הדפסה

עיריית מעלות תרשיחא נ' נחלה טנוס ואח'

בפני
כבוד ה שופטת שושנה פיינסוד-כהן

תובעת

עיריית מעלות תרשיחא
ע"י ב"כ עוה"ד אורית טאוף

נגד

נתבעים

1.נחלה טנוס
2.ד"ר ריאד בשארה
3.מוסא חסאן קאסם
ע"י ב"כ עוה"ד אמיל נחאס

פסק דין

1. התובעת, עירית מעלות תרשיחא, הגישה תביעת לשון הרע נגד הנתבעים. מעלות תרשיחא הינה עירייה הפועלת מכוח פקודת העיריות. המדובר בעירייה בה קיים איחוד מוניציפלי של הישובים מעלות ותרשיחא.

2. בעת הרלוונטית, הנתבעים 1-2 היו חברי מועצת העירייה, הנתבע 3, חבר בתנועת "צעירי תרשיחא" ואילו הנתבע 4 הינו עיתון המתפרסם בשפה הערבית.

3. תביעת לשון הרע מתייחסת לכתבה שפורסמה בעיתון, הנתבע 4. ביום 3.8.07 פורסמה כתבה בה נרשם בין היתר כי השילוב בין מעלו לתרשיחא גוזל את אדמותיהם של אנשי תרשיחא. הנתבע 3, צוטט כמי אשמר בין היתר כי אדמות תרשיחא נגזלות וזכויותיה נרמסות וכי ראש עירית התובעת מנהל תכנית ומזימות המסכנות את עתידה של תרשיחא. הנתבע 1, צוטט באותה כתבה כמי אשמר כי ראש העיר מיישם את מדיניות האפליה והפקעת האדמות. גם ביחס לנתבע 2 קיימת התייחסות בכתבה ביחס לדברים דומים שאמר.

4. כתב התביעה מציין כי קיימת סמיכות זמנים בין פרסו הכתבה לבין אירו ירי לעבר בניין העירייה וכי ההיסטוריה המקומית מלמדת כי הסתה פרועה והשתלחות חברת רסן כלולה להוביל קיצונים לידי מעשה. התובעת מציינת כי בראשית פברואר 2006 פורסמו הנתבעים כרוזים נגד העיריה וזמן קצר לאחר מכן הושלך בקבוק תבערה לעבר משרדי העירייה.

5. התובעת טוענת כי הדברים המובאים בכתבה מהווים לשון הרע ולפיכך "התובעת טוענת כי על הנתבעים לשלם לתובעת פיצויים ללא הוכחת נזק ל פי הוראות חוק איסור לשון הרע.". יצוין כי סכום התביעה הינו 50,000 ₪ הסכום המרבי בעת הגשתה לתביעה בגין לשון הרע ללא הוכחת נזק, כאמור בסעיף 7א לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה- 1965 (להלן: "החוק").

6. הנתבעים הגישו כתבי הגנה. הנתבעים 1-3 טוענים בכתב הגנתם המשותף כי התביעה אינה מגלה כילה שכן מדובר בהבעת דעה של נציגי ציבור על התנהגות התובעת מתוקף תפקידה הציבורי כלפי תושבי תרשיחא. מדובר במחלוקת אודות חלוקת משאבים כספיים ומשאבי קרקעות. מדובר בתביעה המשמשת לצורך רדיפה פוליטית כאשר ראש העיק, מק שלמה בוחבוט, עושה שימוש במחלקה המשפטית של העירייה לצורך מאבקו הפוליטי. עיון בדברים המצוטטים מלמד כי דברי הנתבעים היו מופנים ישירות לראש העיר, מר שלמה בוחבוט, ועל כן אין יריבות בין התובעת, העירייה לבין הנתבעים. הנתבעים מוחים על הנסיון לקשור ביניהם לבין פעולות התקיפה נגד בנייני העירייה. הנתבע 4 טוען להעדר אישיות משפטית וכן לקיומן של הגנות הקבועות בחוק וכי הפרסום הווה דיווח עיתונאי על מחלוקת הקיימת בציבור בין ראש העירייה לאופוזיציה.

7. במהלך ישיבת קדם המשפט הועלו טענות שונות על ידי הצדדים. בהסכמת הצדדים נקבע כי בטרם יקבעו סדרי הדיון בתיק ידונו השאלות המקדמיות. הצדדים הגישו בקשותיהם המקדמיות ותגובותיהם.

טענות הנתבעים
8. הנתבעים 1-3 טוענים כי יש לדחות את התביעה על הסף מן הטעמים כדלהלן-
א. עיון מדוקדק בתביעה מלמד כי הטענות של הנתבעים מופנות באופן ממוקד נגד מר שלמה בוחבוט (להלן: "ראש העיר"). לפיכך הגשת התביעה על ידי העירייה משרתת את האינטרסים הפוליטיים האישים שלו. הגשת התביעה על ידי העירייה ובמימונה הינה בניגוד להנחיות משרד הפנים.
ב. התביעה אינה מגלה עילה באשר מדובר בהבעת דעה לגיטימית של נבחרי ציבור המייצגים ציבור שלם. ההתבטאויות לא חרגו מהשיח הציבורי אודות טענות התושבים בדבר אפליה. כל זאת כאמור בסעיף 15(4) לחוק.
ג. התביעה הינה טורדנית וקנטרנית ומהווה שימוש לרעה בהליכי משפט.

9. הנתבע 4, העיתון, הגיש גם הוא בקשה לדחייתה תביעה על הסף.
ראשית טוען הוא כי יש לדחות את התביעה כנגדו שכן אין הוא מהווה אישות משפטית. תשומת לבה של התובעת הופנה לכך והיא התחייבה להגיש כתב תביעה מתוקן ולא עשתה כן. בנוסף טוען הנתבע 4 כי יש לדחות את התביעה כליל שכן תביעת התובעת הינה לפיצוי ללא הוכחת נזק, כפי שמאפשר סעיף 7א לחוק. אולם, סעיף 7 לחוק מחיל על הוראות החור את ההוראות השונות של פקודת הנזיקין (נוסח חדש") (להלן: "הפקודה"). בכלל זה גם אתה וראות סעיף 10 לפקודה הקובע כי תאגיד לא יזכה בפיצויים אלא אם נגרם לו נזק לפיכך, משלא נטען קיומו של נזק, אין יכולה התובעת, המהווה תאגיד לתבוע פיצויים. על פי שיטתו של הנתבע 4, הרי הוראות סעיף 10 לפקודה גוברות על הוראות סעיף 7א לחוק המאפשר תביעה ללא הוכחת נזק. לשיטתו תביעה ללא הוכחת נזק מתייחסת לתובע פרטי ולא לתאגיד. כאשר מדובר בגוף ציבורי הרי חזקה שאילו היה נגרם נזק הדבר היה בא לידי ביטוי ברישומי העירייה וכן בכתב התביעה.

10. העיתון טוען כי כלל אין לשון הרע. הנתבעים 1-3 עשו פומבי לדעותיהם כלפי מדיניותו והתנהלותו של ראש העיר. הנתבע 4 דיווח לקהל קוראיו אודות דבריהם של הנתבעים 1-3, דמויות ציבוריות. לא מדובר בעמדה של העיתון אלא בדיווח על דעות ומחלוקות, דיווח בלע אופי וגוון ציבורי מובהק.

11. המבחן לקיומו של לשון הרע הוא אובייקטיבי ולא תחושתו הסובייקטיבית של הנפגע. לפיכך, על השופט לבחון בחינה מקדמית את כתב התביעה ולראות האם יש בו כדי להצביע על לשון הרע. כיוון שהבדיקה הינה אובייקטיבית, ראוי שבית המשפט יעשה כן בשלב המקדמי בטרם יחלו הצדדים בהבאת ראיותיהם.

12. העיתון מציין כמו כן את חשיבות האיזון בין חופש הביטוי לבין שמו הטוב של אדם., את העיתונות כזרוע של הציבור והחשיבות לדמוקרטיה שלחופש הביטוי במיוחד כאשר מדובר בדמויות ציבוריות.

תגובת התובעת
13. התובעת טוענת כי לא עולות מן הבקשות נסיבות המצדיקות שימוש בצעד הקיצוני של דחייתה תביעה על הסך טרם בירורה.

14. באשר ליחס בין סעיף 7 לחוק לבין סעיף 10 לפקודה טוענת התובעת כי הוראות הפקודה חלות על חוק איסור לשון הרע בכפוף להוראותיו של החוק. על כן, מבין שני הסעיפים ההוראה הגוברת הינה הוראת חוק איסור לשון הרע סעיף 7א המתיר הגשת תביעה ללא הוכחת נזק, מבלי לאבחן בין תובע פרטי לתאגיד. העובדה כי אל פורט הנזק אינה מעידה כי לא נגרם, אלא כי התובעת שוחררה על פי הוראות החוק מן החובה להכיחו. קיים קושי להוכיח נזק במקרים אשר כאלה ולצורך כך תוקנו הוראות החוק. יתרה מכך, מטרת החוק היא ליצור מרכיב של הרתאה מפני לשון הרע, מטרה הקיימת גם כאשר מדובר בתאגיד.

15. התובעת מוסיפה וטוענת כי פעלה על פי כל ההוראות המחייבות אותה. לא מדובר בתביעה של נבחר ציבור אותה מנהלת העירייה אלא בתביעה של העירייה עצמה בגין הפגיעה בה. לשון הרע כוונה כנגדה. הפרסומים הזכירו אותה ואל כוונו נכד נבחר ציבור.

16. התובעת מציינת כי בתי המשפט הכירו בזכותה של עירייה לתבוע בגין לשון הרע ורק התחבטו בשאלת הנזק.

17. התביעה נגד הנתבע 4 נדחתה בהסכמה.

דיון
18. יש להזכיר בגין אילו אמירות הוגשה תביעת לשון הרע אשר לפני.
נטען על ידי הנתבעים או מי מהם כי השילוב בין מעלו לתרשיחא גוזל את אדמותיהם של אנשי תרשיחא. אדמות תרשיחא נגזלות וזכויותיה נרמסות וכי ראש עירית התובעת מנהל תכנית ומזימות המסכנות את עתידה של תרשיחא. ראש העיר מיישם את מדיניות האפליה והפקעת האדמות.

19. חוק איסור לשון הרע מבטא איזון בין חופש הביטוי לבין הזכות לשם טוב. בע"א 1104/00 אפל נ. חסון פד"י נב (2) 607, 622 הבהיר בית המשפט העליון כי " הנחת היסוד בבסיס חוק איסור לשון הרע הינה כי לצד ההגנה על השם הטוב קיימים זכויות ואינטרסים מתחרים, אשר יש בהם לעתים כדי להתיר לשון הרע. ניתן לומר כי אל מול זכותו של אדם להגנה על שמו הטוב ועל פרטיותו עומדים חופש הביטוי, חופש העיתונות וזכות הציבור לדעת. ברי כי לכל הדעות, הזכויות, האינטרסים והערכים הללו הם יחסיים. את האיזון בין הזכויות והאינטרסים השונים הכרוכים בדיני לשון הרע בחר המחוקק לעשות במסגרת ההיתרים, ההגנות וההקלות שנקבעו בפרק ג' לחוק. "

20. חוק איסור לשון הרע אינו פוסל תביעת לשון הרע של אישי ציבור, פוליטיקאים ונושאי משרה ציבורית. כמו כן אינו פוסל תביעת לשון הרע על ידי תאגיד ציבורי ובכלל זה עיריות. יחד עם זאת האיזון בין שתי הזכויות המתנגשות חופש הביטוי והזכות לשם טוב, מצוי בנקודה אחרת מזו אשר הי תה אילו מדובר היה באדם פ רטי אשר אינו איש ציבור.

א
ב
ג
ד
ה
ו
ז
א
ב
ג
ד
ה
ו
ז
"ההצדקה לעמדה המצדדת במתן עדיפות לחופש הביטוי על פני שמם הטוב של דמויות ציבוריות יכולה להימצא בחשיבות החברתית של הביקורת על אנשי ציבור לשם קיום ממשל דמוקרטי תקין. יש הרואים בביקורת הציבורית עמוד התווך של חופש הביטוי בישראל בהיותה נובעת מזכות הציבור לדעת ולפקח (בג"ץ 6218/93 ד"ר כהן, עו"ד נ' לשכת עורכי הדין [9], בעמ' 549). הצורך להגן על ביטויים הנוגעים לדמויות ציבוריות ולעניינים ציבוריים נובע מכך שיש בביטויים אלה כדי לאפשר שיח חופשי לצורך עיצוב עמדות פוליטיות וציבוריות בחברה. בהקשר זה יש הסבורים כי קשה לנתק דיון חברתי בעמדות וברעיונות שיש לציבור עניין בהם, מדיון בבעלי הדעות ובהוגי הרעיונות במישור הציבורי והפוליטי, ומכאן החשיבות של ביטויים הנוגעים לאישי ציבור בעניינים ציבוריים ( ע"א 214/89 אבנרי נ' שפירא (להלן – פרשת אבנרי [10]), בעמ' 863). " (פרשת אפל , שם , 621)
21. לעניות דעתי, קל וחומר נכונים הדברים כאשר עסקינן בתאגיד ציבורי ולא באדם פרטי. לעניין זה איני נדרשת לדון בשאלה האם הדברים כוונו כנגד ראש העיר עצמו, מר שלמה בוחבוט או כנגד העירייה, שכן העירייה היא התובעת והיא הרואה בעצמה כנפגעת לעניין זה. לא מדובר באדם אשר הולבנו לכאורה פניו בר בים, אלא הרשות מקומית אשר לכאורה, שכן העניין טרם נדון לגופו, נפגע שמה הטוב.
22. לעניין האיזון הראוי כאשר מדובר ברשות מקומית, תאגיד התובעת בגין לשון הרע, מפנה אני גם לדבריה של כב' השופטת שרה דברת סגנית נשיא בע"א 26767-12-14 (ב"ש) מנחם גלילי נ. עירית אשדוד (פס"ד מיום 7.6.15)-
" על אף האמור, לא ניתן לשלול כליל את התפיסה לפיה אין לראות בקנה מידה אחיד את עוגמת הנפש ושמו הטוב של התאגיד, אל מול עוגמת הנפש ושמו הטוב של היחיד. כן סבורני, כי יש ממש בטענה, כי מאחר והמדובר ברשות מקומית, אשר יש חשיבות יתרה לקיומו של שיח ביקורת חופשי כלפיה, לאור חשיבותו של חופש הביטוי בשיח הדמוקרטי, יש משקל להיות העירייה תאגיד שהינו רשות ציבורית. האמור אף קיבל ביטוי בבקשת רשות הערעור שהוגשה במהלך ניהול ההליכים בבית המשפט קמא (רע"א 1062-04-12 גלילי נ' עיריית אשדוד, עמ' 4 (29.10.12)), בה נקבע כי –
"ודאי הוא כי שעה שרשות מקומית מבקשת לתבוע נזקיה מאזרח בעילת הוצאת דיבה תהיה משוואת האיזונים לגופה של התביעה, לקביעה אם הוצאת דיבה ולהגנות השונות העומדות לנתבע - שונה בפרמטרים שלה מתובענת יחיד שאיננו רשות ציבורית".
על כן, על אף שאין מקום לשלילה מוחלטת של הפיצוי בשל היות העירייה תאגיד ציבורי, הרי שבמהלך בחינת ההגנות החלות על הפרסום ובעת שקילת גובה הפיצוי יש מקום ליקח שיקול זה בחשבון. "

לפיכך שעה בה בית המשפט דן בתחולת הגנות בפרסום על בית המשפט לנקוט עמדה המקלה יותר עם הפרסום, על מנת לשמור על השיח הציבורי.
23. סעיף 15 לחוק קובע בין היתר כדלהלן-

"15. במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו:
...
(4) הפרסום היה הבעת דעה על התנהגות הנפגע בתפקיד שיפוטי, רשמי או ציבורי, בשירות ציבורי או בקשר לעניין ציבורי, או על אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה התנהגות;
..."
נמצא כי קיים פרסום מותר בדמות הבעת דעה על התנהגות ולפיכך גם מדיניות של גורם ציבורי, קל וחומר של רשות מקומית בקשר לעניין ציבורי, כל עדו הנתבע עשה זאת בתום לב.
24. ההגנה נפרסת על הבעת דעות. לא על פרסום עובדות אשר אינן נכונות. לעיתים האבחנה, כמבקרה אשר לפני, בין דעות לבין עובדות אינה חד משמעית. האם נוקטת העיריה מדיניות מפלה, אינה עניין רק לעובדות אלא גם לדעות ואפן ראיית אותן עובדות, במידה וניתן לקובע אותן. לא תמיד הדבר נתון למבחן אובייקטיבי, אלא נתון לשיח ציבורי חילוקי דעות , דיון פוליטי, הן במישור הכלל ארצי והן המקומי.
25. לא מדובר במקרה אשר לפני בהטחת האשמות בביצוע עבירות פליליות כמו המצב שנדון לדוגמא בעניין גלילי בבית המשפט המחוזי בב"ש (מוזכר לעיל), שם דובר על עבירות פליליות מבחינת טוהר המדיות. במקרה אשר לפני מדובר בטענות לאפליה וגזל קרקעות מציבור תושבי תרשיחא. אולם, מדובר למעשה במדיניות, ובטענות הנשמעות לעיתים גם במישור הארצי על ידי מפלגות שונות כלפי מדיניות ממשלה זו או אחרת.
26. לעניין דרישת תום הלב, יש להפנות לסעיף 16(א) לחוק הקובע את חזקת תום הלב-
16. (א) הוכיח הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום באחת הנסיבות האמורות בסעיף 15 ושהפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות, חזקה עליו שעשה את הפרסום בתום לב.
(ב) חזקה על הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום שלא בתום לב אם נתקיים בפרסום אחת מאלה:
(1) הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא האמין באמיתותו;
(2) הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא אם לא;
(3) הוא נתכוון על ידי הפרסום לפגוע במידה גדולה משהיתה סבירה להגנת הערכים המוגנים על-ידי סעיף 15.

27. מאחר ועסקינן בהבעת ביקורת על מדיניות, בהבעת דעה בדבר קיומה של אותה מדיניות, בעניין ציבורי פוליטי, אזי נהנים הנתבים מחזקת תום הלב. גם לעניין זה נקודת האיזון ובחינת שאלת תום הלב נעשית לקולא עם הנתבעים.
28. מעבר לכל האמור לעיל אוסיף ואומר כי התובעת אשר הינה גוף ציבורי נהנית גם מגישה לאמצעי תקשורת. ככל שהתובעת חשה, ככל שניתן ליחס לתובעת תחושות ומשחבות, שנפגעה מן האמור, אזי יכלה להתמודד עם הפרסום באותה הדרך, פרסום והסברת מדיניותה ברבים באמצעי תקשורת אלו ואחרים.
29. לעניין זה יפים גם דבריו של כב' השופט ד. לוין כפי שהובעו בע"א 334/89 רבקה מיכאלי נ. בלה אלמוג פד"י מו(5) 555, 571-
"אין הכרח, שכל עניין היכול להיות נדון בבית המשפט, אכן יידון כאמור. ניתן היה להסתפק בחילופי הדברים או בחידודי המלים, הא ותו לאו. בידי המשיבה גם הייתה האפשרות לפרסם דעתה ותגובתה ברבים. הרי מדובר באנשים הפועלים בזירה הציבורית, המצויים בענייני התקשורת וגלויים לביטוייה. לפי גישתי לגבי תביעות לשון הרע שעניינן אנשי ציבור, מן הנכון שאלו יהיו ערוכים לספיגת ביקורת רבה יותר כלפיהם מאשר האדם מן השורה. זהו מחיר היחשפותם האישית לציבור והפירסום ברבים, בכתב או בעל פה, של דבריהם (ראה ע"א 723/74 [2] בעקבות [ 11] (1964) new york times co. V. Sullivan).
מקובל עלי האיזון בין חופש הביטוי לבין הגנת שמו הטוב של אד ם. הגישה הרצויה היא שלא כל דבר ביקורת - אף אם הוא מופרז קמעה או אף אם שזורים בו אי פה אי שם אי דיוקים שאינם מרכזיים או דומינאנטיים - ישמש עילה לתביעת נזיקין בשל לשון הרע. לא אכנס לפרטי השקפתי בכגון דא, שכן פירטתי אותה בשעתו בהרחבה (ראה ע"א 723/74 [2] הנ"ל ובעקבותיו ד"נ 9/77 [6]). "

30. נוכח האמור לעיל הנני מואצת כי נכון הוא לדחות את התביעה שכן חלה הגנה המפורטת בסעיף 15(4) לחוק.
מאחר והתביעה לא נדונה לגופה, אין צו להוצאות.

ניתן היום, ה' חשוון תשע"ו, 18 אוקטובר 2015, בהעדר הצדדים.