי לספק היסוד האובייקטיבי, שאחרת נמצא שעצם השירות מספק אותו יסוד תמיד; ונמצאה דרישת היסוד האובייקטיבי ריקה מתוכן. נדרשים אירועים שמשקלם ממשי מבחינת עוצמתם, ויסודם בשירות הצבאי ככזה, מעבר להיותו מסגרת הירארכית. להלן הקטע הרלבנטי מהלכת אביאן ביחס ליסוד האובייקטיבי הנדרש משעה שמדובר במחלה קונסטיטוציונלית:

"אירוע טריוויאלי שאירע לחייל תוך כדי שירותו, לא נכיר בו כגורם לפריצתה של מחלה קונסטיטוציונלית. הקשר הסיבתי לשירות בצבא – באשר שירות בצבא הוא – חייב שיהא בעל עוצמה מינימלית עד שנכיר בו כגורם לפריצתה של מחלה קונסטיטוציונלית. לעניין אפיונם של האירועים הטריוויאליים – אם תרצו: אירועי-שיגרה – אינני רואה מנוס מהשוואה בין חיי הצבא לבין החיים האזרחיים " (פס' 39 של פסה"ד).

וכפי שבואר בהלכת פאר (רע"א 8138/07) מבחן ההשוואה עם תנאי האזרחות רלבנטי רק לסוג המקרים השלישי שנזכר בהלכת אביאן, היינו לא זה המקיים המובהקות שבשירות הצבאי כגון תקופה של שירות במקומות חריגים ורוויי מתח ככאלה או סדרת אימונים קשה; אף לא סוג המקרים השני של אירוע חריג שאמנם היה על רקע השירות אך אינו נובע ממאפיין של השרות בצבא דווקא - למשל ויכוח חריג בעוצמתו עם מפקד – ונזכור שהחריגות כאן היא בפריזמה אובייקטיבית; אלא אותו סוג מקרים שאינו כרוך לא ביסוד צבאי ככזה, ולא באירוע חריג ומיוחד. אלא שלקביעתנו העובדתית, כזה הוא אכן המקרה בענייננו. ודוק: גם סיווג סוג המקרים הנו ענין לקביעה עובדתית.

בהתאמה, כך נאמר בפסקה 40 של הלכת אביאן :
"...לא אך גולגולתו הדקה – שמא נאמר: הדקה-מכל-דקה – של החייל תכריע בנושא הקשר הסיבתי. תנאי מוקדם הוא שיחבור אל המבחן הסובייקטיבי מבחן אובייקטיבי אף-הוא, דהיינו: מבחן התולה עצמו באירוע חיצוני שאירע לחייל או ב"מצב" חיצוני לחייל, ואשר בעקבות אחד מהם פרצה בגופו המחלה הקונסטיטוציונלית. ואולם לא כל אירוע חיצוני "אובייקטיבי" די יהא בו. צורך מוּבנֶה הוא במאטריה שאותו אירוע תהא בו ממשות, שלא יהא זה אירוע טריוויאלי, שלא יהא אך קשר רופף בינו לבין פרוץ המחלה. השאלה אימתי נסווג אירוע כטריוויאלי ואימתי נסווג אירוע כיוצר קשר סיבתי, שאלה היא הנתונה להכרעה בכל מקרה ומקרה על-פי נסיבותיו. שיקול-הדעת המוקנה לבית-משפט שיקול-דעת רחב הוא. "

9. להלן נסקור טענות המערער ונבאר הטעמים לקביעותינו.

טענות המערער

10. א. המערער התגייס לצה"ל ביום 25.04.99 ושובץ לנח"ל. עם תחילת שירותו החל להתפתח אצלו דיכאון ולחצים נפשיים אשר הביאו אותו לתחושת הלם וחנק בהמצאו בבסיס.

ב. המערער הביא בפני מפקדיו את תלונותיו ואת אי התאמתו לשיבוץ שנעשה לו, אך המפקדים לא הקשיבו וטרטרו אותו יותר במגמה לשבור את רוחו (במה בא לביטוי אותו "טרטור" – לא פורט). בסופו של דבר כתב המערער מכתב למח"ט בדבר מסכת ההתעללות שמעבירים אותו מפקדיו, ובתגובה העביר המח"ט את מפקד המחלקה מתפקידו (טענה אחרונה זו ניתן היה להמחיש, אם היה בה ממש, ביותר מהבל פה של המערער – הערת הועדה).

ג. המערער המשיך לבקש העברת תפקיד וטען כי אינו יכול לעמוד בלחצים, וכן ביקש להיבדק ע"י קב"ן, אך במשך הטירונות הדבר לא התאפשר ובגין כך מפקד אחר הורה לחיילים שלא להתקרב למערער, היות והוא ביקש קב"ן.

ד. בעקבות הדברים האלו, סבל המערער מנידוי במהלך שירותו ובמיוחד בטירונות רותק לא פעם לבסיס ונמנעו ממנו חופשות, דבר אשר גרם לו ללחצים נפשיים אשר גרמו לו לאיים בהתאבדות. המערער מציין, כי בעקבות אמונה שהתפתחה אצלו בצבא, סירב תחילה לחתום על נשק, אך בסופו של דבר ניתן בידיו נשק. גם במשך שירותו בחטיבה המשיך לבקש המערער להעבירו מתפקידו, אך חרף המלצות של מומחים בתחום הת"ש, סירב מפקד החטיבה להעבירו.

ה. לבסוף נפקד המערער למשך תקופה מהצבא, ואז פנה למומחה פסיכיאטרי בצפת אשר החליט כי יש לשחררו מהצבא. המערער מציין בנוסף כי במהלך שירותו עבר טראומה כאשר בשעת שמירה בבסיס, הבהיל אותו אחד החיילים. לטענתו, מרוב פחד ובהלה התמוטט עד שאמרו לו כי מדובר בחייל העובר בין האוהלים. כמו כן, 3 חודשים לאחר מכן נפצע חייל שעמד לצידו מפליטת כדור, כאשר תמונת הפצע המדמם לא נעלמה מזכרונו של המערער.

ו. בעקבות כל האמור, הגיע המערער הביתה באחד מימי החופשה שקיבל עם כאבי ראש עזים, ויום למחרת קם עם שיתוק חלקי בפנים, דבר אשר הצריך את אשפוזו. עד היום סובל המערער מהשיתוק שאינו חולף, והכל בשל שירותו הצבאי ומסכת הטרטורים שעבר. כל הדברים הנ"ל הותירו אצל המערער נכות פסיכיאטרית.

11. בחקירתו השיב המערער שאת הלחץ הנפשי החל לחוש עוד בתחילת שירותו בטירונות, חודש לערך מגיוסו – עמ' 17 למטה.
עם זאת לא ציין גם בחקירתו עניין ספציפי מעבר לטענות כלליות ולא ממוקדות על התעללות. ההתרשמות מפרוטוקול חקירתו הנה כאמור של קושי הסתגלות לעצם המסגרת של השרות הצבאי כמסגרת הירארכית, יותר מאשר התעללות. כאשר בתודעה הסובייקטיבית של המערער יכול ואכן נתפס שירותו כמסכת של התאנות אליו, שלאשורה לא שוכנענו שהיתה, על רקע בעית ההסתגלות שלו. בכך כאמור תואמת התרשמותנו את זו של המומחה, המתייחס לאופן בו נתפסו הדברים בתודעת המערער.

12. כן השיב המערער שהוריד הוא פרופיל על הגב כבר בטירונות, וביקש לראות קב"ן כבר בטירונות. עצם הבקשה לגיטימית אך היא מלמדת על קשיים של הסתגלות שהופיעו זמן קצר לאחר גיוסו כאשר עוד עובר לגיוס בסיכום ראיון של מלש"ב טען הוא, שהוא לא רוצה להתגייס כלל. גם עזיבתו את ביה"ס בגיל 16 לא נומקה על ידו באופן משכנע לבד מ "זהו הפסקתי ללמוד" – עמ' 19 לפר'. המערער הודה כי לכל אורך שירותו הקצר – 11 חודש בסה"כ עד ששוחרר - הן בגדוד אליו שובץ הן בגדוד אילת אליו עבר – לכל האורך היה גרוע. האם סביר לקבל שאכן "לכל האורך" התעללו בו, הכל בלי שיוצקים תוכן קונקרטי לטענה מעין זו?

13. על רקע קשיי ההסתגלות של המערער למסגרת הצבאית , הועמד הוא גם לדין משמעתי מס' פעמים. הטיפול המשמעתי כשלעצמו , באין אירוע חריג, חרף העובדה שכרוך הוא מטבעו בתנאי משמעת קשוחים מן הרגיל ובאי נעימות מובנית - אינו יכול לספק היסוד האובייקטיבי. יוזכר: אפילו מקרה של כליאה לתקופה ממושכת בת חודש בכלא צבאי על רקע משמעתי, כאשר מחלת נפש קשה מסוג סכיזופרניה התפרצה בסמיכות ממש לאותה כליאה, לא הוכרה בהלכה כמספקת היסוד האובייקטיבי ( ראה דנ"א 7413/13 (מפי המשנה לנשיא השופטת נאור – כתוארה אז)). בענייננו – מקל וחומר.

חוו"ד מטעם המערער- ד"ר קראקרה תאופיק

14. המערער כבר מהטירונות החל להתלונן על לחצים ושינויים במצבו הנפשי שהמשיכו לאורך תקופת השירות. עקב אי יכולתו להסתגל לתנאי השירות הצבאי מסר על כך למפקדיו. תמונה נפשית זו מוגדרת כתגובת חוסר הסתגלות מעורבת עם ביטוי חרדתי ודכאוני (כאבי ראש, נדודי שינה, פחדים וסחרחורות, ייאוש, מחשבות אובדניות וכו'). אם לא די במצוקתו הנפשית הזו, גם חווה בעצמו והיה עד למספר אירועים טראומתיים שעל פי דבריו גרמו לו לאפקטים מצטברים:

ביום 02.08.99 חברו נורה ברגל מפליטת כדור והוא היה עד לכך, ראה את הפצע, הכאב, הסבל והמהומה שנוצרה. עד היום לטענתו משחזר את האירוע ונזכר בו כל פעם שרואה אותו או שומע על פצועים והרוגים.
עבר שורה של התעללויות נפשיות, השפלות, העלבות, איומים, ריתוקים, שלילת חופשות, בידודים, ניתוק חברתי ואף כליאה (כלומר גם בפני המומחה מטעמו לא פורטו ה"התעללויות " מעבר לכותרת – הערת הועדה).
במסגרת השירות, אחד מחבריו נהרג בתאונת דרכים מהתהפכות רכב צבאי. המערער נשלח מטעם היחידה ללוות את הגופה והיה אחד מאלו שטמנו את הגופה. עד היום הוא נזכר בלוויה ובתחושותיו דאז.

לסיכום- במסגרת שירותו הצבאי פיתח המערער תמונה נפשית של חוסר הסתגלות למסגרת החדשה ולתנאי השירות. הביטוי חרדתי מעורב עם דיכאון. לא זכה לטיפול נפשי בכל צורה שהיא. בהמשך עבר מספר חוויות טראומתיות שנזכרו למעלה והמדווחות בספרות הרפואית. אירועים טראומתיים אלו ובאפקט מצטבר פגשו חייל, הממלא פגוע נפשית, חלש, לא מטופל וללא מנגנוני הסתגלות. בנקל השאירו את חותמתם וגרמו להתפתחותה של תסמונת נפשית פוסט טראומתית. תסמונת פוסט הטראומה נמצאת בשלב הכרוני (אדישות, חוסר יוזמה, תלות ונסיגה תפקודית) מאחר ולא היה ידוע על כך בטרם גיוסו לצבא. על כן הפרעתו הנפשית נגרמה במהלך ובעקבות שירותו הצבאי.

חוו"ד מטעם המערער- ד"ר פרדריק וייל (09.05.04)

15. הבעיות הראשונות הופיעו זמן קצר לאחר תחילת השירות עם קשיים להתמודד עם המהפך שהיווה עבורו המעבר למשטר הצבאי. במקום להגיש לו את ההכנה, ההבנה והתמיכה להם היה זקוק ושהיו יכולים לאפשר לו להיקלט, התייחסות המפקד היתה טראומתית וכללה עונשים, ריתוק נידוי וגרמו לו להרגשת ייאוש, חוסר שייכות ומצוקה נפשית. בקשותיו להפנותו לקב"ן נדחו וע"פ תיאורו הפכו לנימוק נוסף ללעג ולזלזול. המערער תיאר מספר אירועים שגרמו לדבריו לתגובה קשה ואיתם היה צריך להתמודד ללא קבלת עזרה. תקופה קשה זו של פחדים, דחיה, עונשים, חוסר שייכות ובהעדר גישה טיפולית שהיתה נחוצה לו נמשכה 15 חודשים עד שחרורו בפרופיל 21.

מצבו הנוכחי כולל דכאון וחרדה עם דימוי עצמי ירוד. תמונה זו היא המשך של הפרעות הסתגלות ממושכות ושל PTSD חלקי. באשר לקשר סיבתי - סבור המומחה שבהעדר הפרעות הסתגלות לפני הגיוס, צירוף מקרים בין הופעת ההפרעות הראשונות לבין חשיפתו למשטר מאוד שונה מתנאי חייו הקודמים עם טעויות גסות בהתייחסות מפקדיו אליו והזנחה בגישה הטיפולית יש להכיר בתנאי השירות כגורם להפרעותיו.

בהתייחס לחווה"ד מטעם המשיב- לא ברור כיצד קובע ד"ר בן אפרים הפרעה באישיות שכן בחוות הדעת אין אזכור לסימנים שלה והם גם לא עולים מתלונות המערער.
כמו כן הפרעה באישיות אינה מילת גנאי, ואם היא הסיבה למצבו בשירות, מדוע לא עלה על כך מערך בריאות הנפש בטרם גיוסו? (הערת הועדה: אף כי השירות בצבא הוא ערך וחובה אזרחית, יש אכן מקרים המעוררים אי נוחות ביחס לגיוס מועמד לשירות ביטחון כאשר היו נורות אזהרה שכבר נצבעו באדום מהבהב או לפחות היו אמורות להיות כאלה לו נערכה בדיקה סבירה; ולעתים יש לדבר רלבנטיות עקיפה לצורך הכרעה. אולם ראשית, הרלבנטיות אינה ישירה שכן התביעה להכרת זכות אינה נוגעת להחלטה לגייס, וגם חוק הנכים (תגמולים ושיקום) אינו מקים זכאות מכוח עצם ההחלטה לגייס אף כאשר שגויה היא. השאלה הנה האם הוחמרה או נגרמה הנכות במהלך השירות ועקב השירות עצמו. שנית, לא כל תלונה ואף לא כל קושי אותנטי אמור להניב החלטה לשחרר משירות בקלות יתירה; שלישית לו היו הדברים רלבנטיים נדרש להציב להם תשתית שלא הוצבה כאן. ודוק: אף מומחי המערער כמו גם מומחה הועדה התרשמו לא רק, אך קודם כל, מבעית הסתגלות שיסודה בקווי אופי ואישיות של המערער עצמו).

חוו"ד מומחה מטעם המשיב- ד"ר אמיר בן אפרים (24.10.01)

16. האבחנה: Personality Disorder Narcissistic DSM-IV 301.81
הנבדק סובל מהפרעה באישיות שהפריעו לו להסתגל למערכת. הפרעת אישיות אינה תגובה למצב אלא קושי הנובע מגורמים מולדים והתפתחותיים התורמים לגיבוש אישיות עם תכונות נוקשות. אין קשר בין ההפרעה לשירות.

חוו"ד נוספת של מומחה מטעם המשיב- ד"ר אמיר בן אפרים (01.09.05)

17. בבדיקה- מתאר את סיפורו ללא סימני חרדה. מתאר אירוע שנבהל בשמירה. לא היה מרוצה משירותו והרבה להעדר. לא נמצאו סימני דיכאון או פסיכוזה. חשיבתו מאורגנת. לא נמצאו סימנים של PTSD. תגובה רגשית מעט מתוחה.

המערער סובל מהפרעה באישיות. על רקע הפרעה זו התקשה להסתגל למסגרת צבאית וגם לאחר שעבר לשרת בתנאים מוקלים לא הצליח להסתגל. בצבא מסר שמפריעים לו לשרת כי התגלגלה בו נשמה של דרוזי שנהרג בלבנון. המערער צבר 7-8 משפטים עקב אי הסתגלות לשירות, אשר נובעת מהפרעת האישיות ממנה סובל.
הפרעת אישיות איננה תגובה למצב אלא קושי הנובע מגורמים מולדים והתפתחותיים התורמים לגיבוש אישיות עם תכונות נוקשות ובלתי מתפשרות הגורמות להפרעה תפקודית. המערער גויס למסגרת שאנשים בגילו אמורים להתמודד עמה. אי יכולתו להתמודד לא נבעה מאופי השירות המיוחד אליו נקלע או מחוויות מיוחדות שחווה אלא מאישיותו. לסיכום - המערער סובל מהפרעת אישיות שהיא מקור בעיותיו. הפרעה זו אינה קשורה לשירותו.
חוו"ד מומחה הועדה - ד"ר רם מירז (10.01.11)

18. א. המומחה הפנה את המערער לביצוע טסט פסיכו דיאגנוסטי אצל ד"ר דוד יגיל. מסיכום הטסט של ד"ר יגיל: הפעילות השכלית הכללית בתחום הנורמה. יחד עם זאת, בתפקודו השכלי קיימים סימנים לליקויים נוירו קוגנטיביים התפתחותיים אשר כשלעצמם סביר להניח שהפריעו לו ועדיין מפריעים לו בתהליכי למידה וביצוע מטלות במסגרת העבודה. ליקויים אלה הם: 1. ליקויים בתהליכי הקשב והריכוז. 2. ליקויים בתהליכי הזכרון. 3. ליקויים ואיטיות בתפקודו בתחום הגראפי- מוטורי. מבחינת מצבו הנפשי קיימים סימנים לקיומו של דכאון ברמה קלה עד בינונית, יחד עם טראומטיזציה נפשית מתמשכת. לכך נלווים דימוי עצמי נמוך, תחושה של חוסר אונים, קריאה לעזרה ורמה גבוהה של כעסים. כל אלה יחדיו יוצרים רמת רגישות גבוהה, סף תסכול נמוך וקשיים בהסתגלות. ממצאי הבדיקה מצביעים כי המערער אכן סובל מטראומטיזציה נפשית אשר מתבטאת בזכרונות פולשניים חוזרים, אשר בצירוף קשיים בהשתלבות בחברה ובתעסוקה התגבשו ברבות השנים לנרטיב של תסמונת דחק פוסט טראומתית.

ב. ד"ר מירז מציין כי מגיל צעיר מתועדים אצל המערער הפרעות למידה ולמעשה אין התרשמות שהסתגלותו למסגרות ויכולתו היו טובים לפני השירות. עם זאת לא מצוינת פתולוגיה נפשית בולטת. לא אובחנה מגבלה נפשית בגיוס והוא גויס בפרופיל 97. היו בעיות עוד לפני הגיוס כאשר היה צריך להוציא צו מעצר כדי להביאו לגיוס. הבעיות המשיכו לאחר תחילת השירות. לאחר השירות פנה ב-2001 לטיפול נפשי במסגרת אזרחית וקיבל תרופות נוגדות חרדה ודכאון. אובחן כהפרעת הסתגלות עם מרכיבים דכאוניים.

המומחה מציין כי לדעתו יש מרכיב קודם לשירות של קושי בהסתגלות שבא לידי ביטוי בשלבים הראשונים לאחר גיוסו וכן התעצם בהמשך. הקושי המשיך וגבר עם אירועים שהגיב אליהם בצורה סובייקטיבית בתגובת מצוקה, שכיום ביטויה הינם בחלקם פוסטראומתיים. במצבו הנוכחי כיום יש דכאון וחרדה עם דימוי עצמי נמוך. יחד עם זאת מציין המומחה שליכולת ההסתגלות הבסיסית שלו ולקוי אישיות נוקשים עוד מלפני השירות יש קשר לקושי ההסתגלות כיום. לא ניתן לשלול רווח משני הקשור למצב כיום. לפיכך העריך המומחה את הנכות הקשורה לשירות הצבאי ב-15%. מצב זה למרות טיפול מ-2001 ולכן נכות זו היא צמיתה.

ג. המומחה נשאל כאמור שאלות הבהרה ולהלן עיקרי תשובותיו:

המומה אישר כי הפרעת אישיות אינה תגובה למצב, אלא קושי הנובע מגורמים מולדים והתפתחותיים התורמים לגבוש אישיות עם תכונות נוקשות הגורמות להפרעת תפקוד.

המומחה אישר כי חוות דעתו המשלימה של ד"ר בן אפרים מיום 1.9.05 לא עמדה לנגד עיניו עת נתן חוות דעתו, הואיל ולא הועברה אליו אלא בשלב שלפני המענה לשאלות ההבהרה. הוא נשאל האם לאור אותה חוו"ד מקובלת עליו קביעת ד"ר בן אפרים שהמערער סובל מהפרעת אישיות והשיב כי עוד בחוות דעתו ציין שלפני השירות היו בעיות הסתגלות. היו אכן למערער בעיות למידה על רקע ליקויים נוירוקוגניטיביים, וחוסר מוטיבציה לגיוס שיכול ואף תרמו לנשירתו מן הקורס הקדם צבאי. עם זאת עלה בידי המערער לסיים 10 שנות לימוד, הוא לא היה בטיפול נפשי ולא צוינו בעיות נפשיות עובר לשירות. על פי התיאור היו אכן קוי אישיות נוקשים וקשיי הסתגלות אך המומחה, בשונה מד"ר בן אפרים, לא התרשם מהפרעת אישיות. גם בטסט הפסיכודיאגנוסטי אליו הפנה המומחה את המערער לא היתה התרשמות מהפרעה כזו, וגם בקבלתו לצבא לא אובחנה הפרעה כזו והוא גויס בפרופיל מלא.

קשיי ההסתגלות וקוי האישיות הנוקשים עם חוסר המוטיבציה הפחיתו את יכולת ההתמודדות של המערער, והוא התקשה להסתגל למערכת הצבאית וחווה רגישות יתר לאירועים בשירותו. המומחה אישר כי לא עמדו בפניו מסמכים המלמדים על אירועים טראומטיים הקשורים לשירות (בלשון המומחה "אירועים אובייקטיביים"). עם זאת הממחה הפנה לכך שהמערער ציין מס' אירועים : חבר שנפצע לידו, השתתפות בלווי אמו של חייל שנהרג בזיהוי גופתו, ותחושות של התעללות והשפלה שחווה ממפקדיו ( הערת הועדה – נתייחס אליהם בהמשך).

המומחה אישר בתשובה לשאלה 6 כי המערער לא ציין בעת השירות תלונות ספציפיות הקשורות לשירות. הוא נשאל האם ייחס משקל לכך שהתלונות לעת השירות נגעו לעניינים שלא קשורים לשירות. תשובתו היתה כי להערכתו ביקש המערער הקלה בשירות וקרבה לביתו ואמר את מה שנראה לו כי יכול לעזור לו בכך, בין היתר בעיות משפחתיות. להערכת המומחה כל שירותו הצבאי מבחינתו גרם לו הפרעת דחק.

מן התשובות ניתן לחלץ כי אכן לא היו בפני המומחה אינדיקציות לאירועים שבמבחן אובייקטיבי יכולים להיות מוגדרים כארועי דחק חריפים. אך הוא ציין בתשובה לשאלה 8, שהפרעת דחק והפרעה פוסט טראומטית יכולות להיגרם מתגובה סובייקטיבית לאירועים שונים, שאינם עולים במבחן אובייקטיבי כדי אירוע דחק חריף.

בתשובה לשאלות 9 – 11 ציין המומחה כי הנכות שהעניק (הליך זה אינו עוסק כאמור בקביעת גובה הנכות) עומדת על 15% כנכות משוקללת, כאשר נלקחו בחשבון הבעיות מן העבר, ואף התרשמות משיקולי רווח משני. בלא נתונים אלה היתה הערכת הנכות גבוהה יותר ועומדת על 20% עד 25%. כלומר מתשובה זו ניתן לחלץ שלא כל המצב הנפשי יוחס לתנאי השירות, אלא לערך 60% ממנו. על קביעה זו חזר המומחה כאמור אף בחקירה.

19. היות והמערער לא יצק תכנים קונקרטיים לטראומות שבשרות הצבאי, אין תמה שמומחה הועדה התרשם שהשירות כמכלול נתפס כטראומטי עבור המערער, בשל מבנה אישיותו.

המערער כן ציין כאמור בפני המומחה מטעמו, ד"ר קראקרה שני תכנים בעלי "פוטנציאל" קונקרטי לטראומה הנצרכים לבחינה, מתקופת שירותו.

האחד - כאשר אחד מחבריו נהרג בהתהפכות רכב צבאי. אין טענה שחזה בתאונה עצמה, אלא שלדבריו למומחה מטעמו נשלח הוא ללוות את הגופה והיה מאלה שטמנו אותה. תיאור אותה חוויה לד"ר מירז כבר היה אחר: הוא לא ליווה הגופה והיה מאלה שטמנו אותה אלא, התבקש הוא ללוות את אם הנפטר לבי"ח סורוקה, לצורך זיהוי בנה. אלו תיאורים שונים, ואין עסקינן בזוטות, שכן כאשר נמצא כבר אירוע קונקרטי שכביכול הנו בסיס לטראומה, הרי שבין אם דייק המערער בפרטיו ובין אם לאו, אותם פרטים ככאלה, מדויקים או לא, היו אמורים להיחרת בתודעתו הסובייקטיבית כאירוע טראומה. התיאור אפוא היה אמור להיות אחיד. יש מקום לפקפק אפוא האם מדובר אכן באירוע שגרם אכן לפגיעה נפשית במערער, מבלי למעט במאום מתחושת הכאב הברורה על מות חבר.

האירוע הקונקרטי השני עליו מסר למומחה מטעמו היה פציעה של חבר ברגלו מפליטת כדור. אולם בתיאורו בפני מומחה הועדה , כמפורט בחווה"ד כתוב ביחס לאירוע זה שהוא זוכר את הפצע המדמם. אין בחווה"ד של מומחה הועדה תיאור של זיכרונות חודרניים קונקרטיים הקשורים לאירוע ומידת תכיפותם.

דווקא לגבי האירוע הראשון שנחזה טראומטי פחות (שכן המערער לא חזה בהתהפכות הרכב) אין כאמור עקביות בתיאור; ודווקא לגביו ציין המערער למומחה הועדה כי אותו אירוע של חבר שנהג (וההשפלה מהמפקדים) חוזרים אצלו בזיכרונות ובחלומות.

20. לא זו אף זו: אם אכן מדובר באירועי טראומה שנצרבו בתודעת המערער כאירועים משמעותיים, ניתן היה בהחלט לצפות שיאזכר אותם כאירועים קונקרטיים עוד בתביעה להכרת זכות ובתצהירו. לשני האירועים אין זכר לא בטופס התביעה להכרת זכות ולא בתצהיר שתמך בה. באותו תצהיר ד ווקא נזכר אירוע מינורי על פניו, לפיו לעת שמירה במאהל דימה המערער שמישהו קופץ ונבהל. חיל אחר שנקרא למקום הרגיע אותו ואמר לו שחיל אחר עובר בין האוהלים. אותו אירוע שכביכול היה טראומטי מבחינת המערער סובייקטיבית, כלל לא נזכר בדבריו למומחה הועדה , שכן אין לו אזכור בחווה"ד של ד"ר מירז. ללמדך שגם אירוע זה – ספק אם היה טראומטי בפועל. המומחה נשאל בחקירתו והשיב תחילה שהמערער סיפר לו על האירוע הנ"ל.
אולם נחזה שהמומחה זכר את הסיפור ולכן הניח שנמסר לו על ידי המערער. כאמור אין לאירוע אזכור בחווה"ד, וכאשר עומת המומחה עם נתון זה, סייג דבריו בהגינות שהוא חושב שהמערער סיפר לו, אך יתכן שהתיאור לקוח מהמסמכים הכתובים שעמדו בפני המומחה (כאמור – האירוע נזכר בתצהיר המערער).

21. נשוב ונבאר כי ככל שמדובר היה באירועים קונקרטיים שנצרבו בתודעה כטראומה ניתן היה לצפות לאזכורם בזמן אמת בפני הרופאים המטפלים. אין חולק ומומחה הועדה אישר, שאין אזכור לאירועי טראומה קונקרטיים בתיעוד הרפואי מזמן אמת (עמ' 11 שו' 6). מדובר בתיאורים שזכרם בא בזמנים שונים רק מן המועד של התביעה להכרת זכות ואילך, בין בתצהיר ובין בפני מומחים לצורך ההליך, כאשר גם המומחה התרשם מתכנים של רווח משני (אם כי סייג וציין שלא אחת יש גם אלמנט מעורב ולא בלעדי של רווח משני על רקע הליך משפטי). לכן הסכים גם מומחה הועדה שיש קושי בקביעת פוסט טראומה בלא א ירועים טראומטיים כלשהם (עמ' 12 שו' 15).

המומחה עצמו אישר בתשובה לשאלה 6 כי המערער ביקש הקלה בתנאי שירותו וקרבה לביתו, ולכן התרשמותו שסיפר כל מה שיכול לעזור לו בכך. אך היא הנותנת, שדווקא על רקע זה מתגברת התמיהה להיעדר תלונות בשירות, הנוגעות לתכנים טראומטיים נפשיים בשל אותה בהלה בשמירה, החבר שנהרג, והחבר שנפצע.

22. לסיכום, הפגימה הנפשית של המערער אכן החמירה מהלך שירותו. אולם לא נוכל לקבל שאותה החמרה היא עקב השירות, כאשר לקביעתנו הקושי שחווה בשירותו לא נבע מחוויות שנתפסו אצלו כטראומות, ולא היה כל אירוע חריג בשירות, לרבות התעללות. הוא גילה קשיי הסתגלות חריפים לשירות כמסגרת הירארכית שגרמו לו תופעות של דכאון וחרדה. על רקע זה חווה את השירות כמסגרת מתעללת, אולם אין די באותה תפיסה סובייקטיבית שלו שיסודה בחולשתו ומבנה אישיותו, על מנת לספק היסוד האובייקטיבי והקשר הסבתי המשפטי לשירות. הערעור נדחה. אין צו להוצאות.

ניתן לפרסם פסה"ד בלא פרטים מזהים.

ניתן היום, י"ט אדר תשע"ה, 10 מרץ 2015, בהעדר הצדדים.

יואב פרידמן, שופט
יו"ר הוועדה

דר' אלכס קורת
חבר הוועדה

דר' צבי בן-ישי
חבר הוועדה