הדפסה

עובדיה נ' בורנשטין ואח'

לפני
כב' השופטת אורלי מור-אל

תובע

עדי עובדיה

נגד

נתבעים

1.יובל בורנשטין
2.עזרא בורנשטין

פסק דין

לפניי תביעה לפיצויים בעבור נזקי גוף שנגרמו לתובע, בגין אירוע נשיכת כלב שארע ביום 6/2/12. התובע טוען גם לפיצוי בגין ארוע נוסף שארע חודש קודם לכן, כאשר כלבו נשרט מאותו כלב, הכל בהתאם לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. הנתבע 1 הוא בעל הכלב, לגביו נטענו הטענות והנתבע 2, הוא אביו של הנתבע-1 ומי שהיה עם הכלב במועד הנשיכה הנטענת ביום 6/2/12 . המחלוקת בין הצדדים נסובה הן לעניין האחריות והן לעניין גובה הנזק.
העידו לפני התובע, חברו, בת זוגתו לחיים, הנתבעים ואשתו של הנתבע-1. כן הוגשו תעודות רפואיות, תמונות ומסמכים נוספים. בנוסף, הוצג והוגש במהלך הדיון דיסק עליו מתועדת במקוטע שיחה בין הנתבע-1 ורעייתו לבין התובע.
בתיק לא הוגשה חוות דעת רפואית מצד התובע, התובע טוען ל נזק שעיקרו בעוגמת נפש, והוצאות. הנתבעים מכחישים את עצם התרחשות הנשיכה וטוענים, כי התובע ניסה ומנסה לסחוט מהם כספים. לחלופין, טען בא-כוחם של הנתבעים להיות הארוע בבחינת "מעשה של בכך" , שאינו מצדיק קיומה של תביעה או פיצוי.
מהלך הארועים וגרסת הצדדים
אין מחלוקת, כי התובע והנתבעים גרו בשכנות, שניהם היו בעלי כלבים והייתה קיימת היכרות קודמת ביניהם ואפילו יחסי ידידות מסויימים. אין גם מחלוקת, כי בבעלות הנתבע-1, במועדים הרלוונטיים היו שני כלבים, הכלב אייס – כלב מסוג אמסטף וכלבה נוספת בשם פאפי. בבעלות התובע היה כלב בשם בובי וכלב נוסף .
בתצהירו ועדותו של התובע מספר התובע על שני הארועים בגינם הוגשה התביעה, כאשר באירוע הראשון והפחות בחומרתו, נשך הכלב אייס את כלבו בובי וגרם לו לשריטה בגבו (להלן: "אירוע השריטה") ובאירוע השני, שארע כחודש לאחר מכן ננשך התובע עצמו (להלן: " אירוע הנשיכה").
מטבע הדברים שם התובע את כובד המשקל על האירוע השני והאירוע הראשון הוא בבחינת נסיבה מחמירה המדגישה לטעמו, את ידיעת הנתבעים על מסוכנותו של כלבם.
לדברי התובע בארוע הנשיכה היה הכלב אייס, שהינו כלב מסוכן מסוג אמסטף, מוחזק על ידי הנתבע-2, ביחד עם הכלבה פאפי, כאשר שני הכלבים מוחזקים ברצועה אולם על פיו של אייס לא היה חסום בזמם.
התובע מתאר, כי בשל ההיכרות הקודמת, התפתחה בינו לבין הנתבע-2, שיחה ידידותית קצרה ואז הגורה פאפי משכה את הרצועה והתקרבה אליו כדי שילטף אותה והוא מתוך חיבה ואהבה לכלבים הושיט באינסטינקט את היד ללטף אותה ואז זינק עליו אייס תוך שהוא מושך את הנתבע-2, עם הרצוע ה ונשך אותו בשני רגליו ובמיוחד בשני ירכיו. לדבריו היה בשוק, ניסה להשתחרר מאחיזתו של הכלב אך הכלב תפס במכנסי הג'ינס שלבש ולא הצליח לברוח מאחיזתו עד שנתבע-2, הצליח למשוך את הכלב אליו ולהפסיק את התקיפה.
התובע טוען, כי היה המום וכאוב מהתקיפה והפשיל את מכנסיו כדי לבחון את חומרת הפציעה, כאשר ניתן היה להבחין בבירור בסימני הנשיכות על שתי הרגליים, כאשר גם הנתבע-2, הבחין בסימנים ואף ביקש סליחה.
התובע הפנה ל- 4 תצלומים שצורפו לתצהירו ככאלה שצולמו ביום הנשיכה ממש בביתו על ידי חברו אברהם נתנאל, דקות לאחר האירוע, שכן חברו המתין לו בבית בשעה שירד לטייל עם הכלב.
התובע פרט בתצהירו ועדותו את יחסי הידידות שהיו בינו ובין הנתבע-1 ורעייתו וסיפר על כך שהם התייעצו עמו בנוגע לכלבים וכן שהתריע בפניהם בעבר על כך שהכלב אייס מסתובב ללא מחסום.
מהמסמכים הרפואיים כמו כן מדבריו של התובע עולה, כי לאחר האירוע פנה התובע לקופת החולים האבחנה הרשומה במסמך הרפואי מיום הארוע היא נשיכת כלב, התובע קיבל חיסון טטנוס למחרת היום וכן טיפול תרופתי. התובע צרף לתצהירו את הת יעוד אודות הביקור בקופת החולים, מרשמי התרופות וקבלות רכישתן .
עוד עולה, כי עוד באותו יום, התקיימה שיחה טלפונית בין התובע לבין הנתבע-1, כאשר בעקבותיה, התקיימה פגישה בין התובע לבין הנתבע-1, ורעייתו. מהדיסק שהוגש ובו קטעי תצלום וידאו של השיחה, נראה התובע מגיע למקום עם אופנוע ואז מתפתחת שיחה, במהלכה מפשיל התובע את מכנסיו ומציג את סימ ני הנשיכה לכאורה. כאשר הנתבע-1 ו רעייתו מתכחשים לעצם קרות הנשיכה, הטונים עולים, ניכר, כי התובע כועס מאוד, אפילו מנבל את פיו ואף מטיח בנתבע-1 ורעייתו בכעס שהוא רוצה כסף ורוצה שיקחו להם את הכלב. בעקבות השיחה, התובע הוא זה שעוזב את המקום, כאשר רעייתו של הנתבע-1, משכנעת אותו להישאר ולדבר.
באותו ערב, לאחר אותה שיחה, פנה התובע למשטרה והגיש תלונה. הודעתו של התובע במשטרה נגבית בשעה 22:49. בהודעה חוזר התובע על גרסתו, ומוסיף, כי צלצל לנתבע-1, ודיווח לו על המקרה.
גם הנתבע-1, פונה למשטרה, בשעה 23:51 נגבית הודעתו של הנתבע-1, במשטרה במהלכה הוא מבקש להגיש תלונה נגד התובע בגין איומים, בשל כך שהתובע איים על חייו ועל חיי הכלב באומרו שהוא ירצח אותו ואת הכלב שלו. הוסיף הנתבע-1, כי התובע אמר עוד באותה שיחה, שאם הוא לא רוצה שיקרו לו דברים רעים, כדאי שיגיע אליו הערב כדי לסגור עניין, דהיינו שיגיע עם כסף כדי לפצות אותו כספית. הנתבע מתאר, כי חשש לפעולות שהתובע יכול לנקוט כלפי הכלב שלו ובחר להגיע ולשוחח איתו, ובשיחה התובע השמיע את אותם האי ומים וטען , כי הכלב שלהם תקף אותו. לדבריו, התובע במהלך הפגישה הפשיל את מכנסיו אבל לא נראה שום סימן תקיפה, אלא "נקודה אדומה שנראתה כמו עקיצה של ית וש. אפילו לא. לא היה כלום" (עמ' 1 שורה 9, להודעת הנתבע-1 מיום 6/2/2012). מוסיף הנתבע-1, כי התובע טען שהוא ירצח אותו, יתבע ויוציא ממנו כספים, קילל וגידף גם את הממסד, וזה לא מקרה ראשון שהתובע מאיים.
הנתבע-1, מתבקש בהודעתו לתאר את האיום הקודם, ומפרט, כי האיום הקודם היה לפני חודש, אולי יותר, התובע הסתובב עם הכלב שלו כאשר הכלב היה משוחרר והכלב הגיע אליהם והתובע אמר שאם יגלה שהכלב שלו יגלה סימני תוקפנות הוא יקח סכין וירצח אותו. גם במועד מסירת ההודעה, לדבריו, ניגש התובע לכלבים שלהם להתנצל בעקבות הפעם הקודמת שאיים וקילל והרגיש לא נעים על כך.
הנתבע-2, אף הוא מסר גרסה במשטרה ביום 5/8/12 באזהרה, וטען, כי לא ננשך אף אזרח. לדבריו היה באותו יום עם הכלבים, התובע התקרב לכלבים והוא התרחק התובע ליטף את הכלבה ושיחק איתה " ואז הכלב נתן לו מכה" (עמ' 1 להודעה מיום 5/8/12, שורה 4), הנתבע-2, נשאל מה פירוש נתן לו מכה והשיב "עם הראש" (שם, שורה 6) . כאשר מובאת לפניו טענת התובע כי ננשך משיב "הוא לא ננשך, לא היה לו שם סימן, הוא הוריד את המכנסיים ואמר "תראה תראה" אמרתי לו אני לא רואה כלום" (שם, עמ' 2 שורה 8). כאשר נשאל הנתבע-1 מדוע הכלבים היו ללא מחסום, השיב , כי הם היו קשורים אליו הרצועה שלהם היא רק של מטר הם לא כלבים משתוללים.
באותו מועד, נחקר התובע באזהרה לגבי תלונת האיומים והשיב, כי לעולם לא איים על הנתבע-1, ולא הייתה לו שום כוונה לאיים או לפגוע בו. כאשר נשאל אם דיבר עם הנתבע-1, השיב , כי התקשר אליו ודיבר איתו ואמר לו שיבוא אליו ויחליטו מה עושים, כי לא רצה להתלונן במשטרה ובעירייה שלא ירדימו לו את הכלב וכן מבהיר, כי רצה לדבר איתו שהכלב ילך עם מחסום. כאשר נשאל האם ביקש ממנו כסף כפיצוי על הנשיכה השיב בשלילה. התובע חזר על כך שלא איים על הנתבע-1, או על הכלב והשיב, כי יעביר תמונות של הנשיכה.
באותו יום, גם נערך עימות בין התובע לבין הנתבע-2, במהלך העימות חזר התובע על תיאור הדברים, והנתבע-2, חזר על טענתו שלא ראה שום סימנים על רגליו של התובע, ואולם כאשר נשאל האם הכלב נגע בתובע השיב " כן, כנראה שכן, אבל לא ראיתי שום סימן" (דו"ח ביצוע עימות מיום 5/8/12, בשעה 13:35, שורה 24), החוקר מקשה ואומר לנתבע-2, כי יכול להיות שהיה סימן ולא ראה, שכן הנתבע -2, אמר שהתרחק וכי התובע לא יוריד סתם את המכנסיים והנתבע-2 משיב, כי מהמרחק שהיה לא ראה שום סימן.
בתאריך, 12/2/12, כשבוע לאחר הארוע ניגש התובע ללשכת הבריאות המחוזית לדווח על הארוע. על המסמך של הלשכה צוין, כי התובע ננשך לפני שבוע, קיבל חיסון נגד טטנוס אין צורך בחיסון נגד כלבת.
בתצהיר הנתבע-1, מקדים הנתבע-1 ומציין, כי המדובר בפרשה מקוממת של מעשי סחטנות, איומים והפחדות כלפיו וכלפי אביו, שעה שהתובע ניסה להתעשר על גבם בשפלות, בעזות מצח ובחוצפה שאין כדוגמתה.
הנתבע-1 מציין בתצהירו, כי בבעלותו בתקופה הרלוונטית היה כלב שמוגדר ככלב מסוכן מסוג אמסטף וכי אביו היה נוהג לטייל עם הכלבים בשעות הצהריים. הנתבע מדגיש, כי הוא ואביו הקפידו תמיד על שימוש ברצועה, ואייס מעולם לא תקף אדם. לתצהיר צורפו רשיונות הכלבים ואכן על רשיונו של אייס מוטבע "כלב מסוכן".
הנתבע-1, ממשיך ומתאר, כי התובע בחור צע יר במועדים הרלוונטיים לא היה בעבודה מסודרת, הם שכנים וששרו ביניהם יחסי חברות. לדבריו התובע חפץ באימוץ כלביו והציע לאלף אותם תמורת תשלום ומשסירב החלו להתערער היחסים.
לטענת הנתבע-1 כחודש ימים עובר לקרות הארוע הנטען, אירעה תקרית בין כלבו לכלבי התובע, במסגרתה התקרב כלבו של התובע, שהיה משוחרר ללא רצועה לכלביו והתגרה בהם, כלביו לא תקפו את כלבו של התובע. בהמשך לתקרית זו ניסה התובע ליצור חיכוך, לרבות קללות, גידופים, איומים ולשון הרע. לדבריו, במסגרת התקרית יזם התובע שיחה איתו במסגרתה טען התובע כי הכלבים גרמו לכלבו נזקים והציע לו לסגור עניין בתשלום כלשהו תוך שהוא מציין , כי הוא מחזיק בכלבים מסוכנים ואף מאיים לרצוח אותו ואת כלביו.
לאחר תקרית זו ביקש מאביו להתרחק מהתובע ככל הניתן.
הנתבע-1 מתייחס למה שארע בארוע הנשיכה, אולם אין חולק שלא היה נוכח ומ שכך הדברים הם בבחינת עדות שמיעה. טענת הנתבע בעיקרה היא שלא רק שהתובע לא ננשך אלא שלא ארע מגע פיזי בין השניים.
הנתבע מתאר, כי לאחר האירוע התקשר אליו התובע, איים על חייו ועל חיי הכלב והציע לו להגיע אליו לסגור עניין, משכך ניגשו הוא ואשתו לה יפגש עם התובע וחיכו לו ליד ביתו. לדבריו בעת השיחה הפשיל התובע מכנסיו והוא לא ראה כל סימני נשיכה, ומרגע שסירבו להאמין למה שקרה לו, חלה תפנית בדיבורו. התובע החל לדבר איתם בתוקפנות, לזרוק קללות באויר ולאיים שיקחו להם את הכלב.
לאחר הארוע הגיע למשטרה להגיש תלונה.
הנתבע מוסיף וטוען בתצהירו, כי אין לתובע אלא להלין על עצמו, שעה שהתגרה בכלבים, הפגין תוקפנות וכוח כלפי אביו, התקרב לכלב ביודעו שהוא מסוכן, ובעשותו כן סיכן עצמו שלא לצורך.
תצהירו של הנתבע 2, זהה בעיקרו לתצהירו של הנתבע-1, משכך איני רואה לחזור על הדברים, אף כי ראוי לעמוד על נסיבות הארוע כמתואר בתצהיר של הנתבע-2, הוא זה שנכח במקום. לדבריו, התובע צץ ביוזמתו בעת הטיול ולפני שהספיק להתרחק ממנו החל לשחק עם פאפי מיוזמתו, או אז החלו חילופי נביחות בין הכלבים ובתגובה לנביחות, החל התובע מתרחק לאחור בצעקות "הוא נשך אותי", "אני אהרוג אותו", תוך שהוא מקלל את הנתבע-1, ומפשיל מכנסיו על מנת להראות פציעתו שלא הייתה ולא נבראה. הנתבע-2, חוזר על האמירה בתצהירו של הנתבע-1, כי לא ארע כל מגע פיזי בין הכלב לבין התובע, וכאשר התובע הפשיל את מכנסיו לא ניתן היה להבחין בפגיעה. גם הנתבע-2, חוזר וטוען בתצהירו, כי התובע התגרה בכלבים.
תצהירה של אשתו של הנתבע-1, זהה אף הוא לתצהיר השניים מילה במילה, לרבות לעניין השיחה בה היא הייתה שותפה לאחר הארועים.
במסגרת תצהירי התובע צורפו התכתבויות בין באי כוח הצדדים, על-פיהם פנה התובע בדרישה בכתב לפיצוי והנתבעים הכחישו מכל וכל את ארוע הנשיכה, העלו טענה, כי בטיולים הכלב קשור ופיו חסום, וכי בידיהם ראיות מצולמות להיעדרו של נזק אצל התובע.
הצדדים אף מסרו עדויותיהם בבית המשפט –
התובע אישר בחקירה הנגדית, כי במועד הארועים היה מובטל וכי הוא מאוד אוהב כלבים ו הסביר, כי הוא ת ובע בגין שני האירועים, שעה שבאירוע השריטה נגרם נזק לכלבו אף שמלכתחילה לא התכוון לתבוע בגין אירוע זה כלל. התובע אישר, כי הלך עם כלביו שהם לא קשורים, ולדבריו לאחר שקיבל הערה מפקח של העיריה הוא קושר אותם, וכאשר נשאל לגבי החוק, השיב, כי לא ידע על החובה לקשור את הכלבים אולם מקובל עליו שאי ידיעת החוק אינה פוטרת.
התובע חזר על תיאור האירוע והסביר, כי הכלבה פאפי הגיעה אליו , כי היא מכירה אותה ואז אייס קפץ עליו ונשך אותו, כאשר הנתבע-2, הצליח למשוך אותו לבסוף ממנו. מייד כשחזר הביתה חיכה לו שם חברו וצילם את הנשיכות באייפון שלו.
התובע הסתכל על 4 התמונות שצורפו לתצהירו והסביר, כי השתיים הראשונות צולמו מייד לאחר הארוע והתחתונות הוא עצמו צילם לאחר כמה ימים. לתובע לא היה הסבר מדוע הדברים לא הובהרו בתצהיר ממנו משתמע כי כל 4 התמונות מתייחסות למועד הארוע, והשיב שאולי יש טעות בניסוח.
התובע אישר, כי התקשר לנתבע-1, והסביר ש עשה כן על מנת לומר לו שהכלב שלו נשך אותו, אולם בשלב שראה שהוא מתכחש לארוע הפכה השיחה לכעוסה. התובע הסביר, כי בערב כאשר חזר מאימון קרטה ראה את הנתבע-1 ואשתו מחוץ לבית וניהלו שיחה תחילה בטונים רגילים ואחר כך שיחה כעוסה. כאשר נשאל על האימון בו השתתף טען , כי היה כאוב וישב בצד.
בנוגע לשיחה בינו ובין הנתבע-1 ואשתו בסמוך לביתו, הסביר , כי בהתחלה רצה להסביר להם שהכלב מסוכן, וכאשר האשימו אותו שהוא שקרן, אמר להם שיקחו להם את הכלב וגם שהצדק היה שהוא צריך להיות מפוצה על העניין, כי נקרע לו הג'ינס וכי נפגע בנפש ואיבד את האמון בכלבים.
התובע הסביר, כי התלונן למשרד הבריאות לאחר שבוע , כי זה מה שנאמר לו לעשות, וכי ביום הא רוע כבר שוחח עם עורכת דינו כאשר היה בתחנת המשטרה. לדבריו הלך למשטרה כי היה פגוע, פנה למשטרה כי הם הכחישו, ברגע שכלב מסוכן תוקף והנתבע-1 מכחיש הוא עצמו הופך להיות מסוכן. אחרי שהנתבע-1, הכחיש אמר גם שיגיש תביעה, כאשר הם לא מודים הדרך היחידה היא בית המשפט. התובע אישר את השיחה כפי שנשמעת ונצפית בדיסק אף כי ציין שהוא חושב שהיו קטעים עוד לפני, מכל מקום הם צילמו אותו וניסו להוציא ממנו מילים.
לשאלת בית המשפט בנוגע למכנס הג'ינס, השיב התובע, כי הוא לא חושב שהגי'נס נקרע מהנשיכה היו לו שני חורים של השיניים, היו עליו סימני דם, הוא לא יודע איפוא הוא, כי לא התייחס לזה.
חברו של התובע נתנאל, אישר בעדותו, כי באותו יום היה עם התובע, נשאר בביתו כאשר התובע יצא לטייל בין הכלבים, כמו כן, אישר בעדותו לאחר היסוס מה כי צילם את התמונות, את כל 4 התמונות שהתובע צירף ביום הארוע.
הנתבע 2, בחקירתו הנגדית, אישר, כי בדבריו במשטרה אמר אמת, וכאשר נחקר לגבי אמירתו שם , כי הכלב נתן לתובע מכה עם הראש, הכחיש ואמר כי התובע ליטף את הכלבים. לדבריו, התובע הוריד את מכנ סיו והוא לא ראה כל סימן.
הנתבע 1, בחקירתו הנגדית התייחס למצב רגליו של התובע בעת המפגש וציין כי לא ראה כל סימן אפילו לא עקיצה של יתוש. כאשר נשאל לגבי תלונתו למשטרה בנוגע לסחיטה, כאשר הוא טוען שהתובע איים על חייו, השיב, כי מכיוון שהושמעו הרבה איומים, הסחיטה הפכה להיות העניין חשוב, הבין שהתובע רוצה לפגוע בכיס ובכלב שלו. לדבריו, מסרו את הכלב מאחר שלכלב אין דרך להגן על עצמו ומאוד אהב אותו ורצה להגן עליו.
אשתו של הנתבע-1, נשאלה לגבי האופן בו נערך תצהירה והשיבה, כי היא ועורך הדין כתבו את התצהיר יחד והניסוח הוא שלה בשיתוף עורך הדין. העדה אישרה , כי לא הייתה נוכחת בשני הא ירועים בהם עוסקת התביעה. העדה טענה, כי היא שמעה את שיחת הטלפון עם הנתבע-1, לאחר הא ירוע והיו בשיחה זו איומים על הכלב ועל החיים של הנתבע-1. לדבריה במפגש בערב לא ראתה כל סימן על רגליו של התובע. העדה אישרה, כי מסרו את כלב האמסטף לאחר הא ירוע לטענתה למשפחה מדהימה, כי התובע איים על החיים שלהם ועל החיים של הכלב, לא רצו שהוא יפגע בו.
משנסקרו הראיות באריכות ואולי אפילו אריכות רבה מדי, הגיעה העת לגשת לשלב הדיון וההכרעה.
דיון והכרעה
סעיף 41א' לפקודת הנזיקין מתייחס לאחריות בגין אירועים שעניינים נזקים שנגרמו על ידי כלב בקובעו כדלקמן:
"בתובענה בשל נזק גוף שנגרם על ידי כלב, חייב בעליו של הכלב או מי שמחזיק בכלב דרך קבע (להלן: הבעלים) לפצות את הניזוק, ואין נפקא מינא אם הייתה או לא הייתה התרשלות מצב הבעלים"
הווה אומר, המדובר באחריות מוגברת של בעלי הכלבים ללא צורך בהוכחת התרשלות של בעל הכלב. מדובר באחריות חמורה המנתקת עצמה מאשמו של המזיק, אלא בנסיבות המפורטות בסעיף 41ב' לפקודה, הקובע כדלקמן:
41"ב. בתובענה לפי סימן זה לא תהא הגנה לבעלים, אלא אם כן הנזק נגרם עקב אחד מאלה -
(1) התגרות של הניזוק בכלב;
(2) תקיפת הניזוק את הבעלים, את בן זוגו, הורו או ילדו;
(3) הסגת גבול של הניזוק במקרקעין של הבעלים".
לאחר שבחנתי את הוראות הדין, את הראיות, העדויות והמסמכים שצורפו לתיק, לא נותר ספק בליבי, כי התובע הוכיח שכלבו של הנתבע-1, שהיה בחזקת הנתבע-2, בעת הארוע, נשך את התובע. בהקשר זה, אציין כבר כאן, כי אני מעדיפה את עדות התובע על פני עדות הנתבעים, במיוחד כך כאשר לגרסת התובע קיימים חיזוקים רבים גם מפי הנתבעים עצמם ובראיות שהוגשו. שוכנעתי, כי גם לא קמה לנתבעים כל הגנה. יתירה מכך, בנסיבות המקרה דנן, בשעה שבחרו הנתבעים שלא לקיים את הוראות החוק ולחסום את פיו של כלבם המוגדר ככלב מסוכן, הם גם הפרו חובה חקוקה, ואין כל בסיס עובדתי או משפטי לניסיון להתכחש לאחריותם. אפרט את טעמי.
התובע והנתבע-2, היו הגורמים היחידים שנכחו בארוע הנשיכה – מבחינה זו, עדותם של התובע, כמו גם עדותו של הנתבע-2, הן בבחינת עדות יחידה של בעל דין. בהתאם לסעיף 54 ל פקודת הראיות, (נוסח חדש), התשל"א-1971, על בית המשפט להתייחס בזהירות לעדות מסוג זה ולפרט מה הניעו להסתפק בה. מטבע הדברים, הן התובע והן הנתבעים הם בעלי עניין ומעוניינים בתוצאות המשפט וגם משום כך יש להתייחס לעדותו בזהירות הדרושה ולבדוק האם יש לה תימוכין או חיזוק כלשהו. כמו כן, יש לבחון את הגיונה של הגרסה שמשמיע בעל דין ובין היתר לבחון את העקביות בגרסה, ככל שישנו שינוי בגרסאות, ישפיע הדבר באופן ישיר על האמון שבית המשפט יוכל ליתן בגרסה ועל האפשרות להשתית את העובדות על סמך עדותו.
בחינת גרסת התובע, למול גרסת הנתבע-2 בתצהירו ובבית המשפט, מביאה למסקנה חד משמעית, שיש להעדיף את גרסת התובע על גרסת הנתבע-2, זאת בין היתר מן הטעמים הבאים:
ראשית, אציין, כי התרשמתי ממהימנות גרסת התובע, כי ננשך על ידי הכלב, ובעיקר מכנות תחושת העלבון שספג התובע מן הנתבעים שעה שניסו להטיל דופי ולשלול את גרסתו כאילו ננשך על ידי הכלב, תחושת עלבון שהביאה לשפה הבוטה בה השתמש התובע במפגש בינו לבין הנתבע-1 ואשתו ולפעולות שנקט החל מן התלונה במשטרה, עובר לתלונה במשרד הבריאות וכלה הגשת התביעה דנן.
גרסאותיו של התובע, החל מהודעתו במשטרה ואילך, היו בגרעינן אותה גרסה והתובע אף חזר על הדברים בפירוט רב בבית המשפט בהתרגשות רבה, כאשר ניכר היה שחשוב לו מאוד שבית המשפט יקבל את גרסתו כי אכן ננשך. ניכר, כי המדובר בבחור צעיר, בעל תחושת כבוד מפותחת, שזעמו מתעורר במהירות בעקבות כל מה שהוא מפרש את כפגיעה בכבוד.
אציין, כי גם אם אניח, כי התובע סבר מלכתחילה שאירוע הנשיכה מצדיק פיצוי שהוא גם פיצוי כספי וביקש ואפילו דרש פיצוי כזה מן הנתבעים, אין בכך כדי ללמד כטענת הנתבעים, כי תכנן אירוע שקרי במטרה לסחוט את הנתבעים, אלא לכל היותר במי שניצל את הסיטואציה שנוצרה כדי לעמוד על זכותו לקבל פיצוי, בין בפנייתו לנתבעים ובין באמצעות עורכת דינו, דבר שהוא לגיטימי ואינו מלמד על כך שהארוע לא היה ולא נברא כפי שטוענים הנתבעים.
מעבר לכך, לגרסתו של התובע, נמצאו חיזוקים משמעותיים, שאינם מותירים כל ספק בדבר עדיפות גרסתו על גרסת הנתבע-2 –
ראשית, כזכור, התובע טען לפני הנתבע-2, כי ננשך מייד לאחר הארוע והפשיל את מכנסיו על מנת להצביע על מקום הנשיכה. הנתבע-2, אישר התרחשות זו, הנתבע-2, אומנם טען, כי לא ראה כל סימן על רגלו של התובע ואולם כמפורט לעיל, בעת העימות במשטרה אישר , כי היה במרחק ומהמרחק בו היה לא ראה . כפי שציין גם השוטר במהלך העימות, אם לא ארע דבר, מדוע יפשיל התובע את מכנסיו ויציג מה שלא אמור היה להראות. הפשלת המכנס כבר בעת ההתרחשות עצמה מלמדת, על פעולה אינסטינקטיבית הגיונית לאחר פגיעה שנפגע התובע, שאין הגיון בצידה לו מדובר היה בטענת שקר.
שנית, בהודעתו במשטרה כמו גם במהלך העימות , אישר הנתבע-2, מגע בין הכלב לבין התובע, בכך שבעת שליטף התובע את הכלבה פאפי, הכלב נגע בו בראש. העובדה שנוצר מגע זה תומכת בגרסת התובע, כי אכן הכלב תקף אותו ואין זאת אלא שהנתבע-2 במשטרה ניסה להפחית מחומרת הארוע ובד בבד לשמור על מתחם כלשהו של אמת לפיכך אישר מגע גם אם לא אישר נשיכה, קו שהנתבע-2, לדאבון הלב, נטש לקראת הגשת התצהירים ובעדותו שעה שהכחיש כל מגע בין התובע לכלב. השינוי בגרסת הנתבע-2, בין הודעתו במשטרה ובין עדותו כשלעצמו מצדיק את העדפת עדות התובע שהייתה עקבית לאורך כל הדרך. השינוי המהותי בגרסת הנתבע-2, מלמד גם שהנתבע אינו בוחל באי אמירת האמת גם בין כותלי בית המשפט ומכאן שכל גירסתו אינה עומדת.
שלישית, מן העדויות עלה, כי מייד לאחר האירוע הלך התובע לביתו שם היה חברו נתנאל אשר צילם את הנשיכות שספג התובע. לא נעלם מעיני, נסיונו הרב של נתנאל לעזור לתובע בעדותו, ניסיון שהזיק יותר מאשר הואיל וכן לא נעלם מעיני , כי מתצהירו של התובע עלה מצג כאילו כל התמונות מתייחסות לאותו יום, יחד עם זאת עדותו של התובע בעניין והסבריו מהימנים בעיני ומתיישבים עם מה שעולה מן התמונות. אני מתקשה להאמין שהתובע הביא תמונות יש מאין.
על אף הקושי לקבל את כל דבריו של החבר נתנאל, אני מאמינה כי אכן באותו יום המתין לתובע בביתו וכשחזר סיפר לו התובע כי ננשך ונתנאל צילם אותו. בשתיים מן התמונות, ניכר כי מדובר בפציעה טריה, בשתיים האחרות ניכר , כי המדובר בפציעה הנמצאת בשלבי החלמה. מבלי להיכנס לעניינים שברפואה הפציעות יכולות להתאים לנש יכה שטחית, דבר שמתיישב עם טענותיו של התובע. אני מתקשה לקבוע כי התובע פצע את עצמו לצורך סחיטה, אני גם לא מוצאת לנכון לקבוע כי התובע צילם רגל של אחר.
רביעית, התובע ניגש עוד באותו היום לקופת החולים וקיבל טיפול רפואי, זריקת טטנוס וטיפול אנטיביוטי. המסמכים הרפואיים מלמדים שהתובע הוא זה שהיה פצוע בו ביום ונזקק לטיפול רפואי. אין דרך לדעת אם התובע אכן נטל את הכדורים, אך לפחות התובע הוכיח , כי רכש אותם. קשה להניח שרק בשביל לסחוט את הנתבעים, התובע היה פוצע את עצמו, מקבל זריקה ומקבל טיפול תרופתי. לא כך התרשמתי מהתובע.
חמישית, בבחינת הפוסל במומו במומו פוסל, הנתבעים הציגו את דיסק השיחה עם התובע על מנת לראות את דרך דיבורו ונסיונו לדרוש כסף ואולם הלכה למעשה צפייה בכל הסרטים שמשום מה מקוטעים ולא מסודרים לפי הסדר (כך שלא ניתן לדעת האם מדובר בכל הדברים שהוחלפו בין הצדדים) מסייעים לגרסת התובע דווקא. גם כאן, השיחה מתחילה בנעימים, כאשר נסיון הנתבע-1 ואשתו להכחיש את הארוע מעוררים אצל התובע תגובה קשה של עלבון ומכאן גם אמירת דברי גידוף ואמירה, כי י דאג שיקחו להם את הכלב וגם שהוא רוצה כסף.
ניכר, כי מדובר בדברים שנאמרו בכעס כמי שרוצה להחזיר מלחמה שערה נוכח ההתכחשות המקוממת לארוע; יחד עם זאת, לא ניכר , כי מדובר בנסיון סחיטה כטענת הנתבעים. הנתבעים הם אלה שיזמו את הפגישה, הנתבעים הם אלה שממתינים לתובע שנראה מגיע באופנוע. לאחר שהנתבעים מביעים חוסר אמון והתובע כועס, התובע הוא זה שעוזב את המקום כשאשתו של הנתבע 1, משכנעת אותו להשאר ולדבר. התובע לא מציב כל דרישה כספית ספציפית ואף מציין שיגיש תביעה. יתירה מזו, גם במהלך שיחה זו מפשיל התובע את מכנסיו ומציג את הנשיכות. הנתבעים אמנם מכחישים כי ראו משהו, אך בדבריו של הנתבע-1, במשטרה , כי ראה משהו כמו עקיצה של יתוש, יש משום חיזוק כי אכן נראה סימן שהנתבעים ביקשו ל פרשו כסימן זניח ולא סימן נשיכה.
אציין עוד, כי בניגוד לטענה של הנתבעים לרבות טענתו של הנתבע-1 במשטרה, כי באותו מעמד איים התובע על חייו ועל חיי הכלב, נשמע התובע בהקלטה אכן אומר כי ידאג שיקחו להם את הכלב ואף יש אמ ירה כלשהי כי הוא רוצה שיהרגו את הכלב וזאת בתגובה להכחשת הנתבעים את הארוע , אך אין איום מצידו שהוא יהרוג את הכלב ו בטח שאין איום על חיי הנתבע-1. מבחינה זו הנתבע-1, לא דק פורתא בהודעתו במשטרה וזאת בלשון המעטה .
אציין עוד , כי הנתבעים לא טרחו להסביר ולו במילה מדוע הוצגו סרטים מקוטעים שלא בהתאם לסדר ההקלטה, כך שלא ניתן לשלול כי הסרטים נערכו כך שימחקו מהם קטעים שלא היו נוחים לנתבעים, מכל מקום גם הקטעים הקיימים תומכים בגרסת התובע דווקא ולא בגרסת הנתבעים.
אם צריך עוד להוסיף, הרי שהנתבעים מצאו למסור את הכלב לאחר הארוע, אמנם לטענתם הדבר נעשה בשל החשש לחיי הכלב, אולם הלכה למעשה, סביר לקבוע שהנתבעים חששו בשל התנהגות הכלב שנשך את התובע, והעובדה שהפרו את החוק בהולכם עם הכלב בלא מחסום פה.
מכל האמור עד כאן עולה, כי התובע עמד בנטל להוכיח את גרסתו כי ננשך על ידי כלבם של הנתבעים, ויש להעדיף את גרסתו על גרסתם.
אשר לאחריות הנתבעים כמפורט לעיל, פקודת הנזיקין אינה מותירה כל מקום לספק. בעל כלב והמחזיק בו אחראים גם אם לא התרשלו. בנסיבות אחריותם גדלה שבעתיים שעה ב חרו ללכת עם כלב מסוכן בלא זמם בניגוד מוחלט להוראות הדין. תקנות להסדרת הפיקוח על כלבים (יבוא והחזקה של כלבים מסוכנים), תשס"ה-2004, קובעות בתקנה 5, את התנאים בהם יוחזק כלב מסוכן בהיותו מחוץ לחצרים -
"בעליו של כלב מסוכן או מחזיקו לא יתיר את יציאתו של הכלב מחצרים או את הימצאותו של הכלב ברשות הרבים אלא אם כן התקיימו כל אלה:
(1) הכלב מוחזק בידי אדם שגילו עולה על 18 שנים והוא מסוגל לשלוט בו בכל רגע ולמנוע מהכלב לפגוע באחרים;
(2) המחזיק כאמור בפסקה (1), מחזיק את הכלב ברצועה שהכלב לא יכול להשתחרר ממנה ואשר אורכה אינו עולה על 2 מטרים;
(3) פיו של הכלב חסום בזמם".
למותר לציין, שמי שבוחר להחזיק כלב מסוכן חייב לשמור את הוראות החוק בדב קות. לא סביר בעיני, כי הנתבעים לא ידעו על החובה לחסום את פיו של הכלב בזמם, אך גם אם אניח בדוחק לטובתם כי כך הוא, אין בכך כדי לשנות - כפי שעלה מן הראיות כמו גם מתצהירי הנתבעים, הנתבעים ידעו , כי מדובר בכלב מסוכן, על רשיון ההחזקה של הכלב הוטבעה החותמת "כלב מסוכן", החזקת כלב מסוכן מחויבת ברשיון מיוחד ובתנאים ספציפיים המוסדרים בתקנות, מי שמוכן לקחת את הסיכון לגדל כלב כזה, חייב לברר התנאים לגידולו ולשמור עליהם בדבקות. אין כל ספק, כי הנתבעים הפרו הפרה בוטה חובה חקוקה בהקשר זה.
טענת הנתבעים בתצהירם , כי התובע התגרה בכלב נזנחה בסיכומים ולא בכדי. מעדותו של הנתבע-2, עלה כי ככל שעשה התובע הוא ליטוף הכלבה פאפי, אין בכך כל התגרות גם אם התובע הוא זה שהתקרב לעבר הכלבים. לו פיו של הכלב אייס היה חסום בזמם כפי שמורה החוק הארוע לא היה מתרחש כלל. גם מעדותו של הנתבע-1, במשטרה לא עולה כל התגרות של התובע בכלבים, נהפוך הוא הנתבע-1 מציין שהתובע ביקש להתנצל על הארוע הקודם. בהקשר זה אציין, כי טענת הנתבעים בתצהירם כי התובע הפגין תוקפנות וכוח כלפי הנתבע-2, מופרכת לא נכונה ולא היה כל מקום לטעון אותה (סעיף 18 לתצהיר הנתבע-1, סעיף 17 לתצהיר הנתבע-2, סעיף 21 לתצהיר אשתו של הנתבע-1).
הנתבעים טענו, כי התובע לא הציג את מכנסי הג'ינס ומשכך הדבר אמור לפעול כנגדו. אכן, ניתן היה לצפות שמי שתעד את הנשיכות ביום הארוע, התייעץ עם עו"ד עוד באותו יום וחשב על הגשת תביעה, ישמור את מכנסי הג'ינס על מנת לחזק את טענותיו. יחד עם זאת מחדלו של התובע בעניין זה, אינו עומד למול מסכת הראיות שאכן הוכחה ואינו יכול ליטול את משקלה. התובע הוכיח בראיות טובות ומהימנות כי אכן ננשך באותו היום על ידי כלבם של הנתבעים ובכך הוכיח את תביעתו.
נדמה שאין צורך להכביר מילים על טענת הנתבעים, כי מדובר במעשה של מה בכך, בה תאם לפקודת הנזיקין שלא ראוי היה להגיש תביעה בגינו. כפי שהוכח, הכלב נשך את התובע, גרם לפציעתו, גרם לצורך של התובע להזקק לטיפול רפואי, לקבל זריקת טטנוס, ותרופות. המעשה גרם לתובע לעוגמת נפש, התרגשות וכאב. אין המדובר כלל ועיקר במעשה של מה בכך, אף שטוב שהארוע הסתיים אך באלה ולא ביותר.
באשר לארוע השריטה אשר התרחש לטענת התובע חודש ימים קודם לכן, גם בעניין זה אני מעדיפה את גרסת התובע המקבלת חיזוק בדבריו של הנתבע-1 במשטרה, המספר על ארוע שהיה חודש קודם לכן, בו איים התובע שאם הכלב שלהם יגלה סימני תוקפנות הוא יקח סכין וירצח אותו. בדברים אלה מאשר הנתבע-1 ארוע בו היה מגע של הכלבים חודש קודם לכן ובו ייחס התובע לכלבם תוקפנות, תוקפנות שככל הנראה אכן הייתה. טענת הנתבעים כי כלבו של התובע התגרה בכלביהם, עולה כדי אבסורד, דרכם של כלבים שהם מסתודדים זה עם זה. אכן גם התובע היה צריך ללכת עם כלבו קשור, אולם בשורה התחתונה לו היו הנתבעים נוהגים בהתאם להוראות החוק וחוסמים את פיו של כלבם המסוכן בזמם, אף אחד מהאירועים לא היה מתרחש.
סוף דבר
אחר כל האמור לעיל, אני קובעת, כי עלה בידי התובע להוכיח, כי כלבם של הנתבעים נשך אותו וכן עלה בידו להוכיח כי חודש קודם לארוע זה, כלבם של הנתבעים שרט את כלבו.
התובע העמיד את שיעור הפיצוי בגין הנזק הלא ממוני לשיקול דעת בית המשפט, הציג קבלות בנוגע לתרופות ופיתוח תמונות בשווי של עשרות שקלים, כן טען להוצאות בשיעור של 400 ₪ כמו גם לעזרת צד ג', כאשר בעניין זה העידה זוגתו של התובע, כי טיפלה בו באותה תקופה.
בעדותו של התובע בעניין נזקיו עלה נסיון להאדיר את נזקיו ולטעון לכאבים ומגבלות מעבר למה שסבל הלכה למעשה. ניכר , כי התובע ב עיקר נעלב מיחסם המשפיל של הנתבעים, שניסו בכל כוחם כגוף אחד, בצורה מתנשאת ולא הגונה להשחיר את פניו ולנסות לסתור את גרסתו אף שמלכתחילה היה ברור כי אכן ננשך.
באשר לשיעור הפיצוי, הרי שכפי שטען גם התובע, עיקרו הוא בגין הנזק הלא ממוני. מן התמונות ומכלול נסיבות העניין, עלה כי מדובר בפציעות שטחיות לרבות שריטות, לא נותרו אצל התובע צלקות, לא הוכח אובדן השתכרות ואיני מתרשמת כי מדובר בארוע שהצריך עזרת צד ג', המזכה בפיצוי כספי.
אשר לאירוע השריטה של כלבו של התובע , איני מוצאת כל הצדקה לישום את הנזק בגינו בנפרד. כפי שציין התובע מלכתחילה לא היה רואה לתבוע בגין ארוע השריטה מלכתחילה והוא והוא ציין ארוע זה רק כדי להמחיש את מסוכנות הכלב. כפי שעלה מן הראיות הכלב לא נזקק לטיפול רפואי, וגם אם הדבר גרם לתובע לעוגמת נפש אין מקום לפסוק פיצוי נפרד, במיוחד שעה שהתובע התרשל בכך שהלך עם הכלב בלא רצועה.
סקירת פסיקת בתי המשפט מעלה, כי נפסקו במקרים דומים פיצוי ב שיעור של אלפי שקלים שקלים (ראה לדוגמא: תא"מ 25868-07-10 עידו בשן נ' עמוס יהודה אגרון (17/1/12) – פיצוי של 6,000 ש"ח ; ת"א 1534/08 חיזקי חיים נ' כץ רונן (13/9/09) – פיצוי של 5,500 ₪ הנוסף לפיצוי של 2,000 ₪ שקיבל התובע שם במסגרת ההליך הפלילי ; תק 2419/04 הרשפט משה נ' עזנר יעקב (25/1/2005) – פיצוי של 1,500 ₪ ועוד').
בנסיבות העניין, בלוקחי בחשבון את טיב הפגיעה שנפגע התובע, את ההוצאות בהן נשא, את הע לבון שספג התובע, העובדה שנאלץ לנהל הליך משפטי ממושך כאשר הנתבעים סרבו לשמוע אפילו הצעה של בית המשפט לפשרה, הכחישו מכל וכל את טענות התובע וטענו בתצהירם כלפי התובע טענות קשות ומשפילות כאשר ייחסו לתובע "שפלות", "עזות מצח" ו "חוצפה שאין כדוגמתה", ומכלול נסיבות העניין, אני מעמידה את פיצוי על סך 6,000 ₪.
כמו כן ישאו הנתבעים בשיעור האגרה כפי ששולמה בתוספת ריבית והצמדה ממועד התשלום וכן בשכר טרחת עורך דין בסכום כולל של 2,500 ₪.
זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 45 יום.

ניתן היום, ו' ניסן תשע"ה, 26 מרץ 2015, בהעדר הצדדים.