הדפסה

עיריית רמת גן נ' בן חיים ואח'

תובעת

עיריית רמת גן
ע"י ב"כ עו"ד אפרת דבוש-ינקלביץ

נגד

נתבעים
1. יפה רות בן חיים
ע"י ב"כ עו"ד אלי בן חיים
2. סמי שעשוע
ע"י ב"כ עו"ד אבנר מונוסוביץ ודורון מונוסוביץ

פסק דין
תביעה זו החלה בדרך של תביעה בסדר דין מקוצר כנגד הנתבעת 1 (להלן: "הנתבעת") בלבד לתשלום חיובי ארנונה לתקופה שמיום 1.1.09 ועד ליום 28.2.10 בסך של 96,560 ₪ בגין נכס, ששימושו יקב, הממוקם בכפר אז"ר (להלן: "הנכס"), אשר הנתבעת שכרה מהנתבע. הנתבעת קיבלה רשות להתגונן ובעקבות טענותיה לעניין המחזיק בקרקע צורף גם הנתבע 2 (להלן: "הנתבע") לכתב התביעה המתוקן , שהוגש בסדר דין רגיל .
הצדדים חלוקים הן באשר לזהות המחזיק בקרקע; הן באשר לסיווג השטח : תעשיה או חקלאות; והן באשר לגודל השטח. כמו כן הצדדים חלוקים באשר לסמכות בית משפט זה לדון בסוגיות אלו לנוכח קיומה של ועדת ערר לעניין ארנונות .
התובעת היא רשות מקומית, אשר שטח כפר אז"ר עבר לתחום שיפוטה מקרית אונו בשנת 2008.
לטענת התובעת הנתבעת רשומה כמחזיקה בנכס כולו. הנתבעת טענה כי חלק מן הנכס מוחזק על ידי הנתבע.
התובעת טענה בתחילה, כי הנכס הוא בשטח של 1,261 מ"ר ומסווג בספריה כדלקמן: תעשיה ומלאכה- 663 מ"ר (להלן: "השטח המבונה"); קרקע תפוסה לתעשייה – 598 מ"ר (להלן: " הקרקע התפוסה"). בהמשך טענה התובעת כי ביום 27.1.10 ביצעה מדידה נוספת של השטח ומצאה כי הנתבעת מחזיקה בשטח של 970.22 מ"ר : 397.45 מ"ר – מבנה תעשיה ו- 572.76 מ"ר – קרקע תפוסה. אשר ליתרה בשטח של 290.57 מ"ר כותבת התובעת בסיכומיה כי "יתכן" ויש להשית על כתפי הנתבע (סעיף 2 לסיכומים) .
הנתבעת טוענת כי החזיקה בשטח של 338 מ"ר בלבד אשר שימש כיקב לייצור יין ולכן יש לסווגו בסיווג חקלאי. לטענתה, יתרת השטח מוחזקת על ידי הנתבע.
הנתבע טוען כי הנתבעת החזיקה בכל השטח וכי יש לדחות את התביעה הואיל והוא לא קיבל מעולם דרישות תשלום וחיובי ארנונה בגין השטח.
בדיוני ההוכחות שמעתי את עדי התובעת: גב' פנינה פינטו, מנהלת מחלקת השומה, ומר חזי פולק, המודד; את עדי הנתבעת: פרופ' עמוס הדס, מר איתי בן חיים ועו"ד אורן אביטל; וכן את הנתבע.
ההליכים שקדמו להגשת התביעה
אין חולק כי קודם להעברת הנכס לתחום שיפוט התובעת, שילמה הנתבעת ארנונה לעיריית קריית אונו בגין שטח של 150 מ"ר לפי סיווג "מחסן תעשיה" (קוד 940 בצו הארנונה).
עו"ד אביטל אורן, שהובא לעדות מטעם הנתבעת, העיד כי בשנת 2007 עירית קריית אונו (מועצת רמת אפעל) בחנה שומות ארנונה של כל הנכסים, שהם לא בתחום ה"מגורים", ובוצעה מדידה על ידי חברת מדידות, שהגישה לעירייה תשריטים (עמ' 35 שורות 14 עד 17).
לאחר שעבר שטח מועצת רמת אפעל לתחומ ה המוניציפאלי של התובעת, ובעקבות מדידות ביום 9.8.07 נשלחה לנתבעת שומת ארנונה לשנת הכספים 2009 חתומה על ידי טובה דואני, מנהלת הארנונה בעיריית רמת גן (להלן: " מנהלת הארנונה"), על סך כולל של 120,214 ₪ לפי 663 מ"ר לפי תעריף סיווג "תעשיה" ו- 1,489 מ"ר לפי סיווג "קרקע תפוסה לתעשייה".
הנתבעת הגישה ביום 23.7.09 השגה בגין חיובי הארנונה (ת/13) וטענה כי השטח המוחזק על ידה הוא 360 מ"ר בלבד וסיווג השטח הוא "מחסן חקלאי, הכולל בית קירור" ולכן מהווה על פי ההגדרה בחוק: "נכס אשר חיוני וחלק בלתי נפרד מהייצור החקלאי" של הענבים. השטח של 360 מ"ר מתחלק, לטענת הנתבעת, לשלושה אזורים נפרדים: מתקני סחיטה ובקבוק (11 מ"ר); אחסון יין במיכלים (89 מ"ר) אחסון יין בחביות ובבקבוקים (260 מ"ר). לטענת הנתבעת בהשגה, החלק של 11 מ"ר, שהוא חלק מזערי מהשטח, משמש בתקופה של 20 ימי עבודה בשנה למתקנים לקליטת תוצרת חקלאית ולאריזתה. לטענתה, בהתחשב במהות השימוש, הזמן הקצר בו מופעלים מתקנים אלה, והשטח המצומצם שהם תופסים, הרי שהם חלק אינטגראלי מפעילות האחסון. אשר ליתרת השטח היא טענה כי זה מוחזק על ידי הנתבע או מי מטעמו והיא משתמשת בו רק לצרכי מעבר.
ביום 16.9.09 ניתנה החלטה על ידי מנהלת הארנונה (להלן: " ההחלטה המנהלית") ובגדרה נדחתה טענת הנתבעת בדבר סיווג הנכס, לאחר שנקבע כי הנכס משמש לייצור יין (יקב) ולפיכך יש לסווגו כ"תעשיה". ההחלטה מפנה לעניין זה לשם הנכס "יקב בן חיים" ולתיאור הפעילות באתר האינטרנט של הנכס בו נכתב: "היקב מייצר כיום כ- 35,000 בקבוקים בשמונה סדרות קבועות ועוד 2 עד 3 סדרות מצומצמות ומיוחדות...". עוד מצוין כי במקום מכונות שונות בהן מתבצעת פעולת תסיסת היין, שהיא פעילות ייצור לכל דבר ועניין. כמו כן במקום עמדת מכירה ו/או תצוגה של מוצרי יין וממוקם משרדו של מנהל היקב, לכן זה לא מקום ל"גידול חקלאי" ולא "אחסון חקלאי". עוד נקבע בהחלטה כי על פי הפסיקה גם שימוש לקירור או אריזה מסווגים כ"תעשיה" והמבחן הוא על פי "עיקר השימוש".
אשר לטענת גודל השטח, ההחלטה המנהלית קבעה, כי לאחר מדידה נוספת שבוצעה ביום 6.3.08 , ולמרות שהנתבעת לא הגישה מדידה מטעמה, הרי הנתבעת מחזיקה בכל השטח שכונה "השטח המבונה" ומתוך השטח המכונה "הקרקע התפוסה" היא מחזיקה בשטח שגודלו 598 מ"ר.
מעדותו של עו"ד אביטל אורן, שייצג את התובעת אותה עת, עולה, כי לאחר ההחלטה המנהלית בהשגה הוא ניהל משא ומתן עם הנתבעת והוסכם לעצור את הליכי השומה עד למיצוי המו"מ (עמ' 31 שורות 28-30). עו"ד אביטל אף כתב במכתב מיום 10.1.11 (נ/2) כי ביקר בנכס ביום 15.11.09 יחד עם מודד מטעם התובעת, אשר ביצע מדידה נוספת של הנכס, אך לא נערך תשריט מדידה מתוקן.
בהמשך, בחודש ינואר 2010 אף הוצע לצדדים על ידי עו"ד אביטל הסדר פשרה, אשר הועלה על הכתב (ראו מוצג י"ג למוצגי התובעת), הוסכם על ידי הנתבעת (עמ' 34: "עקרונות הפשרה גובשו ביני לבין עו"ד בן חיים"), אך לא אושר על ידי מנהלת הארנונה, ובחודש מרץ 2010 הוגשה התביעה על ידי עורך דין אחר, ולא על ידי עורך הדין אביטל (ראו עדות עו"ד אביטל עמ' 34 שורות 23-26).
מכאן שקודם להגשת התביעה סברה הנתבעת כי יתגבש הסדר פשרה בינה לבין התובעת וממילא הוסכם כי הליכי השגה יעוכבו עד להשלמת המו"מ, אך כבר במרץ 2010 הוגשה התביעה בטרם הייתה לנתבעת ההזדמנות לפנות בהליכי ערר.
טענה מקדמית של התובעת- העדר סמכות
התובעת טוענת כי הנתבעת הגישה השגה כנגד קביעת התובעת באשר לגודל ה"שטח" ול"סיווג" הקרקע כתעשייה ולא חקלאות, אך לא המשיכה בהליך ולא הגישה ערר לוועדה בהתאם להוראות סעיף 6 לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה) התשל"ו-1976 (להלן: " חוק הערר") ולכן החלטת מנהלת הארנונה הפכה לחלוטה ולבית משפט זה אין סמכות לדון בטענות אלה.
הנתבעת טוענת כי בין הצדדים התקיים משא ומתן, אשר האריך את המועד להגשת הערר, ולאחר שבין הנתבעת לב"כ התובעת הושגה הבנה להסדר, שאף גובשה למסמך, שהייתה תלויה בהסכמת מנהלת הארנונה, החליטה מנהלת הארנונה ללא כל התראה להגיש תביעה ולכן לא התאפשר לנתבעת למצות את ההליך ולהגיש ערר, ולכן אין מנוס אלא שבית המשפט הוא זה שבפניו יובאו סוגיות אלה.
התובעת טענה לעניין זה טענות שונות (ראו סעיפים 13-16 לסיכומי התובעת) על מנת לשכנע כי לא נוהל מו"מ ולא הוארך המועד להגשת ערר, אולם טענותיה אינן עומדות למול עדותו הפשוטה והכנה של עו"ד אביטל, אשר ייצג את התובעת עצמה, וממנה עולה, שבין הצדדים נוהל מו"מ ממש עד סמוך להגשת התביעה, וסוכם שכל עוד נוהל מו"מ לא היה על הנתבעת להגיש ערר (ראו לעניין זה גם עדות גב' פנינה פינטו, מנהלת מחלקת השומה בתובעת, בעמ' 20 שורה 20, ממנה חזרה בהמשך העדות ). עוד עולה מעדותו כי עקרונות הפשרה גובשו בינואר 2010, אולם מנהלת הארנונה לא אישרה את ההסדר והעבירה את הטיפול לעורך דין אחר, אשר הגיש כבר במרץ 2010 תביעה בסדר דין מקוצר כנגד הנתבעת וזאת ללא שהודע לנתבעת כי ההסדר לא אושר וכי עליה להגיש כעת ערר כחוק.
בנסיבות אלה, למרות שחוק הערר קובע סמכות ייחודית לדון בטענות "סיווג" ו"שטח" למנהל הארנונה ולוועדת הערר, הרי משלא ניתנה לנתבעת ההזדמנות הנאותה להגשת הערר בטרם הגשת התביעה, הרי שאין מנוס מהכרעה בסוגיות אלה במסגרת תביעה זו. מובן שלא ייתכן להותיר את הנתבעת ללא טענות הגנה, כאשר התובעת לא אפשרה לה למצות את הליך הגשת הערר בטרם הגשת התביעה. ראו את דברי בית המשפט העליון בע"א 4452/00 ט.ט. טכנולוגיה מתקדמת בע"מ נ' עיריית טירת הכרמל, פ"ד נו(2) 773 ובו נקבע כי "דרך הגנתו של מי שחויב בתשלום ארנונה אינה נחסמת לחלוטין בשל כך שלא הגיש השגה. מי שחויב בתשלום ארנונה ולא השיג תוך המועד הקבוע, רשאי בכל הליך משפטי, ברשות בית המשפט, להעלות טענה שהיה ניתן להעלותה בהשגה." אמנם מצופה מבית המשפט לשקול האם המקרה מתאים להעלאת הטענה בפניו וזאת לנוכח העובדה, כי מדובר בנושאים עובדתיים וטכניים הנאים יותר לבירור במסגרת הליכי ההשגה המינהליים. אכן שקלתי זאת, אולם נראה כי מידת הפגיעה ועיוות הדין שייגרמו אם בית המשפט לא ידון בטענות הנתבעת ויותיר אותה ללא טענות הגנה וללא הליכי השגה בנסיבות אלה , מחייבים כי בית המשפט ידון בטענות אלה. לפיכך אדון בטענות הנתבעת לעניין השטח והסיווג.
טענת הסיווג
התובעת טוענת כי השימוש שעשתה הנתבעת בשטח במועד הרלוונטי (שנת 2009) הוא ל"יקב בוטיק" שהסיווג המתאים לו הוא תעשייה ולא חקלאות, כפי שנטען על ידי הנתבעת.
לעניין זה טוענת התובעת, כי מעדויות שהביאה הנתבעת ומעדויות שאספה התובעת עולה, כי במקום בוצעה פעילות של יקב ולא חקלאות, דהיינו היו במקום מכונות ייצור שמטרתן ייצור יין.
הנתבעת טענה כי עיקר הפעילות של היקב היא אחסון היין במיכלים, חביות ובקבוקים והיין מהווה תוצרת חקלאית שהיא חלק "משרשרת גידול ענבי היין לעשיית יין, המתחילה משתילת הגפנים בכרם, ממשיכה בבציר הענבים, עיבודם הקצר מאוד ביקב להפקת מיץ וגידול המיץ בתוך המיכלים כנ"ל עד להפיכתו ליין." (סעיף 2.2 לסיכומי הנתבעת).
חוות דעת המומחה ומבחני בית המשפט העליון
הנתבעת הביאה לתמיכה בטענתה חוות דעת של מומחה, פרופ' עמוס הדס, שתמציתה היא שהפקת היין בידי הנתבעת נעשתה בשיטות של "עבודת יד אמנותית ופרטנית" בשונה מהפקת יין בשיטות תעשייתיות כמקובל ביקבים הגדולים. החומר היחיד המוסף למיץ הענבים ביקב הנתבעת הוא דו תחמוצת הסולפיט (גופרית) שהיא מחצב מן הטבע אשר משמשת להגנת כל הגידולים החקלאיים למיניהם. עוד נטען בחוות הדעת, כי היין שמולא לתוך הבקבוק איננו אלא אותה תמיסה אורגנית שגדלה בתוך הענב, וזו ממשיכה לחיות ולהתפתח באופן טבעי מכוח האורגניזם הביולוגי ממנה היא מורכבת, כך שתקופת היישון בבקבוק מהווה שלב נוסף של התפתחות פרי הגפן. ולכן טוענת הנתבעת מדובר בהליך הדומה לגידול צמחים במשתלה, כאשר במקום שימוש במיכל מסוג עציץ משתמשים ביקב במיכל מסוג נירוסטה או חבית עץ.
התובעת טענה כי חוות הדעת של המומחה אינה ספציפית ליקב הנתבעת, ניתנה ב- 2006 והמבחנים שהוזכרו בה אינם המבחנים המוכרים על ידי בית המשפט העליון.
דיון והכרעה בסוגיית הסיווג
סמכותה של רשות מקומית להטיל ארנונה על נכסים שבתחומה, שאינם אדמת בניין, מעוגנת בסעיף 8(א) לחוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), התשנ"ג- 1992 (להלן: "חוק ההסדרים"), שהחליף את ההסדר הנורמטיבי שהיה קבוע בפקודת העיריות. סעיף 8 לחוק ההסדרים קובע כדלקמן:
"(א) מועצה תטיל בכל שנת כספים ארנונה כללית על הנכסים שבתחומה שאינם אדמת בנין; הארנונה תחושב לפי יחידת שטח בהתאם לסוג הנכס, לשימושו ולמקומו, ותשולם בידי המחזיק בנכס.
(ב) השרים יקבעו בתקנות את סוגי הנכסים וכן כללים בדבר אופן חישוב שטחו של נכס, קביעת שימושו, מקומו וסיווגו לענין הטלת ארנונה כללית".
מכאן, כי החוק, אשר מטרתו לקבוע קריטריונים ברורים ואחידים לפעולת הרשויות בענייני הארנונה, מורה בסעיף 8(א) לסווג נכסים לצורך חישוב ארנונה, לפי קריטריונים של סוג הנכס, שימושו ומקומו.
מתוקף חוק ההסדרים הותקנו תקנות הסדרים במשק המדינה (ארנונה כללית ברשויות המקומיות בשנת 2000), התש"ס-2000 (להלן: "התקנות"), הקובעות בין היתר רשימה כללית של סוגי נכסים, וטווח שיעורי הארנונה המותרים לגבי כל סוג. תקנות אלה עמדו בתוקף גם במועד הרלוונטי לענייננו.
מתוקף סמכותה עפ"י החוק, קבעה התובעת בצו הארנונה רשימה של סוגי נכסים, כאשר תעריפי הארנונה משתנים בהתאם לסיווג הנכס. התובעת טוענת כי הסיווג המתאים למבנה הוא "תעשייה" ואילו הנתבעת מנסה לשכנע כי הסיווג המתאים הוא "חקלאות", משום שפעילות של יקב היא שימוש חקלאי.
לעניין זה יש לציין כי בצו הארנונה של התובעת (בפרק כפר אזר/רמת אפעל) נקבע כי הגדרת "אדמה חקלאית" תהיה כהגדתה בצו המועצות המקומיות (א) תשי"א – 1950 דהיינו: "כל קרקע בתחום המועצה שאינה בנין, המשמשת למטע, למשתלה, למשק בעלי חיים, לגידול תוצרת חקלאית או לגידול יער או פרחים; אולם אם היא נמצאת באזור מגורים או באזור מסחרי ואינה עולה בשטחה על חמישה דונמים, רשאית המועצה לראותה שלא כאדמה חקלאית בשים לב לדרגת התפתחותו של אותו אזור". "מבנה חקלאי" מוגדר : "מבנה שלא בשימוש שהוסרו דלתותיו וחלונותיו, מבנה של קבע הנמצא על קרקע חקלאית, המשמש לצרכי חקלאות וכל חלק ממבנה."
השאלה אם "יקב" יוגדר כ"תעשייה", בהיעדר הגדרה ספציפית ל"יקב" בצו הארנונה ( יצוין כי בצווי ארנונה בראשון לציון או מטה יהודה, למשל, קיימת הגדרה ספציפית ל"יקב") נדונה על ידי כב' השופט ב' ארבל בעמ"נ (נצ') 116/09 מנהל הארנונה של המועצה האזורית מרום הגליל נ' יקב דלתון בע"מ (11.2.10) (להלן: "פסק הדין דלתון") ושם נכתב לעניין העקרוני:
"נקבעו על ידי השופט חשין (כתוארו אז), חמישה מבחנים, לצורך בחינת השאלה אם מתקיימת בנכס "פעילות ייצורית", כאשר אין מדובר בדרישות מצטברות, אלא באינדיקציות להיותה של הפעילות ייצורית:
(1) יצירתו של יש מוחשי אחד מיש מוחשי אחר. דהיינו - הפיכת חומר גלם למוצרים. במקרה דנן חומר הגלם- ענבים הופך למוצר מוגמר בדמות יין לשתיה. מבחן זה הוא טוב ויעיל אך אין הוא מבחן-בלעדיו אין.
(2) טיבו של תהליך הייצור- טיבן של המכונות במפעל, היקף פעילותו הכלכלית של המפעל וכיוצא באלה. כך בע"א 403/66 החברה הא"י לקרור והספקה בע"מ נ' פקיד השומה פ"ד כ(4) 747, קבע כב' השופט ויתקון כי בתי קירור הם למעשה מפעל תעשייתי, היות ועל ידי פעולות הקירור, משנה המוצר המאוחסן בבית הקירור את אופיו, וכי "אין לראות בייצור רק פעולה אוריגינלית של עשיית יש מוחשי מחומרי גלם מוחשיים".
(3) היקף הפעילות היצורית והשימוש במוצר המוגמר- המבחן הוא, כעקרון, מבחן השימוש שנועד למוצר, "הענקת הערך למוצר מעבר לערכו עבור המזמין לבדו - פעילות תיחשב כייצורית, אם המוצר נועד לשימוש הציבור הרחב, ולא תיחשב ככזו אם היא נועדה ללקוח שהזמינה. במקרה דנן, אין חולק כי המדובר בייצור יין במטרה לשווקו לציבור הרחב ולא למען מזמין פרטי.
4) המבחן הכלכלי, מבחן השבחת הנכסים - פעילות ייצורית היא כל עשייה בטובין, כולל כל חומר מוחשי, אשר משביחה את הערך הכלכלי של אותם טובין וחומר, אף אם אינה מביאה עימה כל שינוי בצורה. דומני, כי במקרה דנן, אין חולק כי הפעילות ביקב משביחה את ערך הענבים אשר תוצרתם הסופית הינה יין.
(5) מבחן על דרך ההנגדה או מבחן מרכז הפעילות - יש לבחון האם הפעילות המדוברת מנוגדת לפעילות של מתן שירותים- האם הפעילות נמשכת אל מרכז הגראוויטציה של פעילות ייצורית או אל זו של מתן שירותים. במקרה דנן אין חולק כי בין פעילות יצורית למתן שירותים נאמר כי היקב נשוא ערעור זה עוסק בפעילות יצורית." (סעיף 30 לפסק הדין).
בית המשפט המחוזי בנצרת קובע, כי במקרה שבפניו " ברי כי ישומם של מבחנים אלה, מצביע על העובדה כי הפעילות המתבצעת אצל המשיב הינה פעילות יצרנית המתאימה להגדרת "תעשיה". בקשת רשות ערעור שהוגשה על פסק דין זה (ברם 2687/10 יקב דלתון בע"מ נ' מנהל הארנונה של המועצה האזורית מרום הגליל) נדחתה ביום 27.6.10 על ידי כב' השופט ע' פוגלמן.
כאמור בצו הארנונה של רמת גן לא נקבע סיווג ספציפי ליקב, לכן במקרה זה יש לבחור בין "תעשייה" לבין "חקלאות" לבין "מבנה חקלאי". המבנה המתואר בתיק אינו מתאים להגדרת " מבנה חקלאי" כפי שהובאה לעיל ולכן נותר לבחון האם ניתן לקבוע כי המבנה כפי שהוא צריך להיות מסווג לשימוש חקלאי או תעשייתי.
על פי פסק הדין דלתון וגם על פי הגיון הדברים , הרי שיקב הוא מטיבו מקום שבו "יש" אחד הופך ל"יש" אחר, ענבים הופכים ליין, ובכך משנים באופן מובהק את סוג המוצר הנמכר לצרכן, מחירו , ואפילו התייחסות אליו בחוק (אפשרות מכירה לקטינים וכיוב'). טוענת הנתבעת , כי מדובר בתהליך שה וא תהליך גידול חקלאי הזהה "אחד לאחד לתהליך גידולם של הצמחים במשתלה, כאשר במקום להשתמש במיכל מסוג עציץ משתמשים במיכל נירוסטה או חבית עץ." (סעיף 32.5 לתצהיר מטעם הנתבעת). נראה כי טענה זו אינה במקומה, שהרי כל גידול חקלאי באשר הוא, תחילתו בשתיל או זרע הנשתל באדמה, או במיכל, הצומח ופירותיו נקטפים- זהו ההליך החקלאי ולכן יש הצדקה כי קרקע, חממה או משתלה המשמשת אך ורק לשלב גידול הצמח ולא לשלב מכירתו, שיווקו או אחסנתו, יסווג כחקלאות, אולם כל שלב שלאחר מכן (איחסון, מכירה או שיווק) אינו מוגדר עוד כחקלאות. ואכן בצו הארנונה של כפר אזר, אשר אומץ בצו הארנונה של רמת גן שלב המסחר והאיחסון של שתילים אינו מוגדר עוד כחקלאות.
במבנה שבו מדובר נעשית פעולה של יצירת יין, שהוא חומר אחר מן הענבים. אין מחלוקת, כי במבנה הי ו חביות נירוסטה וחביות עץ ש שימשו לאחסון היין תוך העברתם באמצעות משאבות ממיכל למיכל, במבנה הייתה מערכת קירור, היה מכשיר המשמש לחיתוך וריסוק הענבים לפני הכנסתם למיכלי התסיסה, היה מכשיר לסינון היין ומכשיר למילוי הבקבוקים, ואף הייתה במבנה מעבדה, מקום לטעימת יין ואף משרד . כל זה מצביע על פעולה שמטרתה ליצור מהענבים מוצר אחר שהוא יין ובכך לא שונה היקב מכל מפעל אחר כגון כזה, שבו עושים גבינה מחלב וכיו'.
סוף דבר, אני מקבלת את עמדת התובעת המבוססת על הפסיקה, כי פעילות הנתבעת במבנה צריכה להיות מסווגת כתעשייה ולא כחקלאות.
שטח
גרסת התובעת לגודל השטח
התובעת הגישה כנספח "ג" לתיק המוצגים שומת ארנונה לשנת 2009, שהוצאה ביום 25.3.09 ובה נקבע כי הנתבעת חייבת על שטח כ ולל 2,152 מ"ר המחולקים כך: שטח בסיווג "תעשייה" 663 מ"ר סך הכל (כאשר בתעריף קיימת הבחנה בין 100 מ"ר הראשונים לבין היתרה) ושטח בסיווג "קרקע תפוסה לתעשייה" 1,489 מ"ר.
בהשגה שהגישה הנתבעת ביום 23.7.9 (נספח "ד" למוצגי תובעת) טענה כי גודל השטח המבונה הינו 360 מ"ר בלבד, כאשר יתרת השטח המבונה ויתרת השטחים בכלל מוחזקים על ידי הנתבע או מי מטעמו.
בתשובת מנהלת הארנונה להשגה מיום 16.9.09 נכתב כי בעקבות ההשגה בוצעה מדידה נוספת מטעם התובעת ביום 6.3.08 (סעיף 45 לתשובה) ונקבע כי הנתבעת היא המחזיקה בכל השטח המבונה של 663 מ"ר ואילו בשטח הקרקע התפוסה נפלה טעות וגודל ו 598 מ"ר בלבד. כלומר מתשובת מנהלת הארנונה עולה כי גודל הקרקע התפוסה קטן ב- 891 מ"ר (מ- 1489 מ"ר ל- 598 מ"ר) ולכן סך הכל שטח הקרקע הוא 1,261 מ"ר ולא 2,152 מ"ר, כפי שנקבע בתחילה.
אולם בכך לא הסתיימו המדידות. התובעת שבה ומדדה את הקרקע ביום 27.1.10 ובתצהיר מטעם התובעת שהגישה הגב' פנינה פינטו, מנהלת מחלקת שומה בעיריית רמת גן, היא מציינת בסעיפים 20-21 כך: "ביום 27.1.10 בוצעה מדידה נוספת בנכס ונמצא כי הנתבעת מחזיקה בשטח של 970.22 מ"ר. תרשים המדידה מצ"ב כנספח 5 לתצהיר ומהווה חלק בלתי נפרד ממנו. לאור ממצאי המדידה יתכן ויש לחייב את בעל הנכס בגין הפרשי השטחים – 290.57 מ"ר." בחקירתה הנגדית היא אומרת שהחלוקה של 970.22 מ"ר היא כך: "מבנה תעשיה" - 397.46 מ"ר ו"קרקע תפוסה" – 572.76 מ"ר (ראו עמ' 17 שורה 6).
גרסת הנתבעת
הנתבעת טענה בסיכומיה כי השטח המבונה שהוחזק בידיה היה 337.5 מ"ר (שטח קטן ממה שטענה בהשגה) והיא הסתמכה על מדידה שבוצעה על ידי מודד מטעם הוועדה המקומית קרית אונו ביום 8.2.06 לצורך הגשתה כמוצג מטעם עיריית קרית אונו לבית המשפט לעניינים מקומיים בתיק עמ"ק 13775-02/06.
עוד טוענת הנתבעת כי בינה לבין הנתבע היו שלושה הסכמי שכירות: בהסכם השכירות הראשון מיום 18.8.00 שכרה הנתבעת 100 מ"ר מתוך השטח המבונה, בהסכם נוסף הוגדל השטח ל- 150 מ"ר וביולי 2005 הוסכם בין הצדדים להגדיל שטח השכירות לכדי 360 מ"ר, כאשר בפועל הוחזק שטח של 337.5 מ"ר.
עוד היא מציינת כי עו"ד אביטל העיד כי במדידה שנעשתה בנוכחותו ובנוכחות ב"כ הנתבעת נמצא כי הנתבעת מחזיקה בשטח של 388 מ"ר.
דיון והכרעה בסוגיית השטח
בתיק זה התובעת הציגה מספר גרסאות סותרות לעניין השטח בו מחזיקה הנתבעת. יתר על כן, גם המודד מטעמה שהיה במקום לא הצליח להסביר כיצד קבע מהו השטח שמחזיקה הנתבעת לעומת השטח שאינו בחזקתה, בהתחשב בכך שמדובר בהסכם שכירות על חלק מהשטח בלבד. לטענת המודד הוא הסתמך על דברי עובדים במקום, לא בעלי המקום, וכלל במדידה גם מכולה שהייתה בחוץ כי העובדים אמרו לו "שמאחסנים בה דברים" (ראו עמ' 48 עד 49 לפרוטוקול). עוד הסתבר כי באשר לשטח מחוץ למבנה, המודד פשוט קבע זאת באופן שרירותי כאשר לדבריו: "מה שסימנתי בצהוב זה החלק שהיקב משתמש בו כי היו משאיות שפרקו דברים שהייתי. אני הנחתי ועשיתי קו ישר מקצה המבנה ועד גדר השיחים." מדידה באופן כזה אינה מבוססת ואינה מאפשרת קביעה שיפוטית האם קיים שטח חיצוני למבנה שנמצא בחזקת הנתבעת אם לאו.
לפיכך, לאור הגרסאות השונות של התו בעת באשר לגודל השטח, והואיל ואיני יכולה לסמוך על המדידה שביצע המודד , ש הובא לעדות, אשר לטעמי בדיקתו לא הייתה מדויקת אלא שרירותית במידה לא מועטה ולא הסתמכה על ראיות לגבי השטח המוחזק על ידי הנתבעת, ולאור האמון שנתתי בעדותו של עו"ד אביטל, אני קובעת כי יש לקבל את עדותו גם לעניין גודל השטח המוחזק על ידי הנתבעת, אשר נמדד בנוכחותו ובנוכחות ב"כ הנתבעת, ולפיה השטח בחזקת הנתבעת היה שטח של 388 מ"ר סך הכל, ועל פי שטח זה יש לחייב את הנתבעת.
סוף דבר לעניין הנתבעת
יש לחייב את הנתבעת בארנונה בשטח של 388 מ"ר על פי סיווג תעשייה, דהיינו 100 מ"ר ראשונים לפי 94.62 ₪ ו- 288 מ"ר הנותרים לפי 66.04 ₪ סך הכל: 28,482 ₪. לסכום זה יש להוסיף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל .
הואיל וניתן היה לסיים תיק זה בפשרה ראויה בהסכמת הנתבעת לגבי החלק המוחזק על ידה, עוד בטרם הוגשה תביעה זו, הרי שאיני מוצאת לנכון לפסוק הוצאות לטובת התובעת.
הפיקדון שהופקד על ידי הנתבעת בקשר להוצאות העד בסך של 750 ₪ יוחזר לבא כוחה.

התביעה כנגד הנתבע
אשר לנתבע, הרי שלטעמי דין התביעה , כפי שהוגשה כנגדו, להי דחות. בכתב התביעה המתוקן, שהוגש ביום 31.3.11 ושבו נתבע הנתבע לראשונה, נכתב כי הנתבע "חב בחוב או לכל הפחות בחלקו לאור הטענה כי החזיק בחלק מהנכס והפעיל בו עסקים ו/או דברים אחרים ובהיותו בעל הזיקה הקרובה ביותר לנכס מכח היותו בעל הנכס (אם תברר טענת הנתבעת 1 כמוצדקת)".
טענת הנתבע כי מעולם קודם להגשת כתב התביעה כנגדו לא קיבל דרישת תשלום מהתובעת לא נסתרה על ידי התובעת. לעניין זה מפנה הנתבע לע"א 8417/09 עיריית ירושלים נ' ששון לוי (להלן: "פסק דין ששון לוי") לסעיף 13 לפסק הדין. התובעת גם היא מסתמכת על פסק דין זה על מנת לקבוע כי היא רשאית לתבוע חוב באופן רטרואקטיבי. התובעת טוענת עוד , כי טענת הנתבע , כי לא קיבל דרישת תשלום נטענת בחוסר תום לב היות ו כעת בסוף המשפט התברר כי על הנתבע היה לדעת כי הוא יהיה חב בארנונה. התובעת מסתמכת על עת"מ 2178/04 רוזילנדה אינטרנשיונל נ' עיריית תל אביב (להלן: " פסק דין רוזילנדה").
לעניין זה יש להביא את דברי בית המשפט העליון בפסק דין ששון לוי:
"אמנם, כפי שטוענת העירייה, צו הטלת הארנונה הוא שמקים את חבות הנישום ומטיל על כתפיו את נטל המס; אולם, שומת הארנונה, המגולמת בהודעת החיוב, היא שמוציאה את החבות מן הכוח אל הפועל והופכת את נטל המס, המוטל במסגרת הצו כאמור, לבר-ביצוע (ראו: ע"א 156/59 ועדת השומה שליד עירית ירושלים נ' דינוביץ, פ"ד יג 1332, 1337-1336 (1959); עניין גבעת שמואל, פס' 46; עניין עילבון הראשון, בעמ' 450; עניין ט.ט. טכנולוגיה, בעמ' 783; רוסטוביץ – ספר ראשון, בעמ' 82). לנוכח זאת, נקבע בפסיקה כי הרשות המקומית חייבת לשלוח לנישום הודעת חיוב מדי שנה בשנה (ראו: עניין גבעת שמואל, פס' 46; עניין עילבון הראשון, בעמ' 450; עניין עילבון השני, בעמ' 788). המקרה שלפנינו אינו שונה. אשר-על-כן, שליחת הודעת חיוב לנישום היא חלק אינטגראלי וחיוני בתהליך גבייתה של הארנונה העירונית. בהיעדר הודעת חיוב הנשלחת לנישום – לא מושלם תהליך החיוב."
נוכח דברים ברורים אלה, לא שכנעה התובעת כי מוצדק לתבוע את הנתבע במקרה זה ללא שליחת הודעת החוב, שהיא השומה. השומה קובעת את השטח ואת הסיווג. כל שהוכח לי בתיק זה הוא הסיווג של השטח של הנתבעת בתחומי השטח שלה, כפי שקבעתיו לעיל. אולם ללא שליחת הודעת חוב לא ברור מהו הסיווג שבו יש לחייב את השטחים שלטענת התובעת מוחזקים על ידי הנתבע (אציין כי הנתבע העיד בחקירתו הנגדית כי יש לו מחלוקת עם התובעת בעניין הסיווג- עמ' 86 שורה 26 לפרוטוקול) .
לא זו אף זו, התובעת מנעה מהנתבע לנקוט בכל אפשרויות הערעור על קביעת השומה, שהיו פתוחות בפניו: ההשגה, הערר על ההשגה, הערעור לבית המשפט המחוזי ולבית המשפט העליון. בכך פגעה בזכויותיו ולכן אין כל מקום לאפשר לתובעת לתבוע את הנתבע ללא שליחת הודעת חוב כדין.
בחנתי גם את פסק הדין רוזילנדה ואין בו כדי לסייע לתובעת. באותו מקרה טענה העירייה, כי נשלחה בעבר הודעת חיוב אחת לפחות , אשר אף התק בלה על ידי מזכירת העותרת, בניגוד למקרה הנדון בפני, שבו התובעת אף לא טוענת כי שלחה הודעת חיוב ולו פעם אחת לנתבע . יתר על כן, בפסק הדין רוזילנדה מדובר היה במקרה שבו אין מחלוקת לעניין סיווג הקרקע כקרקע למגורים ואף לא לגבי שטח הנכס , ואילו במקרה זה הצדדים חלוקים על שני פרמטרים אלה.
לא זו אף זו, קשה לטעון כי הנתבע פעל בחוסר תום לב כאשר התובעת עצמה הגישה תביעות ארנונה על שטחים נרחבים כנגד הנתבעת ולא כנגד הנתבע ושינתה את גרסתה בעניין זה מספר פעמים .
סוף דבר, אני דוחה את התביעה, כפי שהוגשה בפני , כנגד הנתבע. אציין כי אין באמור בפסק הדין כדי הבעת עמדה באשר לאפשרות התובעת לתבוע את הנתבע לגבי השטח שהחזיק בשנת 2009 לאחר שליחת הודעת שומה כדין.
אני מחייבת את התובעת בהוצאות ובשכר טרחה של הנתבע בסך של 15,000 ₪.
ניתן היום, כ"ג תשרי תשע"ו, 06 אוקטובר 2015, בהעדר הצדדים.