הדפסה

עדה גור-רמות ואח' נ' דלק חימום(מקבוצת דלק)בע"מ ואח'

בפני כב' השופטת דורית פיינשטיין

התובעים:
הנתבעים שכנגד

  1. עדה גור-רמות
  2. ישראל רמות

נגד
הנתבעים:
התובעים שכנגד

  1. דלק חימום(מקבוצת דלק)בע"מ
  2. אלכס ורחיבקין
  3. "כלל" חב' לביטוח בע"מ

נגד
צד ג':
קובי תמר

<#2#>
נוכחים:
התובעת וב"כ התובעים עו"ד ברוך ניב אסף
ב"כ הנתבעת 1 עו"ד ברוך שטיימן ועו"ד אירה רבינוביץ
ב"כ הנתבעת 2 עו"ד יצחק כהן
ב"כ הנתבעת 3 עו"ד סימה לוין
מנהל נתבע 1 מר משה איבשקובסקי
צד ג' ובא כוחו עו"ד מוטי גנץ

פסק דין

לפניי תביעה לפיצוי בגין הנזקים שנגרמו לתובעים, לטענתם, כתוצאה מכך שכ-1,900 ליטרים של נפט דלפו לחצר ביתם ומתחת לרצפת הבית. אין חולק כי הנפט בכמות האמורה אכן דלף, אך יש מחלוקות הן בשאלת החבות של הנתבעים השונים והן בדבר היקף הנזק שנגרם לתובעים. בנוסף לתביעה זו מתבררת בפני גם תביעה בסדר דין מהיר של חברת הדלק שדורשת תשלום בגין הנפט שדלף.

רקע עובדתי:
התובעים רכשו בחודש מאי 2004 את הקוטג' הטורי ברח' ליבוביץ 25 בירושלים (הידוע כחלקה 6 תת חלקה 7 בגוש 30191).

התובעים ביקשו לבצע בבית שיפוץ מקיף כפי שהגדירו זאת בכתב התביעה, ולצורך כך שכרו את שירותיו של הקבלן יעקב תמר (צד ג', אשר יכונה להלן: "הקבלן").

במסגרת השיפוץ התובעים היו מעוניינים להחליף את תנור הנפט הדירתי שהיה בבית במערכת תת רצפתית שתעבוד אף היא על נפט. לצורך החלפת מערכת החימום שכרו התובעים את שירותיו של המהנדס אלכס ורחיבקין (הנתבע 2, וצד ג' אשר יכונה להלן: "המהנדס").

אספקת הנפט לקוטג'ים ברחוב ליבוביץ היא מצובר נפט מרכזי, ובמועדים הרלבנטיים לתביעה זו חברת דלק חימום היא שסיפקה את הנפט לצובר (הנתבעת 1, להלן: "חברת דלק"). כפי שהתברר במסגרת הליכים אלו בקיץ 2004, כמו בכל קיץ, חברת דלק רוקנה את הצובר, ובחודש אוקטובר היא מילאה אותה כהכנה לחודשי החורף.

במהלך השיפוצים הקבלן ניתק ופירק את תנור הנפט הישן ממקומו, שבר את קירות חדר התנור, ואיחד אותו עם המטבח, והרים ופירק את הרצפה בקומה התחתונה של הקוטג'. במצב זה הצינור של מערכת הנפט היה חשוף, ובנקודת זמן לא ידועה הוא נמשך ממקומו בקיר, ונשבר במקום מוסתר מתחת לגינה.

גם הקבלן וגם המהנדס טענו בישיבות ההוכחות שהתקיימו בפניי כי הם סגרו את ברז הנפט שמוליך לדירה, ומכאן שאילו הברז היה סגור, גם אם הייתה הזרמה של נפט מהצובר הכללי, הנפט לא היה מגיע לדירה.

אין חולק כי ביום 1.11.04 פתחה חברת דלק את הברז של הצובר והחלה בהזרמת נפט לבתים ברחוב. עם הזרמת הנפט לביתם של התובעים התברר כי הברז הדירתי אינו סגור, הצינור שבור, ומאות ליטרים של נפט זורמים לחצר. עד שאותרה הבעיה, על ידי חברת דלק שהבחינה בכך שהצובר מתרוקן בקצב לא סביר, זרמו לגינה של התובעים כ-1,900 ליטר (להלן: "האירוע"). חברת דלק שלחה לתובעים חשבון בגין צריכת נפט בסכום שקרוב ל- 6,000₪. התובעים לא שילמו את החשבון, והתובענה שהגישה דלק כנגדם, בגין צריכת הנפט, אוחדה עם ההליך העיקרי שבפניי.

התובעים היו מבוטחים באותה עת על ידי כלל חברה לביטוח (הנתבעת 3, להלן "חברת הביטוח"), ועם גילוי האירוע פנו לחברת הביטוח ודרשו כיסוי של ההוצאות הישירות שהוציאו לצורך תיקון נזקי האירוע. שמאי מטעם חברת הביטוח, שהגיע למקום, סמוך לאחר קרות האירוע, אישר לפצות את התובעים בסך של 75,000 ₪ בהתאם לתנאי הפוליסה. אין חולק כי הנתבעת 3 אכן שילמה את הסכום האמור, וסברה כי בזאת הסתיים חלקה בפרשה.

התובעים טוענים כי נדרשו לעבודות שיפוץ רבות כדי להקטין את המפגע, ובסופו של דבר לא הצליחו להיפטר באופן שלם ומלא מאדי הנפט שבמקום ומריח הנפט הקשה. במסגרת הליך זה הגישו התובעים מספר כתבי תביעה מתוקנים. בנוסח שקדם לנוסח האחרון, דרשו התובעים פיצוי בסך 2,000,000 ₪ (וזאת לצורכי אגרה בלבד) לאחר שהעריכו את נזקיהם כדלקמן: עלויות תיקון, פירוק ובנייה מחדש על פי חוות דעת מטעמם בסכום שבין 600,000 ל-700,000 ₪; ירידת ערך בגובה מחצית משווי הבית בסך 1,400,000 ₪; תשלום עבור בית חדש בסך 2,000,000 ₪ ואובדן דמי שכירות בסך 2,000 $ לחודש; ופיצוי בגין עוגמת נפש בסך 100,000 ₪.

התובעים תיקנו את תביעתם בפעם האחרונה, לאחר שהצליחו למכור את הדירה, ואז העמידו את תביעתם על סך של 792,855 ₪. בנוסח זה של כתב התביעה הסבירו התובעים כי עשו כן כדי להקטין את נזקיהם ומכרו את הבית ביום 3.7.11 בסכום של 2,650,000 ₪. סכום זה נמוך ב-350,000 ₪ ממחיר השוק, ועל כן הם דורשים פיצוי בסכום זה בגין ירידת ערך, בנוסף, לטענתם, הבית עמד ריק וללא שוכרים תקופה של שלושים ותשעה חודשים ובגין אובדן דמי שכירות בתקופה זו הם דורשים סך של 316,875 ₪ (על פי תחשיב של דמי שכירות ממוצעים, מכוח שתי חוות דעת של שמאים, בסך 8,125 ₪ לחודש), כאב וסבל בסך 100,000 ₪ וכן שכר טרחת עורך דין והחזר עלות חוות הדעת השמאית העדכנית.

מהלך הדיון:
ככלל, בתביעות נזיקיות קודם נבחנת שאלת החבות, ורק אם בית המשפט קובע כי קיימת חבות הוא פונה לבחון את שאלת גובה הנזק. במסגרת תובענה זו ופסק הדין, אבקש להפוך את סדר הדיון ולדון תחילה בשאלת גובה הנזק, שכן כפי שאבהיר להלן, נזק זה מאוד נמוך לעומת הפיצוי שהתובעים דורשים.

גובה הנזק והאם התובעים עשו די כדי להקטין את נזקיהם:
כפי שעולה מהתיקון האחרון של כתב התביעה, התובעים לא הוציאו בין 600,000 ₪ ל-700,000 ₪ כדי לתקן את הנזקים בדירה, ואף לא נאלצו למכור את הדירה במחיר שגובהו מחצית משוויה. בנוסח האחרון של כתב התביעה, צמצמו התובעים מאוד את תביעתם, והותירו למעשה שלושה ראשי נזק: אובדן דמי שכירות לתקופה שבה נאלצו להותיר את הדירה ריקה, ירידת ערך של שווי הדירה, וכן פיצוי בגין עוגמת נפש. אדון בראשי נזק אלו אחד לאחד.

פיצוי בגין אי קבלת דמי שכירות ראויים:
בתצהיר ובחקירה הנגדית של התובעת היא טענה כי הדירה הייתה אפופה בריח של נפט, עד כדי כך שהתובעים וילדיהם לא יכלו להמשיך ולהתגורר במקום והיה בלתי אפשרי להשכיר את הדירה. לטענת התובעים, במשך שלושים ותשעה חודשים החל מחודש אפריל 2008 ועד למכירת הדירה, עמדה הדירה ריקה, ולא הייתה כל אפשרות מעשית לחיות בה.

התובעים תמכו טענה זו במספר מסמכים מקצועיים. ראשית, בנספח ד' לכתב התביעה צירפו התובעים תעודת בדיקה של מעבדה של משרד הבריאות לחקר איכות המים. בתעודה זו נקבע כי בדגימה שנלקחה במקום ביום 3.11.05 (שנה לאחר האירוע) "נמצאו מרכיבים אופיינים של דלק קל, בריכוזים נמוכים בהרבה מהריכוז המירבי המותר. בגלל הביודגרדציה המהירה של המרכיבים הקלים קשה לדעת אם הדלק שנמצא הוא אכן זהה לדלק שקיבלנו, אבל ברור שיש דליפת דלק קלה". כלומר, כשנה לאחר האירוע, ובתקופה שהתובעים עוד גרו בדירה, ריכוז הדלק המים היה נמוך מהריכוז המירבי המותר, על אף הדליפה. יש לציין כי במסגרת החקירה החוזרת של אחד מהעדים המומחים מטעמם ניסו התובעים להסביר כי הכמות שנמצאה בדירה עולה על הכמות המותרת על פי אחד התקנים האמריקאיים, אך עדות זו לא נתמכה בכל ראיה. מכאן, מסקנתי כי היה דלק במים אך בריכוז נמוך ביותר.

מחוות דעת שהגישו יחדיו ד"ר רפי מנדלבאום ואורי זביקלסקי, מחברת אל.די.די טכנולוגיות מתקדמות בע"מ עולה כי ביולי 2009 יש מטרדי ריח קשים בדירה, ואת אלו ניתן אולי לתקן באופן חלקי בתיקון שעלותו 146,000₪ או בתיקון מקיף שכולל הרחקת כל מבני הסלע שלתוכם חלחל הנפט ועלות תיקון זה גבוהה מ- 1,000,000₪. בחקירה הנגדית של ד"ר מנדלבאום התברר כי אדי הנפט לא נמדדו על ידם, אלא רק בסלע ליד הבניין, והקרקע שמתחת לבניין גם כן לא נבדקה על ידם, והבדיקות היחידות שעשו הן בדיקות ויזואליות ובדיקות הרחה, אך לא על ידי צוות מומחים. עוד התברר כי בבדיקת מכשירים שנערכה על ידי זביקלסקי לא נמצאו אדים, אך ד"ר מנדלבאום טען כי בדיקה זו הייתה שגויה שכן היא מיועדת להיערך רק בסמוך למועד הדליפה ולא בחלוף שנים.

מחוות הדעת של המומחה מטעם הנתבעים שהוגשה על ידי הנתבעים עולה כי הוא ערך בדיקה של ריכוז הנפט ומצא כי אין שאריות נפט, אך בחקירה הנגדית התברר כי הוא ערך את הבדיקה עם מכשיר שמיועד לבדיקת ריכוז מים ולא נפט.

מכאן, ששתי חוות הדעת לוקות בכשלים מהותיים, ואין בידי ראיות אובייקטיביות לקיומם של אדי נפט בדירה, ובוודאי שלא לריכוזם.

גם מהעדות של השמאי מטעם התובעים, מר ביר, ומהעדות של עורך דין עצמון, שבתו רכשה את הדירה עולה כי היה בבית ריח של נפט. שני העדים הללו ציינו כי היה ריח מוזר, אך הם עצמם לא זיהו אותו כריח מובהק של נפט. יש לציין כי עדים אלו ביקרו בבית לאחר שאיש לא התגורר בו שנים, ויש להניח כי היה סגור ולא מאוורר.

על כן אני קובעת כי ממועד הדליפה ועד מועד המכירה ריח הנפט בדירה הלך וירד, ולא הוכח בפניי כי כמות אדי הנפט בדירה לא אפשרה את המגורים בהם. העובדה שאינה שנויה במחלוקת היא, כי התובעים התגוררו בדירה במשך כשלוש וחצי שנים לאחר קרות האירוע, ועל כן אני דוחה את גרסתם כי לא יכלו לגור בה דווקא בחלוף ארבע שנים ממועד האירוע, וזאת שעה שדווקא לאחר האירוע התגוררו בדירה. גם התובעת הודתה בחקירתה הנגדית כי אף לאחר שהבית החדש שרכשו היה מוכן לאכלוס, המתינו התובעים עוד 9 חודשים והמשיכו להתגורר בדירה, כדי לא להעביר את הילדים בית ספר באמצע שנת הלימודים. על כן התרשמותי היא שהתובעים עזבו את הדירה לא בגלל בעיית הנפט, אלא משיקולים אחרים לחלוטין.

אוסיף ואציין כי לא הוכח בפניי כי שוכרים פוטנציאליים הגיעו לדירה ונרתעו מלשכור אותה בשל הריח והאדים. לפיכך אני דוחה את הטענה כי הדירה עמדה ריקה למעלה משלוש שנים בעטיו של האירוע, ועל כן אני דוחה את כל התביעה לפיצוי בגין רכיב אי קבלת דמי שכירות ראויים.

למעלה מן הצורך אציין כי אם התובעים לא יכלו להשכיר את הדירה בסכום שלדעתם היה ראוי, הרי שהיה עליהם להשכיר אותה בסכום נמוך יותר או לשימוש שאינו מגורים, כגון אחסנה. משלא עשו כן, הם גם לא הקטינו את נזקיהם.

ירידת ערך:
כאמור, בתחילה דרשו התובעים פיצוי בגין ירידת ערך הדירה בגובה מחצית משוויה. לאחר מכן הגישו חוות דעת של השמאי סיקרון, אותה משכו מהתיק בסופו של דבר, ומכוחה טענו, שאלמלא האירוע, בשנת 2009 הייתה הדירה שווה 2.7 מיליון₪. בחוות הדעת הסופית שהוגשה מטעמם, ושנערכה על ידי השמאי ביר, דרשו התובעים פיצוי בסך 350,000₪ בגין ירידת ערך, כאשר שווי הדירה אלמלא האירוע היה אמור להיות 3,000,000₪ . כפי שעולה מחוות דעת זו, יש לייחס לדליפת הנפט ירידת ערך של 20% לפחות, אך בפועל הדירה נמכרה בירידת ערך של 13% בלבד, אם משווים אותה לדירות מקבילות. השמאי השווה את הדירה לשלוש דירות דומות שבהן היו עסקאות בין השנים 2007 ל-2010 וחישב את עליית ערכן על דרך האומדנא. לא ברור מדוע תחשיב זה נעשה על דרך האומדנא, כאשר יש מדדים שונים שיכולים לתת תשובה לשווי הדירות בהתייחס לתקופה בה נמכרה דירת התובעת.

יתר על כן, התברר כי בחוות הדעת התעלם המומחה מכך שבקוטג' יש חריגות בנייה. כפי שהתברר מחוות הדעת שהוכנה על ידי השמאי של הצד שכנגד, וכפי שהתברר מחקירת התובעת והקבלן בנוגע לעבודות בדירה, הרי שנשברו מספר קירות חיצוניים כדי להגדיל את החלונות של הדירה, קיר הממ"ד הוסר כדי להגדיל את פינת האוכל, ואף תנור הנפט הוחלף בניגוד להוראות תקן 838 - "מתקן של תנור ארובה להסקה דירתית: מיכלים, צנרת". ולא נתבקש היתר בניה לאף אחד משינויים אלו. גם המתווך אישר כי מדובר בשינוי של קירות חיצוניים אך טען מדובר ב"הרחבות בניה" מקובלות באותו רחוב, והדבר לא היווה לשיטתו בעיה במכירה. אין בידי לקבל את חוות דעתו של המתווך בעניין זה, ולהתייחס לחריגות הבניה כאילו לא היו.

עוד התברר בחקירה הנגדית כי בעת עריכת חוות הדעת, השמאי מטעם התובעים הניח כי הליקויים בדירה לא יתוקנו או שאין כדאיות כלכלית בתיקון. עו"ד עצמון, שבתו רכשה את הדירה, העיד כי בסופו של דבר, הליקויים תוקנו בעלות של כ-10,000 ₪ וזאת על ידי החלפת ארונות המטבח וצינורות המים. כאן המקום לציין כי גם התובעת אשרה שלא החליפה את ארונות המטבח, על אף שהיו ספוגים לדבריה בנפט, וגם המומחים בחברת אל.די.די טכנולוגיות מתקדמות בע"מ שהתובעים הזמינו לעדות, אישרו כי החלפת הצינורות תצמצם את הבעיה. מכאן שהתובעים היו יכולים, ככל הנראה, להקטין באופן משמעותי את ירידת הערך של הדירה, אילו היו דואגים לעוד מספר תיקונים לא גדולים.

המתווך שהעיד מטעם התובעת טען כי היו עסקאות פוטנציאליות לגבי הנכס בשנת 2009 בסכומים שקרובים מאוד ל-3 מיליון ₪ אך הקונים חזרו בהם מהצעותיהם כאשר גילו כי הייתה נזילת נפט בדירה או בסמוך לה. על פי עדות זו, עסקאות אלו שהיו קרובות לחתימה בוטלו כאשר במסגרת הגילוי הנאות גילו הקונים על הדליפה.

לטענה זו לא היה זכר בתצהירה של התובעת, וגם בתצהירו של המתווך עצמו הוא טען כי כל המבקרים במקום הסתייגו מיד כאשר הריחו את הנפט בדירה. כלומר, המתווך בניגוד לדבריו בחקירה הנגדית לא הצהיר שהיו קונים שביטלו את העסקה טרם חתימה, בשל אירוע דליפת הנפט.

השמאי גרון שהגיש חוות דעת מטעם הנתבעים העריך בחוות דעתו הראשונה משנת 2010 כי ככל שיחלפו השנים תהפוך ירידת הערך ל"פסיכולוגית" יותר מאשר ממשית, ושניתן או ליחס את עלות התיקונים כסכום שהקונה יפחית משווי הדירה או לכל היותר ירידת ערך של 2%. בשנת 2013 הכין השמאי חוות דעת נוספת ובה טען כי בשל חלוף הזמן כבר אין ירידת ערך כלל. השמאי גרון אף טען כי יש ירידת ערך בדירה זו בשל מימוש מהיר (הוא סבר בשגגה שהתובעים עמדו בפני גירושין) ובשל חריגות בנייה, אך לא בשל אירוע דליפת הנפט.

על כן, על דרך האומדנא ובשים לב לכך שגם השינויים שהיו בדירה ללא היתר יש בהם כדי להפחית מערך הדירה, אני קובעת כי ירידת הערך בגין הדליפה, ובהיותה בעיקרה פסיכולוגית בשים לב לחלוף הזמן עומדת על סך 50,000 ₪ בלבד. סכום זה יש בו כדי לאמוד את מלוא הנזק שנגרם לתובעים, ומבלי שאתייחס עדיין לאשם התורם שיש לתובעים במקרה זה.

עוגמת נפש:
התובעים דורשים בגין נזק לא ממוני סך של 100,000 ₪. התובעים טוענים כי החיים בבית היו בלתי נסבלים בשל האירוע, ולאחר שעשו בו שיפוצים מקיפים כדי להקטין את נזקי הדליפה, הם נאלצו לרכוש בית אחר תחתיו. התובעת העידה כי חששה לבריאותם של ילדיה, ולקחה אותם לבדיקות כדי לבחון שאדי הנפט לא מזיקים להם. עוד טוענים התובעים כי במשך תקופה ארוכה לא הצליחו להשכיר את הבית או למכור אותו.

כבוד השופט רומנוב סיכם בנסיבות דומות את השיקולים בנוגע לפסיקת פיצוי בגין נזק לא ממוני:

" כידוע, הערכת הפיצויים בגין נזק שאינו ממוני, אינה משימה קלה. היא רחוקה מלהיות מדוייקת, והיא רחוקה מלהיות מיוסדת על קרקע יציבה. הטעם לכך הוא, שבפסיקת פיצויים בגין נזק שאינו ממוני, בתי המשפט נדרשים לתרגם לערכים כספיים תחושות ורגשות והלכי נפש, עניין שמעורר, כשלעצמו ומעצם מהותו, קושי רב, בהעדר נקודת אחיזה כלכלית. לכך יש להוסיף, כי תחושות ורגשות והלכי נפש הם עניינים סובייקטיביים, המשתנים מאדם לאדם. יש שאותו אירוע עצמו ישפיע על אדם מסויים באופן אחד, ועל אדם אחר באופן שונה בתכלית. אין צריך לומר, שניתן בלא קושי רב להפריז בתיאור עוגמת הנפש שנגרמה, בין משום היסחפות שאינה תמיד מודעת, ובין משום רצון להכתיב את אמות המידה אשר על פיהן יוכרע גובה הפיצוי, בין במסגרת הסדר פשרה אליו יגיעו הצדדים, ובין בהכרעה שיפוטית. לכך יש להוסיף, שלאותו סובייקט עצמו עשויות להיות השקפות שונות באשר לתרגום הכספי שיש לתת לאירוע בו מדובר, בהתאם לנקודת המבט הספציפית ממנה הוא משקיף על הדברים
.....
....
אני סבור, כי אחת מאמות המידה שבית המשפט יכול להיעזר בהן במקרה שבפנינו היא, אמת המידה המשמשת את בתי המשפט בבואם לפסוק פיצויים לבעלי דירות בהן יש ליקויי בניה חמורים, (המתמשכים לעתים על פני שנים), ....".

( תא (י-ם) 13327/02 דוד בן חיים נ' לילי יהושע [פורסם בנבו, 30/12/09]).

31. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, ובשים לב כי מצד אחד אמינה עלי גרסתה של התובעת כי דליפת הנפט ערב כניסתם לדירה הייתה אירוע קשה, ומכלל המסמכים עולה כי היא נדרשה להשקעה רבה של זמן ומשאבים כדי לטפל בתוצאות הדליפה; מצד שני, בשים לב לכך שהטענות בדבר הכרח לעזוב את הדירה, ואובדן דמי שכירות נדחו, ואף הטענות הנוגעות לירידת ערך נדחו ברובן, ובשים לב לאשם התורם שאני מייחסת לתובעים, הרי שהפיצוי המגיע להם הוא בסך של 25,000 ₪ כערכם היום.

סיכום הנזקים שנגרמו לתובעים:
על כן אני קובעת כי ירידת הערך היא בגובה של 50,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.7.11 ומסכום זה יש לנכות את האשם התורם של התובעים, אליו אתייחס בהמשך. בנוסף, התובעים זכאים לפיצוי בגין עוגמת נפש בסכום של 25,000 ₪. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק הדין.

שאלת החבות:
ראשית אבחן את טענות התובעים, ואדון בשאלה האם לחברת הביטוח יש חבות נוספת מכוח הפוליסה שהוציאה לתובעים. לאחר מכן אדון בחבות של המהנדס, הקבלן וחברת דלק, ולבסוף אבחן את שאלת האשם התורם של התובעים.

חבותה של חברת הביטוח:
כפי שציינתי בפתח פסק הדין, הבית היה מבוטח במועד קרות האירוע וחברת הביטוח אכן שילמה לתובעים סך של 75,000 ₪ בגין נזקיהם הישירים. לא ברור אם התובעים דורשים גם כי חברת הביטוח תפצה אותם בגין עוגמת הנפש אך הפוליסה מתייחסת רק לנזק ממוני ועל כן ככל שיש דרישה כאמור היא נדחית.

התובעים כן דורשים פיצויים בגין ירידת הערך שנגרמה לדירה, כפועל יוצא מהאירוע. חברת הביטוח טוענת כי עסקינן בנזק תוצאתי שאינו מכוסה על ידי הפוליסה וזאת בהתאם להוראת סעיף 23 לפוליסה הקובע כי "המבטח לא יהיה אחראי בגין נזק תוצאתי כלשהו שיגרם למבוטח או למוטב כתוצאה מהסיכונים המכוסים על ידי הפוליסה, אלא אם כן נקבע אחרת בפוליסה זו".

אכן הפוליסה מחריגה נזקים תוצאתיים, אך אין היא מחריגה ירידת ערך כתוצאה מאירוע נזיקי, והעובדה שנזק זה יכול להיות מרוחק בזמן אין בה כדי להפוך אותו לנזק תוצאתי. היות ומדובר בפוליסת מבנה, שנועדה בין היתר להבטיח את שווי המבנה לבנק שנתן את המשכנתא לתובעים, הרי שהתוצאה של ירידת ערך היא בבחינת נזק ישיר, ולא תוצאתי.

חברת הביטוח טוענת כי הנזק של ירידת ערך הוא פועל יוצא של העובדה שהתובעים לא החליפו את ארונות המטבח והצינורות, ואילו היו עושים כן לא היה נשאר ולו ריח קלוש בדירה. כאמור, אין בידי לקבל טענה זו. חובת הגילוי הנאות במשא ומתן מחייבת את התובעים לגלות על אירוע הדליפה, וכפי שקבעתי הנזק של ירידת ערך הוא נזק פסיכולוגי בעיקרו, וכל קונה לטעמי היה מהסס לפני שהיה רוכש דירה שעברה דליפה כזו. אין המדובר בירידת ערך רק עבור בעל הבית, אלא בירידה שכלל השוק מתייחס אליה (ראו לשם השוואה ברע"א 3577/93 הפניקס נ' מוריאנו, פורסם בנבו). על כן אני קובעת כי חברת הביטוח גם תשא בירידת הערך, וזאת בנוסף לסכומים שכבר שולמו על ידה.

שאלת החבות של המהנדס והקבלן:
אין חולק כי במועד קרות האירוע, הברז שמוביל לנפט לדירה היה פתוח, וזאת בשעה שהיה אמור להיות סגור, והצינור שהיה אמור להיות אטום, היה שבור. המהנדס טוען כי הוא לא ניתק את התנור הישן, ולא פגע בשום צורה ודרך בצינור הקיים, אלא המתין שהקבלן יכין עבורו את השטח להתקנת המערכת החדשה. על כן המהנדס טוען כי הקבלן הוא שאחראי לקרות האירוע, ומטעם זה הגיש הודעת צד ג'.

הקבלן לעומת זאת טוען שהמהנדס שבר את הצינור הישן כאשר ניסה להתחבר אליו עם צינור חדש, ושהוא היה איש המקצוע לעניין התנור, ועל כן אמון על התנור ועל הצינורות וכמובן על הברז.

שקלתי את טענות המהנדס והקבלן, ודינן להידחות. בין אם אקבע כי נטל הראיה רובץ לפתחם של התובעים להוכיח כי נתבעים אלו התרשלו, ובין אם אקבע כי נטל הראיה רובץ לפתחם של נתבעים אלו לפי הוראת סעיף 38 לפקודת הנזיקין, הרי שמסקנתי החד משמעית היא כי שני הנתבעים התרשלו.

הקבלן הוזמן למקום ועבד כקבלן אחראי, והוא שפירק את התנור וחלק מהצינורות והיה עליו לדאוג לסגירה הרמטית של הברז. חובת זהירות זו היא חובת זהירות קונקרטית וברורה מאוד, ואיני נדרשת לדון בשאלה אם יש או אין חובת זהירות מושגית, שכן החובה המקצועית פה ברורה וחדה (ראו גם לשם השוואה עא 2061/90‏ ‎אילנה מרצלי‎ ‎נ' מדינת ישראל, משרד החינוך והתרבות, פ''ד מז(1) 802).

אותה חובה חלה גם על המהנדס, ואין זה משנה כמה פעמים ביקר במקום, אם כבר החל בעבודתו, או רק בחן שהשטח מוכן לקראתו וגילה את הצינור השבור. ברגע שהמהנדס ראה שיש ברז להסקה שמפריד בין צובר הנפט הכללי לבית התובעים, היה עליו לדאוג לסגירה הרמטית שלו. כפי שהיה מנתק צובר פרטי, ושומר כי הנפט לא יינזק ממנו כך היה עליו לדאוג שהברז מצובר הנפט הכללי יהיה סגור באופן קבוע.

שתי הגרסאות של הקבלן ושל המהנדס לפיהן כל אחד בנפרד סגר את הברז אינן יכולות לדור בכפיפה אחת, ואין בידי לקבל אף אחת מהן. לא די בסגירה זמנית אלא במקרה של חומר דליק ומזהם יש לדאוג לסגירה מלאה עד לסיום החלפת תנור הנפט והצינורות אליו.

אוסיף ואומר כי הן המהנדס והן הקבלן היו יכולים למנוע את האירוע כולו בקלות וללא כל עלות, ומבחינה זו שניהם יחדיו מהווים גורם בלעדיו אין או הגורם היעיל במניעת הנזק. הקשר הסיבתי נובע מכך שהם לא סגרו את הברז באופן קבוע, אם בכלל מי מהם סגר אותו, ואילו אחד מהם היו עושה כן, כל האירוע היה נמנע.

יש להוסיף לכך כי חזקה שגם המהנדס וגם הקבלן ידעו כי החלפת תנור נפט צריכה להיעשות בהתאם לתקן 838 - "מתקן של תנור ארובה להסקה דירתית: מיכלים, צנרת". ובהתאם להוראות תקן זה יש לדאוג לקבלת היתר בניה, דבר שלא נעשה במקרה זה. המהנדס טען בסיכומיו כי יש לדאוג להיתר בניה רק אם מחליפים את המערכת כולה, על כל חלקיה, אך אין בידי לקבל טענה זו. הפרשנות אותה מציע המהנדס יש בה כדי לעקוף את הוראות התקן, ואת תכליתו, שכן אדם יוכל לכאורה להחליף את המערכת חלקים חלקים, ולעולם לא להיזקק להיתר בניה.

נוכח כל אלו אני קובעת כי אחריותם של המהנדס ושל הקבלן שווה, ועליהם לשאת בנזקים בחלקים שווים.

שאלת החבות של חברת דלק:
התובעים טוענים כי חברת דלק נהגה ברשלנות במספר דרכים: ראשית, חברת דלק לא הייתה צריכה לרוקן את הצובר ולמלא אותו לקראת החורף ואז לפתוח אותו, מבלי לתת לדיירי הרחוב הודעה מוקדמת. שנית, נציג חברת דלק שבדק כי הנפט זורם מהצובר ולאורך הצינור המרכזי היה צריך לשים לב כי המונה בדירת התובעים "משתולל" ולעצור את הזרמת הנפט; שלוש, חברת דלק הייתה צריכה לגלות כי הצובר מתרוקן בקצב לא סביר והייתה צריכה לעצור את אספקת הנפט לאחר הזרמה של כמה מאות ליטרים בלבד.

התובעים בעניין זה מפנים גם לפסיקה שניתנה על ידי כבוד השופט עמית בעניין עא 4486/11 פלוני נ' פלוני [פורסם בנבו, 15/07/13] וגם לכך שבמקרה זה חלה הוראת סעיף 38 לפקודת הנזיקין ונטל הראיה חל לפתחה של חברת דלק.

כפי שכבר ציינתי בעניין המהנדס והקבלן הרי שהשאלה העומדת להכרעתי היא למעשה שאלת הקשר הסיבתי, ואין צורך להידרש לשאלה אם יש לבחון את החבות בהתאם לאסכולה של השופט עמית או לאסכולה של הנשיא (כתוארו דאז) ברק (וראה בעניין זה את מאמרו של המלומד גלעד, "על מודלים של רשלנות, בעקבות ע"א 4486/11 פלוני נ' פלוני, משפטים על אתר ז התשע"ד" עמ' 22 ואילך). לטעמי, אין כל אחריות לחברת דלק לאירוע נשוא התובענה ואסביר. גם אם הצובר היה מלא, גם אם היה פתוח כל השנה, גם אם היה ריק וסגור, מניעת הנזק יכלה הייתה להיעשות על ידי סגירת הברז בביתם של התובעים. אין לדרוש מחברה שמספקת דלק לעשרות בתים, רק באמצעות צובר אחד, לבדוק את קצב תנועת המונה בכל בית, לבדוק אם נערכים בו שיפוצים מקיפים או לבדוק את קצב ירידת הנפט בצובר לאחר פתיחתו. ייתכן והיו בתים רבים שבמכוון השאירו את הברז הפרטי פתוח ומיד מרגע שנפתח הצובר הכללי הפעילו את ההסקה, ודי היה בכך כדי להסביר את קצב ירידת הנפט בצובר הכללי מיד עם פתיחתו.

גם הטענה שהיה על חברת דלק לפרסם ולהזהיר למעשה בטרם מילוי הצובר ופתיחת הברז שלו היא טענה שאין בה ממש. אמינה עליי עדותם של עובדי החברה כי הם תולים מודעות מדי שנה, ותכליתן של מודעות אלו על פי התרשמותי אינה להזהיר את הציבור, אלא להודיע לדיירים מאיזה מועד יוכלו לחמם את ביתם באמצעות הסקה. עדות זו לא נסתרה, ואיני סבורה שהיה על עובדי החברה לזכור את נוסח המודעה, גודלה וכדומה, שכן מדובר בעניין שגרתי שהוא חלק מהעבודה השוטפת. אך גם אם חברת דלק לא הייתה מפרסמת מודעה כלל, לא הייתי סבורה שיש לה אחריות לדליפה בדירת התובעים. את הדליפה ניתן היה למנוע בצורה הזולה ביותר והיעילה ביותר על ידי סגירת הברז הפרטי שמוביל מצינור הנפט הכללי לצינור הפרטי, שמוביל לדירה. כפי שכבר ציינתי, היה על המהנדס והקבלן להניח שבכל רגע נתון יש נפט בצובר, ושבכל רגע נתון הוא יכול לזרום לדירה, אך נראה שהם לא הקדישו לכך מחשבה כלל. יש לציין כי גם המהנדס וגם הקבלן היו אדישים לאפשרות זו עד כדי כך שהם לא גילו את הדליפה כלל, וזו נתגלתה על ידי חברת דלק והתובעת.

התובעים לא הפנו לפסיקה שבה חויבה חברה המספקת נפט או חברה המספקת מים, חשמל וכדומה, בגין נזקים שנגרמו בשטח הפרטי של לקוח, בשל מחדל או מעשה רשלני באותו שטח. פסקי הדין עליהם סמכו התובעים את ידם עוסקים למעשה במקרים בהם קבלן התרשל ולא מנע הותרת ברז פתוח, במקום שבו ביצע את העבודה ( עא (נצ') 3156/03 "עמידר" החברה הלאומית לשכון עולים לישראל נ' רגב, חברה למיפוי, מדידות ושירותי הנדסה בע"מ [פורסם בנבו, 06/09/04]). אין בציטוט החלקי מפסק דין זה כדי להעיד על כך שחברת דלק, שלא הייתה אחראית לצינור בשטח הדירה ולא הייתה אמורה להיות אחראית לו, הייתה אמורה לסגור את ברז הנפט הכללי לכל תושבי הרחוב.

על כן אני דוחה את התביעה כנגד חברת דלק במלואה.

בכל הנוגע לתביעה שחברת דלק הגישה כנגד התובעים, בה הם נדרשו לשלם בגין הנפט שדלף לדירה, בטענה כי נפט זה סופק לה, הרי שאני מקבלת תביעה זו באופן חלקי בלבד. חברת דלק גילתה את הנזילה כאשר הצובר התרוקן, אך ראוי שיהיה לה מנגנון שיבדוק באופן קבוע אם יש חריגה בצריכת הנפט, והיא לא תמתין לכך שהצובר יתרוקן על כן אני קובעת כי התובעים ישלמו רק בגין מחצית מהנפט שדלף, וזאת בסכום של 4,200 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.12.15.

כפי שקיבלתי את הודעות צד ג' שהגישו הנתבעים, הרי שאני גם מקבלת את הודעת צד ג' שהגישו התובעים כנגד המהנדס וחברת הביטוח (ראו לשם השוואה החרגה של עלויות מים בפוליסה, סעיף 1ט(1) אך לא החרגה של עלויות סולר או כל נוזל אחר) וקובעת כי יישאו ביחד ולחוד גם בסכום זה. להשלמת התמונה יוער כי חברת הביטוח והמהנדס לא הגישו הודעת צד רביעי בעניין התביעה של חברת דלק.

אשם תורם:
כפי שציינתי לעיל אין ספק בלבי שנגרמה לתובעים עוגמת נפש רבה, והם מצאו עצמם משקיעים שעות ארוכות בטיפול בנזקי הדליפה, ואף הנאתם מהדירה החדשה נפגמה. יחד עם זאת אני סבורה כי היה בהתנהגותם של התובעים משום אשם תורם לנזקים שנגרמו להם.

בכתבי התביעה על נוסחיהם השונים ציינו התובעים כי ביצעו שיפוץ מקיף בדירה, והדגישו שהשקיעו ממיטב כספם בדירה ועל כן ניזוקו קשות מהדליפה. במהלך הדיונים, ככל שהתברר כי עבודות השיפוץ בוצעו ללא היתר, מקום שנדרש היתר, וללא פיקוח הנדסי, אף כי פיקוח זה נדרש, ניסו התובעים להפחית בהיקף העבודות שביצעו. אך כפי שהתברר אכן התובעים ביצעו עבודות רבות, שכללו שבירת קירות חיצוניים, הרחבת הבית, שינוי חזיתות, החלפת כל הריצוף, והצנרת (עוד לפני האירוע), והחלפת מערכת החימום הדירתית. לתובעים יש אשם תורם בכך שביצעו את העבודות ללא פיקוח הנדסי וללא היתר, ואני מייחסת להם אשם תורם בגובה של 10%. אשם תורם זה הינו נמוך בשים לב לכך שפעולה פשוטה של הקבלן ושל המהנדס הייתה יכולה למנוע את הנזק כולו. על כן הפיצוי המגיע לתובעים בגין ירידת הערך עומד על סך של 45,000 ₪.

סיכומו של דבר:
התביעה כנגד חברת דלק נדחית והתובעים ישאו בהוצאות החברה בסך 10,000 ₪ ובשכר טרחת בא כוחה בסך 15,000 ₪ כולל מע"מ.

בהתאם להוראת סעיף 84 לפקודת הנזיקין אני קובעת כי המהנדס והקבלן ישאו ביחד ולחוד במחצית עלות הנפט על פי תביעתה של דלק ובסך הכל ישלמו לדלק סך של 4,000 ₪, וכן ישאו בהוצאותיו בסך 1,000 ₪ ובשכר טרחת בא כוחה בסך 1,500 ₪ כולל מע"מ.

בכל הנוגע לחלוקת האחריות בין כלל המעוולים הרי שהמהנדס והקבלן ישלמו לתובעים ביחד ולחוד סך של 70,000 ₪ וישאו בהוצאות התובעים בסך 5,000, ובשכר טרחת בא כוח התובעים בסך של 6,000 ₪ כולל מע"מ. בנוסף המהנדס והקבלן ישאו בהוצאות חברת הביטוח בסך 3,500 ₪ ובשכר טרחת בא כוחה בסך 5,000 ₪.

ניתן היום, י"ב אב תשע"ה, 28 יולי 2015, בהעדר הצדדים.