הדפסה

עודה נ' שיא טיולים והסעות 1983 בע"מ

16 ספטמבר 2014

לפני:

כב' השופטת חופית גרשון-יזרעאלי

התובע
ג'מאל עודה
ע"י ב"כ עו"ד שלום בר
-
הנתבעת
שיא טיולים והסעות 1983 בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד אביחי ברטנובסקי

פסק דין חלקי

המחלוקת העיקרית שהובאה לפתחו של בית הדין במסגרת תיק זה, הינה שאלת זכאות התובע, ששימש כנהג הסעות, לתמורה בגין עבודה בשעות נוספות.

במרכזה של מחלוקת זו נעוצה השאלה, מהן שעות העבודה בגינן זכאי התובע לשכר, והאם הן כוללות שעות המתנה או הפסקה בין ההסעות השונות שנדרש לבצע במסגרת עבודתו.

עוד חלוקים הצדדים בשאלת זכאות התובע לפיצויי פיטורים בעקבות התפטרותו מן העבודה, פיצוי בגין עבודה בימי מנוחה והשלמת הפרשות פנסיוניות.

ההליכים בתיק
ביום 5.6.14 התקיימה ישיבת ההוכחות בתיק. התובע העיד לתמיכה בתביעתו ומטעם הנתבעת העידו גב' רונית ארביסמן, המשמשת כמנהלת משאבי אנוש בנתבעת; מר גיורא לוי, קצין הבטיחות של הנתבעת ומר גיל חיים, סדרן עבודה בנתבעת.
לאחר שמיעת ההוכחות הגישו הצדדים סיכומים בכתב.

העובדות העיקריות
התובע עבד אצל הנתבעת כנהג רכב הסעות, מחודש מאי 2008 ועד ליום 31.10.12. מחודש אפריל 2009 ועד ליום 13.8.2009 שהה התובע בחופשת מחלה, בשל מחלת הסרטן בה לקה.

במסגרת עבודתו, הוטלו על התובע לרוב מטלות קבועות ובהן הסעות ילדים לבתי ספר, איסוף בדיקות מעבדה מקופות חולים, הסעות של דיירי בתי אבות והסעת עובדים לעבודתם בנמל התעופה בן גוריון.

לטענת התובע, אשר לא הוכחשה, הוא הוחתם עם תחילת העסקתו על הסכם עבודה ( סעיף 7 לתצהיר התובע). ההסכם לא הוצג במסגרת ההליך, לטענת הנתבעת מאחר שלא אותר במשרדיה ( סעיף 14 לתצהיר גב' ארביסמן).

במהלך תקופת עבודתו של התובע השתנה מעת לעת אופן תשלום שכרו. שינויים אלו באו לידי ביטוי בתלושי השכר שקיבל התובע.

מתחילת עבודתו של התובע ועד לחודש דצמבר 2011, שולם שכרו במתכונת של שכר יסוד, שעמד בסוף התקופה על סך של כ- 5,800 ₪ בצירוף רכיב של " שעות נוספות גלובליות", שעמד על סך של כ – 3,040 ₪ ( תלושי השכר- נספח 4 לתצהיר התובע).

מספר חודשים במסגרת התקופה האמורה, מחודש אוקטובר 2009 ועד לחודש מאי 2010, וכן מחודש ינואר 2012 ועד לסיום עבודת התובע, שולם לו שכר יסוד וכן תמורה בגין שעות נוספות בשיעורים משתנים, שכונתה " ש.נ. 1", "ש.נ. 2", "ש.נ. 3" ו- "ש.נ. 4".

בחודש ספטמבר 2012 התפטר התובע מן העבודה, לטענתו בשל תנאי העבודה הקשים שפגעו בבריאותו וקיפוח זכויותיו. לטענת הנתבעת, התפטר התובע לאחר שביקש להעלות את שכרו והבקשה נדחתה. התובע נתן הודעת התפטרות בעל פה ולאחר מכן בכתב, במכתב מיום 27.9.12 ( נספח ה' לתצהיר גב' ארביסמן).

טענות התובע
ואלה הן טענותיו העיקריות של התובע:
התובע הועסק משך שעות עבודה רבות מדי יום, במתכונת מפרכת, ועמד לרשות העבודה מדי יום 15 שעות מהשעה 5:30 בבוקר לערך ועד לשעה 20:30 בערב ( סעיף 10 לתצהיר התובע).
כמו כן, בימי ו' עבד התובע במתכונת כדלהלן: התובע החל לעבוד מהשעה 6:30 בבוקר ושב לביתו בשעה 13:00. כמו כן, בכל שבוע שני, לסירוגין, עבד בימי ו' מהשעה 17:00 ועד לשעה 8:00 בבוקר למחר, בסך הכל 15 שעות ( סעיפים 12 – 14 לתצהיר התובע).
מתכונת זו התקיימה עד לגילוי מחלתו של התובע בשנת 2009. כאשר שב מתקופת המחלה עבד בימי ו' מהשעה 17:00 ועד לשעה 01:00 בלילה, בשבת מהשעה 5:30 בבוקר ועד 10:00 ומהשעה 13:00 ועד לשעה 16:00, ובסך הכל 15.5 שעות ( סעיף 18 לתצהיר התובע).
התובע עמד לרשות העבודה משך כל השעות האמורות.
לתובע לא שולמה תמורה מלאה בגין עבודה בשעות נוספות לה היה זכאי. הפיצול בשכרו של התובע, לשכר יסוד ולשעות נוספות, היה פיקטיבי. יש לראות את מלוא שכרו של התובע עד ליום 31.12.11 כשכר רגיל לצורך חישוב השעות הנוספות. בהתאם למערכת האיתור שהייתה מותקנת ברכבו של התובע, הוא הועסק בממוצע במתכונת של 392 שעות לחודש. התובע זכאי לתמורה בגין עבודה בשעות נוספות, בסך 130,988 ₪. יוער, כי בכתב התביעה נקב התובע בסכום גבוה יותר ברכיב תביעה זה, סכום שהופחת במסגרת תצהיר העדות של התובע.
הנתבעת הפרה את הוראות תקנות התעבורה, בעניין היקף שעות ההעסקה המנוחה של התובע, וסיכנה את הנוסעים.
התובע עבד במתכונת קבועה, 7 ימים בשבוע, ולא קיבל פיצוי בגין העסקה בימי מנוחה לכל אורך תקופת ההעסקה. לפיכך, התובע זכאי לפיצוי בסך 39,202 ₪.
התובע התפטר בנסיבות המזכות אותו בפיצויי פיטורים, בשל הרעה מוחשית בתנאי העבודה, קיפוח זכויותיו ופגיעה בבריאותו. לפיכך, התובע זכאי לפיצויי פיטורים בסך 35,058 ₪.
על הצדדים חלים צווי ההרחבה בענף הנסיעות והתיירות, או בענף התובלה, שכן הנתבעת מעידה על עצמה כי היא עוסקת בתחום התיירות ומספקת שירותים שונים ובכללם שירותי הובלת בדיקות מעבדה ודם והעברת דואר. לכן, זכאי היה התובע להפרשות לפנסיה בשיעור 6%. יוער, כי בתצהירו טען התובע לתחולה חלופית של הסכמים קיבוציים בענפים האמורים, טענה שנזנחה בסיכומיו.
הנתבעת ביצעה הפרשות חלקיות בלבד לפנסיה, בהתאם לצו ההרחבה הכללי לביטוח הפנסיוני ולפיכך זכאי התובע להפרשים בסך 25,242 ₪, בניכוי הסכומים שהצטברו בקופות.

טענות הנתבעת
טענותיה העיקריות של הנתבעת הינן כדלהלן:
הנתבעת טוענת, כי התובע הועסק במתכונת קווים סדירים וקבועים. לתובע שולמה משכורת בסיס וכן שולמה תמורה בגין עבודה בשעות נוספות, אשר חושבה בהתאם למספר השעות בממוצע בכל חודש, כאשר לעיתים העובד מרוויח מן החישוב הממוצע ולעיתים המעסיק.

מתכונת העבודה הקבועה של התובע לא נמשכה 15 שעות והתובע לא עמד לרשות הנתבעת משך כל שעות העבודה. יום העבודה של התובע החל באיסוף ראשון בשעה 6:20 בבוקר והסתיים בסביבות השעה 18:15, בבית התובע. שעות העבודה שפירט התובע כוללות שעות מנוחה רבות, בהן שהה התובע בביתו ואף לן בביתו.

בתקופת העבודה, התובע לא פנה בטרוניה כי זכויותיו נפגעות או שהנתבעת אינה עומדת בהתחייבויותיה כלפיו. בתחשיביו של התובע נכללו שעות פעילות מנוע הרכב ולא שעות האיסוף והפיזור. גם אם התובע זכאי לתוספת בגין שעות עבודה, יש להפחית את התשלומים שהשתכר ביתר, כגון בחודשים נובמבר ודצמבר 2011, בהם לא השלים משרה מלאה ובכל זאת קיבל גמול שעות נוספות גלובאלי.

התובע פנה לנתבעת בחודש יוני 2012 וביקש כי תפטר אותו, תשלם לו פיצויים ולאחר מכן תשוב להעסיקו, שכן הוא זקוק לכספים עקב שיפוץ ביתו. הנתבעת סירבה והעניקה הלוואה לתובע.

לאחר מכן ביקש התובע העלאת שכר וביקש תשלום של 25 ₪ לשעה. הנתבעת העלתה את שכר התובע, יחד עם יתר העובדים, לסך 24 ₪ לשעת עבודה. התובע ניסה לשכנע נהגים נוספים להתפטר ולדרוש פיצויים.

התובע אינו זכאי לפיצויי פיטורים. התובע התפטר לאחר שביקש העלאה בשכרו ולא נענה. התובע הודיע כי בחברה אחרת הסכימו לשלם לו את השכר שהוא דורש. תחילה ביקש התובע להתפטר לאלתר ורק לאחר שיחה עם סדרני הנתבעת נעתר למתן הודעה מוקדמת, עד ליום 31.10.12. התובע החל לעבוד בחברה מתחרה יום לאחר שסיים עבודתו בנתבעת.

התובע אינו זכאי לסעדים מכוח הסכם קיבוצי ואינו זכאי לתשלום בגין ימי מנוחה מאחר שהשתכר משכורת גלובאלית, שכללה תשלום בגין ימי מנוחה.
דיון והכרעה
תמורה בגין עבודה בשעות נוספות
חוק הגנת השכר ( תיקון מס' 24), התשס"ח-2008, אשר נכנס לתוקפו בחודש פברואר 2009, הוביל לשינוי בעניין נטל ההוכחה בגין עבודה בשעות נוספות. לאחר התיקון, נטל ההוכחה מוטל על המעסיק להוכיח כי העובד לא עמד לרשות העבודה במשך שעות העבודה השנויות במחלוקת.
בענייננו חלות הוראות התיקון על חלק הארי מתקופת ההעסקה של התובע.

אשר לנטל ההוכחה בעניין שעות נוספות, נקבע בפסיקת בית הדין הארצי כי המגמה הינה הגמשת הכללים, כדלהלן:
"מגמת הפסיקה היא הגמשת הכללים בדבר נטל הראייה שיחול על עובד התובע גמול שעות נוספות, בנסיבות שונות: מקרים בהם שוכנע בית הדין כי העובד עבד במתכונת עבודה קבועה הכוללת עבודה בשעות נוספות; מקרים בהם קיימת תופעה של העבדה בשעות נוספות ללא תשלום גמול שעות נוספות כמתחייב מהדין; מקרים בהם הדרישה להוכחת מדויקת של שעות העבודה אינה הולמת את נסיבות יחסי העבודה, כבמקרה של עובדים סיעודיים. בכל המקרים האלה, די בכך שהעובד הוכיח את מתכונת העבודה בכללותה, והוא אינו נדרש להוכחת מדויקת של שעות עבודתו."
ע"ע ( ארצי) 212/06 ימית א.ביטחון (1988) בע"מ נ' אפרים ( 12.11.08).

במסגרת סעיף 25 לחוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א-1951, נקבע כי על המעסיק חובה לנהל פנקס רישום של שעות עבודה, שעות מנוחה שבועיות, שעות נוספות, גמול שעות נוספות וגמול עבור עבודה במנוחה שבועית.
באשר לנפקות אי ביצוע חובות המעסיק נפסק בעניין ימית האמור לעיל, בהסתמך על פסיקה קודמת, כך:
"לנוכח השינויים במגמת הפסיקה והחקיקה בעניין נטל הראייה להוכחת תביעות שעניינן מימוש זכויות מכוח חוקי המגן; לנוכח הצורך להבטיח כי העובדים מכל השכבות במשק יוכלו לממש את זכויותיהם על פי חוקי המגן; לנוכח הגידול בהיקף התופעה של התעלמות מעבידים מחובות רישומיות ואי ציות לחוקי המגן, מן הראוי לתת ביטוי מעשי לנפקות המשפטית של הפרת המעביד את חובותיו הרישומיות, דהיינו חובותיו לנהל פנקס שכר, פנקס שעות עבודה ומנוחה, מתן אישורים לעובד וחובות אחרות החלות עליו על פי הדין. יש להחיל את ההלכה שנקבעה לעניין אי ניהול פנקס חופשה על אי קיום חובות רישומיות אחרות, דהיינו לקבוע כי בהעדר רישומים בקשר לעבודתו של העובד כמתחייב מהוראות חוק, יועבר נטל ההוכחה למעסיק." ( פסקאות 31-38 לפסק הדין והאסמכתאות המופיעות שם).

בענייננו, טוען התובע כי הינו זכאי לתמורה בגין כל השעות, מרגע יציאתו מביתו בבוקר לאיסוף הראשון, ועד לשובו לביתו בערב, לאחר תום הסעות אותו יום. לעמדת התובע, במהלך כל אותן שעות עמד לרשות הנתבעת.
התובע סומך חישוביו על מכשיר האיתור שהיה ברכב ( GPS), ואינו מפחית כלל זמני הפסקות מחישוביו.

הנתבעת טוענת, כי חישוב יום העבודה של התובע החל לפני האיסוף הראשון והסתיים לאחר האיסוף האחרון. כן נטען, כי במהלך יום העבודה של התובע חלו הפסקות ארוכות, בחלקן שב התובע לביתו ( סעיף 47 לתצהיר גב' ארביסמן). הנתבעת צירפה נתונים מחודש ספטמבר 2011 ואילך בלבד, בדבר הנסיעות שביצע התובע ( נספח ו' לתצהיר גב' ארביסמן).

שני הצדדים צירפו לתצהיריהם נתונים המתבססים על מכשיר האיתור ( GPS) שהותקן ברכבו של התובע. התובע ערך תחשיבים כלליים על יסוד מלוא השעות מיציאתו מביתו ועד לשובו בסיום יום העבודה ( נספח 2 לתצהיר התובע) ואילו הנתבעת הראתה בנתוניה, שהתייחסו לחודש ספטמבר 2011 ואילך ( נספח ו' לתצהיר גב' ארביסמן), את שעות העבודה של התובע בפועל ואת שעות ההפסקה, לשיטתה. כן צוין בנתוניה של הנתבעת מתי שהה התובע בביתו במהלך יום העבודה.

בסיכומי הנתבעת ( סעיף 69), נערכה השוואה בין שעות העבודה בפועל של התובע, שהוסקו משעות ההפעלה של מנוע הרכב, לבין היקף השעות שחושב לצורך שכרו של התובע, בחודשים ינואר עד אוקטובר 2012. מן ההשוואה ניתן לראות, כי התובע קיבל שכר עבור היקף שעות הגבוה משמעותית מהיקף שעות עבודתו הנטענת בפועל.

לאחר בחינת הנתונים שהציגו הצדדים, מצאתי כי לא ניתן לקבל את טענת התובע לפיה יש להחשיב את כל השעות הנטענות כשעות עבודה בפועל, ואפרט.

בע"ע ( ארצי) 403/99 שובל - יהב הסעות וטיולים בע"מ (18.7.01) קבע ביה"ד הארצי, כי השאלה האם עובד המועסק בשעות מפוצלות זכאי לגמול בעד השעות שבין תקופות הפיצול במשך יום העבודה, היא שאלה מעורבת, עובדתית ומשפטית, התלויה בנסיבותיו של כל מקרה.

בחקירתו הנגדית של התובע ( עמוד 9 שורות 14- 15), הודה התובע כי ניתנה לו שעת הפסקה יומית, כאשר נשאל אודות זמני הפסקה במסגרת עבודתו, כדלהלן:
" ש. האם בעבודתך בנתבעת היו לך הפסקות?
ת. היתה לי שעה הפסקה אחרי שאני בעבודה רצופה מהבוקר עד 15:15".

אין חולק, כי התובע עבד לרוב במתכונת עבודה יומית צפויה וקבועה ( סעיף 10 לתצהיר התובע). מתכונת זו כללה עבודה מפוצלת, כך שבין משימת הסעה אחת למשימה נוספת, שהה התובע ב"מנוחה".

מעיון בטבלת הנתונים שהציגה הנתבעת ( נספח ו' לתצהיר גב' ארביסמן) עולה כי התובע לא עבד במתכונת זהה לחלוטין מדי יום. עם זאת, באופן גורף ובהתאם לנתונים בשני חודשים מדגמיים – ספטמבר עד אוקטובר 2011 – ניתן לומר כי ככלל התובע עזב את ביתו לקראת השעה 6:00, כרבע שעה לפני תחילת העבודה בפועל, ושב לביתו בסביבות השעה 20:00. במהלך כל יום עבודה, הייתה לתובע לפחות הפסקה אחת, בת שעה לפחות, לרוב שתי הפסקות ולעיתים אף שלוש הפסקות. במהלך אותן הפסקות, הגיע התובע לביתו בתשעה ימים בחודש ספטמבר 2011 וב- 14 ימי עבודה בחודש אוקטובר 2011.
בחודש נובמבר 2011 עבד התובע רק תשעה ימים ובדצמבר 2011 עבד שמונה ימים. לא נטען בפני כי הנתבעת הפחיתה משכרו של התובע בחודשים אלה.

בהתאם לנתונים האמורים, בחודשים ינואר – מרץ 2012 התובע עזב את ביתו בשעה 5:30 – 6:00 בבוקר, ושב לרוב לא יאוחר מהשעה 18:00. התובע שהה בכל הימים בהפסקות שארכן עלה על שעה, ובחודש מרץ 2012 במרבית הימים היו לפחות שתי הפסקות, אשר כל אחת מהן ארכה למעלה משעה.

התובע הועסק לרוב גם בימי שישי ושבת ומתכונת עבודתו לא כללה יום מנוחה שבועי חלופי ללא עבודה בפועל. מנתוני הנתבעת, הנוגעים לחודש ספטמבר 2011 ואילך, עולה כי התובע צודק בטענתו, לפיה הועסק לרוב בימי ו' לסירוגין, שבוע אחד מהשעה 5:30 עד השעה 12:00 לערך, ובשבוע השני עבד מהשעה 6:30 ועד לחצות באותו יום וכן למחרת, בשבת מהשעה 5:30 ועד 16:30. יוער, כי בחלק מימי שישי ושבת לא הועסק התובע כלל, כגון בתאריכים 17.9.14, 1.10.11, 14.10.11, 15.10.11, 29.10.11, 13.1.12.

לאור האמור, אין כל ספק כי התובע הועסק בשעות נוספות רבות ובימי המנוחה, באופן קבוע.

בע"ע ( ארצי) 131/07 גלעד גולדברג - אורטל שירותי כח אדם בע"מ (13.5.2009), פירט בית הדין הארצי את המבחנים לפרשנות המונח " הפסקה", מונח שהינו תלוי נסיבות, בהאי לישנא:
"המונח " הפסקה" הקובע בסעיף 20 לחוק תלוי במכלול העובדות של כל מקרה, ויש להעמיד כל מקרה במבחן " עמידה לרשות העבודה", וזאת בשים לב לתפקידו של העובד, מקום עבודתו, חובת נוכחות במקום העבודה, מיקום המפעל, האם העובד רשאי לצאת מהמפעל, האם העובד ישן במקום העבודה כעניין שבשגרה ועוד. יש מקרים בהם העובד ישן, נח או אוכל במקום העבודה בזמן " הפסקה", אך רק לפי נסיבותיו של כל מקרה ומקרה ניתן להכריע האם מדובר בשעות עבודה אם לאו".

בנסיבות העניין, בהן עבד התובע לרוב במתכונת קבועה, בביצוע משימות שהוגדרו מראש, ושהה בהפסקות מדי יום, מקובלת הטענה כי יש לנכות זמני הפסקות משעות עבודתו.
עם זאת, אין לראות את כל זמני ההפסקות הכפויות בין ההסעות השונות של התובע כ"הפסקות", בגינן אין הוא זכאי לשכר. הנתבעת לא פירטה בפני היכן בוצעה עבודת התובע מדי יום, והיכן שהה בהפסקות הנטענות, פרט לחלק מן הימים בהם נטען כי הגיע לביתו. לפיכך, לא ניתן לקבוע האם בזמנים אלה היה התובע פנוי לפעילויות פנאי או נדרש להמתין למשימה הבאה שהוטלה עליו. עם זאת, באופן גורף עולה מן הנתונים כי התובע נהנה לפחות משעת הפסקה במהלך יום העבודה, שעה בה הודה אף התובע עצמו בעדותו, כאמור.

לאור כל האמור, לצורך חישוב השעות הנוספות ילקחו בחשבון מלוא השעות, בניכוי שעת הפסקה מדי יום.

התובע צירף לתצהירו חישוב ברמה היומית, של התמורה בגין עבודה בשעות נוספות ללא ניכוי זמן הפסקות. לטענת התובע, הוא זכאי להפרשים בשיעור חודשי ממוצע של 2,426 ₪ ( נספח 2 לתצהיר התובע). הנתבעת לא הגישה תחשיב נגדי ולא הבהירה כיצד חושב שכרו של התובע, פרט לאמירה כללית בסעיף 17 לתצהירה של גב' ארביסמן כדלהלן:
"למיטב הבנתי, השכר נחלק לשני רכיבים. שכר יסוד לפי משכורת מינימום לאותה תקופה ושכר לפי שעות נוספות משוערות ממוצעות לחודש- בחישוב שנתי".
כאמור, הנתבעת לא הציגה נתונים מספריים, לתמיכה בטענותיה בדבר חישוב שנתי ממוצע של שכרו של התובע המתבסס על היקף השעות הנוספות שעבד.

מעיון בתחשיב שצירף התובע ובסיכום הממוצע ( סעיף 106 לסיכומי התובע), עולה ספק רב בדבר נכונות החישובים. התחשיב מתייחס לחודשים ספטמבר 2011 עד אוקטובר 2012, לגביהם הוצגו נתונים מטעם הנתבעת. התובע חישב ממוצע הפרשים חודשי בסך 2,426 ₪, המתייחס רק לחודשים בהם לטענתו שולם שכרו בחסר, תוך התעלמות מחודשים בהם שולם לכאורה השכר כדין, או ביתר ( החודשים נובמבר ודצמבר 2011 וכן החודשים יולי עד אוקטובר 2012).

לאחר מכן, הכפיל התובע את החישוב הממוצע הנטען ב- 54 חודשים- מלוא תקופת עבודתו, לרבות תקופת המחלה בה לא עבד כלל ולרבות חודשים בהם לא טען כלל לחסר בשכרו.

גם טבלת החישוב המפורטת של התובע ( נספח 2 לתצהירו) אינה ברורה. בין היתר, הטבלה כוללת עמודה המכונה " סה"כ שעות" הכוללת נתונים בלתי ברורים כגון 0.57, בהתייחס ליום 18.9.11, יום בו עבד התובע לפי הטענה 13.57 שעות.
מכאן, כי חישובי התובע שגויים, ואינם מבטאים את השכר הנכון לו היה זכאי.

אשר לשכר ששולם לתובע בפועל- בנסיבות העניין, בהן אין חולק כי התובע הועסק במתכונת עבודה שכללה העסקה בשעות נוספות, לא ניתן לקבל את טענת התובע לפיה יש לראות את כל שכרו, לרבות התוספת ששולמה בגין שעות נוספות, כשכר רגיל בגין עבודתו.
מששולם לתובע תשלום נפרד בתמורה לעבודה בשעות נוספות, וההסדר אינו בגדר פיקציה, אין פסול בהסדר.
ראו: דב"ע ( ארצי) מד/ 3-34 אלון נ' בנק ישראל, פד"ע טז 76 (1984).

לאור תקופת העבודה הממושכת של התובע ובהעדר נתונים מלאים וחישובים נכונים, לא ניתן להכריע בשאלה האם שולמה לתובע תמורה מלאה בגין עבודתו בשעות נוספות וככל שלא, מה שיעור ההפרשים להם הוא זכאי.

לפיכך, יגישו שני הצדדים עד ליום 20.10.14 חישובים מסודרים מטעמם המתבססים על העקרונות הבאים:
שבוע עבודה במשק הינו בן 43 שעות. מסגרת שעות העבודה הרגילות ביום חול הינה 8 שעות וביום שישי, 3 שעות. מעבר לכך, יש לשלם תמורה בגין עבודה בשעות נוספות בגין כל שעה.
בגין השעתיים הנוספות הראשונות בכל יום זכאי התובע לתמורה בשיעור 125% ובגין כל שעה נוספת, לתמורה בשיעור 150%.
בגין עבודה בשבת זכאי התובע לשכר רגיל של 150% וככל שעבד התובע שעות נוספות בשבת, ברמה היומית או ברמה השבועית, יש לחשב את השעות הנוספות כנגזרת מן השכר הרגיל בשבת, בשיעור 150%, ועליו להוסיף 25% או 50%, לפי העניין.
החישוב יסתמך על כלל השעות בהתאם לדיווחי הנוכחות ( נספח ו' לתצהיר גב' ארביסמן), משעת התחלת העבודה בבוקר ועד לשעת סיום העבודה בערב, בניכוי שעת הפסקה יומית אחת.
הנתונים בדבר שעות העבודה של התובע והתמורה לה היה זכאי יושוו, בטבלה, לשכר ששולם לתובע בפועל ולתמורה שקיבל בעד עבודה בשעות נוספות ובשבת.
בהיעדר דיווחי נוכחות ביחס לכל תקופת העבודה, יערך חישוב ממוצע כדלהלן:
הצדדים יערכו חישוב ממוצע של התמורה בגין עבודה בשעות נוספות, הנוגעת לתקופה בגינה הוצגו דיווחי נוכחות. בחישוב הממוצע יילקחו בחשבון גם החודשים בהם שולמה התמורה ביתר או החודשים בהם שולמה התמורה כדין. כלומר, כאשר שולמה התמורה כדין- יתווסף 0 לממוצע החודשים הכולל. כאשר שולמה תמורה ביתר, יש לחשב את התמורה העודפת במינוס.
החישוב הממוצע יוכפל במספר החודשים הכולל בהם עבד התובע בפועל. משמע, יש לנכות תקופות היעדרות של התובע.

לאחר שיוגשו חישובי הצדדים, תינתן הכרעה סופית בשאלת זכות התובע לתמורה בגין עבודה בשעות נוספות.

פיצויי פיטורים
התובע התפטר מן העבודה. לטענתו, הייתה ההתפטרות בנסיבות המזכות אותו בתשלום פיצויי פיטורים.

התובע טוען להתפטרות מחמת הרעת תנאי עבודתו, בהתאם לנסיבות המנויות בסעיפים 11( א) לחוק פיצויי פיטורים תשכ"ג- 1963 (להלן: "חוק פיצויי פיטורים"), וכן טוען התובע להתפטרות מטעמי בריאות, בהתאם לסעיף 6 לחוק פיצויי פיטורים.

כל זאת, על רקע טענות התובע בדבר העסקה במתכונת עבודה קשה ומפרכת, תוך הפרה של הוראות חוק שעות עבודה ומנוחה תשי"א – 1951, ושל הוראות תקנות התעבורה.

נפנה לבחון את טענות התובע לגופן -

התפטרות מטעמי בריאות
בסעיף 6 לחוק פיצויי פיטורים תשכ"ג- 1963, נקבע כדלהלן:
"התפטר עובד לרגל מצב בריאותו הוא או של בן-משפחתו, ולאור הממצאים הרפואיים, תנאי העבודה ושאר נסיבות העניין הייתה סיבה מספקת להתפטרות - רואים לעניין פיצויי פיטורים את התפטרותו כפיטורים".

על פי ההלכה הפסוקה [ ע"ע ( ארצי) 1214/02 שיטרית - סטופ אש בע"מ ( 27/1/03)]; (להלן - " עניין שיטרית") על מנת להיות זכאי לפיצויי פיטורים בהתאם לסעיף 6 האמור, נדרשים מספר תנאים מצטברים:
מדובר במי שהוא במעמד של " עובד";
העובד התפטר עקב מצב בריאותו שלו או בן משפחתו;
היתה " סיבה מספקת" להתפטרות.

נטל ההוכחה לעניין תחולת סעיף 6 לחוק פיצויי פיטורים מוטל על התובע. קרי, עליו להוכיח כי התפטר לרגל מצבו הבריאותי וכן עליו להוכיח כי הממצאים הרפואיים, תנאי העבודה ושאר נסיבות העניין היוו סיבה מספקת להתפטרות. על התובע להציג ראיות כי מצבו הבריאותי לא אפשר לו להמשיך ולעבוד יותר בשירות הנתבעת והוא היווה סיבה מספקת להתפטרות המזכה בפיצויי פיטורים.
ראו: דב"ע (ארצי) נג/210-3 רביוב - נאקו שיווק בע"מ, פד"ע כז 514 (1994 ).
עוד נפסק בהקשר זה, בפסק הדין בעניין שטרית, כי:
"על העובד להודיע למעסיק טרם התפטרותו, על מצב בריאותו הוא או של בן משפחתו כמונע המשך העבודה שעשה עד כה, וזאת על מנת לאפשר למעסיק להציע לו עבודה אחרת או תנאי עבודה ולהשפיע בכך על " שאר הנסיבות", כך שלא תהא סיבה מספקת להתפטרות".
בענייננו, לא הציג התובע בפנינו כל אישור רפואי לביסוס טענתו בדבר התפטרות מטעמים בריאותיים. יתרה מכך, התובע לא טען כי הציג אישור כאמור בפני המעסיק וטען כי הודיע לנתבעת על התפטרותו בשל הרעת תנאים, כלשונו בסעיף 31 לתצהירו. לפיכך, נדחית הטענה בדבר זכאות לפיצויים על רקע מצבו הבריאותי של התובע.

התפטרות בשל הרעה מוחשית בתנאי העבודה
סעיף 11( א) לחוק פיצויי פיטורים קובע כדלהלן:
"11.(א) התפטר עובד מחמת הרעה מוחשית בתנאי העבודה, או מחמת נסיבות אחרות שביחסי עבודה לגבי אותו העובד שבהן אין לדרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו, רואים את ההתפטרות לענין חוק זה כפיטורים."

על מנת שתובע יהיה זכאי לפיצויי פיטורים מכוח סעיף 11( א) הנ"ל, נדרש כי יתקיימו שלושה תנאים מצטברים:
"ראשית צריך שאכן תתקיים " הרעה מוחשית בתנאי העבודה", שנית, כאשר מדובר בהרעה שבידי המעסיק לשנות, כך שלא תתקיים יותר, חובה על העובד העומד להתפטר בגינה, להעמיד את המעסיק על כוונתו, כך שתהא לו הזדמנות להפסיק ולתקן את ההרעה, ורק אם ימנע המעסיק מלעשות זאת יחול על ההתפטרות סעיף 11( א) (ראה דב"ע נג/210-3 אהרון רביוב - נאקו שיווק בע"מ ואח', פד"ע כ"ז, 514). [...] התנאי השלישי לזכאות על פי סעיף 11( א) לחוק פיצויי פיטורים הינו קשר ישיר בין ההתפטרות להרעה. כדברי בית דין זה בדב"ע לו/123-3 מדינת ישראל - שלום לבבי, פד"ע ח', 261."
עע ( ארצי) 354/07 אחים אוזן - חברה לבנייה פיתוח וייזום בע"מ נ' ולי טקין (27.1.10).

על פי הפסיקה, גם אי תשלום זכויות סוציאליות יכול להוות "נסיבה אחרת" כהגדרתה בסעיף 11( א) לחוק פיצויי פיטורים.
ראו: ע"ע ( ארצי) 24/99 יוסף עטרי - ש.ז.ג. ריהוט עילית בע"מ, (19.9.00).

לאור גרסת התובע, לפיה הועסק במהלך כל תקופת עבודתו במתכונת שעות שכללה עבודה בשעות נוספות רבות ובימי מנוחה, לא ברורה טענתנו בדבר הרעה מוחשית בתנאי עבודתו, שהיוותה עילה להתפטרותו.

אשר לטענות התובע, כי פנה אל הנתבעת בבקשה להפחית את שעות העבודה וזו לא נעתרה, מצאתי כי התגלו סתירות בגרסתו של התובע. בתצהירו של התובע הוא טען כדלהלן:
"27 ... פניתי אל הנתבעת בבקשה כי תבצע הפחתה במסגרת השעות האסטרונומית בה הועסקתי.
28. הנתבעת השיבה את פני ריקם בעת שציינה בפניי כי אין באפשרותה להפחית בכמות הנסיעות אשר מבוצעות על ידי מדי יום".
לעומת זאת, בחקירתו הנגדית של התובע הוא העיד כי:
"ש. ומה קרה בינואר 2012 שהתחלת לעבוד בשכר לפי שעה?
ת. בשנת 2011 כל הזמן ביקשתי להפחית שעות. היא הסכימה להפחית קצת שאני אעבוד לפי שעה במקום 20:30 אז לסיים ב- 18:30". (עמוד 5 שורות 12-14).
עוד העיד התובע:
"ש. בכל שנת 2012. בשנת 2012 העדת שהפחיתו לך את השעות.
ת. נכון". (עמוד 6 שורות 23 – 24).

יוצא, כי התובע הציג גרסאות סותרות בשאלה, האם נעתרה הנתבעת לבקשתו להפחתת שעות העבודה והודה בחקירתו כי בשנת עבודתו האחרונה נעתרה הנתבעת לבקשתו לצמצום בשעות העבודה.
זו אף זו, מן החישובים שהציג התובע בנוגע לתביעתו לשעות נוספות ( סעיף 28 לתצהיר התובע) עולה, כי בחודשי עבודתו האחרונים, קודם להתפטרותו, אין הוא טוען כלל כי הועסק בשעות נוספות ללא תמורה כדין.

הנתבעת הציגה גרסה סדורה, שלא נסתרה, לפיה התפטרות התובע הייתה על רקע סירוב להעלות את שכרו. כך, בהתאם לסעיף 28 לתצהיר גב' ארביסמן:
"התובע הודיע כי אין הוא מוכן להמשיך ולעבוד בשכר שכזה ובחברה אחרת הציעו לו את השכר שהוא דורש וביקש להתפטר מיידית".

יצוין בהקשר זה, כי התובע אישר בחקירתו כי מיד למחרת סיום עבודתו אצל הנתבעת, החל לעבוד בחברה אחרת ( עמוד 7 שורה 8).

יוער, כי אף אם נכונה טענת התובע, כי הנתבעת הפרה את הוראות חוק שעות עבודה ומנוחה ואת הוראות תקנות התעבורה, הרי שאין בכך כדי לזכותו בפיצויי פיטורים, שעה שהתפטר מן העבודה ולא הרים את הנטל להוכיח כי התפטרותו הייתה קשורה להיקף שעות עבודתו וכי התרה בנתבעת קודם לכן בנושא זה.

לאור כל האמור, לא הוכיח התובע כי התפטרותו הייתה קשורה בהעסקתו בשעות נוספות ללא תמורה מספקת, כגרסתו, וכי התרה במעסיק טרם ההתפטרות בהקשר זה. לפיכך, אין התובע זכאי לתשלום פיצוי פיטורים.

פיצוי בגין ימי מנוחה
אין חולק, כי התובע הועסק לעיתים שבעה ימים בשבוע, ללא יום מנוחה שבועי בפועל.

התובע מבקש פיצוי כספי בגין העסקתו ללא יום מנוחה, העסקה הנוגדת, לפי טענתו, את הוראות חוק שעות עבודה ומנוחה, כמו גם את תקנות התעבורה המחייבות מנוחת נהגים.

בתשובה לטענות התובע, עמדת הנתבעת הינה כי כאשר עבד התובע והשתכר משכורת גלובאלית, כלל שכרו תשלום בגין ימי מנוחה וכאשר עבר למסגרת שעתית, השתכר בהתאם לשעות עבודתו בפועל ( סעיף 27 לתצהיר גב' ארביסמן). הנתבעת אינה מכחישה את העובדה כי התובע עבד לא אחת 7 ימים בשבוע, ללא יום מנוחה בפועל.

הנתבעת הוסיפה, כי היא מוגדרת כמפעל חיוני ורשאית לעבוד ולהעסיק עובדים בכל ימות השנה ( אישור מפעל חיוני- נספח ג' לתצהיר גב' ארביסמן).

יוער, כי טענת התובע בהקשר זה אינה כי הנתבעת לא הייתה רשאית להעסיקו ביום המנוחה, או כי השכר בגין עבודתו בפועל שולם בחסר. התובע מבקש למעשה פיצוי כספי בגין אי מתן יום מנוחה חלופי בעין.

בהתאם לפסיקה, לא ניתן לתבוע פיצוי כספי חלף מנוחת פיצוי, וכלשונו של בית הדין הארצי בעע (ארצי) 207/05 מנשה חילו - עיריית לוד (20.3.08):
"כפי שנפסק בעבר, הענקת מנוחת הפיצוי היא במהותה זכות סוציאלית שאינה ניתנת לפדיון במקרים בהם לא נתנה בעין בזמן אמת. בעניין זה נפסק כי :
"המרת המנוחה בפועל בתמורה כספית מסכלת את התכלית החקיקתית העומדת בבסיס הענקת זכות סוציאלית זו ועלולה לעודד ויתור מרצון של זכות זו תוך העדפת תמורה כספית. הסדרים מעין אלה אין לעודד" (ע"ע 300175/97 דניאל כהן - עיריית נהריה פד"ע לז, 49). לפיכך, יש לדחות את תביעת המערער לפדיון מנוחת הפיצוי שלא הוענקה לו, לטענתו.

התובע מפנה בסיכומיו לפסק הדין שניתן בבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב, בתיק ס"ע ( ת"א) 22860-12-10 אורן אברהם – חגית ואלי השקעות בע"מ (11.6.13), שם נפסק פיצוי כספי בשל אי מתן ימי מנוחה. עם זאת, מעיון בפסק הדין, שאינו מהווה תקדים מחייב, עולה כי שם נקבע כי ההעסקה נעשתה בניגוד לחוק, שכן המעסיק שם לא הציג היתר המאפשר לו להעסיק עובדים בימי המנוחה, מה שאין כן בענייננו.

לפיכך, נדחית התביעה לפיצוי חלף ימי מנוחה.

פיצוי חלף הפרשות בחסר לפנסיה
הצדדים מסכימים, כי הנתבעת הפרישה עבור התובע הפרשות לפנסיה בהתאם לצו ההרחבה לפנסיית חובה. התובע מבקש פיצוי חלף הפרשות לפנסיה, בהתאם לחישוב חודשי של 6% משכרו, בטענה כי על הנתבעת חלים צווי הרחבה של ענף התיירות או של ענף ההובלה ( סעיף 90 לסיכומי התובע).

יוער, כי בהקשר זה התובע ביקש גם לחייב את הנתבעת בנזקים שנגרמו לו, לטענתו, בהתאם לחישוב אקטוארי. התובע לא הציג חישוב אקטוארי, לא תבע סכום מכומת ולא פירט תביעתו בנושא זה, ולפיכך אין להידרש לה.

התובע לא צירף במסגרת ההליך את צווי ההרחבה עליהם הוא נסמך בתביעתו, ולא הפנה לצווי הרחבה ספציפיים. בתצהירו של התובע ( סעיף 4) הפנה התובע להסכמים קיבוציים, טענה שנזנחה, כאמור, בסיכומיו ( סעיף 90).

מעיון בצו ההרחבה בענף התובלה משנת 2007, כמו גם בצו ההרחבה שקדם לו, משנת 2001, עולה כי הוא חל על מעבידים בעלי מפעלי הובלה ועל עובדיהם שתפקידם הקבוע הוא נהיגת רכב משא להובלת מטענים, שמשקלו עולה על 4 טון. מאחר שאין חולק כי עיקר עיסוקו של התובע היה בהובלת נוסעים, איסוף בדיקות מעבדה וכיוצא בכך, אין תפקידו נכלל בגדר תחולת הוראות צו ההרחבה של ענף התובלה.

יגעתי, ולא מצאתי צו הרחבה של ענף התיירות, אלא צו הרחבה בענף המלונאות, אשר אינו חל על העסקת התובע, לכל הדעות.

במסגרת תשובת התובע לסיכומי הנתבעת, הוא הפנה, לראשונה, להסכם העבודה הקיבוצי הכללי לחברי לשכת המסחר ועובדיהם. מעבר לעובדה כי מדובר בטענה חדשה, התובע לא הוכיח כי ההסכם חל על הנתבעת, באשר לא נטען במסגרת ההליך ולא הוכח כי היא חברה בלשכת המסחר.

בנסיבות אלה, נדחית תביעת התובע לפיצוי חלף הפרשות לפנסיה.
הנתבעת תיתן בידי התובע תוך 30 יום את המסמכים הדרושים לשחרור כספי התגמולים שהצטברו על שמו, ככל שטרם עשתה כן.

סיכום
לאור כל האמור, נדחית התביעה לפיצויי פיטורים, פיצוי בגין עבודה בימי מנוחה ופיצוי חלף הפרשות בחסר לפנסיה.

אשר לתביעה לתמורה בגין עבודה בשעות נוספות, יפעלו הצדדים בהתאם להנחיות המפורטות בסעיף 50 לפסק דין חלקי זה.
פסק הדין בעניין זה , והכרעה בשאלת החיוב בהוצאות, יינתנו לאחר מכן.

ניתן היום, כ"א אלול תשע"ד, (16 ספטמבר 2014), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .