הדפסה

עע"מ 4933/16 אילנה רות נ. משרד השיכון

החלטה בתיק עע"מ 4933/16

בבית המשפט העליון

עע"מ 4933/16

לפני:
כבוד השופט נ' סולברג

המערערים:
1. אילנה רות

2. הפנר דניאל

3. ג'וס יהודית

נ ג ד

המשיבים:
1. משרד השיכון

2. רשות מקרקעי ישראל

בקשה למתן סעד זמני לתקופת הערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בירושלים בעת"ם 33035-05-16 מיום 5.6.2016 שניתן על-ידי השופטת נ' בן אור

בשם המערערים:
עו"ד יהושע ננר

בשם המשיבים:
עו"ד רן רוזנברג

החלטה

1. בקשה למתן סעד זמני לתקופת הערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופטת נ' בן אור) בעת"מ 33035-05-16.

2. המבקשים הגישו עתירה מנהלית ובמסגרתה ביקשו כי בית המשפט יוציא מלפניו צו קבוע האוסר על המשיבים לשווק מגרשים מסוימים במסגרת מכרז 56/2016 לשיווק 11 מגרשים לבנייה עצמית ברמת בית שמש. השתלשלות האירועים בנוגע למגרשים המדוברים החלה בשנת 2000, אז פרסמו המשיבים מכרז לשיווק מגרשים לבנייה עצמית ברמת בית שמש, אולם לאחר שהזוכים קיבלו הודעה על זכייתם ביטלה ועדת המכרזים את המכרז. עקב כך ניהלו חלק מן הזוכים במכרז הליכים משפטיים, ובסופם (פסק הדין האחרון הרלבנטי לעניין ניתן בשנת 2004; ערעור שהגישה עליו המדינה נמחק) נקבע כי החלטת ועדת המכרזים בטלה, וכי ההסכמים שנכרתו עם הזוכים הללו יֵאכפו.

3. המבקש 2 (להלן: הפנר) והמבקשת 3 (להלן: ג'וס) היו בין המציעים שזכו במכרז משנת 2000. באשר להפנר, נשלחה לו הודעה בינואר 2001, עוד בטרם ניתן פסק דין כלשהו בנוגע למכרז, בדבר ביטול ההסכם עמו, מאחר שלא מילא אחר תנאי ההסכם שכן לא שילם דמי פיתוח. באשר לג'וס, זו חתמה בשנת 2002 על טופס העדר תביעות מלא וקיבלה בחזרה את הכספים ששילמה במסגרת המכרז. אציין, כי למרות זאת הצטרפה ג'וס לקבוצת זוכים שהגישה עתירה מנהלית נוספת בשנת 2006; עתירה מנהלית זו הסתיימה בהסכם פשרה בשנת 2008, כאשר חלק מן העותרים, ובכללם ג'וס, לא היו מוכנים לקבל את הסכם הפשרה, והוסכם כי לעותרים אלו שמורה הזכות להגיש תובענה אזרחית לעניין תוקפו של טופס העדר התביעות שחתמו עליו. חלקם עשו כן; ג'וס נמנעה מכך.

4. בחודש מרץ 2016 פרסמו המשיבים את המכרז מושא הערעור, אשר המגרשים שבהם זכו הפנר וג'וס כלולים בו. משכך הגישו הללו עתירה מנהלית שהסעד המבוקש בה הוא לאסור על המשיבים לשווק מגרשים אלו. בתמצית, טוען הפנר כי מעולם לא ויתר על טענתו לפיה יש לאכוף את תוצאות המכרז, וכי סבר לתומו כי רשויות המדינה יפנו אליו בעניין. ג'וס טוענת כי אין תוקף לטופס הוויתור שעליו חתמה, שכן הדבר נעשה מתוך הנחה כי המכרז בוטל, מבלי שיידעו אותה על מצבו של ההליך המשפטי, ובנוגע להסכם הפשרה משנת 2008 נטען כי מעולם לא נשאלה אם היא מעוניינת להצטרף אליו.

5. בית המשפט המחוזי דחה את העתירה על הסף. באשר להפנר נקבע כי הוא לא נקט כל הליך למימוש זכייתו, וכי הוא מודה שהיה מודע להליכים המשפטיים, ולכל הפחות לפסק הדין שניתן בבית המשפט העליון שקבע כי ביטול המכרז לא היה מוצדק, אך ישב בחוסר מעש שנים ארוכות. מדובר בהתנהלות המבססת השתק, מניעות ושיהוי כבד מלטעון כעת טענות הנוגעות למכרז משנת 2000. באשר לג'וס, נקבע כי על אף שהיתה שותפה לעתירה מנהלית משנת 2006, התקבלה הודעה מפורשת מטעמה – באמצעות בא כוחה – כי אינה מעוניינת להצטרף להסדר הפשרה. במסגרת פסק הדין בעתירה זו נשמרה לה הזכות לפנות לערכאות, אך היא לא עשתה כן. משכך, גם התנהלותה מבססת השתק, מניעות ושיהוי. בנוסף צוין, כי העתירה מבקשת להוביל הלכה למעשה לאכיפת ההסכם משנת 2000, וסעד זה אינו מצוי בסמכותו של בית המשפט לעניינים מנהליים; עליו להתברר במסגרת של תובענה אזרחית.
6. המבקשים הגישו ערעור על פסק הדין, ועמו בקשה לסעד זמני שיורה למשיבים להימנע מלשווק את המכרזים שבהם זכו עד למתן פסק דין בערעור. בבקשה נטען כי הטענה המשפטית שעליה מבוסס הערעור היא כי פסקי הדין שקבעו שביטול המכרז משנת 2000 נעשה שלא כדין מהווים מעשה בית דין גם כלפיהם, ומשכך זכותם לתבוע סעד של אכיפה. מקביעה שיפוטית זו גם משתמע כי טפסי הוויתור שנחתמו על-ידי חלק מן הזוכים אינם תקפים, שכן נחתמו על סמך מידע מוטעה. עוד נטען כי לאורך הדרך סברה ג'וס כי עניינה מצוי בטיפול המשיבים, המנהלים משאים ומתנים לשם הגעה להסכמה עם הזוכים שזכייתם בוטלה, אולם המשיבים פעלו בניגוד לחובת תום הלב המוגברת המוטלת עליהם כרשות מנהלית, הטעו את ג'וס ומסרו לה מידע שגוי. נטען כי סיכויי הערעור להתקבל גבוהים המה, משום שפסק הדין ניתן בדרך של סילוק על הסף, מבלי לשמוע את הצדדים, על אף שיש מחלוקות עובדתיות ביניהם, וחרף קיומם של פסקי דין חלוטים המהווים, לפי הנטען, מעשה בית דין בעניינם של המבקשים. הסעד הזמני המבוקש מיועד למנוע נזק למבקשים, למשיבים ולציבור בכללותו, ככל שיתקבל הערעור.

7. המשיבים מתנגדים לבקשה. לטענתם סיכויי הערעור להתקבל הם נמוכים ביותר, וזאת הן משום שקביעותיו של בית המשפט נשענות על היבטים עובדתיים, הן משום שהמסקנה המשפטית על סמך עובדות אלו, לפיה יש שיהוי כבד בהתנהלות המבקשים, היא מסקנה מתבקשת בנסיבות העניין, בשל השנים הרבות שחלפו מאז ניתנו פסקי הדין המדוברים. מסקנה זו מתחזקת לנוכח הפגיעה הנלווית משיהוי זה כלפי צדדים שלישיים. באשר למאזן הנוחות, נטען כי הוא נוטה לטובת המשיבים וזאת בשל מאפייני המכרז מושא הערעור. מכרז זה בנוי בשיטה יחודית, אשר בגינה לא ניתן לבודד את המגרשים הספציפיים שלגביהם מבוקש הסעד הזמני. שיטת המכרז היא כי כל מציע רשאי להגיש הצעות לשני מגרשים, ולזכות באחד, לאחר שנערך חשבון של מקסום הרווח מן ההצעות השונות. משכך, ברי כי לא ניתן לנתק את שני המגרשים מכלל המגרשים המוצעים במכרז. עוד נטען כי לעמדת גורמי המקצוע ברשות מקרקעי ישראל קבלת הבקשה תאלץ לבטל את המכרז כולו, ביטול הגורר הוצאות כספיות רבות ועיכוב בפיתוח השכונה שבה ממוקמים המגרשים ברמת בית שמש.

הכרעה
8. לאחר העיון בבקשה ובתשובה שניתנה לה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות. השיקולים לעניין מתן סעד זמני לתקופת הערעור המנהלי אינם שונים במהותם מן השיקולים הנוהגים בהליכים אזרחיים רגילים – סיכויי הערעור מזה ומאזן הנוחות מזה (עע"מ 2628/11 אפקון בקרה ואוטומציה בע"מ נ' מדינת ישראל - הרשות הממשלתית למים ולביוב‏, פסקה 5 והאסמכתאות שם (11.5.2011) (להלן: עניין אפקון)). באשר לסיכויי הערעור, אמנם בשל כך שפסק הדין סילק את התביעה על הסף מבלי לערוך דיון לגופו, לא ניתן לומר שמדובר בערעור חסר סיכוי; יחד עם זאת אינני סבור כי מדובר בערעור שלו סיכויים גבוהים להצליח. מרבית העובדות שעליהן מבוסס פסק הדין אינן שנויות במחלוקת, ובראשן העובדה כי הפנר לא נקט כל הליך משפטי לעמידה על זכויותיו, ולמעשה מאז שנת 2002 לא ניהל קשר עם הרשויות בעניין המכרז, על אף שידע על פסק הדין שניתן בבית המשפט העליון; והעובדה שג'וס לא נקטה כל הליך מאז נחתם הסכם הפשרה בשנת 2008, שהיא לא נכללה בו. מצג עובדתי זה אכן מעלה על פניו קיומו של שיהוי ממשי, ועל המבקשים מוטל אפוא נטל כבד על מנת להפריך קיומו של שיהוי כאמור.

9. בשים לב לסיכויי הערעור, ולזמן שחלף מאז המכרז שבוטל, סבורני כי גם מאזן הנוחות נוטה לטובת המשיבים. אכן, ברי כי אם יֵצא המכרז מושא הערעור אל הפועל, לא יזכו המבקשים במגרשים הנ"ל, והדבר יהיה בבחינת מעשה עשוי; אולם העובדה שהמבקשים ממתינים למגרשים אלו כבר שנים ארוכות מבלי לפעול באופן אינטנסיבי לזכייה בהם, מצביעה על כך שההפסד הצפוי להם מכך אינו גדול, ולא נטען כי לא ניתן יהיה לפצותם באופן כספי על נזקיהם, ככל שיוכחו (ראו עניין אפקון, שם). לעומת זאת, כפי שהובהר על-ידי המשיבים, קבלת הבקשה תעכב את המכרז כולו, אם לא תוביל לביטולו כליל. העתרוּת לבקשה תפגע אפוא ביתר המציעים ובאינטרס הציבורי באופן משמעותי, ומכך עולה שמאזן הנוחות אכן נוטה לטובת המשיבים.

10. הבקשה נדחית; המבקשים ישאו בהוצאות המשיבים בסך של 6,000 ₪.

ניתנה היום, ‏ז' בתמוז התשע"ו (‏13.7.2016).

ש ו פ ט

_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 16049330_O04.doc עב
מרכז מידע, טל' 077-XXXX333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il