הדפסה

עמותת ג.ר.י. - גמלאי רכבת ישראל נ' מדינת ישראל ואח'

ניתן ביום 22 נובמבר 2015

עמותת ג.ר.י. – גמלאי רכבת ישראל
המערערת

-

  1. מדינת ישראל
  2. נתיב – קרן הפנסיה של פועלי ועובדי מפעלי משק ההסתדרות בע"מ

המשיבות

לפני: השופטת רונית רוזנפלד, השופט אילן איטח, השופט משה טוינה

נציג ציבור(עובדים) מר שלום חבשוש, נציג ציבור ( מעסיקים) מר עמית שטרייט

בשם המערערת
-
עו"ד יוסי כץ

בשם המשיבה 1
-
עו"ד מיכל לייסר

בשם המשיבה 2
-
עו"ד אבי עדאקי, עו"ד קורין חזן

פסק דין

1. המערערים, כולם גמלאים שהיו עובדי המשיבה 1 (להלן: המדינה), הועברו בשנת 1988 משירות המדינה להיות עובדי רשות הנמלים והרכבות. כך, בהתאם להסכם המעבר שנחתם ביום 14.12.1989 בין המדינה לבין רשות הנמלים והרכבות לבין ההסתדרות הכללית (להלן: הסכם המעבר). בשלב מאוחר יותר, בשנת 2003, הועברו חלקם שטרם פרש לגמלאות, לחברת רכבת ישראל. הסוגיה מושא ההליך שלפנינו נוגעת להפחתה בשיעור השתתפות המדינה בגמלתם של המערערים שפרשו מעבודתם לפני חודש ספטמבר 2008 (להלן: הפורשים הוותיקים), בין שפרשו מרשות הנמלים, ובין שפרשו מרכבת ישראל. הפחתה זו, כך לטענת המדינה, נדרשה נוכח תשלומים ששולמו לפורשים הוותיקים מתוך טעות, באמצעות המשיבה 2 (להלן: נתיב), בגין תקופת עבודתם בשירות המדינה. אין חולק כי המדינה אינה מבקשת החזר של תשלומים ששולמו לטענתה ביתר, אלא שהיא עומדת על תשלום בשיעור הנכון בעיניה, שהוא תשלום מופחת, מכאן ואילך, החל מחודש אוקטובר 2014. אין חולק כי ההפחתה בשיעור גמלתם של הפורשים הוותיקים עומדת על מאות שקלים בחודש ובמקרים אחדים אף מגיעה ל-1,500 ש"ח לחודש.
כנגד ההחלטה בדבר הפחתת גמלתם עתרו המערערים ביום 4.3.2015 לבית הדין האזורי בחיפה. על החלטת בית הדין שניתנה בבקשתם לסעד זמני כנגד ההפחתה סב הערעור שלפנינו(השופטת איריס רש ונציגי הציבור גב' אהובה מטסרו ומר ליאור לוין; פ"ה 10083-03-15 ואח').

החלטת בית הדין האזורי
2. בית הדין דחה את בקשת המערערים למתן צו זמני "שיורה למשיבות להפסיק את ההפחתה בפנסיית הזקנה של המבקשים שפרשו לגמלאות לפני חודש 9/08 ...ולהעמידה על סכום הקצבה ששולמה להם עובר להפחתה וזאת עד להכרעה בהליך העיקרי". בית הדין האזורי עמד בהחלטתו בהרחבה על המסכת העובדתית הרלוונטית, על ההסכמים החלים על הצדדים, על האופן בו חושבה גמלתם של המערערים במשך השנים, ועל התנהלות הצדדים בקשר לתחולתם של ההסכמים כאמור. בית הדין האזורי הוסיף ופירט היטב את טיעוני הצדדים, זה בכה וזה בכה. מתוך המסכת כפי שפורטה בהרחבה בהחלטת בית הדין האזורי, דומה שאין מחלוקת כי עד מועד ההפחתה (אוקטובר 2014), חושבה הפנסיה של הפורשים הוותיקים בגין תקופת שירותם במדינה על בסיס המשכורת הקובעת וצבירת שיעור הפנסיה לפי תקנון נתיב. בית הדין האזורי קיבל בהקשר זה את טענת המדינה כי בכך לכאורה חושבה הפנסיה שלא לפי הוראות הסכם הרציפות משנת 1973, שהוחל על הצדדים על פי הוראות הסכם המעבר. לפי הוראות הסכם הרציפות חישוב הפנסיה בהתייחס לתקופת העבודה במדינה ייערך בהתאם להוראות חוק שירות המדינה (גמלאות) כפי שהיו במועד הפרישה. בית הדין עמד בהחלטתו על כך, שבתיקון שביצעה המדינה בחישוב הגמלה בהתייחס לתקופת עבודתם של הפורשים הוותיקים בשירות המדינה, תוקן אך שיעור צבירת אחוזי הפנסיה, כך שיעלה בקנה אחד עם הוראות חוק שירות המדינה (גמלאות), ולא תוקן שיעור "המשכורת הקובעת" שחושבה לאורך השנים על פי תקנון נתיב.
בשים לב לכל האמור קבע בית הדין האזורי כי לכאורה יש ממש בטענות המדינה בדבר החישוב השגוי על פיו חושבה גמלתם של הפורשים הוותיקים במהלך השנים. בית הדין דחה את טענת המערערים כי בתשלום השגוי לכאורה נוצר נוהג מחייב בין הצדדים, והוסיף עוד ודחה טענות המערערים בדבר הסתמכות על שיעור הגמלה, בציינו כי טענה זו מקומה בהקשר של תביעה להחזר תשלומים ששולמו ביתר, בעוד שהמדינה אינה עותרת להחזר תשלומים ששולמו לפורשים ביתר. בהסתמך על כל האמור קבע בית הדין כי המערערים לא הוכיחו ברמה הלכאורית הנדרשת את זכאותם להמשיך לקבל את הפנסיה ששולמה להם עובר לחודש אוקטובר 2014.

3. בקשר למאזן הנוחות ציין בית הדין האזורי כי בקשת המערערים היא בקשה לסעד כספי הזהה במהותו לסעד המבוקש בהליך העיקרי, ובמקרה כזה אין מקום ליתן סעד. כמו כן, כרגיל לא יינתן סעד זמני שעניינו חיוב כספי, ובנסיבות המקרה דנן לא התקיימו החריגים המצדיקים מתן סעד כזה. בית הדין ציין בהקשר זה כי אינו מקל ראש "בקושי של הפורשים הותיקים לנוכח ההפחתה בגמלתם העולה כדי מאות ₪ לחודש ולעיתים מגיעה עד כדי 1,500 ₪ לחודש. אין ספק, שעבור המבקשים המדובר בסכומים משמעותיים". אלא שלפי קביעתו של בית הדין "לא הוכח לפניו "כי הפחתה זו אינה מאפשרת למבקשים להתקיים בכבוד במהלך ניהול ההליך... בנסיבות שכאלה, הנזק שעלול להיגרם למבקשים כתוצאה מאי מתן הסעד הזמני הינו נזק כספי בר-פיצוי המתבטא בהפחתה בגמלה". בית הדין הוסיף וקבע כי:
"אין מדובר בנזקים בלתי הפיכים, וככל שתוכח צדקתם של המבקשים הם יוכלו להיפרע מן המדינה. לעומת זאת, ככל שיינתן הסעד המבוקש ובסופו של יום, התביעה תידחה, החזרת הסכום רטרואקטיבית על ידי המבקשים תהא קשה יותר לאותם גמלאים מאשר הפסקת התשלום שבמחלוקת עד להכרעה משפטית בתובענה או אז המבקשים יקבלו את הפרשי הגמלה רטרואקטיבית."

בית הדין ציין כי הציע לצדדים לדון במקרים חריגים שלגביהם לא תבוצע ההפחתה באופן מלא או חלקי עד להכרעה בהליך העיקרי, וכי המדינה הייתה מוכנה לבחון אפשרות זו, אלא שהמבקשים עמדו על הבקשה. על אף שהצעתו ירדה כך מן הפרק חזר בית הדין ופנה אל המדינה "על מנת שתאפשר למבקשים או למבקשת להגיש בקשות לדיון במקרים חריגים כגון במקרים שבהם גובה הקצבה נמוך, קיימות נסיבות סוציאליות, סכום ההפחתה ביחס לגובה הקצבה משמעותי וכיוצא בזה".
בית הדין הוסיף עוד כי השיהוי של המבקשים בהגשת בקשתם והעובדה שהם חיים עם השינוי בשיעור גמלתם זה מספר חודשים, גם הם מטים את מאזן הנוחות לטובת המשיבות.

4. המערערים הגישו לבית דין זה בקשת רשות ערעור על החלטת בית הדין האזורי, ובקשתם התקבלה (ראו החלטה מיום 9.7.2015). במסגרת הערעור טוענים המערערים כי לא הייתה טעות בשיעור הגמלה כפי ששולמה להם במהלך השנים מאז שפרשו; כי בהפחתת הגמלה פעלה המדינה שלא על פי נוהג קבוע ומתמשך לתשלום פנסיית הזקנה לפי תקנון נתיב עבור כל תקופת עבודתם; כי היה על המדינה ליתן להם זכות טיעון קודם לקבלת ההחלטה החד צדדית כפי שהתקבלה, וכי אפילו נפלה טעות, המדינה נהגה שלא על פי דיני החוזים בהפחיתה את תשלום הגמלה מבלי שפנתה אל המערערים או אל הארגון היציג שלהם, או לבית הדין לעבודה. המערערים מוסיפים כי אין לזקוף לחובתם פרק זמן של 3 חודשים עד שהגישו בקשתם, כשבמהלך פרק הזמן הזה התארגנו לקראת הגשת ההליך המשפטי, וכי במאזן הנוחות נוטה הכף לזכותם, שכן "שלילת גמלה בהיקף של 500 - 1,500 ש"ח לחודש מגמלאי שתכנן את מסלול חייו במשך עשרות שנים לפי פנסיה מדודה וקבועה עולה לאין שיעור על נזקיה האפשריים של המדינה".

5. המשיבים תומכים בעיקרו של דבר בהחלטת בית הדין האזורי על נימוקיה.

6. נציין כבר כאן, כי נמצאנו למדים כי חלק מן המבקשים בבית הדין האזורי, ובהתאמה, חלקם של המערערים בהליך שלפנינו, פרשו לאחר חודש ספטמבר 2008. אלא שהבקשה ובהתאמה, ההחלטה שניתנה בה, מושא הערעור, עניינן בהפחתת גמלתם של גמלאים שפרשו לפני ספטמבר 2008, הם "הפורשים הוותיקים", ובהם בלבד. בהתאם לכך אף הדיון בערעור והחלטתנו האופרטיבית כפי שתפורט בהמשך תתייחס אך למערערים שפרשו מרכבת ישראל לפני חודש ספטמבר 2008. לא למותר הוא לציין כי בבית הדין האזורי בחיפה מתנהל הליך נפרד בו מתבררת תביעתם של גמלאים שפרשו מעבודתם ברכבת ישראל לאחר חודש ספטמבר 2008 (ס"ע 44807-02-12 תמר גימלשטיין ואח' – מדינת ישראל). בעניינה של קבוצה זו של גמלאים כאמור, לא נעסוק ולא נכריע במסגרת הערעור שלפנינו.

ההליכים בערעור
7. בדיון שהתקיים בערעור חזרו הצדדים על טענותיהם כפי שנטענו בכתב. במהלך הדיון קיבלה המדינה את המלצתנו והודיעה על נכונותה להגיש "הצעה מפורטת לריכוך ההפחתה בכל הנוגע לסעד הזמני שעניינו מונח לפני בית הדין", וזאת "לגבי העובדים שפרשו לפנסיה לפני ספטמבר 2008 והם חלק מן התובעים בתיק זה".
בהתאמה לאמור הגישה המדינה ביום 17.9.2015 הצעתה "לריכוך ההפחתה", "וזאת כחלק מן הסעד הזמני, עד למתן פסק דין בתיק העיקרי (להלן – תקופת הביניים), כאשר בהתאם לתוצאת פסק הדין, תיעשה התחשבנות גם בנוגע לתקופת הביניים". וזו לשון ההצעה:
"א. הריכוך יחושב בהתייחס לגובה הקצבה שהתקבלה לאחר ביצוע ההפחתה המקורית.
ב. הקצבה תחולק לשלושה חלקית, כאשר עבור כל חלק יבוצע ריכוך בשיעור אחר, כדלקמן:
חלק הקצבה הנמוך מ-5,000 ₪ ירוכך בשיעור של 50% מההפחתה שיש לבצע לגמלאי.
חלק הקצבה שבין 5,000 ל-7,500 ₪ ירוכך בשיעור של 40% מההפחתה שיש לבצע לגמלאי.
חלק הקצבה העולה על 7,500 ₪ ירוכך בשיעור של 30% מההפחתה שיש לבצע לגמלאי.
ג. כך לדוגמא, גמלאי שסכום קצבתו לאחר ההפחתה הינו 7600, יהיה זכאי לריכוך של 50% משיעור ההפחתה שנקבע לו עבור 5,000 השקלים הראשונים, לריכוך של 40% משיעור ההפחתה שנקבע לו עבור 2,500 שקלים נוספים, ולריכוך של 30% משיעור ההפחתה שנקבע לו עבור 100 השקלים הנותרים.
לשם המחשה, ניקח את המקרה של הגמלאי ד. אשר קצבתו הופחתה מ-11909 ל-10251 ₪, בשיעור של 13.92%. בעקבות הריכוך המוצע, תופחת קצבתו רק בשיעור של 8.28%, ל-10922 ₪.
ד. בשיטה זו, ההפחתה לאחר ריכוך עומדת בממוצע על 54% מן ההפחתה המקורית, לגבי כלל הגמלאים הנכללים בקבוצה דלעיל."

8. בתגובה להצעת המדינה הודיעו המערערים כי לפי תחשיביהם אחוז ה"ריכוך המוצע" הוא בשיעור נמוך מן הנטען על ידי המדינה. המערערים חזרו בהודעתם על טענותיהם כפי שנטענו בערעור בדבר היותם גמלאים ותיקים שנמצאים בפנסיית זקנה מזה 10 עד 22 שנה, ובדבר הפגיעה החמורה שנפגעו והם עתידים להיפגע מן ההפחתה בגמלתם. המערערים חוזרים וטוענים כנגד האופן שבו פעלה המדינה מבלי שניתנה להם זכות טיעון ומבלי לנקוט בהליך משפטי תקין, ומבקשים כי בית דין זה יקבל את הערעור וייתן צו מניעה האוסר על הפחתת פנסיית הזקנה באופן מוחלט, כל עוד נמשכים ההליכים המשפטיים. המערערים מבקשים לחלופין "ליתן צו מניעה זמני המורה למדינה על ריכוך ההפחתה בשיעור אחיד של 75% או כל שיעור צודק אחר שיראה לבית הדין הנכבד..".

9. לאחרונה, ביום 18.10.15 הגישו המערערים בקשתם להתיר להם להוסיף אסמכתא משפטית לסיכומיהם (להלן: הבקשה להוספת אסמכתא). בבקשתם נסמכים המערערים על פסק דינו של בית המשפט העליון מן הימים האחרונים - בג"ץ 2944/10, בג"ץ 8692/11 אברהם קוריצקי נ' בית הדין הארצי לעבודה מיום 13.10.2015 (להלן: בג"ץ קוריצקי). המשיבים הגישו תגובותיהם לבקשה להוספת אסמכתא, ולטענתם פסק הדין שניתן בבג"ץ קוריצקי אינו רלוונטי לסוגיות שבמחלוקת בהליך זה. יצוין כי בתגובה שהגישה המשיבה 2 ביום 16.11.2015 לבקשה להוספת אסמכתא, הוסיפה ומסרה נתונים שונים אודות המערערים (על פי בקשת המערערים). לנתונים אלה לא נתייחס במסגרת החלטה זו בהיותם חורגים ממסגרת השאלות העומדות להכרעתנו בהליך זה.

ההכרעה
10. לאחר שעיינו בהחלטת בית הדין האזורי מושא הערעור, בטענות הצדדים בערעור ובכלל המסמכים שבתיק הגענו לכלל החלטה כי אין להתערב במסקנתו של בית הדין האזורי, לפיה המערערים, הפורשים הוותיקים, לא הוכיחו ברמה הלכאורית הנדרשת את זכאותם להמשיך ולקבל את הפנסיה בשיעור כפי ששולם להם עובר לחודש אוקטובר 2014.
נחה דעתנו כי צדק בית הדין האזורי, בקבלו, לכאורה, את עמדת המדינה בדבר תחולת הוראות הסכם הרציפות הקובע את האופן שבו תחושב גמלתם של המערערים, ובדבר החישוב השגוי על פיו חושבה גמלתם, תוך טעות, במהלך השנים, שלא על פי הוראותיו של הסכם הרציפות. אף מקובלת עלינו קביעתו הלכאורית של בית הדין האזורי לפיה לא נוצר בנסיבות המקרה נוהג, עליו רשאים המערערים להסתמך, ולו מפאת היותו של נוהג מבוסס כרגיל על הסכמה, בעוד שבנסיבות המקרה, התנהלות המדינה לפחות הייתה מבוססת על טעות. כך על פי קביעתו הלכאורית של בית הדין האזורי, בה לא מצאנו טעות. נוסיף עוד ונציין כי אין באמור כדי להצדיק את אופן התנהלות המדינה שהודיעה למערערים על ההפחתה בשיעור גמלתם מכאן ואילך, מבלי שאפשרה להם למצות את זכות הטיעון לפניה. אלא שבכך אין כדי לבסס טענה בדבר ביטול החלטת המדינה, והמשך התשלום כפי שהיה עובר לחודש אוקטובר 2014. זאת, משהוכח לפני בית הדין האזורי ברמה הלכאורית הנדרשת, כי אין המערערים זכאים להמשך חישוב גמלתם כפי שחושבה עד לאותו מועד, שלא על פי הוראות הסכם הרציפות, שעל פיו יש לחשב את הגמלה בהתייחס לתקופת שירותם של המערערים בשירות המדינה על פי הוראות חוק שירות המדינה (גמלאות).

11. אשר לבקשה להוספת אסמכתא - ככל שניתן להבין, בבקשתם להסתמך על הנפסק בבג"ץ קוריצקי, מבקשים המערערים לבסס טיעוניהם לזכאות לגמלה בשיעור כפי ששולם להם עובר לחודש אוקטובר 2014. לטענתם, גם אם תתקבל טענת המדינה לגבי תחולת הסכם הרציפות מ-1973, בניגוד לעמדתם, הרי שלפי בג"ץ קוריצקי המשכורת הקובעת צריכה להיות בהתאם לאמור בכתב התביעה " קרי המשכורת הקובעת בקרן המשלמת, קרן נתיב לפי תקנון נתיב הישן לגבי מי שפרשו לפני 1.10.2003, ולפי התקנון האחיד לגבי מי שפרשו אחרי 1.10.03". המערערים מוסיפים וטוענים בקשר ל"משכורת הקובעת", בהסתמך על הנפסק בבג"ץ קוריצקי. אלא שכל טענות המערערים לעניין "המשכורת הקובעת" חורגות לחלוטין ממסגרת הדיון. זאת באשר אין חולק כי ההפחתה בגמלתם של המערערים אינה קשורה כלל ב"משכורת הקובעת" כי אם אך בחישוב אחוזי הגמלה, שחושבו במהלך השנים בהתאם לתקנון נתיב, בעוד שלטענת המדינה, בהתאם להסכם הרציפות החל על הצדדים, היה צריך לחשבם בהתאם להוראות חוק שירות המדינה (גמלאות). אף לא מצאנו כי יש ממש בטענות המערערים לעניין אחוזי הגמלה ככל שהן נסמכות על הנפסק בבג"ץ קוריצקי, באשר בטיעוניהם נסמכים המערערים על הנפסק שם בקשר ל"שיעור אחוזי הגמלה מטעם הקרן" (ראו סעיף 8 לבקשת המערערים להוספת אסמכתא). זאת, בעוד שענייננו כאן בשיעור אחוזי הגמלה המשולמת לפי הסכם הרציפות מטעם המדינה בגין תקופת השירות במדינה. כמו כן, צודקת המדינה בטענתה בתגובה לבקשה להוספת אסמכתא כי " בעוד שבעניין קוריצקי נדונה שאלת היחס בין התקנון האחיד לבין הסכם הרציפות, בענייננו אין כלל תחולה לתקנון האחיד על התקופה שבה עבדו המערערים במדינה היא התקופה שבמחלוקת. לכן פסיקתו של בית המשפט בעניין קוריצקי כלל אינה משנה לענייננו".
אשר על כן דין טענות המערערים ככל שהן נסמכות על בג"ץ קוריצקי כמפורט בבקשה להוספת אסמכתא, להידחות.

12. אשר למאזן הנוחות - בהחלטתו מושא הערעור עמד בית הדין האזורי על קשיים המתעוררים בבחינת מאזן הנוחות, תוך הצבעה על הפגיעה האפשרית בגמלאים הנובעת מן ההפחתה. משלא עלה בידו להביא את הצדדים להסכמה לעניין זה באופן שתוקם ועדת חריגים או באופן אחר, קיבל בית הדין האזורי את עמדת המדינה ודחה את הבקשה, לרבות לעניין שיעור הפחתת הגמלה בתקופה שעד למתן החלטה בהליך העיקרי. לטעמנו, מתעורר קושי בהפחתת הגמלה כפי שבוצעה באופן גורף, בסכומים של מאות שקלים ועד 1,500 ש"ח לחודש, ולעניין זה אפשר שמאזן הנוחות הצדיק קביעת אמות מידה להפחתה מדורגת בשיעור הגמלה. אלא שבמתווה ההפחתה כפי שהציעה המדינה לאחר הדיון שהתקיים לפנינו בערעור, יש מענה מספק לקושי המתעורר בבחינת מאזן הנוחות. מקובלת עלינו גישת המדינה כפי שהיא באה לכלל ביטוי במתווה המוצע, לפיה יופחת שיעור ההפחתה, ככל ששיעור הגמלה נמוך יותר. בכך יש ודאי כדי למתן את הפגיעה באותם גמלאים ששיעור גמלתם נמוך יותר. כמו כן, מן הדוגמא המספרית שהציגה המדינה במתווה, אף נמצאנו למדים כי בהפחתה בשיעורים המתוקנים כמוצע יש לכאורה כדי לענות ברמה מספקת על קשיים העלולים להתעורר עקב הסתמכות המערערים על שיעור הגמלה כפי ששולמה להם במהלך השנים. כל זאת גם בשים לב להיעדר עילה לכאורה לבקשתם להמשיך ולשלם להם את הגמלה בשיעורה לפני ההפחתה, כמו גם לאפשרות כי אם התביעה תתקבל יהיה על המערערים להשיב סכומים ששולמו להם ביתר במהלך בירורה. בשים לב לכלל האמור לא מצאנו מקום להיעתר לבקשתם החלופית של המערערים להורות על הקטנת שיעור ההפחתה, בשיעור של 75%.

13. סוף דבר
א. הערעור נדחה ככל שהוא מתייחס לקביעות בית הדין האזורי בדבר היעדר זכאות לכאורה של הפורשים הוותיקים להמשך תשלום גמלתם כפי ששולמה להם עובר לחודש אוקטובר 2014.
ב. ניתן בזה תוקף של פסק דין למתווה כפי שהוסכם על ידי המדינה לעניין שיעורי הפחתת הגמלה, כמצוטט בסעיף 7 לעיל. למען הסר ספק "ריכוך ההפחתה" בהתאם למתווה כאמור " ניתן כחלק מן הסעד הזמני, עד למתן פסק דין בתיק העיקרי (להלן - תקופת הביניים), כאשר בהתאם לתוצאת פסק הדין, תיעשה התחשבנות גם בנוגע לתקופת הביניים ".
ולבסוף - יש להצטער על כך שעד לשלב זה לא עלה בידי הצדדים להגיע להסכמות. אנו שבים ומפנים את הצדדים להידבר ביניהם למציאת פתרון בהסכמה לסוגיה שבמחלוקת.
אשר להוצאות - בנסיבות המקרה, נוכח התוצאה, ובשים לב להסכמות כפי שהודיעה עליהן המדינה, לא מצאנו מקום ליתן צו להוצאות.

ניתן היום, י' כסלו תשע"ו (22 נובמבר 2015) בהעדר הצדדים ו יישלח אליהם.

רונית רוזנפלד,
שופטת [אב"ד]

אילן איטח,
שופט

משה טוינה,
שופט

מר שלום חבשוש,
נציג ציבור (עובדים)

מר עמית שטרייט,
נציג ציבור (מעסיקים)