הדפסה

עמר נ' המוסד לביטוח לאומי

ניתנה ביום 06 נובמבר 2014

דוד עמר
המבקש
-
המוסד לביטוח לאומי
המשיב

החלטה

השופטת רונית רוזנפלד
1. לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בתל אביב (השופט דורי ספיבק; בל' 49819-02-13). בפסק הדין, דחה בית הדין האזורי את ערעור המבקש על החלטת הוועדה לעררים (אי כושר) מיום 17.1.13 (להלן גם: הוועדה). בהחלטתה קבעה הוועדה כי המבקש איבד את כושרו להשתכר בשיעור 74% מיום 1.12.06 ועד יום 31.5.09. בבקשתו טוען המבקש כי הוועדה לא מילאה אחר הוראות פסק דין קודם מיום 19.11.12, ועל כן יש להחזיר את הדיון לוועדה בהרכב אחר.

2. לפי העולה מפסק דינו של בית הדין האזורי, למבקש, יליד 1950, נקבעה דרגת נכות רפואית יציבה , משוקללת , בשיעור 83%. בפסק דינו פירט בית הדין האזורי שורה ארוכה של הליכים שהתנהלו בעניינו של המבקש, בהם הוחזר עניינו פעם אחר פעם על ידי בית הדין לוועדות הרפואיות, על מנת שישובו ויתנו החלטות בעניינו. זו הפעם נדרש בית הדין לשאלה עד כמה מילאה הוועדה אחר הנחיית בית הדין האזורי כפי שניתנה בפסק דין מיום 19.11.12 (בל' 7064-12-11, להלן: פסק הדין המחזיר). בפסק הדין המחזיר ניתן תוקף להסכמת הצדדים, לפיה הוחזר עניינו של המבקש אל הוועדה על מנת שתמלא אחר הוראותיו של פסק דין קודם, שניתן ביום 10.3.10 (בל' 4036/09). פסק הדין מיום 10.3.10 הורה לוועדה להסביר במפורט ובמנומק, מדוע לאור חוות הדעת של פקידת השיקום מיום 1.6.09 אין לקבוע למבקש דרגת אי כושר בשיעור 75%, החל מיום 4.12.06.

3. ביום 17.1.13 התכנסה הוועדה בעניינו של המבקש, וקבעה כדלקמן:
"הועדה עיינה בפסקי הדין מתאריך 19.11.12 וכן מתאריך 10.3.10.
הועדה עברה שוב על שלושת תיקיו כולל התיעוד הרפואי וקביעות ועדות ערר קודמות, הוועדה עיינה בחוו"ד פקידת שיקום.
הועדה שוב קובעת כי בתקופה שבין 4.12.06 ועד 31.5.09 יכול היה לעבוד בעבודה חלקית.
ועדת הערר אשר קבעה לו דרגת אי כושר מלאה לראשונה בתאריך 24.6.09 קיבלה את הערר מתוך הנחה 'כי המערער במשך השנים התנתק יותר ממסגרת העבודה ולכן קשה לו לחזור כיום למסגרת תעסוקתית'.
לדעת הועדה מבחינה רפואית לא הייתה מניעה שיעבוד באופן חלקי בתקופה נשוא ערר זה בעבודות מתאימות למצבו הבריאותי, תפקודי כפי שבא לידי ביטוי על פי רשימת + סעיפי הליקוי כולל דרמטיטיס, מלנומה, בעיות עמוד שידרה וברכיים, ליקוי שמיעה, טנטון, סחרחורות ופיסטולה. כמו כן יכולה הועדה להציע מגוון עבודות המתא ימות למגבלותיו דוגמת: מפעיל ציוד משרדי, תצפיתן בחדר בקרה, עבודות הרכבה, מיון ואריזה ליד שולחן עבודה וכל זאת בהיקף חלקי.
לאור זאת הוועדה שבה ודוחה את הערר ומשאירה על כנה את דרגת האי כושר בשיעור של 74%".

משכך קבעה הוועדה כי דרגת אי הכושר של המבקש בגין התקופה שמיום 4.12.06 ועד ליום 31.5.09 היא בשיעור 74%, והחל מיום 1.6.09 דרגת אי הכושר היא בשיעור 75%. על כך הגיש המבקש ערעור לבית הדין האזורי.

4. בפסק דינו קבע בית הדין האזורי כי הוועדה מילאה אחר הוראות פסק הדין המחזיר. הוועדה קבעה במפורש כי מבחינה רפואית, ובשים לב לליקויים הרפואיים שנקבעו למבקש על ידי הוועדה הרפואית לעררים (נכות כללית), לא הייתה מניעה שהוא יעבוד באופן חלקי בתקופה שמיום 4.12.06 ועד ליום 31.5.09. הוועדה אף ציינה סוגי העבודות בהן כשיר היה המבקש לעבוד בתקופה זו, המתיישבות עם הליקויים הרפואיים שנקבעו למבקש. הוועדה עיינה בחוות דעתה של פקידת השיקום מיום 1.6.09, שהמליצה על אובדן כושר מלא בהסתמך על התרשמותה מהמבקש במועד זה. הוועדה אף ציינה בהחלטתה כי הוועדה מיום 24.6.09, שקבעה למבקש דרגת אי כושר בשיעור 75% לראשונה, קבעה זאת בהסתמך על ההנחה שהוא התנתק עם השנים ממסגרת העבודה, ועל סמך התרשמותה שבאותו המועד יקשה עליו לשוב למעגל העבודה. לסיום דחה בית הדין את טענת המבקש כי הוועדה הפחיתה את דרגת אי הכושר החלוטה שנקבעה לו, והבהיר כי הוועדה קבעה למבקש דרגת אי כושר בשיעור 74% מיום 4.12.06 ועד ליום 31.5.09, ולא שינתה את דרגת אי הכושר שנקבעה לו בשיעור 75% מיום 1.6.09. נוכח זאת דחה בית הדין האזורי את הערעור.

5. בבקשתו עומד המבקש על ההליכים הרבים שנצרך לנהל ועל חמישה פסקי דין שכבר ניתנו בעניינו. לטענתו, אין לקבל את קביעותיו של בית הדין בפסק הדין מושא הבקשה, לפיהן קיימה הוועדה את פסק הדין המחזיר בעניינו. לטענת המבקש, הוועדה לא מילאה אחר הנחיות פסק הדין המחזיר, ולא הסבירה מדוע אין לקבוע לו דרגת אי כושר בשיעור 75% מיום 4.12.06. אין כל ממצאים רפואיים או אירועים שונים בין התקופה שמיום 4.12.06 ועד ליום 31.5.09 ובין התקופה שלאחריה, המצדיקים קביעת דרגת אי כושר בשיעור שונה. הנימוק שנתנה הוועדה לקביעת דרגת אי כושר בשיעור 75%, מיום 1.6.09, לפיו המבקש התנתק ממעגל העבודה ולכן קשה לו לחזור למסגרת תעסוקתית, טוב ונכון גם לתקופה שמיום 30.5.01 ועד ליום 4.12.06, ומיום 4.12.06 ועד ליום 31.5.09, וכך אף נאמר בהמלצת פקידת השיקום. הוועדה אף לא התייחסה לתקופה שמיום 30.5.01 ועד ליום 4.12.06, תקופה בה לא עבד המבקש כלל ולא היה ניתן להחזירו לעבודה. כמו כן לא התייחסה הוועדה למקצועו של המבקש ולגילו. עוד טוען המבקש כי המלצתה של פקידת השיקום מיום 22.11.06 ניתנה בהסתמך על מפגש עם פקידת שיקום אחרת משנת 2003, מבלי שפקידת השיקום פגשה בו. לפיכך מבקש המבקש כי בית הדין יקבע את דרגת אי כושרו להשתכר בשיעור 75% מיום 4.12.06.

6. לאחר שעיינתי בבקשה על נספחיה, בפסק דינו של בית הדין האזורי, בפרוטוקול הוועדה הרפואית לעררים ובכלל המסמכים שבתיק, הגעתי לכלל החלטה כי דין הבקשה להידחות. זאת, מן הטעמים המפורטים היטב בפסק דינו של בית הדין האזורי, בהם לא מצאתי כי נפלה טעות משפטית המצדיקה מתן רשות ערעור.

7. בפסק הדין המחזיר התבקשה הוועדה ליישם את פסק הדין מיום 10.3.10 ולהסביר במפורט ובמנומק מדוע לאור חוות הדעת של פקידת השיקום מיום 1.6.09 אין לקבוע למבקש דרגת אי כושר בשיעור 75%, החל מיום 4.12.06. בישיבתה, עיינה הוועדה בפסק הדין המחזיר ובפסק הדין מיום 10.3.10, בתיקי המבקש לרבות התיעוד הרפואי בעניינו וכן בחוות דעתה של פקידת השיקום מיום 1.6.09. לאורם הבהירה הוועדה, כי בתקופה אליה התבקשה התייחסותה, לא הייתה כל מניעה מבחינה רפואית כי המבקש יעבוד במשרה חלקית, במגוון עבודות התואם למגבלותיו. החלטות אלה הן מתחום מומחיותה הרפואית של הוועדה. הוועדה פירטה, כי ועדת אי הכושר שקבעה ל מבקש דרגת אי כושר בשיעור 75% ביום 24.6.09 קיבלה את הערר , מתוך הנחה כי הוא התנתק במשך השנים ממעגל העבודה, ולכן קיים קושי לשלבו במסגרת תעסוקתית. החלטה זו, נסמכה על חוות דעתה של פקידת השיקום מיום 1.6.09, נוכח התרשמותה מן המבקש באותו מועד. יובהר עוד, כי בהמלצתה לא כללה פקידת השיקום התייחסות לעניין שילוב המבקש בעבודה כלשהי קודם ליום 1.6.09, ומשכך, אין להסיק ממנה כי יש לקבוע לו דרגת אי כושר בשיעור גבוה יותר, עבור התקופה שמיום 4.12.06 ועד ליום 31.5.09.
אשר לטענות המבקש בנוגע להמלצתה של פקידת השיקום מיום 22.11.06 - בפסק הדין המחזיר, כמו גם בפסק הדין שניתן בעניינו של המבקש מיום 10.3.10, לא התבקשה התייחסות הוועדה לחוות דעתה של פקידת השיקום מיום 22.11.06, וממילא, הוועדה לא הסתמכה עליה בקביעותיה. כך, גם לא התבקשה התייחסות הוועדה לתקופה קודמת ליום 4.12.06, ומשכך, ברי מדוע לא נדרשה לתקופות אלה.

8. המסקנה המתבקשת היא כי הוועדה מילאה אחר הוראות פסק הדין המחזיר. קביעות הוועדה הן קביעות מקצועיות, המבוססות בכלל המסמכים כפי שהונחו לפניה. לפיכך, לא מצאתי בהחלטת הוועדה או בפסק דינו של בית הדין האזורי טעות משפטית שיש בה כדי להצדיק מתן רשות ערעור.

9. סוף דבר
הבקשה למתן רשות ערעור נדחית.

ניתנה היום, י"ג חשוון תשע"ה (06 נובמבר 2014) בהעדר הצדדים ותישלח אליהם .