הדפסה

עיסא חלאווי ואח' נ' גן השקמה בע"מ ואח'

בעניין:

התובע:
עבד אלמג'יד עיסא חלאווי
על-ידי ב"כ עוה"ד מירון קין ואח'

נגד

הנתבעים:

  1. גן השקמה בע"מ
  2. מנורה חברה לביטוח בע"מ

על-ידי ב"כ עוה"ד בלטר גוט, אלוני ושות'

3. לחיאני שמעון
על-ידי ב"כ עוה"ד מיכאל מגידיש ו/או יניב מדר

4. אלדורי דוד – הדיון בעניינו הסתיים

5. מועצה אזורית באר טוביה – הדיון בעניינה הסתיים
על-ידי ב"כ עו"ד אריה כרמלי ואח'

ובעניין:

שולחות ההודעה:

  1. גן שקמה בע"מ
  2. מנורה חברה לביטוח בע"מ

על-ידי ב"כ עוה"ד בלטר, גוט, אלוני ושות'

נגד

הצדדים השלישיים:

  1. מגדל חברה לביטוח בע"מ
  2. לחיאני שמעון

על-ידי ב"כ עוה"ד מיכאל מגידיש ו/או יריב מדר

3. אלדורי דוד – הדיון בעניינו הסתיים

4. מועצה אזורית באר טוביה – הדיון בעניינה הסתיים
על-ידי ב"כ עו"ד אריה כרמלי ואח'

פסק-דין

כללי:

1. תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף שהוסבו לתובע בשל תאונת עבודה שאירעה תוך כדי הנחת צינורות ניקוז בתעלה, כשלפתע קרסו דפנות התעלה ומפולת עפר מחצה וקברה את התובע, תחתיה.

על העובדות, הטענות וההליכים:

2. התובע יליד 18.2.1957, תושב כפר אדנה, נפת חברון, שבשטחי הרשות הפלשתינית ( להלן – הרשות). לתובע השכלה של שש שנות לימוד, בילדותו החל לעבוד כפועל בניין ובהמשך, למד לעבוד כ פועל בעבודות פיתוח ואינסטלציה בבניין. עד לפציעתו בתאונה הועסק התובע על-ידי קבלנים שונים באופן שוטף ורציף, באתרי בניין בתחומי מדינת ישראל ולגרסתו לא היה מובטל. במהלך שנת 2005 הועסק התובע על-ידי הנתבע 3 ( להלן – לחיאני), אשר נשכר כקבלן משנה לעבודות אינסטלציה ופיתוח, לבצע עבודות אינסטלציה על- ידי הנתבעת 1 ( להלן – גן השקמה), בפרויקט שייזמה להקמת אולם אירועים בשם "הרמוניה", באזור התעשייה צומת כנות (להלן – האתר). הנתבעת 2 הִנה מבטחת אחריות הנתבעת 1.

3. ביום 2.3.2006 במסגרת עבודות חפירה באתר, שנעשו על- ידי לחיאני, נחפרה תעלה, באמצעות מחפרון, בעומק שבין 1.20 מטר ל- 2 מטר , לצורך הנחת צינורות בתעלה , לניקוז מי הגשמים (להלן – התעלה). דפנות התעלה נחפרו בניצב לקרקע. התובע עבד בתוך ה תעלה, עם עובד נוסף וסייע בהנחת הצנרת. על- פי הנטען, תוך כדי שהייתו בתעלה, קרסו דפנות התעלה והתמוטטו על גופו כשהן קוברות תחתיהן את התובע (להלן – התאונה). התובע הובהל לבית-החולים, שם נמצאה חבלה קשה בבית החזה, בכתף שמאל ובגב תחתון. בבית-החולים אובחנה מעיכה של בית החזה עם שברים מרובים בצלעות, בעצם החזה, בשכם הימני ובעצם הבריח השמאלית. כמו כן, סבל התובע מטמפונדה פריקרדיאלת ועבר פתיחה של בית החזה בחדר מיון. התובע שהה ביחידה לטיפול נמרץ. ביום אשפוזו השלישי נצפתה חולשת זרועות, ללא חבלה ואובחן"central cord syndrome", אשר השתפר בהדרגה. התובע נזקק לטרכאוסטומיה. במהלך אשפוזו אובחנה גם אמפימה והתובע טופל אנטיביוטית. ביום 24.4.2006 שוחרר מבית-החולים. בהמשך, נזקק למעקב מולטי דיסיפלינרי על-ידי נוירולוג, אורתופד, פולמונולוג, לטיפולים במרפאת כאב ולקבלת פיזיותרפיה, לסירוגין.

4. בנסיבות אלה, הוגשה התובענה לפיצויים בגין נזקי גוף שהוסבו לתובע בגין התאונה. התובענה הוגשה כנגד קבלן המשנה- המעסיק – לחיאני, הקבלן הראשי – גן השקמה ומבטחת אחריותה- הנתבעת 2 וכן נתבעים נוספים, הנתבע 4 – שהִנו המתכנן והמפקח על העבודות ההנדסיות שבוצעו באתר; והנתבעת 5 – תאגיד שבתחום שיפוטה נמצא האתר ואשר על-פי הנטען הוזמנו עבודות הבניה באתר על-ידה. במהלך הדיון, הוגשו כתבי טענות מתוקנים ובכלל זה, הודעה לצדדים שלישיים של גן השקמה כנגד לחיאני ומבטחת אחריותו – צד ג' 1 והנתבעים 4 ו- 5. הצדדים השלישיים הגישו כתבי הגנה ודחו את הטענות כנגדם. בהמשך, התביעה בעניינם של הנתבעים 5-4 נמחקה (פסק-דין מיום 10.5.2012) וכן נמחקו ההודעות כנגדם (החלטה מיום 22.4.2012).

5. לכתב התביעה צורפה חוות-דעת רפואית של ד"ר יאסין מוסטפא, מומחה בכירורגיה אורתופדית, אשר בדק את התובע ומצא, כי התובע עבר תאונת עבודה קשה עם פגיעה קשה בבית החזה, לב, שכמות, זרוע שמאל ושבר לא מחובר ופגיעה קשה ברגל שמאל ועמוד שדרה צווארי ומותני. עוד מצא המומחה, כי בכתף שמאל, בגב תחתון, בצוואר וברגל ימין קיימת הגבלה בתנועה ונצפתה חולשה ופגיעה בעצב הפירוניאלי. המומחה קבע כי לתובע נותרה נכות צמיתה בגין פגימותיו, כדלקמן: בגין הגבלה בינונית בתנועת הצוואר – 20%; בגין הגבלה קלה בתנועות עמוד שדרה מותני – 10%; בגין אי חיבור של שבר – 10%; בגין שברים בשכ מות שהתרפאו ופגיעה בבית החזה – 10%; בגין פגיעה בצורה קשה בעצב הפירוניאלי המשותף ברגל ימין – 20%; בגין צלקות שונות בגוף, מכוערות ומכאיבות – 20%. המומחה הוסיף, כי לתובע נכות בתחום הריאות, כירורגיה כללית-נוירולוגית ובתחום הפנימי ויש לקבל הערכה בתחומים אלה.

6. בכתב הגנתם דחו הנתבעים את טענות התובע . גן השקמה טענה כי שכרה את שירותיו של לחיאני לביצוע עבודות חפירת התעלה והנחת צינורות הניקוז וזה העסיק את התובע לצורך ביצוען . משכך, יש לדחות את התביעה כ נגדה. לחיאני שביצע את עבודות חפירת התעלה, הודה כי העסיק את התובע עובר לתאונה הנטענת ואולם, דחה את טענותיו לעניין נסיבות התאונה . לטענתו, גובה התעלה היה כ- 1.2 מטר בלבד וכי במהלך ביצוע העבודות, לאחר שמחפרון שביצע את עבודות החפירה עצר למנוחה, התבקשו התובע ועובד נוסף לצאת מהתעלה. לחיאני הדגיש כי סימן להם לצאת מהתעלה באמצעות הליכה לקצה ועלייה מחוץ לתעלה, מ צידה הקדמי, במקום בו שיפוע התעלה מתון וניתן לצאת מהתעלה תוך כדי הליכה. אולם, התובע, מסיבותיו עמו, החליט לעלות מצד התעלה, תוך שלקח תנופה וניסה לקפוץ מעליה . לחיאני העריך כי בשל כך שהתנופה של התובע לא הספיקה, הוא נפל, תוך שאיבד את שיווי משקלו וג ורר עמו את דופן התעלה, שקרסה עליו. לפיכך, טען כי התובע הביא עליו את הנזק וגרם לתאונה באשמתו. לחילופין, טען לאשם תורם בשיעור מכריע . לביסוס טענת הנתבעים לעניין נכותו הרפואית של התובע, צורפה חוות-דעתו של ד"ר וייס, אשר סבר כי לתובע נכות אורתופדית צמיתה של 10% בגין כתף שמאל ו- 10% בגין עמוד שדרה מותני, בלבד. ד"ר וייס הוסיף כי איננו יכול להתייחס לנכויות נוירולוגיות או פציעה בשרירי החזה או צלקות.
7. בית-המשפט מינה מומחים רפואיים לבחינת מצבו של התובע. בתחום האורתופדי – פרופ' מושיוב – אשר סבר כי לתובע נותרה נכות צמיתה בשל אי חיבור שבר בקלוויקולה השמאלית בשיעור של 10% וכן בגין חבלה צווארית בשיעור של 5%. עוד מצא, כי לתובע נותרו צלקות ניתוחיות, בגינן מצא לקבוע נכות קוסמטית בשיעור של 10%; בתחום הנוירוכירורגי – ד"ר חנוך אלרן – אשר סבר כי לתובע נותרה נכות צמיתה נוירולוגי ת בשיעור של 10 %בשל פגיעה של העצב הפרוניאלי הימני; בתחום הקרדיולוגיה – פרופ' צבי ורד, אשר סבר כי בשל מעיכת בית החזה סבל התובע מפגיעה לבבית, בגינה העריך כי נותרה נכות בשיעור של 100% למשך שלושה חודשים מיום התאונה ובהמשך, בשיעור של 75% למשך חצי שנה נוספת ולאחריה נכות צמיתה של 10%; זאת , בגין שינויי אק"ג, בלא שנראית פגיעה בתפקוד הלב באקו קרדיוגרפיה. המומחה העריך כי רצוי לתובע להימנע ממאמץ פיסי מיוחד ; בתחום הריאות – פרופ' ברקמן – אשר סבר, כי מבחינה ריאתית ונשימתית מדובר באיש צעיר יחסית שעישן שנים רבות ונמצא כסובל ממחלת ריאות חסימתית כרונית (COPD). בבדיקה גופנית ובדיקת תפקודי ריאה ומאמץ נמצא שילוב של מחלת ריאות חסימתית ושל מחלת ריאות רסטרקטיבית (עקב הצטלקות של קרום הריאה והריאה הימנית עצמה) שניתן לי חסה לתאונה וסיבוכיה. בנסיבות אלה, העריך כי חומרת הפגיעה הריאתית עקב התאונה היא בדרגה קלה עד בינונית בשיעור של 20%. לצד זאת קבע, כי בשל פגיעה חסימתית (עקב עישון) יש לתובע נכות שבין 20-30%. המומחה הוסיף, כי צפוי שהתובע ייזקק לטיפולים במשאפים, שיקום נשימתי ומעקב במרפאת ריאות ובדיקת תפקודי ריאה פעם בחצי שנה וה טעים כי הצורך בטיפול ומעקב נובע הן בשל מחלתו החסימתית והן בשל הפגיעה הרסטרקטיבית, במידה שווה. לעניין תפקודו, ה בהיר כי מגבלתו הנשימתית של התובע הִנה קושי לבצע פעילות גופנית מאומצת וכאב בחזה. בתשובה לשאלות הבהרה של התובע גרס כי התובע אינו כשיר עוד לעבוד בעבודת כפיים הכרוכה בסבלות. עם זאת, הוסיף כי אין מניעה מהמשך עבודה כאינסטלטור, למעט פעילות הדורשת עבודות סבלות. בעניין דרגת הנכות, ציין כי אלו פורטו בחוות-דעתו המקורית בהתאם למחלתו הבסיסית של התובע ופגימותיו בגין התאונה.

8. בתצהירו, פרט התובע את נסיבות התאונה ומצבו האישי לאחריה. לגרסתו, עוד בילדותו החל לעבוד כפועל בניין ובהמשך הועסק במשך שנים רבות בעבודות פיתוח ואינסטלציה ולמד את מקצועו תוך כדי עבודה. עד לתאונה, עבד באופן שוטף אצל גורמים שונים במדינת ישראל והועסק על-ידי קבלני בניין באתרים ברחבי המדינה ובהתאם לצרכי הבניה. בשנת 2005 החל לעבוד א צל לחיאני, אשר שימש כקבלן משנה לביצוע עבודות אינסטלציה ופיתוח באתרי בניה שונים ובענייננו, מטעמה של גן השקמה . התובע עבד אצל לחיאני, עד לפציעתו בתאונה, מדי יום ביומו, ששה ימים בשבוע, כולל שעות נוספות. התובע הדגיש כי לחיאני הלין אותו במכולה באתר הבניה וכי נהג לחזור לביתו באזור רק פעם בשבועיים. עוד הוסיף כי עבד כל יום בין 12-10 שעות ומשכורתו היומית הסתכמה ב- 210 ₪. התובע הדגיש כי קיבל תוספת שכר בגין שעות נוספות ובדרך כלל עבד כ- 24 ימים בממוצע בחודש והטעים כי לא קיבל תלושי שכר, אותם ראה לראשונה רק לאחר התאונה, מהם עלה כי לחיאני דיווח על שכר נמוך מזה שקיבל בפועל, משיקוליו.

9. לעניין נסיבות התאונה, הצהיר כי במסגרת עבודות להנחת צינורות ניקוז, באתר , נחפרה תעלה בעומק של כ- 2 מטר ודפנותיה נחפרו בניצב לקרקע . העבודה בוצעה על-ידי טרקטור, שעזב את האתר לאחר סיום עבודות החפירה. לאחר השלמת החפירה עבד התובע בתוך התעלה לצורך הנחת צינור לניקוז מי גשמים. ביום 2.3.2006 בסביבות השעה 12:00, בשעה שעבד בתוך התעלה ועסק בחיבור הצנרת שמע לפתע צעקות 'תצא, תצא'. תוך מספר שניות לאחר מכן קרסו דפנות התעלה עליו והאדמה קברה אותו תחתיה. לאחר שחולץ מתחת לאדמה, הועבר לבית החולים קפלן באמבולנס, שם אושפז עד לשחרורו. התובע הוסיף, כי לאחר שחרורו נזקק לטיפולים רפואיים במסגרת מרפאות קופת חולים כללית ובית חולים הדסה בירושלים. לצורך כך, נדרש כל פעם לנסוע במוניות ממקום מגוריו, בשטחי הרשות, לעיר ירושלים. לעניין מגבלותיו מהתאונה, מסר כי מאז פציעתו אינו עובד ואינו מסוגל לעבוד , זאת, בשים לב לעיסוקו כפועל בניין בעבודה פיסית שהתבצעה בתנאים קשים בכל ימות השנה. עו ד הוסיף, כי ממועד התאונה סובל ממגבלה קשה בנשימה ומתקשה בביצוע כל פעילות שכרוכה במאמץ ג ופני. בהקשר זה הדגיש כי נזקק באופן קבוע למשאף עם תרופות לשם הקלה בנשימה ומניעת תחושת מחנק. התובע סיכם, כי כל מאמץ גורם לתחושת חוסר אוויר וכאב חד בחזה וכי מתעייף מהר וקשה לו לעמוד או ללכת זמן ממושך. מאז פציעתו וכתוצאה ממנה , סובל מכאבים והגבלות בתנועה באזור הצוואר, הכתף השמאלית ובגב התחתון. הרגל הימנית חלשה מאוד וסובל משיתוק. עקב כך, חייב להשתמש באופן קבוע במקל הליכה או בקב.

10. בששת החודשים הראשונים לאחר פציעתו, נזקק התובע לעזרה מבני משפחתו בכל פעולות היום-יום. בהמשך, חל שיפור מסוים בתפקודו ואולם, גם כיום נזקק לעזרה לעיתים קרובות, בעיקר בחדר רחצה ובכל פעילות המחייבת מאמץ גופני. בין היתר, מתקשה בהליכה ובשימוש בתחבורה ציבורית, קשה לו לעלות במדרגות ואינו יכול לנסוע בעמידה. משכך, נדרש למכונית פרטית או למוניות. התובע הדגיש, כי ממועד פציעתו אינו עובד כלל, שכן כל מה שמוצע באזור מגוריו הנו עבודות גופניות קשות – חקלאות ובניין. גם בישראל מוצעות לו עבודות בניין, תעשייה וחקלאות, אותן אינו מסוגל לבצע בשל מגבלותיו. התובע נזקק באופן קבוע לטיפול תרופתי, אותו הוא מקבל באמצעות מרשמים מקופת החולים ואולם, את התרופות נאלץ לרכוש בבתי מרקחת בשל היותו תושב הרשות ומשקופת החולים מסרבת להחזיר את הוצאות הרכישה. התובע פנה לבחינת אפשרות לקבלת שיקום מקצועי ואולם, נמסר לו כי לא ניתן להציע שיקום בשל היותו תושב הרשות, בשל גילו והעדר השכלה בסיסית. לתצהירו, צורפו העתקים מתלושי שכר, מסמכים רפואיים וקבלות שונות.

11. בהמשך הד יון הוגש תצהיר נוסף לתמיכה בגרסת התובע, של ג'מאל מוחמד אחלאווי (להלן – ג'מאל), יליד 1965, המתגורר בכפר אדנה בנפת חברון, שבשטחי הרשות, עובד כפועל בניין מזה כשלושים שנה, מחזיק ברישיון עבודה קבוע בישראל ואשר הועסק כשמונה שנים על-ידי לחיאני בעבודות בניין ואינסטלציה. ג'מאל הצהיר על פער בין השכר ששולם לו בפועל בגין עבודתו אצל לחיאני לבין השכר שנרשם בתלושי השכר שהונפקו עבורו והוסיף כי השתכר בסך של 400 ₪ נטו ליום, אף שבתלוש ה שכר נרשם 250 ₪ בלבד ליום עבודה וכי שכרו שולם אחת לשבועיים. בגין 20 ימי עבודה בחודש קיבל שכר של כ- 8,000 ₪ לחודש.

12. מר מאיר חדד, מנהל גן השקמה, מסר בתצהירו כי הזמין את לחיאני לביצוע עבודות אינסטלציה באתר. בהמשך הוסיף כי לצורך ה נחת צינור לניקוז מי גשמים , חפר לחיאני תעלה באמצעות טרקטור, שם נפגע התובע. חדד הדגיש, כי לא התערב בעבודת לחיאני, בהיותו איש מקצוע מנוסה בתחום עיסוקו וכי הוא עצמו לא היה עד להתרחשות התאונה.

13. בתצהירו, העיד לחיאני כי העסיק את התובע מזה כשלושה חודשים טרם התאונה. התובע הועסק על בסיס יומי ושכרו עמד על כ- 170 ₪ ליום, כאשר שולם לו שכר בגין שעות נוספות. לחיאני הדגיש כי התובע לא עבד כל יום והוסיף, כי שולם לו שכר נוסף של 30 ₪ ליום עבודה בגין כלכלה. בענייננו, הצהיר כי נשכר על-ידי גן השקמה כקבלן משנה לביצוע עבודות אינסטלציה, ביוב, ניקוז וכו'. לגבי נסיבות התאונה, פרט כי נדרש להניח בקרקע צינור פלסטיק בקוטר של 12 צול, כ- 30 ס"מ, בעומק של בין 1-1.3 מטר, ולצורך כך שכר שירותי מחפרון על בסיס יומי. התעלה נחפרה בעזרת המחפרון באורך של כ- 20-15 מטרים ולאחריה הונחו הצינורות בתוך התעלה באמצעות שני פועלים בתוך התעלה ופועל נוסף מחוצה לה. הפועלים בתוך התעלה נדרשו לחבר בין חלקי הצינור ולסדר את השיפועים המתאימים. התובע היה אחד מהפועלים בתוך התעלה. לחיאני הדגיש, כי התעלה לא הייתה ישרה וצינור הפלסטיק אינו גמיש ולכן נאלץ לבקש מהעובדים לצאת מהתעלה כדי לאפשר למחפרון ליישר את התעלה. שני העובדים, ובכלל זה התובע, היו בשלב זה לא בתוך התעלה עצמה אלה בקצה, במקום בו נפגשת עם וואדי שיועד לשפיכת הניקוזים. עובד אחד בשם כנען מעזה נותר בוואדי, ואילו התובע מסיבה שאינה ידועה חזר בריצה לתוך התעלה, נעמד על הצינור וביקש לקפוץ החוצה. בשלב זה וכתוצאה מהניסיון של התובע לקפוץ מהצינור החוצה, התמוטטה עליו דופן התעלה. לחיאני הדגיש כי דרש מהתובע והעובד הנוסף לצאת מהתעלה, ואולם התובע לא מילא אחר הוראותיו. בהקשר זה ה טעים כי עומק חפירת התעלה לא חייב את דיפון דפנותיה, שכן הצינור אינו נד רש לכיסוי כלשהו לבד מהחול שהוצא מהאדמה . לסיכום הוסיף כי לא זכור לו אם היה במקום מנהל עבודה, אך מאיר חדד, הבעלים של גן השקמה נכח במקום ביצוע העבודות. לתצהירו צורף תלוש שכר של התובע לחודש פברואר 2006, ממנו עולה כי שכרו היומי עמד על כ- 170 ₪ ליום עבודה. בתגובה לתצהירו של ג'מאל, הוגש תצהיר משלים של לחיאני, על-פיו הודה לחיאני כי שילם לו שכר יומי של 250 ₪ ועל זה הוסיף סכומים נוספים הקשורים בנסיעות ותנאים סוציאליים, אף שאלה לא קיבלו ביטוי כראוי בתלוש השכר והדגיש כי אין קשר בין עבודתו של ג'מאל לבין עבודת התובע, שכן זה עובד על תקן של מנהל אתרים. בעניינו של התובע הוסיף, כי עיסוקו היה זמני וכך גם שולם שכרו ולא הייתה כוונה להמשיך להעסיקו בסיום העבודה באתר, זאת בשל התנהגותו הפזיזה לפני התאונה ולאחריה.

14. הצדדים נחקרו על תצהיריהם ולאחר שוויתרו על חקירת המומחים, סיכמו את טענותיהם בעל-פה והתיק הובא לפניי למתן פסק-דין, כדלקמן.

דיון והכרעה:

15. ייאמר מיד, כי לאחר שבחנתי את הראיות והתרשמתי מעדויות הצדדים, שוכנעתי להעדיף את גרסת התובע על-פני גרסת לחיאני באשר לנסיבות התאונה ועל-פיה מצאתי כי יש להטיל את האחריות לתאונה על לחיאני שלא נקט באמצעים סבירים כדי להבטיח לתובע סביבת עבודה בטוחה במ הלך חפירת התעלה . בנוסף, לצד אחריות לחיאני שוכנעתי לחייב את גן השקמה בנזקי התובע כמי שהחזיקה במקרקעין במועדים הרלוונטיים ובשל היותה קבלן ראשי ומבצע הבניה של הפרויקט. אחריותם כלפי התובע הִנה יחד ולחוד, ועליהם לפצותו במשותף על הנזקים שהוסבו לו בתאונה.

על האחריות:

כללי:
16. מושכלות יסוד הם, כי בקביעת האחריות האזרחית ברשלנות, יש לבחון, האם קמה חובת זהירות על המזיק, כלפי הניזוק. חובת הזהירות מורכבת מן ההיבט המושגי, העוסק בשאלה, האם מהבחינה המושגית, קיימת חובת זהירות, בהתייחס לסיכון נתון. כמו כן, נדרשת חובת זהירות קונקרטית, המתקיימת כאשר חלה חובת זהירות מושגית וכאשר הנסיבות הספציפיות של המקרה, מולידות חובה לצפות התרחשות נזק, באם לא ינקטו אמצעי זהירות מתאימים. עוד יש לבחון, האם הפרת חובת הזהירות הקונקרטית, היא שגרמה לנזק (ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1), 113 (1982); להלן – עניין ועקנין). לשון אחר, חבות מכוח רשלנות, מחייבת הוכחת שלושה אלו: קיומה של חובת זהירות, בין המזיק לניזוק, הפרת אותה חובה בהתרשלות וקשר סיבתי, בין הפרת החובה לנזק שנגרם (ע"א 1068/05 עיריית ירושלים נ' מימוני (14.12.2006; להלן – עניין מימוני), פִסקה 4 והפסיקה המובאת שם). קיומה של חובת הזהירות, על שני היבטיה, נשען על מבחן הציפיות. בהיבט המושגי – נבחנת הציפיות במישור הנורמטיבי, קרי: האם אדם סביר, יכול וצריך לצפות, כי בסוג סיכון נתון, עלול להתרחש נזק, אם לא ינקטו אמצעי זהירות סבירים. תוכנה של הציפיות הנורמטיבית, נשען במידה רבה על מדיניות משפטית ראויה, הבנויה מאיזון בין שיקולים שונים וקובעת מה צריכים להיות פניה של חובת הזהירות המושגית בחברה המתנהלת על-פי אמות מידה ראויות. חובת הזהירות הקונקרטית, מתעלת את החובה המושגית, לנסיבות ספציפיות של המקרה והיא נשקלת על-פיהם. היא בוחנת, האם בנסיבות הקונקרטיות של המקרה, יכול וצריך היה אדם סביר, לצפות את התרחשות הנזק. יכולת הציפייה, נבחנת בהקשר הטכני. לעומת זאת, החובה לצפות את התרחשות הנזק, היא נורמטיבית באופייה וקשורה בהכרעה ערכית. לא כל סיכון שניתן לצפותו, גם צריך לצפותו במישור הנורמטיבי, לצורך הטלת אחריות, בגין נזק שנגרם בעטיו (ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון פ"ד לט(1), 113 (1985)). רמת הזהירות הקונקרטית, נקבעת אף היא, על-פי שיקולים של מדיניות משפטית ועניינה הוא נורמטיבי. בהתקיים חובת זהירות מושגית וקונקרטית, על בעל החובה, לנקוט אמצעי זהירות מספיקים, על- מנת לעמוד בחובתו. רמת האמצעים הנדרשים לעמידה בחובה, גם היא נקבעת על-פי אמת מידה אובייקטיבית של סבירות, הנגזרת מאופי החובה ומהנסיבות הקונקרטיות של העניין (ע"א 5604/94 חמד נ' מדינת ישראל פ"ד נח(2), 498, 505 (2004); להלן – עניין חמד). אופיים של האמצעים הנדרשים, נקבע ביחס ישר לסיכון שנוצר והוא גורם יחסי, המשתנה, בהתאם לגורם הסכנה.
17. רמת הזהירות הדרושה הִנה של האדם הסביר ומשקפת איזון ראוי בין הערכים והאינטרסים שיש להביאם בחשבון. סבירות הִנה מושג נורמטיבי, אובייקטיבי ונקבעת על- ידי איתור השיקולים הרלוונטיים ואיזון ראוי ביניהם, על-פי משקלם. "...סבירותם של אמצעי הזהירות נקבעת על פי אמות מידה אובייקטיביות, המגולמות באמירה, כי על המזיק לנהוג, כפי שאדם סביר היה נוהג בנסיבות העניין" (ראו: עניין ועקנין לעיל, עמ' 131). לכן, השאלה הִנה, אם המזיק סטה מרמת התנהגות הנתפסת כראויה בחברה (התרשלות אובייקטיבית). סבירות ההתנהגות הִנה תמיד פונקציה של הנסיבות. מקובל, כי הסבירות אינה דורשת נקיטה בכל האמצעים האפשריים להסרת הסיכון הצפוי, אלא את האמצעים הסבירים בלבד, שכן אחריות ברשלנות איננה אחריות מוחלטת, זוהי אחריות המטילה על המזיק את החובה לנקוט באמצעי זהירות סבירים למניעת הנזק. שאלה זו היא נורמטיבית ולא תיאורית ונקבעת על-ידי האיזון בין השיקולים הרלוונטיים בהתאם למשקלם (ע"א 6296/00 קיבוץ מלכיה נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(1), 16 (2004)).
18. משהופרה חובתו המושגית והקונקרטית של המזיק, כלפי הניזוק ונגרם בעטיה נזק, מתגבשת עוולת הרשלנות. נדרש קשר סיבתי עובדתי ומשפטי, בין ההפרה לבין הנזק שנגרם (ע"א 4241/06 לוי נ' מדינת ישראל (12.3.2009), פסק-דינה של השופטת פרוקצ'יה). יוער, כי על אף שבפסיקה שולטת הגישה שלפיה, הבחינה אם קיימת חובת זהירות מושגית וקונקרטית, קודמת לבחינה אם הופרה החובה, הובעה לאחרונה בפסיקה, גם הדעה, כי לעיתים מוטב להידרש תחילה ליסוד ההתרשלות ורק לאחריה וככל שהדבר דרוש, לפנות ולבחון אם נסיבות המקרה והאם ישנם שיקולים הנוגעים בדבר, המצדיקים את קביעתה של חובת זהירות (רע"א 5203/08 מדינת ישראל נ' אגבריה (24.9.2009), פִסקה 5 לפסק-הדין והפסיקה המובאת שם; ע"א 878/06 טרויהפט נ' עטיה (4.1.2009); להלן – עניין טרויהפט); ע"א 1617/04 כים ניר שירותי תעופה בע"מ נ' הבורסה לניירות ערך בתל אביב בע"מ פִסקה 8 (29.6.2008)).
19. בענייננו, נדמה, כי שורש העניין, נעוץ בקיומן של שתי חובות זהירות, רלוונטיות ( ע"א 3479/06 הוארי נ' ארבע (29.3.2009)). החובה הראשונה, היא זו של לחיאני, מבצע ה עבודות ומעסיקו של התובע, שעניינה, לספק לעובדיו (ובכללם, התובע), סביבת עבודה בטוחה וליתן להם הדרכה ראויה והוראות המתאימות לביצוע העבודה. החו בה הנוספת, העומדת לצד חובת לחיאני, היא חובתה של גן השקמה, הקבלן הראשי של הפרויקט, כמי שהחזיקה במקרקעין במועדים הרלוונטיים ובעלת השליטה והפ יקוח על המקרקעין (והפעילות בהם). חובת הזהירות של הנתבעים, מקימות כלפי התובע אחריות משותפת, נוכח היותם מעוולים במשותף (ראה: עניין טרויהפט לעיל, פִ סקה 82).
אחריות לחיאני:
20. כיום, אין עוד חולק, בדבר קיומה של חובת זהירות מושגית, של מעביד, כלפי עובדו (ע"א 663/88 שירזיאן נ' לבידי אשקלון בע"מ, פ"ד מז(3) 225, 229 (1993); להלן – עניין שירזיאן; ע"א 371/90 סובחי נ' רכבת ישראל, פ"ד מז(3) 345, 349 (1993); להלן – עניין סובחי). מהחובה הכללית הגורפת המוטלת על המעביד לנקוט את כל האמצעים הסבירים כדי להבטיח תנאי עבודה וסביבה בטוחה ואופטימלית ( עניין שירזיאן, לעיל), נגזרות חובות משנה ובין היתר, החובה להנהיג שיטת עבודה בטוחה, אשר תשמור על העובד מפני סיכון בלתי סביר וכן החובה להעמיד את העובד על קיומן של סכנות אפשריות במהלך ביצוע עבודתו ( עניין סובחי, לעיל).
21. אמת, חובתו של המעביד אינה מוחלטת, המעביד איננו מבטח ולפיכך, לא כל תאונת עבודה משמעה אחריות המעביד לגרימתה, שכן, "...לכל נזק יש שם ברפואה, אך לא לכל נזק יש שם של אחראי במשפט. לא כל נזק שניתן לצפותו (באורח תיאורטי), המשפט מטיל בגינו אחריות נורמאטיבית" (עניין סובחי, לעיל). ואולם, במה דברים אמורים? מקום בו נפגע עובד, בתאונה עבודה, בשל התממשותם של סיכונים המצויים באורח טבעי במקום האירוע. לשון אחר, אין מטילים אחריות בגין סיכון "רגיל" אלא רק בשל סיכון 'שאינו רגיל', ובגינו מוטלת על המעסיק החובה לצפות את התממשותו ( עניין שירזיאן ו עניין סובחי, לעיל). לפיכך, על המעביד לנקוט באמצעים סבירים כדי לקדם פני סיכון בלתי סביר, בלבד. ומתי ייחשב סיכון כבלתי סביר? התשובה משתנה מעניין לעניין על-פי נסיבותיו ורק בשל מחדל המעביד בנקיטת אמצעי זהירות סבירים אל מול הסיכון הבלתי סביר, תוטל אחריות לפיצוי העובד שנפגע בתאונה. כך בכלל וכך גם, כאשר העבודה, מתבצעת בחצרים של אחר (ע"א 246/72 מנשה נ' דרומנו, פ"ד כז(1), 712, 717 (1973)).
22. בחקירתו, חזר התובע על גרסתו לעניין נסיבות התאונה כפי שהובאה בתצהירו ולפיה, "... היינו עובדים שלושה חבר'ה עם שמעון לחיאני, היה איתנו, שתינו קפה, היה יום חמישי אני חושב. היה לנו צינור אחרון. צינור ניקוז מים. ירדתי לחבר את הצינור, ירדתי לעומק, לבור. פתאום שמעתי צעקות 'תצא, תצא'. לא הספקתי לצאת. בא איזה אחד מהפועלים, משך אותי, שבר לי את הכתף. שמעון קילל אותו ואמר 'עזוב אותו שימות'. שמעון משך אותי ופתאום האמבולנס חיכה שיוציא אותי שמעון ואמרתי להם אני רוצה אוויר ולא הספקתי. הצלעות נשברו לי נכנסו לריאות. לשאלת בית המשפט אני משיב כי הייתה מפולת אדמה עליי, סגרה עליי. הייתה תעלה של שני מטר, משחילים את הצינור של המים, התעלה הייתה בעומק שני מטר, ירדתי להניח את הצינור על תחתית התעלה. אמרו לי 'תצא, תצא', ראו שהאדמה סגרה עליי, מהתעלה. האדמה הגיעה מלמעלה. הייתה מפולת. הטרקטור חפר והלך. יצאתי ומצאתי את האמבולנס" (עמוד 17 שורות 29-27; עמוד 18 שורות 6-1; הדגשים לא במקור – מ.ב ). בהמשך הוסיף, "...בעל הבית שלי היה לידי והוא אמר לי להיכנס לתעלה... אני ירדתי לבד. בעל הבית עמד לידי מלמעלה ליד התעלה. אני הייתי עם עוד שני אנשים, כולם היו, עבד מעזה ועוד אחד מאהר... רק אני נפגעתי " (עמוד 18, שורות 22-19). התובע הדגיש לעניין דפנות התעלה כי אלה היו בזווית של 90 מעלות ובאשר לאופן כניסתו לתעלה הוסיף כי ירד לתעלה מהמקום בו שיפוע התעלה נמוך. עוד הוסיף, בתשובה לשאלה לעניין קריאתו של לחיאני לצאת מהתעלה, כי זו נאמרה "...כשהתחילה לסגור עליי אדמה, לא הספקתי לצאת, שברו לי את הכתף כשמשכו אותי" (עמוד 20 שורות 2-1).
23. מנגד, מסר לחיאני את גרסתו לנסיבות התאונה, לפיה "... הבאתי את הטרקטור, אמרתי לו לחפור לי נקודה מאזור הוואדי, ביקשתי שיחפור את נקודת הוואדי אחורה לכיוון הבניין. שמתי את הטרקטור שם באופן עצמאי, הסברתי את התוואי, משום מה חפר את התעלה עקומה. לא יודע למה. זה צינור שאין מצב לעוות אותו... שלחתי את הפועלים ללכת עם הצינורות ולהניח את הצינורות בתחתית התעלה. הם הניחו את הראשון והשני, הם נכנסו לתעלה בקלות, קפצו פנימה בקלות. אני הגעתי, שאלתי 'למה אתה על העקומה'... לא הסתדר לי, אמרתי להם שיעופו מהתעלה החוצה. הם הלכו לכיוון הוואדי. היו בפנים שני פועלים, התובע ובחור מעזה. אמרתי שייצאו מהתעלה, אני לא יכול לקבל תעלה כזו. הוא חפר בצורה שלא ניתן להניח צינור... הם יצאו החוצה לוואדי, עמדו בקצה ואני בקצה השני בקשר עין איתם... כל הזמן הזה ביקשתי ששני החבר'ה יחכו בקצה התעלה, מחוץ לה, בוואדי. הם היו שניים, פתאום משום מקום, לא ברור איך ומה, התובע רץ מקצה התעלה, לתוך התעלה, עמד על הצינור שהיה מונח וניסה לדלג החוצה מתוך התעלה... רצה לקצר את הדרך, הוא רץ לכיוון הטרקטור, הגיע לכיוון שלי, דרך על הצינור, זה צינור עגול וחלק, הרגל שלו החליקה, נתפסה מתחת לצינור, הוא תפס את דופן התעלה וניסה לקפוץ החוצה מהתעלה. התעלה קרסה עליו. זה עפר, הטרקטור הרי חפר באמצע, הוא תפס את הקיר, הדופן, זו אדמה נטו. הוא קפץ על האדמה, הוא שבר את הדופן, היא נשברה, מהמשקל ולחץ הקפיצה וזה טמן אותו פנימה. הוא נקבר עד למותן, לא יותר, הוא חטף מכה, נפלה כמות אדמה גדולה על בית החזה, זה הרגע שאנו מתחילים לחלצו ידנית, עם אתי חפירה, אני מוציא אותו מהתעלה, שם אותו בחוץ, זה שלב שמגיע טיפול נמרץ ומפנה אותו מהשטח" (עמוד 32 שורות 29-26; עמוד 33 שורות 19-1; הדגשים לא במקור – מ.ב ).
24. בחקירתו, העיד מנהל גן השקמה מאיר חדד כי לא ראה את חפירת התעלה, "...לא ראיתי, אין לי מושג מה היה שם". בהמשך הוסיף "...אני ראיתי את התעלה כשכבר הבנתי כי קרה מקרה עם העובד שנפל לתוכה. באתי לשם, מצאתי תעלה סגורה... מכוסה בעפר. טרקטור מן הסתם כיסה את התעלה... הבנתי שהעפר מהמפולת" (שם, עמוד 27 שורה 11; שורות 29-23) .
25. הִנה כי כן, מלבד התובע ולחיאני, לא הובאו עדויות נוספות לתמיכה בגרסת מי מהם ולמעשה, עליי להכריע לעניין נסיבות התאונה, בעיקר לאור עדותם לפניי והעדפת גרסתו של התובע או לחיאני וזאת, על-יסוד התרשמותי מאופן מתן העדות, תוכנה, הגיונה, השתלבותה במכלול הנסיבות ולאור יתר השיקולים החלים בעניין.
26. לאחר שבחנתי את עדויותיהם של התובע ולחיאני לעניין נסיבות התאונה, התרשמתי מאופן מתן העדות ותשובותיהם במהלך חקירתם, שוכנעתי כי יש ל קבל את גרסתו המסתברת של התובע. התובע העיד בבטחה, מסר את גרסתו בצורה שוטפת וענה על כל השאלות. עדותו, הגם שהִנה עדות יחידה של בעל-דין הגיונית, סדורה, קוהרנטית, מתיישבת עם יתר הראיות ו עדיפה עליי על-פני גרסתו של לחיאני. בהקשר זה יוער, בשים לב לתכונותיו, גילו וכישוריו של התובע, כי לא מצאתי ליתן משקל לסתירות מסוימות בגרסתו כפי שנטען בסיכומי הנתבעים, באשר אלה בעניינים לא מהותיים, הן לעניין העומק המדויק (מעבר ל1.20 מטר) של התעלה , הן לעניין מקומות עבודה קודמים בהם הועסק ו כן בגין אי אלו עניינים שוליים אחרים שעלו בחקירתו או בתשובותיו במסגרת הליכי הגילוי. אכן, העיקר הוא ליבת עדותו באשר לנסיבות התרחשות התאונה וזו – נמצאה מהימנה עליי.
27. מנגד, הותירה עדותו של לחיאני רושם עגום. העד הרבה להשיב "אינני זוכר" (עמוד 29 שורות 29-28; עמוד 30 שורה 4; עמוד 33 שורה 2 6; עמוד 34 שורות 4, 7, 19; הגם שאת נסיבות האירוע זכר היטב – עמוד 32 שורה 29) וניכר ש מבקש להתאים את גרסתו לטענותיו (לכללים המנחים באשר לאופן בו בית-המשפט קובע את עמדתו בסוגית מהימנות עדים – ע "פ 993/00 אורי שלמה נור נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(6) 205 (2002); ע"פ 3250/10 מדינת ישראל נ' פלוני (12.1.2012)).
28. והעיקר, במהלך חקירתו התברר כי לחיאני נהג למסור לרשויות הרלוונטיות דיווח שאיננו מדויק, בלשון המעטה, בעניין שכרם של עובדיו ובכלל זה התובע. נתון זה שאינו משקף את המציאות, רלוונטי לעניין קביעת שכרו של התובע לצורך שומת פיצויי הפסד השתכרות ולעניין זה נדרש בהמשך. אולם, לענייננו, התנהלותו הנפסדת משליכה באופן ישיר על מהימנות גרסתו לעניין נסיבות התרחשות התאונה ומהווה ראיה נסיבתית הפועלת לחובתו. זאת ועוד, בעניין המצוי בליבת המחלוקת, מסר לחיאני בתצהירו (סעיף 16) גרסה סתמית ולקונית , ל פיה התאונה אירעה בשעה שהתובע "...נעמד על הצינור וביקש לקפוץ החוצה". לעומת זאת, בחקירתו הוסיף "...דרך על הצינור, זה צינור עגול וחלק, הרגל שלו החליקה, נתפסה מתחת לצינור, הוא תפס את דופן התעלה וניסה לקפוץ" ( עמוד 33 שורות 13-15). תוספת עדותו הכבושה של לחיאני בעניין כה מרכזי ומהותי בעדותו הנוגע לליבת המחלוקת, לא הובאה בתצהירו, אלא לראשונה בחקירתו, מבלי שניתן טעם לדבר וגם בכך יש כדי להפחית ממשקל גרסתו .
29. ודוקו, הצדדים לא חלוקים על מרבית העובדות הרלוונטיות לקרות התאונה. למעשה, גדר המחלוקת בין התובע ללחיאני נעוץ ב שתי נקודות מרכזיות שהובאו בגרסת לחיאני . האחת – האם עובר לתאונה נמצא התובע מחוץ לתעלה וללא כל סיבה נראית לעין החליט לרוץ פנימה, מבלי שהתבקש לעשות כן . השנייה – האם לאחר ש נכנס לתעלה, החליט שוב, על דעת עצמו, ללא כל סיבה, לקפוץ החוצה דרך דפנות התעלה דווקא , הגם שאורכה מספר מטרים ואין מניעה לצאת מקצה התעלה מקום בו השיפוע מתון. ועוד, האם התובע בחר לצאת מהתעלה לאחר שנעמד על הצינור ורגלו החליקה (או שלא החליקה). בשלב זה יודגש כי אין זה משנה אם גובה התעלה עמד על כ- 1.3 מטר לערך – כגרסת לחיאני – או בין 1.60 מטר ל- 2 מטר – כגרסת התובע. אכן, מהראיות שהובאו וכעולה מעדות לחיאני ( עמוד32 שורה 23) שוכנעתי במידה הדרושה כי עומק התעלה עלה על 1.20 מטר ודי בכך לענייננו.
30. מכאן, דומה כי לא ניתן לקבל את גרסת לחיאני בנקודות המחלוקת המרכזיות. גרסתו איננה הגיונית ולא הובא כל טעם המסביר את התנהגותו הנטענת של התובע. זאת ועוד, לחיאני לא נתן בעדותו הסבר מניח את הדעת מדוע גרסתו לעניין נסיבות התאונה כפי שהובאה לראשונה בעדותו, לא פורטה בהודע תו הסתמית שמסר למוסד לביטוח לאומי (נספח ב' לתצהיר התובע), לפיה "... בעת חפירת ביוב להנחת צינורות ניקוז התרחשה מפולת אדמה וכסתה את העובד". בעניין זה השיב "...אני חתום על הטופס. זה לא כתב ידי, של מנהל החשבונות שלי" (עמוד 34 שורה 16). גם בתשובתו לשאלה נוספת, לעניין זווית דפנות התעלה , האם זו נחפרה בזווית של 90 מעלות, "... אני לא זוכר", יש בה כדי לפגום במהימנות גרסתו.
31. טוענים הנתבעים בסיכומיהם כי היה על התובע לזמן מי מהעובדים (אחד בשם מאהר או אחר ) שנכח ו באירוע התאונה למתן עדות ל תמיכה בגרסתו ומשלא עשה כן יש לזקוף זאת לחובתו. אכן, הימנעות בעל-דין, מלהציג ראיה רלוונטית, שבהישג ידו, ללא הסבר סביר, פועלת כנגדו ( ע"פ 11331/03 קיס נ' מדינת ישראל פ"ד נט(3), 453 (2004) ). אולם, במקרים מתאימים, לא יהיה מקום, לזקוף הימנעות מהעדת עד, לחובת הצד שנמנע מלזמנו. ככלל, עד יחשב רלוונטי, לגרסתו של בעל- דין, מקום בו קיימת ציפייה הגיונית ומתבקשת, בנסיבות המקרה, כי בעל-הדין ישמיע את העד המסוים, לשם גילוי האמת וחקר העובדות, כפי שאותו בעל-דין טוען להם (ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' מתתיהו פ"ד מה(4), 651, 659 (1991) ). בענייננו, עדות בדבר נסיבות התאונה רלוונטית לשני בעלי הדין. לפיכך, התשובה לשאלה, על מי מהם מוטלת החובה להעיד את העד בעני ין וכנגזרת ממנה, ההנחה כי אם היה מעיד , הייתה עדותו תומכת בגרסת היריב, ה ִנה פועל יוצא של התשובה לשאלה, על מי מהצדדים רובץ נטל הבאת הראיה, לצורך העניין שלשמו נדרשת העדות (ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ (5.10.2006) ). דהיינו : " ...אי העדת עד רלוונטי, שעדותו חשובה לשני הצדדים, אינה בהכרח מערערת את ג רסת בעל הדין אשר עליו מוטל נטל השכנוע בתיק ואשר נמנע מלהביאו לעדות, כאשר בעל הדין שעליו נטל השכנוע, הצליח, מבלי להעיד את העד הרלוונטי, להביא ראיות מספיקות אחרות, על מנת להעביר את נטל הבאת הראיות אל הצד השני. במצב דברים זה, עשויה אי העדת העד, לפעול לרעת בעל הדין השני, שעליו נטל הבאת הראיות כעת, על אף שאינו נושא בנטל השכנוע" (ע"פ 9274/08 פלוני נ' מדינת ישראל (2/12/2009)) וכך גם הדין בעניין שבפנינו. התובע השכיל להניח תשתית ראיי תית מספקת לביסוס לכאורה של גרסתו. הנתבעים שחלקו על גרסת התוב ע כשלו בזימון העובד הנוסף. משכשלו ולא הביאו ראיות של ממש להוכחת טענתם (אף שאין לזקוף זאת לחובתם), אי העדת העד הרלוונטי, כשלעצמה, איננה פועלת לחובת התובע ומכאן, כי יש לדחות את טענות יהם בעניין זה.
32. כללו של דבר, הנני קובע כי התובע נפגע בתאונת עבודה ב מהלך עבודות חפירת התעלה שצדיה נחפרו בזווית ישרה ובעומק העולה על 1.20 מטר. לחיאני, שניהל, ביצע ופיקח על עבודות החפירה והנחת הצנרת בתעלה, שהה במקום האירוע ונתן לתובע הנחי ה להיכנס לתעלה ולסייע בהנחת צינורות הניקוז. במהלך ביצוע העבודה קרסו לפתע דפנות התעלה ומפולת עפר התמוטטה על גופו של התובע וגרמה לנזקים שהוסבו לו בתאונה .
33. על-יסוד הממצאים שקבעתי לעיל, דומה כי אין צורך להכביר במילים על אחריותו של לחיאני – מעסיקו של התובע – לעניין סיכוני עבודות החפירה בתעלה. לחיאני שלא נקט באמצעים סבירים להבטחת סביבת עבודה בטוחה לתובע ולמניעת התממשות סיכוני חפירת התעלה, לרבות אלה המתחייבות מהדין (במפורש או במשתמע), התרשל ומשכך, חייב לפצות את התובע על הנזקים שהוסבו לו בתאונה .
34. הִנה כי כן, מחובת לחיאני לספק לתובע סביבת עבודה בטוחה ולמנוע מ מנו סיכונים בלתי סבירים, נגזרת החובה המשנית לנקוט באמצעים סבירים על- מנת למנוע את התממשות הסיכונים הכרוכים בביצוע עבודות החפירה בתעלה . או לם, במקרה שבפנינו, לא נעשה דבר על-מנת להבטיח כי דפנות התעלה לא יקרסו. אין חולק כי דפנות התעלה נחפרו מבלי שנעשה דבר במהלך החפירה או לאחריה להבטיח כי אלה לא יתמוטטו, בין אם על-פי החובה מהדין לדפן את דפנות התעלה (כמפורט בהוראות תקנה 112(א) לפרק ט' לתקנות הבטיחות בעבודה [עבודות בניה], התשמ"ח-1988; להלן – תקנות הבטיחות) ובין אם באשר אלה, המפורטים בפרק ט' לתקנות הבטיחות, משמשים אינדיקציה לרמת זהירות הנדרשת על-ידי האדם הסביר (ראו: עניין טרויהפט ל עיל, פ ִסקה 38). בהקשר זה יוער, כי לטענת לחיאני לפיה עבודות חפירת התעלה בוצעו על-פי כל 'התקנים המחייבים', לא הונחה כל תשתית לביסוס ה ו זו נותרה על בלימה.
35. ודוקו – לחיאני לא צריך היה לצפות את אופן התמ משות הסיכון, שגרם לתאונה, במדויק. שכן, הלכה פסוקה היא כי "...המזיק אינו צריך לצפות את פרטי ההתרחשויות. ראייתו אינה צריכה להיות מדויקת וחדה. די לו שצריך הוא לראות את ההתרחשות בקווים הכלליים, מספיק לו שרואה הוא או שצריך הוא לראות את יסודות ההתרחשות ועיקריה" (ע"א 576/81 בן שמעון נ' ברדה, פ"ד לח (3) 1, 9 (1984); ע"א 2061/90 מרצ'לי נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(1), 802 (1993)). בענייננו, לא נדרש ש לחיאני יצפה כי התובע יפגע דווקא מקריסת דפנות התעלה, אלא הוא היה צריך לצפות באופן כללי, כי התובע עלול להיפגע במהלך ביצוע עבודות חפירת ה תעלה.
36. מן האמור עולה, כי לחיאני יכול וצריך היה לצפות את הסיכון לפגיעה בתובע בשל קריסת דפנות התעלה נוכח עומק התעלה וזווית שיפוען ו מכאן, כי היה עליו לנקוט באמצעים סבירים למנוע את התממשות הסיכון. משלא עשה כן – חייב לפצות את התובע בגין נזקיו מהתאונה. כך בעניינו של לחיאני וכך גם בעניינה של גן השקמה.
אחריות גן השקמה:
37. ראשית, אחריות של גן השקמה כלפי התובע קמה בשל מעמדה הסטטוטורי והיותה קבלן ראשי של הפרויקט. בשל מעמדה מוטל ת עליה חובה לוודא כי עבודות הבניה בכלל ועבודת חפירת התעלה בפרט יתבצעו תוך עמידה בכל דרישות הבטיחות המתחייבות מהדין ומנסיבות העניין. בעניין זה קובעות תקנות הבטיחות , בסעיף 1, הוא סעיף ההגדרות, כי "... 'מבצע בניה' – קבלן ראשי או מזמין, המבצע את העבודה כולה או חלקה באמצעות עובדים שלו או באמצעות קבל נים העובדים עבורו". סעיף 2(א) קובע "...מבצע בניה אחראי לכך כי כל עבודת בניה תתבצע בהנהלתו הישירה והמתמדת של מנהל עבודה שהוא מינהו". סעיף 6(ב) קובע "...מעסיק קבלן ראשי בביצוע פעולת בניה קבלני משנה, יראו את הקבלן הראשי כמבצע הבניה". בחקירתו, בתשובה לשאלה האם בשלב כלשהו דיווח על מינוי מנהל עבודה באתר, העיד נציג גן השקמה, מאיר חדד, "...לא נדרשתי. לא דיווחתי" (שם, עמוד 26 שורות 24-23). פרק ט' לתקנות הבטיחות (סעיפים 126-111) קובע את הפעולות הדרושות למניעת התמוטטות חפירות ועבודות עפר ומסדיר את דרכי ביצוען באופן מפורט. כך, למשל, מוטלת על מבצע בניה האחריות שלא לבצע עבודות חפירה אלא אם נקט תחילה באמצעים מתאימים למניעת פגיעה באדם, הן לפני התחלת החפירה והן במהלכה (תקנה 111) . עוד נקבע, כי צדי חפירה או מילוי שעומקם או גובהם עולה על 1.20 מטרים יובטחו מפנ י התמוטטות על-ידי דיפון מתאים (תקנה 112) ועוד כהנה וכהנה אמצעי זהירות מיוחדים (סעיפים 121-114). בהקשר זה קובעות התקנות (תקנה 122) כי על מנהל העבודה לערוך ביקורת בטיחות של חפירה, מילוי, חציבה או דיפון במועדים ובתנאים שפורטו, שם. בענייננו, אין חולק, כאמור , כי גן השקמה לא פעלה למינוי מנהל עבודה, ממילא לא ננקטו האמצעים שפורטו בהרחבה בפרק ט' לתקנות הבטיחות, לרבות ביקורת שהיה על מנהל העבודה לבצע ודי בכך כדי לקבוע כי גן השקמה הפרה את חובתה כלפי התובע ולהטיל עליה את האחריות לנזקים שהוסבו לו מהתאונה . ודוקו, אחריות גן השקמה כלפי התובע קמה בשל תחולה ישירה של תקנות הבטיחות שהותקנו מכוח פקודת הבטיחות בעבודה [נוסח חדש], תש"ל-1970 (להלן – הפקודה) ותקנות הבטיחות שהותקנו מכוחה, לפיהן נקבע כי החובה לספק סביבת עבודה בטוחה ולהגן על שלמות חייו וגופו של העובד וכי בהפרת הוראות הפקודה מבצע המעביד עוולה של הפרת חובה חקוקה, כקבוע בסעיף 63 לפקודת הנזיקין (ע"א 7130/01 סולל בונה בנין ותשתית בע"מ נ' תנעמי, פ"ד נח(1) 1, 15-14 (2003). למצער, בשל תחולה עקיפה של הפקודה ותקנות הבטיחות המהווים סטנדרט התנהגות העשוי לשמש אינדיקציה לרמת ההתנהגות הנדרשת על-ידי האדם הסביר והמחייבת את גן השקמה נוכח היותה מבצע ה בניה ויזם הפרויקט באתר.
38. עם זאת, למען הסר ספק הנני קובע כי אחריותה של גן השקמה כלפי התובע קמה לא רק מ כוח תקנות הבטיחות בעבודה, כאמור, אלא גם על-פי דיני הרשלנות הכללי ים, בשל היותה המחזיקה ובעלת השליטה והפיקוח על הפעילות במקרקעין כמנהלת הפרויקט, באתר ומשלא פעלה למניעת התממשות סיכוני חפירת התעלה וקריסת דפנותיה; זאת , א ף אם איננה בבחינת 'מבצע בניה' (ואינני קובע שכך הוא המצב), כקבוע בתקנות הבטיחות (ראה והשווה: ע"א 3370/12 כהן נ' גדעון (26.1.2014)) .
39. הלכה פסוקה היא כי "...החזקה במקרקעין מטילה חובת זהירות מושגית, כלפי המבקרים בהם... בין אם הנזק נגרם בשל מצבם הסטטי של המקרקעין ובין אם הנזק נגרם בשל התממשות סיכון מפעולה אקטיבית עליהם" ( ראו: עניין מימוני לעיל, פִסקה 12 ). זאת, נוכח העיקרון לפיו "...המחזיק במקרקעין הינו גם לרוב בעל היכולת הטובה ביותר לחזות סיכונים הטמונים במקרקעין ולמונעם" ( שם, פִסקה 12). מכאן כי "...הבעלות במקרקעין יוצרת זיקה בין הבעלים לבין סיכונים שנוצרו במקרקעין" (ע"א 1531/04 משה סידי נ' מלכה (19.2.2007)). כך בעניינו של המחזיק וכך גם בעניינו של מנהל הפעילות במקרקעין, באשר גם זו יוצרת זיקה וקשר, שעניינם, שליטה ופיקוח על המקרקעין, בין מנהל הפעילות, שהִ נו בעל השליטה, לבין המבקר בה. שליטה ופיקוח אלה, מבססים אף הם, קיומה של חובת זהירות מושגית (עניין ועקנין, לעיל).
40. מכאן עולה, כי "...ככלל, כאשר פלוני מבקר בנכס על פי הזמנת מזמין הנכס, מקום שטמונה בנכס סכנה שאינה בגדר סכנה סבירה והמחזיק יכול לצפות קיומה של סכנה זו העלולה לגרום נזק למבקר בנכס, חלה עליו חובה לצפותה ולהסירה. אם יגרם לפלוני המבקר נזק כתוצאה מן הסכנה, יראה המחזיק בנכס כמי שמפר את חובת הזהירות שהוא חב כלפי המבקר" (רע"פ 9188/06 עדי נ' מדינת ישראל (5.7.2010)).

41. אכן, לשם הכרעה בטענה, האם התנהגות גן השקמה מהווה הפרה של חובת הזהירות, יש לבחון, האם עמדו פעולותיה בסטנדרט ההתנהגות המצופה ממנה, בנסיבות העניין, או שמא, התנהגותה בלתי סבירה. בחינה זו, נעשית, בהתחשב במכלול נסיבות האירוע, על-פי המידע שמצוי היה בידיה, באותה עת, ולאור המצב, בו היו מצויים המקרקעין. אין מדובר בבחינה "בתנאי מעבדה" או בחוכמה לאחר מעשה (עניין חמד לעיל , עמ' 507). במסגרת החלה זו של עקרון הסבירות, נבחנים, בין היתר, האמצעים אותם נקטה גן השקמה לשם מניעת הנזק, שאמור היה להיווצר כתוצאה מהתממשות הסיכון במקרקעין והאם נדרש היה, כי תנקוט במשנה זהירות. בחינה זו, נעשית אף היא, לאורן של נסיבות המקרה הפרטניות. יחד עם זאת, יש בה, גם כדי לערב שיקו לים כלליים ורחבים יותר, שעניינם במשמעות דרישתו של סטנדרט זהירות, מחמיר יותר מזה שננקט, אם בכלל, על-ידי גן השקמה.
42. הִנה כי כן, תוכנה של הסבירות נקבע על-פי האיזון הראוי בין הערכים והאינטרסים הרלוונטיים להכרעה ומטרתו, לקבוע את הערך החברתי של התנהגות המזיק. במסגרת איזון האינטרסים יש לקחת בחשבון את האינטרסים של המזיק, הניזוק והציבור. מנקודת מבט של הניזוק יש לבחון את חומרת הפגיעה והסתברות התממשות הנזק, ככל שתוחלת הנזק גבוהה יותר, יש לנקוט ביותר אמצעים לסיכול התממשות הסיכון. מנקודת מבט המזיק יש לבדוק את ההוצאות שנדרש להוציא למניעת הסיכון ועלויות שיידרשו ומנקודת מבט הציבור את החשיבות החברתית. סבירות ההתנהגות היא פועל יוצא של האיזון שנערך ולפיכך, אמצעי הזהירות שיידרשו אינם גורם קבוע, אלא משתנה על-פי הנסיבות, שכן העלויות שיידרשו הן פונקציה של נסיבות של כל עניין ועניין. אמצעי הזהירות חייבים לעמוד ביחס מתאים לסיכון שנוצר ובקיצור, שקלול רמת הסיכון אל מול עלות אמצעי הזהירות (עניין חמד לעיל, עמ' 510).
43. בענייננו, לנוכח השיקולים העומדים בייסוד העניין, דומה כי התנהלותה הדיונית של גן השקמה לקתה בעמימות רבה וחסר ראייתי משמעותי. גן השקמה לא הביאה ראיות מספקות, אשר יש בהן ללמד, לטענתה, כי נקטה באמצעים הסבירים, למניעת התממשות סיכון קריסת דפנות התעלה וכי פעלה באופן סביר להבטחת בטיחות הפרויקט כמתחייב מנסיבות העניין. התשתית הראייתית, עליה נסמכת גרסתה, הִנה מצומצמת, שלא נאמר, רעועה ביותר (ע"א 4226/05 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' אטיאס פִסקה 6 (24.1.2006) ). בחקירתו העיד מר חדד, נציג גן השקמה, יזם הפרויקט, כי ריכז את בעלי המקצוע של הקבלנים ואף שהיה נוכח ב- 99% מהזמן במקום, "... . לקחתי קבלנים שאני סומך עליהם... הם יודעים לבדוק את העבודה יותר טוב ממני" (שם, עמוד 28 שורות 22-21). העד לא פרט על הפעולות שנקט, אם בכלל, כדי להבטיח את בטיחות העבודות בפרויקט ו במיוחד את אלה הקשורות בחפירת התעלה, והותיר את המלאכה לקבלני משנה, עליהם סמך. בנסיבות אלה, משלא הונחה תשתית לביסוס הטענה בדבר ביצוע עבודות חפירת התעלה על-פי התקנים המחייבים והוראות הבטיחות הרלוונטיות, המוטלות על גן השקמה כמי שיזמה את העבודות באתר ושימשה קבלן ראשי בניהול הפרויקט, יש לדחו ת את טענותיה.
44. כללם של דברים, לחיאני וגן השקמה הפרו את חובתם כלפי התובע בשעה שהתרשלו ולא נקטו באמצעי זהירות ס בירים להבטחת מניעת התממשות סיכוני עבודות חפירת התעלה. משכך, חייבים בגין נזקיו מהתאונה, כמעוולים משותפים. חלוקת האחריות ושיעור השתתפותם תידון בהמשך, במסגרת הדיון בהודעה לצד שלישי שהגישה גן השקמה כנגד לחיאני ומבטח אחריותו.
45. טוענים הנתבעים בסיכומיהם (עמ' 8), לחילופין, לקיומו של אשם תורם בשיעור מכריע. הלכה פסוקה היא, כי "... קיימת נטייה במדיניות שיפוטית שלא להטיל אחריות על העובד שנפגע בשל 'אשם תורם', אלא במקרים ברורים, בהם אשמו של העובד כגו רם לתאונה בולט לעין" (ראו: עניין שירזיאן לעיל , עמ' 232; וכן ע"א 5435/07 אבו ליל נ' א.ע. מהנדסים בע"מ (10.3.2009) ) ומקום בו העובד תרם ליצירת הסיכון בדרך מודעת והפעיל שיקול דעת עצמאי ומסוכן. זאת ועוד, "...הכלל ככל שהוא נוגע לתאונת עבודה שבה נפגע עובד, כי יש לדקדק עם המעביד בכל הנוגע להטלת אחריות לתאונה ולהקל במידה רבה עם העובד באשר לרשלנות שגרמה לתאונה או תרמה לה" (ע"א 8133/03, יצחק נ' לוטם שווק בע"מ, פ"ד נט(3) 66, 88 (2004); להלן – עניין לוטם). לפיכך, רק מקום בו "...חטא גם העובד ברשלנות של ממש" (עניין לוטם, פִסקה 21) יש להביאה בחשבון שעה שבאים לקבוע את מידת אחריותו לתאונה, וזאת, בשל "...השוני במעמדם של העובד והמעביד, כאשר זה האחרון הוא בעל האמצעים למנוע את הסיכון הכרוך בעבודה או למזערו, ועל כן רמת הזהירות הנדרשת ממנו גבוהה מזו הנדרשת מהעובד " (עניין לוטם, פִסקה 21).
46. בענייננו, אין חולק כי התובע הועסק על-ידי לחיאני זמן קצר (חודשים ספורים) טרם התאונה. התובע הִנו אדם פשוט, עובד כפיים ושימש כעובד זמני. בנסיבות אלה, על יסוד הממצאים העובדתיים שקבעתי לעניין נסיבות התאונה ומשלא נטען כי התובע עבר הכשרה מיוחדת וקיבל הסברים נאותים לעניין מהות עבודתו; הכול בשים לב לטיב העבודה, המומחיות הנדרשת לביצועה ומאידך, הימצאותו של לחיאני במקום האירוע , עובר לתאונה ומתן הנחיות מפורשות לתובע לביצוע העבודות, לא שוכנעתי, נוכח ההלכה הנוהגת, כי ענייננו נמנה על המקרים החריגים בהם יש מקום להטיל על התובע אשם תורם לתאונה. ומכאן, לשאלת הנזק.
על הנזק:
הנכות הרפואית:
47. הצדדים אינם חלוקים על נכותו הרפואית המשוקללת של התובע, בהיותה נסמכת על חוות-דעתם של מומחים שמונו על-ידי בית-המשפט, משכך, הנני קובע כי נכותו הרפואית של התובע בגין הנזקים שהוסבו לו בתאונה הִ נה בשיעור של כ- 50%. עם זאת, הצדדים חלוקים באשר לנכותו התפקודית של התובע – וכפועל יוצא על שיעור הגריעה מכושר השתכרותו.
הנכות התפקודית והגריעה מכושר השתכרות:
48. בסיכומיו, טען התובע, כי יש לקבוע לו נכות תפקודית (וגריעה מכושר השתכרות בהתאם) של 100%. לטענתו, איננו עובד ממועד התאונה נוכח עיסוקו בעבודות פיזיות ובשל הגבלות בנשימה ובביצוע כל פעולה הכרוכה במאמץ גופני. מנגד, טענו הנתבעים, כי נכותו הרפואית, של התובע, אינה תפקודית ברובה המוחלט, במיוחד, כי חלקה מורכב מצלקות וחלקה האחר מפגימה קרדיולוגית שאינה מקימה מגבלה פיזית ובשים לב למצבו הבסיסי בשל נכות בתחום הריאות מגורם חף שאינו קשור לתאונה.
49. הלכה היא, כי על-מנת לחשב את הפיצוי לו זכאי תובע בגין הפגיעה התפקודית, יש לקבוע את הגריעה מכושר השתכרותו, המבטאת את ההפחתה שחלה בכושרו להשתכר עקב התאונה. לשם כך, על בית המשפט לקבוע את כושרו של הנפגע להשתכר כיום, ולהפחיתו מכושרו הפוטנציאלי להשתכר אלמלא מומו (ע"א 4946/06 צל נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ (31.1.2008)). גריעה זו תחושב על-פי הנתונים שיוצגו בפני בית המשפט. עם זאת, במקרים בהם עתידו המקצועי של התובע בנכותו אינו ברור ואין בנמצא נתונים שיהיה בהם לסייע בקביעת הגריעה מכושר ההשתכרות עקב התאונה, כמו במקרה של קטין או צעיר בתחילת דרכו המקצועית, או אחר שטרם רכש היסטוריה תעסוקתית ולבית המשפט חסרים נתונים פרטניים בעניין פוטנציאל השתכרותו (ע"א 4772/02 סהר חברה לביטוח בע"מ נ' צ'יבוטרו (25.11.2009), פִסקה 9; ע"א 10064/02 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' רים אבו חנא, פ"ד ס(3) 13, 28 (2005)), יכול שיעור הנכות הרפואית אף לשמש מודד למידת הפגיעה בכושר ההשתכרות. במקרים אלה, נזקק בית המשפט לחזקה שכושר זה נפגע בשיעור אחוזי הנכות הרפואית (ע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ' רמזי, פ"ד נב(3) 729, 798 (1995) (להלן: עניין גירוגיסיאן); ע"א 7008/09 ג'אבר עדנאן נ' עבד אל קאדר (7.9.2010)).

50. יוטעם, כי המקרים בהם נוהג בית המשפט להשתמש בנכות הרפואית כמודד, כאמור, הינם מקרים שבהם הנכות הרפואית משקפת גם את מידת הפגיעה בכושר התפקוד של הנפגע. אך לא תמיד הנכות התפקודית זהה לנכות הרפואית. מכאן, מקום בו קיים קושי לקבוע את הפגיעה בכושר ההשתכרות ניתן להסתמך על הנכות התפקודית המבטאת "...את מידת הפגיעה בכושר התפקודי אשר לא בהכרח זהה לשיעור הנכות הרפואית ... ובמקרים רבים היא משמשת מודד לקביעתם" (עניין גירוגיסיאן לעיל, עמוד 800-799; רע"א 8532/11 כהן נ' קרקובסקי ( 25.3.2012); אליעזר ריבלין תאונת דרכים תחולת החוק, סדרי דין וחישוב פיצויים 915-913 [מהדורה רביעית] 2011; להלן – ריבלין).

51. לפיכך, "...כדי לקבוע את שיעור הנכות התפקודית לעניין קביעת שיעור נזקיו של הנפגע לפי חוק הפיצויים, שומע השופט הדן במשפט ראיות לעניין תפקודו של הנפגע, כישוריו וסגולותיו, רמת השכלתו, תחומי עיסוקו ועוד כיוצא באלה היבטים, שאינם בתחום מגבלותיו הרפואיות של הנפגע דווקא. על פי המכלול ועל פי מגוון המרכיבים יקבע השופט, בסופו של דבר, את שיעורה של הנכות התפקודית של אותו נפגע. אכן, הנכות הרפואית, כפי שנקבעה על ידי המומחים הרפואיים היא רכיב חשוב מאוד בקביעת הנכות התפקודית אך אין היא ייחודית, והשוני בין דרגות הנכות למיניהן, יכול, כאמור, שיהיה רב" (ע"א 516/86 אררט חברה לביטוח בע"מ נ' אזולאי פ"ד מ(4) 690, 703, 705 (1986)). ודוק, גם אם משמשת הנכות הרפואית מרכיב חשוב בקביעת הנכות התפקודית, אין משמעות הדבר, כי בכל מקרה על הנכות התפקודית להיות זהה לנכות הרפואית, מקום "...שעל-פי ההיגיון וניסיון החיים נשללת חפיפה אשר כזאת, בהתחשב, בין היתר, במהות הפגיעה ובנתוניו של הקטין, וקביעת ההפרש (אם כלפי מעלה ואם כלפי מטה) תהיה אז בגדר שומתו של בית המשפט" (ע"א 61/89 מדינת ישראל נ' שלום אייגר, פ"ד מה(1) 580, 592 (1990)). אם כן, הנכות התפקודית משקפת למעשה את שיעור הפגיעה ביכולת התפקוד של הניזוק כתוצאה מהנכות הרפואית שנקבעה לו, כאשר במקרים המתאימים, ניתן לקבוע כי שיעור הנכות התפקודית שונה מן הרפואית, זאת אם בית המשפט השתכנע שקיים פעם בין שיעור הנכות הרפואית לבין השפעתה הצפויה על יכולתו התפקודית.

52. זאת ועוד, אף כי הנכות התפקודית רלוונטית לכל תחומי החיים של הניזוק, שכן זו באה להצביע על מידת ההגבלה בדרך כלל שיש בנכות הרפואית שנגרמה לתובע (עניין גירוגיסיאן, עמוד 800), גם אותה אין לזהות בהכרח עם הפגיעה בכושר השתכרותו או בהשתכרותו בפועל של הנפגע, שכן הפגיעה בכושר ההשתכרות אינה בהכרח זהה לנכות התפקודית (ע"א 3222/10 ביטוח ישיר חברה לביטוח בע"מ נ' פלוני (28.6.2012), פִסקה 22; ריבלין, עמוד 636-634). עם זאת, בהיעדר מדדים נוספים, קביעת שיעור הנכות התפקודית יכול שתשמש כלי עזר לקביעת הגריעה מכושר ההשתכרות (ע"א 1299/92 עזבון במנוחה עליזה מור ז"ל נ' רום, פ"ד נ(1), 697, 703 (1996)). מכאן, בהעדר אינדיקציות סותרות, קביעת שיעור הנכות התפקודית היא הדרך הנכונה לקביעת מידת הפגיעה בכושר ההשתכרות (בע"א 9873/06 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' פפו פִסקה 7 (22.3.2009)).

53. הִנה כי כן, מקום בו הוכח ביחס לנפגע שיעור נכות תפקודית שונה משיעור נכות רפואית – ממנה הוא סובל – אין לאמץ באופן אוטומטי את שיעור הנכות הרפואית לצורך חישוב הפסדי השתכרות. כך למשל, מצד אחד, במקרה כאשר בית המשפט משתכנע כי גילו של הנפגע משפיע על כושר הסתגלותו לתפקד במומו, בין בטוב ובין לרע (ע"א 5826/90 סטילוגולו נ' שמש (21.7.1994); ע"א 5148/05 קוגלמס נ' לוי (20.2.2008)), שכן בגדר שיקולי בית המשפט יש להביא בחשבון את יכולת ההסתגלות של איש צעיר, למגבלתו והאפשרות לבחור לעצמו עיסוק התואם מגבלה זו, בלי להיות כפות אל עיסוק קודם שאליו. ומצד שני, בנסיבות בהן תובע היה מחוץ למעגל העבודה תקופה ממושכת, כבענייננו, ולא רכש ניסיון, ידע או כישורים מיוחדים בעיסוקו שקדם לתאונה, אין הוא נדרש להסבה מקצועית, כשם שעלול להיזקק לה מבוגר בעל ניסיון תעסוקתי, שהפגיעה איננה מאפשרת לו לחזור לעיסוקו הקודם, ומכאן, כי שיעור הגריעה מכושר השתכרותו עשוי, בנסיבות אלה, להיות זהה, בהיעדר טעם לסתור, לשיעור נכותו התפקודית, הגם שאיננו זהה לשיעור הנכות הרפואית (דוד קציר פיצויים בשל נזקי גוף 573 [מהדורה חמישית] 2003; להלן – קציר).

54. מכל המקובץ עולה כי אין בהכרח זהות בין הנכות הרפואית לבין הפגיעה התפקודית ובין אלה לבין הגריעה מההשתכרות או מכושר ההשתכרות של הנפגע, וייתכנו פערים ביניהן, אם למעלה ואם למטה (ראה: ריבלין, עמוד 636-633). על אלה ניתן להתרשם ממכלול הנתונים שיש בהם כדי להשליך על תפקודו ועל השתכרותו וכושר השתכרותו של הנפגע בנסיבותיו הפרטניות, כגון גילו, השכלתו, כישוריו, משלח ידו, עיסוקו לפני התאונה ולאחריה, אפשרויות שעומדות בפניו לנתב בעתיד את עיסוקו במומו, הגריעה בפועל בהשתכרות בעקבות התאונה וכן "...מידת השפעתה של נכותו הרפואית על היכולת לעסוק באותו המקצוע ויכולתו לשוב ולעסוק באותו המקצוע ובאותו מקום העבודה בו עבד קודם לתאונה והימצאותו של מקום עבודה שבו מובטח כי הנפגע יוכל להמשיך ולעבוד. כן יש לתת את הדעת לנסיבות שונות ונוספות אשר יכולות להשפיע על יכולת התפקוד של הנפגע כגון מצב התעסוקה בשוק הרלבנטי " (ע"א 4302/08 שלמייב נ' 'בדארנה פִסקה 8 (25.7.2010)).כללו של דבר, יש לזכור כי התאמת הפיצוי לנפגע היא לעולם אינדיבידואלית ומונחית מטרה של עקרון השבת המצב לקדמותו (ע"א 2577/14 פלוני נ' המאגר הישראלי לביטוחי רכב בע"מ (11.1.2015 )).

55. בענייננו, נכותו הרפואית המשוקללת של התובע מורכבת מחמישה תחומים . המרכיב הראשון הִ נו הפגיעה האורתופדית, אשר מטבעה, יש בה, בשל אופייה כדי לפגוע בתפקודו של התובע. המרכיב השני, הִנו הפגיעה הקרדיולוגית, אשר לנוכח טיבה, אין לייחס לה, פגיעה תפקודית מלאה, אלא חלקית בלבד. המרכיב השלישי, הִנו הפגיעה הנוירולוגית, אשר לעיתים, על-פי שיעורה ועל-פי עיסוקו של הנפגע, יש בה כדי לגרום לפגיעה תפקודית. המרכיב הרביעי הִנו הפגיעה הריאתית, אשר בחלקה הִנה על רקע מצב קודם בשל עישון ומחלות רקע אחרות וחלקה האחר (20%) קשור לתאונה. לצד אלה, יש מרכיב נוסף (10%) בגין צלקת, אשר ככלל אין לה השפעה תפקודית ולמצער, השפעה תפקודית פחותה (ע"א 8639/04 דולב חברה לביטוח בע"מ נגד ג.ס (18.5.2006); עניין גירוגיסיאן לעיל, ס עיף 8).

56. בתצהירו (סעיף 10) הצהיר התובע כי מתקשה בביצוע מטלות פיזיות, נזקק באופן קבוע למשאף וכל מא מץ גורם לכאב בחזה. כמן כן, מתעייף במהירות ומתקשה לעמוד או ללכת זמן ממושך. התובע סובל מכאבים והגבלות באזור הצוואר, הכתף השמאלית וגב תחתון. רגלו הימנית חלשה ונזקק באופן קבוע למקל הליכה או קב. בעדותו הוסיף, כי קשה לו לעלות מדרגות ובלשונו.." אני לקחתי תרופות לפני שבאתי, אם אני יושב ככה אני יושב חצי שעה ולא יכול לקום, לא יכולתי לעמוד, אני חי על תרופות" (עמוד 25 שורה 15). בתשובה לשאלת בית המשפט בעניין אפשרות העסקתו לאחר התאונה, השיב ".. אני לא עובד היום, אני לא יכול, אצלנו רק עבודות קשות, איפה יתנו לי עבודה... אני יכול להיכנס לארץ. מי יתן לאחד חצי מת לעבוד? אני חצי מת. קשה לי לעלות מדרגה " (עמוד 20 שורות 13-15). הִנה כי כן, מגבלותיו התפקודיות של התובע מהתאונה משמעותיות. בנסיבות אלה לא מצאתי לקבל את טענת הנתבעים לפיה ובשל מצבו הבסיסי של התובע, שיעור נכותו התפקודית בשל התאונה נמוך משיעור נ כותו הרפואית. אכן, לתובע נכות רפואית לא מבוטלת בשל מצבו הראיתי שקדם לתאונה, ואולם, לא שוכנעתי מהראיות שהובאו כי לנכותו הרפואית שקדמה לתאונה הייתה השלכה תפקודית. מאידך, לנכותו הרפואית המשוקללת בשל התאונה משמעות תפקודית ממשית, כעולה מחקירתו ומסברת המומחים. לא ניתן להתעלם מההשפעה התפקודית של הנכות הריאתית שהוסבה לתובע מהתאונה, נוכח הנכות הקודמת שנעדרה השפעה תפקודית של ממש ודומה כי ענייננו מצוי בסוגיה מעורבת על קו התפר שבין "גולגולת דקה" לבין "החמרת מצב קיים" (ע"א 3222/10 ביטוח ישיר חברה לביטוח בע"מ נ' פלוני פִסקאות 20-26 (28.6.2012) ; להלן – עניין ביטוח ישיר). בנסיבות אלה, מצאתי לייחס לתובע נכות תפקודית בשיעור העולה על הנכות הרפואית, זאת בהתחשב בנכות הבסיסית בתחום הריאות (שאינה קשורה לתאונה) שבהצטרפותה לנכות שהוסבה בתאונה, באותו התחום , יש כדי להכביד באופן ממשי על תפקודו התובע ולכך השפעה ניכרת על הפסד ההשתכרות (ע"א 6553/96 צור-שמיר חברה לביטוח בע"מ נ' מלצר, פ''ד נג(1) 611 (1999)).

57. עם זאת, נוכח העמימות העובדתית בעניין נתוניו של התובע, היותו מחוץ למעגל העבודה תקופה ממושכת, ושיעור נכותו הרפואית שהוסבה בתאונה, טיב הפגימות, מיקומן ומהותן, לא שוכנעתי כי יש לייחס לתובע נכות תפקודית מלאה כפי שנטען. ממילא, אין מקום לטענה לגריעה של 100% מכושר השתכרותה, שהרי כעניין שבעקרון "... שככל הניתן אין להעמיד אדם בחזקת מי שאינו יכול לעבוד כל עיקר, אלא שהנסיבות ברורות וחדות... אין לראות את המערער דנא כשבר כלי חלילה; רואה אני כחיוני וכעניין ממדרגה ראשונה שבית המשפט ימנע ככלל מהטבעת חותם של אי כשירות גמורה לעבודה על אדם, פרט – כאמור – למקרים שבהם אין כל מנוס" (ע"א 5231/10 פלונית נ' סהר חברה לביטוח בע"מ (2.8.2012)).
58. בשים לב לאמור לעיל ולאחר שבחנתי את כל הנתונים הרלוונטיים הנוגעים בעניין ובהם נכותו הרפואית המשוקללת של התובע , פגימותיו בתחומים השונים, טיבן ומהותן והשפעתן על יכולתו לתפקד ככלל ולבצע את עבודתו, בתחום עיסוקו, בפרט. נתתי דעתי להשלכות התאונה על נכותו התפקודית ועל שיעור הגריעה מהשתכרותו לעומת מצבו לפני התאונה, מקום בו נכותו הרפואית בגין נזקי העישון לא נתנה את אותותיה בהשתכרותו, בשעה שלאחריה השתנה מצבו מהקצה לקצה (ראה והשווה: עניין ביטוח ישיר לעיל, פ ִסקה 25), התחשבתי בגילו המתקדם במועד התאונה, מגבלותיו לעסוק בעבודות פיזיות, במומו, היותו דל השכלה והאפשרות המוגבלת להעסיקו בגילו בנתוניו האישיים בתחומים אחרים, הן בשטחי הרשות ובמיוחד במדינת ישראל, הנני מעמיד את נכותו התפקודית של התובע ופועל יוצא את הגריעה מכושר ההשתכרות, על 60%.
על הנזק:
כאב וסבל:
59. פקודת הנזיקין מחייבת פסיקת פיצויים בגין כאב וסבל, על-יסוד הכאב והסבל של הניזוק (ע"א 702/87 מדינת ישראל נ' כהן, פ"ד מח (2), 705, 727 (1994)). את שיעור הפיצוי יש לקבוע בהתחשב בכל נסיבות העניין, כאשר בית-המשפט נדרש להעריך את הכאב והסבל של הנפגע, בהתחשב במהות הפגיעה וכלל הנסיבות הרלוונטיות ועל-פי אמות המידה שנקבעו לעניין זה בהלכה הפסוקה. בענייננו, לאחר ששקלתי את השיקולים הרלוונטיים ובכלל זה, את נסיבות התרחשות התאונה, לאחר שמפולת עפר מחצה את גופו, החוויה הטראומטית שעבר, הפגיעה הקשה כעולה מהמסמכים הרפואיים וחוות דעת המומחים וכן, את מיקום הפגיעות, שיעור הנכות המשוקלל , תקופת אשפוזו בבית החולים, משך זמן החלמתו והטיפולים הרבים להם נזקק, הנני סבור, כי יש לפסוק לתובע בשים לב לפרק הזמן הממושך שחלף ממועד התאונה (10 שנים לערך), פיצוי בסך של 375,000 ₪ , כולל ריבית.
הפסדי השתכרות:
60. הצדדים חלוקים בדבר שכרו של התובע. לגרסת התובע, כפי שהובאה בתצהירו, שכרו של עמד על כ- 7,000-7,500 ₪ לחודש, כולל תשלום בגין שעות נוספות. התובע הבהיר בתצהירו, כי שכרו הבסיסי בסמוך למועד התאונה עמד על כ- 210 ₪ ליום, אולם בנוסף קיבל תוספות בגין שעות נוספות. התובע הדגיש כי עבד כ- 24 ימים בממוצע לחודש. התובע ציין כי לחיאני, אף שדיווח על העסקתו לרשויות הרלוונטיות, הדיווח היה חלקי לעניין שכרו וזאת, כפי שהתברר לו מתלושי השכר שנמסרו לו רק לאחר התאונה. לתמיכה בגרסתו צורף תצהירו של עובד נוסף בשם ג'מאל. בתצהירו, מסר כי הועסק אצל לחיאני מזה כשמונה שנים וכי שכרו עמד על כ- 400 ₪ נטו ליום ועל בסיס של 20 ימי עבודה בחודש השתכר סך של 8,000 ₪. העד הדגיש, כי מאז ומתמיד היה פער בין השכר ששולם לו בפועל לבין השכר שלחיאני דיווח בתלושי השכר. כך נהג לחיאני גם בעניינם של עובדים אחרים.
61. מנגד, מסר לחיאני בתצהירו כי התובע הועסק על בסיס יומי ועבודתו החלה כשלושה חודשים לפני התאונה. לחיאני הוסיף כי שכרו של התובע עמד על כ- 170 ₪ ליום, תוך שהיה מוסיף לו 30 ₪ במזומן לאוכל ולכלכלה. לחיאני הוסיף, כי התובע לא עבד ברציפות מדי יום, שכן עבודתו תלויה הייתה במזג האוויר. בתצהיר נוסף, בתגובה לתצהירו של ג'מאל, השלים לחיאני את גרסתו לעניין השכר והדגיש, כי נהג לשלם 250 ₪ ליום ואולם, הודה כי נהג לשלם סכומים נוספים על אלו שדווח ו לרשויות, הקשורים לנסיעות ולתנאים סוציאליים, אף שאלה לא קיבלו ביטוי, כאמור, בתלוש השכר. לחיאני הדגיש, כי שלא כמו התובע, ג'מאל שימש כמנהל אתרים ולכן שכרו גבוה יותר.
62. בחקירתו, חזר ג'מאל על גרסתו לעניין שכרו והדגיש, כי נוסף על השכר שדווח בעניינו בסך 250 ₪ ליום בתלוש השכר, קיבל סכומים נוספים. בהקשר זה הבהיר, כי העובדים הזמניים מקבלים שכר שבין 350-400 ₪ ליום (עמוד 13 לפרוטוקול). התובע בעדותו עמד על גרסתו לעניין שכרו.
63. לחיאני, בחקירתו, לא הכחיש כי הדיווח לרשויות הרלוונטיות עמד על-פי שכר מינימום, אף שבפועל שולמו תוספות לעובדים, ובלשונו "...אם היה צריך להשלים כמה גרושים לאדם שהיה עובד ורציתי אותו השלמתי לו עוד כמה גרושים מזומן מהצד, אין קשר, זה אינו דיווח חלקי. אני דיווחתי על-פי שכר מינימום כי זו הייתה החובה והיו מקרים ששולמה תוספת במזומן מכיסי ללא דיווח, מכיסי הפרטי" (עמוד 26 שורות 21-17). בהמשך עדותו, עמד על גרסתו כי שכרו של התובע עמד על 200 ₪ ליום, שכללה 170 ₪ שכר בסיסי ו- 30 ₪ תוספת עבור שעות נוספות. עם זאת, הודה כי נהג לשלם 300 ₪ ואף 350 ש"ח ליום עבודה לעובד שאינו ברמה גבוהה (עמוד 31 שורות 25-22), אף שבדיווח לרשויות מסר על תשלום של 250 ₪ ליום עבודה.
64. מעדותו של לחיאני עולה כי זה לא נהג ליתן דיווח אמת לרשויות, כמתחייב על-פי חוק, בעניין שכרם של עובדיו, לרבות זה של התובע ומכאן, גרסתו לעניין שכרו של התובע הנסמכת, לכאורה, על תלושי השכר שהנפיק, אינה יכולה לעמוד. בנסיבות אלה, לאחר שהתרשמתי מעדויותיהם של התובע, ג'מאל ולחיאני, עיינתי בתלושי השכר והתחשבתי בתקופת הזמן שחלפה ממועד התאונה, מצאתי להעמיד את שכרו המשוערך של התובע על סך של 6,000 ₪ לחודש, נכון ליום מתן פסק-הדין (ראה והשווה: ע"א 5794/94 אררט חברה לביטוח בע"מ נ' בן שבת פ"ד נא (3) 489 (1995)) .
65. הצדדים חלוקים בדבר בסיס השכר הרלוונטי לחישוב הפסדי ההשתכרות, זאת בשל מעמדו של התובע והיותו תושב הרשות. התובע עותר לשכרו המשוערך בסמוך למועד התאונה ועל-יסוד גרסתו כי אלמלא התאונה לא הייתה כל מניעה להמשיך ולעסוק בעבודתו, בתחומי מדינת ישראל, כפי שנעשה שנים רבות לפניה (עמוד 16 שורה 7) ומשלא היה נדרש, תוך שנים ספורות, להיתר כניסה לתחומי המדינה לצרכי עבודה, בשל גילו המתקדם (55), לאחריה ( עמוד17 שורה 4). מנגד, טוענים הנתבעים כי יש לחשב את שכרו על-פי זה הנוהג בשטחי הרשות, שכן יש להניח, לשיטתם, כי התובע היה משתכר לפרנסתו בתחומי הרשות.
66. אכן, בנסיבות רגילות, במיוחד בעניינם של צעירים תושבי הרשות, שנפגעו בתאונה ועבדו קודם למועד התרחשותה בתחומי מדינת ישראל, יש ככלל לפסוק, בכל הנוגע להפסדי השתכרות בעתיד, על בסיס שכר הנוהג בשטחי הרשות, זאת מהטעם שכניסתם של אלה לתחומי המדינה הִנה ברגיל על-יסוד היתר כניסה לתקופה קצובה, שאינה ארוכה בדרך כלל ואשר חידושו מתאפשר, אם בכלל, בהתאם למצב הביטחוני והכלכלי. בנסיבות אלה קיימת הנחה הניתנת לסתירה כי בהמשך תקופת השתכרותו לא יינתן לנפגע היתר כניסה לתחומי המדינה (בוודאי לא עד גיל פרישה) ומכאן – בהעדר ראיות לסתור –יש לקבוע כי אלה ישתכרו לפרנסתם, בעתיד, בשטחי הרשות ועל-פי הכללים הנוהגים שם. מקל וחומר, יש לפסוק באופן דומה בעניינם של אלה שממילא לא היה בידם אישור כניסה לישראל במועד שקדם לתאונה. בענייננו, לא הובאה ראיה לסתור את גרסת התובע, לפיה, עבד בתחומי המדינה, בהיתר כדין, תקופה ממושכת שקדמה לתאונה וכי בשל גילו לא נדרש חידוש היתר כניסה להמשך העסקתו בתחומי מדינת ישראל, כאמור. מכאן, שונה ענייננו מזה שנדון בע"א 8960/06 טמיזה נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ (5.5.2010), שהובא בסיכומי הנתבעים. שם, נקבע כי לא היה בידי הנפגע (יליד 1982) אישור כניסה לישראל ומכאן, ספק רב אם ניתן היה להניח כי היה עובד בישראל ולטעון לזכאות בהקשר זה בהתאם לדין הישראלי. במקרה דנא, בשים לב לתקופה הממושכת שקדמה לתאונה, במסגרתה עבד התובע בתחומי המדינה – לא מצאתי טעם משכנע שלא לקבל את גרסתו המסתברת, בהעדר ראיות לסתור, לפיה אלמלא התאונה, היה ממשיך לעבוד על-פי עיסוקו כעובד כפיים בתחומי מדינת ישראל, למשך שנים ספורות, בהיתר כדין ולאחריהן, מבלי שיזקק להיתר, בשל גילו, נוכח תוחלת קצרה של חיי העבודה עד לגיל פרישה. מכאן, הנני סבור כי יש להעמיד את בסיס שכרו בגין הפסדי שכר לעבר ולעתיד על בסיס השכר שקדם לתאונה, כשזה משוערך למועד פסק-הדין ובשיעור של 6,000 ₪ וכפי שקבעתי לעיל.
הפסדי שכר לעבר:
67. את הפסדי שכרו של התובע לתקופה שקדמה לפסק-הדין יש לחלק לשתי תקופות. תקופה ראשונה – למשך תשעה חודשים, בהם סבל מאובדן השתכרות מלא, זאת כעולה מחוות-הדעת המומחה הקרדיולוגי, שסבר כי לתובע אובדן כושר עבודה לפרק זמן של תשעה חודשים. לפיכך, זכאי התובע להפסדי שכר בסך של 6,000 ₪ למשך תשעה חודשים מיום 2.3.2006 ובסך כולל של 54,000 ₪ בצירוף ריבית כחוק מאמצע התקופה ( מיום 15.7.2006) . באשר לתקופה השנייה – זכאי התובע להפסדי שכר על-פי נכותו התפקודית, מיום 2.12.2006 ועד למועד פסק-הדין, כ- 104 חודשים, כדלקמן: 10 4 x 3 ,600 = 374,400 בצירוף ריבית מאמצע התקופה ( מיום 2.4.2011). בסך הכול מגיע לתובע פיצוי בגין הפסדי שכר, לעבר , סכום של 459,939 ₪.
הפסדי שכר לעתיד:
68. התובע זכאי לפיצוי עד לתום תקופת העבודה, קרי: עד לגיל 67 בשיעור המשקף את נכותו התפקודית ושכרו, על-פי מקדם ההיוון הרלוונטי, כדלקמן: 3,600 x 90 = 324,000 ₪ . התובע זכאי להפרשי פנסיה על-פי הקבוע בחוק, בשיעור של 12%, שהם 38,800 ₪. בסך הכול מגיע לתובע פיצוי בגין הפסדי שכר לעתיד סכום של 362,880₪.
עזרת צד ג' בעבר ובעתיד :
69. בתצהירו, טען התובע, לעזרה, שקיבל בעיקר בשנה הראשונה שלאחר הפ גיעה, אך גם לאחריה והוסיף, כי בשל נכותו ופגימותיו , הוא נזקק לעזרה רצופה רבה וכך גם יזקק בעתיד . אולם , התובע לא תמך את טענותיו, בראיות של ממש ולפיכך, טענו הנתבעים, בסיכומיהם, כי יש לדחותן. אכן נכון, על התובע היה לבסס את טענותיו, לעניין העזרה בעבר בראיות ממשיות בשל היותן טענות לנזק מיוחד.
70. עם זאת, בהעדר נתונים אובייקטיבים מדויקים ובשים לב למצבו של התובע ומגבלותיו, במועד הסמוך לאחר התאונה ולאחר מכן ונוכח ההלכה הנוהגת, כי עזרה משפחתית לנפגע היא בת פיצוי ו כי שעה שהנפגע נעזר בקרוביו ובמכריו "...על בית המשפט לעשות אומדן של הסכום המגיע כפיצוי נאות בעד העזרה שניתנת על-ידי בן-הזוג או בני משפחה אחרים של הניזק ולפסוק סכום זה לטובת הניזוק" (ע"א 93/73 שושני נ' קראוז, פ"ד כח(1) 277, 280 (1973); ע"א 142/89 גמליאל נ' אושיות חברה לביטוח בע"מ (31.12.1989); ע"א 5774/95 שכטר נ' כץ (19.11.1997)). את הפיצוי בגין ראש נזק יש לשלם לבני המשפחה כאשר ברור שהעזרה חורגת בהרבה מזו שמעניקים בני משפחה זה לזה (רע"א 6680/08 מדינת ישראל נ' סעיד (6.2.2012), פִסקה 33 לפסק-הדין; ע"א 1952/11 אבו אלהווא נ' עירית ירושלים, (6.11.2012), פִסקה 6 לפסק-דינו של כבוד השופט עמית). בהקשר זה נקבע כי מן הראוי לפצות את בני המשפחה על ההוצאות שהוציאו, בעין או במעשה, בגין הטיפול בנפגע, שהרי "...אין המזיק יכול 'להרוויח' מכך שבני המשפחה יסייעו לנכה ללא תמורה" (ע"א 5774/95 שכטר נ' כץ (19.11.97)). יש לציין שהפיצוי בגין ראש נזק זה משולם ברגיל לנפגע – מכוח ההנחה כי מתקיימת המחאת זכויות בין המזיק לבין הניזוק והמסייעים לו (ע"א 92/83 שמש נ' בר דוד, פ"ד מ(1) 225, 229 (1986)), או בשל קיומה של חובה מוסרית להשבה (ע"א 370/79 פרפלוצ'יק נ' מוטס, פ"ד לד(3) 551, 554-553 (1980)).
71. לפיכך, לאחר ששוכנעתי, כי הטיפול והסיעוד, להם נזקק, חרגו, במידה מסוימת, מעבר לנורמות המקובלות ביחסים שבין הקרובים לניזוק (ע"א 810/81 לוי נ' מזרחי, פ"ד לט(1) 477, 493 (1985); ע"א 327/81 ברמלי נ' חפוז, פ"ד לח(3) 580, 588 (1984)) ובשים לב לתקופת האשפוז הממושכת והטיפולים להם נזקק בסמוך לאחר התאונה ובהמשך, מגבלותיו התפקודיות, במשך שישה חודשים נוספים, טיב פגימותיו, מגבלותיו ושיעור נכותו התפקודית , בגינם, הנני פוסק לתובע פיצוי, בגין עזרה לעבר, לתקופה שחלפה ממועד התאונה, על דרך האומדן ובסכום גלובלי של 50,000 ₪, כולל ריבית. באשר לעתיד, נוכח מגבלותיו , טיב פגימותיו, יכולת תפקודו, במומו, בהתחשב בתוחלת חייו, מגוריו בשטחי הרשות ועלויות העזרה במקום מושבו, הנני מעמיד את סכום העזרה לעתיד על סכום כולל של 75,000 ₪.
הוצאות רפואיות ונסיעות לעבר ולעתיד :
72. בסיכומיו טוען התובע להוצאות רפואיות ונסיעות , לצורך קבלת טיפולים רפואיים , בעבר ובעתיד, חרף זכאותו מהמוסד לביטוח לאומי, זאת בשל מקום מגוריו בשטחי הרשות והיעדר האפשרות לקבלם בתחומי המדינה. גם כאן, התובע לא תמך את טענותיו בראיות של ממש ואין די בקבלות שצורפו לתצהירו (נספח ד). עם זאת, בהתחשב במקום מושבו הנוכחי, כאמור ומשגרסתו לעניין דרכי רכישת הטיפול התרופתי (נספח ה) והצורך בנסיעות, לא נסתרה, הנני פוסק לתובע פיצוי מסוים בגין הוצאות ל תרופות ונסיעות, לעבר ולעתיד, על דרך האומדן ובסכום גלובלי של 50,000 ₪, כולל ריבית.
ניכויים:
73. במהלך הדיון הוגשו חוות-דעת אקטואריות לעניין תגמולים שקיבל ויקבל התובע בגין התאונה מהמוסד לביטוח לאומי ובכלל זה, בגין קצבת נכות מעבודה בסך כולל של 413,442 ₪, בצירוף ריבית על תשלומי העבר, בסך 11,146 ₪ וכן בגין קצבה מיוחדת בסך כולל של 511,113 ₪ , בצירוף ריבית על תשלומי עבר בסך של 1,331 ₪. חוות-הדעת מוסיפות לעניין מענקים שהתובע עשוי להיות זכאי להם בעניינים שונים ואולם, לא הובאה תשתית מספקת מטעם הנתבעים לביסוס זכאותו לקבלתם ומשכך, לא מצאתי מקום לנכות גם סכומים פוטנציאליים אלה. בסך הכול יש לנכות סכום של 937,032 ₪.
חלוקת האחריות:
74. בגדר הדיון בהודעה לצד ג', טענו הצדדים (גן השקמה ולחיאני) טענות הדדיות בעניין חלוקת אחריותם ושיעור השתתפותם בנזק שנגרם לתובע. הלכה פסוקה היא, כי חלוקת האחריות בין מעוולים במשותף מסורה לשיקול דעתו של בית המשפט ונקבעת לפי מידת האשמה המוסרית של כל אחד מהם (ע"א 2906/01 עירית חיפה נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ פִסקה 49 23.5.2006); ע"א 7130/01 סולל בונה בנין ותשתית בע"מ נ' תנעמי, פ"ד נח(1) 1(2003)). בענייננו, לאחר שבחנתי את מכלול השיקולים הרלוונטיים, הנני סבור כי יש להעמיד את אחריותו של לחיאני הנושא בעיקר האחריות, בשיעור של 80% בגין אחריותו הישירה ובעניינה של גן השקמה בשל אחריותה העקיפה, בשיעור של 20%.
ריכוז הפיצויים:
 
75. סכום הפיצויים, בגין ראשי הנזק השונים, הִנו, כמפורט להלן:
א. כאב וסבל – 375,000 ₪.
ב. הפסד שכר לעבר – 459,939 ₪.
ג. הפסד השתכרות לעתיד –362,880 ₪.
ד. עזרה וסיעוד בעבר ובעתיד–125,000 ₪.
 ה. הוצאות ונסיעות, בעבר ובעתיד- 50,000 ₪.
סה"כ: 1,372,819 ₪.

מסכום הפיצויים יש לנכות את תגמולי המוסד לביטוח לאומי בסך של 937,032 ₪.
מכאן, כי על הנתבעים לשאת ביתרת התשלום בסך של 435,787 ₪.

סוף דבר:

76. הנני מחייב את הנתבעים (גן השקמה ומבטחת אחריותה מצד אחד ולחיאני ומבטח אחריותו מצד שני) לשלם לתובע, יחד ולחוד, סך של 435,787 ₪, בצירוף הוצאות המשפט ושכר טרחת עו"ד בשיעור 23. 6%. בגדר ההודעה הנני קובע כי הנתבעים , בינם לבין עצמם, יישאו באחריותם כלפי התובע בשיעורים שקבעתי לעיל .

ניתן היום, כ"ה אב תשע"ה, 10 אוגוסט 2015, בהעדר הצדדים.