הדפסה

עיריית תל-אביב ואח' נ' הראל

בפני
כבוד ה שופט, סגן נשיאה ישעיהו שנלר

כבוד ה שופט, סגן נשיאה ד"ר קובי ורדי

כבוד ה שופט חגי ברנר

מערערת

עיריית תל-אביב

ע"י ב"כ עו"ד ציפי ליפשיץ

נגד

משיב

נסים הראל

בעצמו

פסק דין

השופט חגי ברנר:
מבוא
ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב יפו ( כב' השופטת א' פרוסט- פרנקל) מיום 26.11.2013 במסגרת ה"פ 12- 11- 9987, אשר הורה על מחיקת הערה שנרשמה לפי ס' 11א(1)(2) לפקודת המסים ( גביה), לטובת המערערת, היא עירית תל אביב יפו ( להלן: "העיריה"), על מקרקעי המשיב.

המשיב הגיש תובענה בדרך של המרצת פתיחה נגד העיריה, בה עתר לביטול עיקול שנרשם לטובת העיריה על ביתו ברח' דרך בן צבי 10 בתל אביב, בשל חוב ארנונה של אמו המנוחה ( הלכה למעשה לא מדובר בעיקול אלא בהערה לפי פקודת המסים ( גביה)). המשיב טען כי הבית הוא בבעלותו לאחר שרכש אותו מהוריו עוד בשנת 1995, ולכן לא ניתן לרשום עליו עיקול בגין חובות של אמו.

העיריה טענה בתגובה כי הסכם המכר בין המשיב להוריו נחתם רק לאחר שכבר נוצרו חובות כספיים של הורי המשיב כלפי העיריה. עוד טענה העיריה כי הנכס עודנו בבעלות אמו המנוחה של המשיב, רות הראל ( להלן: "רות") וכי המשיב מושתק מלטעון נגד אמיתות הרישום בלשכת רישום המקרקעין. העיריה הוסיפה וטענה כי ישנו מעשה בית דין בגין פסק דין שניתן בעתירה מנהלית שהגישה רות נגד העיריה, ולפיו רות היא הבעלים של הנכס.

בפסק דין קצר קיבל בית המשפט קמא את תביעתו של המשיב, וקבע כי הערת האזהרה על הנכס נרשמה לטובתו של המשיב עוד לפני הטלת " העיקול" (כך במקור) לטובת העיריה, ולפי ס' 127(ב) לחוק המקרקעין, התשכ"ט- 1969, הערת האזהרה המוקדמת בזמן גוברת על העיקול המאוחר יותר.

מכאן הערעור.

הטענות בערעור
העיריה טוענת בית המשפט קמא התעלם מפסק דינו של בית המשפט המחוזי, במסגרת עתירה מנהלית ( עת"מ 09- 1643), בה נקבע כי רות הינה הבעלים של הנכס. ממילא הערת האזהרה שנרשמה לטובתו של המשיב אינה בתוקף. כך גם התעלם בית המשפט קמא מן העובדה שרות ניסתה לבטל את החוב שבגינו נרשמה ההערה על הנכס, ונסיונה זה לא צלח עת נדחתה העתירה המנהלית שהגישה במטרה לבטל את החוב. המשיב עצמו נטל חלק פעיל בהליכי העתירה המנהלית ומעולם לא טען קודם לכן שהוא הבעלים של הנכס, כשבמקביל, רות טענה כי הנכס בבעלותה.

העיריה טוענת עוד כי המשיב ניסה להסתיר בהליך קמא את דבר קיומה של העתירה המנהלית אלא שבית המשפט קמא התעלם מטענתה של העיריה בענין זה.

העיריה אף ביקשה לצרף ראיה במסגרת הערעור, המוכיחה לדבריה כי עסקת המכר שמכוחה נרשמה הערת האזהרה לטובתו של המשיב, בוטלה זה מכבר, וזאת במסגרת תצהיר ביטול עסקה מיום 5.3.1995 שהוגש לרשויות מס שבח. יצויין כי טענה זו לא הועלתה בבית המשפט קמא אלא לראשונה במסגרת הערעור.

המשיב לא הגיש עיקרי טיעון, אך משלא היה מיוצג, ובהסכמת ב"כ העיריה, אפשרנו לו להשמיע את טיעוניו חרף מחדלו זה. המשיב טוען כי עסקת המכר בינו לבין הוריו משנת 1995 עודנה שרירה וקיימת, לא בוטלה מעולם וכי היא נעשתה עוד בטרם נוצרו חובות ארנונה של הוריו . לדבריו, הוא לא היה מעורב כלל בניהול העתירה המנהלית מטעמה של רות ואיננו מודע לכך שטענה באותו הליך כי היא הבעלים של הנכס .

דיון והכרעה
לאחר שמיעת טיעוני הצדדים ועיון בחומר הראיות, באתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להתקבל, במובן זה שיש לבטל את פסק דינו של בית המשפט קמא ולהחזיר אליו את הדיון, הן על מנת שידון בטענות העיריה אליהן לא התייחס בפסק דינו, והן לשם דיון בטענה החדשה שהועלתה במסגרת הערעור, בדבר ביטולה של עסקת המכר עוד בשנת 1995.

עיון בנסח הרישום של הנכס מעיד כי מאז שנת 1989 הוא רשום עדיין על שם הוריו המנוחים של המשיב ( בשמם הקודם). ביום 5.3.1995 נרשמה על הנכס הערת אזהרה לטובת המשיב, לפי ס' 126 לחוק המקרקעין, התשכ"ט- 1969, וביום 7.12.2005 נרשמה על הנכס הערה לפי ס' 11א(1)(2) לפקודת המסים ( גבייה) לטובתה של העיריה, בגין חוב בסך של 135,486 ₪. אין חולק כי בשנת 2009 הגישה רות עתירה מנהלית המכוונת נגד העיריה, בה הציגה עצמה כבעלים של הנכס וטענה כי אינה חייבת דבר לעיריה. העתירה נדחתה ביום 21.5.2013, עת נקבע כי חובה של רות לעיריה הוא חוב סופי שאינו שנוי עוד במחלוקת ולכן העיריה היתה רשאית לנקוט בהליכי גבייה מנהליים לגביו. בפסק הדין ציין בית המשפט לעניינים מנהליים כי רות הינה הבעלים של מחצית הנכס, כאשר המחצית השניה מוחזקת על ידה בדמי מפתח.

יש ממש בטענתה של העיריה לפיה בית המשפט קמא כלל לא התייחס בפסק דינו לטענה המרכזית של העיריה, כי קיים מעשה בית דין החוסם את תביעתו של המשיב, ולפיו, הנכס הינו בבעלותה של רות. מדובר בטענה שנטענה בהרחבה בתשובתה של העיריה לתובענה, והיא מבוססת על כך שרות הציגה עצמה במסגרת העתירה המנהלית כבעלים של הנכס, ובית המשפט לעניינים מנהליים אף קבע בפסק דינו כי רות היא הבעלים של מחצית הנכס והמחזיקה של המחצית השניה בדמי מפתח, אלא שאין בפסק דינו של בית המשפט קמא כל התייחסות לטענה זו. בהקשר זה יש לבחון, בהנחה שאכן ישנו מעשה בית דין לפיו הנכס הוא בבעלותה של רות, את השאלה האם מעשה בית הדין מחייב את המשיב, שלא היה צד פורמלי בעתירה המנהלית, אך לטענת העיריה היה מעורב בו באופן פעיל, ולכן מכח כלל הקרבה המשפטית הוא כפוף לתוצאות אותו הליך. במאמר מוסגר אציין כי ספק בעיני אם הכלל של מעשה בית דין חל כאשר אין כלל מחלוקת בהליך הראשון לגבי עובדה מסויימת ( ובעניננו, בעלותה של רות בנכס), ודומה כי האכסניה המתאימה יותר לטענותיה של העיריה היתה קיומו של השתק שיפוטי.

כך גם יש לבחון את השאלה האם ניתן היה לפצל את ההליכים המשפטיים נגד העיריה במובן זה שתחילה הוגשה עתירה מנהלית בנסיון לתקוף את הליכי הגבייה המנהלית ולכפור בקיומו של חוב כלשהו, ובהליך נפרד נעשה נסיון לבטל את רישום ההערה לפי פקודת המיסים ( גביה), בהינתן הכלל לפיו אין בעל דין רשאי לפצל את תביעותיו בענין מסויים, ומעשה בית דין משתיק גם טענה שלא נטענה ( י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי מהדורה שביעית ע' 347; ע"א 1650/00 מרדכי זיסר נ' משרד הבינוי והשיכון ואח', פ"ד נז(5), 166, עמ' 183-184).

הטעם השני המצדיק את קבלת הערעור, והוא לטעמי הטעם המרכזי, הוא שיש לברר לגופו של ענין את טענת העיריה לפיה הסכם המכר בין הורי המשיב לבין המשיב בוטל עוד ביום 5.3.1995. לטענתה של העיריה, עלה בידה להשיג העתק מתצהיר ביטול העסקה בין המשיב להוריו, המעיד כי העסקה אכן בוטלה. אם כך הוא הדבר, פשיטא שאין עוד תוקף להערת האזהרה שנרשמה על הנכס לטובתו של המשיב ביום 5.3.1995, שכן הערת האזהרה יונקת את תוקפה מעסקת מקרקעין תקפה, ואין לה כל קיום משעה שעסקת המקרקעין בוטלה. מנגד, המשיב מכחיש בתוקף טענה זו, אף שבפנינו הודה שבשלב מסויים שקל לבטלה ואף נועץ על כך עם עו"ד.

אכן, הכלל הוא שטענה אשר לא נטענה בערכאה הדיונית, לא ניתן להעלותה בגדרו של הערעור אלא במקרים חריגים ויוצאי דופן עד מאוד ( רע"א 3763/12 שנרום בע"מ נ' עו"ד יוסף סגל ( פורסם בנבו, 10.06.2012); ע"א 113/87 בוני ציון בע"מ נ' אוריאל גורני, פ"ד מג (2) 545 ( פורסם בנבו, 07.06.1989); ע"א 4646/90 אריה בר חן נ' מנחם שמעון, פ"ד מו (5) 798 ( פורסם בנבו, 12.11.1992)), במיוחד כאשר הראיה המבססת את הטענה, לא היתה חלק מחומר הראיות בהליך קמא וממילא לא ניתן לבחון במסגרת הערעור את שאלת קבילותה או משקלה. מאידך, כבר נפסק כי:

"במקרה מסוים אף נטענה טענה משפטית מסוימת לראשונה בפני בית-המשפט העליון, אחרי שהעניין נדון בשתי ערכאות קודמות. בית-המשפט לא נמנע מלדון בטענה החדשה, בקובעו כי " לפי תקנה 423 לתקנות סדר הדין [ כיום תקנה 462 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 –י' ג'], מוסמך בית-משפט זה לפסוק את אשר צריך היה להיפסק אילו נטענו הטענות המשפטיות כדבעי" (ע"א 120/70 חברת גן החיות תל-אביב נ' קליינמן [6], בעמ' 643)."

(רע"א 7669/96 עיריית נהריה נ' נתן קזס פ"ד נב (2) 214 ( פורסם בנבו, 05.05.1998)).

ראה גם חמי בן-נון וטל חבקין הערעור האזרחי 334-336 ( מהדורה שלישית, 2012):

"הטעם העיקרי לחריג זה הוא שאם ערכאת הערעור תדחה כל טענה משפטית רק מהטעם שלא הועלתה למטה, תוצאת פסק הדין עלולה להיוותר על כנה גם אם היא שגויה מבחינה משפטית או שאינה צודקת".

דומה כי המקרה הנוכחי נמנה על אותם חריגים המצדיקים את ברור הטענה לגופה. אם אכן יתברר שהמשיב ביטל את עסקת המכר בינו לבין הוריו עוד בשנת 1995, בו ביום שנרשמה לטובתו הערת אזהרה על הנכס, אזיי לא יהיה מנוס מן המסקנה כי תביעתו בהליך קמא היתה מבוססת על אדני כזב, על כל המשתמע מכך, ואין להשלים עם מצב בו חוטא ייצא נשכר, רק בשל מחדלה של העיריה בהשגת הראיה, אותה היא מבקשת להציג כעת, בדמות תצהיר הביטול של העסקה. יצויין כי החזרת ההליך לבית המשפט קמא תאפשר למשיב להתגונן כדבעי מפני אותה טענה שלא נטענה בעבר, ונמצא איפוא שזכותו הדיונית לנסות ולהדוף את טענת העיריה לא תקופח בסופו של דבר.

הטעם השלישי המצדיק את קבלת הערעור הוא שבית המשפט קמא התייחס להערה שנרשמה לטובת העיריה כאילו מדובר בעיקול, ולא היא. עסקינן בהערה שנרשמה לפי ס' 11א(1)(2) לפקודת המסים ( גביה), שכמוה כשעבוד, וראוי לברר האם ס' 127(ב) לחוק המקרקעין, התשכ"ט- 1969, שדן בעדיפות של הערת אזהרה מוקדמת על פני עיקול מאוחר יותר, חל במקרה כגון דא. כך גם ראוי לברר האם לענין פקודת המסים ( גביה), הערת אזהרה על המקרקעין כמוה כשעבוד שיש בכוחו לגבור על השעבוד בגין מס המגיע מסרבן, כפי שקובע ס' 11א(1)(2) סיפא לפקודת המסים ( גביה).

בנסיבות אלה, דעתי היא שיש לבטל את פסק דינו של בית המשפט קמא ולהחזיר אליו את התיק, על מנת שידון ויכריע בשאלות שפורטו לעיל.

בנסיבות שתוארו לעיל, ונוכח הטיעון החסר של העיריה בהליך קמא, אינני סבור שיש לזכות את העיריה בהוצאות הערעור.

המזכירות תחזיר לעיריה, באמצעות בא כוחה, את הערבון שהפקידה.

חגי ברנר, שופט

השופט ישעיהו שנלר, סג"נ - אב"ד:

אני מסכים כי יש להחזיר את התיק לבית משפט קמא על מנת שיידרש לשאלה האם אכן בוטלה העיסקה אשר מחמתה נרשמה הערת האזהרה עליה נסמכה התובענה, אם לאו. גם אם נושא זה לא עלה בפני בית המשפט קמא, לאור אשר התגלה לא ניתן להתעלם מכך וכפי שנימק זאת חברי השופט ברנר.

נוכח האמור, אכן מהראוי שבית המשפט קמא יידרש גם לשאר השאלות המתעוררות במסגרת הסכסוך שבין הצדדים.

ישעיהו שנלר, שופט, סג"נ
אב"ד

השופט ד"ר קובי ורדי, סג"נ:

אני מסכים.

ד"ר קובי ורדי, שופט, סג"נ

הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ברנר.

המזכירות תמציא העתק מפסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום, כ"ג אדר א' התשע"ו, 3 במרץ 2016.

ישעיהו שנלר, סג"נ
אב"ד

ד"ר קובי ורדי, שופט, סג"נ

חגי ברנר, שופט