הדפסה

עיאשי ואח' נ' שירביט חברה לביטוח בע"מ ואח'

בפני
כב' השופט דאוד מאזן

תובע

מוחמד עיאשי

נגד

נתבעים

1.שירביט חברה לביטוח בע"מ

פסק דין נגד נתבעת מס' 1

בפניי תביעה כספית.

הצדדים הסכימו כי הטענה היחידה שישי לדון בה היא טענת התיישנות, היה והיא תדחה בית המשפט יפסוק את הסכום שזכאי לו התובע על פי הפוליסה.

העובדות וטענות הצדדים:

התובע יליד 2.11.1989, היה בזמנים הרלוונטיים לתביעה מבוטח בפוליסה לביטוח תלמידים אצל נתבעת 1 (להלן: "הנתבעת").

ביום 24.9.03 נפל התובע במגרש כדורגל הנמצא בתחום שיפוטה של עיריית טמרה כשנתקל בפיגום שהונח במקום לצורך עבודות וכתוצאה מכך נחבל בראשו ונגרם לו שבר בגולגולת, הוא הובהל לבית חולים לגליל מערבי שם החלו בטיפול אך משפרכס והונשם הוא הועבר לבית חולים רמב"ם, שם נותח ואושפז למשך 5 ימים ושוחרר למנוחה של שבועיים בבית.

מומחה מטעמו של התובע, נוירוכירורג, בדק אותו והעריך את נכותו הצמיתה בשיעור של 10% בגין תסמונת פוסט טראומטית, 30% בגין חוסר בעצמות הגולגולת, 20% בגין פציעת העצב הסופרא- אורביטאלי.

התובע תבע את נתבעת 2 מכוח פקודת הנזיקין וזו שלחה הודעה לצד ג' נגד החברה המבטחת אותה "כלל" צד ג' שלח הודעה לצד ד'. נתבעת 2 וצד ג' הגיעו עם התובע להסדר פשרה ביום 1.7.14 שניתן לו תוקף של פסק דין, ובכך גם נדחית הודעת צד ד'.

התובע, תבע את נתבעת 1 מכוח הוראות הפוליסה לתאונות אישיות .

הנתבעת הגישה כתב הגנה ובו טענה כי התביעה התיישנה מאחר ותקופת ההתיישנות בתביעות לפי חוק חוזה ביטוח מתיישנות תוך 3 שנים ממועד קרות מקרה הביטוח, דהיינו ממועד קרות התאונה, ובשילוב סעיף 10 לחוק ההתיישנות, יש למנות 3 שנים מיום הגיעו של התובע לגיל הבגרות, דהיינו 3 שנים מיום 2.11.2007. מכאן שהתביעה היתה צריכה להיות מוגשת עד ליום 2.11.2010, אולם משהוגשה לאחר מועד זה דינה להידחות.

א. האם התביעה התיישנה:

התביעה הוגשה ביום 7.2.2011.

טענות התובע:

בתגובה לבקשה לסילוק על הסף התובע ביקש לקבוע כי עילת התביעה לא נולדה ביום התאונה אלא ביום קביעת הנכות ושיעור הנכות. זאת בהסתמך על סעיף 6 לחוק ההתיישנות בשילובו עם סעיף 31 לחוק. לדעתו יש לפרש את המושג "מקרה הביטוח" שבסעיף 31 לחוק חוזה הביטוח כיום התגבשות הנכות וזהו היום שבו מתגבשת עילת התביעה.

נכותו של התובע התגבשה ביום 14.6.10, עם קביעת המומחה, ולכן זהו יום קרות מקרה הביטוח וממנו ועד להגשת התביעה לא חלפה תקופת ההתיישנות. לתמיכה בדבריו התובע מצטט את קביעת בית המשפט המחוזי בתביעת דוד אמיתי (אשר נהפכה בעליון ביום 21.5.08).

בסיכומיו התובע חזר על הטיעון לפיו מקרה הביטוח הינו מיום התגבשות הנכות ולא מיום האירוע אך טען כי הלכת אמיתי (ע"א 1806/05 הראל חברה לביטוח בע"מ נ. עזבון המנוח דוד אמיתי ז"ל פסק דין מיום 21.5.08) לא חלה על המקרה וציטט פסיקה של בית המשפט המחוזי בבר"ע (מחוזי תל אביב ) 2454/06 ו- בר"ע (מחוזי תל אביב 3036/02 ) אליה אתייחס בהמשך.

כמו כן, טען התובע לחלותו של סעיף 10 לפיו בחישוב תקופת ההתיישנות לא מביאים בחשבון את התקופה בה היה התובע קטין, מכאן טען כי, מיום התגבשות הנכות ועד להגשת התביעה לא חלפה תקופת ההתיישנות.

בנוסף, טען התובע בסיכומיו כי הנתבעת התנהלה מולו ב צורה שנטענה בליבו את המחשבה כי הנתבעת אינה עומדת על טענת ההתיישנות ולכן היא חסומה מלהעלות טענה זו כעת.

התובע טוען כי בטרם הוגשה תביעה התנהלו בין הצדדים משא ומתן במהלכו מעולם לא נטענה טענת התיישנות ע"י הנתבעת.

התובע טען כי פנייתו הראשונה היתה באמצעות עו"ד שחאדה (בא כוחו הקודם, להלן :"עו"ד שחאדה") ביום 12.6.07, וכי פנייה זו מבטלת את מרוץ ההתיישנות, והוא פנה בשנית לנתבעת ביום 28.6.07 זאת בבקשה להסכים למינוי מומחים לבדיקת התובע, והפנייה הבאה היתה ביום 21.2.08 בה צורף וס"ר וצילום ת.ז. , כך היתה עוד פניה ביום 18.5.08 בה חזר עו"ד שחאדה על הבקשה למתן הסכמה למינוי מומחים לבדיקת התובע.

ביום 22.2.2009 הנתבעת השיבה לתובע מכתב ובו היא מודיעה לו כי היא דוחה את דרישתו מאחר ולא מדובר באירוע תאונתי כהגדרתו בפוליסה. בסעיף 3 למכתב כותבת הנתבעת " אין באמור משום הודאה בזכות כלשהי ו/או לפגוע ביתר זכויותינו עפ"י הפוליסה והחוקים הרלוונטיים ו/או משום הסמכה כלשהי למתן אורכה לתקופת התיישנות".

ביום 22.2.2011, בעקבות החלפת ייצוג, עו"ד פלאח בא כוחו של התובע כיום, קיבל מכתב תשובה מהנתבעת, כנראה בעקבות פנייתו אליה, לפיו הנתבעת בדקה ול א מצאה פוליסה רלוונטית למועד האירוע הנטען ולכן מבוקש למחוק את התביעה נגד הנתבעת. בחלקו העליון של המכתב נרשם " מבלי לפגוע בטענת התיישנות" .

התובע טוען כי מכוח הקביעה בפסק דין חייט ( ע"א 6398-11-08 חייט נגד דקלה – מחוזי חיפה מיום 27.4.2010), הרי כתיבת השורה " מבלי לפגוע בטענת התיישנות" אינה מספיקה כדי לפטור את הנתבעת וללמד על קיומה של טענת התיישנות וכי במסגרת חובת תום הלב המוטלת עליה היה עליה לפרט בשורה נפרדת שבה היא מסבה תשומת לב התובע לתקופת ההתיישנות המקוצרת בפוליסה מעין זו ומשלא עשתה זאת היא פעלה שלא בתום לב והיא נטעה בלבו האמונה כי היא מוותרת על טענת ההתיישנות וכי אם תאותר הפוליסה תידון תביעתו בהתאם. כך הנתבעת בהתנהלותה הטעתה את התובע ולכן היא מנועה מלהסתמך על טענת ההתיישנות.

מכל האמור מבקש התובע לדחות את טענת ההתיישנות של הנתבעת ולקבל את תביעתו.

טענות הנתבעת:

עילת התביעה נולדה ביום התאונה דהיינו ביום 24.9.03 ועל כך אין מחלוקת בין הצדדים.

סעיף 10 לחוק ההתיישנות תשי"ח -1958 קובע כי:

"בחישוב תקופת ההתיישנות לא יבוא במנין הזמן שבו עדיין לא מלאו לתובע שמונה –עשרה שנה".

מכאן שתקופת ההתיישנות מתחילה להימנות מיום הגיעו של התובע לגיל 18.

סעיף 31 לחוק חוזה הביטוח תשמ"א- 1981 קובע כי:

"תקופת ההתיישנות של תביעה לתגמולי ביטוח היא שלוש שנים לאחר שקרה מקרה הביטוח".

הנתבעת טוענת כי לפי סעיפי החוק לעיל תקופת ההתיישנות מתחילה להימנות מיום 2.11.2007 והיא מונה 3 שנים דהיינו היה על התובע להגיש תביעתו עד ליום 2.11.2010. בפועל התביעה הוגשה ביום 7.2.2011 ולכן תקופת ההתיישנות חלפה ודין התביעה להידחות.

הנתבעת נשענת על פסק הדין בפרשת אמיתי ע"א 1806/05 הראל חברה לביטוח בע"מ נ. עזבון המנוח דוד אמיתי ז"ל פסק דין מיום 21.5.08, אשר קו בע כי לצורך פוליסה לביטוח תאונות אישיות יש לפרש את המונח מקרה ביטוח שבסעיף 31 לחוק חוזה ביטוח כיום קרות המקרה דהיינו יום התאונה, מכאן המסקנה לעיל.

הנתבעת טוענת כי יש לדחות את טענות התובע לעניין התנהלות מטעה מאחר ומדובר בהרחבת חזית אסורה ויש לדחותן, בנוסף מדובר בטענות שמקורן בעדות שמיעה, מאחר ומי שניהל את ההתכתבות מולה היה בא כוחו הקודם של התובע עו"ד שחאדה אשר לא הובא לעדות ולכן יש להתעלם מהמסמכים שצורפו לסיכומים ומהטענות בעניין זה. ולמען הזהירות טענה כי פניות התובע אליה בטרם הוגשה תביעה אין בהם כדי לעצור את מרוץ ההתיישנות וכי היא התנהלה מול התובע בתום לב ואף הודיעה לו על דחית תביעתו בטרם חלף מועד ההתיישנות כבר ביום 22.2.2009 שאז יכל הוא להגיש תביעה לבית המשפט אך לא עשה זאת .

מכל האמור, טוענת הנתבעת כי יש לדחות את התביעה.

הכרעה:

א.1. הטענה של הרחבת החזית;

בכתב התביעה פורטו העבודות המהותיות שמזכות את התובע בסעד המבוקש, נפילתו במגרש כדורגל בהיותו תלמיד שבוטח בפוליסה לביטוח תאונות אישיות אצל הנתבעת וכי מצבו הרפואי כתוצאה מהתאונה יצר את הזכות לקבלת תגמולים.

העיקרון בדבר איסור הרחבת החזית עיקרו בכך שבעל דין אינו רשאי לחרוג מגדר המחלוקת כפי שהוצבה בכתב הטענות כאשר שינוי החזית קשור קשר אמיץ ובלתי נפרד לנושא של פלוגתיות, הרי אין שינוי חזית ללא גיבוש פלוגתיות תחילה (א.גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה שמינית, הוצאת סיגה , עם' 92).

התובע כלל בכתב תביעתה את העובדות המהותיות המזכות אותו בקבלת פיצויים מכוח הפוליסה. התובע טע ן לנכות צמיתה בכתב טענותיו אך לא פירט את השתלשלות העניינים בהתכתבויות בינו לבין הנתבעת באמצעות בא כוח ולא באמונות שזרע ה בליבו הנתבעת. אך משהנתבעת טענה להתיישנות נוצרה פלוגתא שקם הצורך להכריע בה, ועל כן נושא ההתיישנות של התובענה הוא הפלוגת א שנידונה במהלך המשפט ולא היה כל שינוי חזית מצד התובע אשר בחר להשיב לטענת ההתיישנות של הנתבעת.

ככל שמדובר בטענות לעניין ההתכתבויות הרי הן קשורות במכתבים שהוחלפו בין באי כוח הצדדים, שבנסיבות העניין לא ראיתי שהן חורגות מגדר המחלוקת בין הצדדים ומעל לכל אינן חדשות לנתבעת, הרי מדובר במכתבים שהיא שלחה לתובע וככל שמדובר בשיקולים אותם שקל התובע בהגשת התביעה לאחר חלוף תקופת ההתיישנות, הרי טיעוניו בנקודה זו שייכים לגדר המחלוקת ולא חורגים ממנה.

מכל האמור לעיל, לא מצאתי כי התובע הרחיב חזית.

א.2. תקופת ההתיישנות:

אין חולק בין הצדדים כי סעיף 10 לחוק ההתיישנות חל ועל כן, במניין תקופת ההתיישנות לא מביאים בחשבון התקופה בה היה התובע קטין.

המחלקות הינה "מהו מקרה הביטוח" האם הוא יום התאונה או יום התגבשות הנזק.

מחלוקת זו נידונה בהרחבה והוכרעה בפסק דין אמיתי שצוטט בהרחבה ע"י שני הצדדים. בפסק דין זה התייחס ביהמ"ש בצורה ברורה לפוליסת תאונות אישיות וקבע בדרך שאינה משתמעת לשתי פנים כי מקרה הביטוח בפוליסה לתאונות אישיות הינו מועד קרות האירוע הבטוחי דהיינו קרות התאונה ולא התגבשות הנזק/ קביעת הנכות (אה פרק ט(2) ו- י"א (1) ו- י"ב (1) ו- (5)), כך קבע כב' השופט רובינשטיין בדעת רוב בפסק דין אמיתי בפסקה י"ב(1) לפסק הדין:

".... מטעם זה, ועל פי העקרונות שנקבעו בפסיקה, יש לבחון את תקופת ההתיישנות ממועד אירוע התאונה, מועד שאינו שנוי במחלוקת, וזו ההכרעה המוצעת על – ידי . פ סיעה בדרכה של דעת הרוב בעניינו (הכוונה דעת הרוב במחוזי הערה שלי מ.ד.) קשה – בכל הכבוד- להלמה עם כוונת המחוקק, אשר קיצר באופן מודע ומכוון את תקופת ההתיישנות לשלש שנים; משמעה עשוי להיות לא אחת הארכתה של תקופת ההתיישנות לפרק זמן ארוך ובלתי מוגדר. סבורני, אפוא, כי אירוע התאונה הוא המקי ם את מקרה הביטוח כאשר עסקינן בפוליסה לביטוח תאונות אישיות; וכשמדובר במחלה או נכות, המועד הראשון שבו יכלו לעמוד על קיומן – קבלת טיפול רפואי;...".

יש לציין כי בסיכומיו, התובע ציטט פסיקה (סעיף 6 לסיכומיו) לפיה נקבע כי המועד הקובע לצורך תקופת ההתיישנות הינו התגבשות הנכות אך פסיקה זו אינה רלוונטית; ראשית, כי היה מדובר בפוליסה לקביעת נכות ולא תאונות אישיות ושנית, כי מדובר בפסיקת בימ"ש מחוזי בעוד הלכת אמיתי שנקבעה בבית משפט עליון היא הקובעת והמחייבת.

כאמור, פסק דין אמיתי נפסק בדעת רוב, כי המועד הקובע לתחילת מרוץ ההתיישנות בפוליסת ביטוח תאונות אישיות הוא יום האירוע התאונתי, ולא מועד התגבשות הנכות הצמיתה.

במקרנו זהו יום 24.9.2003.

התובע הגיע לגיל 18 ביום 2.11.2007, דהיינו היה עליו להגיש את תביעתו עד ליום 2.11.2010.

בפועל הוגשה התביעה לאחר חלוף תקופת ההתיישנות, ביום 7.2.2011, משכך עילת התביעה על פי הפוליסה התיישנה.

ג. האם התנהלות הנתבעת משתיקה אותה מלהעלות את טענת ההתיישנות?

פסיקה ענפה חסמה חברות ביטוח מלהעלות טענת התיישנות במקרים בהם נקבע כי התנהלות חברת הביטוח היתה חסרת תום לב.

בהקשר זה ראיתי לצטט חלק מהסקירה בפס"ד בע"א 6398-11-08 (מחוזי חיפה) חייט נגד דקלה חברה לביטוח בע"מ , פסק דין מיום 27.4.2010:

" שימוש בתום לב בזכות שבדין:
....
 " החלת עקרון תום הלב על שימוש בזכות שמקורה בדין כוללת אף שימוש בזכות דיונית המוקנית בחוק, כמו טענת ההתיישנות. לפיכך, אין מניעה להחיל את עיקרון תום הלב כמחסום בפני העלאת טענת ההתיישנות...".
ועוד:
"עקרון תום-הלב קובע כי השמירה על האינטרס העצמי צריכה להיות הוגנת ותוך התחשבות בציפיות מוצדקות ובהסתמכות ראויה של הצד האחר. אדם לאדם - לא זאב, ולא מלאך; אדם לאדם - אדם"  (דברי כב' השופט ברק ברע"א 6339/97 רוקר נ' סלומון, פ"ד נה(1) 199, 279), 23.12.99
  על פי סעיף 61(ב) לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג - 1973, הוחל עקרון תום הלב גם על פעולות משפטיות וחיובים שאינם נובעים מחוזה, לרבות שימוש בזכות שמקורה בדין.

ראו בש"א 6479/06 בנק דיסקונט לישראל נ' שנפ, מפי כבוד הנשיאה ביניש (ניתן ביום 15.1.07) בפסקה 4 לפסק הדין:

"עקרון תום-הלב מהווה עקרון-על בשיטתנו המשפטית "אשר מצודתו פרושה... על כלל המערכת המשפטית בישראל" (דברי השופט אלון בע"א 700/81 פז נ' פז, פ"ד לח(2) 736, 742). מעקרון זה נגזר כי על בעלי הדין להפעיל את הזכויות והחיובים המעוגנים בכללי הפרוצדורה האזרחית בדרך מקובלת ובתום-לב. .." (ההדגשה שלי, י.ו.)
 לאור האמור, ברי כי טענת ההתיישנות, שהיא כאמור דיונית במהותה, כפופה לחובה לנהוג בתום לב ובהגינות......".
... ראו דעתו של ז. יהודאי, דיני ההתיישנות בישראל, כרך א', 231):
"...יצויין כי לא תישמע טענת התיישנות מפי הנתבע, אשר, תוך כדי תקופת ההתיישנות, במעשיו או בהודעותיו, השפיע על התובע להשהות את ההליכים......בית המשפט לא יזקק לטענת התיישנות מצד נתבע, כאשר זה האחרון בהודעה או בשתיקה, לפי המקרה, נטע בלבו של התובע את האמונה, שאין בכוונתו לעורר טענת התיישנות""
כן ראו י. אליאס דיני ביטוח, 2009 כרך ב' עמ' 1475:
"האם חלה חובה על המבטח לגלות למבוטח המוסר הודעה על קרות מקרה הביטוח את מועדי ההתיישנות של התביעה. נראה כי בכל מקרה שבו קיים פער בין הציפייה הסבירה של המבוטח ביחס לתקופת ההתיישנות של התביעה לבין תקופת ההתיישנות בפועל, יהיה על המבטח להבהיר למבוטח אימתי מסתיים מרוץ ההתיישנות של התביעה. כך יהיה למשל, כאשר ציפייתו של מבוטח בביטוח נכות מתאונה, שלפיה מרוץ ההתיישנות של תביעתו יתחיל רק עם התגבשות הנכות, אינה עולה בקנה אחד עם המצב המשפטי בפועל שלפיו מרוץ ההתיישנות מתחיל במועד התאונה".
כן ראו בדומה בר"ע (י-ם) 716/03 הדר חברה לביטוח נ' דהאן מיום 12.5.03, שם נקבע כי הודעת המבטחת כי היא ממתינה בבירור התביעה עד לסיום חקירת המשטרה, חוסמת אותה מלהעלות טענת ההתיישנות עקב חובתה לנהוג בתום לב (כן ראו כב' השופטת ז. אגי, בבש"א (שלום-ת"א-יפו) 121994/01 כהן נ' "כלל" חברה לביטוח בע"מ תק-של 2002(1) 1, עמ' 3). ....
ועוד:
ראו דבריו של שחר ולר, ביטוח, כרך ראשון (בעריכת א' זמיר, א.מ. ראבילו, ג' שלו, 2005), עמוד 676:
"מבטחת המטעה את המבוטח לחשוב שתביעתו תידון באופן ענייני ובכך מונעת ממנו להחליט כיצד לפעול לשם מימוש זכותו  - לא תוכל לטעון לאחר מעשה שהתובענה התיישנה. לעניין זה די בהטעייה בתום לב. אין לצפות מן המבוטח שיראה כי ההטעייה היתה ביודעין. יש להתחשב בהקשר זה בהבדל שבין מבטחות לבין מתקשרים אחרים: כמעט תמיד נהנית המבטחת מיתרון על המבוטח בכל הקשור לזכויותיו על פי הפוליסה ולהכרת דיני ההתיישנות. " "
 מן הכלל אל הפרט:
 יישום הלכות אלה על ענייננו מוליך למסקנה כי העלאת טענת ההתיישנות על ידי המבטחת, בנסיבות המקרה שלפנינו, אינה מהווה חוסר תום לב ושימוש לרעה בזכות דיונית.
ראשית, עיון במכתבי התובעת מראה כי כבר ביום 3.7.08, עת הצדדים היו בהליך של העברת מסמכים כגון וס"ר וחומר רפואי, דאגה הנתבעת לרשום בסעיף 3 למכתב כי: " אין באמור משום הודאה בזכות כלשהי ו/או לפגוע ביתר זכויותינו עפ"י הפוליסה והחוקים הרלוונטיים ו/או משום הסמכה כלשהי למתן אורכה לתקופת התיישנות".
הנתבעת מפרטת באופן ברור כי אינה מוותרת על טענת ההתיישנות, אין מקום כאן להחיל את החובה לפרט אודות תקופת התיישנות מקוצרת, נוכח היותו של התובע מיוצג וידיעת החוק הינה חזקה על מי שמתעסק בייצוג נפגעים בתיקי ביטוח.
כך גם , הערה זו נכתבה שוב במכתב הדחייה ביום 22.2.09.
לפיכך, איני רואה הכי הנתבעת מפרה חובת תום הלב ואיני רואה בעצם ההתכתבויות התנהלות שיש בה כדי לנטוע בלב התובע האמונה כי הינה מוותרת על טענת ההתיישנות.
שנית, תביעתו של התובע נדחתה לגופה ביום 22.2.09, אף על פי כן, התובע בחר לנהל התכתבות נוספת בשנת 2011 כאשר חלפה לה תקופת ההתיישנות, ולא ברורה התנהלות זו, עת יכל התובע פשוט להגיש תביעה נגד המבט חת נוכח חלוף זמן רב מיום התואנה והתקרבות חלוף מועד ההתיישנות.
שלישית, התובע היה מיוצג מהיום הראשון שפנה אל חברת הביטוח, ועל כן הקביעה בפסק דין חייט לעיל אינה ישימה כל כך במקרנו מאחר (שם פניית אשת המבוטח לראשונה היתה באופן אישי וללא ייצוג משפטי), חזקה כי עורכי הדין יודעים את החוק והוראותיו לעניין תקופות ההתיישנות וכי הערות מעין "מבלי לפגוע בטענת ההתיישנות ידועות להם וידועה להם משמעות הדבר גם אם הנתבעת לא פירטה במכתב מיום 22.2.2011.
לא ברורה טענת התובע לפיה המכתב מיום 22.2.2011 נטע בלבו האמונה לפיה אם תאותר הפוליסה תביעתו תידון לגופה ללא קשר לטענת ההתיישנות, כפי שהסברתי לעיל, ההערה בראש המכתב מספקת במקרנו מאחר ומדובר בבעל דין מיוצג, ולא היתה כל חובה על המבטחת לשוב ולפרט את עניין תקופת ההתיישנות גם מאחר ואינה מאתרת את המסמכים הרלוונטיים וגם מאחר ומדובר בבעל דין מיוצג.
רביעית, אין בנמצא מכתבים של הנתבעת במענה על דרישות התובע משנת 2007 ועד לאמצע 2008 שאז יכל ביהמ"ש לעמוד על דרישות הנתבעת וללמוד על התנהלות הנתבעת בתקופה זו. המכתבים הקיימים יש בהם כיתוב שניתן ללמוד ממנו בבירור כי הנתבעת עומדת על טענת ההתיישנות ולכן הטענה של התובע כי התנהלות הנתבעת נטעה בלבו את האמונה כי היא מוותרת על הטענה אינה נכונה כלל בעוד המכתבים מיום 3.7.08 ו- 22.9.08 מעידים את ההיפך הגמור.
חמישית, פסק דין סעסעאני אותו ציטט ב"כ התובע מדבר על פוליסת ביטוח חיים ובריאות, שם התנתה חברת הביטוח את המשך הבירור בהחלטת וועדת המל"ל אף שהיה ברור כי הליכי המל"ל עלולים להתמשך מעבר לתקופת ההתיישנות, ובעצם הנתבעת שם התלתה את התביעה בקביעת המל"ל ומכאן החלטת ביהמ"ש כי התנהלה בחוסר תום לב. שונה הדבר במקרנו כפי שנומק לעיל.
בחנתי אחת לאחת את הפסיקה שהובאה בידי ב"כ הנתבעת ומצאתיה לא רלוונטית, מאחר ושם נסיבות המקרה שונות מהמקרה דנן.
סוף דבר;
תקופת ההתיישנות חלפה ביום 2.11.2010, עד אז היה על התובע להגיש את תביעתו ומשלא הגיש את תביעת אלא לאחר חלוף תקופת ההתיישנות, יש לדחות את התביעה על הסף.
בנסיבות העניין אינני מטיל צו להוצאות.
ניתן פטור מלא מתשלום יתרת האגרה.
לשלוח לצדדים.
ניתן היום, ל' אב תשע"ד, 26 אוגוסט 2014, בהעדר הצדדים.