הדפסה

עמר נ' וויט יוגורט בר בע"מ

לפני כב' השופטת יעל אנגלברג שהם
נציגת ציבור (עובדים) - גב' אורטל חי
נציג ציבור (מעסיקים) - מר דוד קנר

התובע:
אורון עמר, ת.ז. XXXXXX926
ע"י ב"כ עו"ד שמעון ביטון

-
הנתבעת:
וויט יוגורט בר בע"מ, ח.פ. 514261205
ע"י ב"כ עו"ד יפעת בר צבי

פסק דין

תביעה זו עניינה תשלום זכויות בגין עבודת התובע וסיומה וכן לתשלום פיצוי בגין הפרת הזכות לעבודה בישיבה.

רקע עובדתי

1. הנתבעת מפעילה חנות לממכר יוגורט בעיר אילת (להלן: "החנות").

2. התובע הועסק כעובד דלפק בחנות בתקופה שבין 1.9.09-31.8.12.

3. ביום 25.7.12 שלח התובע לנתבעת מכתב התפטרות שלפיו הוא נאלץ להתפטר מעבודתו בדין מפוטר עקב הרעת תנאי העסקתו, הלנת שכרו והצורך לעזוב את מגוריו בעיר אילת בעקבות גירושיו מאשתו (נספח ב' לכתב התביעה) (להלן: " מכתב ההתפטרות").

4. ביום 16.10.12 הגיש התובע את כתב התביעה. כתב הגנה הוגש ביום 14.2.13.

5. מטעם התובע העידו הוא עצמו, ועובדי הנתבעת הגב' חן בן משה (להלן: "גב' בן משה"), מר רועי אילת פלר (להלן: "מר פלר"), ומר אברהם קופרווסר (להלן: "מר קופרווסר").

מטעם הנתבעת העידו מנהל בנתבעת מר רועי קריסטל (להלן: " מר קריסטל"), מנהל בנתבעת והאחראי על ניהול העובדים מר גל דה האז (להלן: "מר דה האז"), עובד בית מלון הממוקם ממול לחנות שבה עבד התובע מר קית ויינשטיין (להלן: "מר ויינשטיין"), והגב' סבין טויטו (להלן: "גב' טויטו") אשר עבדה כמוכרת בחנות סמוכה לחנות שבה עבד התובע.

6. הצדדים חלקו בשאלות שלהלן:
א. האם זכאי התובע לתשלומי הפרשות לפנסיה, פדיון חופשה וגמול עבודה במנוחה שבועית.
ב. האם הפרה הנתבעת את הוראות חוק הזכות לעבודה בישיבה, התשס"ז-2007 והאם
זכאי התובע לפיצוי בגין הפרה זו.
ג. מה היו הנסיבות שהובילו להתפטרותו של התובע והאם זכאי הוא בגינן לתשלום פיצויי פיטורים בדין מפוטר.

ה כ ר ע ה

הפרשי פנסיה

7. לטענת התובע, בחודשים הראשונים של שנת 2012 חדלה הנתבעת מלהפריש בעבורו תגמולי פנסיה לקופת הגמל. לטענתו חייבת הנתבעת בהפרש תשלומי פנסיה בסך של 6,037.96 ₪.

8. הנתבעת טענה כי תגמולי הפנסיה עבור התובע שולמו במלואם ישירות לחברת הביטוח.

9. עיון במסמכים שצורפו לתצהיר התובע מעלה כי לתובע נשלחו מכתבי התראה על פיגור בתשלום פרמיות (נספחי 7 לתצהיר). התובע צירף תחשיב שנערך מטעמו ואשר העמיד את כלל ההפרשות שלהן זכאי התובע על סך של 6,037.96 ₪.

דא עקא, התובע כלל לא לקח בחשבון סכומים שהנתבעת הפרישה ואשר עולים מדוח תקופתי שצירף התובע לתצהירו (נספח ו8) ועל פיו בשנת 2012 בלבד הו פרש סך של 3,032 ₪. זאת ועוד, מר קריסטל העיד כי ההפרשות לקופה בוצעו כדין, אלא שבשל מחלוקת שפרצה בין חברת הביטוח לנתבעת התברר כי חברת הביטוח שגתה ולא העבירה את הכספים לקופות הרלוונטיות. גרסה זו לא נסתרה ואף נתמכה באישור של חברת מגדל שהוגש לתיק בית הדין ביום 12.12.13 וממנו עולה כי הסכומים שהפרישה הנתבעת עולים על הסכום הנתבע על ידי הת ובע. לכך מצטרף גם אישור חברת הביטוח שהוגש ביום 26.11.13 וממנו עולה כי אין הנתבעת חייבת דבר לקופת ביטוח המנהלים בעבור התובע.

על יסוד האמור, דין תביעת התובע לתשלום הפרשי פנסיה - להידחות.

חופשה שנתית

10. לטענת התובע, פנה בתחילת קיץ 2012 וביקש כי ישולם לו פדיון ימי החופשה שנצברו לזכותו עד לחודש יוני 2012. לגרסתו של התובע שולמו לו 3 ימי חופשה בלבד. לדבריו, בגין כל תקופת עבודתו היה זכאי ל-38.1 ימי חופשה ואילו הנתבעת שילמה לו רק ב עבור 29.37 ימי חופשה . משכך , טוען התובע, זכאי הוא לפדיון ימי חופשה ב עבור 8.37 ימי חופשה על בסיס שכר יומי של 280 ₪ שהם 2,444.4 ₪.

11. לטענת הנתבעת קיבל התובע את מלוא התשלומים המגיעים לו בגין ימי חופשה. לשיטתה, היה זכאי התובע לסך של 35 ימי חופשה בכל תקופת עבודתו אלא שבשל טעות של הנתבעת שולמה לידיו תמורה בגין 54 ימי חופשה. הנתבעת מוסיפה וטוענת כי היא רשאית לקזז את הסכומים ששולמו ביתר מכל סכום שייפסק לטובת התובע.

12. התובע נחקר בעניין דרישתו זו והודה כי הרישום בתלושים משקף את הדברים נכונה (עמ' 5, ש' 28-29 לפרוטוקול). עיון בתחשיביו של התובע מעלה כי שגגה נפלה תחת ידו. התובע העמיד את חישוביו על יסוד תשלום יום חופשה בשיעור של 280 ₪ (על בסיס שכר שעתי בשיעור של 35 ₪). דא עקא, בתחילת עבודתו בחודש 9/09, עמד שכרו של התובע על סך של 22 ₪. בחודש 11/09 עלה שכרו השעתי לסך של 24 ₪. בחודש 1/10 עלה שכרו של התובע לסך של 25 ₪. בחודש 3/10 הועמד שכרו השעתי של התובע על שיעור של 26 ₪. בחודש 7/10 עלה שכרו של התובע לסך של 29 ₪. בחודש 9/10 הוע מד שכרו על סך של 30 ₪ לשעה. ורק בחודש 4/11 הועמד שכר התובע על סף של 35 ₪ לשעה. מכאן, ככל ששולמו לתובע דמי חופשה במהלך תקופת עבודתו, יש לחשב את שכר יום החופשה במועד שבו שולם בהתאם לשכר ששולם בתקופה הרלוונטית.

13. עיינו בתלושי השכר וחישוב שעות עבודתו של התובע מידי שנה מעלה כי היקף משרתו של התובע בשנים 2010-2012 היה כדלקמן:

בשנת 2010 - 92.4% משרה .
בשנת 2011 - 87.6% משרה .
בשנת 2012 - 94% משרה .

לתובע שולמה חופשה בעבור 33 ימים ו- 21 שעות כדלקמן:

בחודש 9/10 שולמו 4 ימי חופשה בתעריף של 210 ₪ ליום. במועד זה עמד שכרו השעתי של התובע על הסך של 30 ₪ ועל בסיס היקף משרתו של התובע עמד תעריף יום חופשה על הסך של 221.75 ₪. לפיכך, זכאי התובע להפרש בעבור כל יום בסך של 11.75 ₪, ובסך כולל של 47 ₪.

בחודש 11/10 שולם יום חופשה אחד בתעריף של 210 ₪ ליום. במועד זה עמד שכרו השעתי של התובע על הסך של 30 ₪ ועל בסיס היקף משרתו של התובע עמד תעריף יום חופשה על הסך של 221.75 ₪. לפיכך, זכאי התובע להפרש בעבור יום החופשה לסך של 11.75 ₪.

בחודש 3/11 שולמו 7 ימי חופשה בתעריף של 161.44 ₪ ליום. במועד זה עמד שכרו השעתי של התובע על הסך של 30 ₪ ועל בסיס היקף משרתו של התובע עמד תעריף יום חופשה על הסך של 210.24 ₪. לפיכך, זכאי התובע להפרש בעבור כל יום בסך של 48.8 ₪, ובסך כולל של 341.6 ₪.

בחודש 12/11 שולמו 3 ימי חופשה בתעריף של 259 ₪ ליום. במועד זה עמד שכרו השעתי של התובע על הסך של 35 ₪ ועל בסיס היקף משרתו של התובע עמד תעריף יום חופשה על הסך של 245.28 ₪. מששולמה לתובע חופשה בתעריף של 259 ₪ ליום, קיבל התובע ביתר 14 ₪ בעבור כל יום חופשה ובסך הכל קיבל ביתר 42 ₪.

בחודש 6/12 שולמו 21 שעות חופשה בתעריף של 35 ₪ לשעה. במועד זה עמד שכרו השעתי של התובע על הסך של 35 ₪ ועל בסיס היקף משרתו של התובע עמד תעריף יום חופשה על הסך של 263.2 ₪. מכאן ששולמו לתובע 2.79 ימי חופשה.

בחודש 8/12 שולמו 18 ימי חופשה בתעריף של 245 ₪ ליום. במועד זה עמד שכרו השעתי של התובע על הסך של 35 ₪ ועל בסיס היקף משרתו של התובע עמד תעריף יום חופשה על הסך של 263.2 ₪. לפיכך, זכאי התובע להפרש בעבור כל יום בסך של 18.2 ₪, ובסך כולל של 327.6 ₪.

בגין תקופת עבודתו זכאי היה התובע לקבל 36 ימי חופשה. מששולמו לתובע 35.79 ימים (חלקם בתעריף חסר) זכאי הוא להפרשי התשלום כמפורט לעיל וכן לתשלום בעבור 0.21 יום בשיעור של 55.3 ₪, ובסך הכל 741.25 ₪ (47+11.75+341.6-42+327.6+55.3).

גמול מנוחה שבועית

14. התובע טען כי לא שולם לו גמול של 150% בגין עבודה בשבתות ובחגים. לטענתו הפרשי שכר אלה מסתכמים בסך של 4,569.25 ₪. לתצהירו צירף התובע תחשיב הפרשי השכר אשר הועמד על סך של 4,321 ₪.

15. לטענת הנתבעת, קיבל התובע את שכר העבודה המגיע לו. הנתבעת טוענת כי התובע לא עבד ביום שבת מאחר שהוא שומר מסורת שלא היה מוכן לעבוד מכניסת השבת ועד צאתה אלא רק במוצאי שבת. לגרסתה, עקב טעות בהנהלת החשבונות, שולם לתובע 800 ₪ בגין שעות עבודה שסווגו כעבודה ביום שבת בעוד שעבודתו בפועל בוצעה במוצאי השבת והיא זכאית לקזז סכומים אלה מכל סכום שייפסק לטובת התובע.

16. בסיכומיו הודה התובע כי תביעתו מתייחסת לעבודה במוצאי שבת ולא ביום השבת גופו (סעיף 38 לסיכומים) . משכך, המחלוקת בין הצדדים נוגעת לשאלה האם קיבל התובע מנוחה שבועית בהיקף של 36 שעות כנדרש על פי חוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א-1951, אם לאו.

17. עיון בדוחות הנוכחות של התובע והשוואתם לתחשיבי הפרשי השכר מעלה כי במקרים רבים לא עבד התובע ביום שישי הסמוך למוצאי השבת שבו עבד. משכך, במקרים אלה קיבל התובע מנוחה שבועית כדין ואין לראות בשעות עבודתו במוצאי שבת כשעות עבודה במנוחה שבועית המזכות בתשלום גמול עבודה במנוחה שבועית. חישוב השעות בימים שבהם עבד התובע במוצאי שבת מבלי שקיבל 36 שעות מנוחה קודם לכן ואשר בגינן זכאי התובע לתוספת של 50% (כולל חודש יולי 2012) עומד על סך של 2,173.33 ₪ .

18. לטענת הנתבעת, שילמה לתובע בגין עבודתו בשבת סך של 800 ₪ אשר אין הוא זכאי לו והיא זכאית לקזזו. לא מצאנו לקבל טענה זו. התובע זכאי היה לתשלום גמול עבודה בשבת כמפורט לעיל והנתבעת לא הרימה את הנטל להוכיח כי הסך של 173 ₪ ששולם בשנים 2009-2010, שולם בטעות. עם זאת, מהסכומים שהיה על התובע לקבל בעבור עבודתו במוצאי שבת בשנים 2011-2012 יש לקזז את הסכומים ששולמו לו ו העומדים על סך כולל של 588 ₪ (בחודשים 5/11, 4/12, 5/12). מכאן, זכאי התובע להפרשי שכר בגין גמול מנוחה שבועית בסך של 1,585.33 ₪.

העדר מקום ישיבה

19. התובע טען כי הנתבעת לא העמידה לרשותו מושב במקום העבודה ואף מנעה ממנו לשבת במהלך שעות העבודה כאשר לא נענתה לדרישתו לקבל כ יסא לישיבה, וזאת בניגוד לדין. התובע ביקש להטיל על הנתבעת פיצויים לדוגמא בגין הפרת הזכות לישיבה בעבודה.

20. לטענת הנתבעת, במהלך כל תקופת עבודתו של התובע עמד לרשותו דרגש לישיבה בסמוך לקופה וכן היו מקומות ישיבה נוספים בשטח החנות. לגרסתה, מדובר בעבודה בעלת אופי דינאמי, והתובע יכול היה לשבת כל אימת שהתאפשר לו מבחינת מיל וי תפקידו והוא אף עשה כן בפועל.

21. חוק הזכות לעבודה בישיבה, התשס"ז-2007, (להלן: "חוק הזכות לעבודה בישיבה") קובע כדלקמן:

"2. מעסיק יעמיד לרשות עובד במקום העבודה מושב לעבודה ולא ימנע מעובד ישיבה במהלך העבודה, אלא אם כן הוכיח המעסיק שביצועה הרגיל של העבודה אינו מאפשר ישיבה.

3. בלי לגרוע מהוראות סעיף 2, מעסיק יעמיד לרשות העובדים במקום העבודה כיסאות או ספסלים מתאימים, בעלי משענת גב, במספר מספיק ובמצב תקין, לישיבה בעת הפסקה בעבודה".

22. על תכליתה של הזכות לישיבה בעבודה עמד בית הדין הארצי בפרשת דיזינגוף קלאב:

"הזכות לעבודה בישיבה מתחייבת מתוקף הערכים החוקתיים של כבוד האדם העובד, האוטונומיה האישית והשמירה על חייו וגופו של האדם באשר הוא אדם. הזכות לישיבה בעבודה נמנית על זכויות המגן הראשוניות של העובד כזכות חוקית, קיומית ומובנת מאליהָּ, הבאה לענות, בין היתר, על צרכיו הפיזיולוגיים-ארגונומיים והבריאותיים של האדם העובד במקום העבודה" (עע (ארצי) 33680-08-10 דיזינגוף קלאב בע"מ נ' יעקב זואילי, בפס' 25, ניתן ביום 16.11.11).

23. לפי הוראות חוק הזכות לעבודה בישיבה, מקום שהדבר ניתן, על המעסיק לאפשר את ביצוע העבודה בישיבה וכן להעמיד לרשות העובד מושבים לשם מנוחה סבירה בעת ההפסקה. טענת הגנה של מעסיק "שביצועה הרגיל של העבודה אינו מאפשר ישיבה" (סעיף 2 הנ"ל) תיבחן לפי אמות מידה אובייקטיביות כמו מקום וזמן ביצוע העבודה וכן לפי שיקולי סבירות, מידתיות ואותנטיות הטענה ( ראו פרשת דיזינגוף קלאב, פס' 25-26).

24. בענייננו, עבד התובע בתפקיד של עובד דלפק בחנות לממכר יוגורט, אשר לדבריו "שירתה אלפי לקוחות העוברים ושבים בטיילת הצפונית באילת" (סעיף 10 לתצהיר). בחקירתו הנגדית, התבקש התובע לתאר את תפקידו בנתבע, סמכויותיו ואופי עבודתו, וכך השיב:

"הייתי עובד דלפק, בהמשך היו לי קצת סמכויות הייתי אחראי על כמה עובדים, סוגר קופה, ניקיונות, חיתוך פירות, הגשת מוצרים, סידור סחורות נכנסות, עשיתי הכל מהכל" (עמ' 4, ש' 26-28 לפרוטוקול).

כפי שניתן להיווכח מעדותו וכן מעדויותיהם של עובדים נוספים בחנות, אופי עבודתו של התובע לא אפשר ישיבה תוך כדי ביצוע העבודה ושירות הלקוחות המגיעים לדלפק. מר פלר העיד בעניין זה כי:

"ש. עבדת כמוכרן בדלפק?
ת. כן.
ש. העבודה שלך היתה לשרת את האנשים שבאים
לקנות ?
ת. כן.
ש. מן הסתם מחייב תזוזה ודינמיות מאחורי הדלפק
נכון?
ת. כן".
(עמ' 14, ש' 3-8 לפרוטוקול ).

25. שוכנענו כי עבודתו של התובע שהיא מטבעה עבודה של מתן שירות, לא יכלה להתבצע בישיבה. עם זאת, לא הייתה מחלוקת שבעת שלא היו לקוחות בחנות, אין מניעה שהעובד יתיישב להפוגה קצרה . הנתבעת טענה כי העובד היה יכול לשבת על דרגש שהיה בחנות, מאחורי הדלפק. טענה זו אושרה בעדותו של מר פלר (עמ' 15, ש' 25-30 לפרוטוקול) ובעדותה של גב' בן שושן (עמ' 25, ש' 15-26 לפרוטוקול). אכן, מהעדויות עולה כי דרגש זה אינו עונה על "מושב" כהגדרתו בחוק הזכות לעבודה בישיבה. ואולם, מהעדויות עולה כי בעת שלא היו לקוחות בחנות ובעת שהתובע לא נדרש לבצע עבודת ניקיון או עבודה אחרת שדרשה ממנו עמידה, רשאי היה לשבת על ספסלים שהיו מחוץ לחנות או בתוכה (עדות גב' בן שושן עמ' 25, ש' 23-26 לפרוטוקול; עדות מר פלר בעמ' 15, ש' 20 עד עמ' 16, ש' 2 לפרוטוקול).

בפנינו הוצגו תצלומים מהם עולה כי הדרגש היה סמוך לקיר וניתן היה לשבת עליו תוך הישענות על הקיר וגם הספסלים שבתוך החנות צמודים לקיר וניתן להישען עליו (נספח א' לתצהיר מ ר דה האז). התובע טען בפנינו כי לספסלים שהיו בחוץ לא הייתה משענת וזו הוספה רק בשלב מאוחר יותר. גרסתו הוכחשה על ידי הגב' בן שושן (עמ' 26, ש' 3-4 לפרוטוקול) וכן בעדותו של מר ויינשטיין (עמ' 20, ש' 20-24 לפרוטוקול).

26. ממכלול הראיות שהובאו בפנינו, לא מצאנו לקבוע כי הנתבעת הפרה את הוראות חוק הזכות לעבודה בישיבה. מצאנו כי הנתבעת הרימה את הנטל להוכיח כי ביצועה הרגיל של העבודה אינו מאפשר ישיבה וכי בעת הפסקה בעבודה עמדו לרשות התובע ספסלים עליהם רשאי היה לשבת ואף עשה כן.

לאור האמור, מצאנו כי דין תביעת התובע לפיצוי מכוח חוק הזכות לישיבה בעבודה - להידחות.

נסיבות סיום עבודת התובע

27. לטענת התובע, עקב גירושיו מאשתו נאלץ לעזוב את מגוריו בעיר אילת ולסיים את עבודתו בנתבעת. לגרסתו, לאחר שהתגרש מאשתו לא יכול היה עוד לממן לבדו את הוצאות שכירת הדירה באילת ואת הוצאות מחייתו, אשר קודם לכן נשאו בהן שניהם יחד. לדבריו, נאלץ לחזור להתגורר בבית הוריו שבאזור המרכז. על יסוד האמור, טען התובע כי יש לראותו כמתפטר בדין מפוטר וכזכאי לתשלום פיצויי פיטורים מכוח הוראות סעיף 8(3) לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג-1969 (להלן: " חוק פיצויי פיטורים") ותקנה 12(ז) לתקנות פיצויי פיטורים (חישוב הפיצויים והתפטרות שרואים אותה כפיטורים), התשכ"ד-1964 (להלן: "התקנות").

נוסף על כך, טען התובע, הרעה הנתבעת את תנאי עבודתו וכן הלינה את שכרו. באשר להרעת תנאי העבודה טען, כי הנתבעת לא העבירה הפרשות בגינו עבור תשלו מי הפנסיה, כי הנתבעת שינתה את תנאי העסקתו כאשר העסיקה עובד אחד בלבד במשמרות הבוקר במקום שני עובדים, שינוי אשר הביא לכך שלא יכול היה לצאת להפסקה במהלך המשמרת, וכי לא אפשרה לו פדיון ימי חופשה כאשר ביקש זאת לצורך הסדרת גירושיו מאשתו בפינלנד. מכאן שדינו כדין מפוטר אף על פי הוראות סעיף 11א לחוק פיצויי פיטורים.

התובע טען כי הוא זכאי לפיצויי פיטורים בגין תקופת עבודתו בסך של 18,582.03 ₪ וכן לפיצוי בגין הלנת שכרו ששולם בחסר.

28. הנתבעת טענה מנגד, כי התובע התפטר מרצונו וללא קשר למצבו המשפחתי. לטענתה, לא הוכיח התובע קיומו של קשר סיבתי בין גירושיו מאשתו לבין ההתפטרות ממקום עבודתו כנדרש בחוק פיצויי פיטורים ובתקנות . לדבריה, מועד גירושיו מאשתו היה בחודש 2/12 בעוד מכתב ההתפטרות נשלח רק בסוף חודש 7/12. מכאן שאין ממש בטענתו לפיה מצוקה כלכלית שאליה נקלע עקב גירושיו היא שגרמה להתפטרותו. זאת ועוד, גם לאחר שהעתיק את מקום מגוריו, ניהל התובע משק בית עצמאי ולא עבר להתגורר עם הוריו כפי שטען מלכתחילה.

הנתבעת אף שללה את טענותיו של התובע באשר להרעת תנאים. לגרסתה, טענות התובע בעניין זה עלו לראשונה במסגרת מכתב ההתפטרות שהגיש ורק לאחר שהודיע על התפטרותו, מבלי שפנה קודם לכן אל מנהליו בנתבעת בעניינים אלה. הנתבעת סבורה כי טענה זו באה לעולם אך לצורך קבלת פיצויי הפיטורים.

29. לאחר שבחנו את טענות הצדדים ואת הראיות שהוגשו, והתרשמנו מהעדויות שהובאו בפנינו, מצאנו כי דין טענת התובע להתפטרות בדין מפוטר - להידחות. נפרט.

סעיף 8 לחוק פיצויי פיטורים שעניינו התפטרות לרגל העתקת מקום מגורים, קובע:

"לענין חוק זה יראו כפיטורים התפטרות של עובד עקב העתקת מקום מגוריו -
(1) לרגל נישואיו - לישוב בישראל בו היה גר בן-זוגו, בתנאים שנקבעו בתקנות באישור ועדת העבודה של הכנסת;
(2) לישוב חקלאי - מישוב שאינו חקלאי, או לישוב באזור פיתוח מישוב שאינו באזור פיתוח, בתנאים שנקבעו בתקנות באישור ועדת העבודה של הכנסת; לענין פסקה זו "ישוב חקלאי" או "ישוב באזור פיתוח" - ישוב שנמנה עם סוגי ישובים שנקבעו בתקנות באישור ועדת העבודה של הכנסת כישובים חקלאיים או ישובים באזור פיתוח, הכל לפי הענין;
(3) מחמת סיבות אחרות שנקבעו בתקנות, באישור ועדת העבודה של הכנסת מסיבות המצדיקות את העתקת מקום מגוריו של העובד".

ואילו תקנה 12(ז) לתקנות שהותקנו מכוח הוראות סעיף 8(3) לחוק פיצויי פיטורים, קובעת:

"רואים התפטרותו של עובד לפי פסקה (3) לסעיף 8 לחוק כפיטורים אם התפטר מעבודתו עקב גירושיו והעתיק מקום מגוריו ליישוב בישראל המרוחק 40 ק"מ לפחות ממקום מגוריו הקודם, ובלבד שגר ביישוב כאמור ששה חדשים לפחות; המרחקים לענין תקנת משנה זו יחושבו כאמור בתקנת משנה (א) ".

על פי חוק פיצויי פיטורים והתקנות, נדרש התובע להוכיח כי קיים קשר סיבתי בין הגירושין לבין ההתפטרות על מנת שיראו בו כעובד שזכאי לתשלום פיצויי פיטורים כדין מפוטר. כמו כן עליו להוכיח כי העתיק את מקום מגוריו ליישוב בישראל המרוחק 40 ק"מ לפחות ממקום מגוריו הקודם, וכי גר ביישוב זה ששה חדשים לפחות.

30. על תכליתם של סעיף 8 לחוק פיצויי פיטורים ותקנה 12 לתקנות עמד בית הדין הארצי בפרשת סוזן פורן, בקובעו:
"לצדו של הכלל, שאין מגיעים פיצויי פיטורים למי שמתפטר, מספר סייגים. סייגים אלו כולם מכירים בכך שישנן סיטואציות בהן לא נשארה לעובד דרך אלא להתפטר למרות רצונו להמשיך בעבודה, וזאת בגלל נסיבות שונות. במקרים מסוימים מכיר החוק בזכות לפיצויי פיטורים גם במקרים אלה" (דבע (ארצי) נו33/3 סוזן פורן - חברת החשמל לישראל בע"מ, פדע לב 403 (1999)).

31. בענייננו, העתיק התובע את מקום מגוריו מהעיר אילת אל מושב אלישיב שבעמק חפר, המרוחק מעל 40 ק"מ מן העיר אילת. כמו כן לא נסתרה עדותו שלפיה התגורר במושב אלישיב במשך ששה חודשים לפחות. נותר אם כן לדון בשאלה - האם גירושיו של התובע היו הסיבה שבשלה התפטר מעבודתו? מהראיות ומהעדויות שבפנינו עולה כי התשובה לכך היא שלילית.

32. התובע ואשתו נישאו בפינלנד ביום 31.3.11 (נספח ב2 לתצהיר התובע ). כאמור, הגיש התובע את מכתב ההתפטרות ביום 25.7.12. בחקירתו, טען התובע כי "האקט של ההיפרדות כשהיא [אשתו - י.א.ש.] עזבה את הארץ סופית זה היה ביוני 2012 " (עמ' 8, ש' 1 לפרוטוקול) , אך למעשה אישר שכבר מחודש 02/12 לא התגוררו יחד, לאחר שאשתו יצאה מהארץ . מתעודת בירור פרטים על נוסע (נ/1) עולה כי אשת התובע יצאה מהארץ ביום 16.2.12 ו נכנסה בחזרה רק לאחר כ-4 חודשים, ביום 12.6.12, וזאת למשך 8 ימים בלבד שלאחריהם יצאה שוב מהארץ לתקופה של מספר חודשים. כעולה מעדות התובע, גם במהלך שמונת הימים שבהם שהתה בארץ, לא התגוררה אשתו עמו (עמ' 8, ש' 21-29 לפרוטוקול). מנספחים שצורפו לתצהיר התובע עולה עוד כי כבר ביום 29.2.12 הגישה אשת התובע תביעה לגירושין אשר אושרה ביום 23.10.12 ( נספחים ב 3-ב4 לתצהיר התובע) והתובע ידע על כך בזמן אמת (עמ' 10, ש' 21-22 לפרוטוקול) .

33. מכל האמור עולה, כי יחסי התובע ואשתו הסתיימו עוד בחודש 2/12 כאשר התובע ידע כי פרידתם סופית. הראיה היא כי כבר בתקופה שמחודש 2/12 ו עד לחודש 6/12, עת שהאישה הגיעה ליטול את יתרת חפציה, הרשה לעצמו התובע להיות בקשר עם נשים אחרות (ראו עדות התובע בעמ' 7, ש' 28-29 לפרוטוקול וכן עדותה של הגב' בן משה בעמ' 11, ש' 30-31 וכן עמ' 12, ש' 7-8 לפרוטוקול).

התובע התפטר מעבודתו 5 חודשים לאחר שאשתו כבר עזבה את הארץ באופן סופי, כאשר בחודשים אלה התגורר לבדו בדירתו באילת. התובע לא הציג כל ראיות שיש בהן כדי לתמוך בגרסתו שלפיה לגירושין הייתה השפעה כלכלית מכרעת על מצבו.

על יסוד כל האמור, לא שוכנענו במהימנות גרסת התובע שלפיה גירושיו והמצוקה הכלכלית אליה נקלע בגינם, הם העילה לעזיבתו את העיר.

34. התובע טען בנוסף כי הרעת התנאים במקום עבודתו אצל הנתבעת היא שהביאה להתפטרותו וגם מכאן יש לראותו כמתפטר בדין מפוטר לצורך זכאותו לתשלום פיצויי פיטורים.

סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים קובע:

"התפטר עובד מחמת הרעה מוחשית בתנאי העבודה, או מחמת נסיבות אחרות שביחסי עבודה לגבי אותו העובד שבהן אין לדרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו, רואים את ההתפטרות לענין חוק זה כפיטורים".

35. לפי פסיקת בית הדין הארצי, הוכחת הזכאות לפיצויי פיטורים מכוח סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים דורשת מהעובד עמידה בשלושה תנאים:

"ראשית, עליו להוכיח כי אכן הייתה 'הרעה מוחשית בתנאי העבודה' או 'נסיבות אחרות שביחסי עבודה לגבי אותו העובד שבהן אין לדרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו'; שנית, עליו להוכיח כי התפטר בשל כך ולא מטעם אחר, דהיינו, עליו להוכיח קיומו של קשר סיבתי בין ההתפטרות לבין ההרעה או הנסיבות הללו; שלישית, עליו להוכיח כי נתן התראה סבירה למעביד על כוונתו להתפטר והזדמנות נאותה לתקן את ההרעה או את הנסיבות ככל שהיא ניתנת לתיקון. לתנאי השלישי קיים חריג, לפיו אי מתן התראה לא ישלול את הזכות לתשלום פיצויי פיטורים כאשר ברור כי המעביד אינו יכול או אינו מתכוון לפעול לתיקון ההרעה המוחשית או הנסיבות, או במקרים בהם תנאי עבודתו של העובד נחותים מתנאי העבודה על פי הוראות החוק במידה ניכרת (עע (ארצי) חיים שבתאי - טכנובר בע"מ, בפס' 26, ניתן ביום 10.6.13; ההדגשות במקור - י.א.ש.).

36. התובע העמיד את טענתו להרעת תנאים על מספר אדנים: צמצום מספר עובדים במשמרת שגרם לכך שלא יכול היה ליטול הפסקות עישון או אחרות; אי תשלום הפרשות לפנסיה במלואן; הלנת שכר והפרת חוק הזכות לעבודה בישיבה.

37. באשר לטענות התובע לאי תשלום הפרשות לפנסיה ולהפרת חוק הזכות לישיבה בעבודה, הרי שטענות אלה נדחו על ידינו כאמור לעיל, ואין מקום לראות בהן נסיבות שביחסי עבודה שאין לדרוש להמשיך בעבודה. אכן, התובע קיבל מכתבי התראה שטענו לאי תשלום הפרשות מלאות לפנסיה. ואולם, התברר כי התראות אלה בטעות יסודן והתקלה טופלה והוסדרה על ידי הנתבעת.

38. התובע טען עוד כי הנתבעת צמצמה את מספר העובדים במשמרת באופן שגרם לכך שלא יכול היה ליטול הפסקות עישון או אחרות. אלא שמהעדויות ששמענו התרשמנו כי התובע יכול היה לצאת להפסקות במהלך המשמרת, אף כשאייש לבדו את החנות ( עדות התובע בעמ' 9, ש' 14-17 לפרוטוקול), וכי סידור העבודה נקבע בהתאם לתנועת הלקוחות במקום ולשעות העומס בחנות ולא השתנה ( עדות גב' בן שושן בעמ' 25, ש' 7-11, ש' 29-30 לפרוטוקול).

39. נוסף על כך, למכתב ההתפטרות של התובע לא קדמה כל התראה ל נתבעת על כוונתו להתפטר בשל נסיבות אלה ולא ניתנה לנתבעת הזדמנות נאותה להתייחס לטענות התובע להרעת התנאים כנטען על ידו. כאמור, אף אם חש התובע כי תנאי עבודתו הורעו, היה עליו לפנות תחילה אל הנתבעת. אלא שהתובע הגיש את מכתב ההתפטרות ללא כל פנייה מוקדמת לנתבעת ואף לא הוכיח כי לא היה בכוונת הנתבעת להתייחס אל פנייתו ככל שזו הייתה נעשית.

בפרשת חיים כהן קבע בית הדין הארצי כך:

"ההלכה היא כי כאשר מדובר בנסיבות שבידי המעביד לשנותן, על העובד להעמיד את המעביד על כוונתו, ולתת לו הזדמנות לשנות את הנסיבות, בטרם יתפטר מעבודתו" (דיון (ארצי) שנ/3-10 חיים כהן - הלר פיסול תכשיטים בע"מ , פד"ע כא 238 (1990)).

40. סיכומו של דבר, התובע לא פנה לנתבעת מבעוד מועד, טרם התפטרותו, על מנת להתרות בנתבעת כי יעזוב את עבודתו אלמלא תתקן את ההפרות ה נטענות על ידו. כמו כן, לא הוכיח אף בדיעבד כי תנאי עבודתו אכן הורעו כנטען על ידו.

41. משכך, התובע אינו זכאי לפיצויי פיטורים כמתפטר בדין מפוטר מכוח סעיף 8(3) לחוק פיצויי פיטורים ותקנה 12(ז) לתקנות או מכוח סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים ותביעתו בעניין זה - נדחית.

סוף דבר

42. לאור כל האמור, מתקבלת תביעת התובע בחלקה. הנתבעת תשלם לתובע כדלקמן:
א. דמי חופשה בסך של 741.25 ₪.
ב. הפרשי שכר בגין גמול מנוחה שבועית בסך של 1,585.33 ₪.

סכומים אלה יישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום 31.8.12 ועד לתשלום המלא בפועל.

43. דין תביעת התובע לתשלום הפרשי פנסיה, לפיצוי מכוח חוק הזכות לישיבה בעבודה ולפיצויי פיטורים כמתפטר בדין מפוטר - להידחות.

לאור התוצאה שאליה הגענו, משנדחו מרבית תביעותיו של התובע, ומשזכה בפחות מ-5% מסכום תביעתו, מצאנו כי מן הראוי שהתובע יישא בהוצאות הנתבעת בסך של 1,000 ₪. סכום זה יקוזז מתוך הסכום שעל הנתבעת לשלם לתובע.

זכות ערעור לבית הדין הארצי בירושלים בתוך 30 יום.

ניתן היום, ד' תשרי תשע"ו, (17 ספטמבר 2015), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.

גב' אורטל חי
נציגת ציבור (עובדים)

יעל אנגלברג שהם
שופטת

מר דוד קנר
נציג ציבור (מעסיקים)